קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
רבי רפאל ברוך טולידאנו (תר"ן, 1890 – י"ח בחשוון תשל"א, 17 בנובמבר 1970)
לא תגורו מפני איש
אחד התחומים בהם באה לידי ביטוי ההקפדה של רבינו היה נושא כשרות השחיטה. הוא עצמו בדק את סכיניהם של שוחטי העיר. אם פרט כלשהו לא עמד באמות המידה שהציב, לא היסס לפסול את השחיטה כולה. היו מקרים בהם אף פסל את השוחט עצמו מלעסוק בשחיטה.
פעם נודע לרבינו כי אחד השוחטים שחט עופות במשך יום שלם מבלי לבדוק את הסכין, והתעורר חשש לכשרותו. משהתברר לו שיש אמת בשמועה, לא היסס רבינו. הוא פרסם כרוז כי כל מי ששחט באותו היום אצל פלוני יבוא ויטול את דמי העופות ששחט שכן השחיטה פסולה. לשוחט לא נותרה ברירה אלא למלא אחר הוראתו של רבינו על אף ההפסד הכלכלי הכרוך בה.
במקרה אחר, הסתייג רבינו מהתנהלותו של שוחט שנחשב ירא שמים, אך לא קיבל את התקנות וההקפדות של הרב. על אף שהלה נמנה עם ידידיו הקרובים של רבינו, אסר עליו הרב להמשיך לשחוט עבור הקהילה. רק לאחר שהשוחט התנצל בפני רבינו וקיבל על עצמו לנהוג על פי הוראותיו, ניאות רבינו להתיר לו לשוב למלאכת השחיטה.
צריך גם ״צדק״
כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת, נהג רבינו בבחינת ׳יקוב הדין את ההר', אולם כאשר נגעו הדברים לעניינים שבין אדם לחברו, הייתה גישתו שונה לחלוטין. הוא ידע לרדת לעומקה של הלכה ולמצות את חקר האמת עד תומו,אך במקביל הקפיד הקפדה יתירה להתרחק משורת הדין. גישה זו הנחיל גם למקורביו ושומעי לקחו.
דוגמה לכך במעשה הבא אותו סיפר רבי שלמה גיגי:
אביו של רבי שלמה היה שותף בעסק עם יהודי פלוני שנפטר לבית עולמו. לאחר הפטירה ביקשו יורשיו למכור את חלקו בקרן. האלמנה העניקה לרבי שלמה את זכות הראשונים לרכישת חלקו של המנוח, הן מ׳דינא דבר מצרא' והן באשר ידעה את תומתו ויושרו.
כדי לברר כראוי את שווי חלקו של המנוח נבחרו שני בוררים, אחד מטעמו של כל אחד מהצדדים. לאחר שיקול דעת ובחינה יסודית, חרצו הבוררים וקבעו כי שוויו של המקח הינו שישים אלף ריאל. אלא שלאחר מעשה הזמין אליו רבינו את רבי שלמה, וביקש ממנו כי יוסיף על הסכום עוד עשרת אלפים ריאל כדי להתרחק משורת הדין.
״אבל הסכום נקבע על ידי הבוררים!״ טען אביו של רבי שלמה.
״ראה נא״, הסביר רבינו. "הנה דוד המלך אומר בתהילותיו (קיט קכא) – ׳עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי׳. דוד המלך אינו מסתפק בכך שהוא פעל על פי ה׳משפט, דהיינו שורת הדין. הוא מזכיר את זכותו בכך שנהג לפנים משורת הדין – על פי הצדק! וה׳צדק׳ אומר שצריך לוודא שהיתומים לא יקופחו בשום אופן ויקבלו את המרב שביכולת ירושת אביהם להניב!״
מיותר לציין כי רבי שלמה לא הפסיד מוותרנות זו. ברכת שמים שרתה במעשה ידיו והוסיפה לו כהנה וכהנה.
נקיות כפיים
מפורסם היה רבינו בנקיות הדעת, בניקיון כפיו וביושרו, עד שגם המלעיזים התקשו למצוא רבב בהנהגתו. על כך יעיד המעשה הבא:
יהודי מתושבי מקנס, עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, רחש אמון רב כלפי רבינו. לאחר שהסתלק לעולמו נפתחה צוואתו של העשיר ועיני היורשים חשכו. הם ציפו כי הרכוש העצום יתחלק ביניהם ויאפשר להם לחיות חיי רווחה חסרי עול. בפועל התברר כי אביהם הותיר להם רק חלק קטן מהרכוש ואת כל היתר העביר באפוטרופסות לרבינו.
הדבר לא מצא חן בעיני היורשים, אך ברירה לא הייתה להם, שכן הצוואה הייתה כתובה וחתומה על פי עדים נאמנים. בלית ברירה נאלצו למסור לידיו של רבינו את הסכום העצום, אולם בליבם חיבלו תחבולות כיצד להשיב את הכסף לרשותם.
בנסיבות אלו בא העורב אצל הזרזיר ומצא מין את מינו. אל יורשיו של העשיר חברו מספר אנשים מקרב עסקני הקהילה אוהדי התרבות הצרפתית. הללו הפיצו דברי לעז ורכילות על רבינו כי משתמש הוא בכספים לצרכיו האישיים.
כל מי שהכיר את רבינו ידע שהטענה חסרת שחר ומשוללת הגיון. שנאת הבצע של רבינו הייתה מן המפורסמות. ידוע היה כי את כספו הוא מפזר ברוחב יד למען עניי העיר. כלום יעלה על הדעת שדווקא בכספי הפיקדון שנמסרו לו בנאמנות ישלח יד?!
אולם כדרכם של דברי לשון הרע שיש ביכולתם לעוור את עיני השכל, גם רכילות זו החלה לקנות שביתה בקרב יושבי הקרנות. בענוותנותו הגדולה, פנה רבינו לדייני העיר וביקש מהם להכריע בגורל הכספים שהופקדו בידו כדי לקיים מצוות"והייתם נקיים״.
הוסכם כי הסוגיה תימסר לבוררותו של רבי שלום משאש, מבני העיר מקנס שעתה כיהן כראב״ד בעיר קזבלנקה. לא בלב קל קיבל על עצמו רבי שלום את המטלה, בפרט לאור העובדה שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת ליורשי המנוח. למרות זאת לפי בקשתו של רבינו נאות לקחת על עצמו את הבוררות.
במשך מספר ימים בחן רבי שלום את טענות כל הצדדים, שמע עדויות והשווה נתונים, בירר פרסים והשלים את תמונת המצב. לאחר מכן הכריע באופן ברור לטובת רבינו. כך נוכחו בני העיר להיווכח שוב בענוותנותו וניקיון כפיו של רבם הגדול.
הרחק מלזות שפתים
על נקיות דעתו של רבינו מבלי רבב יעיד גם המעשה הבא:
בשנת תש״ח הגיעו אל רבינו שניים מתלמידיו הקרובים וביקשו להבחן אצלו. האחד רצה להבחן לדיינות וחברו ביקש לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. רבינו ביקש למלא אחר מבוקשם, אולם נקיות דעתו לא הניחה לו לעשות כן. הוא חשש כי אם יעשה זאת, ירננו אחריו ויאמרו כי הוא דואג לתלמידיו למשרות לפרנסתם.
משום כך, שלח רבינו את תלמידיו להבחן אצל גדולי תורה אחרים. את האחד שלח לבית הדין הגבוה בקזבלנקה, ואת רעהו שלח לעיר רבאט. מה גדלה שמחתו כאשר שבו שני התלמידים לאחר תקופה ובישרו לו כי עברו את המבחנים בהצלחה. בפרט רבתה שמחתו על שזכה שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, באופן שלא הותיר מקום לפקפוק ולזות שפתיים.
שלא ירננו הבריות
סיפור דומה מספר גם רבי רחמים בן עמארה, מתושבי מקנס:
רבי רחמים ביקש להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה לשמה, אולם משהכריזה מועצת הרבנות במרוקו על קיומם של מבחנים לדיינות דחקו בו מכריו שייגש גם הוא להבחן.
מועצת הרבנות דרשה מכל מועמד להציג המלצה מרב העיר שתעיד על יראתו, חכמתו, אורח חייו ומשפחתו. הואיל והיה רבי רחמים מקורב לרבינו ואף למד עמו תקופה ארוכה בחברותא, פנה אליו באחד הימים וביקש ממנו למלא את חוות הדעת ולכתוב עבורו מכתב המלצה. אולם רבינו ביקש ממנו לשוב אליו למחרת היום אל בית הדין, כדי למלא את המסמכים בהשתתפות כל חברי בית הדין.
הדבר הפליא את רבי רחמים, שכן רבינו מכיר אותו שנים רבות וקשר עמוק נרקם ביניהם. מדוע אפוא מטריחו לבוא לבית הדין כאילו היה אדם זר? כלום אינו יכול למלא את חוות הדעת באותו מעמד בביתו?
חש רבינו במבוכתו של רבי רחמים, אך עמד על דעתו שיגיע אליו לבית הדין.
לאחר מעשה הסביר לו רבינו: ״דע לך כי דווקא בשל יחסי הקרבה והידידות השוררים בינינו, לא רציתי למלא את המכתבים על דעת עצמי. שלא ירננו הבריות ויאמרו כי המלצתי מבוססת על הידידות העמוקה שבינינו. לפיכך עמדתי על כך שתגיע לבית הדין ומכתב ההמלצה ייכתב בשיתוף כל הדיינים. מעתה אין מקום ללזות שפתיים!״
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 116
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
״תגיד לי בבקשה ממך, מה יש לעדה של החרדים לתרום לתרבות הישראלית החדשה ? אני מתכוון לקיצוניים ולא לתנועה הציונית הדתית. ראית פעם תמונה של קבוצת חרדים בהפגנות? הם נראים כמו שכפול במכונה. כולם עם תלבושת אחידה, גדולים וקטנים, כמו עדר. אותו הכובע, אותה הכיפה תחת הכובע, אותו מעיל עליון, אותם הגרביים, אותם הנעליים וכובע הפרווה המצחיק המונח על ראשיהם אפילו בקיץ.
הם הביאו את הגטו לארץ והסתגרו בו. מה יש לאלה לתרום? רובם לא עובדים, אברכים לאלפים שתורתם אומנותם וחיים על חשבון משלם המסים, גורמים צרות ואלימות על כל דבר קטן. לצבא לא הולכים, לא נאמנים למדינה, כופרים בכל המוסדות החוקיים, אם זו הכנסת, המשטרה, בתי המשפט. הם רוצים להחזיר אותנו חזרה לגטו. מדינת הלכה הם רוצים. מחכים למשיח ולבית המקדש שירד מן השמים. הם עוינים את כל מי שלא שייך לעדר שלהם. אפילו ביניהם, בין חסידות לחסידות או בתוך אותה חסידות עצמה, יש ריב ושנאה. הם באים לשכונה כלשהי ומנסים להשתלט על חיי אנשיה ולכפות את אורח החיים שלהם, הפרדה גמורה בין גברים לנשים, ברחובות, באוטובוס, הם לא מנומסים אלא אלימים. גם בכשרות של הרבנות הראשית הם לא מכירים וכופים כשרות שלהם, שולטים בחיי הכלכלה והחברה, דרך משגיחים. בידם לגרום למסעדה או לאולם אירועים להיסגר אם לא מקבלים את התכתיבים שלהם. הם מערבבים דת ופוליטיקה, לא מכבדים את יום הזיכרון לחללי צה״ל, ביום העצמאות הם שורפים את דגל המדינה… אלה, יש להם מה לתרום לתרבות שלנו? הם פגע רע בחיים שלנו. ראיתי אותם בהפגנות כשהייתי בצבא. טיפוסים שליליים. הם דוחים ומשניאים את הדת על העם בהתנהגותם. אחד הרבנים שלהם, שהתנועה הציונית הצילה אותו ברכבת המפורסמת של קסטנר, האשים את התנועה הציונית בשואה, מפני שדחקו את הקץ! זה משוגע! וזה מנהיג?… הם חיים בתוך זמן שעמד מלכת, דמיוני יותר ממציאות,״. ״אל תשכח שהם מיעוט קטן״.
