מורשת יהדות מרוקו

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen

תאריך 4 בספטמבר 2023

PINHAS COHEN-AZOG: Fils de Baba Doudou. Célébré rabbin originaire du Sous, surnommé également Baba Pinhas, descendant du célèbre saint rabbi David Ben Baroukh. Il s'installa à Marrakech où il fut président de la communauté entre 1938 et 1940. Il était lié d'une très grande amitié avec le tout- puissant pacha de la ville, El Glaoui Selon la tradition populaire, il lui sauva la vie à

plusieurs reprises en lui dévoilant des complots qui se tramaient contre lui et qui du ciel lui avaient été révélés. On raconte qu'au cours de l’une des quêtes à Fès, un respectable notable musulman l’invita et lui fit visiter la synagogue qu’il avait fait en secret aménager dans sa cave, étant le descendant d’une famille juive convertie de force à l’Islam et lui remit une grande somme en hommage à son illustre ancêtre qu’il vénérait, rabbi David Ben Baroukh. Après sa mort, en 1952, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage local très populaire.

AHARON: Riche commerçant et généreux bienfaiteur de la communauté de Tanger au début du XXème siècle. Il a largement contribué aux oeuvres sociales et éducatives de la communauté et notamment au fonctionnement de l’asile de vieillards Sabah-Larédo. Fondateur de l’Association "Shir Hashirim" pour l’éducation religieuse des jeunes déshérités. Après sa mort en 1963, ses enfants installés au Vénézuéla ont édifié à Caracas une synagogue qui porte son nom.

MOSES COHEN-LAREDO: Président de la communauté de Tétouan première moitié du XXème siècle et vice-président du Conseil Municipal de la ville. II s'installa ensuite à Tanger où il mourut en 1966.

SAMUEL: Fils de Moïse. Journaliste et écrivain né à Tétouan. il fut entre les deux guerres correspondant à Tanger du quotidien madrilène ABC et vice-président de l'Association internationale de la Presse à Tanger.

Y AMIN: Dernier grand rabbin de Tanger. Né en 1898, il resta à son poste jusqu'au début des années quatre-vingt , rejoignant ensuite son fils, rabbi Abraham, rabbin de la communauté marocaine de Car acas au Vénézuéla.

ABRAHAM: Pieux notable de la

communauté de Meknès. Il fut avec Baroukh Tolédano, le premier juif à quitter les murailles protectrices du vieux Mellah et à se construire en 1925 une belle villa dans le Nouveau Mellah. Possédé par l'amour d'Eretz Israël, il tenta à plusieurs reprises de s'y rendre, la dernière fois en 1929, sans succès. Mort à Meknès en 1944. Plus de trente ans plus tard ses fils décidèrent de transférer ses restes en Terre Sainte, mais là encore sa alya faillit échouer. La Hebra Kadicha de Meknès se trompa en effet et transféra le corps d’un autre Abraham Cohen, mais ses fils ne se découragèrent pas et son corps repose aujourd'hui auprès de celui de son épouse Jamila Ohana – et de l'autre Abraham Cohen – sur le Mont des Oliviers à Jérusalem.

MORDEKHAY MEIR: Rabbin né à Djerba, il fut appelé en 1951 à siéger au tribunal rabbinique de Tunis. A la mort du grand Rabbin David Benbaron en 1956, il fut appelé à assurer son intérim mais ce n'est qu'en 1958 qu'il reçut le titre de Grand Rabbin et de Président du Haut Tribunal rabbinique.

PROSPER (1909-1983). Fils de Yéhouda. Né à Meknès, il fut le premier jeune de la ville à suivre les cours de l'Ecole Normale Israélite Orientale de Paris. Après une carrière d’instituteur à Safi, Meknès, Fès, Mogador, Azemour, il se convertit au droit et exerça comme avocat à Casablanca. Il représenta le judaïsme marocain avec S.D. Lévy et Ménahem Marciano à la Conférence Extraordinaire de guerre du Congrès Juif Mondial à Atlantic City en Novembre 1944 qui apporta son soutien aux revendications des juifs marocains. A son retour il publia une brochure qui rencontra un grand succès sur ce congrès historique qui marqua l'entrée du judaïsme marocain dans l'arène internationale. Il fut le premier Marocain à être élu Secrétaire général de la Fédération Sioniste du Maroc, en 1945. Monté en Israël dès la création de l'Etat, il ne réussit pas à s'intégrer à l'establishment alors accaparé par le Mapaï en raison de ses sympathies pour le Hérout. Fondateur et premier président de l'Union des Immigrants d’Afrique du Nord au début des années cinquante. Après avoir exercé quelques années comme avocat à Tel- Aviv, il revint à l’enseignement du français au lycée de l'Alliance de Tel-Aviv. Auteur d'un ouvrage sur les proverbes hébraïques et leurs équivalents en français. Dix ans après sa mort, survenue en 1983, sa fille a publié des extraits des ses mémoires sous le titre "La Grande Aventure".

JACK: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire né à Meknès. Il fut parmi les premiers dirigeants de l'O.C.V.I.M. Oeuvre de colonies de Vacances Israélite de Meknès. Après son installation à Paris, venant de Casablanca, il fut vice-président de l'Union pour la Promotion des Juifs du Maroc en France jusqu'à sa brutale disparition en 1977.

RACHEL: Fille de Pinhas Mréjen, veuve de Jack Cohen. Militante communautaire fervente née à Meknès. Engagée très jeune dans l'activité sioniste, elle fut dans sa ville natale trésorière de l’Union des Dames Israélites et de présidente de la Wizo. Depuis son installation à Paris, elle milite notamment au sein de Siona, de la Fédéaration Sépharade de France et du Congrès Juif Mondial. Secrétaire générale- adjointe du Centre culturel du Judaïsme marocain à Paris, le Centre Rambam.

ALBERT: Fils de Jack. Homme d'affaires et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1946. Un des fondateurs du Centre culturel du Judaïsme marocain, le Centre Rambam dont il est vice-président. Fondateur avec les autres membres de sa famille de la Bibliothèque Jack Cohen au Centre Rambarn et à la Yéchiva Or Baroukh de Jérrusalem. Un des promoteurs de la construction de la Maison France- Israel à Paris.

PHILIPPE: Fils de Jack. Chirugien- dentiste et militant communautaire à Paris, né à Meknès en 1958. Un des responsables du projet Partenariat Israël 2000 et dans ce cadre le jumelage avec la ville de développement de Galilée Maalot. Collectionneur d'oeuvres d'art, il a fait don de sa collection de cartes postales sur le judaïsme marocain au Musée Juif de Paris. DAVID: Fils de Abraham. Homme d'affaires et militant communautaire. Après avoir été avec son frère aîné, Isaac, un des pionniers de la Alya de Meknès dès la création de l'Etat d'Israël, en 1948, il revint au Maroc où il fonda une prospère maison de commerce à Casablanca. Installé à Paris au début des années soixante-dix, il fut un des rares originaires du Maroc à poursuivre la même activité: l'alimentation. Après la mort de son frère Jack, il prit sa relève, entra dans l'U.J.P.M et en devint d’emblée président. Il continua l'idée de son frère de créer un centre culturel du judaïsme marocain, et fut l'infatigable promoteur et fondateur du magnifique Centre Rambarn dans le XVIIème arrondissment de Paris, avec sa salle de fêtes, sa synagogue en style hispano-mauresque et sa bibliothèque au nom de Jack Cohen. Il a publié en 1996 ses mémoires sous le titre" Passion marocaine" avec une préface du Grand Rabbin de France, Joseph Sitruk.

ALBERT: Fils de David. Administrateur de société et militant communautaire né à Meknès en 1947. Trésorier-adjoint et un des piliers du Centre Rambarn à Paris. YOLANDE: Fille de Aharon Cohen. Professeur agrégée d'histoire à l'Université de Montreal, née à Meknès. Co-auteur avec Marie Cohen-Berdugo et Joseph Lévy

d'un livre racontant l'histoire de l’intégration de sa famille au Canada: "Les Juifs marocains à Montréal; témoignage d'une émigration moderne" (Montréal, 1987). Elle dirige le projet du Conseil des ommunautés Israélites du Maroc de créeation dèun CD ROM et dàun site Internet sur le patrimoine culturel du judaisme marocain.

PINHAS COHEN-GAN: Fils de Moïse Un des plus grands peintres d'avant-garde israéliens contemporains. Né à Meknès en 1943, il monta enfant avec ses parents et reçut son éducation à Kiriat Bialik près de Haïfa. Professeur à l'Ecole des Beaux-arts Betsalel de Jérusalem, il représente Israël dans les grands salons internationaux.

