מורשת יהדות מרוקו

חכמי המערב

הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

[מבחר מאמרים מתוך הספר ״הוד יוסף״ שי״ל לזכרו של רבי יוסף שלוש זצ״ל בשנת תשכ׳׳ו, בעריכתו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל נשיא ועד העדה המערבית בירושלים]

מאת: אברהם אלמאליח

 

את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי נער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה״ג יוסף הכהן בעל הספר ״מנחת כהן״, אחד הפוסקים המצויינים שבדור, שממנו למד תורה ויראת שמים טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו היתה כבירה.

אולם, את מדותיו התרומיות של הרב יוסף שלוש ז״ל, פקחותו, רעננותו, דינמיותו הלוהטת, עוז רוחו, אומץ לבו, מרצו הכביר, עקביותו ומסירותו לא לעניי עדתו בלבד אלא לכלל ישראל— יכולתי להעריך רק משניתנה לי ההזדמנות לכך בעשרות שנות עבודתנו הצבורית המשותפת, וביחוד משנבחר המנוח לחבר ועד עדת המערבים בירושלים בר״ח אדר א^, תרפ״ט. מאז, לא זזה ידי מתוך ידו בעניני צבור בהם גיליתי בו אישיות בלתי שכיחה המקפלת במסכת חייה שלשלת פעולות ארוכה שמהן צומחות ברכה ותועלת לצבור היהודי.

לפני היבחרו לחבר ועד העדה, יצק המנוח מים על ידי רבניה, חכמיה ומנהיגיה, וזמן ידוע שימש גם מזכיר ועד שחתם את מכתביו בשם: המזכיר אי״ש צעיר ס״ט.

במשך שנות כהונתי הרבות כנשיאה של עדה ותיקה וחשובה זו בירושלים, ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב הרבה רבנים, תלמידי חכמים ועסקני צבור שהקדישו אף הם את זמנם וכשרונותיהם לצבור שלא על מנת לקבל פרס. אולם, עסקן דינמי מסור ושופע חיים ומרץ כהרב יוסף שלוש לא ראיתי הרבה.

כנצר משלשלת אדירי תורה, הוא עשה תמיד רושם כביר על רואיו, בכח זכרונו, פקחותו, גדולתו בתורה, חריפותו, שאיפתו העזה לפעולות ומעשים ברוח ישראל סבא, ובעיקר באהבתו את האמת שנחל מרבותיו.

כי איש אמת היה הרב שלוש מעודו, ועמד תמיד בעקשנות על דעתו.

 

וכשהיה משוכנע שהאמת והצדק דורשים ממנו מידה תקיפה על דעותיו, לא היה אצלו מקום לפקפוקים, לויתורים ולפשרות, וכך נודע לצבור כאדם תקיף דעה המצליח להטיל מרותו על שומעיו ומשכנעם בדברי נועם, לבטל את רצונם הם מפני רצונו הוא.

 

גדולתו בתורה

לא כותב הטורים האלה, הוא האיש המוסמך לדבר על הרב שלוש ז״ל כגדול בתורה, אולם, על סמך חוות דעת ששמעתי הרבה פעמים מפי רבנים גדולים שהמנוח עבד במחיצתם ויצק מים על ידם, ומקריאת אחדים מפסקי דינו כחבר בית־הדין, שוכנעתי כי עלוי מצטיין היה המנוח, צנא מלא ספרא, אשר תודות לכשרונותיו המזהירים, ושקידתו המופלאה עלה שלב אחרי שלב בלימודו, וזכה להתפרסם כלמדן חכם ואיש המעשה היורד לעומקה של הלכה ועורך תשובות לשואליו.

משנות שחרותו עד שנות העמידה ועד הגיעו לזקנה, לימד הרב שלוש, ועד יומו האחרון הוסיף להתעמק בעיוניו, וללכת בעניני הלכה ואגדה, בדרך רבני הספרדים בדורות שונים שדנו על כל הלכה והלכה מתוך סברה ישרה. בסדר למודו ופלפוליו תפסו מקום רחב בקיאותו והגיונו הבריא, ובעולם הדינים וההלכות בו היה שקוע, היה— לפי דברי רבנים גדולים שהכירוהו— אחד המצויינים בהוראה בימינו ששח בים התלמוד ונושאי כליו, מלא חכמת חיים ומגלה את תפארת היהדדת המקורית.

 

הטוב והמטיב

תכונה מיוחדת היתה להרב יוסף שלוש ז׳׳ל והיא: אהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. כל אלה שהכירוהו, ומספרם רב, יכולים לספר הרבה עובדות על תכונתו, נועם מדברותיו, חכמתו וחריפותו, רעיון האהבה והשלום שקינן עמוק בלבו, כשרון פעולה, טוב לב ועדינות נפש. ענוותנותו בפרט הפליאה את הקרובים אליו, והיתה לשיחה בפי כל. כל מעיניו היו נתונים לגמול חסד עם כל מי שנזקק לעזרתו. את עבודות הצבור עבד המנוח בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ואת המשכורת שהיה מקבל ממוסד ידוע היה מקדיש לדברים שבצדקה ולגמילות חסד, וגם נתן מלחמו לדל.

 

בהרב יוסף שלוש נתמזגו המעלות הטובות שמנו חכמים בפרנס צבור ובמנהיג. במבטו, במרצו, ובסגולותיו הנפשיות המצויינות היה משפיע על אנשי שיחו להתיחס אליו ביראת הכבוד, וע״י כך תפס, בין ראשי הצבור היהודי בירושלים, מקום ראשון כפרנס אציל רוח רווי אהבה לעמו ולוחם את מלחמתו בראש מורם ובגאוות אצילים.

הרב יוסף שלוש הקדיש את כל חייו, כמעט, לשאלות המרובות שעמדו על הפרק בחיי היהודים בירושלים, ביחסים שביניהם לבין עצמם וביחסים שביניהם לבין שאר הקהלות, כי לא קנינה של העדה המערבית בלבד, היה המנוח, אלא נכס הכלל כלו שידע לסגל לעצמו ולמזג בקרבו את הטוב והיפה האצור בכל שבטי ישראל בלי הבדל מוצא וארץ.

המנוח היה חביב הצבור היהודי הירושלמי לעדותיו ולמפלגותיו: הם ראו בו הרוח החיה והמקיפה, בהסתכלותו בעינים בהירות בצרכי הזמן ושכל מעשיו טבועים בחותם ההבנה העמוקה בהכרח שבדברים.

 

ספרא וסייפא

הרב שלוש לא עשה מעודו את תורתו קרדום לחפור בו; הוא לא פרש, כרבנים אחרים בזמנו, לקרן זוית הרחק מן החיים התוססים שבסביבתו, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו פקוחה על כל המתרחש בעולם המעשה, הוא היה בן־העם, חי למענו ומקריב את כחותיו לרוחתו ולהצלחתו.

לפי אופיו ומזגו התוסס לא היה יכול המנוח להצטמצם בארבע אמות של הלכה בלבד, משום שמימי נעוריו קלט וספג את הד־קולם של החיים הצבוריים שרחשו סביבו, ולפי נטיותיו הפנימיות הוא נדחף לפעול ולטפל בצרכי צבור; הטיל על עצמו תפקידים ידועים ומילא אותם באמונה, בכשרון, באהבה, במסירות, ובכח התמדה בלתי־מנוצח בו חונן. בכחות הרוחניים הכבירים שהיו צפונים בו לא עברה עליו כמעט יממה אחת שלא הקדיש אותה לטובת הצבור ולכן הצמיח ברכה ותועלת בכל אשר הניח ידו.

ומשום שכל ימיו שאף להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליפול למעמסה על קופת הצבור, יצא המנוח מחוג הלמדנים שתורתם אומנותם ועסק במסחר סת׳ים וסוגי פרקמטיא אחרים, ושמו התפרסם לשבח כסוחר ישר ונאמן, בין הבאים בקשר מסחרי אתו.