״אבל הם שולטים. יש להם מונופול על חיי הדת. זאת לא דמוקרטיה. המדינה צריכה להכיר גם בקונסרבטיבים, ברפורמים ובכל התנועות של היהדות. זה רק יחזק את היהדות. יש לי חבר להורים יהודיים וכן ארוסתו. הם קיבלו את כל הניירות הדרושים מהרבנות כדי להתחתן. רק בסוף, רב זה אומר לו להביא תעודה מאולם האירועים שיש להם כשרות. ידידי ענה לרב זה, בצדק, ׳זה לא עניינכם איפה אני עושה את המסיבה שלי!׳. אמרו לו שלא יחתנו אותו! הוא צפצף עליהם וחי עם אשתו בלי הרבנות! את מסיבת החתונה הוא חגג במקום שרצה. הם משתמשים בתעודת כשרות כדי לסחוט אנשים ומקומות בילוי. תעזוב אותי מאלו! אין להם מה לתרום…״.
״יש עדות אחרת. כפי שאמרתי, אלה הם מיעוט קטן. הצרה היא שהממשלה נותנת להם את הכוח בגלל חישובים פוליטיים. תראה את המרוקנים, הם אף פעם לא היו קיצוניים בקיום הדת. הם היו מקלים כמו בית מדרשו של הלל. הם פשטו את הלבוש המסורתי המרוקני, הם לא מנציחים את חיי המללאח, הם נקלטו בחברה הישראלית, נטמעו בה ותורמים לה מעדני מטבח, מימונה, פיוטים, הולכים לצבא, הקימו עשרות מושבים וכפרים וכר״. ״ואני דווקא קראתי שליהודי מרוקו אין תרבות!״ ״קראת נכון! אבל זה שקר מתועב. בוא נראה. תגיד לי, מה זה ׳תרבות׳ לדעתך?״
״זה כל מיני דברים. אין הסכמה כללית בדיוק מה זו תרבות״. ״בוא נתחיל בדברים פשוטים שיש ליהודי מרוקו ואז נדבר על התרבות בכללותה. חלק מהתרבות בחברה הוא: כיבוד הורים, להיות מנומס, לכבד את הזקנים, לחיות לפי החוק, להתנהג באחריות כלפי הזולת, לעזור למעוטי יכולת, לדאוג לחולים ועוד. בלא זה אין חיי חברה תקינים, תרבותיים. זה מה שעשו במרוקו וזוהי תרבות יהודית – עצם כך שיש לנו כבוד להורים, למבוגרים, למורים ולמנהיגים. עניין זה נפגע משום תנאי המחיה הקשים, ומשום פריקת עול המסורת בלא שהיה תחליף לכך. התנאים הכלכליים הקשים ערערו את מעמדו של האב שנפגע קשה מפני שאינו יכול לפרנס את משפחתו. החברה הישראלית עודדה את התפרקות הגרעין המשפחתי. הפלות מכוונות פגעו בכבודה העצמי של האישה, של האם. הפיכת האם לעוזרת בית, לפועלת ניקיון – פגע בכבודה ובמעמדה המסורתי במשפחה. התא המשפחתי והמרקם החברתי בקרב עולי מרוקו נהרס, וכל עולמם התרבותי עבר זעזוע נפשי קשה. אין להרוס את הקיים, יש לבנות על יסוד הקיים בשינוי הדרגתי, התפתחות שלווה ולא מהפך מסוכן שמזעזע אושיות חברתיות. יש ערכים חיוביים בכל תרבות. התרבות נמדדת בדרך ארץ, וערך זה מושתת בתרבות העברית, בתנ״ך, במשנה, במדרשים, באגדה ובתלמוד. תרבות נמדדת בהערכה לזולת, בזכותו להיות מה שהוא, בנכונות להקשיב ולהעריך דעות מנוגדות לשלך, באדם שמודה בטעות, בפתיחות ובהערכה לתרבות אחרת של העמים סביבך. אי אפשר כיום לחיות בגטו מנותק מהעולם החיצון מבחינה חברתית, דתית או כלכלית. פעם, המנהיגים הדתיים במזרח אירופה הקיפו את קהילתם בכל מיני תקנות, במטרה לנתק אותם מהעולם החיצון, ואף אסרו לקרוא ספרים של העולם החיצון – ספרי מדע, ספרות או כל ספר נוכרי אחר. מי שרצה לשמור על צביונו הדתי וגם להתעניין בעולם החיצון לשם לימוד, הורחק מהקהילה ונגזר עליו להיות מנודה. כל אלה שהגיעו להישגים גדולים בתחומים שונים של ההשכלה הכללית והמדע, הם אלו שהתנתקו מחיי הגטו הסגורים. הבידוד מהעולם החיצוני העיד על פחד של ׳הציץ ונפגע׳, מה שלא מחויב המציאות. זה כלל מלחמת חורמה בציונות, שבה ראו מינות וכפירה. היו רבנים נכבדים שהתקוממו ועודדו עלייה והקמת המדינה בדרך הטבע ולא בדרך נס. בעולמנו שנהיה קטן יותר ויותר אין אפשרות לאף קבוצה המבדרת את עצמה, קיום לטווח ארוך. בעולם שבו אנו חיים אין מקום לחיים של הזיות ואמונות שאין בהן אחיזה במציאות ובהיגיון. מי שעדיין תופס את המשיח כבן אנוש שיציל אותנו בדרך נס, ומאמין שבית המקדש ירד מן השמים ויתקיים חידוש הקרבנות, חי בעולם של הזיות תימהוני ודמיוני״. ״האמנם ?״
״לחלוטין כן! אני חותם על זה בשתי ידיי. כעת אומר לך, מה שמייחד את העם היהודי בתרבותו הוא אחדותו ועזרתו ההדדית. כמו שאמר אחד העם – אם יהודי סובל בארץ אחת, יהודי אחר בארץ רחוקה מרגיש את כאבו ובא לעזרה. כמו איזמל בגוף החי. הקיבוץ היהודי מפוזר בעולם, אבל אחדותו עומדת לו לסבול ולשרוד, מה שאפשר לעם היהודי להתקיים במשך הדורות למרות כל הרדיפות. כך שרדו החלוצים הראשונים שבאו לארץ ישראל, בעצם כך שהקימו תא חברתי שנקרא ׳קיבוץ׳. זה מה שעזר ליהודים לשרוד ברחבי העולם. אדגים לך את זה מההיסטוריה שלנו. היהודים אותם הכרת, חיו בכפרים עלובים במזרח אירופה ללא השכלה ובחוסר כל. בסוף המאה שעברה היו פוגרומים איומים, במהלכם ערכו הגויים טבח ביהודים והרגו באכזריות נוראה. כתוצאה מכך התחילה הגירה של יהודים אלו לאמריקה. בדרכם לארצות הברית צריכים היו לעבור במערב אירופה. במערב אירופה היהודים היו מפותחים מאוד ומשכילים, בגלל שוויון הזכויות והאזרחות שקיבלו מזה זמן רב. כשהגיעו יהודי מזרח אירופה בהמוניהם, עניים, לבושי סחבות, דלים למראה ועלובים — יהודי מערב אירופה התביישו בהם וקראו להם ׳איסט יודך. לכן עזרו להם לנסוע הלאה, במטרה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. יהודים אלו, מחוסרי השכלה וללא מקצוע, הגיעו לאמריקה, עבדו קשה ולאט לאט בנו את עצמם. ילדיהם למדו מפני שיהודי המקום עזרו להם. במשך דור אחד סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והגיעו למעמד תרבותי גבוה. הם התקדמו בחברה בכל השטחים: בכלכלה, במדע, בעסקים, ובענייני רוח, ועד היום הם ממשיכים לטפס בסולם החברתי והמדיני. הם הגיעו להישגים עצומים מעל ומעבר ליחסם המספרי בחברה. נחזור, אם כן, לאירופה. הנאצים עלו לשלטון והקיץ הקץ על יהדות זו. בסוף מלחמת העולם השנייה היו היהודים לא יותר משבר כלי מדולדל ושבור. מי אתה חושב שעזר להם לשקם את עצמם ולבנות מחדש את הקהילות ההרוסות? הצאצאים מאמריקה של אותם עלובי החיים שיהודי אירופה בזמנו התביישו בהם. מי.אתה חושב עוזר לישראל לבנות את עצמה ולקלוט מיליוני יהודים מכל העולם? אותם צאצאים. תסתכל באוניברסיטאות, בבתי החולים, ביערות של הקרן הקיימת לישראל, בבתי אבות. הכל מתרומות של יהודי אמריקה שניחנו בנדבנות ובאהבת ישראל. זה גלגל חוזר וזה אפשרי בזכות אחדותו של עם ישראל. זה מזכיר את סיפורו של יוסף שהיה צריך לסבול מאחיו ולהגיע למצרים כדי שבסוף יציל את משפחתו ו׳להחיות עם רב׳ מהרעב. נניח, למשל, שלא היו שום רדיפות בסוף המאה במזרח אירופה – היהודים האלה לא היו מהגרים בחוסר כול לאמריקה אלא היו נשארים והיו סובלים מאותו גורל של יהודי אירופה. בתיאולוגיה של היהדות הקונסרבטיבית טוענים שהאל מתגלה בהיסטוריה וזו דוגמה לכך.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון–הקליטה
עמוד 336
תולדות חב"ד במרוקו
"למהר״ש נהירין השבילין
הרבי מוסיף כי יש לציית לרב מטוסוב בכל, ומבהיר:
למהר״ש נהירין יותר השבילין דאופן העבודה, מפני היותו שם קדום בזמן וקבלתו כמה מהוראותיו מכאן, עוד קודם בוא כת״ר שי׳ לשם. אכפול בקשתי שישים דברי אלה על לבו, מפני שמוכרח הדבר שיהיה אחד עומד בראש, ומוכרח הוא – הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, ומבלי להיכנס בהערכת מעלותיו של כל אחד מהם, אשר באמת רק הבוחן לבות יכול להעריכם כיאות, הנה מצד הטעמים הנ׳׳ל, הקדימה בזמן, ההיכרות עם הדזוינט והספרדים וכו׳, הנסיעות מחוץ לקזבלנקה, וההיכרות עם ראשי הקהילה בערי השדה, מוכרח הדבר שיהיה זה מהר״ש שי׳ ובטח למותר להטעים מרז״ל אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים….
ובשנת תשכ״ד, הרבי ענה לאחד מהשלוחים:
…בנוגע להחלטה בפועל ממש וכן כלפי חוץ – אין לשנות הסדר שהוקבע בכ״מ [בכל מקום] שהמנהל הוא המחליט….
גם בהזדמנות אחרת בעת שמי מן השלוחים רצה לפעול באופן עצמאי, הרבי הורה לו לעבוד כרגיל תחת הנהלת הרב מטוסוב. השליח הנזכר שהיה חייל וחסיד אמיתי עזב מיד לגמרי את תכניתו והמשיך לעבוד כל השנים בהנהלת הרב מטוסוב.
הוראות וסיוע מבית חיינו
מכתבים רבים קיבל הרב מטוסוב מהרבי ובהם הוראות לגבי מוסדות חב”ד במרוקו. במקרים רבים קיבל הוראות כלליות כדי למסור לכלל השלוחים והמוסדות במרוקו, ולעיתים היתה ההוראה נוגעת לשליח או נושא מסוים. בנושאים חשובים ביותר ההתכתבות התנהלה ישירות עם הרבי, ובמקביל ניהל התכתבויות ענפות עם מזכירות הרבי וארגונים שנוהלו על ידי הרבי – ה״מרכז לענייני חינוך" ו״מחנה ישראל", בכל דבר לפי הצורך והעניין. לצד ריבוי ההוראות, קיבל מהרבי סיוע בנושאים מגוונים, אם זה משלוחי ספרים, תשמישי קדושה ובגדים, ואם בקשר עם גורמים שיכלו לסייע לחב״ד במרוקו.
במשך השנים קיבל מהרבי, ממזכירות הרבי ומ״מחנה ישראל", ספרים עבור המוסדות, עבור רבנים ואישים ולעיתים אף נשלחו אליו ספרים (כמו"שדי חמד" או ספרי חב״ד) ולא הוגדרה מטרתם, כשבמשך הזמן קיבל הוראות למי להעבירם. על רוח הדברים ניתן דוגמה אחת קצרה ממכתב הרב מטוסוב אל "מחנה ישראל״:
הננו לאשר בזה קבלת תשע חבילות בגדים, וכן ספרי גמרא שנשלחו על ידכם, שש חבילות. ועל ספרי"שדי חמד״ בשביל הרב משאש, כבר הודעתי לכ״ק אדמו׳׳ר שליט״א שנתקבלו.