JEAN: Célèbre gynécologue- accoucheur, né à Paris en 1929 d'un père originaire de Mogador Albert Cohen, et d'une mère originaire de Bagdad, Suzanne Albala, venue au Maroc enseigner dans les écoles de l'Alliance Israélites Universelle. Après des études primaires et secondaires à Casablanca, il fit des études de médecine à Paris. Chargé de cours à l'Université de Paris de 1974 à 1994, ancien président de la Société Française de Gynécologie, il est depuis 1974 directeur du Centre Stérilité de l'hôpital de Sèvres. Il a publié un grand nombre de manuels de médecine dans le domaine de la stérilité et est l'auteur de deux ouvrages de vulgarisation pour le grand public: "Les mains de la vie" (Paris, 1981) et en collaboration avec Raymond Lepoutre, "Tous des mutants" (1987) sur les fascinantes perspectives de la génétique. Co-auteur de l’Encyclopédie de la Vie sexuelle. Rédacteur-en-chef du journal médical "Contraception-Fertilité -Sexualité", il a produit 13 films médicaux dont l'un reçut en 1970 le Prix de la Recherche Fondamentale. Appelé souvent en consultation au Maroc avec lequel il a gardé des liens étroits, il est officier de la Ouissam Alaouite, décoré de l'Ordre André Bello Perez du Vénézuéla et Médecin Lieutenant de Réserve de l'armée française.

BENNY : Publicitaire et militant communautaire né à Tunis. Président du Consistoire de Paris jusqu'en 1993.

ELIE COHEN: Economiste français né à Fès. Président de la Faculté d'etudes économiques Dauphine à Paris.

MOÏSE MAURICE: Publicitaire né à Casablanca dans une famille originaire de Tanger, en 1938. Administrateur de société. Président du Consitoire de Paris depuis 1994, il axe son action sur la tolérance et l'opposition à l'intégrisme, préconisant le retour à un judaïsme plus ouvert et plus tolérant dans la tradition juive marocaine dont il est l’héritier. Vice- Président du CRIF . Après des études à HEC-Paris, il avait fondé une agence de publicité et une banque de données spécialisée dans la promotion des ventes. Auteur d'une douzaine d’ouvrages techniques sur les problèmes de la communication, des relations publiques et marketing dont "La politique de promotion des ventes"; (1969); "La dyamique commerciale :application aux produits industriels"; "La stimulation des hommes dans l'entreprise" (1971) et "La vente visuelle".

ELIE: Fils de Moïse. Célèbre économiste français né à Meknés, Maroc en 1950. Considéré comme le meilleur spécialiste de la politique industrielle en France. Lauréat de Science-Pô de Paris, il entra après un doctorat à Dauphine consacré aux transports en région parisienne, au Centre de Sociologie et de l'Innovation de l'Ecole des Mines. Il a publié en 1981 avec Michel Bauer son premier livre: "Qui gouverne les groupes industriels?" qui démontre contre l'opinion dominante que "que la propriété n'est pas le pouvoir" et rejettait de ce fait le programme de nationalisations des

Socialistes. Il publie ensuite "L'Etat- brancardier" (1989) qui contient une critique sévère de l'interventionisme de l'Etat. Son verdict est aussi sévère dans son troisième livre paru en 1992 "Le Colbertisme High tech" qui démontre que !'ère des "grands projets" industriels – qui procède de l'activité conjointe de !'Administration et de sociétés privées – à l'échelle de la France est dépassée. Pour autant estime-t-il, la puissance publique a encore un rôle à jouer, ne serait-ce que pour inciter les entreprises créatrices de valeur ajoutée à choisir de s'installer en France ou d'y rester. En 1996, il a publié "La tentation hexagonale. La souverainté à l'épreuve de la mondialisation".

ROGER: Fils de Reuben. Avocat né à Fès en 1929, descendant du vénéré rabbi rabbi Haim Cohen Scali. Après des études à l'Ecole Normale Hébraïque de Casablanca, il s'engagea dans l'enseignement dans les écoles de l'Alliance. Parallèlement, il termina sa licence de Droit et en 1957 rejoignit l'administration marocaine, puis il s'installa comme conseil de sociétés à Casablanca. Il exerce comme comme conseiler juridique et avocat à Paris depuis 1967. Sur le plan communautaire, secrétaire général de l'Union des Juifs du Maroc en France de 1970 à 1980. Il participa en 1985 à la fondation du Rassemblement Mondial des Juifs Maroc et à son retour il fut élu secrétaire du Rassemblemnt des Juifs du Maroc en France (R.J.M.F.)

YAACOV: Célèbre acteur de tiréâtre et de cinéma israélien né à Meknès en 1960. Il immigra avec ses parents en Israël à l’âge de 5 ans et s'installa dans la petite ville de développement de Migdal Haemeq. Dans ses premiers sketchs, il donna libre cours avec un humour corrosif et provocatif à ses sentiments de discrimination, mais son succès et les années ont amoindri son ressentiment ayant trouvé une place de choix dans le show buisness israélien.

DAVID: Professeur d'histoire israélien, né à Casablanca. Il consacra son doctorat obtenu à l'université de Paris à la situation des "Juifs de France sous le Second empire" publié ensuite comme livre. Auteur d'un grand nombre d'études sur les Juifs du Maroc dont "Lyautey et le sionisme". Prépare une monographie sur l'histoire de la communauté juive de Casablanca.

DENIS MARTIAL: Fils de Georges Cohen, chef d'entreprise. Ingénieur, né à Guelma en Algérie en 1940. Diplômé de l'Ecole Nationale d'Electricité et de radio électricité de Bordeaux. Vice-président directeur général de Daisy Système Corporation.

JACQUES-LAURENT: Fils de Meir Cohen, négociant. Directeur de société, né à Mogador au Maroc en 1930. Diplômé de l'Ecole Supérieure de Commerce de Paris. Directeur général adjoint de la Compagnie Sucres et Denrées.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen

Page 329

פורסם בקטגוריה .Une histoire de familles-J.Tol

א. מתקופת הפייטנים עלומי השם-מנחם זולאי

תאריך 2 בספטמבר 2023

א. מתקופת הפייטנים עלומי השם

עם חתימת המקרא לא פסקה השירה המקראית, ובמשך כמה מאות שנה, מימי בן סירא ועד יוסי בן יוסי, מוסיפה השירה העברית ליצור ברוח המקרא ובסגנונו. זוהי בעצם תקופתה של יצירת התפילה הציבורית בישראל על כל הימנוניה השונים כ״נשמת כל חי״, ״אל אדון על כל המעשים״, ה״תקיעתא דרב״, וחלקי התפילה הנקראים ״קדושת היום״. בניגוד לתקופת הפיוט שלאחריה (יניי וקליר) שינקה מן המקרא דרך צינורות המדרש, הנהיגה את החרוז ויצרה סגנון לעצמו, עומדת התקופה הנידונה כולה על קרקע המקרא ויונקת הימנו יניקת מישרין, הן בתוכן והן בצורה. אף הפיוט שלפנינו שייך כנראה לאותה תקופה, ומחברו נשתכח כרוב אחיו המשוררים שלא חתמו את שמם ביצירותיהם, ואשר על כן ידועה תקופתם בשם התקופה האנונימית בשירת ישראל.

הפיוט נמצא בכ״י המוזיאון הבריטי 0 5557 ,-01 דף 41, המכיל שרידי יוצר לסוכות. בראשו כתוב: ״אמת״, כלומר, פיוט מסוג ה״זולת״, שמקומו אחר קריאת שמע שבתפילת יוצר. אמנם ניתן לפקפק אם נתחבר מעיקרו לשם כך. אין בפיוט כל רמז לא לסוגו ולא ליומו. הרמז הקלוש לסוכות שבסופו (סוכת עננו) אינו מכריע, הואיל וארבע השורות האחרונות, הממשיכות לכאורה את סימן הא״ב (מ־ע), חשודות כמעשה איחוי של חלקי יצירות שונות. סמך לכך בעובדא, שהחרוז ״מים מסיני״ נמצא בנוסח קדמון של ברכת ״אהבה״ שלפני קריאת שמע, כזה: ״גפן ממצרים העלה אלהינו / ויגרש גוים ויטעה / מים מסיני השקה אותה / ונוזלים מחורב / ברוך אתה ה׳ אוהב את ישראל״(״אוצר השירה והפיוט״ לדוידזון ז״ל, אות ג סימן 189). ודאי אין לדעת מי לקח ממי, אך ראוי להעיר שהפיוט שלנו כבר שימש דוגמא לעיבודים מאוחרים, ואחד מגלגוליו הוא שירו של משה בן אשר, בעל המסורה, שנדפס ב״תרביץ״ טו, עמ^׳ 43, ושבראשו כתוב: ״זה הוא תפארת ישראל ותולדות הנביאים שישראל נמשלו בגפן ודליותיה הם הנביאים ושרשיה הם האבות ויונקותיה הם החכמים מצדיקי הרבים״. אכן רק הפתיחה דומה לשלנו, ומאות ג׳ ואילך הוא דורש והולך את כל חלקי הגפן על גדולי האומה, החל מן האבות וכלה ב״זקני בתירה יורשי הנביאים״.

לרעיון היסודי של הפיוט, למשל הגפן, יש להשוות בעיקר ישעיהו ה, ב; ירמיהו ב, כא; יחזקאל פרקים טו, יז, יט, ותהלים פ, ט.