אולם, יחד עם עסקיו לא ויתר המנוח מעולם על תלמודו וקבע עתים ללימוד מדי יום ביומו, ובשעות אלה לא מש מאהלה של תורה שהיוותה חלק מנשמתו וממנה שאב השראת קודש.

 

אהבתו העזה לירושלים

הרב יוסף שלוש אהב אהבה עזה את ארץ ישראל בכלל, אך נשמתו חוצבה כנראה מאוירה של ירושלים וביחוד מהעיר העתיקה בה גר כל ימיו ולא רצה לותר אף רגע עליה, עד שהכריחוהו המסיבות לצאתה, ואפילו בימים הקודרים והמסוכנים ביותר, ימי מאורעות הדמים והפרעות, היה יורד העירה ומכתת את רגליו לילה לילה לבית הכנסת של ר׳ אלעזר הלוי בן טובו ז״ל החביב עליו בעיר העתיקה, כדי לערוך בו תיקון חצות, מבלי שים לב לסכנה הנשקפת לחייו, מנדידה בסמטאות אפלות אלה ששרצו בימים ההם שודדים פורעים ורוצחי נפשות, בהיותו בטוח ביוצרו, אשר כשליח מצוה, לא תאונה אליו רעה.

חבל על תורה ופקחות כאלה שהלכו אתו לבלי שוב עוד; חבל על ארז זה שנגדע בשעה שאיש לא ציפה לכך, כי רק שבועות אחדים לפני פטירתו היה עדיין במלא כחותיו, רץ לכל דבר מצוה ולכל גמילות חסד, כאדם שלא נס ליחו וטעמו עמד בו, ופתאם נתגלתה המחלה הממארת שהורידתהו אלי קבר.

זכר פעולותיו ומעשיו הטובים יישאר חי לאורך ימים בקרב מוקיריו ומעריציו הרבים.

יהי זכרו ברוך!

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד372

אברהם ביג׳אג׳ו

נולד בשנת תרי״ח בקושטא, ובעודו ילד העלהו אביו ירושלימה. אביו אהרן היה בעל מלאכה פשוט, איש תם וישר, ולו שני בנים. את הבכוד למד את מקצועו הוא, ואת השני מסר ללמודים. בילדותו למד בבית המדרש ״דורש ציון״, ורכש לו ידיעות בשפה הערבית, צרפתית ותורכית. נודע לאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. דין, מו״צ, חזן ודרשן, שו״ב מומחה, מוהל ראשי וכמעט יחידי בעדה הזו במשך שנים רבות, עסקן צבורי חרוץ, גבאי פעיל בבית החולים הכללי ״משגב לדך״ וכו'. ע״י מסעיו הרבים לכמה ארצות בשליחויות שונות, רכש לו נסיונות בהליכות עולם. הוא סובב את כל ארצות המזרח, חצי אי ערב ופרם, ערי בבל ומדי. שנים רבות שמש במשרת רב ושו״ב בעיר פ׳ארו אשד בסודסוגל. היה גם בהודו ובסביבות סין, ובכל מקום בואו הנית שם טוב ורשם מצוין על ידי אמרותיו המתוכמות, ובקיאותו בספרים רבים ודינים. השתתף בפרי עמו ב״המאםף״ שנה א. סי׳ ו. היה בבית דינו של מהר״מ תגייד בשנת תדם״ט ועמו הרב יצתק לבטון וחתום על פם״ד עמהס בם, ע״ם מרדכי לד״מ עזראן בסופו. בספרו ״ושחטתם בזה״ שהוציא לאור אחד מקרוביו הדב יהודה אלעזד בשנת תרצ״ב, באה הסכמת הדאב״ד ב״צ קואינקה, והיא מכילה תאור קצד מאישיות המחבר ז״ל.וזו עדותו:

 

״מכיר הייתי היטב את הרב המנוח כי היה גדול בוצרה ובחכמה׳ בצרוף יראת ה׳ טהורה הקודמת לחכמתו, שקדן ואיש חמודות הדיין המצוין וכו' כמה שנים שמש עמדי בביה״ד ומצאתיו מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות. ועתה בעברי על כ״י, מצאתי עונג רב בחבורו על התורה וה׳ מגילות חבור גדול מלא וגדוש מפגינים יקרות אשר אסף וקבץ מגדולי המפרשים שקדמוהו והוא הוסיף עוד דברים משלו כהנה וכהנה. גם בספר דרושיו ראיתי כמה דברים נחמדים בדרוש, בהגדה,

בהלכות שו״ב, מסודר לתועלת התלמידים והשוחטים וכו'! נלב״ע בירושלים ביום ל. מנ״א תרפ״ג.[1923]

 

חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

נולד באסקי זאגורה בשנת התרט״ז ( 1846 ). בן להודים אמידיo ומשכילים. למד בjדר, ואח"כ עבר לישיבה, כנהוג בעת ההיא בקהלות ישראל. בצעירותו נתגלו בו כשרונות נעלים לשפות, ובלימודים קנה ידיעות רחבות בצרפתית, אנגלית, אשכנזית, תורכית, רומנית ועוד. בהיותו בן יז מלא כבר את מקום מורו בעיר מגוריו, וכעבור שלש שנים הוזמן לרוסג׳וק. שהותו בעיר זו היתה לברכה לכמה מיחידי ונכבדי הקהלה, ביניהם ר׳ אברהם ב"ר ישראל רוזאניס, שבביתו התארח המורה הצעיר שנתים ויותר. תוך כדי כך למד עברית וערבית, יונית ורומית, ואחר מלתמת רוסיה ותורכיה בשנת 1878 עבד לבוקרשט, כמנהל ביה"ס של עדת היהודים הספרדים שם. שנות עבודתו ברומיניה נתשבות לתור הזהב שלו בחייו. פרסומו הרב כבקי בכל שפות אירופא קרבהו אל הצד המלכות, ויהיו לו מהלכים בארמון המלך קרל הראשון והמלכה הנבונה המשוררת הנודעת בשמה הספרותי ״קרמן סילווה׳, מאז כל שנות המצאו בבירת רומניה, היה המתורגמן היחידי לשפות השמיות בחצר ובכל המוסדות הרשמיים, כי הוכר מטעם הרשות כאיש מומחה לכך. מכאן עבר לכהן במשרת רב בקהלת אדדינופלה. חמש השנים שישב בעיר זו היו לו תקופה של עבודה רוחנית מטרדת ומאומצת. בהפנות כסא הרבנות בקושטא בראשית תרפ"ב, הוזמן למלא משרה זו, ואת עולה הכבד והמעיק ביותר, נשא על שכמו עד יום מותו. היה חבר נכבד של האקדמיה הספרדית, הצרפתית, ונשא תואר ״קוליגום ווריטאיס׳ שנתן לו ע"י מכללת ״דנטי אליגידי׳ ברומא. געגועיו לא"י לא הרפו ממנו אף לרגע, ותמיד הצטער כי מסבות משפחה הניאוהו ממחשבתו הטובה, לעלות אליה ולהתישב בה. באחד משיריו הליריים המובא בזה נכלל ודויו הקצר, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה:

ח׳מקו עברו שנות חרותי בהיותי תמיד שקט ושלאנן, י׳ום עמדי תחת גפני ותאנתי שלו בביתי ובהיכלי רענן י׳געתי באנחתי ברוב צוקתי יום ולילה אצעק ואתאונן מי יובילני לעיר חמדתי וכימי קדם בצלה אתלונן. נלב״ע כ ׳ מנ״א תרצ״א. כתב ספרים שונים, וכלם נשארו אחרי מותו בכ״י.

