מורשת יהדות מרוקו

זכרון

מנהג לעשות לזכרון חוט על האצבע שלא לשכוח הדבר. נראה הטעם לדבר דבראותו דבר משונה על אצבעו זוכר הענין. וראיתי בס׳  אוצר דינים ומנהגים, ערך זכרון, גשם ב״ר פ״ח כל היום היה מתנה תנאים (שר המשקים שלא לשכח את יוסף) ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן (מנהגי ישורון 138). וראיתי בס׳ יד שאול, פ׳ שלח לך, וז״ל: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' טעם קשר ציצית לפי פשוטן של דברים הוא כמו שדרך אדם לקשור איזה קשר באצבעו או בסודרו למזכרת דבר שלא ישכחהו, שכשהוא רואה הקשר מיד זוכר, עב״ל.

חולה

מנהג כשיהיה בתינוקות חולי האבעבועות הנקרא בערבי אזדר״י או בוחומרו״ן, שסוגרים הבית והחלונות ופורשים הוילון שבפתח הבית אין יוצא ואין בא, ומעטפין התינוק בבגד אדום. וכל זמן שהתינוק חולה אב ואם לא ישמשו מטתם, ולא עוד אלא אפי׳ איש ואשה אחרים שיבואו לבקר את התינוק, אם יהיה האיש והאשה בזמן טוהר שמשמשים מיטתם, לא יכנסו לבית ולא תדרוך רגלם אפי׳ על מפתן הבית. ונשמרים מזה כגשמר מן הנחש, וכל זה מלתא בלא טעמא ושומר פתאים ה׳. וחוק יש להם שלא יכנס שום אדם אפי׳ מי שאין לו אשה, שתהיה גזירה שוה על הכל, אשרי תמימי דרך.

חיים טובים

מנהג כשאדם מתעטש אומר לישועתך קויתי ה׳, והעומדים לפניו אומרים לו חיים טובים. כי מלפנים היה העיטוש סכנה, בתנחומא, פ׳ תולדות ובפרק ר״א, הובא בילקוט, פ׳ לך לך, רמז ע״ז, ע״פ ויהי כי זקן יצחק. עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהוא מת מעיקרא. עמד לו יעקב וביקש עליה רחמים. ועיין של״ה, שער האותיות, סי׳ ה. ועיין מ״ש עוד בזה אות עיין ערך עטוש.

חלה

א-מנהג מנהגינו לברך להפריש חלה מן העיסה, ובחלת מצה של פסח להפריש חלה מן המצה. עיין מרן ז״ל ביור״ד, סי׳ שכח. ועיין באה״ט סק״א; ס׳ שמח נפש למהר״ש גאגין, אות חית, ערך חלה.

ב-מנהג בהפרשת חלה שאין מפרישין אלא כל שהוא, וכמ״ש מהריק״ש ז״ל, בהגהותיו ליור״ד, סי׳ שרב. וכ״ב בס׳ חרירים, דה מט ע״ב. ולא ראיתי ולא שמעתי חסיד בדורינו נהג כן, עכת״ד. הביא את דבריו בס׳ השמים החדשים, הנדפ״מ בנימוקיו ליוד״ע, אות מח, שציין לעיין בשו״ת הרדב״ז ח״ג, דפוס פיורדא בש׳ תר״ב. וזה דלא כסברת האר״י ז״ל, דכתב בשער המצות, בפ׳ שלח לך, דצריר להפרישה כשיעורה האמיתי ע״פ הסוד, שהוא אחד ממ״ח.

רבי יעקב קאשֹטרו גם קאסטרו; מכונה מהריק"ש; רפ"ה, 1525 בערך – י"ב באדר ב' ה'שע"ב, 1612) היה מרבניה הנודעים של יהדות מצרים. נתפרסם בעיקר מחיבורו 'ערך לחם' שכולל הגהות על השולחן ערוך, הספר היה נפוץ בכתבי יד רבים, עוד קודם להדפסתו בשנת תע"ח

ג-מנהג שלוקחים שאור מהעיסה קודם הפרשת חלה, ועיין בברכ״י, סי׳ שכד משם הכנה״ג. וכתב הטעם דאי לאחר הפרשת חלה אז הוי שאור פטור. ומור״ם פסק בסי׳ שכד, שלא ליתן שאור של פיטור בעיסה של חיוב. וב׳ שם הברב׳׳י, דאם עושה כן הוי ברבה לבטלה, עיי״ש הסיבה לזה ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפ״ט יוד״ע, סי׳ מח מ״ש בזה.

חלון (ראה גם פתיחת חלון)

מנהג רבני פאס היו דנים להרחיק חלונות בית הכנסת שמונה אמות.

ורציתי לידע על מה הוטבעו אדני שורש מנהג זה, ומצאתי לרבינו ב״י או״ ח, סי׳ קן, וז״ל: ומצאתי כתוב בשם ס׳ האגודה, בפ׳ השותפין, מפירוש ר״ת הבאתי ראיה על אחד שבנה נגד ב״ה ורצה להרחיק ארבע אמות, ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו אספלידא דהבא, עכ״ל. (פירוש אספלידא, שורש הדבר הוא במס׳ ב״ב דף ז, הנהו בי תרי דפלגו בהדי הדדי, חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא. פי׳ אספלידא, מערה. פי׳ תרביצא, חצר. וכמו שתרגם המתרגם בתהלים, ומפני שאול במערה, מן קדם שאול באספלידא). והנה מרן הביא האגודה בלי שום חולק ופסקה בקצור או״ח, סי׳ קן, ס״ד, בודאי בן דעתו להלכה. אבל לא ביאר דעתו כמה צריך להוסיף בשיעור ההרחקה, ומצאתי להגאון נוב״י תניינא, ח׳ או׳׳ח, סי׳ טז, שנשאל בנדון בית הכנסת, והביא דברי האגודה, וכתב בדין זה להרחיק בית הכנסת יותר מארבע אמות, הוא דבר חדש אשר המציא בעל האגודה מדעתו, ולא למדונו דבר מדברי הראשונים: הרי״ף, והרמב״ם, והרא״ש. ואדרבא משמעות הרשב״א שהביא מרן הבית יוסף בחו״מ, סי׳ קנד, מחודשים כד, וז״ל: כתב הרשב״א בתשו׳ ד׳ מאות, שאמרו להרחיק מחלונות של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לנו וכל שהרחיק ד׳ אמות, אע״פ שמאפיל אין צריך יותר להרחיק. וכל שיעורי חכמים כן הוא, הארבעים סיאה טובל, ארבעים סיאה חסר קורטוב פסול. הרי מפורש ששיעור זה מוחלט, ובעל האגודה הוא שהמציא דיו זה בחידושיו לב״ב דף! ז, גבי אספלידא, ועיי״ש־^, שהאריך בנוסחא של בעל האגודה, שיש לפניו שני נוסחאות, והביא מה שתמה מהר״א ששון, סי׳ קצב, על גירסא אחת והסכים לגירסא הב׳ שהעתיק דברי האגודה, שמפירוש ר״ת הביא ראיה וכר, ולזה הסכים מוהר״א ששון, עיי״ש מה שנשא ונתן בגירסא שהביא מהרי״ו ובו׳ ובסוך דבריו כתב, וז״ל: באופן שאין לנו ראיה מבוררת לדברי האגודה, ואמנם כיון שבעל האגודה היה קדמון, כמ״ש בתשובת מהרי״ו שהיה קודם הגזירה ולא מצינו בהקדמונים מי שחולק עליו בפירוש, והבית יוסף, הביאו בשולחנו באו״ח, סי׳ קן, לפסק הלכה בלי שום חולק וגם בד״מ שם הביא לאגודה. ושום אחד מכל האחרונים נושאי כלי השו״ע, לא חלק. ומהר״א ששון העיד שכן נעשה מעשה, אין לנו להשגיח על תשו׳ האחרונים. ולפי הנראה בהשאלה רוב חלונות של בי כנישתא זו, הם מצד זה, לכן בודאי שאין לזוז מפסק רבינו בעל השו״ע, וצריך האיש להרחיק יותר מארבע אמות לפי ראות עיני החכמים שם. ועכ״פ אינו צריך להרחיק יותר משמונה אמות. ההבדל שבין ארבע לשמונה, יכריעו שם החכמים לפי ראות עיניהם שיספיק לבית הכנסת, עכ״ל. וראיתי’ בכך החיים הבבלי, שב׳ עמ״ש מר״ן אינו מספיק לו ד׳ אמות אבל הרחקת ח׳ אמות ודאי סגי. כנה״ג, בח״מ, סי׳ קנד, בהגה״ט, אות מח; א״ ר אות ד; א״ א אות ד; הגט״ ר.