יוסי בן יוסי היה פייטן יהודי שפעל בתקופה הקדם-קלאסית של הפיוט, ומשוער כי פעילותו הייתה במאה הרביעית או החמישית. יוסי בן יוסי הוא הפייטן הקדום ביותר, והיחיד מתקופה זו, הידוע בשמו. על חייו ידועים פרטים ספורים בלבד, והם כי חי בארץ ישראל בתקופת הסבוראים ושכונה "היתום" ו"כהן גדול". יוסי בן יוסי הוא הפייטן היחיד שנזכר בספרו של יונה אבן ג'נאח שאינו ספרדי.

היו שכינוהו "היתום" כי יהודי אירופה לא הכירו מצב שבן נקרא על שם אביו אלא אם נפטר קודם ולכן שיערו שהאב נפטר לפני לידתו. יש שהציעו לזהותו עם אמורא בשם זה הנזכר בתלמוד הירושלמי.

אַתָּה נָטַעְתָּ גֶּפֶן שׂוֹרֵקָה

מְשֻׁבַּחַת הָיְתָה מִכָּל הַגְּפָנִים

בְּמִגְדַּל דָּוִיד הָיְתָה שְׁתוּלָה

וַעֲנָפֶיהָ פָּרְשָׁה עַל כָּל הָאִילָנוֹת

ה- גֶּפֶן אֲשֶׁר אַתָּה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ

וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּשְׁמוּאֵל נוֹטְרִים לָהּ

דָּלִיּוֹת הַגֶּפֶן נָתְנוּ רֵיחַ

וְכֻלָּם נָזְלוּ מוֹר וַאֲהָלוֹת

הַפְּרִיחָה הַגֶּפֶן הַרְבֵּה שָׂרִיגֶיהָ

י וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים

וִיקַנְּאוּ לָהּ אַרְזֵי לְבָנוֹן

וִיבַקְּשׁוּ לְעָקְרָהּ וְלֹא יָכְלוּ לָהּ

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן רָחֲקוּ

לְהַכְרִית בְּצָמָא לְיַבֵּשׁ נִצֶּיהָ

טוּ חָמוֹל עַל הַגֶּפֶן מִלְּהַשְׁחִית פִּרְיָהּ

וּבְמַיִם חַיִּים שִׂים שָׁרָשֶׁיהָ

טַרְפֵי הַגֶּפֶן הֵם הַנּוֹעָדִים

שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרַת קָדוֹשׁ

יוֹנְקוֹת הַגֶּפֶן שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ

כ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ וּפָרִיחוּ

כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל

נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו

לָהֶם נִרְמַז כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנַי

וְגַם הֵם פָּשִׁים [כְּ]גֶפֶן פּוֹרִיָּה

כה מַיִם מִסִּינַי הִשְׁקָה אוֹתָהּ

נוֹזְלִים מֵהַר חוֹרֵב

סַכְתָּ עֲנָנוֹ פָּרַשׂ עָלֶיהָ

עֵת אֲשֶׁר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם הִסִּיעַה.

חומת אש: זכריה ב, ט. ט. הפריחה: בכ״י: הפריחו. יג-יד. רחקו להכרית: נשתבש וחסר. יז. הנועדים: נוסח מפוקפק. כא. כרם… ישראל: ישעיהו ה, ז. כג. להם… לפני: עליהם רומז הפסוק ״כרמי שלי״(שיר השירים ח, יב). כד. פשים מתרבים (נוסח חשוד). כגפן: בכ״י: גפן. כח. הסיע: בכ״י: תסיע(תהלים פ, ט).

עמוד יט

פורסם בקטגוריה מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח

מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח

תאריך 1 בספטמבר 2023

מנחם זולאי-מפי פייטנים ושופכי שיח

ספר זה מחזיר אל ארון הספרים העברי פיוטים ושירים, רובם שירי קודש, שנתחברו בארץ ישראל ובסביבותיה בין המאה החמישית למאה השתים עשרה לסה״נ ונתגלו בגניזת קהיר. שירים אלו מעלים הדים מרתקים מימים רחוקים: צער הגלות ותקוות הגאולה, תחינת החוטא וסליחת האל, אהבת תורה ודברי מוסר, ולעתים אפילו ריחות שדה של יהודים העובדים את אדמתם. כל אלה מנוסחים כאן בלשונם המפוארת של פייטנינו הקדומים.

השירים שבספר נתפרסמו על ידי חוקר הפיוט הגדול, ד״ר מנחם זולאי ז״ל, בשנים תרצ״ז-תשט״ו (1916 ־1954 ), בעיקר בעיתון ׳הארץ׳. אולם, לאחר שנגאלו מגניזה בת מאות שנים בין דפי כתבי יד בלים, שבו ונגנזו בין עלי עיתונים ישנים. הם נדפסים כאן מחדש כשהם מלווים בהקדמות הקצרות ובביאורים שהוסיף להם זולאי בעת פרסומם הראשון. בסוף הספר בא מדור של מקורות, הערות מחקריות ועדכונים ביבליוגראפיים מאת עורכת הספר.

ד״ר מגחם זולאי (גליציה, תרס״א – ירושלים, תשס״ו) היה מגדולי חוקרי הפיוס העברי במאה העשרים. הוא נמנה עם הצוות המובחר והמצומצם של המכון לחקר השירה העברית שייסד שלמה זלמן שוקן ז״ל (ברלין, תר״ץ; מתרצ״ד בירושלים), ובמסגרתו עסק בחקר הפיוטים ששרדו בגניזת קהיר. הוא פענח לראשונה אלפי כתבי יד ופרסם מחקרים רבים וחשובים ובראשם ספרו פיוטי יניי (ברלין, תחר״ץ). פטירתו ללא עת קטעה את פועלו המדעי הברוך.

פורסם בקטגוריה הספרייה הפרטית של אלי פילו

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

תאריך 27 באוגוסט 2023

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּמּמוֹ

נִכְסַפְתִּי אֲנִי עִם הַתִּינוֹק

סְתְהִית אָנָּא מְעָא מוּממּוֹ לִילָּא פִּי לִילָא,

ווּלְעָאם חְתתָּא יִדּוּז גִּיר פְחָאל הָאד לְלִילָא.

לוּכָּאן מָא תְּנְצֵּר שֶׁמּס, מָא תְּדְוִי גְּמְרָא,

גִּיר דְּדלְּמָא פִּי כּוּלל רְכָּאן

ווּנְבִּית אָנָּא וּמוּממּוֹ, גִּיר סְכָּארָא פִּי לְאָמָאן.

נכספתי אני עם התינוק

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה,

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה.

לולא תזרח השמש, לא תאיר הלבנה.

רק אפלה בכל מקום ופינה,

ואני עם התינוק אלון, באמתחת מטמון אמונה.

מִסִּינָא לְקִיסָארְיָּיא, וּסְרִינָא כְסוּוָא דְלְבְרְוֹקָאדוֹ.

יִכְּבֵר מוּממּוֹ ווִירְזְעְלְנָא אַבוּגָאדוֹ.

עִלְלְקְּנָא לְכְוָּאדְרוֹ, וּודְגְגְנָא לְמְסָאמֵר

וּונְתִי יָיא אְנְנְפִיסָא, תְּקוּם בְּיִדִיכּ עָאמֵר.

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט.

תלינו המסגרת ותקענו מסמרות,

ואת יולדת קומי וידיך עתירות.

חְנָּא אִלָא כָּא נְשְׁרְבוֹ אֵשׁשׁרָאב, נְתְכַיְּרוּ פְלְמִיזָאן,

יִכְּבֵר מוֹמוֹ ווִיזרע דַּיָּן.

אִלָא כָּא נִדְרְבוּ לְמוֹזִיכָא, כָא נִדְרְבוּ בְּטָטנְבּוּר,

יִכְּבֵר מוּמּמוֹ, וויִרְזַע שְׁלִיחַ צִבּוּר.

אִלָא כָּא נִצְוְבוּ לְמְּעְזוּן, כָּא נְצְווֹבּוָהּ מִן אְזְזְבִּיב,

יִכְּבֵר בָּאַבָּא מוּמּמוֹ, וויִרְזְעְלְנָא טְבִּיב.

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לענין,

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין.

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מעור,

יגדל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור.

כאשר אנו מכינים ריבה, מכינים אותה מצימוק יפה,

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו רופא.

הֻוָא לְעָאלִי לְלִי כְלְקְּהוּם. מֵן לִהּ לָא יוּתָא,

כְלְק לְחֻתָּא, ווּבְּעְדָא מֵן דְּהְרְהָא פְלְמוּוָאז תְּעוּם.

כְדוּדֵכ תּוֹתָא, יָיֹא כְיָּאל לִיאָקוּתָא

וּוֹלָא גְרּרָאר פְּסְסְמָא, כִּיף טַטִּיר יִפְרְפְר וִויהוּם,

ווּנְתִּי יָיא אְננפִיסָא, נְעְסְתִּי וּועְבָּאכּב נְנְוּם.