 

מתוך ויקיפדיה

הרב אנריקה בכור חיים משה בז'רנו (Enrique Bekhor Haim Moshe Bedjerano, בטורקית Haim Moşe Beceran ,‏ 1846 או 1850 – 1 באוגוסט 1931), שכונה "נסיך השירה והחוכמה", היה רב ספרדי מבולגריה שחי ופעל שנים רבות ברומניה ובטורקיה, תלמיד חכם, פייטן עברי וחוקר של השפה לדינו. עמד 32 שנה בראש הקהילה הספרדית בבוקרשט ואחר כך בין השנים 1920–1931 היה ממלא מקום (קיימקאם)‏ של הרב הראשי של טורקיה. היה בעל השקפות ציוניות ונמנה עם מקימי תנועת חובבי ציון.

 

  רקע המשפחתי, לימודיו ופעילותו כרב בבולגריה

חיים משה אנריקה בז'רנו נולד בעיר סטארה זאגורה, (בטוקרית- אסקי-זגורה) בבולגריה, בתקופה העות'מאנית כבן למשה בז'רנו, ממשפחה יהודית שמקור שמה בשם העיר Bejar בחר או בכר בקסטיליה, במחוז סלמנקה. אמו הייתה קאלו קלדרון, בתו של הרב יצחק ברוך מפלבן. בילדותו נשלח חיים ללמוד תורה אצל סבו ובגיל 12 חזר אל הוריו. בתום לימודיו במספר ישיבות, כולל אצל מקובל בשם הרב נסים אלקלעי‏ היה חיים בז'רנו, בגיל 17, לרב. הוא החל את פעילותו בעיר רוסה בבולגריה, שם לימד במלדארי ואחד מתלמידיו היה הנער שלמה אברהם רוזאניס.‏ למד באותה תקופה אנגלית, צרפתית וגרמנית ולימד עברית בבית הספר "אליאנס" (של כל ישראל חברים). פריצת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) על אדמת בולגריה הביאה אסון על משפחתו. כשהעיר הוקפה ונכבשה על ידי צבא האימפריה הרוסית, נהרגה אימו מפגיעת פגז. חיים בז'רנו בחר אז לברוח עם המשפחה לרומניה.

קישור למאמר המלא:

https://dictionary.sensagent.com/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%96'%D7%A8%D7%A0%D7%95/he-h

אברהם בירב

בנו של הרב המוסמך מהר״י בירב ז״ל. חברו של הרב המבי״ט שיחד עמו למדו תורה אצל הרב מהרי״ב ז״ל. נודע לשם בין רבני זמנו. הסכים עם הרב המבי״ט בכמה פסקים. לפי מקורות שונים, נפטר ר'  אברהם עוד בחיי אביו. נזכר בשו״ת המבי״ט ח״א סי׳ רמ״ז, בשנת השי״ט, לאמר י״ג שנה לאחד פטירת אביו, בשם החכם השלם כה״ר אברהם ז״ל. באחת מתשובות המבי״ט ח״א סי , ל״ב חותם שם: המר והנאנח אברהם בן לאדוני הרב כמהר״ר יעקב בירב.

אהרן בירב

חי במצרים בשנת ת׳ לערך. בנו של מהר״י בירב השני. וכתב עליו ר״ד קונפורסי בע״ס קורא הדודות שהיה חכם חסיד וגביר מחזיק ידי התורה ולומדיה, ואגב מזכיר את שלשלת יחוסו, כדלקמן: הרב אהרון בירב בן הרב יעקב בירב ברבי אברהם בירב, בנו של הרב המוסמך מהר״י בידב ז״ל. קורא הדורות עמ׳ מא. ע״ב.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

עמוד 144

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

בנו של יוסף מויאל – דוד מויאל: נולד ב-1880 ביפו ולמד בבתי ספר בעיר, ולאחר מכן בקולג׳ ובאוניברסיטה האמריקנית בבירות. הוסמך לעורך דין בגיל 24 ובשובו לארץ היה עורך הדין היהודי הראשון שהופיע בפני בתי הדין העות׳מאניים. היה בידידות עם השלטונות האזרחיים והצבאיים הטורקיים (בזמן מלחמת העולם הראשונה), ומשום כך הורשה להישאר ביפו לאחר הגירוש ב־1917.

דוד מויאל היה אחד מראשי גואלי הקרקע בארץ. רכש חלקות גדולות בתל-אביב וסביבתה, שאפשרו את הרחבת השטח הבנוי. התמחה גם בחקלאות והייתה לו חווה חקלאית בנס ציונה, שבה ערך ניסיונות לטיפוח זנים. נמנה עם צירי אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם הספרדים. כל חייו פעל לקירוב בין שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.

שלום מויאל

אחיו של אברהם מויאל, שסייע לו בשליחותו הציבורית. עסק בנטיעת פרדסים ביפו ואף הרחק ממנה. כן היה ממניחי היסוד לבית העלמין של תל-אביב (לימים ברחוב טרומפלדור) ולבית הכנסת הספרדי ״אוהל מועד״.

שמואל מויאל

בנו היחיד של אברהם מויאל, לצד שש בנות. הוא היה איש עסקים ביפו ומחוצה לה ובין מפעליו הנודעים, יחד עם אחרים כמו שמעון רוקח ופרץ פסקל (שניהם קרובי משפחתו), מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי, היה נטיעת ״פרדס בהריה״, הפרדס הגדול ביותר בארץ בזמנו – בשטח שבין פתח־תקווה להוד השרון בימינו. הפרדס בעל 600 הדונמים עובד בשיטות המתקדמות ביותר, ורבים מחלוצי היישוב הודרכו בו בעבודה חקלאית.

בנו של שמואל מויאל – אהרון מויאל: נולד ב־1914. בוגר גימנסיה הרצליה ואוניברסיטת לונדון (משפטים). שימש בתור קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה תובע כללי בחיל האוויר, ומאוחר יותר ־ הפרקליט הצבאי הראשי בצה״ל. השתחרר מצה״ל ב-1952. לאחר מכן היה מנכ״ל משרד הפנים.

יוסף אליהו שלוש

בן למשפחת שלוש הנודעת, שהייתה מחלוצות היישוב היהודי ביפו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי המסורת המשפחתית הוא נקרא בשני שמות לזכרם של שניים מאחיו שלא הכיר, שטבעו בעת שהוריו הגיעו לחוף הארץ בסירה שנטרפה. הוא נשא לאישה בשנת 1887 את פרחה-שמחה מויאל, בתם של אברהם מויאל ורעייתו אסתר.

שלוש נולד ביפו ב-1870 והיה מנעוריו איש עסקים ואיש ציבור. עמד בראש המפעל המשפחתי לייצור מוצרי אבן ומלט ונחשב לבונה הראשון והחשוב ביותר של תל-אביב. הוא ורעייתו אסתר נמנו עם 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית. כקבלן גדול בתקופתו בנה שלוש את רוב בתיה הראשונים של השכונה.

יוסף אליהו שלוש שנשא לאישה את פרחה, בתו של אברהם מויאל היה איש רב פעלים ביפו ובתל אביב. בין השאר הוא היה הקבלן שהקים את רוב בתיה של שכונת אחוזת בית, כפי שיכולה להעיד המודעה. ראוי לשים לב שעבודת ילדים הייתה בעת ההיא מקובלת.