איש הקשר של הרבי
מאות אגרות קודש עבור רבנים, אישים ואחרים קיבל הרב מטוסוב על מנת למסור לנמענים. לקראת ראש השנה, למשל, קיבל עשרות רבות של מכתבים עבור רבנים ואישי ציבור במרוקו, והוא היה מחלקם אחד אחד ליעדם.
במקרים רבים היו מגיעים מכתבים ממרוקו לרבי, ולא היה ברור כתובת השולח ותפקידו, והרב מטוסוב היה צריך להבין בעצמו למי למסור את מכתבי התשובה מהרבי. לעיתים היו גם רבנים ובעלי תפקידים שכתבו לרבי וחתמו את שמם ללא תואר, ובגלל קשיי התקשורת ועיכובי המשלוחים באמצעות הדואר, לעיתים חלו לבינתיים שינויים במעמד הרבנים ומקום מגוריהם, ולכן הרבי הורה כי המכתבים הללו יגיעו כפי שהם אל הרב מטוסוב, והוא יורשה להוסיף תארים במקרה הצורך, ובמקרים שיש קושי בהוספה יוכל להחזיר את המכתב אל הרבי, על מנת לקבל מכתב חדש עם התארים המתאימים.
הדברים האחרונים הם חידוש גדול, כי ידוע שתפקידים כגון אלו היו מבצעים רק מזכירי הרבי, אך בנידון זה הדברים כתובים במפורש בחילופי מכתבים רבים בין הרב מטוסוב והמזכירות. כך גם בגנזי הרב מטוסוב נמצאות רשימות רבות של נמענים להם חילק מכתבים של הרבי
"אל בינתו אשען״
ההוראות בנידון התקבלו מספר פעמים ובסגנונות שונים, ונסתפק בדוגמאות. לקראת ראש השנה תשט״ו נשלחו ממרוקו אל הרבי מכתבים ופדיונות נפש רבים, וכאמור היו בעיות של חתימה ללא תואר או כתובת מדויקת. בשל כך הרבי שלח את כל המכתבים אל הרב מטוסוב כשהוא מורה במפורש שעל הרב מטוסוב להחליט איזה מכתב למסור. נראה שהיו גם שני מכתבים שהגיעו ועליהם חתום ״מחלוף”, והרבי הבהיר שיעשה כפי שחושב בעניין. בנוסף לכך הרבי צירף מספר קונטרסים אודות חודש אלול, והרבי מורה כי הרב מטוסוב יחליט למי להוסיף קונטרס כזה:
מוסגרים פה מכתבים לרבני ועסקני מרוקה, ובאשר בטח במשך הזמן נשתנו כמה ענינים, הרי אל בינתו אשען איזה מהם למסור, והוא הדין בנוגע למכתב למחלוף שי׳ וכד. […]
מ. שניאורסאהן
נ.ב. מוסג׳׳פ איזה קונטרסי אלול, שלפי הבנתו יצרפם למכתבים הנ״ל.
בארכיון הרב מטוסוב, מצורף למכתב זה, ישנם שני עמודים עם שמות מקבלי המכתבים, ואצל חלקם מסומן ״קונטרס אלול״ וברשימה מופיעים גם שניים בשם מכלוף. אחד מהם הוא הרב מכלוף קריספין
. לפנינו הרשימה כולה:
מכתבים מצורפים למכתב מז׳ תשרי תשט״ו
למכלוף קריספין(קונטרס אלול) -למר זאגורי -למר פרץ -למר לוי שושן -למר משה ן׳ דיין -להרב משאש -לר׳ אהרן כהן(קונטרס אלול) -למשה לאסרי(קונטרס אלול) -לר׳ אלי׳ יפרח(בחזרה) -מענה לפ״נ -לאברהם בר ששת -לבאבא אצאראף -למכלוף למכייס -לעמרם טורזמן -ליעיש אביטאן -להיודע עמאר -לשלמה ן׳ עבו -להשו״ב ר׳ שמעון אוחיון(קונטרס אלול)
בחודש טבת תשי״ט קיבל הרב מטוסוב מהרבי מכתבים עבור יהודי מרוקו, ובהם תיקן תארים שונים. על כך כתב לו המזכיר הרב אליהו קווינט:
במענה על מכתבו […] במה שכותב שתיקן התואר וכד, טוב עשה שהרי זהו מהטעמים ששולחים המכתבים על ידו. בתודה ובברכה. א. קווינט מזכיר.
יש הסבר נוסף לכך שמכתבים מסוימים נשלחו דווקא דרך הרב מטוסוב, וזהו דווקא מצד הסדר הראוי במוסדות חב׳׳ד. היו שחשבו כי יוכלו לכתוב ישירות לרבי תלונות וביקורת בענייני המוסדות והפעילות במרוקו, וכך יקבלו מענה שאינו תואם את ההתנהלות של הרב מטוסוב או שלוחים אחרים. בצורה עקבית מאוד הרבי השיב לכולם ברכות, תשובות תורניות וכדומה, אך כאשר היה מדובר על נושאי התנהלות פנימיים, שלח את מכתביו אל השליח בכל עיר ועיר. כך במקרים שדובר על התנהלות כללית או הקשורים לעיר קזבלנקה, הפנה אל הרב מטוסוב, כשגם העתק מפנייה זו נשלחה מהמזכירות אל הרב מסוסוב.
בשל בעיות אלו, לעיתים הרבי שיגר מענות דרך הרב מטוסוב כשהוא מבהיר את הסיבות:
מוסג׳׳פ מענה לאיזה כותבים, אשר מפני הענין של מרות ובעלות נשלחים על ידו, כדי שבעל המענה ירגיש בהנ״ל. וגם שבאם ימצא לנכון להוסיף הסברה בהכירו מהות הכותב ואל בינתו אשען…20.
קשר רציף ופרטני
מעיון בארכיון הרב מטוסוב בתיקים הקשורים לכפרים ועיירות, עולה דבר מדהים: מתוקף היותו מנהל מוסדות חב׳׳ד במרוקו כולה, היה הוא עצמו בקשר רציף ופרטני עם המנהלים והמורים במוסדות, ובעת הצורך עם רבנים ואישים בכל מקום. רשימות תלמידים נשלחו אליו, התייעצויות בנוגע לתקציבים, משכורות עבור "משרתות" ו״מבשלות״ וכו׳ – כולם היו תחת הנהלתו. כך גם מצאנו מכתבים אודות תוכן הלימודים, בוגרים, מבנים, עזרה כלכלית כללית ופרטית למורים שעומדים להתחתן, או הזקוקים לעזרה בגלל בעיות רפואיות ועוד. כך גם שלח להם תפילין, ספרי לימוד, חוברות שונות וכל מה שנצרך ללימודים.
לאחר שמתוודעים ולו במעט לעבודתו המורכבת של הרב מטוסוב, קשה להבין כיצד הספיק לקבל ולשלוח כמות אדירה של מכתבים לכל רחבי מרוקו, לחו״ל, ועוד ובמקביל לנהל את כל מוסדות מרוקו. יש כמה וכמה מכתבים שהרב מטוסוב, שמשום מה כותבם ביום שישי לפני הדלקת נרות, וכותב שהגיע הזמן להדליק ולכן נקצר…
כדי לקבל ולשלוח את כל המכתבים, היה זקוק להבין או להעסיק מתרגמים לשפות רבות – אידיש, עברית, אנגלית, צרפתית ולעיתים גם ערבית. כמו כן היה עליו להתמודד עם פיענוח סוגי כתב שונים ומשונים, ומהם הקשים מאוד לקריאה, ואחרים הכתובים ב׳׳חצי קולמוס״, ״כתב רש״י״ וכדומה. כל זאת עוד לפני הירידה לעומקם של דברים, להבין כל אחד לפי אופיו ומצב עירו וכדומה.
את כל המכתבים והמסמכים, כולל מאז צאתו מרוסיה, פועלו במחנה העקורים בצרפת, ותקופת עבודתו במחנות העולים בצרפת, שמר הרב מסוסוב בתיקיות וקלסרים מסודרים בקפידה, דבר שהפליא את משפחתו שגילו זאת רק לאחר פטירתו.
תולדות חב"ד במרוקו
עמוד 33
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
הדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו
כל זה מדובר, כאשר הדיין לפי מראה עיניו והבנתו, אינו מבחין בשום מעשה אונאה או רמאות באחד מהצדדים. אזי חובתו לפסוק לפי הבנתו ועומק עיונו בספרות ההלכה. אולם אם הדיין מבחין בבירור באחד מהצדדים, כי הוא שקרן ורמאי בטענותיו, ורצונו לגזול את חברו, מן הראוי לדון אותו בנזיפה ובהסתרת פנים כדי שלא תעשינה ידיו תושיה. גם בדרשותיו הקדיש רשות לתפקיד הדיין ולדרכי עבודתו בבית הדין, הוא מציין שהדיין צריך לפסוק באותו נושא ובאותן טענות, כל פעם לפי מה שנראית לדיין האמת לאמיתה, אם נראה לדיין שאחד הצדדים משקר וטענותיו מלומדות:
וזהו כוונת הפסוק כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר (שמות יה, טז), דהיינו דין אחד וכבר זה הדין בא אלי פעם אחת קודם זה, וזכיתי התובע על הנתבע או להפך. ועכשו ושפטתי בין איש ובין רעהו, כל פעם אני פוסק הדין לפי ענין התובע והנתבע. לכן משתנה בכל עת לפי התובע והנתבע, אם התובע תם וישר או להפך. וזהו ושפטתי בין איש ובין רעהו, דבין איש ובין רעהו ישתנה הדין, מי הוא התובע פעם הראשונה, ומי הוא הנתבע פעם השניה. שבפעם הראשונה היה התובע תם, ופעם השניה הנתבע הוא התם, וטענות התובע מלומדים. וזהו ושפטתי, בכל פעם עיקר המשפט הוא בין איש ובין רעהו.
וכדי שהדבר לא יראה תמוה בעיני הנתבעים והציבור, על הדיין להסביר את השינוי בפסיקה בין מקרה ראשון לשני.
והודעתי את חֻקי האלהים, הכוונה, בשביל שלא יהיה הדבר לשומעים כמו גזירה בלתי טעם, לכן צריך אני להודיעם טעם הדבר, משום והייתם נקים (במדי לב, כב). באמור להם, דעו לכם שכך ציונו ה', דהיינו שלפעמים יהיה הדין נפסק דרך חוקה, גזירה היא אין לך רשות להרהר (יומא סז, ב).
ופעם תהיה על פי הדין, לפי מהות התובע והנתבע, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. על זה היה מוכרח משה רבנו ע״ה, להודיעם טעם הגזירה שגזר לחייב התובע. וזהו חקי האליהים הודעתי אותם, טעם גזירות האלהים אלו הדיינים, שפעם מזכים התובע ופעם מחייבים. ואת תורותיו, שכך נצטוו מפי הגבורה, לדון דוקא כפי ראות עיניהם. וזהו הנקרא כל דיין שדן דין אמת לאמתו, דהיינו שחוקר עד שיודע אמיתות הענין. ועל זה פוסק הדין, לא על הטענות המלומדות העצות והתחבולות, דבעליהם חכמים להרע, לגזול לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. (משלי ל, יד).
מרוב אהבתו את האמת גם כשכתב פסק מבוסס, לא אמר קבלו דעתי, הוא פנה לחבריו הרבנים לבדוק ולבקר את יסודותיו עד מקום שידם מגעת ויחוו את דעתם:
ועתה אליכם אישים אקרא תופסי התורה, קומו השרים לעזרת ה' בגבורים,ומלאו ידיכם לחפש בכל עוז בכל ספרי דבי רב לתור בחכמה לדעת מה יעשה ישראל….
או:
ובמטו מכל קורא יחפש ויחקור, כי רצוני לעמוד על אמיתתן של דברים ואם שגיתי אכוף ראשי והדרי בי בפה מלא, וכך חובתי ואעשנה ואענה אמן, ומודים דרבנן היינו שבחייהו.