נוהג בחכמה -רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

עמוד סא

יהורם גאון נגד אלי מויאל

יהורם גאון מגיב להתבטאותו הגזענית של אלי מויאל, אש עיריית שדרות לשעבר על יהודי מרוקו.

כה אמר אלי מויאל בין היתר כמובן " טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, עי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית אחת. אם הספרדים היו מעולים ראשונים הייתה פה עוד מלועה מחורבנת" סוף ציטוט. הויכוח שלי מול אלי מויאל אינו רק אינטלקטואלי, אינו אף עניין של כבוד עדתי. העובדות פשוט אינן נכונות. אין אמת בכך שהאשכנזים קיבלו את עדות המזרח נקודה! פתאום אני מבין טוב יותר את מפעל חייו של אבי ההיסטוריון משה דוד גאון זכרונו לברכה שכתב לפני שמונים שנה בדיוק את הספר ההיסטורי הגדול " יהודי המזרח בארץ ישראל". שם ניסח אבי בלשונו הצלולה והבהירה את המניע שעמד בבסיס כתיבת ספר זה. וככה כתב אבי : שאיפתי היא להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת הינה נר לרגלי".

פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיהם של עדת האשכנזים שהיו נדבך כביר בביסוסו של היישוב העברי בארץ ישראל הגדלתו והתפתחותו אבל ראוי לציין כי בה בעת שיישובי האשכנזים עד תק"ע – 1810 התקיימו באופן ארעי. הנה הספרדים מלבד זאת שהקימו יישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, היטו גם שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים , נאבקו בהם והחזיקו מעמד. חלקם המכריע של יהודים יוצאי ארצות הבלקן וצפון אפריקה נגרע מספרי הקאנון ההיסטורי של שמדינה ואין על שמם ערכים משמעותיים בספרי דברי הימים ובאינצליקופדיה.

בדברי ימי הציוניות מציינים את תחילת תהליך בעלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות בשנת 1882 בהתנעת הציונות המדינית על ידי הרצל בקונגרסים הציוניים בשנת 1897. בספרי ההיסטוריה הכתובים והנלמדים מתוארת התקופה שקדמה לכך כמדבר שממה. ולא היא! ממש לא! המהפכה הציונית התרחשה למעשה כבר בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז, מתושבים המרוכזים בארבעת העשרים הקדושות,  ירושלים חברון וצפת וטבריה. שחיים על כספי הצדקה ליהודים החיים ומתפרנסים בעבודת כפיים וחיי יצירה. המתיישבים בני עדות המזרח הללו הקימו מחורבנן את ערי החוף יפו, חיפה ועכו ויצקו את הבסיס הראשנים להקמתם והתשתית לביסוסם של כל היישובים בעתיד. מתיישבים ראשוניים פרצו גבולות והניחו את היסודות לכל תחומי החיים שבארץ ישראל המתחדשת. מסחר, כלכלה, חקלאות, בניין, בנקאות, ביטוח וסחר בינלאומי ואף תרבות וספורט.

חלקם תפסו עמדות בכירות בקרב הממשל המקומי וייצגו בארץ את המעצמות, אנגליה, צרפת, ספרד פורטוגל. המתיישבים הראשונים שהגיעו בעלייה הראשונה מאירופה לא היו יכולים בכלל להתיישב בארץ ללא מעורבות אישים אלו בני עדות המזרח! שמילאו תפקיד קריטי בהשגת הויזות, ברכישת הקרקעות והיתרי הבניה, והצינור להעברת הכספים. בתמונת המייסדים של ראשון לציון למשל, מופיע במרכז התמונה ובפורמט מוגדל מיתר המתיישבים חיים אמזלג ממרוקו דווקא. שמעמדו כסגן קונסול אנגליה בארץ ישראל איפשר את רכישת אדמות ראשון לציון.. עלייתם לקרקע ובניית הבתים הראשונים של המושבה. יוסף נבון, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מטורקיה ומרוקו שלמד בתלמוד צורה של העדה הספרדית והשלים את לימודיו בצרפת, הוא היזם הגדול והכוח המניע במימון ראשית התשתית התחבורתית המודרנית בארץ ישראל.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים. משפחת שלוש-סאגה משפחתית מפוארת שהתחילה בסבא אהרן שעלה ליפו מאלג'יריה והיה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים שהקימו את העיר יפו מחורבנה ופרצו את חומותיה העתיקות. יפו תהיה אחר כך לגורם העוגן והבסיס המרכזי שסביבה יקומו כל המושבות הראשונות, מקווה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, גדרה ורחובות. בניו של אהרן שלוש הקימו חברה לחומרי בנין וישמשו כקבלנים המרכזיים בבנייתה של תל אביב. נכדו של אהרן שלוש, משה היה ראש העיר תל אביב לאחר מאיר דיזנגוף, לזמן קצר אומנם, והיה דמות מפתח בעיר בחיי המסחר הכלכלה, התרבות והספורט. ולו זכות ראשונים להיות ממקימי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית. הייתי רוצה להקדיש למר אלי מויאל את הקטע בספרו של אבי עמוד 379 העוסק בשורשי אילן היוחסין של משפחת מויאל ולהציג את דמותו של אברהם מויאל, כאצור. הוא נולד ברבאט מרוקו בשנת תר"י – 1850 נפטר לבית עולמו בשנת תרמ"ו-1885 .

כישרונותיו הרבים הוכרו על ידי הרשות, וזו קירבה אותו אליה, ומצידו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות בארץ ישראל שהתקיימו בעת ההיא על פיו היו נחתכים כל ענייני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות. ועד חובבי ציון מסר את כל עניינו החברה לידו של מויאל, הואיל ומצאו בו את האיש לתפקיד נכבד זה הן מצד ידיעותיו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם, תחת אשר עד אז גיששו באפלה. מויאל הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף. ואני מצטט שוב את הרישא של האמור " המהפכה הציונית התרחשה למעשה בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה! ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז" סוף ציטוט.

מסתבר שעדות המזרח באו קודם הם שקיבלו את עולי העלייה הראשונה והיו תשתית וביסוס להקמתם של היישובים לעתיד לבוא, ובא לציון גואל.

https://www.youtube.com/watch?v=4nZ6ihqXQAM

המרצה לספרות היה תמיד פונה אליי, מפני שרק אני קראתי את התנ״ך ואת הספרים שעליהם היה מדבר, כמו מיכ״ל – מיכה יוסף לבנזון שמת בגיל 24 בשנת 1852. קובץ שיריו, בשם ״כנור בת ציון״, יצא אחרי מותו בשנת 1851; אברהם מאפו וספריו ״אהבת ציון״, ״עיט צבוע״ ״אשמת שומרון״; יל״ג – יהודה לב גורדון, גדול המשוררים של זמנו(1830- 1892) הוא שאמר ״הייה אדם בצאתך ויהודי באהליך״, ״קוצו של יוד״; מנדלי מוכר ספרים – שלום יעקב אברמוביץ (1917-1835), ״מסעות בנימין השלישי״(1878) מין דון קישוט יהודי; פרץ סמולינסקין(1842- 1885) ״התועה בדרכי החיים״, ״קבורת חמור״, ״גמול ישרים״. הוא שאמר ״בלי שפת עבר אין עם לישראל״; משה לייב לילינבלום (1843- 1910) ״חטאת נעורים״ (1876) ועוד… סופרים שלמדתי וקראתי עוד לפני שעליתי לארץ. התלמידים הסתכלו עליי, כמעט ברוגז: ״איך קראת את כל זה? ועוד במרוקו!״ ואולם, אני קראתי את כל ספרי שלום עליכם. כשלמדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, לקחתי קורס עם דב סדן על מאה שנה של שירה ביידיש. למדתי יידיש בקפריסין ועניין אותי מאוד לקרוא עוד ועוד באשר למה שנכתב בתקופת ההשכלה. למדתי ספרות באוניברסיטה עם שמעון הלקין, שכל הרצאה שלו הייתה יצירת מופת. הוא קיבל אותי בביתו לשיחה אחרי שקרא את סיפורי שהופיע במוסף הספרותי של ״דבר״ – ״הזקן וההר״. הוא היה איש אשכולות ששחה בים הספרות העברית והכללית מקצה לקצה בפשטות מפליאה. הוא דיבר בכל כך הרבה התרגשות והיה מתלהב כל כך בכל הרצאה, שנשארנו פעורי פה לנוכח הידע העצום שלו. באחת הפעמים, בעודנו מצויים בהפסקת צהריים, בא קיבוצניק אחד ושאל אותי: ״איפה למדת תנ״ך וספרות?״ ״במרוקו״, עניתי.