כשנה לאחר מותו של אברהם מויאל, שודכה לו בתו, פרחה, לאישה. סיפור ההיכרות שלהם, השידוך והאירוסין, ראוי לפירוט מלא, כפי שעשה יוסף אליהו שלוש בספרו סיפור חיי. שלוש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי"תפארת ישראל״ בבירות. את דרכו לשם עשה באונייה, יחד עם יוסף מויאל(אחי אברהם) ושני בניו, שאף הם התעתדו ללמוד באותו בית ספר. כמה חודשים לאחר מכן, בשובו לבית משפחתו ביפו לחופשה, הוצע לו שידוך. וכך מתחיל סיפור התקשרותו למשפחת מויאל: ״באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים, הרב משה מלכה, בסועדנו את ארוחת הצהריים, היללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב, בשמעו את דברי התהילה, חייך ואמר: ׳הגיעה השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים^,. הורי נתנו את הסכמתם והתחילו לשוחח ביניהם בקטעי מילים שלא יכולתי לתפוס את משמעותם. אחר הצהריים, בשעה חמש לפנות ערב, בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי כי מדברים אודותי ושכולם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

״כשנכנסתי לחדרי ועיינתי בספר ניגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באומרה לי: 'החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פרחה, בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך^,. הקשבתי לדבריה ולא ידעתי מה להשיב על דבריה, כי נאלמתי דומיה והדיבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי. כשעזבתני אמי נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא. רק בן שבע עשרה אנוכי, התחלתי זה עתה ללמוד, וכבר מדברים הורי ברצינות על שידוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בענייני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. בזמן ההוא נערים גדולים ממני לא העזו לדבר עם הוריהם בדבר נישואין, אלא סמכו עליהם… ״עלי להתוודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה עצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. מצד שני הייתה תשוקתי גדולה לגמור את לימודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימה. ״בליל שבת, כשהיינו מסובים כולם ליד השולחן ואחרי שקידשנו את היין, פנה אלי הרב מלכה שסעד אתנו בדברים האלה: 'הנה בחרתי לך כלה חרוצה, יפהפיה והגונה. בת גדולים וטובים, פרחה אל-עזיזה [היקרה], שהנך בוודאי מכיר אותה'. האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי כי על פי דרישת הורי בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעה את שביעות רצונה לשידוך וקבעו אל ליל האירוסין למוצאי שבת… ״בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. כשנכנסתי לבית רעד וחלחלה היו בכל גופי וסמרמורת באיברי. התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים. גופי רעד וידי היו רטובות וקרות.

״האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, אולם לנו לא הורשה לא רק מגע, אלא גם דיבורים. כל היחסים שביני לבין כלתי הסתכמו רק בראייה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני סמקו מבושה ומרגש…"

יוסף אליהו חזר להמשך לימודיו בבירות, ולאחר חצי שנה הועמדה החופה. במשך כל אותה תקופה לא זכה לשוחח עם כלתו אפילו פעם אחת. בהיותו ביפו ארב לה ברחוב כדי להביט בה בלי שתרגיש.

החתונה נערכה ברוב עם בחג הסוכות, והייתה סיבה נוספת לשמוח: משפחת שלוש עברה לביתה החדש ״מחוץ לעיר״, בשכונה החדשה נווה צדק. אליה הביא החתן בן ה־17 את כלתו בת ה-15, והם היו נשואים באושר ובעושר כמעט 50 שנה, עד פטירתם של בני הזוג – תחילה האישה, ולאחר מכן הבעל, בשנת 1934.

שלוש היה מראשי הציבור בתל-אביב הנבנית, אך שמר על קשריו עם יפו שבה התנהלו עסקיו המסועפים ובמשך שנים היה חבר מועצת העיר. פעמים לא מעטות חילץ את עיריית יפו מתסבוכות שונות. כך היה גם ב-1923, עת הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה שלו בארץ, בתל-אביב. יפו הייתה בזמן ההוא העיר הגדולה ותל-אביב רק שכונה צפונית שלה, שהייתה לה עצמאות עירונית חלקית.

בעוד שהתל-אביבים נהנו מיתרונות החשמל, סירבה עיריית יפו להתחבר ל״חשמל היהודי״. על הסירוב הזה הצליח שלוש להתגבר בדרך מקורית: הוא העביר תזכיר לראש העירייה, עאצם ביי, שבו הוכיח בעזרת נתונים מפורטים כמה מפסידה העיר יפו בגלל אי שימוש בחשמל. ״הסברתי את יתרון האור על החושך ועמדתי על הגניבות הנעשות בחשכת הלילה״. הוקמה ועדה של שלושה – עלי מוסתקים המוסלמי, מסעוד סייג הנוצרי ויוסף אליהו שלוש היהודי, והיא החליטה לקבל את הצעתו של רוטנברג ״להאיר את יפר׳ מטעמים כלכליים בלבד. ראש העירייה יצא לחופשה, וסגנו חתם על ההסכם עם חברת החשמל. לאחר מכן טען עאצם ביי שלא ידע שסגנו חתם…

יוסף אליהו שלוש פעל כל חייו לקירוב בין ערבים ליהודים. הוא עשה מאמצים להוכיח לערבים כי אין סתירה בין התפתחות וגידול של היישוב היהודי לבין השאיפות של הערבים.

שלוש נפטר בתל־אביב באב תרצ״ד (יולי 1934), שלושה חודשים לאחר פטירת רעייתו פרחה-שמחה. הם הותירו אחריהם שישה בנים ובת אחת: משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.

משה שלוש התפרסם מאוד בשלהי 1936, כשנבחר לראש עיריית תל-אביב לאחר מות מאיר דיזנגוף. בעקבות מאבק ממושך בין השמאל לימין במועצת העירייה (שלוש היה מועמד השמאל והמרכז), התערב הנציב העליון הבריטי וקבע כי סגן ראש העירייה הקודם, ישראל רוקח, הוא שיהיה ראש העירייה. משה שלוש זכה להיות ראש עיריית תל-אביב במשך עשרה ימים…

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך

במקהלת בית הכנסת האלג'רי    Le temple algerien(סלאת אל אוהראניין)

 היינו מופיעים באירועים כמו חגים ולרוב חתונות  לטכס הכתובה בלבד , המורה  אדון בנג'ו ניגן על העוגב כמו בכנסיה .המקהלה בה הייתי חבר שרה בקולות בנים בנות והיינו לבושים כמו כמרים ,שמלה מקטיפה כחולה עם כובע פונפון .

 

קְבְּל מְל עְרְס פְסּלָא יִקְראֻו אְל כְּתֻובָּה             לפני החתונה בבית כנסת קוראים בכתובה

מְל פִּיאנוֹ יְתְסְמָע  מְן אְל בָּלְכּון בָּרֻוך הָבָּא      מן העוגב שבמרפסת ישמע ברוך הבא

אְנאָס אִיעְתִיאֻו תְרֻומָה פְסְלָּא מְתֻוובָּא           אנשים יתנו תרומה בסל מהודר

דְרָאגֵ'ה פְל כּוֹרנֵט אֻול פְלִיסָאת דְל מְחְבָּא        סוכריות דראג'ה בקורנת וכסף של אהבה.

 

בזמן הטקס של אחד החתונות ,הודיעו לנו שהמלך מת , והיינו צריכים לחזור הביתה מפחד שמה הקיצוניים יבצעו משהו נגד היהודים.

 

פְחָאל פָּאפָּאזְ מְלָאבְסִין פְסְלָאת  אֻואֵהְּרָאן             כמו כמרים היינו לבושים בבית כנסת האלג'ראי.

מסייה בנג'ו פל פיאנו לבנאת איג'ינאו סופראן.          אדון בנג'ו בעוגב והבנות שרות בקול סופרן.

אִיתְלְע שְף יִסְכְּתְנָא אִיקֻול מָאת אְסְלְטָאן                   עלה האחראי השתיק אותנו ואמר מת המלך.

כְּל אֻואָחְד זְרָא אְל דָארוֹ מָכָּאִין אָמָאן.                    כל אחד רץ לביתו אין אמונה.

 

בית הכנסת  (סלאת בן הרוש) שייכת למר בן הרוש, בשם נעים זמירות ,היינו פזורים בקבוצות בבתי כנסת גדולים בערבי שישי ,שבתות בוקר וחגים.

בשבתות אחרי מנחה ,היינו נפגשים במן מועדון בו היינו מבלים לאחר התפילה ושתיית תה עם בגט וקונפיטורה, משחקים עם החברה לאחר ישיבה עם "הבוס"

מדי פעם קפצנו לאם הבנים שנמצא כמאה מטר מאיתנו, שם היינו שרים עם החסידים.