סחבת ועינוי הדין
בשבתו על כס המשפט, גילה רגישות לצערם וסבלם של אלה הנזקקים לבית הדין, הוא התריע על דרך הטיפול בתביעות הנדונות בבית הדין, הנקוטה בידי חלק מהדיינים, בסחבת הגובלת בעינוי דין. הוא ראה בתופעה זו אם כל חטאת, שבעטיה ניתכים על הקהילה פגעי טבע לרוב. כי הסחבת גורמת נזקים ישירים ועקיפים לצדדים, מתחים וביטול זמן, עד שלפעמים התובע נוקעת נפשו מהטירטורים, ונאלץ לוותר על תביעתו הצודקת ולהגיע לפשרה עם הנתבע. גם הנתבע, היוצא חייב לפעמים נמצא לוקה בכפליים, הפסיד במשפט וגם בזבז הרבה מזמן עבודתו בלך ושוב, משום כך נשארת בלבו טינא על המשפט העברי.
בהיותינו יושבים בין צוקות בין צרתן מפני חמת ה', מכמה מיני חולאים רעים משונים אשר לא שערום אבותינו מרוב עונינו, ותלינו שיש בידינו עון חמור שהחריב את ביתינו, ועדין הוא בתגבורת מרקד לפנינו, והוא עון עינוי הדין, שכל בר ישראל דאית ליה דינא בהדי חבריה, לא יצא משפטו תכף אם לטוב אם למוטב, רק יהיה נדון בלך ושוב עד שיקוץ בחייו. וסוף כל סוף יתפשר עם חבירו ברב או במעט, מחשש איבוד ימיו. וזו מידה שנתהוית מחדש אצל הגוים, ואפילו הם עצמם מצטערים על זה. ואם כן הוא חם ושלום, איך תתייחס מידה מגונה כזו לדת היקרה מפנינים, ולא תהיה תורתינו הקדושה כשיחה קלה שלהם ח״ו, ישתקע הדבר.
בעוד אם המשפט היה נגמר בזמן סביר, היה מתקבל הפסק בהבנה ובהקלה. כיום הצדדים תולים קולר עינוי הדין בדין תורה, בחושבם שכך צריך להיות לפי ההלכה, ונמצא המשפט העברי מתחלל:
על דבר זה נקעה נפשי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (תהי נה, וכך חובתינו שכל חכם שיבוא לפניו דין תורה, ישיב לנתבע ויקצוב לו זמן שיאמר לו ביום פלוני תבוא ותקח כתבך [=פסק דין], כפי מה שיורו אותו מן השמים, וממילא התובע והנתבע שניהם כאחד ילכו לפעולתם עד זמן קצוב, וכל אחד יקה כתבו [=פסק] בידו, ומאן דשקלי מיניה לגלימא בבי דינא ליזיל וליזמר, ולא יאבדו ימיהם התובע והנתבע יכול על מגן [=חינם], וכל ימינו אנחנו מצטערים על זה.[ כלומר, היוצא חייב מבית הדין, ובית-הדין לקח בחובו את גלימתו, עליו לצאת מבית הדין שמח, על שהצילו אותו מאיסור גזל.]
ושם התריע על היחס הסובלני שמגלים הדיינים כלפי בעלי דין רמאים, מתוך שיקול מוטעה שבכך הם יבואו להודות על האמת. מרוב אצילותו וענוותנותו הוא מסיים, שאת הערותיו אינו מטיחם כלפי איש 'ואיני מזהיר או מזכיר לזולתי בר מינן, רק כאדם שמדבר עם לבו דוקא' (שם).
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
עמוד 12
אעירה שחר-פרשת לך לך- כרך א'-פיוט סימן מימון
(61) — פיוט — סי׳ מימון
מֵאֵ-ל אֲנִי שׁוֹאֵל / לְקָרֵב בִּיאַת הַגּוֹאֵל
אָז יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל / וְיֵבוֹשׁוּ אוֹיְבֵי אֵ-ל
וְיִשּׁוּבוֹ יִשְׂרָאֵל / אֶל יְיָ:
יַעֲלֵנוּ בִּמְהֵרָה / לָאָרֶץ הַטְּהוֹרָה
שָׁם נִקְרָא הַתּוֹרָה / זָכָה הִיא וּבָרָה
וּבְשִׁמְךָ הַנּוֹרָא / נָגִיל וְנִשְׂמָח
מֶלֶךְ עַל כֹּל וּמְרוֹמָם / בְּנֵה לָנוּ הָאוּלָם
בִּזְכוּת חָזָה סֻלָּם / וּבִזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן־עַמְרָם
הַקָּם יָ-הּ סֻכָּתָם / וְהַעֲלֵם:
וּבִזְכוּת שְׁמֶךָ / רַחֵם עַל בָּנֶיךָ
וְלִי אֲנִי עַבְדְּךָ / הָבָה לִּי בְּרָכָה
וּבְיִרְאָתְךָ / לִבִּי יִדְבָּק:
נוֹרָא קָרוֹב לַכֹּל / פְּדֵה יִשְׂרָאֵל כֹּל
הָסֵר מֵעֲלֵיהֶם עֹל / כִּי אַתָּה תּוּכַל יָכוֹל
פְּדֵה לֶָהֶם וּזְכֹר/ הָרַחֲמִים:
אעירה שחר-פרשת לך לך- כרך א'-פיוט סימן מימון
אֶל יְדִיד טוֹב מִיַּיִן / לִבִּי תָּאֵב וְכוֹסֵף-אפרים חזן ואנדרה אלבאז
45 – אל ידיד טוב מיין
פיוט יסדתי כשנתחנך חמצות תפילין התלמיד יוסף בן כבוד הרב שמואל לעג'ימי
קיב. אל ידיד טיוב מיין
פיוט לבר-מצווה בתבנית מעין אזורית, הכוללת מדריך דו-טורי ושש מחרוזות. בכל מחרוזת – חמישה טורים: ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד. בתחילת כל מחרוזת יש מילת קבע ״ידידי״ ובסופה – פסוק המסתיים במלה ״יוסף״.
חריזה: א/בא/ב, גגגגב, דדדדב, וכר.
משקל: במדריך 7 הברות, בטורי הענף 7-9 הברות, בטורי האזור 10-12 הברות.
כתובת: פיוט יסדתי כשנתחנך למצות-תפילין התלמיד יוסף בכה״ש [= בן כבוד הרב שמואל] לעג׳ימי. נועם ׳אור עיני בית-המקדש׳.
סימן: אני דויד.
מקור: ק- נג ע״א.
אֶל יְדִיד טוֹב מִיַּיִן / לִבִּי תָּאֵב וְכוֹסֵף
בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן / בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף
נְגִינוֹתַי אֲעוֹרְרָה
הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשׂוֹרָה
כִּי נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה
אָנֹכִי לַה' אָשִׁירָה
אֲזַמֵּר תּוֹךְ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף
יְדִידִי יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה
כָּל רוֹאֶה בָךְ הוּא מִשְׁתָּאֶה
בְּמִצְוַת הִתְנָאֶה יָאֶה
לִפְנֵי ה' רָם וְשָׁפָל יִרְאֶה
רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף
יְדִידִי דִּבְרֵי תּוֹרָה הֵן לָמַדְתָּ
בְּמִצְוַת אַל נִתְחַנַּכְתָּ
בִּגְדֵי יֶשַׁע לָבַשְׁתָּ
בִּשְׁתַּיִם הַיּוֹם נִתְעַטַּרְתָּ
תִּהְיֶינָה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף
יְדִידִי וְלִפְנֵי אֶל, צוּר תְּעוּדָה
אֱמֹר מִזְמוֹר שִׁיר לְתוֹדָה
בְּתוֹךְ קָהָל וְגַם עֵדָה
בְּמַקְהֵלוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה
הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף
יְדִידִי יִשְׂמַח אָבִיךְ וְאִמֶּךָ
וְגַם תָּגֵל יוֹלַדְתֶּךָ
בֵּנִי, אִם חָכָם לִבֶּךָ
בָּמָה אֲבָרְכֶךָּ ? אֱלֹקִים יָחְנְךָ
בֵּנִי, כְּבִנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף
יָדִיד דָּר שְׁחָקִים, שׁוֹכֵן כְּרוּבִים
יוֹסֵף לָךְ יָמִים רַבִּים
יַדְרִיכְךָ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים
גַּם לְחֻפָּה עִם בַּת אַיֶּלֶת אֲהָבִים
מִגֶּזַע יַחַס וּמִזַּרְעָא דְּיוּסַף
טוב מיין: על-פי שה״ש ד, י; א, ב. 2. בן… יוסף: על-פי בר׳ מט, כב. וברכה היא לבר-המצוה ששמו יוסף. 4. היום… בשורה: מל״ב ז, ט. 5. כי…תורה: על-פי מש׳ ו, כג. 6-7. אנוכי… אזמר: שופ׳ ה, ג, תוך… ויוסף: בתוך קהל המתפללים. 8. יפה מראה: בר׳ לח, ו. נאמר על יוסף. 9. משתאה: משתומם, מתפלא, על-פי בר׳ כד, כא. 10. במצוות התנאה: על-פי בבלי, שבת קלג ע״א: ׳התנאה לפניו במצוות׳ 11. ה׳… יראה: על-פי תה׳ קלח, ו. 12. רועה יוסף: על-פי תה׳ פ, ב. 13-14. דברי… נתחנכת: משבח אל לימודו וחינוכו עד עתה. 15. בגדי… לבשת: על-פי יש׳ סא, י. 16. בשתים… נתעטרת: בתפילין של ראש ובתפילין של יד. 17. תבואתה… יוסף: דב׳ לג, טז. ורמז לתפילין של ראש. 18. צור תעודה: כינוי לקב״ה. 19. מזמור… לתודה: על-פי תה׳ ק,א; ל, א ועוד. שיודה לקב״ה שזיכנו לכך. 20. בתוך… עדה: קהל המתפללים, על-פי מש׳ ה, יד. 22. האנשים… יוסף: בר׳ מג, יח. 23-24. ישמח… יולדתן: על-פי מש׳ כג, כה. 25. בני…ליבן: מש׳ כג, טו. 26. במה אברכך: על-פי בבלי, תענית ה׳ ע״ב; ׳אילן, אילן, במה אברכך׳. 26-27. אלוקים… בני: בר׳ מג, כט. 27. כבנימין… יוסף: על-פי בר׳ מב, ד. 28. שוכן כרובים: כינוי לקב״ה. 29. יוסף… רבים: על-פי בבלי, מנחות מד ע״א: ׳כל המניח תפילין מאריך ימים׳. 31. אילת אהבים: מש׳ ה, יט. ברכה לחתן בר-המצוה כי יזכה לחופתו
סיום הספר בשלמותו באדיבות מר מרדכי נאור והמשפחה
סוף דבר
בעמודי ספר זה נעשה מאמץ לשרטט את דמותו של אדם מיוחד, חלוץ ומנהיג, שפרטי חייו ומעשיו נשתכחו עם השנים – אברהם מויאל. איש יפו זה, בן למשפחה שעלתה ממרוקו באמצע המאה ה-19, היה ממקימי המושבות הראשונות בתקופת העלייה הראשונה, אך כפי שקרה לעלייה זו – שזיכרונה ותרומתה התעמעמו, אירע גם לו: פרט למחקרי עומק של היסטוריונים אין מודעות לתרומתו הגדולה.
אברהם מויאל נולד במרוקו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו באמצע המאה ה-19. הוא הגיע לחיפה בגיל שנתיים וליפו בגיל חמש, ועבר מסלול של נער ״ספרדי״ בן הדור ההוא: לימוד בתלמוד תורה ומעבר לישיבה בירושלים, שבה השלים את לימודיו התורניים. מויאל קיבל הסמכה לרבנות ואף הוסמך למוהל. מן הרבנות התרחק, שכן היה כל חייו(הקצרים) איש מעשה במלוא מובן המילה, ואילו כמוהל מל תינוקות רבים לשם מצווה, ובעיקר עשה זאת אצל משפחות עניות ונצרכות.
מגיל צעיר מאוד היה אברהם מויאל איש עסקים מצליח. הוא – כמו שלושת אחיו – ניהל עסקים חובקי עולם בתנאים הקשים של המאה ה-19, עסק ביבוא וביצוא, העברת כספים, רכישת קרקעות, אך בעיקר קינן בו דחף עצום לסייע לשיבת עם ישראל לארצו ההיסטורית. חנותו ביפו הייתה בית ועד לחלוצים הראשונים, אלה שהגיעו בעלייה הראשונה, והוא עשה כל מה שניתן כדי לסייע להם.