״קשה להאמין שבמרוקו לומדים את כל זה״, אמר. והוסיף: ״תנ״ך בשבילי זה בזבוז זמן, אני פשוט שונא תנ״ך ושונא את הדת״. ״אתה לא צריך להיות דתי בשביל ללמוד תנ״ך״, עניתי לו. ״איך אתה יכול לשנוא את התנ״ך? הלוא זאת התרבות שלנו, עליה בנינו וממשיכים לבנות את מורשתנו הרוחנית. אגיד לך עוד, מה שקוראים היום, תרבות ׳יהודית נוצרית׳ אינה אלא תרבות יהודית״. ״איזו תרבות יש בתנ״ך?״, שאל.

״אתן לך כמה דוגמאות כדי שתבין, בוא נשב ונדבר. לדוגמה, כשהקב׳׳ה שואל את קין: ׳איה הבל אחיך?׳ מה עונה קין? לא יודע! ומוסיף בחוצפה: ׳השומר אחי אנוכי?׳ – הלוא כבר כאן קיים בסיס לפסיכולוגיה של ימינו וכן הבסיס של תורת הנפש לחיים טובים ואושר בחיים. השיעור הוא שצריך להגיד את האמת, להכיר בטעותך ולקבל את האחריות למעשיך, להתוודות על רשעותך כדי שיקל לך, אחרת הזיכרונות של מעשיך הרעים ירדפו אותך כל ימי חייך, אפילו אם אף אחד לא יודע מה עשית. מספיק שאתה יודע וזה שוכן בתוך תוכך. על אודות כך כתב דוסטוייבסקי את ׳החטא ועונשו׳. גם ספרו של ויקטור הוגו ׳עלובי החיים׳ בא להורות שלפעמים גם בחוק אין צדק ולכן המפקח בסיפור הזה מתאבד בסוף. מה שמציק לך בתוך תוכך זה הניצוץ האלוהי שבך, או תקרא לזה איך שאתה רוצה, כמו: מצפון. זה לא ייתן לך מנוח, ומזה הפרעות נפשיות מתחילות בלי שאתה מודע לסיבה. מה יותר קל מלהגיד: ׳אני מצטער ומבקש סליחה׳? זה פשוט! אבל עד היום יש לאנשים קושי לעשות זאת, כלומר, להודות בטעות. צעד זה כל כך פשוט ובאמצעותו קונים שלווה נפשית, ואולם האנשים מסרבים ללמוד את זה. אתן לך דוגמה בנאלית: מישהו שבר כוס, הוא לא אומר: ׳שברתי הכוס׳ אלא ׳הכוס נשברה׳, הכוס המסכנה קפצה מהשולחן והתאבדה! או אם אתה מדבר עם מישהו אסור להפנות אליו את הגב או ללכת באמצע השיחה בלי להתנצל. זה קורה גם עם אנשים מכובדים שלא יודעים איך להתנהג ולא למדו את כללי הנימוס. אני נזכר שזה קרה לי אפילו עם שרים, וגם עם אנשים משכילים. זה תמיד הפליא אותי. כי באמת דרך ארץ קדמה לכול. היא משפיעה על קשרים חברתיים, גורמת לסכסוכים, כמו הרכילות – לכן נאמר ׳אל תלך רכיל בעמך׳, כמו שעשו ליהודי מרוקו. כי מי ששונא בלבבו, מזיק לעצמו. השנאה זה כמו רעל, אוכלת אותך מבפנים ואז מחפשים נקמה שגם היא אסורה בתורה. האדם הזה שאתה שונא לא יודע על כך ולכן זה לא מפריע לו, אבל אתה ששומר שנאה, טינה ונקמה, זה מזיק לרווחתך הנפשית ולכן לא כדאי. המשורר אמר: ׳אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזיני ימינך׳. אין לאן לברוח ממעשינו הרעים, הם ילוו אותנו וירדפו אותנו. זה הגיהנום שאנו יוצרים בחיינו, בניגוד לחיי גן עדן. אם אנחנו חיים בשלווה נפשית, בשלום עם עצמנו, אם חיים חיי יושר, חיים הגונים, כנים, כאדם טוב ומועיל בחברה ולא טפיל לא יוצלח, שרק מנצל וחי חיים אנוכיים. נמשיך! ׳וירד משה מן ההר אל העם׳. מה לומדים מזה?״

״אני לא יודע״.

״כשאדם שולח אותך בשליחות מסוימת, אתה חייב לחזור לאיש ששלח אותך ולהודיע לו, מה עשית ולא ללכת לביתך בתום השליחות בלי לתת דין וחשבון. משה לא הלך לביתו, ברדתו מן ההר, אלא חזר לעם לדווח לו׳׳. נמשיך הלאה! ׳ויאמר שבו פה, וישבו׳. אומר ר׳ אלכסנדרי: ׳מכאן שאין קטן רשאי לישב עד שיאמר לו הגדול: שב׳. זה פשוט עניין של דרך ארץ. אם אתה בא לביקור אצל מישהו אתה נשאר עומד עד שיזמינו אותך לשבת. בסדר? לפעמים קורה שלא מזמינים לשבת, כפי שקרה לי אצל רב ראשי אחד בארץ גדולה באירופה. רב ראשי גס רוח וחסר רוחניות. נמשיך, אם כן. ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אלייך׳ וכו׳. מכאן אנו למדים שאתה לא מופיע לביקור אצל מישהו בלי להודיע מראש. דרך ארץ שעד היום הישראלים לא הפנימו. מופיעים באופן פתאומי לבקר בכל שעה. פעם לא היה טלפון והיה להם צידוק, היום יש טלפון ובכל זאת לא מודיעים מראש על בואם. נמשיך – ׳ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האוהלה׳. כשבא אורח נכבד לבקר אצלך, אתה יוצא לקראתו ולא מחכה לו בביתך בפנים. כשאורח נכבד, כמו ראש ממשלה או נשיא, בא לבקר במדינה זרה, האיש המארח לא מחכה במשרדו לאורח אלא יוצא לקראתו לפתח הבית ונכנסים יחד. זה עניין של כבוד ודרך ארץ. כשבאים למישהו במטרה לדבר על עניין כלשהו, לא ניגשים ישר לנושא שבשבילו נפגשים, אלא מתחילים בדברי שלום, כדי לשבור את הקרח ולהפיג המתיחות ורק אחר כך ניגשים לדבר על מטרת הביקור.

אפילו בקונצרט לא מתחילים מיד ביצירה העיקרית, אלא בקטע קצר או פתיחה כדי להכין את האווירה ליצירה המרכזית של הקונצרט. נמשיך, אם כן – ׳ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה׳,כלומר, כשבא אורח נכבד עושים לכבודו מסיבה ומזמינים נכבדים מהקהילה לפגוש אותו. אם קרוב משפחה בא מארץ רחוקה, אתה מעוניין שיפגוש את יתר בני המשפחה וידידים קרובים – לכן מארגנים ערב לכבוד המאורע. כך נוהגים בחברה מתוקנת. כתוב: ׳וישלח משה את חותנו׳… בדומה לכך אחרי הביקור-אתה יוצא עם האורחים שלך ומלווה אותם החוצה ושולח אותם בכבוד. נמשיך?״

״כן, בבקשה, זה מעניין. אף פעם לא חשבתי על כך״.

״נסתפק בדוגמאות האלה. זו התנהגות חברתית גם בימינו. התנהגות של דרך ארץ שלמדנו מהתנ״ך, ועל זה מבוססת התרבות שלנו ושל העולם המערבי. אגב, לתנ״ך יש המשך, לכן תרבותנו נמשכת מהתנ׳׳ך למשנה, לתלמוד, לפוסקים והלאה עד ימינו. לא היה ניתוק או הפסקה. גם הקבלה, הפילוסופיה, הספרות, השירה ועוד – הכל קשור¡״

״באמת, לא חשבתי על כך״.

־ ״אני מקווה שתתייחס לתנ״ך ברצינות כי זהו ערש תרבותנו מאז ועד היום, חלק מעברנו שלא צריך לשכוח או להתנתק ממנו. אל תשכח, לא בכדי זה הספר היחיד בעולם שתורגם לכל השפות. מישהו אמר בצדק שאם היינו שומרים על זכויות יוצרים על התנ״ך, היינו מתעשרים רק ממכירת ספר זה״.

־ ״יפה, תודה״. – ״שלום חביבי״.