 

נָעִים זְמִירוֹת פְסְּלָא דִי בֵּן הָרֻוש               נעים זמירות בבית כנסת בן הרוש

אִיעְלְמֻנָא אְל פִּיוּטִים  מוֹרֵה אָזֻואֵלוֹס         מלמד אותנו פיוטים אדון אזואלוס

אְנְתְפְרְקוֹ אְל סְלָאֻואָת בְּלָא פְלֻוס               מתחלקים לבתי כנסת בלי כסף

לְעִיאָד אוֹל פְרָאח בְּלְ כּוֹמְפְּלֵה מְלְבֻוש        בחגים ושמחות בחליפה לבוש

 

עייש דוד

 

פרחה שנולדה ב1918 בעיירה טרודנט במרוקו הגיע לגיל מבוגר והיא בת 119 לא רשמי, למה לפי הסיפורים שלה היא בת 170… נולדה לפני כולם והכי כואב שגם  כל החברות שלה והנכדים מתו ורק היא נשארררה קלטסחחה…

בקיצור קראו לה לשחרר אותי בערבות  אמרה להם לא חותמת הְנַּנק יִבְּקָּא… לא רצתה שאני ילכלך לה את הבית… שנה שעברה אכלה 2.5 קילו של חרוסת כל החרוסת של הבית כנסת ששמרתי בבית. ואין לה לא סכרת ולא לחץ דם ולא כלום, חייה רעה אמרתי לה השבוע ראית מזל השכנה,וחווה הרומניה נפטרו חבל כל הטובות הולכות ורק את נשארת….

מה אני יגיד לכם עכשיו אני מחפש מקום לעשות בו את החג אולי נְמְשִׁי עֵנְד חְח'ת מַמַה דיִ שַׂכְּנַה פְבאר שבע… אם אתם מכירים אולי… קוראים לה ימנה בנת תמו נולדה בשנת 1911 יש לה כתם שחור לבן על הגב…. תעזרו לי בחייכם תעזרוווו אני בזזזזז"וווווו

ובהזדמנות זו : למסירה לבית חם ואוהב חתול גדול העונה לשם פרחה מתאים לבית שיש בו זקנים בני 120 לפחות,נוחה, והכי חשוב יודעת לנקות חלונות בלי למות…..

תמשיכו לעקוב אחרי מעללי פרחה מבטיח להמשיך לעדכן סימו

מסיפורי סימו וולד רבי מכלוף

זו הפניה שלי אל המחבר סימו וולד רבי מכלוף

 

לסימו וולד רבי מכלוף שלומות.

סיפוריך המופלאים שמורים עמי ומעיין בהם לעתים.

אני מבקש את רשותך להעתיקם כמות שהם ובשמך כמובן, לאתרים אחרים בהם אני פעיל.

מיותר לציין שאלו אתרים של תרבות מרוקו.

שבת שלום וולד רבי מכלוף.

אלי פילו

הנה כי כן הגיע זמנם של הסיפורים של איש יקר וותיק מאתר קוסקוס, אשר היטיב לתאר את מעלליה של פרחה…רבותי פשוט להתענג על העבר הלא כל כך רחוק……אני בקשר עם האיש, שלא הכרתי עד שהוא פנה אלי הוא בעצמו….

וזו תשובתו של במחבר…..

אלי פילו יקירי

לכבוד הוא לי …אתה יכול להעתיק את הספורים ולשבצם באתרים אחרים

והכל כמובן יעלה לך בצלחת מרק "טייפור דלחרירה"….חחח

שיהיה כל טוב והאמת שיש עוד כמה ספורים בדרך ורק צריך קצת זמן כדי לכתוב אותם כאן

מקווה שנמצא את הזמן…

סימו וולד רבי מכלוף…

רק ספר לי בבקשה לאן אתה מעתיק  אני רוצה גם להכנס לשם…
יש לציין שמחבר הסיפורים האלה, לא רוצה בשום אופן להזדהות בשמו הפרטי, ואני מכבד את רצונו…
כל החומר שאביא לכאן, פורסם כבר באתר "קוסקוס" המיתולוגי, חלוץ וראשון האתרים בשפה המרוקאית יהודית, והיסטוריה של יהדות מרוקו

 

חברים וחברות מה שלומכם חביביי חזרתי אחרי תקופה ארוכה של מעצר ממושך והכל בגלל …פרחה כמובן הַמְזג'וֹבַּה שכנעתי אותה לפני פורים לנקות את התריסים כי פסח כבר בדרך….

ואנחנו גרים כידוע בקומה 8 , לפני שהתחילה לנקות דברנו על הילדים ועל כך שאנחנו כבר מבוגרים אמרתי לה אני כל מה שיש לי אני נותן לילדים מהאשה הראשונה רק שמעה את זה התחילה לצעוק ולקלל ואני רק רציתי לתת לה  כוס מים שתתרגע…

 איך שאני מגיש לה את המים החלקתי ובלי כוונה דחפתי אותה מהחלון  ווּעְלִּיָיה פרחה נפלה מהקומה ה-8 אני איך שאני בוכה על התריס שנשבררר נכנס לְפּוֹליִסססס אדוני אתה עצור

שאלתי על מה עוצרים אותי? אמר שאני זרקתי זבל לרחוב מקומה 8 אני סימו בן יעיש זרקתי זבל מקומה 8 איך שאנחנו יורדים במדרגות מי עולה? פרחה למְזג'וֹבַּה והיא צועקת זוזו אני יהרוג אותו. זוזו ואני מזה תְחְ'לַעְת.. חיבקתי את השוטר רק שלא תרביץ לי.

בְּנְת לְחְרַימִיָיה לא קרה לה כלום ווּעְלִּיָיה השוטר שאל רוצה מעצר עניתי מותק מוכן גם לכלא רק קח אותי מפרחה

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

         כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות (ויקרא כג מב)

ס-וכ-ה = שילוב הוי-ה ואדנות בקיום מצות סוכה.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י  +  וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

כולנו יושבים בסוכה – עם השכינה והאושיפיזין קדישין עילאין.

(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

הקשר הפנימי בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור: "תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}. בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב: "כי חוק לישראל הוא – משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

 

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים: אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

 

יעוד חג הסוכות:

ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

 

"אין שמחה כהתרת הספקות". לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

יוצא מדברי קדשו: הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

האושפיזין עילאין קדישין

של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

             ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

א . מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

 

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

 

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

 

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

 

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

 

 

 

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

 

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

 

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

 

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",

רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

 

כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

• "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.

שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.

 

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.

רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.

ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

חג סוכות כשר ושמח

"שישו ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה.

 

לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  שלום בן עישה הי"ו, סילביה בת שמחה.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אביזרי הברית: כיסא אליהו, מטה אליהו, כלי המוהל

בכל קהילות ישראל מקובל להציב בחדר ברית המילה כיסא הנקרא על שמו של אליהו הנביא, בין אם הטקס נערך בבית ובין אם בבית הכנסת. נוכחותו של כיסא לכבוד אליהו בחדר הברית אינה ידועה מן העת העתיקה, והיא מהכרת לראשונה בקובץ המדרשים פרקי דרבי אליעזר, המשקף את המנהגים בארץ ישראל בראשית תקופת הגאונים.

המדרש מספר, כי אליהו שיצא למדבר לאחר שהרג את נביאי הבעל התלונן לפני הקב" ה, ״קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א' יט, יד). אליהו התכוון לומר בכך שבני ישראל זנחו את מצוות הברית, הלוא היא ברית המילה. על כך ענה לו הקב" ה: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך"; ועל מנת שהנביא ייווכח כי אכן עם ישראל מקיים את ברית המילה, "התקינו חכמים להיות עושים מושב כבוד למלאך הברית שנקרא אליהו זכור לטוב…״(פרקי דרבי אליעזר, פרק כח). הכינוי ״מלאך הברית" לאליהו מבוסס על קישור בין שני פסוקים(מלאכי ג, א; כג), ובהקשר המדרשי, גם כאן הכוונה היא לברית המילה. לא ייפלא, שנביא אשר עלה בסערה השמימה יכול לחזור ולהופיע בינינו. במהלך הדורות נעשה אליהו בראייה היהודית העממית לדמות חביבה ונערצת, המופיעה לא רק בברית המילה, אלא גם בליל הסדר, במוצאי שבת או כעשירי למניין, וכן נכונה לעזור בשעת צרה, למשל בהבאת צורכי החג למשפחות עניות.