מויאל היה דמות חריגה: בין כל הפעילים והעסקנים של חובבי ציון ושל מקימי המושבות הראשונות, שרובם ככולם נמנו עם עדות אשכנז, הוא היה ה״ספרדי״ היחיד. ביפו של הימים ההם לא היה אפשר להתעלם ממנו. הוא ייצג בארץ את הברון רוטשילד, וכל כספיו של הברון להקמת המושבות הראשונות עברו דרך ה״בנק״ של מויאל. כן היה הדבר לגבי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שנבנה על ידי חברת ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ – כי״ח). כשהגיע לארץ באביב 1885 שליח חובבי ציון, ה״גביר״ קלונימוס זאב ויסוצקי, איל התה הידוע עד ימינו, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותן של המושבות הראשונות, הוא התכוון תחילה להקים שתי שלוחות של חובבי ציון בארץ – בירושלים וביפו. לאחר שלא התגבר על ״מלחמות היהודים״ של העת ההיא, גמלה בלבו החלטה: במקום שני ועדים הוא יטיל את תפקיד הממונה על פעילות חובבי ציון בארץ על אדם אחד – והבחירה שלו נפלה על אברהם מויאל. ניתן להניח כי היו לכך שתי סיבות: הוא גילה ביפואי בן ה-35 אדם כלבבו – שקט, סולידי, פעיל ומקושר עם האוכלוסייה הערבית. חשובים עוד יותר היו קשריו המיוחדים עם ראשי הממשל הטורקי.
חליפת המכתבים בין ויסוצקי למויאל, בין ויסוצקי לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון ובין מויאל לפינסקר – מעמידה לרשות הקורא בן זמננו הצצה אל מעבר לכתפה של ההיסטוריה: איך חיו, עבדו וסבלו הראשונים, מהן הבעיות שהעיקו עליהם, המרוץ אחר קרקעות שיש לרכוש, הקשרים הפתלתלים עם הרשויות הטורקיות ושוב ושוב מאבקים פנימיים ו״מלחמות יהודים״ בלתי פוסקות. מרתקת במיוחד היא עמדתו הדו-פרצופית של ויסוצקי, שמינה את מויאל למעשה למנהיגו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, תמך בו בהתלהבות, אחר כך התחרט, ואחת השאלות שהציב הייתה – האם ניתן לסמוך על ״ספרדי״, שיבין את המנטליות האירופית? בשפתו המליצית של ויסוצקי נראו הדברים כך: ״ספרדי [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה״.
לאחר מכן שוב תמך בו, ואחר כך שינה את דעתו פעם נוספת. הוא הציע למנות אדם בשם יוסף סטרבולסקי כממונה־על מטעם חובבי ציון וכ״בוס״ שתחתיו יעבוד מויאל. אולם לא איש כמויאל ימחל על כבודו. במכתב חד-משמעי כתב לפינסקר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל יסבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים על ראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי״.
בסופו של דבר פסק פינסקר, כי מויאל יהיה הממונה היחיד על כל פעולות חובבי ציון במושבות הראשונות, והוא עשה זאת במרץ ובהתלהבות. אלא שהוא לא זכה להשלים אפילו שנה אחת בתפקידו, שכן נפצע כנראה, ואף שטיפלו בו טובי הרופאים של התקופה, לא הצליחו להצילו. קרוב לוודאי – והדברים אינם כתובים במפורש – שהפצע ברגלו הזדהם, מצבו החמיר והוא מת בייסורים קשים עוד טרם מלאו לו 36 שנה. לפי המסופר, בשעותיו האחרונות הוא מלמל דברים הקשורים למושבות, לציוד שעליו לרכוש עבורן ולנושאים נוספים שכולם עוסקים ביישוב הארץ. לפי דיווחים בני הזמן, בשבועות האחרונים לחייו, בעודו נאבק על חייו, הזניח את עסקיו הפרטיים, אולם לא הרשה לעצמו שלא לטפל במושבות הראשונות וביושביהן.
במשך כארבע שנים, מתחילת 1882 עד שלהי 1885, היה מויאל הכתובת הראשית בארץ לכל נושא התיישבותי – בכפר או בעיר. יחד עם כמה מטובי העיר יפו עבד מויאל על מיזם נוסף ־ יישובם של בני הארץ, יהודים ספרדים מיפו, בערים ערביות, כדוגמת עזה, רמלה או שכם, כדי להקים בהן שכונות יהודיות. ואכן, בכמה מקומות הדבר עלה יפה, אולם זה קרה לאחר מותו.
הספר גם מנסה לעקוב אחרי בני משפחתו של מויאל ופעולותיהם בארץ לאחר מותו. היו לו בן אחד ושש בנות, שנישאו לאנשי מעשה ויזמים, הן בחיים הכלכליים של הארץ דאז והן במה שייקרא לימים ״פעילות ציונית״. שניים מחתניו, שנישאו לשתיים מבנותיו, הטביעו חותם משמעותי על הארץ: יוסף אליהו שלוש היה יזם, תעשיין, קבלן ואיש ציבור נודע ביפו ולאחר מכן בתל־אביב במשך כ-50 שנה. הוא ורעייתו פרחה-שמחה כלולים ברשימת 66 המייסדים של תל-אביב, ששמותיהם חרותים על אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד בתל־אביב. חתן נוסף, דוד חיון, היה מדמויות המופת של החינוך הארץ־ישראלי במשך עשרות שנים. מאז ראשית המאה ה-20 ועד סמוך להקמת המדינה – קרוב לחצי מאה – הוא ניהל ביד רמה את בית הספר פיק״א בפתח-תקווה, שנחשב למוסד חינוכי מוביל כל השנים ולימים נקרא על שמו.
דמותו של אברהם מויאל אינה דומה בשום אופן וצורה לדמויות אחרות שבלטו בתקופת העלייה הראשונה, כגון זלמן דוד ליבונטין, אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, משה סמילנסקי או פקידיו הראשיים של הברון רוטשילד. הוא היה יוצא דופן בכול: במוצאו, במעמדו המיוחד ביפו ובקרב השלטון העות׳מאני וביחסים שפיתח עם הנהגת חובבי ציון. ראוי להודות בראש וראשונה לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון, שקלט בחושיו החדים את הפוטנציאל הגלום במויאל, וגונן עליו נגד מערערים ויריבים.
מדוע נשכח? חתנו דוד חיון אמר לימים כי הדבר נובע בין היתר מצניעותם היתרה של היהודים המזרחיים: ״אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר. "נעיף עין על התקופה בת ה-70,60 השנים האחרונות [הדברים נאמרו בשנות ה-40], האם לא היו בין הספרדים מדריכים פעילים, אנשים נלהבים לרעיון הציוני? האם לא קמו לנו אנשים שעבודתם הייתה למופת ולברכה לכולנו? אם כן, מדוע אין אנו מעלים אותם בזכרוננו? ״האמת היא שהיישוב שכח אותם לגמרי! לא הנציח את שמם בשום מפעל בר קיימא, אפילו לא קראו אחדים מרחובות ערינו על שמם!״
חיון ציין בסוף דבריו את שמותיהם של חמישה ״אבות מייסדים" ספרדים שנשכחו: נסים בכר, אברהם ענתבי, מר אברביה, יוסף אליהו שלוש ואברהם מויאל.
העלייה הראשונה, בניגוד לעלייה השנייה שבאה אחריה, לא הוציאה מנהיגים בולטים, שהייתה להם השפעה על התפתחותו של היישוב היהודי בדרך להקמת המדינה, אנו מרשים לעצמנו להשתעשע ולשאול, מה היה קורה אילולא קטעה פציעתו של אברהם מויאל את מהלך חייו. האם היה ממשיך בתפקידו? האם היה מתפתח למנהיגו המוכר של היישוב היהודי? לשאלה זו כמובן אין תשובה, ואפשר רק להעלות השערות ולעסוק בתחזיות. ואולם לא תהא זו טעות לקבוע שלנגד עיניהם של אנשי העלייה הראשונה בארץ, ושל מי שתמכו בהם מרחוק, בכסף ובתמיכה ציבורית – מהברון רוטשילד בפריז ועד חובבי ציון במזרח אירופה – צמח לזמן קצר מנהיג מקומי, שעבר בשמי הארץ ככוכב שביט – האיר וכבה. שכן אברהם מויאל היה, קרוב לוודאי, המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי שזה עתה החל לקום. ולא מנהיג שהכשיר עצמו בגולה, אלא בן הארץ – ועוד מבני מרוקו. המנהיג המזרחי הראשון.
סיום הספר בשלמותו באדיבות מר מרדכי נאור
עמוד 173
פרשות לך לך-אפרים חזן-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ-רבי דוד קיים
אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים
פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.
התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.
הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )
מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.
בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:
אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':
אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר
נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:
בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר
יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:
רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר
דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:
'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'
וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:
שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר
דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:
הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.
תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".
המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.
מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.
פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Rapports avec les Musulmans
Ce n’est pas à Mogador que l’on distinguait des différences de rapports avec les Musulmans. Dans d'autres villes et villages qui nous entouraient, dans les régions du sud, ces rapports changeaient presque du tout au tout.
La vérité est que les Juifs ont pu vivre pendant des siècles avec les Arabes, et qu'ils n’ont jamais connu de pogroms comme dans les pays européens.
Il y a eu des petites exceptions, qui provenaient comme je l’ai dit plus haut du régime féodal qui existait au Maroc jusqu’à sa pacification par la France. Chaque région se conduisait différemment avec les Juifs. Ceux-ci savaient se rendre utiles aux Arabes, qui de leur coté savaient qu’ils avaient besoin des Juifs et les laissaient vivre à leur guise.
Les Juifs vivaient dans le Mellah et menaient leur vie comme un petit état dans un grand. Individuellement, les Arabes avaient le dessous chaque fois qu’ils entraient en conflit contre les Juifs.
Ainsi à Marrakech, la ville la plus populeuse et des plus anciennes, la population juive vivait du point de vue commercial et social, très
normalement avec les Arabes. Pourtant, les Arabes n’avaient pas accès au Mellah qui était bien gardé par fonctionnaire arabe. Les marchés arabes étaient ouverts aux Juifs. Il n’y avait que la question religieuse qui gênait les Juifs. Les Arabes de Marrakech étaient fanatiques, ils avaient décrété que les Juifs devaient traverser pieds nus les quartiers considérés saints par les Arabes. Même le Cheikh des Juifs, malgré l'autorisation qu'il avait du Sultan à marcher chaussé, enlevait ses babouches pour passer dans la Médina
Les pachas de Marrakech, très puissants, tenaient d'une main ferme leurs administrés et ils faisaient respecter les Juifs. Cependant, la meilleure période des Juifs de Marrakech, est celle des 50 ou 60 dernières années de ce siècle.
Le pacha El-Glaoui régnait en maître absolu. Pendant la période qui a précédé El-Glaoui, du temps du Sultan Moulay Hassan, les Juifs de Marrakech ainsi que des villes dépendant de son autorité, reçurent la liberté de vivre comme de vrais citoyens.
Un trait particulier des relations entre Arabes et Juifs marocains : on sait que l'homme marocain est un mari très jaloux qui ne permet à sa femme d'ouvrir sa porte qu'à lui ou à ses parents. Pourtant, les Juifs, et encore plus les femmes juives, ont le droit de pénétrer dans le foyer arabe.
Un petit fait à signaler à cette occasion : mon aïeule, c'est à dire, la grand mère de ma mère, qui a vécu 105 ans, nous racontait que ses grandes sœurs, faisaient de la couture au palais du Sultan, père de Moulai Hassan le grand ; elles allaient dans les appartements privés du Sultan, s’amusaient et dormaient à même le lit de la préférée du Sultan.
Un autre fait significatif : une des coutumes que je n’ai pas fini de citer, voulait que la soirée qui clôturait la fête de Pessah, soit autant fêtée que la première soirée de la fête. Voici comment :
A la synagogue où on a chanté comme pour la fête, on cite quelques passages des lectures que l’on va lire les samedis qui vont de pâques à Tichea béav le 9 Av. Puis on va à la maison, où l’on trouve les tables déjà préparées. Les bougies étaient allumées dans de grands bougeoirs posés sur la table. Sur la table il y avait aussi des fleurs à profusion, des plantes de toutes sortes, des épis de blé et d’orge, des fèves vertes, des laitues, des amandes, des dattes, du lait, du sucre, des gâteaux, des boissons, de la farine, des galettes (pain azyme, pour ceux qui ont coutume de ne pas encore manger le Hamets)…
La plupart de ces produits était offerte par des amis arabes qui connaissent cette coutume. Il est vrai que les Juifs avaient pris soin d’envoyer des Matsot et des gâteaux à leurs amis arabes pendant la fête.