בכך תמה שיחתי עם אותו בחור. הלימודים היו מעניינים מאוד. אני המשכתי בלימודי כלכלה, מדעי המדינה, סוציולוגיה, ותולדות הסוציאליזם העברי והכללי. לצערי, שלושת ידידיי מצפון־אפריקה לא עמדו במבחן הלימודים ונשרו בסוף השנה הראשונה, כמו רבים אחרים. המורים היו מצוינים והחומר הנלמד מעניין מאוד. נהניתי מסופי שבוע שבהם שהה בחברתנו מרטין בובר ומלומדים אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- דברי מוסר של המחבר.

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו חלק א-ב – פרופ' משה בר-אשר

מוסד ביאליק- תשס"ב

לשון לימודים הוא פירוש קצר לרוב ספרי המקרא בערבית יהודית מגרביית שכתב רבי רפאל בירדוגו במכנאס שבמרוקו לפגי למעלה ממאתיים שנה. פירושו בא להחליף את השרח (התרגום) בעל־פה שהילך במרוקו מאות בשנים. הספר הנוכחי מציע בשלושה כרכים: פרקי מבוא לפירוש, מהדורה מבוארת לספר בראשית (ובה שישה מדורים) ומהדורה מוערת לחיבור כולו. כן מוצעים מבואות ומהדורה מוערת לשרח ההפטרות המיוחס לר״ר בירדוגו.

*

פרופסור משה בר־אשר הוא בעל הקתדרה לחקר הלשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק, משמש ראש המרכז לחקר תולדות הלשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה ומנהלו של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית, ובה שימש בעבר ראש החוג ללשון העברית (תשמ״ב-תשמ״ג, תשמ״ט-תשנ״א) וראש המכון למדעי היהדות (תשמ״ד-תשמ״ו). מתשנ״ג הוא מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. כן שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות בחוץ לארץ, באירופה ובאמריקה. בתשנ״ג הוענק לו פרס ישראל בחקר הלשון העברית ובחקר לשונות היהודים, ובתשנ״ה הוכתר

בתואר דוקטור לשם כבוד של המכון הלאומי לחקר לשונות המזרח(INALCO) באוניברסיטת פרים.

הקדמה

זה שבע עשרה שנה ויותר עסוק אני במחקרן של מסורות השרח במגרב. תחילה התמקדתי בשרח שבעל־פה כמסירותיו בתאפילאלת שבמרוקו. הקלטתי אותן ועיינתי בהן עיון ראשון; אף עיבדתי עיבוד שלם חטיבות מתוכן וביררתי סוגיות נרחבות  בנוסח ובלשון.

כן נתתי את דעתי לכל מסורת אחרת ממרוקו שמצאתי ממנה חומר מוקלט; בעיקר במה שכינס המרכז לחקר המסורות של קהילות ישראל  מיסודו של מורי פרופסור שלמה מורג המנוח. לאחר מכן פניתי אל טקסטים כתובים, ויותר מכולם אל לשון לימודים של רבי רפאל בירדוגו ולשרח ההפטרות שאף הוא יצא, כנראה, מתחת ידיו.

 וכך מצאתי בצומת המפגיש את הישיבה בספרייה ובשולחן העבודה לשם העיון בכתבי היד עם המגע עם עדים המוסרים חומר חי ועם דוברים של להגי הערבית היהודית במגרב. אנשים אלו היו לי מקור לא אכזב לאיסוף ולריכוז של נתונים ולבירורם. לפי שאיני איש הנזקק לעבודתם של " קבלני משנה "  מעבר לסיוע בהגהות ובמפתוח, נתארכה לי הדרך ( גם בשל מחקריי בתחומים אחרים )

העבודה על תרגומי המקרא במגרב נתרכזה אפוא במסורות השרח שבעל פה ובחקר לשון לימודים הכולל ביאור לרוב ספרי המקרא ועמו שרח ההפטרות. לאחר פרסום של כמה מחקרים קודמים הגיעה השעה לההדיר את הטקסטים עצמם.

כשלב ראשון החלטתי להוציא לאור את לשון לימודים לכלל ספרי המקרא ואת שרח ההפטרות שנספח לו ; פרסום הטקסטים של השרח שבעל פה ידָחה למועד אחר, לאחר שאשלים בעז"ה את עבודותיי הגדולות בחקר לשון חכמים ובתחומים סמוכים.

יודגש כאן שלשון לימודים הוא אחד החיבורים שהועתקו פעמים הרבה במגרב, יש רגליים לסברה שבסוף המאה התשע עשרה הילכו במכנאס וחוצה לה עשרות רבות ( ואולי למעלה מזה ) של טפסים שלו. לבד מקובצי דינים כגון קבצים של " הלכות שחיטה " ומקובצי פיוטים, נראה כי אך חיבורים מגרביים מעטים ממרוקו זכו להעתקות רבות כלשון לימודים. .

 הדבר מלמד על העניין שמצאו בו לומדי מקרא ומלמדיו. לעומת זאת שני פירושי המקרא שכתב רר״ב בעברית, ״ מי מנוחות ״ ו ״משמחי לב ״, הועתקו אך מעט; ועל כן אין פלא שנשרדו מכל אחד מהם כתב־יד אחד או שניים בלבד.

העבודה על לשון לימודים הייתה כרוכה בקשיים רבים. כמעט כל כתבי־היד של החיבור ניזוקו, אחד מעט ואחד הרבה. ברבים מהם נשרף הדיו ונתבקעו אותיות או מילים רבות. קריאתם במקור וכל שכן מתוך צילומים או מתוך מיקרופילם הייתה מלאכה קשה ומייגעת, ודרשה מאמץ רב ובעיקר זמן מרוב

הפענוח דרש את זיהויין של מאות רבות של מילים ( בעצם אלפי מילים ) מסופקות לשם קביעה מדויקת של הנוסח הנמסר בכ״י א' שהפְּנִים במהדורות לבראשית ולחיבור הכולל למקרא הושתת עליו ושל הנוסח הנמסר בכל יתר כתבי־היד. עתה משהושלמה המלאכה במתכונת שקבעתי לעצמי, מוגשים בזה לציבור החוקרים והלומדים פֵרות המחקר

לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו-משה בר-אשר-הקדמת המחבר

הרה״ג רבי שלום מרדכי אזולאי זצ״ל

רבי שלום מ. אזולאי, נולד בעי׳ית צפרו שבמרוקו לאביו הצדיק והישר ר׳ שמעון ולאמו מרת שמחה, ממשפחת הכהנים המיוחסים בכתובה דור אחר דור עד צדוק הכהן.

את חינוכו קיבל מהרה׳׳ג רבי חיים אליהו אברהם בן שטרית זצ״ל (בעהמ׳׳ח סי מלל לאברהם, הוצאת ר״ד עובדיה, פאס תשכ׳׳ג). גם למד אצל חמיו ר׳ חיים ממאן, (אודותיו ראה בשו״ת עמק יהושע ח״ג למהר׳׳י ממאן שליט׳׳א, בקונטרס ״תפארת בנים אבותם׳ דף 56־57). בעודו צעיר לימים, נודע בעירו לשם טוב ולתהלה והרביץ תורה ברבים. אח״כ עבר לעיר פאס הסמוכה לצפרו, ושם העמיד תלמידים רבים בתי׳ת אם הבנים.

בשנת תרפ״א עלה עם המנוח ר׳ מרדכי צבע ז״ל לירושלים, והצטרף לחברת הלומדים בתורת הנסתר, בראשותו של ר׳ אליהו אלגי׳מי זצ׳׳ל. אך פרנסתו לא היתה מצויה. וסבל בשקט מעוני ומחסור, ובלבד שלא יהנה מכתרה של תורה. במשך שנתיים ישב בחברת הלומדים הנ״ל ללא מקור פרנסה והכנסה, עד כי התערב לטובתו רבה של העיר צפרו הגאון רבי ישמ״ח עובדיה זצ״ל, ושלח מכתב לראש׳׳ל הגאון רבי יעקב מאיר, בו מבקשו לדאוג לר׳ שלום ולר׳ אלישע אפריאט' אף הוא מחכמי צפרו הנודעים בחסידות, שעלה לירושלים. לחשיבות תוכנו של המכתב הריני מעתיקו כלשונו. (נדפס בס׳ קהלת צפרו ח״ב עמי 95).

צפרו יע״א ר״ח אלול ש׳ התרפ״ג

שפעת שלומים וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים אב לבנים,

גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלום אמן.