קשה לדעת אם מלכתחילה היו שני כיסאות נפרדים: לאליהו הנביא ולסנדק עם התינוק. אחד ממוהלי אשכנז בימי הביניים, רבי יעקב הגוזר(המחצית הראשונה של המאה השלוש־עשרה), מזכיר במפורש בחיבורו כללי המילה (מהדורת גלאסבערג, ברלין תרנ״ב, עמי 59): ״ ומתקנים שני קתדראות ועליהם שני כרי פסים, ופורסים עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להדור מצוה. הא[חד] צריך לבעל ברית שישב, והב' לשם אליהו הנביא ז״ל הבא שמה ויושב ורואה בקיום המילה ומעיד עליה״. ואכן, ברבות מקהילות אשכנז בתקופה מאוחרת יותר נעשה הכיסא בצורת ספסל בעל שני מושבים, שעל אחד מהם ישב הסנדק והשני נותר פנוי.

פרקי דרבי אליעזר

ספר אגדה מן המאה השמינית לספירה. ככל הנראה, נכתב או נערך בארץ ישראל לאחר הכיבוש המוסלמי. הספר נקרא על שם הסיפור הראשון בקובץ, ובו ״מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס״. לאחר הסיפור הזה מובאות אגדות בסדר כרונולוגי, העוסקות בתולדות העולם ועם ישראל מבריאת העולם ועד הנדודים במדבר. הספר לא השתמר בשלמותו. יש בו 54 פרקים, והוא מצטט אמירות בשם התנאים. לספר חותם אישי מובהק. הסופר השתמש בהרבה מקורות יהודיים שנכתבו לפניו: התלמוד, מדרשי אגדה, תרגומי המקרא, והוא הושפע רבות מהספרות החיצונית והאפוקליפטית. כן יש בו אגדות ערביות וסיפורים על הכ׳ליפות האומיית, שהסופר מייחל לנפילתה.

אליהו הנביא

נביא בישראל בימי אחאב ובנו אחזיהו(המאה התשיעית לפני הספירה). ידוע במסירותו הדתית ובקנאותו לדת. על־פי הכתוב אליהו לא מת, אלא עלה בסערת אש השמימה (מלכים ב׳ ב). אליהו הנביא זכה למעמד־על במסורת ובפולקלור היהודיים. בספרות האגדה מוצאים אותו יורד מן השמים כדי לסייע לחכמים במציאת פתרון לשאלה כלשהי, או עומד ליד מיטתם של צדיקים בעת פטירתם. לפי המסורת העממית הוא מופיע במוצאי שבתות ובליל הסדר בבתיהם של מי עם ישראל. בסיפורי עם הוא מופיע כלוחם למען העניים והמדוכאים, והוא מתואר כמי שמגן על תינוקות בחודש הראשון להיוולדם. במסורת היהודית מושרשת האמונה שאליהו יופיע ויבשר על בואו של המשיח, וזאת על סמך הפסוק, ״הנה אנכי שלם לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא״(מלאכי ג, כג).

למעלה: כיסא אליהו, עץ מעוטר לוחות כסף ועליהם הקדשות, קזבלנקה, מרוקו, 1954

מימין: לוח מעוטר לכיסא אליהו, טנג׳יר, מרוקו, 1891

משמאל: כיסא אליהו קטן מבית הכנסת הירושלמי של יוצאי דיארבכר שבכורדיסתאן התורכית, המחצית השנייה של המאה העשרים

בקהילות ספרד והמזרח בדורות האחרונים רווחו מנהגים שונים. בקהילות אחדות אכן הייתה הפרדה ברורה בין שני הכיסאות. בין הספרדים ומרבית יהודי איטליה, וכן גם בקרב אחדות מהקהילות במזרח, השתמשו בדרך כלל בשני כיסאות גדולים: האחד לאליהו והאחר לסנדק. באיטליה נוצרו לעתים שני הכיסאות כצמד מושבים, שלעתים היו זהים ולעתים בעלי הבדלים פונקציונליים. כיסא הסנדק היה בדרך כלל כיסא גבוה, שלעתים עוטר בכתובת הקשורה לברית מילה, והייתה עשויה לציין את התורם ושנת התרומה; ואילו בן זוגו היה כיסא פשוט יותר, אותו כיסו ביריעות מרוקמות מבית הכנסת.

באימפריה העותימאנית היה כיסא הסנדק גבוה ומעוטר (סִיָאה פָארָה סִירְקוּנסִיר), ואילו כיסא אליהו היה כיסא פשוט שהובא מבית הכנסת, ובין קישוטיו היה (באזמיר) נר שהודלק בידי אבי הנימול. באלגייריה כיסא אליהו היה גדול, ועליו הדליקו נשים נרות שמן, אשר אחד מהם דלק על הכיסא עד טקס ברית המילה. באפגניסתאן, שגם בה נהגו שני כיסאות גדולים, דווקא כיסא אליהו היה מפואר ומהודר יותר.

בקהילות אחרות, למשל במרוקו, אוחד כיסא אליהו עם כיסא הסנדק. בקרב יהודי רומא השתמשו רק בכיסא לאליהו הנביא, אותו הציבו באורח סמלי על במה מוגבהת (כמתואר בלוח משנת 1855 של חברת ״בעלי ברית״). שני הסנדקים המשמשים ברומא בברית אוחזים את הנימול ברגליו בזמן הטקס, נשענים או יושבים על שולחן, ולפיכך אינם זקוקים למושבים מיוחדים. באיטליה ובמקומות אחדים במרוקו הספרדית נהגו לתלות מעל לכיסא היחיד לוח מעוטר ועליו הכתובת, "זה כיסא אליהו הנביא ז״ל{= זכור לטוב]״, מלווה בהשבעות ובפסוקים נוספים.

בקהילות אחדות בארצות האסלאם הועידו לאליהו מעין כיסא צעצוע, קטן וסמלי, אשר ניצב לעתים ליד כיסא הסנדק. כיסאות אליהו קטנים מוכרים בקהילות הידועות כמשמרות מסורות קדומות, ובעיקר תימן, דרום תוניסיה(ובכלל זה האי גירבה) וכורדיסתאן. באחדים ממקומות אלה, כגון בכורדיסתאן ובדרום תוניסיה, היה לסנדק כיסא גדול יותר או שולחן מוגבה, ואילו בתימן לא היה כל כיסא נוסף, והסנדק פשוט ישב על כר המונח על הרצפה. בדרום תוניסיה נתלה כיסא אליהו קטן בחדר היולדת עוד בלילה שלפני הברית, וכמו בקהילות אחרות הניחו עליו ספרי קודש, ובעיקר את ספר הזוהר, ומתחתיו הבעירו קטורת. יהודי תוניסיה נהגו לתלות לשם ברכה כיסא אליהו קטן, שעליו פרושה טלית, גם בסוכה במשך כל ימי החג. כיסאות אליהו קטנים שמורים גם בשני בתי כנסת מהמאה השמונה־ עשרה בפרובאנס שבדרום צרפת, וככל הנראה גם שם הם משקפים מנהג קדום.