Le plus vénérable membre de la famille, en général le grand-père chez qui la famille se réunit, bénissait tous les membres de la famille, présents et absents en leur donnant une datte ou de la laitue avec du miel, symbole de bonheur pour l’année à venir. Ensuite, la famille se dispersait pour permettre à chacun de rendre visite à d'autres familles. Les visites réciproques se pratiquent également à la seconde soirée de Pessah.
Quelques fois, des amis arabes assistent aux fêtes familiales, mariages, circoncisions, mais ne viennent ni à la synagogue, ni au cimetière en cas de décès. Ceci se dit d'autrefois ; de notre temps, depuis la domination française, ils viennent nous rendre visite dans nos maisons et assistent aux enterrements. Les Juifs, eux, quand ils accompagnent les morts arabes, ils n'arrivent que jusqu’au mur du cimetière.
J'ai parlé déjà des relations commerciales entre Juifs et Arabes ; je dois rapporter ici, quelques détails supplémentaires et un changement survenu après l’occupation française.
Parmi les métiers exercés par les Juifs, il y en avait quelques-uns pratiqués aussi par les Arabes : les boutiques voisinaient et les relations étaient amicales.
Par contre, il y avait des métiers exercés exclusivement par les Arabes. Les forgerons, le tailleur indigène qui ne faisait que les habits en laine blanche assez grossière, la construction des bateaux à voile et à rames et des barcasses, les marins et les pêcheurs aux filets.
En conclusion, le commerce et grand nombre de métiers étaient exercés par les Juifs, presque exclusivement, et cet état de chose s’appliquait en général à Mogador, car la population arabe était tout entière au service du Sultan, soit en tant que fonctionnaires, soit en tant que soldats.
Au début donc, les Juifs étaient des protégés directs du Sultan, et à cet effet, la population indigène était subordonnée aux Juifs.
Ce n’est qu’après plusieurs générations, que les indigènes commencèrent à se considérer supérieurs aux Juifs (du moins les hauts fonctionnaires), mais la richesse était restée longtemps le monopole des Juifs.
Il y a un fait historique, qui a relevé le prestige des Juifs marocains. C’est la visite qu'a faite Sir Mosés Montifiore au Sultan, où, grâce à son influence personnelle et le prestige de l’Angleterre, il a obtenu que la bastonnade des juifs soit supprimée.
Car le Pacha avait le droit de donner la bastonnade pour un oui ou un non, à route la population qu'elle soit indigène ou juive.
Mais depuis cette visite, les Juifs ne reçurent plus de bastonnade qui fut remplacée par la prison ou par le payement de fortes amendes au Pacha. Plutôt des amendes, car le Pacha y gagnait. Alors, imaginez-vous l’état d’esprit d’un Arabe en désaccord avec un Juif qui est condamné tout au plus à un court séjour en prison, alors que lui, il reçoit la bastonnade !
Autre fait : un Juif pouvait être protégé par une nation étrangère, ce qui lui donnait une liberté entière et lui permettait d’être supérieur socialement aux indigènes même les plus hauts placés.
A partir du moment où un Juif était protégé par une des puissances étrangères, moyennant une redevance annuelle pas très lourde, lui et son entourage devenaient sacrés. Lorsque l'on obtenait cette protection, gare à celui qui osait s’attaquer à ce Juif ! Le Pacha lui-même, risquait sa place s’il faisait, même par mégarde, subir un mauvais traitement à un Juif protégé ! D’ailleurs, un protégé ne répondait jamais à la convocation du tribunal du Pacha. Il y avait même des personnes qui n’étaient nullement protégées et pour lesquelles le Pacha n’avait pas vérifié la véracité de leur protection déclarée ! Il craignait de se voir tomber dans des complications politiques. Il y eut quelques erreurs de la part de certains Pachas, et les Juifs les mirent dans le pétrin.
Les protections les plus efficaces furent celles de l’Allemagne, de l’Angleterre, de la France, de l’Italie, de l’Espagne, du Portugal, des Etats Unis, de la Suisse, de la Hollande, de la Belgique.
Il semble que l’Allemagne et l’Angleterre, étaient plus aimées et craintes par les indigènes, car, au cours des relations des derniers siècles, elles s'étaient montrées d’une prodigalité extrême.
Les touristes anglais aimaient jeter de l’argent à la population. Ils visitaient les écoles et jetaient des pièces de monnaie aux écoliers à même la terre. Et ils étaient tout joyeux de voir l'inextricable mêlée, des mains, des pieds, des têtes, pour ramasser les pièces de monnaie.
Ils achetaient toutes sortes de choses fabriquées localement, tels que les petits meubles en bois d'Arar ; c’est un bois lourd, dur et cassable, mais qui était plus facile au travail que le bois ordinaire ; c’était une des spécialités de Mogador. Et aussi, les bijoux, les poufs en cuir ou en drap aux couleurs vives ; des pièces de monnaie indigène, des poignards aux manches faits en bois d’ébène incrusté de nacre, des vieux fusils à poudre restés en usage jusqu’à notre temps… Tous à des prix supérieurs à leur valeur.
Les allemands de leur côté, se montraient bons commerçants, achetaient et vendaient tous les produits marocains et appliquaient des prix battant toute concurrence.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 72
המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.
דוד חיון
דוד חיון־מוגרבי, בעלה של רבקה, בתו של אברהם מויאל שלה נישא ב-1912, היה אחד מעמודי התווך של המושבה ולאחר מכן העיר פתח-תקווה כמעט בכל שנות המחצית הראשונה של המאה ה־.20
הוא נולד בדמשק בניסן תרמ״א (אפריל 1881) למשפחה אמידה, שעלתה לארץ ישראל מצפון אפריקה ב-1852, אך בשל קשיי פרנסה העתיקה מגוריה לסוריה. הילד דוד נשלח תחילה לתלמוד תורה ולאחר מכן – כפי שהיה נהוג ברבות מערי המזרח – לבית ספר עממי (יסודי) של חברת ״אליאנס״(כי״ח). כישרונותיו הרבים הביאו לכך שמוריו שלחהו לבית המדרש למורים של כי״ח בפריז ובמקביל נרשם גם למחלקה לפדגוגיה בסורבון ולבית המדרש לרבנים.
חיון לא הסתפק בכל אלה ורכש השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף בתחומי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית ומנעוריו דבק ברעיון הציוני. אחד מידידיו בפריז היה הצעיר הירושלמי איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בלימודיו בבית המדרש לרבנים הושפע מאוד ממורו פרופ׳ נחום סלושץ, שעודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.
את הסטאז׳ שלו בהוראה עשה בבית ספר של כי״ח בטוניס. לאחר שנת הוראה אחת נקרא למשימת חייו – לנסוע לארץ ישראל כדי לקבל את ניהולו של בית ספר כושל בפתח-תקווה – בית ספר ״הברון. חיון הגיע ל״אם המושבות״ בתחילת שנת הלימודים תרס״ה (1904/05), וגילה כי המוסד החינוכי שקיבל – שבינתיים שונה שמו לבית ספר יק״א – עומד במרכזו של פולמוס גדול, שכן החוגים החרדיים שהייתה להם השפעה גדולה במושבה התנגדו לקיומו של בית ספר כללי. בעת ההיא היו בו רק כמה עשרות תלמידים.
חיון ניהל את בית הספר יק״א, שב-1924 קיבל את שמו המוכר עד היום, בית ספר פיק״א, במשך 43 שנה, עד סיום שנת הלימודים תש״ז(1947). הוא הפך אותו תוך תקופה קצרה למוסד חינוכי מוביל במושבה, בעל כיוון לאומי ברור, בהשוואה לכיוון הצרפתי שהיה נחלתם של רוב בתי הספר הראשונים במושבות. זאת, בהשפעת פקידי הברון ויק״א.
עדות לכך יכול לשמש מכתב למערכת העיתון החרות, ששלח חיון לאחר שהעיתון פרסם ״פייק-ניוז״ לדעתו. לפי הידיעה, שהופיעה בגיליון של 24 באוגוסט 1909, בית הספר בהנהלתו של חיון מעודד את ה״צרפתיות״ על חשבון העברית. חיון השיב במכתב נרגז במיוחד: ״לכבוד עורך החרות שלום! בגליון יום ד׳ שעבר נתפרסם מכתב מהאדון פנסקי בשם ׳פתח תקוה הצרפתית׳, שכולו מלא עובדות מזויפות ושקרים, בכונה להרע לבית הספר שאני עומד בראשו. על דבריו הסותרים זה את זה והלעז שאין לו כל יסוד, אין לי תשובה אחרת בלתי: בוז לכתבן ולשקריו! מתפלא אני איך יכול העורך הנכבד לתת מקום בעתונו להתנפלות מוזרה כזו. בכבוד, דוד חיון־מוגרבי״.
חיון החליט, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים להכניס בנות לבית ספרו – לצד הבנים. בכל פרסום של המוסד בעשרות השנים הבאות הודגשו המילים: בית הספר העממי המעורב
חיון לא רק שם דגש על חינוך לאומי־ציוני ועל אהבת עבודת-האדמה שכללה טיפוח גן־ירק גדול על ידי התלמידים, אלא גם העז לשבור ״טאבו״: לאחר עשרות שנים שבהן היה בית הספר מיועד לבנים בלבד, הוא הכניס ב-1908 אל הכיתות את בנות המושבה, ולא עזרו כל מחאות החוגים הדתיים והחרדיים. מעמדו של חיון במושבה היה כזה שמילה שלו הייתה תמיד האחרונה. במשך שנים רבות התנוסס על שלט בית הספר וגם בכל הניירת הרשמית שלו הכותר: בית הספר המעורב.
בית הספר פיק״א בפתח־תקווה היה מוסד חינוכי מוביל במשך כל השנים. המנהל חיון ראה בו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה וההורים היו תמיד מעורבים בכל הנעשה בין כותלי המוסד. אף שהיה חניך התרבות הצרפתית, הוא דגל, מיד עם כניסתו לתפקידו, בשיטת ״עברית בעברית״, כלומר שכל השיעורים יילמדו בעברית, דבר שלא היה מקובל עד אז ברוב בתי הספר. בית הספר בהנהלתו שם את דגש על החינוך הלאומי ועל לימודי תנ״ך, ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל.
רעייתו רבקה, בתו של אברהם מויאל, הייתה עזר כנגד בעלה לא רק בביתם, שנבנה סמוך לבית הספר, אלא גם במוסד עצמו. היא נפגשה עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות, ועודדה אותם ללמוד ולפעול לטובת המושבה.
דוד חיון היה גם איש ציבור בפתח-תקווה, חבר במועצה המקומית ונשיא הכבוד של העדה הספרדית. הוא נפטר בסתיו 1958, ובהלווייתו השתתפו מאות ממוקיריו, בהם תלמידים שלמדו בבית הספר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1985, כשציין בית הספר – שנקרא לאחר פטירת מנהלו הוותיק ״בית הספר פיק״א על שם דוד חיון״ – 100 שנה להקמתו, ראתה אור חוברת מיוחדת. רבים מתלמידיו של חיון סיפרו על מורם ומנהלם הנערץ והאהוב. להלן כמה מדברים אלה: דבורה קריל: ״דוד חיון ורעייתו רבקה ידעו לקרב לביתם קרובים ורחוקים. היינו באים אליהם ותמיד מצאנו אוזן קשבת, תשומת לב ויחם של ידידות״.
דורה גרינברג-דגן: ״מר חיון דרש מתלמידיו שיופיעו לבית הספר בתלבושת צנועה, כדי לא לעורר רגשות קנאה ונחיתות בין התלמידים מעוטי היכולת״.
משה נאמן: ״מר חיון היה עדין־הליכות וידע לדבר עם כל אחד בסגנונו המיוחד. לא אזכור אותו יוצא מכליו. ראיתיו בסיטואציות שונות והוא היה תמיד מאופק, שולט בעצמו ומשרה סביבו הרגשת ביטחון ותחושת יושר״.
המשוררת אסתר ראב: ״בית הספר הכניס קרן־אור בחיינו. רצתי לבית הספר בחשק ובהתלהבות. המנהל נראה בעיניי כמישהו מיוחד במינו״.