רב מהולל,

מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמנו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצת הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחר או בחרושת המעשה, כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער, המסחר וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו, וכלעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה, ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים, כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל, וכל נושאי אדם בים וביבשה, ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכד, ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב, נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה, הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלום מרדכי אזולאי הי״ו, אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים, והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה, אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ, בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השדרי״ם הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג, הנקובה בשם ״פורת יוסף״ תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים ואברכים, ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם, אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו, להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האברכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה), כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה, והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה, וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו, ואח״כ הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א, בתתו לקח סוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח, ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג, ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנח וסוחרה אכי״ר.

אני הוא המהבר בריה קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלום והוא איש צעיר.

ע״ה שמעון חיים עובדיה הי״ו כי״ר.

במשך שלש שנים שימש ר׳ שלום כאב״ד בעדה החרדית בירושלים, ובשנת תרפ״ו כיהן כחבר ביה״ד של העדה המערבית, עם ר״ש עזראן ור^, עמרם אבורביע. כן יצא בשליחות העדה למרוקו, ובשובו המשיך את עבודתו בקודש. שבחיו של רבי שלום, רבו מלמנות כי רבים ועצומים הם, אך צוהר מגדולתו בתורה וביראה, אנו מוצאים בדבריו של תלמידו הרה״ג ר׳ יעקב כהן זצ״ל מרבני העדה המערבית ומחכמי פורת יוסף. וכך הוא כותב במלאות שנה להסתלקותו של ר׳ שלום אזולאי זצ״ל.

״חז״ל אמרו אין עושין נפשות לצדיקים, מעשיהם הן זכרונם, אמנם שורות אלו נכתבות רק כדי שנוכל לקבל מושג מגדולתו של רבנו, וכדי ללמוד ממדותיו התרומיות והאצילות. כל ימי חייו של רבנו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה של מסירות לאהבת ה׳ וקיום מצותיו. בהתמסרות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של נפש ממש, ומשום כך היה אהוב וחביב מכובד ונערץ בעיני כל תלמידיו הקרובים והרחוקים שיצקו מים על ידיו וקבלו תורה מפיו. אציין בקצרה חלק מתולדותיו וממעלותיו.

חז״ל אמרו על הפסוק אספרם מחול ירבון, שזה מכוון אל מעשי הצדיקים, זאת אומרת אם אבוא לספור פעולותיהם ומעשיהם של צדיקים מחול ירבון, אבל אשתדל למסור חלק קטן ממדותיו כפי שהכרתיו במשך למעלה משתי עשרות שנים.

הרב ז״ל נולד לאביו שהיה איש ישר ירא שמים ותמים בדרכי ה׳, את בנו חנך כנהוג בימים ההם על התורה ועל העבודה עבודת הקודש, והבן היה פלאי, ומגיל הילדות הרגישו בו אהבה עזה לכל עניני קדושה ואהבה בלי מצרים ללימוד תורה, התמדתו היתה יוצאת מן הכלל ונתפרסם כעילוי. בגיל עשרים התחיל להרביץ תורה בעירו צפרו שבמרוקו, עיר מלאה תורה חכמה ויראה. לאחר כמה שנים שמעו יצא בכל ערי המערב, ונלקח לשמש בעיר המהוללה פיס, בחברת ״אם הבנים״, חברה שנוסדה על ידי נשים צדקניות, ועשתה גדולות למען הרבצת תורה. למעלה משבע עשרה שנה, הרביץ תורה ותלמידים רבים העמיד. שהיום משמשים כרבנים וכרועים רוחניים במרוקו. בשנת תרפ״א היתה התעוררות כללית בין יהודי המערב לעלות לא״י, וביניהם היה הרב המנוח שלום אזולאי ז״ל.

בגיל צעיר עלה לציון, מיד בעלותו ארצה הכירו בו שהוא בן תורה למרות שהיה צנוע מאד. הרב הצדיק והעסקן הצבורי הנאמן רבנו יוסף שלוש ז״ל גילה אותו, וקרב אותו ״אל רבני ירושלים, אשר הכירו בו אדם ורב שהתמזגו בו תורה חכמה יראה ענוה ואצילות הרוח, ובשנת תרפי׳ו מינו אותו כחבר בית הדין של העדה המערבית, כן נתקבל בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״, ומיד בהכנסו לישיבה רכז סביבו חבורה גדולה וקדושה של רבנים ת״ח ואברכים ללימוד פוסקים, וביחוד טור ושו׳׳ע אבן העזר עם נושאי כליו, שלמדו בהתמדה ובאופן יסודי ועמוק, כשנה לאחר מכן הצטרף גם לחבורה הקדושה של למוד הקבלה, למד בשקידה עצומה ונעשה לארי שבחבורה, גם בחכמת הקבלה תפס את מקומו הראוי וליכד סביבו יחד עם הרב החסיד ר׳ אפרים כהן זצ״ל וזיע״א. חבורה גדולה של ת״ח צדיקים וחסידים.

הרב שלום אזולאי ז״ל היה הרב המגיד הנושא והנותן בראש החבורה, כמה נעים לראות את המחזה הנהדר של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, פניו היו מאירים ממש כמלאך ה׳ צבאות. הסדר הזה נמשך שנים רבות, התמדתו היתה מפליאה, אפילו צעירים היו מתפלאים לראותו ימים ושנים לומד בלי הפסק. הרב המנוח נתפרסם כדרשן עצום וכמוכיח בשער, דרשתו נמשכה למעלה משעתיים בפלפול וסברה, כולו היה קורן מנחת כאשר היו באים צעירי הרבנים והאברכים לשמוע את דרשתו בבית הכנסת של הרב ״צוף דב׳׳ש״ בעיר העתיקה, וכמה קורת רוח מרובה היה מרגיש כאשר פלפל בחכמה עם האברכים הצעירים, וביחוד כאשר התוכחו עמו בהלכה.

אחת מהמדות הנעלות של הרב ז״ל הוא מדת האמת, מודה על האמת היה ומקבל האמת ממי שאמרו. שומר פיו ולשונו, וכשהיה מתחיל סדר לימודו לא היה מפסיק כלל, וכמובן שנזהר שלא לדבר בגנות כל נברא. הרב ז״ל היה זהיר מאוד בעניני מאכל וכל דבר הבא לפיו היה עובר שבע בדיקות לפני שאכלו, וביחוד היה זהיר מאד בעניני מעשרות ושביעית שהיה מן המחמירין.

תפילתו תפילת ותיקין, שומר על השיעורין, יכולים לאמר כי שמר מאמר חז״ל אין קידוש אלא במקום סעודה, שפירשו בו כי האיש אינו יכול להיות קדוש אלא אם כן שומר פיו בשני דברים, האחת שפיו ישתמש בו רק ללמוד תורה ולהמנע מדברים בטלים, רכילות, שקר וכדומה, והשניה שלא להכניס לפיו דבר שאינו מתוקן, וזהו אין קידוש אלא במקום סעודה.

הרב ז״ל התעלה בחכמתו ועלה במעלות הקודש, לראב״ד מקודש וחבר הרבנות הראשית ובית הדין העליון לערעורין. וכיהן בהם בהצלחה מרובה והצטיין בתור איש המעלה להיות דיינא דנחית לעומקא דדינא, עד סוף ימיו ממש. ועליו יאמר: ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכדרשת חז״ל עירובין כ״ד ״אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה נתנה לו במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה״. ובלשון אחרת נאמר דרוש זה בש״ס נדרים נ״ה, ״שממדבר מתנה, אם אדם עושה את עצמו מופקר לכל, ורש׳׳י ז״ל מפרש שהכוונה שהוא מלמד תורה לכל״, תורה נתנה לו וכוי. שתי תכונות אלה ענוה והרבצת תורה היו צמודים ברב ז״ל, הרבצת תורה גם להמוני עם בבית מדרשו שבעיר העתיקה, בשבת נמשך שיעורו כארבע שעות, פרשת השבוע דרשה ומוסר, כזה היה הרב ז״ל שלצערנו נסתלק מעמנו. האבדה היא גדולה, נחמתנו היחידה היא, כי ב״ה זכה והניח ברכה את בנו הרה״ג עמרם אזולאי שליט״א, אשר זכה להיות ממלא מקום אבותיו כחבר בית הדין הרבני בצפת והמחוז. וכמתמיד עצום. ואת חתנו הנכבד הרה״ג ר׳ אברהם מונסה שליט״א, אשר ממשיכים את המסורת הנפלאה של חינוך הבנים על התורה ועל עבודת ה׳ הטהורה, תפלתנו כי נשמתו הטהורה של הרב ז״ל תעמוד בתפלה על משפחתו הכבודה ועל כל ישראל, כי שלום יהיה בחילם שלוה בארמנותם.״

ר׳ שלום מ. אזולאי זצ״ל נתבקש בישיבה של מעלה ב־כ״ו שבט תשכ״א, ומנוחתו כבוד בחלקת הרבנים שבהר המנוחות בירושלים.