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת,

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת,

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת.

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו,

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- סתהית אנא מעא מוממו

עמוד 41

פורסם בקטגוריה השירה היהו. העמ. לערובי-י.לסרי

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

תאריך 24 באוגוסט 2023

פרשת כי תצא

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

אפרים חזן

פרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-ע"ד מצוות. קשה עד מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, או את השיטה העומדת מאחוריהם, אך ניתן בהחלט לארגן מתוך הפיזור קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. כך הפתיחה באשת יפת תואר, הסמוכה לענייני המלחמה המסיימים את הפרשה הקודמת, מכוונת אותנו למצוות וסייגים, הקובעים כי גם בעת מלחמה כבוד האדם וטוהר הנשק הם ערך עליון. בו בזמן נפתחת סדרה של מצוות בענייני אישות, משפחה ואף חינוך. קבוצה בולטת אחרת של מצוות – לקט, שכחה ופאה – נכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". לכאורה טעם המצווה ברור, עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני צדקה. ברם, מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אין אדם יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה. ייחוד זה הביא את הפרשנים השונים לתהות על טעמן המיוחד של מצוות אלה, כפי שהיטיבה נחמה ליבוביץ לסקור עניין זה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך רש"ר הירש מציגהּ כמעין "מחאה נגד המושג 'שלי'". הווה אומר, כי בצד התמיכה בעניים כתוצאה ממצוות אלה, כפי שממחישה באופן מופלא מגילת רות, המצוות של "מתנות עניים" מחנכות לתיקון מידותיהם של הנותנים.

בהקשר זה אנו מבקשים להעלות כיוון נוסף, ודומה כי הוא נרמז גם במהלך מימוש מצוות הלקט במגילת רות, כאשר בעז מצווה על הקוצרים "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב:טו). כלומר, בצד הנתינה והתמיכה יש עניין לא פחות חשוב, והוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ובעיקר אין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. כיוון שהנצרך הולך אל הנותן, יכולה להתפתח אצלו תחושה שהכול תלוי בנותן ובחסדו. באה התורה וזיכתה את העני בלקט שכחה ופאה, ומעתה הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו, ותודתו שלוחה לבורא עולם ולא לבעל השדה. במצוות אלה העני אינו עומד מול העשיר עמידה המחלקת למעמדות. המעמדות בעצם הגדרתם נותנים העדפה ברורה לעשיר על פני העני ללא קשר לכישרון, למאמץ, לקניין רוחני כלשהו או למידות טובות ולאישיותו של האדם בכלל.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. אין צריך לומר, כי בכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. יתר על כן, גם המזל מאיר לו פנים והוא "מסתכן" ומצליח, ואילו העני, גם כשהוא זהיר ביותר, ניסיונותיו עולים בדר"כ בתוהו. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – / אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – / אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכַּב

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל), בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת קצות הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

להלן נציג את המשורר ואת שירו, והם ידברו בעד עצמם.

אֱמֶת מֵאֶרֶץ חָדַל חָדוֹל

וְאִם תִּרְאֶה מַשּׂוֹא פָנִים דְּבָרָך צְפוֹן לִפְנֵי מִגְדּוֹל

וְאִם תִּרְצֶה לֵיחָנֵק

הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל

5 בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ

וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ

הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפוּ

וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרוֹ

10 בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ

מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ

בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ

כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ

15 מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ

כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

הֵן הוּא בְּעוֹמְדוֹ לִפְנֵי הַגְּבִיר

מִתְּחִילָּה יִדְמֶה לְשׁוֹפָר הָפוּךְ וְלִבְסוֹף לִתְבִיר

כִּי הַגְּבִיר לִבּוֹ אַבִּיר

20 וְהֶעָנִי בִבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּיר

וְעוֹד לוֹ כָּל יָמָיו רָעִים

בְּחַג חוֹדֶש וְשַׁבָּת שִׁינּוּי וֶסֶת לוֹ לִפְגָעִים

לֹא יַעֲלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעִים

כִּי אִם בִּשְׁפַל אֶרֶץ יֵשֵׁב וּבַמְּקוֹמוֹת הַמֻּוצְנָעִים.

25 זְמַן לְעָנִי הֶחֱלִיף הַשִּׁיטָּה

תָּמִיד כָּל יָמָיו יָדוֹ מַטָּה

בָּרֵיוַח יִטּוֹל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה

וּבַהֶפְסֵד יִמְכּוֹר שֻׁולְחָן וּמִיטָּה

חֵלֶק לְשִׁבְעָה עָשִׁיר זָכָה בּוֹ

30 הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ

בְּרֹב מִשְׁתֶּה יַיִן יִשְׂמַח לְבָבוֹ

וְלוֹ מֵעִיר לַעְזוֹר כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ

טִרְדַּת הַזְּמָן לְעָנִי נְתוּנָה

מֵאֱמֶת וְיַצִּיב עַד אֱמֶת וֶאֱמוּנָה

35 יָגַע וְלֹא מָצָא – אֵין אֱמוּנָה

בָּא עַד כִּיסוֹ וְאֵין עוֹזֵר לוֹ – וְהַיוֹם פָּנָה

יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה

עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה

עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה

40 כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהוּ

כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהוּ?

בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ

וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

45 לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמְחָה

וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה

זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה

וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה

מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ

50 וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ

זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ

וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

נִכְסֵי עָשִׁיר פַּחַד אוֹחֵז כִּי יֵדַע שַׁדּוּן

וְנִכְסֵי עָנִי פַלְגָּא מִלְוֶה וּפַלְגָּא לַאֲבַדּוֹן

55 זֶה מַזָּלוֹ גוֹרֵם לִנְכָסָיו וְלֹא יֹאבְדוּן

וְעָנִי בִּישׁ גָּדוֹ יֹאמַר לוֹ פּוּק דּוּן

סוֹדוֹת הַצְלָחָה בְאָוזְנֵי עָשִׁיר

נִדְבְּרוּ וּשְׁמוּעוֹת רָעוֹת לְאָוזְנֵי עָנִי נִבְחֲרוּ

זֶה רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ

60 וְזֶה חוֹבֵק אֶת יָדוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

עֲטִינֵי עָשִׁיר מַלְאוּ חָלָב וּמֵחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁוקֶּה

וְהֶעָנִי מוּלוֹ שׁוֹכֵב טָמוּן בְּאַרְעָא בְּאַרְנְקֵי

זֶה מִמִּקְרֶה הַזְּמָן נָקִי וְזֶה לוֹקָה

וְלֹא מִתְרַפֶּה וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה

65 פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין לְעָשִׁיר מוּכָנָה

וְעָנִי מְחַזֵּר בְּתַר צְלִיל שְׂעוֹרִים וְלֹא יִמְצָאֶנָּה

זֶה מָעוֹתָיו קוֹנוֹת מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

וְזֶה חֶסְרוֹן כִּיס לוֹ לְמָנָה

צוּף דְּבַש אִמְרֵי נֹעַם דִּבְרֵי עָשִׁיר וְאִם רָעִים

70 וְעָנִי חֲסַר טַעַם וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים

זֶה תַּחַת כְּבוֹדוֹ מְהֻודָּר לְרֵעִים

וְזֶה אֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וּמַדָּיו קְרוּעִים

קֶרֶן זָוִית לְעָנִי בְּחוּרָה

וּפְנֵי הַבַּיִת לְעָשִׁיר שְׁמוּרָה

75 זֶה נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי אוֹרָה

וְזֶה מַזָּלוֹ שׁוֹרֶה בַמְּגוּרָה

רֶגֶל עָנִי תִּכָּשֵׁל בִּמְקוֹם מִישׁוֹר

רֶגֶל עָשִׁיר בִּמְקוֹם חַתְחַתִּים תַּעֲצוֹר

זֶה מַזָּלוֹ עֵינַיִם לוֹ וְלֹא יָשׁוּר

80 דַּרְכּוֹ כְּדֶרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.

בצד דרכי הכתיבה המסורתיות נוקט שח"ל דרכי הבעה מקוריות ורעננות. כך בצירופי לשון שונים, כגון הביטוי הנפלא: "מאמת ויציב עד אמת ואמונה" (34) שעניינו מן הבוקר ('אמת ויציב') ועד הערב ('אמת ואמונה'). דוגמה נוספת היא הביטוי "הגביר לבו אביר" (19). במיוחד חביב עליו השימוש בשם פרטי או במונח מקצועי במשמעותו הכללית, והוא בונה דימויי שיר ומשחקי לשון בשמות הטעמים, כגון בתיאור העני העומד לפני העשיר כ"שופר הפוך לבסוף תביר" (18). המשורר מוכיח את קהלו ומתלונן על היחס לעניים. השיר מתאר את "תלאות העני וכבוד העשיר" כלשון הכתובת לשיר, והוא סטירה נוקבת על יחס החברה לעניים, תוך תיאור העני במצוקותיו ובהשפלותיו, וכנגדו החנופה כלפי העשיר. יש בה בשירת המחאה הזו בעלת האירוניה המושחזת ממסורת השירה החברתית של ר' אברהם אבן עזרא.