ראש העיר לימים, דב תבורי: ״בראייה לאחור, קשה לי להיזכר במנהל בית ספר שהגיע לרמתו של מר חיון. הוא עורר יראת כבוד בלב חניכיו והיה אישיות חינוכית יוצאת מגדר הרגיל״. חולדה ספיר: ״מר חיון השרה בבית הספר אווירה מיוחדת במינה. הוא עורר בלב כולנו רגשות הוקרה, הערכה ודרך ארץ״.
הסופר יוסף חנני: "דוד חיון היה מאצילי הנפש, המשרים על סביבתם מאורם שלא זכו בו מן ההפקר. רוחו זו, האציל גם על בית הספר פיק״א, שאותו ניהל במשך שנים רבות ברוח ליברלית״
המשורר נתן יונתן, בוגר מחזור כ״ב, כתב על דוד חיון, בעקבות עונש שקיבל: ״…שפטני נא אתה אדון חיון ברחמיך, בקולך העמוק והמוכיח, וכבר מבט עיניו העייפות והמצועפות נוגע עדינות בשתי עיניי, אצבעותיו הרועדות מגששות לחרוש עמוק בתלתליי, וקול האליקנט שלו בלחן צרפתי מציף אותי. כל תוכחותיו באות בעצמותיי כמו שיקוי של אהבה וכבר נגזר העונש הצפוי: עידור ועבודת גינון כל האביב. לעולם אהיה אסיר תודה למי שזיכני להמיר שולחן כתיבה שומם בריח אדמה מפולחה, בשיגיונות אביב. והשנים, אף שחפזו, הותירו פה ושם מהתלות קטנות על פני הדף, כמו למשל נזיפותיו של האדון חיון וזעם המורים שבזכותם, אולי, חזרתי באיחור כבד למחברות ולספרים״.
דוד ורבקה היון הותירו אחריהם שלושה בנים: יגאל, אברהם ושלמה. יגאל נישא לד״ר אידה דנון, ושתי בנותיו הן סמדר – שנישאה ליעקב פרוינד, ורבקה – שנישאה לפרופ׳ נעם למלשטריך־לטר (שאימו זיוה לבית חומסקי נולדה בעקרון); אברהם נישא לרות קובלינר, ובתו היא רבקה אשר נישאה לדני רוזנטל; שלמה נישא ליהודית ברקר, ושני ילדיו הם רבקה חיון – שנישאה לד״ר רן כהן, ודוד היון.
המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.
עמוד 169
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
פרנסתו
בערים הגדולות במרוקו נשמרה המסורת שרבנים לא התפרנסו מכהונתם ברבנות ובדיינות, את תפקידם הם מילאו בחינם לשם שמים. לפרנסתם הם עבדו במקצועות שונים או עסקו בנוטריונים בכתיבת שטרות וכסופרי סת״ם. חכם שמצבו הכלכלי היה קשה, הקהילה מסרה לרשותו בית כנסת שישרת בה כשליח ציבור ויקבל חלק מהכנסותיה.
מתוך מכתבים שכתבו רבי רפאל אהרן ובנו רבי ידידיה, ניתן להסיק כי שניהם שלחו ידם במסחר. וכי פרנסתם לא הייתה מצויה בריווח. במכתב (ללא תאריך) שכתב רבי רפאל אהרן לרבי יהודה אלבאז לצפרו, מציין:
וח",ו שנתרשלתי אני וביתי בצוואת כת"ר, שכבר הגדתי שאני עצור בבית ומקוה רחמי האל, כלוא ולא אצא מפני החולשה וחוסר הפרנסה וחוסר המזונות. אדוני שמעני דרוש נא בעדי תפלה ותחנונים, אולי יראה ה' בעניי וירחם עלי ונתן לי לחם לאכול, כי״ר.
שוחט ובודק
רבי ידידיה שימש כשוחט ובודק, כנראה מכה זכות השררה שהייתה למשפחות המיוחסות בפאס, עליהן נמנית גם משפחת מונסונייגו. בחיבורו 'קופת הרוכלים' מציין עובדה זו, 'וזהו לי עשר שנים מעלה מטה שאני משמש לציבור…' [כשו״ב],
במלאכת השחיטה והבדיקה השקיע מעייני רוחו, היה מומחה גדול בהלכה, בספרות המנהגים, שרובה עודנה בכתובים, ובמעשה רב. כפי שיווכח כל המציץ בחיבורו 'קופת הרוכלים', אשר חלק גדול מתוכו מוקדש להלכות טריפות. גם בקובץ תשובותיו 'דבר אמת', הקדיש דיונים ארוכים בחריפות ובקיאות, בהם סיכם נושאים שונים בדיני טריפות.
כדייו
רבי ידידיה נבחר למלא את מקומו של אביו בבית הדין הרבני בפאס. רבי רפאל אהרן נפטר בחי מנ״א ת״ר (1840), במשרה זו שימש רבי ידידיה כעשרים ושמונה שנים. הוא זכה לכהן עם הרבה רבנים, זקנים וצעירים ממנו: ר' יעקב, ר' אבא ור' ראובן סירירו, ר' וידאל הצרפתי, ר' יעקב אבן צור הב', ר' רפאל יעקב בן סמחון, ר' מתתיה סירירו, ר' חיים דוד בן זמרה, ואחרים. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, מהערים הסמוכות והרחוקות. במיוחד עם הרבנים לבית אלבאז, מחכמי צפרו, בין שתי המשפחות היו קשרים אישיים הדוקים וידידותיים. וכן היו לו קשרים הדוקים עם חכמי מכנאס וחכמי תיטואן, במיוחד עם הרה״ג רבי יצחק בן וואליד מתיטואן. רבי ידידיה בשבתו כדיין הפך לתלפיות שכל הפיות פונים אליו בשאלות הלכה, דת ודין. הוא ענה לכולם, בתשובותיו השתדל להגיע לחקר הלכה עד כמה שניתן, לפסוק מתוך מקורותיה על פי כללי הפסיקה.
על שיטתו בדרך לגיבוש עמדותיו ההלכתיות ולכתיבת פסקיו, ניתן ללמוד מתוך פירושו לנוסח התפילה הנאמרת לפני הלימוד: 'יהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה, ולא נאמר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ועל האסור מותר ועל המותר אסור, וישמחו בנו חברינו ונשמה בהם', הפירוש רחב ומקיף, להלן ציטוטים מתוכו:
"והעניין הוא מן הידוע הוא, שבכל עת שיצטרך האדם לדבר הלכה להורות או בדיני ממונות בין איש ובין אחיו, וכן נמי בדיני האסורין ובתערובתן, וכן נמי בדיני נשים. תחילת כל ימלך בספרים, לחקור בדבריהם כפי יכולתו ויעמיק בכל הצורך בצדדי הספק שנתספק, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים.
ובראשית מאמר ימלך בש״ס, כי הוא המעין הגדול, מי השילוח שממנו תוצאות חיים, ולאורו יהלכו כל זרע ישראל. ואח"כ ילמוד הפירושים של רבנן קמאי החונים סביב לדגל הש״ס, ומשם יפנה ויעלה דרך גבולו עד שיגיע לספרי האחרונים. וממה שיעלה בדעתו בשיקול הדעת לפי סוגיית הש״ס, על פי זה יגמר הדין וההוראה, אם לטוב אם למוטב, כנהוג. ועל זה תיקנו לומר בכל יום קודם קביעת לימוד ההלכה ולא נאמר על טהור טמא…ולא על אסור מותר."
כלומר טרם יגש החכם לפסוק את ההלכה, עליו ללמוד הנושא היטב במקורות ההלכה בתלמוד ובספרות הראשונים והאחרונים, ורק אז יגבש את הבנתו ופסיקתו בנושא העומד לפניו לדיון. המסקנה שיסיק מתוך לימודו ועומק עיונו במקורות, היא הבלבדית המחייבת את החכם.
דרכי שמעתתא אליבא דהלכתא אסוקי
הסקת השמועה לפי ההלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי הלימוד של התורה שבעל פה.
בדבריו מאריך להוכיח בטוב טעם, כי כוונת מתקני התפילה, הייתה ששאיפת הלומד היא לזכות לאסוקי שמעתתא, כפי מה שהיא משתקפת מתוך ספרות ההלכה. הגם שלפעמים המסקנה ההלכתית, היא מנוגדת לאמת המציאותית, העלומה מעיניו של הדיין, כי אין לדיין אלא מה שעיני רוחו רואות בתוך ים ההלכה. הוא הביא דוגמאות לרוב, אחת מהנה: עדים שהעידו על אשת איש שזינתה. היא הכחישה את האשמה ואף הצליחה להביא עדים שהעידו בפני בית הדין, שהעדים שהעידו נגדה, הם פסולים לעדות. על סמך מה שהובא לפני בית הדין ובהסתמך על מקורות ההלכה, פסק בית הדין שהאישה מותרת לבעלה. הגם שלפי האמת יתכן ואכן האישה בגדה בבעלה, ובתור כזאת צריכה להיות אסורה על בעלה.
ההכרעה והפסיקה לא יכולות להיסמך על מקורות על טבעיים
לדעתו גם אם לדיין תהיה רוח הקודש, ובאמצעותה ידע את המציאות האמיתית, עדיין הוא נשאר כפוף לפסיקה המשתקפת מספרות ההלכה, ואסור לו להסתמך בפסיקתו על מקורות חיצוניים או כוחות על טבעיים.
ואם כלפי שמייא לא כך הוא האמת, מה בידו לעשות, הוא עושה מה שמוטל עליו, שכך ציוהו ה', עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דבי יז, יא). וכתיב דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְהוָה וּקְרָאוּ (ע"פ ישע' לד, טז). ויותר מזה נראה לי לע״ד [=לעניות דעתי] הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא [=הדיין] זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו. ואמרה לו, דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי וכוי. ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב, ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב. עם כל זאת חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם כפי מה שהשיגה דעתו אחר עומק עיונו בספרים דוקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן… (שם).
ואכן עיון בתוך חיבוריו מגלה, כמה טרח להרחיב את ספרייתו בספרי הפוסקים הנדפסים חדשים לבקרים, ואשר היו נדירים במרוקו באותם הימים. בחיבוריו משתמש גם בספרי חכמי דורו שנדפסו באירופה כמו: ’ה'חתם סופרי איזה שו״ת מהרב משה המ' סופר בישראל, גדול שמו בדור זה שלפנינו, ובימינו גם כן שזה קרוב לה' שנים שנתבש״ט. היחיי אדם', ועוד. הוא ציטט הרבה מספרות הפוסקים בכתב-יד, במיוחד מחכמי מארוקו בדורות שקדמו לו.
ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.
עמוד 9
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
שליחותו של הרב אברהם פינטו למרוקו. אברהם חיים.
ועד עדת הספרדים בירושלים קיים קשרים מסורתיים עם קהילות רבות בעולם. היחסים עם קהילות במזרח (משרק) ובמערב (מגרב) היו הדוקים במיוחד. אנשי ארץ זו העריכו וכיבדו את יושבי הארץ מתוך זיקה חזקה דתית ורגשית לארץ ישראל.
שד"רי ארץ ישראל שפקדום, נתקבלו בחמימו רבה וקיבלו תרומות, נדבות, עיזבונות והקדשות, שהיו המקורות העיקריים להכנסות העדה בארץ השליחויות למערב החיצון (טריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה) ולמערב הפנימי (מרוקו) היו בחזקת מונופולין בידי ועד עדת הספרדים עד מחצית המאה ה-19.
מאז היפרדות עדת המערבים בהנהגת הרב דוד בן שמעון (הרדב"ש) מעדת הספרדים, נשלחו שד"רים למגרב ולמקומות אחרים גם מעדת המערבים. הרשות לשלוח שד"רים נכללה בתנאי ההסכמים (פשרים) שנחתמו בין שתי העדות מידי כמה שנים.
ההסכמים חודשו בדרך כלל כשלא קוּים ההסכם הקודם, ואז פתחו ראשי העדות במשא ומתן מייגע להשגת הסכם חדש. הפשר האחרון בין שתי העדות נחתם באדר א' תרע"ב – 1913 לתקופה של עשר שנים. על פיו קיבלו המערבים תשעה אחוזים מהנטו מהכנסות הספרדים, לרבות הכספים שנאספו על ידי השד"רים, ואילו הספרדים קיבלו עשרים וחמישה אחוזים מהכנסות המערבים.