על מצבת קבורתו נחרת: אבד חסיד מן הארץ, פ״נ הרה״ג איש האשכלות, השקדן בתורה, משים לילות כימים, המקובל האלהי, ראב״ד מקודש כמה״ר שלום מ. אזולאי נ״ע כ״ו שבט תשכ״א ת.נ.צ.ב.ה.

הערות  

71. 71. אודות רבי אלישע אפריאט, כתב ידידי הרה׳׳ג רבי דוד עובדיה שליט״א, בספרו קהילת צפרו ח״ד ב״תולדות רבני עיר צפרו״, וזה לשונו:

״רחמים אלישע אפריאט בן ר׳ יהושע אהרן, והיה נקרא בפי הכל רק בשם רבי אלישע, נולד בערך שנת תר״ה, רבני הדור תארוהו ״קדיש דרבנן״, כי יראתו שהיתה קודמת לחכמתו, היתה יראת ה׳ טהורה. ובטחונו בשם היה בטחון שלם. כל ימיו היו בקדושה וטהרה, אבא היה מספר כי בחלותו את חוליו הגיע לשערי מות, וכמה שבועות איבד הכרה והיה במצב של אפיסת הכוחות, בני המשפחה עשו את התיקון של שינוי השם והוסיפו השם ישועה על שמו מהעריסה שמעון חיים, התיקון היה על ידי רבי רחמים אלישע ופמלייתו, אבא ז״ל שמע לראשונה את השם ישועה יוצא מפי רבי אלישע בדחילו ורחימו פקח את עיניו ונתעורר שוב לתחיה.

עוד שמעתי מפי אבא ז״ל, אשר פעם הופיע בעיר צפרו איזה משולח שהיתה לו ידיעה בחכמת השרטוט, וביקש מהרבנים שהיו לומדים בצוותא בבית המדרש לחזות בכף ידיהם, וכשראה את כף ידו של רבי רפאל מאמאן ז״ל נשך את שפמו, והלה הרגיש שהחכם הזה ראה משהו לא בסדר, והגם שרצה החוזה להסתיר ממנו, עמד עליו רבי רפאל להגיד לו את האמת, וכאשר שמע ממנו שאין לו אריכות ימים מופלגת, רץ אל רבי אלישע לעשות לו פדיון נפש באשמורת הבוקר של אותה לילה וכך היה, ורבי אלישע האריך בתפילתו עד אור הבוקר, רבי רפאל פנה שוב באור היום לאותו המשולח להסתכל שוב בכף ידו והנה הוא השתומם למראה עיניו וצעק ואמר ראו פלאים, אתמול קו החיים היה חתוך, והיום החתכים התקרבו והתחברו אחד אל השני, רבי רפאל ספר לו על תפילתו של רבי אלישע וגדולת צדקתו, המשולח רץ לקראתו להתברך ממנו.

ושמעתי עוד מפי ר׳ משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת כשעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים, ובכיסו אין כל, הלך והסתובב מפה לשם, ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש, ובקשת אשתו נשכחה ממנו, כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר מזה והיה מצטער הרבה ומתבייש מפני אשתו, וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאילו לא קרה שום דבר, בתו הגישה לו נטילת ידים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה, והשיבה לו בהשתוממות, האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח, ואתה מסרת לה הכסף, רבי אלישע שתק וענה בלחש ״זה מעשה נסים״.

רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור, וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע״י הגביר המנוח ר׳ פנחס שקרון ז״ל, בשנת תרנ״ה. בחודש סיון תרפ״ב עלה לארץ משאת נפשו, עם חמישה ושלשים משפחות, המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים, ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.

וביום ט׳׳ז לחודש שבט תרפ״ח נלב״ע בן פ׳׳ד שנה, ונקבר בהר הזיתים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ״ל.

מה שנמצא חרות על מצבת קבורתו:

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ״ק, ענוותן כהלל, לא ימיש מתוך האוהל, אהלה של תורה, כחשיכה כאורה, עד צאת נשמתו לטהרה, מיראי ה׳ החרדים, תהילתו בקהל חסידים, מתהלך בתומו, דן ידין עמו, משכים ומעריב לב״כ, נח לשמים ולבריות, כש״ת מו״ה אלישע אפריאט, נתבש״מ ט״ז שבט ש׳ חרפ״ת עמו יסיר לפ״ג, תנצב״ה.״ ע״כ.

אף אני הכותב, שמעתי מידידי המנוח רבי יצחק צבע ז״ל, אודות גדולתו צדקתו וחסידותו הגדולה, של הרה״ג רבי אלישע אפריאט זצ״ל, ועל צניעותו וענותנותו היתרה, בכלל הדברים סיפר לי הנז^,, כי בסוף ימיו סבל רבי אלישע יסורים שקיבלם בשתיקה ובאהבה, וכאשר נאלץ לשכב והיה על ערש דווי, המשיך ללמוד בע״פ את שיעוריו הקבועים, וכאשר הגיעה שעתו האחרונה, ובא זמנו להפטר מן העולם, באו אל ביתו רבני ונכבדי העדה, וישבו סביב למטתו, כשראו סימני הגסיסה החלו ללמוד את האדרא קדישא, והרב אלישע ז״ל בעינים עצומות היה לוחש בשפתיו אחריהם, אחד הרבנים, רצה לבדוק אם אכן ר׳ אלישע עדיין הוא בהכרה, דילג בכוונה על עמוד שלם מהאידרא, וראו זה פלא, ר׳ אלישע התחזק בכוחותיו האחרונים, וביקש להחזיר את הקורא למקום שדילג, גם הניסיונות הבאים בדילוג שורות וכדומה לא עלה בידם, והוא ז״ל העמידו על טעותו, בסיום האידרא, כשהגיעו ל־״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״, יצאה נשמתו בטהרה.

עוד סיפר לי ר׳ יצחק הנ״ל, שבדידו הוה עובדא, שכמה שנים היה חשוך בנים, ופעם בליל פורים, נאלץ לגעור בילדים רבים שהיו בביהכנ״ס, והפריעו לשמוע את קריאת המגילה, אביו של אחד הילדים, קם לנגדו וסטר לו על פניו, ואמר לו בלעג, ״לעקר בלתי פורה כמוך, אין רשות להשתיק את הילדים״. ר׳ יצחק זי׳ל, נפגע עד עמקי נפשו, ודבריו של האיש בפני קהל ועדה, היו למדקרות חרב בלבו, אך הוא לא השיב למחרפו, ובלם את פיו, בבכי מר ובדמעות שליש עלה ר׳ יצחק על יצועו, והנה רבי אלישע אפריאט זצ״ל, נגלה לו בחלומו, לשאלת הרב, מה לך ולצער הגדול הזה, סיפר לו ר׳ יצחק, את כל הקורות אותו בבית הכנסת, ר׳ אלישע החל לנחמו ואמר לו: אל דאגה בני, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, כעת אעלה לשמים ואעתיר בעדך כי תפקד בבן זכר, כעת חיה והנה בן לאשתך, ויקץ והנה חלום, וכך היה שלתקופת השנה נולד לר׳ יצחק בנו יחידו, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, זיע״א.

עמוד 364

קפג. אל הר הטיוב הזה באתי

שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגינא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…].

מתוך ויקיפדיה: אגינה )ביוונית Αίγινα; ביוונית עתיקה אייגינה( הוא אחד מהאיים הסרוניים שבמפרץ הסרוני, השוכן במרחק 25 קילומטרים מאתונה. האי קרוי על שמה של אייגינה, אמו של אייאקוס מן המיתולוגיה היוונית, שנולד באי ואחר כך היה שליטו. בעת העתיקה הייתה הפוליס אגינה אויבתה ויריבתה המסחרית של אתונה.

מקור: א- מא ע״א; ק- מח ע״ב; בן צבי 2144 ־ 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).