האירוניה והסרקזם החריפים ניכרים כבר במחרוזת הפתיחה בהכרזה "אמת מארץ חדל חדול" שהיא היפוך אמירתו של בעל התהלים (פה:יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", והיא יוצרת חוסר אמון מוחלט בחברה ובצדק חברתי כלשהו. אין לצפות שהצדק והאמת ינצחו, אדרבה יש להסתיר את האמת מפני "הגדול", העשיר, כדי שלא יפגע בך. מכאן ואילך השוואה מרתקת בין העשיר לעני: יחס החברה כולו שקר, החנופה לעשיר אין לה גבולות, והסוחר והמוכר יודעים היטב את מי להעדיף: העשיר זוכה בכל חלק טוב, והעני "כרעים או בדל אוזן הוא בשרו". לכאורה הוא הבשר שהמוכר נותן לו בתמורה לכספו הדל, אך מתוך הטור השירי עולה גם המשמעות כי בשרו וגופו של העני הפכו אף הם ל"כרעים ובדל אוזן". מעמדו של העשיר הופך כל אמירה מטופשת היוצאת מפיו ל"צוף דבש אמרי נֹעם", וכנגדו "ילד חכם ומסכן חכמתו בזויה", כפי שלימדנו קהלת (ד: יג; ט:טז).

דומה כי שתי נקודות השפל בגורלו של העני הן במזלו הרע, ללא קשר למצבו הכלכלי: "רגל עני תכשל במקום מישור / רגל עשיר במקום חתחתים תעצור". הנה כי כן לא די במצבו הדל, בעוניו, ובהיעדר פרנסה – כל הפסד ופגע מגיעים אליו גם בשאר מהלכי חייו.

נקודה נוספת היא בהדגשה, כי עת חג ושמחה, שהם ימים טובים לכול, קשים הם לעני באשר "בחג חודש ושבת שינוי וסת לו לפגעים". ואין לו ברירה אלא לשבת "בשפל ארץ… ובמקומות המוצנעים", שכן שינוי המאכל גורם חולי מעיים.

השיר מסתיים בשורה 80 אך אין כאן חתימה וסוף דבר, אלא תיאור נוסף של העני חסר המזל כנגד העשיר המצליח, מעין "וחוזר חלילה" או מעין סיום פתוח, שהקורא מוזמן להמשיכו עוד ועוד. קריאה נוספת תלמדנו כי לסטירה החריפה שלפנינו יעד ברור: מעין חץ שהמשורר מבקש לירות ללב החברה המזלזלת והמתעלמת מן העני, ויותר מכך מכוון החץ ללב העשיר, שהפער הגדול בינו לבין העני זועק לשמים, ותיאורו הפלסטי מבקש לגרום לחרדה אצל העשיר מפני העתיד. חרדה זו עולה דווקא מן התיאור הקיצוני של איתנות מעמדו של העשיר. חוסר הצדק והחרדה מפני העתיד הם תוכחה שאמורה להניע את העשיר לתמוך בעני, ולקיים את רוח מצוות "מתנות עניים", שהן מתנותיו של הקב"ה לעני מכוח הצדק הטבעי והשוויון האנושי.

פרשת כי תצא- אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב- אפרים חזן

פורסם בקטגוריה אפרים חזן

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

תאריך 24 באוגוסט 2023

שיר במתכונת מליצה

״מריבה היא דומה לשבולת / הנהר, ואביה מחללת, / ראשים וגם שרים היא מהוללת, / בכל עת כיונה[?] היא מתגדלת״.

כתובת השיר היא: ״מליצה יסדתיה על אהבת רעים בשעת ריוח והצלה, ובשעת הדחק נתפרדה חבילה, ותשוב להם חוכה ואיטלולה; ואף אם אהבתך להם טובה כפולה, יבקשו מי מריבה לעשותה מהוללה, כאשה חללה אשר בבעלה מעלה; נו[עם]: ק״ב [השווה לעיל]״.

שיר במתכונת ״מחברת״ על אם ובתה שהיו זונות במכנאס. השיר יתפרסם על פרטיו לקמן.

שיר שבח לה׳ במתכונת של ״פיוט – נו[עם]: ׳יערת דבש׳ , על נס שקרה לקהילה שעה שגויים העידו על יהודים עדות שקר, ואלה ניצלו לבסוף מעלילת השווא . המשורר שם עצמו דובר לקהילתו, אך אין הוא מציין בשירו מה הייתה עדות השקר שהושמעה. הפיוט הוא שיר מעין־אזורי המורכב משמונה סטרופות בעלות ארבעה טורים דו־צלעיים עם שלושה טורי ענף תואמי חריזה וטור אזור אחד כמו־פסוקי. הסטרופה הראשונה כוללת אזור דו־טורי שהטור השני שלו – קצר יותר – משמש רפרן. החתימה בראש הסטרופות ״שלמה חלואה״. הסטרופה הראשונה, השלישית והחמישית הן כדלקמן:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, / דָּבָר דָּבוּר עַל אָופְנוֹ,

טַעְמוֹ וְנִמּוֹקוּ עִמּוֹ, / עַל גֹּדֶל הַנֵּס תִּקּוּנו

ֹ פָּעַל חְנוּן, כֵּן הוּא כִשְׁמוֹ, / אוֹתוֹת לְטוֹבָה עִמָּנוּ;

שִׁמְעוּ אָזְנִי רָאוּ עֵינַי / נֵס פֶּלֶא מִי יְכִילֶנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְּיָ / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.

מְאֹד זַעְתִּי וְחָרַדְתִּי, / כָּשַׁל בְּעֹנִי כֹּחִי,

כִּמְעַט בְּכָל רַע הַיִתִי, / נִזְעָכוּ יָמַי וְרוּחִי;

דִּין הַצּוּר תָּמִים הִצְדַּקְתִּי / עָלַי בְּלִבִּי וּבְטוּחִי,

אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי רוּחִי, / אַךְ זֶה חֹלִי אֶשְׁאָנוֹ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

חֵילִי הֵן שָׁאֲפוּ צָמִים, / זֶה רוֹדֶה וְזֶה מְרַדֶּה;

צַמָּתוֹ בְּבוֹר חַיַּי קָמִים / פִּתְאוֹם, וְקָמוּ כְּעֵדֵי

שֶׁקֶר, וְכֻלָּם נוֹהֲמִים / כַּאֲרָיוֹת קָמוּ נֶגְדִּי.

יְיָ מֵגֵן בַּעֲדִי, / אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ.

וְהַבּוֹטֵחַ בַּי / חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ

וצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

עמוד 210

פורסם בקטגוריה שירתו ר' ש. חלואה-מכנאס ה-18

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

תאריך 24 באוגוסט 2023

בלימודיי במכון, נעדר נושא היהדות שאני קורא לו חכמת ישראל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. נכון שמרטין בובר הרצה משנתו, אולם היה זה בבחינת מבט על היהדות מהמימד הפילוסופי. מכל מקום, כשהוא נגע ביהדות היה זה בדיון חופשי ולא מתוך דיון מהותי על המוסריות. תחומו היה כאמור בעיקר בפילוסופיה של היהדות והחסידות. הנה קיבלנו רב, שאינו נכנס לדברים מופשטים ולפרשנות פילוסופית על מאורע זה או אחר במדרש או באגדה. הרב מדבר על הגישה המסורתית ועם הנוער שלנו מהקיבוצים, זה מבטיח להיות מעניין. הרב דיבר על היהדות בחיי היומיום ועל נושאים כגון התפילות בחול, בשבת ובחגים, הקריאות בתורה, בר מצווה, והסדר בבית הכנסת. באחת הפעמים התעורר דיון נוקב. הקשבתי בשקט וחייכתי לשאלות התמימות ולתשובות הרב המתחמקות. מה הוא יכול לעשות? אין בידו לשנות שום דבר. הוא מדבר על ההלכה המקובלת והוא לא קובע כלום. כך הוא אמר. הוא הולך בעקבות רבותיו והמפרשים הקלאסיים כמו רש״י, הרב״ע, אברבנאל ועוד שממילא הם לא מכירים אפילו בשמות, חוץ מרש״י שהיה ידוע. הוא הסביר שזה לא עניין של היגיון אלא של אמונה והלכה ואין עוררין על זה. לא ראיתי מה אני יכול להוסיף על הדיון הרעשני שהיה פשטני ולא מעמיק. היו תלמידים שחשבו שאני ידען בנושא היהדות, הסתכלו עליי ורמזו לי, קצת בחיוך וקצת בכעס, החוו בתנועות יד ואמרו לי ״נו, מה אתה שותק״. פתאום נזכרו בי! אנחנו פה בשביל ללמוד ולא לקיים פולמוס שאין בו תכלית. שמרתי על שתיקה עד שהרב ענה לאחת השאלות של קיבוצניק יליד ארצות הברית, שכנראה נולד לאם לא יהודייה. הרב בתשובתו אמר שעד סיני הייחוס היה לפי האב ואחרי סיני – לפי האם. כאן הפרתי את שתיקתי מפני שלא רציתי לשמוע איך הוא מטעה את שומעיו. אמרתי לרב: ״רבי אלעזר המודעי אומר ׳… המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא׳. אתה אומר שרק עד סיני לפי האב! אני מבקש שתתקן הצהרה זו, כי אתה יודע שזה לא נכון!״ הרב נדהם לשמוע את זה ולא ידע מה להגיד. הוא ענה בגמגום: ״אתה צודק… אבל יש פרשנות וכו׳ ״. כל התלמידים השתתקו ועקבו בעניין על הדיון עם הרב, בהנאה. אני מספק דוגמה מהתורה, לפיה אחרי סיני הייחוס הוא על פי האב. הוצאתי את התנ״ך וקראתי: ״ויצא בן אשה ישראלית ויעצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלֹמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳. וידבר ה׳ אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה״.