כמו כן הותר לכוללות המערבים לשלוח שד"רים בהתייעצות עם ראשי עדת הספרדים ובהסכמתם בלבד. אף על פי כן, כמה שליחים מן העדה המערבית הניחו מכשולים על דרכם של שליחי עדת הספרדים, הפיצו שמועות שווא על יחסי הוועד האחרון לעדת המערבים, הריקו את הקופות של עדת הספרדים והזהירו את הנדבנים לבלי תת אף פרוטה לשד"ר ספרדי.
מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בשליחת השד"רים בכלל, ובשנים הראשונות לאחריה ניגש ועד עדת הספרדים לארגן מחדש את מוסד השליחות. ההכנסות ממקור זה הידלדלו מאוד בשנות העשרים והשלושים, בהשוואה לדורות הקודמים, ברם, השליחויות למגרב המשיכו לתפוס יחסית מקום חשוב.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שיגר ועדת עדת הספרדים שלושה עשר שליחים לארצות המגרב, שהם כמחצית מספר השליחים שנשלחו ליתר חלקי העולם. שליח אחד יצא לשתי שליחויות (רפאל עזריאל) ושני שליחים (סעדיה אוחנה ואהרן בן שמעון), שנועדו לצאת לטריפולי ולתוניס, ביטלו את מסעם בגלל אי קבלת אשרות הכניסה הקונסולריות.
להלן רשימת השד"רים, יעדי שליחותם ושנות מסעם :
רפאל עזריאלי – טריפולטניה, תוניסיה ואלג'יריה – תר"פ – תרפ"ג 1920 – 1923
רפאל עזריאלי – אלג'יריה – תרצ"ב – 1932
אברהם פינטו – מרוקו – תרפ"א – תרפ"ד – 1921 – 1924
אליהו דנאן – מרוקו – תרפ"ה – תרפ"ו – 1925 – 1926
מאיר רופא – טריפוליטניה ותוניסיה – תרפ"ו – תרפ"ז – 1926 – 1927
רחמים שלמה מיוחס – אלג'יריה – תרפ"ו – 1926
מסעוד בן שמעון – מרוקו – תרפ"ה – תר"ץ – 1925 – 1930
שלמה עמאר – תוניסיה ואלג'יריה – תרפ"ט – תרצ"א – 1929 – 1931
שלמה אוחנה – מרוקו – תר"ץ – תרצ"ד – 1930 – 1934
חזקיה שבתי – טריפוליטניה ותוניסיה – תרצ"ג – 1933
דוד שטרית – אלג'יריה – 1934
אקיבא אביטבול – תוניסיה – תרצ"ד – תרצ"ה – 1934 – 1935
יעקב חי אביכזיר – מרוקו – תרצ"ז – תרצ"ח – 1937 – 1938
מרדכי אמוזג – אלג'יריה – תרצ"ח – תרצ"ט – 1938 – 1939.
הרבנים רפאל עזריאל ואברהם פינטו היו הראשונים שיצאו למגרב בשליחות ועד עדת הספרדים בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אברהם פינטו היה הראשון שנשלח למערב הפנימי – מרוקו.
אין לנו בכתובים רבות על הרב אברהם בן ברוף פינטו. הבן, הרב אברהם פינטו, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ברחוב חמידאן שברובע היהודי, בחצר (קורטיז"ו) שהייתה בחזקתו ובחזקת אחיו הבכור יוסף. היה מתלמידי הרב יצחק אשכנזי ונחשב לחריף ולשקדן גדול. פרסם חידושי תורה בקובץ התורני "המאסף" בעריכת הרב בן ציון קואינקה, ונחשב לאחד ממורי התלמוד המצטיינים בישיבת "תפארת ירושלים" בית היוצר לחכמי הספרדים.
שנים מספר כיהן כרב בבוח'ארה והרביץ שם תורה, ובשנותיו האחרונות שימש חבר בבית הדין של הרב אברהם פילוסוף. מעת לעת יצא כשד"ר בשם עוללות עדת הספרדים שירושלים לקהילות שונות. נפר בכ"ג חשוון תרפ"ז – 1926.
שליחותו האחרונה הייתה למרוקו בשנים תרפ"א – תרפ"ד. ועד עדת הספרדים, שדן בנושא השליחות בכלל במשך ישיבות מספר בראשית שנת תרפ"א, אישר ביום ה' אדר א' את שליחותו למרוקו וגם קבע את חלקו של הרב פינטו – ארבעים אחוזים – עוד לפני עריכת שטר התנאים. כמו כן הוסכם בי"ז אדר ב', שהרב פינטו לא ייקח עמו פנקס שליחות. ההסבר הוא, שנדיבים אשר בדעתם לתרום סכום נכבד יחזרו בהם בראותם נדבות פעוטות של אחרים. חלף זאת נקבע, שהשד"ר ינהל יומן אישי, שבו ירשום את כל הנדבות שקיבל.
בכ"ד אדר ב' קיבל עליו הרב פינטו לטפל בהעברת הכספים שנאספו בידי השד"ר הקודם, הרב יקותיאל בן שמעון. המחלוקת בוועד עדת הספרדים בין הרבנים חמ"א ומאיר, בשאלת החתימות של מכתבי הוועד ובענייני כספים לטובת העדה, עיכבה את יציאתו.
עם יישוב המחלוקת ובחירת ועד פועל חדש בא' סיוון תרפ"א, נתאפשרו החתימות של שטר התנאים ומכתבי הבקשה וההמלצה לראשי הקהילות במרוקו. הבסיס לשליחות היה, כמקובל, שטר התנאים. מובאים הו עשרה תנאים, המפרטים את המשימות והתפקידים המוטלים עליו :
איסוף תרומות, איסוף הכספים מהקופות ומההקדשות ומינוי גבאים שירכזו את הכספים בין שליחות לשליחות. כן קבעו את החלוקה היחסית של הכספים בינו ובין ועד עדת הספרדים ( בדרך כלל, שני שלישים לוועד ושליש לשד"ר ).
הוא צויד במכתבי המלצה ובקשה לקול קורא בעברית ובצרפתית בחתימת ראשי העדה אל הרבנים הגבירים וראשי הקהילות שבמרוקו, שקיבלוהו בספר פנים יפות ושיושיטו לו את עזרתם למילוי שליחותו. חלקם נשלחו לפני יציאתו וחלקם במהלך השליחות.
לא ידוע לנו התאריך המדויק של יציאתו מן הארץ, אולם נראה שיצא כעבור שבועות אחדים למן החתימה של שטר התנאים. הוא הפליג מפורט סעיד והגיע לליסבון במחצית תמוז תרפ"א, שם שהה כארבעה שבועות. לאחר מכן ביקר בשתי עירם נוספות " בפארו שבדרום פורטוגל (במפרץ קאדיס) ובג'יברלטאר.בליסבון קיבל נדבות וקיבץ את כספי הקופות.
בפארו קיבץ את כסף הקופה וקיבל מטבעות כסף מפדיון נפש ונדבות לעילוי נשמה. בג'יברלטאר קיבץ את כספי הקופות בלבד בארבעה בתי כנסת ובשני בתים פרטיים ולא התרים, משום שבו בזמן ביקר שם שליח מטעם ישיבת המקובלים "בית אל" .
תחנתו הראשונה במרוקו הייתה טנג'יר, שאליה הגיע בכ"ד אב תרפ"א – 1921. הוא חזר אליה בי"ט חשוון תרפ"ב, וממנה יצא לביקור שני בג'יברלטאר, ובערב חנוכה שב למרוקו וביקר בזטאט. תחנתו האחרונה הייתה בסאוטה, שם קיבל כספים בי"ב אב תרפ"ד.
במהלך השנים האלה ביקר הרב פינטו בריכוזים היהודיים בערים וגם בכפרים, מהם נידחים שלא ביקרו בהם לפניו או שביקרו בהם שנים רבות קודם לכן. במהלך שני ביקוריו בעיר צפרו, אסף את הסכום הגבוה ביותר – למעלה מעשרים אלף פרנקים צרפתיים, בחמישים אחוזים יותר מאשר בפאס.
גם במקומות אחרים קיבל סכומים שלא היו להם תקדים.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
עמוד 174
יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.
תקנה מח
תקנה משנת התט״ו
קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות
טופס הסכמה שלא יחתמו בשטרות כי אם סופרי בית ריף.
אנו ב״ד חתומי מטה, הסכמנו וגזרנו שמהיום והלאה לא יהיו חותמים בכל השטרות שיכתבו במדינה זו הן שטר חובות או משכונות או כתובות, כלל העולה כל השטרות שהם צריכים שיקנו מיד הזולת בהם, כי אם סופרי בית דיננו הצדק, וכל שטר שיבא לידינו ולא יהיה חתום בשני סופרים אין נזקקים לבעליו ואין דנין בו לא לזכות ולא לחובה, ולראיה שכך הסכמנו להיות מהיום והלאה חתמנו פה בעשרה ימים לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה בכאן בפאס יע״א, והכל שריר וקיים. ע״כ נוסח ההסכמה הנז'
וחתומים עליה
החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל
והחכם השלם הה״ר סעריה בר כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל
והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ר׳ וידאל ז״ל
והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל
נספח
בדין חתימת חשטר על ידי סופד ועד אחד.
אמנם בהיותי מתבונן לחשוב מחשבות אם הענין נכון כאשר נראה בתחלת ההשקפה או לאו, ראיתי שאף שיתברר מדברי הפוסקים שיש לו דין שטר מן הדין, מ״מ מטעם המנהג אין לו דין שטר אלא דין מלוה על פה, שכך קבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מנחם סירירו ולה״ה, וכן ג״כ קבלתי מהחכם השלם ספרא רבא דישראל כהה״ר דוד עוזיאל זלה״ה שהיו תמיר רבותי הנז' זלה״ה סומכים על דברי קבלתו שקבל מחכמים הראשונים בענייני התקנות והמנהגים, וקבלתי משלשתם שהיה מנהג קבוע בפאס יע״א מדורות ראשונים מחכמי קשטילייא זלה״ה חלקם בחיים, שכל שטר שאינו חתום בסופר ועד אין לו דין שטר, ר״ל דבעינן שיהא לפחות אחד מעידי השטר החתומים בו סופר מסופרי ב״ד הקבועים לכתוב שטרות, וכ״ש אם יהיה חכם רשום או דיין קבוע ואז יש לו דין שטר, ואף אם העד השני הוא הדיוט מהמון העם לית קפידא, אבל אם שני העדים החתומים בו הם הדיוטות מהמון העם ולא אחד בהם סופר קבוע לא אלים כחייהו למישוייה שטרא , ואינו נידון אלא כמלוה ע״פ, וזה בין בשטרי חובות בין בשטרי משכונות או מכירות או שכירות קרקע אדם וכלים או שטרי כתובות וכדומה.
וטעמא דמלתא כי המון העם לאו הלכתא גמירי, ואינם יודעים איזה דבר מועיל בו קנין סודר ואיזה דבר אין מועיל קנין וצריך שבועה, גם אינם יודעים דיני אסמכתא ושאר דינים הצריכים לעניני שטרות, גם כשמקנין בסודר אינם יודעים סודר זה מה טיבו והיאך ע״י הסודר יתחייב זה ויזכה זה, וחושבין שתפיסת הסודר הויא כעין שבועה ואין יודעין שתפיסת הסודר ענינה הקנאת חליפין כדכתיב (רות ד, ז) שלף איש נעלו ונתן לרעהו, גם אין יודעין שהנותן הסודר נעשה שליח לזוכה ונותן סודרו במקומו לקנות בחליפין בחריקיה דזכין לאדם שלא בפניו, ואם אינו יודע זה היאך יועילו מעשיו בסודרו על חבירו וכ״ש כשאינו יודע ענין הסודר מעיקרו מה טיבו כנז״ל, גם אין יודעין איזהו האופן המועיל בכל פרט ופרט, ולא עוד אלא שלפעמים קונץ בסודר או משביעין בתקיעת כף ומתנין תנאים כפי דעתם והולכים אל הסופר ומספרים לו הענין והוא כותב והם חותמין, והרי הסופר כותב אופנים המועילים כפי ידיעתו אשר לא צוו ולא עלתה על לבם והם חותמין על מה שלא היה ולא נברא ולא ידעוהו ולא נתכוונו לו כלל ואשתכח דחתמי אשיקרא, והסופר עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.
יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.