באפגניסתאן ובבוכרה נהגו להכין מקל מיוחד, הוא ״מטה אליהו", שלפי המסורת העממית נשען עליו הנביא במסעותיו מברית לברית. מטה זה היה בדרך כלל מוט עץ גלילי שבראשו גולה, ועליו מצוירים קישוטים, או שחלקו העליון היה מצופה בלוחיות כסף מעוטרות. בזמן הברית הוצב המטה שעון על כיסא אליהו, לצד כיסא הסנדק. כשלא היה בשימוש הונח המטה בנרתיק בד, שנשמר בתוך (או לצד) ההיכל בבית הכנסת. למטה ייחסו סגולות מרפא שונות, הקושרות אותו לתיאורי הנסים של אליהו ואלישע, שבהם נזכר לעתים מטהו (משענתו) של הנביא.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה —כסא של אליהו הנביא

עמוד 63

 

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

שיעור עצום מבין המוסלמים עסק בחקלאות,  לפי נתוני מפקד 1947, ששימש סקר של אנשי הג׳וינט בשנת 1951, לא פחות מ-72 אחוז מן המפרנסים המוסלמים המקומיים היו חקלאים.

אצל המתיישבים הזרים, לעומת זאת, בלטו העיסוק במלאכה ובתעשייה (31 אחוז), וכן בפקידות (29 אחוז). אצל המוסלמים והיהודים המקומיים נע שיעור העוסקים בפקידות בין שני אחוזים לארבעה, נתון המלמד על משקל המתיישבים הזרים במנגנוני הממשל והעסקים המודרניים.

מן הטבלה מתברר כי אצל היהודים בלט שיעור המתפרנסים ממסחר (קרוב לחמישים אחוז) ואחריו שיעור המתפרנסים ממלאכה (כ־38 אחוז); אלה היו שני תחומי העיסוק העיקריים של המפרנסים היהודים. כשליש מן היהודים התגורר עדיין ביישובים כפריים, אך שיעור החקלאים ביניהם היה קטן, גס אם לא אפסי. הוא עלה על זה של הפקידים – קטגוריה שנכללו בה גם כל ״כלי הקודש״ של הקהילות.

לפי הנתונים ייצגו המפרנסים פחות משליש מן האוכלוסייה היהודית(לפי מפקד 1947 מנו היהודים כ־ססס,200 נפש), שיעור גבוה במעט מזה שאצל המוסלמים. שאלה שעניינה את עורכי הסקר של הג׳וינט הייתה אחוז הילדים בין המפרנסים. לפי האומדן היו כ־338 מכל 1,000 יהודים מתחת לגיל 15, ו־80 בלבד מעל לגיל 60. לפיכך העריכו כי שיעור המבוגרים בני 15- 60 הוא 582 ל־1,000, מתוכם כ־290 גברים. מהערכות אלה התברר כי ילדים רבים מתחת לגיל 15 עבדו. שיעור המפרנסים הגבוה וחלקם הגדול יחסית של הילדים בקרבם מעידים על מצבן הכלכלי של המשפחות היהודיות: כדי להתפרנס נדרשה המשפחה לאמץ את כל כוחותיה ולרתום לעתים קרובות גם את הילדים, וכך נפגעו

סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני.

בתנאי התחרות החדשים, רק חינוך והכשרה מקצועית לנוער עשויים היו להבטיח את העתיד. הג׳וינט פתח את סקירתו בהתייחסות לממדי החדירה של רשת כי״ח לאוכלוסייה היהודית. הוא העריך כי רק כחמישים אחוז מן הילדים מקבלים חינוך מודרני כזה. עורכי הסקר היו מודעים לכך שהחינוך מעניק ליהודים יתרון יחסי על פני המוסלמים במשק המתפתח, ואולם הם טענו שגם המוסלמים אינם קופאים על שמריהם, והיהודים עלולים לאבד את יתרונם תוך פרק זמן קצר. הם הצביעו על כך שצעירים מוסלמים במרוקו ובתוניסיה החלו מתחרים ביהודים במסחר בתוך המלאח עצמו, ומעת לעת נאלצו יהודים לעזוב את מלאכתם בעיר או בכפר ולמצוא פרנסה עונתית בתחום אחר.

 

המסחר

המסחר היה העיסוק העיקרי של היהודים. בכך דמו יהודי מרוקו לשאר יהודי העולם.

היה זה גם התחום שבו הריבוד החברתי היה הגדול ביותר. החברות המסחריות הגדולות של מרוקו היו כמובן חברות צרפתיות. תהליך ההשתלטות של האירופים על סחר החוץ של הארץ החל עוד במאה התשע־עשרה, ובין החברות האירופיות שתקעו אז יתד בתחום זה היו אחדות בבעלותם של יהודים זרים. כמה משפחות יהודיות מרוקאיות הצליחו לקבל במאה התשע־עשרה אזרחות או חסות זרה, ושלחו את בניהן להקים סניפי מסחר בארצות המערב, ובדרך זו תפסו גם הן מקום בסחר הבין־לאומי של מרוקו. דא עקא, אחרי הכיבוש הצרפתי החזירו הצרפתים את כל בעלי החסות הזרה, למעט האמריקאית, למעמד של ילידים נתיני הסולטאן. התוצאה הייתה שינוי במעמדם הכלכלי וביכולתם להתמודד עם בעלי המעמד האירופי בשוק המסחרי. היבואנים והיצואנים היהודים הגדולים נמנו אפוא עם היהודים בעלי המעמד האירופי מבחינה משפטית; אחדים מהם היו ממוצא מרוקאי.

מתברר, אם כן, כי לקיומו של שסע בתוך האוכלוסייה היהודית בין בעלי מעמד אירופי לבעלי מעמד ילידי מבחינה משפטית היו השלכות כלכליות ריבודיות ברורות. מחברי הדו״ח של הג׳וינט על יהודי מרוקו אחרי המלחמה ציינו כי בתעשייה ובייצור הרהיטים והשימורים שולטים היהודים הזרים, שאינם ממוצא מרוקאי. הם היו גם הרוב הגדול בשורות היהודים בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, רוקחים, רופאי שיניים, עורכי דין, שופטים, אדריכלים, מהנדסים ועוד. מדובר בענפים ובמקצועות שדרשו הכשרה מדעית או טכנולוגית גבוהה.

יהודים מרוקאים שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו למדרג המסחרי החל בדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים אלה תחנות מכירה במרכזים המינהליים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך הם, וכן סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, דחקו את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.

המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסה להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר; החל בבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וכלה בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים ונושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר, ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים אלה, מן הסוג הישן, לא זו בלבד שהיה עליהם לנסות להוציא את פרנסתם מן השוק הילידי העני, אלא הם נאלצו גם להתגונן מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה עוד ועוד נתחים מידיהם, ולהתמודד עם התחרות החדשה מצדם של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו לעיסוקים יהודיים מסורתיים.

כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים, גם מן הבתים העניים ביותר, את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. צעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא הצטרפו לפרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים ומהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל.

ואולם בעלי יכולת ויזמה יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה, כפקידים בכירים וכמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות. אחדים מהם פתחו עסקים מודרניים, ומעטים נקלטו אף בפקידות הממשלתית הגבוהה.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור– היהודים בתקופה הקולוניאלית-היהודים בכלכלת הארץ

 

עמוד 65

האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. ׳האל בחסדו הטיב עמך, ילדי׳, סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של אלברט. ׳אתה דתי?׳ ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. ׳אתה יכול להראות לנו את הבית של ג׳ולייט?׳, שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב הוא הרפה ממנו.

מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. ׳אתה עייף?׳ שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, ׳מעט׳, השיב הלה במבוכה. ׳איני מבין מדוע הרופא מבושש׳, רטן האב. ׳הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך׳, מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. ׳יהודי לכל דבר׳, הודה בפני עצמו.

הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג׳ולייט. ׳ילדה יהודייה׳, הרהר, ׳נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה׳, חייך בקורת רוח. הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. ׳עונש מן השמים׳, הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבעה צהובה. ׳זה כשר׳, אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. ׳אתה גיבור אלברט׳, החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף. ׳הזדרז׳, האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. ׳תדאג שהילד יגיע לביתן של אורסולה׳, לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

׳הבה נחפש את ג׳ולייט׳, סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע.

הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. ׳קדימה/ זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו. ׳היי׳ צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. ׳מה אתה עושה כאן?׳, רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

׳מה שמך נערי׳, שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. ׳חג׳וב׳, השיב בקול חלוש. ׳חג׳וב׳, חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. ׳ובכן נערי׳, פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. ׳אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים׳. ׳אבל אני לא פצוע׳, התריס חג׳וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, ׳אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי׳, הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו. ׳ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום׳, חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג׳וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג׳וב, שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים ׳ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם׳, ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה ׳מדמואזל קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת׳. ׳ג׳ולייט׳, הבזיק ניחוש במוחו של האב. ׳איפה היא יושבת?׳, דחק בו האב בהתרגשות. חג׳וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו- שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר p מאה דראהם והושיט אותו לחג׳וב, ׳בוא תראה לנו את הנערה׳, דחק בחג׳וב כשהוא לופת את זרועו.

נסים כהן p העשרים ומסעוד איפרגאן p השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם־מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג׳אנט ובגורל משפחתה. ג׳אנט-מזכירתו האישית של מר קוריאט־בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא. אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

׳הוי, איזה מזל׳, התפעל נסים מן המקריות, ׳הבה נשאל אותה על ג׳אנט׳, הוסיף ואץ אליה. ׳שלום עלמתי׳, ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר p רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה. הוא הניח את ידו על שכמה, ׳את מרשה לנו לעזור לך?׳, פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. ׳מה שמך נערה?׳, טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. ׳הביטי בי הפציר׳, אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. ׳היא מוכת הלם׳, קרא נסים בהבעת חרדה, ׳שמור עליה׳, הורה למסעוד, ׳אני רץ להזעיק רופא׳. ׳מנין לך שהיא בת ישראל?׳, הקשה הלה. ׳יא חלאס, בחייך׳, דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, ׳לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה ׳רחמנא ליצלן׳, הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. ׳יושב בסתר עליון…׳ פתח בקריאת ׳מזמור הפגעים׳ כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן החיצוניים יושבת לפניו, ׳רחמנא ליצלף. ׳ברזל ומלח׳, לחש פעמיים. לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, ׳ושעירים ירקדו שם׳. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. ׳יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגדי׳, גער בעצמו. ׳הרי כתוב במפורש, ״לא תעמוד על דם רעך״׳, בקעה תוכחה מקרבו. תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדס שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. p־רגע כל קרביו פרפרו. ׳יגער השם בשטן׳ לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. ׳שמא דאל שדי עלך׳, דובבו שפתיו כדי להרגיעה. ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על ׳אבא, על אימא׳, ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת ׳שמע׳, ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. ׳כ)וו10>-5ן1> 16־1׳, הבהילה אותו קריאה מאחור. אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

׳מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?׳, שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום. אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, ׳מה שמך עלמתי היפה?׳, ׳ג׳ולייט׳, השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, ׳ברוך עוקר עבודה זרה׳, וירק בחשאי.

האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג׳ולייט לכשימצאה. ׳יש לי בשורה משמחת בשבילך׳, לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. ׳אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם׳, הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה. ׳מהי׳ ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. ׳אלברט חי?, איפה הוא?׳, הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. ׳במקום בטוח׳, השיב האב בניחותא. ׳אלוהים אדירים׳, קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. ׳אדוני׳, פנתה כיהודייה לאב בכינוי אדון, ׳אני משתוקקת מאד לראות את אלברט׳, הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. ׳גם הוא משתוקק לראותך׳, ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה. היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. ׳מדוע לא הרשו לך לנשקם?׳ התעניין האב. ׳כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית׳, השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

׳נערה נבונה מאד׳, הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג׳ולייט מחזות בלתי נעימים. ׳תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה׳, פנה לג׳ולייט. וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. ׳הוא עדיין לא הגיע׳, לחש באוזנו של האב. ׳אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס׳, החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג׳ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. ׳אתם לא תיקחו אותה׳, שאג בערבית יהודית. ׳סלק מכאן את הכסיל הזה׳, ביקש האב מאנטואן. ׳זוז מכאן׳, אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני ׳המושיעים׳ נטלו את ג׳ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. ׳הכומר, ימח שמו, לקח את ג׳ולייט׳, נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. ׳רוצו מהר׳, צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, ׳הצילו אותה׳, ׳הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…׳, לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי- סכין ארוכת להב. ׳קדימה׳, זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה…

כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג׳אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט־השוכבת קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק. ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד׳ כמועמדים לעלייה לארץ.

כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג׳ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

הד מאד- רעידת האדמה באגדיר- דן מנור- 3/3

תקנה נב

תקנה משנת התמ״ח [1688]

נגד מותרות בסעודות השמחות

טופס תקנה על רבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים.

מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו בענייני המסים ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות עניים ועשירים, ולוקחים ברבית כדי[שלא] לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה את עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קודם חג השבועות סעודות הנקראים אֵלְכְתָאיֵיבּ, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה א׳ בלבד מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל, וכן ג״ב בשום סעודה אחרת לא של חתן ולא של ברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה, וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאוויי [מתנות כסף ומשלוח מאכלות להורי הכלה.], לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה, ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל. והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביר הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א, עכ״ל התקנה.

וחתומים עליה הרבנים המובהקים

מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר וידאל הצרפתי ומוהר״ר מנחם סירירו וכמה״ר שאול אבן דנאן

וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה

והכרנו חתימותיהם

ואח״כ חתומים ראשי הקהל הלא הם:

מימון בן דנאן -משה הכהן-ואברהם בן שמול-ויעקב אלבאז-ועובד בן סוסאן-ויהודה בן מכלוף אדהאן- ומשה בן סונבאל-ודוד בן אמוזג-ומשה ביבאס-ושלמה גבאי-ואברהם בר יהודה קבאליירו

כך מצאתי כתוב כמה״ר ידידיה משה מונסונייגו ז״ל.

נאם שלמה אליהו בלא״א

החכם השלם והכולל הדו״מ כמוהר״ר יעקב אבן צור נר״ו.

זה לשון ר׳ יוסף בן נאים בספרו נוהג בחכמה כ״י תחת ידינו ערך 65 : ״במחז״ק פאס יע״א, נוהגים בחג השבועות איזה משפחות שמשיאין בנם קטן כבן שש ושבע שנים בדרך שחוק עם בת קטנה ממשפחה אחרת, ושבעה ימים קודם חג השבועות מקשטים אותם בבגדי צבעונים ורקמה בגדים נאים, ומעבירים בשוקים וברחובות על כתף סבל ומסבבים אותם בבתי קרוביהם ולבסוף מביאים איזה מלמד תינוקות וכותב להם איזה פסוקים כגון מצא אשה מצא טוב וכו ׳ בדבש על הנייר חלק ולוחכים אותם הבן והבת. וזהו הגט שלהם. ובפי ההמון טעם לזה, רמז לנשואי התורה עם ישראל שנשאו אותה בחג השבועות על דרך הכתובה שלומדים בחג השבועות בעת הוצאת התורה״. וראה תקנת קהלת צפרו משנת התצ״ה בו המנהג הזה מתואר במילים אלו: ״וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתינוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל״ (קהלת צפרו כרך ראשון עמוד 78 ). וראה בס׳ אבני שיש ח״א סי׳ נ״ט. וראה מאמר מקיף על הנושא שנכתב על ידי מר רפאל בן שמחון בספרו יהדות מרוקו עמ׳ 153

תקנה נב-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התמ״ח [1688]-נגד מותרות בסעודות השמחות