לפי רש״י זה היה הבן של האיש שמשה הרג במצרים והוא בכלל לא יהודי אם כי אמו יהודייה משבט דן, כפי שהכתוב מעיד. השאלה שלי, למה הרגו אותו? ״כי הוא קילל את ה׳. אם כי מדובר באדם לא יהודי״. ״השאלה שלי היא, למה קילל את ה׳? אנחנו יודעים שכתוב ׳ונוקב שם ה׳ מות יומת׳ וכן ׳אלוהים לא תקלל׳. אנחנו יודעים גם שיוסף בן מתתיהו, פילו ורש׳׳י, מפרשים במקום אחר ׳אלוהים׳ הכוונה לשופטים, כמו שכתוב בעניין העבד שלא רוצה לצאת לחופשי. כתוב: ׳והגישו אדוניו אל האלוהים׳ וכן ׳והגישו אל הדלת או אל המזוזה כאן הפירוש של אלוהים הוא שופטים. רש״י מפרש כי שופטים מדברים בשם אלוהים, אבל השאלה שלי היא: למה קילל? אדם לא מקלל סתם. משהו קרה כאן שהוציא את האיש מגדרו וקילל בייאושו. רש״י נותן לנו פתח לתשובה. הוא אומר, בגלל מיקומו בין השבטים. ׳ויצא׳. מהיכן יצא? הוא יצא משבט דן, שבט כמו שכתוב ׳איש על דגלו באותות לבית אבותם׳, והם גירשו אותו מפני שהשבטים במחנה היו לפי האב. הוא לא מצא מקום באף שבט כי אביו היה מצרי ולכן התעצבן וקילל. איפה פה הייחוס ? לא לפי האב? זה לא אחרי סיני?״ ״נכון, אבל תלך רחוק יותר. בספר דברים כתוב על העמים בארץ כנען, ׳לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה׳ בכם והשמדך מהר׳. רש״י והירש פירשו את הפסוק הזה על הייחוד לפי האם. לא כתוב כלום על ייחוס לפי האם. נראה יותר מאוחר. אבל לענייננו. רש״י חי בצרפת במאה האחת עשרה. שמשון רפאל הירש, הידוע בקיצוניותו הרבה והתנגדותו העזה לציונות, חי בגרמניה במאה התשע עשרה וייחוס האם נקבע הרבה לפני כן. גם חכמי התלמוד הסתמכו על הפסוק הזה בגמרא קידושין בתלמוד ירושלמי. ר׳ יעקב מכפר נבוריא היה דווקא בעד הייחוס לאב, אבל נאמר ׳יחיד ורבים, הלכה כרבים׳, נכנע לחבריו שהחליטו הייחוס לפי האם. זאת אומרת אנחנו במאה הרביעית לספירה. יש חוקרים והיסטוריונים שחושבים שזה הושפע מהמשפט הרומי במאה השנייה. כשאישה יהודייה נאנסה על ידי גוי, הבן שנולד מקשר זה נקרא ממזר, מה שיצר בעיות לילד, לאם ולקהילה בכלל. אחרי השינוי הזה ילד במצב דומה נחשב ליהודי ויכול היה להתחתן עם יהודייה.

שינוי זה קיבל תוקף מכיוון שאחרי כל פוגרום שבו נאנסו בחורות יהודיות רבו הממזרים. זה היה מזעזע את הקהילה ששיקמה את הריסותיה, ולכן קיבלו את השינוי ופתרו בכך את הבעיה הממאירה. ואולם, בתורה גופה אין היגד ברור בשינוי הייחוס לאם. מישהו שאל מדוע עשו שינוי כזה, שהלוא נאמר שאסור לשנות את דברי התורה״. ״נכון״, ענה הרב. ״אסור להוסיף ואסור לגרוע״. ״זה לא נכון״, חזרתי לדיון ואמרתי. ״יש שינוי בתורה גופה. לדוגמה: בעשרת הדברות נאמר ׳פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׳. אותו הדבר חוזר בבירור, (כמו גם בבמדבר יד, יח ובדברים ה, ט) אבל אנו מוצאים בתורה רמז ראשון לשינוי חוק זה. ה׳ אומר למשה: ׳מי אשר חטא לי אמחנו מספרי׳. אבל השינוי היסודי של חוק זה כתוב בבירור בספר האחרון של התורה. כתוב: ׳לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת׳. הפרשנים המסורתיים מתפתלים להסביר את השינוי הזה שהוא ברור. רש״י אומר שפירושו שאין להאשים את ההורים לפי עדות של הבנים שלהם. אבל רשב״ם (ר׳ שמואל בן מאיר) מהמאה השתים עשרה ונכדו של רש״י, דגל בפשט ולכן הוא מקבל את המובן של הפסוק כפשוטו. הפסוק מדבר על כך שאין להתחתן עם עמי כנען כי הם היו עובדי אלילים. היום אין עבודת אלילים והפרשנות עליו דחוקה מאוד. ׳ארבע גזירות שגזר משה רבנו על ישראל ובאו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר: פוקד עוון אבות על בנים… בא יחזקאל וביטלה ׳הנפש החוטאת היא תמות׳.בוא נלך מעט אחורה. משה רבנו התחתן עם מדינית, צפורה בת יתרו כהן מדין.

נולדו לו ממנה שני בנים – גרשום ואליעזר והם נחשבים יהודים. בני אמותיו של יעקב – בלהה שילדה את דן ואת נפתלי, חלפה שילדה את גד ואת אשר נחשבים חלק משבטי ישראל, אם כי אינן נחשבות עם ארבע האמהות. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרע כהן און והילדים שלה נחשבים חלק מהשבטים. יעקב אומר ליוסף: ׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי׳. ולא רק שהם נחשבים יהודים, אלא יעקב מוסיף: ׳בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה׳. ועוד מדגיש יעקב ואומר ליוסף בנו: ׳המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק׳. יהודה לוקח בת איש כנעני לאישה. דוד המלך לוקח את מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד לו אבשלום; שלמה התחתן עם בת פרעה שנתן לו אותה כנדוניה; שלמה המלך ׳אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות׳ וכל הילדים שיצאו מהן יהודים. אמו של רחבעם מלך יהודה, נעמה העמונית; רות אשת בועז שממנה תצא מלכות יהודה והמשיח, לפי האגדה, מואביה; איזבל, אשת אחאב מלך ישראל היא בת אתבעל מלך צידונים. ועוד ועוד. כל הילדים של נשים נוכריות אלה הם יהודים, כי יש להם אב יהודי. וזה אחרי סיני״. ״אז מי מחליט על שינוי ?׳׳ שאל מי מהנוכחים, ״איך עושים הלכה ?׳׳ הרב שואל אותי, קצת בצחוק, אולי אני אענה לשאלה זו!

״בבקשה, הנה. ׳וידבר ה׳ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? אמר לו: ׳אחרי רבים להטות׳. ׳רבו המזכים, זכו. רבו המחייבים חייבו כדי שתהא התורה נדרשת ארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור׳; ׳שבעים פנים לתורה׳.החכמים היו נגד תרגום התורה מפני שזה מגביל את המשמעות הפנימית של התורה. התורה נדרשת גם לפי דרש, פשט, רמז וסוד, בקבלה הלוריאנית של האר״י ושל ר׳ משה קורדובירו מצפת, שכל אחד משש מאות אלף שעמדו בהר סיני יש להם – ורק להם ההבנה של התורה שקשורה אתם. הרמז בתלמוד לפי הפסוק ׳שתים זו שמעתי כי עוז לאלוהים׳ שפירושו: אפשר לפרש כל דבר לכמה טעמים. במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, יצאה בת קול והכריזה: ׳אלו ואלו דברי אלוהים חיים׳. משמע: אין לאף אחד סמכות עליונה ומוחלטת לפרש את התורה. בוויכוח בין רבן גמליאל והזקנים, ר׳ עקיבא אמר: ׳יחיד ורבים – הלכה כרבים׳. נוסיף עוד: יש לנו דיון על הלכה בין ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בעניין תנורו של עכנאי. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים של זה ׳ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים׳. ר׳ אליעזר חולל כל מיני נסים להוכיח שהלכה כמותו. ואולם, זה לא עזר לו עם החכמים. בת קול יצאה מן השמים ואמרה: ׳הלכה כרבי אליעזר׳. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: ׳לא בשמים היא׳. אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני ׳אחרי רבים להטות׳. כתוב גם: ׳המנהג מבטל את ההלכה׳.