אֶל הַר הַטּוֹב הַזֶּה בָּאתִי / אֶל אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא

   לְשֵׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי / וְעַתָּה עֵינִי רָאַתְהוּ

   מַחֲזֶה שַׁדַי יֶחֱזֶה / שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

           מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

   5- נִצָּב אֲנִי כְּדַל עַל דָּל / דּוֹפֵק שַׁעֲרֵי חֶמְלָתָה

   עֲמֹד בַּפֶּרֶץ אֶל תֶּחְדַּל / לְךָ אֵלַי לִיְּשׁוּעָתָה

   אֶל ה' בַּצָרָתָה / הֱיֵה נָא לִי לְעֶזְרָתָה

          עוּרָה, וְהֵבֵאתָה אַתָּה / הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.

     מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

   יְסַפְּרוּ וְיַגִּידוּ / פְּלָאֶךָ בָּאֵי עוֹלָם

10 -מִגֶּשֶׁת לְךָ יִפְחָדוּ / מִקְּטַנָם עַד גְּדוֹלִים

   וְאִם שִׁמְךָ מֵהֶם נֶעֱלַם / צִדְקָתֶךָ צֶדֶק לְעוֹלָם

         אַל יָשׁוֹב דַּךְ מֵהֶם נִכְלָם / יָשִׂימוּ כִסְלָם בֵּאלֹהִים.

 מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים..

   דַּר שְׁחָקִים, אֵין בִּלְעָדָיו / לְכָל לְרֹאשׁ הוּא מִתְנַשֵּׂא

   כִּי הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדָיו / מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה

 -אַךְ צַדִּיקִים בָּהֶם יִרְצֶה / מִכָּל צָרָה אוֹתָם יִפְצֶה15

          רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה / צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים 

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.  

 וְלִי אָנֹכִי עַבְדֶּךָ / הַיּוֹם הַזֶּה הֵן עֶמְדָּתִי

   עַל מַצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ / שְׁמַע נָא אֶת תְּפִלָּתִי

   רְפָא שִׁבְרֵי וּמַכָּתִי / וְהַמְצֵא אֶת פַּרְנָסָתִי

       -עַל כֵּן פָּנֶיךָ רָאִיתִי / כִּרְאוּת פְּנֵי אֱלֹהִים20

   מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

   דַּבֵּר אֵלַי אֶל הַמֶּלֶךְ / מֶלֶךְ יָחִיד חַי עוֹלָמִים

   יִשְׁמַע וְיִרְצֶה קוֹלָךְ / יִמָּלֵא עָלַי רַחֲמִים

   יִשְׁמֹר בָּנַי הַנְּעִימִים / יַאֲרִיכוּ בַּטּוֹב יָמִים

יִהְיוּ שׁוֹמְרִים וּמְקַיְּמִים / מִצְוֹת ה' אֱלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

    -חָרְדוּ נִבְהֲלוּ עֳצָמַי / מִמַּצֶּבֶת קְבוּרָתְךָ25

   כִּי רַבּוּ גָּדְלוּ אֲשָׁמִי / לֹא יָגוּר רַע בִּמְגוּרֵךְ

   אַךְ נִשְׁעַנְתִּי עַל חַסְדֶּךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמְּךָ

       מִמִּדַּת קוֹנָךְ יֵשׁ בְּךָ / מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים.

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

   זְכוּתְךָ תִּהְיֶה עוֹמֶדֶת / בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה

• 30 -סוֹעֶדֶת וְגַם עוֹדָדֶת / זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ

   וְנִשְׁמָתְךָ הַטְּהוֹרָה / בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה

         עִם אָבוֹת שׁוֹכְנֵי מְעָרָה / בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים.    

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה / אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים.

   קָרְבָּן שְׁלֵמִים וְעוֹלָה / יֵרָצֶה יְחָשֵּׁב שִׁירִי

   לִפְנֵי אֵל נוֹרָא עֲלִילָה / בָּרוּךְ ה' צוּרִי

   35 -כִּי מִמֶּנּוּ יָבוֹא עֶזְרִי / בַּחֹשֶׁךְ יָאִיר אֶת נֵרִי

       וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים     

וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי / לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים

1. הר הטוב הזה: על־פי דב׳ ג, כה, וכינה בזה את קבר הצדיק. איש… הוא: על-פי מל״ב ד, ט. 2. לשמע… שמעתי: על־פי איוב מב, ה. לשמע… ראתהו: עד עתה רק שמעתי את שמעו. 3. מחזה שדי יחזה: הצדיק הנפטר שהוא קרוב לה׳, על-פי במי כד, ד. 4. מה… אלהים: בר׳ כו, יז, וכיוון אל קבורת הצדיק. 5. כדל על דל: כעני הדופק על דלת. דל: דלת, על-פי תה׳ קמא, ג. חמלתה: צורה מוארכת למילה ׳חמלה׳ ואינה במקרא. 6. עמוד… לישועתה: אל תחדל לך מעמוד בפרץ כדי שאזכה לישועה. 7. אל ה׳ כצרתה: על־פי תה׳ קכ, א. היה… לעזרתה: היה לי לעזר בתפילתי לה, ב״צ מחליף סדר הצלעות בטור. 8. והבאתה… האלהים: על-פי שמי יח, יט, ועניינו שהצדיק יביא תפילתו של הדובר לפני האלהים. 10. יפחדו: מ תוך יראת הכבוד אליך. 11. ואם…נעלם: אף שאין יודעים שמו של הצדיק הקבור במקום זה, ובב״צ הגרסה ׳נסתר ונעלם׳. צדקתך צדק לעולם: מעשי צדקתך ידועים ומוכרים, על-פי תה׳ קיט, קמב. 12. אל… נכלם: על-פי תה׳ עד, כא. ישימו כסלם באלהים: שמתוך שתפילתם נענית באמצעות הצדיק גוברת אמונתם באלהים. 13. דר שחקים: כינוי לקב״ה שוכן שמים. אין בלעדיו: והוא העונה לתפילות ומיטיב עם האנשים. לכל לראש הוא מתנשא: על-פי דה״ב כט, יא. 14. כי… תעשה: על־פי קה׳ ח, ד, הוא הקובע והעונה למתפלל. 15. אך… ירצה: כיוון שהקב״ה רוצה בצדיקים ממילא הוא שומע לתפילתם. 16. רצון יראיו יעשה: על־פי תה׳ קמ״ה, יט. צדיק אלהים: על-פי מ״ק, טז, ע״ב: ׳אני מושל באדם. ומי מושל בי? צדיק׳. 19. רפא… פרנסתי: הדובר מבקש מן הצדיק על רפואתו ופרנסתו. 20. על… אלהים: בר׳ לג, י. 21. דבר… המלך: על-פי מל״ב ד, יג. 22-21. מלך… קולך: חריזה חריגה ולא מצויה. 24–23. ישמור… אלהים: מבקש על בניו שיחיו ויהיו שומרי מצוות. 26-25. חרדו… במגוריך: ירא אני מפני חטאי, ואין ראוי לחוטא להתקרב אליך ואל קברך. 27. כי הסליחה עמך: ובודאי תמחל לי על העזתי, על-פי תה׳ קל, ד. 28. ממדת… בך: שאתה סולח ומוחל כמו הקב״ה. 30. סועדת: סומכת ותומכת. ועודדת: ומעודדת, וצורה חריגה לפנינו. זו… שכרה: על-פי ברכות סא ע״ב, וכאן משפט חיווי, לאמור זו שכרה של תורה, שהקב״ה נענה לצדיק. 31. בצרור החיים צרורה: על-פי שמ״א כה, כט. 32. אבות שוכבי מערה: הם האבות הקבורים במערת המכפלה. 35. ממנו: מן הקב״ה. 36. אך… אלהים: על-פי תה׳ נח, יב.

בני משפחת מויאל בהמשך הדרך– הקמת השעון ביפו על ידי יוסף מויאל

אברהם מויאל נפטר בגיל צעיר מאוד – פחות מ-36 שנים. הוא הותיר אחריו אישה, שש בנות ובן. מעניין ללכת בעקבותיהם ולראות מה עשו אחיו, בנו, הבנות ובעליהן וכן קרובי משפחה אחרים, בהם אחייניו של אברהם מויאל(בניו של האח יוסף). מפאת אורכה של הרשימה יוזכרו רק כמה מבני המשפחה.

בנותיו ובנו של אברהם מויאל

אברהם מויאל הותיר אחריו שבעה ילדים – שש בנות ובן. מנישואיו הראשונים לזינבול בן-נון נולדה בתם הבכורה; מנישואיו לאסתר נולדו חמש בנות ובן. רחל נישאה ליצחק אמזלג; שמחה-פרחה נישאה ליוסף אליהו שלוש(ראו עליהם בהמשך); ציונה נישאה ליהודה לוי, נכד הרב יהודה הלוי מראגוזה, רבה של קהילת יפו במשך עשרות שנים; שרה (שרינה) נישאה ליוסף טריקו; רבקה נישאה לדוד תיון(ראו עליהם בהמשך); הבן היחיד שמואל נישא לבתו של יצחק רוקח. היו אלה הנישואים הבין־עדתיים הראשונים בקהילת יהודי יפו.