וכן: ׳אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ועוד נוסיף על יחיד ורבים: ׳עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביה חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו… ונדוהו, ומת בנידוי וסקלו בית דין את ארונו. אמר ר׳ יהודה: חס ושלום, שעקביה נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. אמר לו: ולמה לא חזרת בך? אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים – מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים. אמר לו: פקוד עלי חבריך. אמר לו: איני מפקיד. אמר לו: שמא עלה מצאת בי? אמר לו: לא! מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך׳. יש לנו שינוי מפורסם על ידי הלל הזקן. הפרוזבול. סידור לגביית חובות על ידי בית דין גם בשנת השמיטה. הלל היה נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה ותקנה זו נועדה לעקוף שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–שיעור בתורה

עמוד 322

פורסם בקטגוריה את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון

Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano

תאריך 22 באוגוסט 2023

LIMITATION DES DEPENSES SOMPTUAIRES"

Les taqanot des années suivantes indiquaient bien un retour progressif à la prospérité relative après les horreurs du règne précédent, mais il ne touchait qu'une élite réduite, la pauvreté restant le lot commun. Dans ces conditions; les dirigeants de la communauté, sous l'énergique impulsion de rabbi Raphaël Berdugo, adoptèrent des taqanot contre le gaspillage, qu'ils avaient en horreur, en limitant d'autorité les dépenses dites "somptuaires".

La première, datant de 1800, signée par rabbi Yékoutiel et son frère Raphaël Berdugo et rabbi Baroukh Tolédano, limitait le montant des kétoubot. Une autre datée de 1806 signée par rabbi Raphaël Berdugo seul, mettait fin à la coutume lors des banquets de circoncision et de l'appellation des filles d'offrir aux convives toutes sortes de gâteaux, "car c'est une source de conflits entre époux, en particulier de situation modeste et sans grands moyens, remplis de honte de ne pouvoir faire comme les plus riches." De même, elle limitait les dépenses et les présents mutuels entre familles à l'occasion des cérémonies de mariage. La taqana s'attaquait également à une coutume bien ancrée, datant des temps de l'opulence, d'envoyer aux proches en prévision du manque de viander fraîche en hiver, d'amples provisions de viande frite, les khlé', causant de l’embarras aussi bien aux expéditeurs qu'aux receveurs, cet envoi n'étant plus autorisé qu'aux proches parents pauvres dont on est sûr qu'ils n'enverront pas de présents en échange.

Ces limitations n'avaient pas pour seul but d'épargner les finances des membres de la communauté, mais également de ne pas provoquer la convoitise des voisins musulmans par l'étalage de richesses comme cela avait été si fatal avec Moulay Yazid. C'est dans ce sens que l'année suivante, 1807, une nouvelle taqana interdisait aux femmes de sortir dans la rue vêtues de jupes brodées de fils d'or et des bracelets aux pieds. Appel était fait au besoin aux passants de les dénoncer et même, le cas échéant; de leur ôter de force ces bijoux et de les donner aux pauvres.

Cette chasse sans pitié du superflu ne s'arrêtait pas même après la mort, comme l'illustrait la taqana adoptée en 1821 :

" Peuple béni de Dieu, vous êtes témoins de cette funeste coutume qui s'est répandue parmi nous à l'encontre de la volonté de Dieu et de ceux qui le craignent, en matière de linceuls des femmes pour lesquels on gaspille l'argent d'Israël en les ensevelissant avec des tissus brodés de fils d'or ou de soie. En plus de la violation d'un strict interdit religieux, c'est un gaspillage de tout temps réprouvé par nos Sages. Notre maître Maimonide a prohibé la sépulture avec des tissus précieux même pour les rois d'Israël. Ce n'est là qu'une grossière marque d'orgueil et une vile imitation des pratiques des Gentils. C'est pourquoi, nous avons institué qu'à compter de ce jour, le lin sera le seul tissu autorisé pour le linceul des femmes, qu'elles soient jeunes ou vieilles et même jeunes mariées, que Dieu nous en préserve, et à la rigueur de tissus plus chers, à condition qu'ils soient blancs et n'incluent en aucun cas des fils d'or. Et tout celui qui revêtira une femme d'un linceul brodé de fils d'or, inclus les laveuses de la Hébra Kadisha, en portera la responsabilité et sera excommunié. Les biens du contrevenant seront déclarés en déshérence et pourront être saisis par chacun. Et si un jaloux de Dieu venait à détruire une telle tombe et à s’emparer de ce tissu brodé d'or, il serait tout à fait dans son bon droit. Et s'il ne peut détruire la tombe de jour, qu'il le fasse de nuit et il en sera béni.

Signataires, les rabbins Raphaël Berdugo, Mimoun Berdugo, Moshé Toby, Shémouel Ben Malka, Haïm Tolédano, Pinhas Hacohen, Mordekhay Messas, Mordekhay Berdugo, Shélomo Maimran.

SUS AUX DISTILLATEURS DE MAHYA

C'est dans le même souci de ne pas provoquer la colère des voisins que plusieurs taqanot rappelaient avec une virulence sans précédent l'interdiction absolue de vente de mahya aux musulmans. La distillation d'eau de vie était la principale "industrie" du mellah. En plus de la distillation des particuliers pour les besoins de leur famille, il y avait des distillateurs professionnels dans des ateliers appelés taberna. La taxe sur la distillation, dite siza, était une des sources de revenus de la communauté. Elle était attribuée chaque année à un fermier qui la prélevait sur les distillateurs.

" Peuple béni de Dieu, vous êtes témoins de la situation précaire où nous nous trouvons, car par nos péchés l'exil est rude, et chaque jour se renouvellent les édits, et il nous incombe de faire des concessions afin de survivre dans la galout, l'exil, où nous nous trouvons. Nous avons déjà à plusieurs reprises réitéré cette interdiction accompagnée de lourdes sanctions. Mais il se trouve encore des contrevenants éloignés de la crainte de Dieu. Nous tenons donc à vous rappeler que celui qui vendra de l'eau de vie aux musulmans, qu'il soit particulier ou titulaire d'autorisation de distillation, sera excommunié; et l'Eternel ne lui pardonnera pas et amènera sur lui toutes les malédictions écrites dans le livre de la Torah. De plus, il sera permis au Naguid et aux membres de la communauté de le dénoncer aux autorités et de lui faire perdre tous ses biens, alors que le dénonciateur sera lui à l'abri de toute poursuite ou sanction. Par contre, celui qui au courant de tels méfaits, ferme les yeux, se rendra coupable du crime de non -assistance à son prochain. Pour renforcer la vigueur de cette taqana, nous garantissons l'immunité totale à notre Naguid Meyer Sebbag. Dans le cas où le sultan lui infligerait une amende suite à la découverte d'un trafic illégal de vente d'eau de vie à des musulmans, elle sera intégralement prise en charge par l'ensemble de la communauté, car il est l'envoyé du public."

RABBI RAPHAËL BERDUGO (1747 -1822)

Signataire en premier et le plus souvent initiateur de ces taqanot spécifiques à la communauté de Meknès, il fut sans conteste la figure la plus marquante de tout ce demi -siècle et sans doute la plus grande sommité rabbinique de l'histoire de la communauté. Surnommé l'ange Raphaël, il est le fils de rabbi Mordekhay dit Hamartbitz, et petit fils par sa mère de rabbi Moshé Berdugo, surnommé Roch Masbir. Président du tribunal et chef charismatique de la communauté, il lui laissa pour message l'importance suprême des études sacrées. Alors qu'il était à l'agonie, entouré de tous les rabbins et notables de la ville, il délia de son serment de secret un de ses compagnons d'études, rabbi Yossef Maimran et lui demanda de raconter ce qu'il avait vu telle nuit. Rabbi Yossef raconta alors comment une nuit, n'arrivant pas à résoudre une question de Halakha particulièrement ardue, il avait osé malgré l'heure très tardive, se rendre chez rabbi Raphaël pour solliciter ses lumières. Il le trouva plongé dans l'étude, une ficelle enserrant ses cheveux reliée à un clou dans le mur. Il lui expliqua que de cette manière s'il venait à s'endormir involontairement, la ficelle lui tirerait les cheveux et le réveillerait. Pour plus de précautions, il avait disposé à ses pieds un bac plein d'eau afin que s'il venait à s'assoupir, son pied plonge dans l'eau et le réveille. Il lui avait interdit de raconter ce qu'il avait vu, de crainte que cela ne soit interprété comme une manière de se mettre en valeur, mais maintenant qu'il était à l'article de la mort et ne pouvait plus en tirer aucune gloire, il avait voulu donner cela en exemple pour que "vous adonniez toujours nuit et jour à l'étude de la Torah sans jamais vous décourager, car elle est la source de notre vie… ".

Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano

Page 120

פורסם בקטגוריה Meknes-J.Toledano

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

תאריך 22 באוגוסט 2023

ציון לנפש חיה מצבת קבורת איש תם וישר העלוב וקצר ימים עודנו באבו נחטף ובימי נעוריו נקטף אהה על פרידתו אויה על רוחו ונשמתו גם בן לא היה לו וזה רעה חולה ה״ה המנוח יהודא נ״ע בר הגמון יעקב מרציאנו ס״ט שנלב״ע יום ב׳ ו׳ ימים לחו׳ אב ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו אשר חי ל׳ שנה תנצב״ה.

YUDA MURCIANO 7 AGOSTO 1935

ציון לנפש חיה.,. אהרן ן׳ שלמה הכהן שנלב״ע ביום ט״ו לחו׳ סיון ש״ש תרצ״ה לפ״ק תנצב״ה.

קול ציון במרה תבבה האבן הזאת לאות האיש המאושר זך וישר אשר היה מחברת זוהר הרקיע בעל אכסניה של תורה פתאום כבתה נרו ועתו קודם זמנו נטו עליו צלילי ערב המנוח שלמה הכהן נ״ע בר הזה״ב משה נ״ע נלב׳׳ע ג׳ ימים לחו׳ סיון ש׳ התרצ״ה לפ״ג ויהיו ימיו

נ״ח שנה תמ״ך תנצב״ה.

SALOMON COHEN FALLECIO 4 JUNO 1935 A LOS 58 ANOS

זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ שלמה מרציאנו בן משישו נ״ע שנלב״ע ביום ט״ז לחודש טבת ש׳ תרצ״ה תנצב״ה.

[ציון הזקן הכשר, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, מדותיו מדות יוצרו, הצדיק ר׳ יוסף בן ר׳ יצחק מרציאנו להרהאר הנק׳ יוסף די עווישא

תנצב״ה].

[ציון של הזקן הכשר; נהנה מיגיע כפיו כל חייו, הצדיק ר׳ יוסף בן דוד מרציאנו בן ישו תנצב״ה],

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מחמד כל עין היה לאין והיה על פניו מסוה הבושה וכל דבריו תמיד בלחישה והיה מדוכה מזורים קשים ומרים אהה כי עודנו באבו נקטף ובמבחר ימיו נחטף עלוב וקצר ימים המנוח דוד הכהן נ״ע נלב״ע ערש״ק ו׳ ימים לחו׳ כסלו ש׳ התרצ״ד ליצירה ויהיו ימי חייו כ״ג שנה פה עי״ת דבדו

יע״א תנצב״ה.

זאת מצבת הזקן הכשר איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע מכניס אורחים ופתו מצויה לעובר ושב ובעת זקנתו נתייסר ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח הר׳ אברהם ן׳ חמו נ״ע ויהיו ימיו קרובים למספר 85 שנה ונלב״ע ביום ששי בשב״ק 28 לחו׳ אייר ש׳ תרח״ץ לפ״ק

ויה״ר שתנצב״ה אמן.

אשרי איש ירא את ה׳ במצוותיו חפץ מאד זאת מצבת קבורת החכם השלם צדיק תמים ירא אלהים מנעוריו והיה משאו ומתנו באמונה גם בימי זקנתו שהיה מדוכה ביסורים אפ״ה היה מסגף עצמו בסיגופין ותעניות ובימים ההם לא זזו מידיו ספר הזוהר והמשנה הר׳ שלמה בן חמו ז״ל ונתבש״ם ביום ר״ח אייר ש׳ התרצ״ג והיו ימיו אשר חי צ״ד

שנה תנצב״ה.

זאת מצבת קבורת בן חכם בחור כארזים קרא ולמד משנה וגמרא עודנו באבו בן י״ג שנה וחצי קראו רבו ויעל יוסף בן מכלוף הכהן השמיטה ביום שב״ק… ש׳ התרצ״ג.

ציון לנפש חיה עין תדמ״ע במ״ר וכל לבב סמר אל הלקח מרגלית יקרה עלה לשמים בסערה וי להאי שופרא דבלי כעפרא במבחר ימיו ושניו ובאביב ימי עלומיו חכם לבב בה״ר אברהם ז״ל בבמוהר״ר החה״ש והכולל שמואל מרציאנו דין לחימר בן ב״ד שנה נתבש״ם ב״ו אלול ש׳ התרצ״ג ליצירה תנצב״ה.

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הזקנה והכשרה מאחא בת

אהרן בן חמו תנצב״ה.

מצבת… האשה הכשרה עישה אשתו של יוסף בן חמו שנלבע״ה ביום ב״ב לחו׳ אייר ש״ש תרצ״ג לפ״ק תנצב״ה.

זאת מצבת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה הכשרה אשת חיל עטרת בעלה מרת רוח מרים בת אסתר נ״ע אשת ושל הנו״ח אברהם בן חמו בר יצחק נ״ע נלבע״ה ביום ה׳ בשבת עשרים יום לחודש שבט ש׳ התרצ״ב לפ״ג תנצב״ה.

עד הגל הזה ועדה המצבה זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הצי הב׳ אשר שמרה כל חוקה מנשים צדקניות וחסדניות נפשה דבקה בבתי כנסיות ימיה צומות לילותיה תפילות רבת המעלות אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה יראת ה׳ היא אוצרה רבות בנות עשו חיל והיא עלתה על כולם תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה בת גדולים ואשת גדולים הלוא היא מסעודא מרציאנו אשת הז׳ הכי ירא אלהים וסר מרע סי׳ יהודה בן סוסאן הנק׳ בן טאנא ויהיו ימיה אשר היתה על פני האדמה קרוב לשמונים שנה נתבשמ״ה ליל שב״ק 9 ימים לחו׳ טבת תשנת תרצ״ב תנצב״ה.

אבני קודש- אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
עמוד 38

פורסם בקטגוריה יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר ניזרי- כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

תאריך 21 באוגוסט 2023

מט. כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה

כתובת: פיוט מיחל ומצפה יום בשורה ובו ידובר שבחי מלכנו משיחנו שיגלה בבי״א(=במהרה בימינו אמן) ויצא חוטר מגזע ישי וחלותי היא לקיים הבטחתו בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל כיר״א ( יהי רצון אמן) ושייך לקדיש יום שביעי של פסח. סימן: רפאל משה.

לנועם: ׳דכיל חשבך יא וולד אטיר׳(מסרקי) [מקור: כ״י עברי, מכון בן צבי 1356,עט׳ 14].

התבנית: מעין אזורית. השיר בן שבע מחרוזות המלוות ברפרין תלת טור המשתנה במחרוזת האחרונה בטור חילופי חיתומי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושלושה טורי אזור.

הטור השני של האזור מתחרז עם טורי הענף. המחרוזת הראשונה משמשת גם כמחרוזת פתיחה וכוללת בתוכה גם רפרין הבנוי משני טורי אזור ומטור נוסף.

החריזה: אאאב(מחרוזת פתיחה) אבד(רפרין). ההה.בהב / ווובוב… (שאר מחרוזות). כככ. בכב (מחרוזת אחרונה). כבד (רפרין חיתומי).

המשקל: 10/6/10-9/10/10 (עשר-עשר-תשע הברות בטורי הענף לפי סדרם, עשר-שש-עשר בטורי-האזור.

תשתית: הפיוט נשען בתבניתו על שיר הלחן בשינוי משקל.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לא ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כט ע״ב; כ״י בן צבי 2196, עט׳ 86 ; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף לב ע״ב; כ״י ניו-יורק במי״ל 3182, דף צו ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף לג ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לא ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ^׳ כד; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ׳ נו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ נב; הטיבו נגן, פאס תרפ״ט, עט׳ 165 ; ישיר ישראל, פאס תרפ״ט, עט׳ 6, תהלות ישראל,

פאס תרצ״ו, עט׳ 33, ישמח ישראל, מכנאס תרצ״ו, עט׳ 11.

נזכר: אוצר השירה, כ-412.

כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל בְּשׂוֹרָה / בּוֹא יוֹם יְיָ גָּדוֹל וְנוֹרָא / כְּתִקְוַת עִוֵּר יְצַפֶּה אוֹרָה

שׁוּבָהּ עַד מָתַי כָּל קָצִין כָּלוּ / אֱמֹר דַּי לְצָרָה / עַם זוֹ קָנִית רְאֵה עֲמָלוֹ

עֵת לְחָנְנָהּ בִּי בָּא מוֹעֵד