יוסף ביי מויאל

אחיו הבכור של אברהם, יוסף, מילא תפקיד רב משמעות ביפו: הוא כיהן במשך שנים כסגן קונסול ספרד. באותם ימים סיפרו בני המשפחה בפרט ויהודי יפו בכלל, שהייתה זו הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד, שיהודי נתמנה לתפקיד קונסולרי מטעם ממשלת ספרד. מאוחר יותר שלחה ספרד פקיד מקצועי למלא את התפקיד ביפו ויוסף מויאל נתמנה לסגן קונסול פרס בעיר. בהיותו סגן קונסול ספרד סייע לראשוני העלייה הראשונה. ישנה עדות על כך של זלמן דוד לבונטין, שהגיע לראשונה לארץ במרץ 1882. במצרים הוא צויד במכתבי המלצה לאישים בעלי השפעה בארץ, ואחד מהם היה ״הקונסול ההישפאני [הספרדי]״, שהיה כידוע יוסף ביי מויאל, שאכן סייע לו.

יוסף מויאל נחשב במשך שנים ל״גביר״ של יפו: אדם בעל אמצעים רבים שלבו וכיסו פתוחים לענייני ציבור וסיוע לזולת. הוא זכור במיוחד בשל תרומתו הבלתי רגילה לנוף היפואי: הקמת מגדל השעון באחת מכיכרותיה המרכזיות של העיר. מויאל היה אחד ההוגים של המיזם הזה, ותרם סכום כסף גדול להנצחת פועלו של הסולטאן עבדול חמיד השני, במלאות 25 שנה לשלטונו. הדבר היה בשנת 1900, והקמת השעון נמשכה שלוש שנים. בעקבות מפעלו זה קיבל יוסף מויאל מממשלת טורקיה תואר כבוד ביי(או בק) ובהתאם לכך נקרא בפי כל יוסף ביי מויאל.

את תרומתו להקמת השעון ובניין ה״סראיה״(בית השלטון) הסמוך אליו אפשר להסביר בנימוקי תועלת: יוסף מויאל היה אדם עשיר, שהיו לו קשרים רבים עם השלטון והוא ידע כי תרומה נכבדה להאדרת שם הסולטאן תישא עמה רווחים פוליטיים וכלכליים. אלא שביפו התהלכה סביב העניין אגדה באשר לתרומתו הנדיבה להקמת השעון. לפיה, הסיבה שהניעה את מויאל הייתה שונה לחלוטין.

וכך כתב יעקב ינון בספר הסיורים שלו המוקדש ליפו: ״את הקמת מגדל השעון וקביעת השעון יזם יוסף ביי מויאל על מנת לחסוך מעצמו את הטרדות שהיו מטרידים אותו הבריות. וכל כך למה? בשנת 1892 הושלמה הנחת מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים והרכבת החלה מהלכת בין שתי הערים פעמיים ביום. יוסף ביי מויאל היה מחזיק ברשותו שעון, כדרכם של עשירים מופלגים באותה עת, והמבקשים לנסוע ברכבת היו נכנסים לחנותו ומבקשים לברר מה השעה.

״על מנת שלא יטרידו אותו יזם יוסף ביי מויאל את הקמת מגדל השעון והיה ראשון תורמי הכסף לבנייתו, וגם דאג לקביעת השעונים בראשו״.

וכך – לפי האגדה – נפטר יוסף ביי מויאל מ״טרדני השעון״ ויפו זכתה לשכיית-חמדה ארכיטקטונית, שאפשר לראותה עד היום.

באתר האינטרנט של החברה לפיתוח יפו העתיקה מובא הסיפור בנוסח דומה: ״מגדל השעון ביפו הוא אחד משבעה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל ומ-100 מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות׳מאנית במלאות 25 שנה לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני… הסיפור המקומי מספר כי המגדל נבנה ביוזמת יוסף מויאל, מעשירי היהודים ביפו, אשר הקים את השעון על מנת לחסוך הטרדות שהיו מטרידים אותו עוברים ושבים שהיו נכנסים לחנותו כדי לברר את השעה, בדרכם לתחנת הרכבת״.ב-1968, 65 שנים לאחר חנוכת מגדל השעון ביפו, הציע חבר הכנסת שלמה כהן צידון לראש עיריית תל-אביב-יפו דאז, מרדכי נמיר, לקרוא למגדל היפואי ״מגדל מויאל״. כהן צידון הדגיש כי מגדל השעון ביפו הוא מסמליה הנודעים של העיר תל-אביב-יפו, ומן הראוי שיונצח עליו שם הוגה רעיון הקמתו. ליוזמה זו לא הייתה כל תוצאה.

45 שנה מאוחר יותר, בשנת 2013, חידש אחד מצאצאי משפחת מויאל היפואית, עורך דין שמואל מויאל, את הפנייה לעירייה. הפעם הוא פנה לעו״ד חביבה אבי-גיא, יו״ר ועדת שמות והנצחה בעיריית תל-אביב-יפו, והביא שורה של נימוקים ומובאות מספרים ומסמכים, הקושרים את יוסף מויאל להקמת השעון. בסיום מכתבו כתב: ״המסקנה העולה מהדברים שיוסף ביי מויאל היה היזם, המקים והמממן של בניית מגדל השעון ביפו ויהיה זה אך ראוי, צודק ונכון לקרוא את כיכר השעון ביפו על שם מקימו ולכבודו: כיכר יוסף מויאל״.

גם הפעם לא נענתה הפנייה. אולי הפרסום בספר זה יתקן את המעוות. יוסף מויאל היה גם היה סוחר קרקעות מצליח, ויחד עם שני ״מערביים״ אחרים, אהרון שלוש וחיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש קרקעות רבות, שעליהן נבנו עם השנים השכונות נווה צדק, מחנה יהודה, שכונת אהרון (שנקראה על שם אביו אהרון מויאל), מחנה ישראל, כרם התימנים ועוד.

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

עמוד 159

הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956

רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.

עיר מולדתו־ובית אביו

אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.

לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.

רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:

רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.

רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.

רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.

רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).

רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.

וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.

ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.

עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.

על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.

התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.

הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.

כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.

בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.

בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.

לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.

ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.

כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.

עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.

הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).

מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.

בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.

בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.

בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.

רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.

בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.

בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.

רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.

רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.

ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.

תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.

שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.

אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה^,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.

 חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

עמוד 352

37 – קיד. אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

לשבע ברכות. לנשמת. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעיות.

חריזה: א/בא/בא/בא/ ג/ד ה/וה/וה/וה/וג/ד.

משקל: שבע תנועות בצלעית א ושש תנועות בצלעית ב.

כתובת: פיוט על שבע ברכות לחתן. נועם ׳אדון רעיה צביה׳. סימן: אני דוד. מקור: א־ לא ע׳׳א; ק-לג ע״א.

אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

מִזִּמְרַת שִׁיר רְנָנָי / יוֹם זֶה אוֹדֶנּוּ

יִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ

יְמַלֵּא שֶׁחֹק פִּנּוּ / רִנָּה לְשׁוֹנֵנוּ

                   5-יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ / אַתָּה נוֹרָא אַתָּה

לִכְבוֹד שִׁמְךָ וְהוֹדֶךָ / הַכֹּל יָפֶה בָּרָאתָ

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי בִּדְמוּתְךָ / הָאָדָם יָצַרְתָּ

עֶזְרוֹ נֶגְדּוֹ עָשִׂיתָ / מִצַּלְעוֹ לוֹ בָּנִיתָ

                     10-וְאוֹתָהּ לוֹ קִשַׁטְתָּ / כְּכַלָּה כְלוּלָה

יָה מָתַי תִּישַׁן, עוּרָה / אֶל צִיּוֹן וְשָׁבֶיהָ

אוֹתָהּ תָּשִׂים עֲטָרָה / בְּבִנְיַן חָרְבוֹתֶיהָ

תָּגִיל תָּשִׂישׂ עֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ

אֱסֹף אֶת פְּזוּרֶיהָ / נִדָּחֶיה אֵלֶיהָ

                     15-כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ / תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה

דּוֹדִי צַח מִי כָּמֹכָה / צוּרִי כִּי מַלְכֵי מִקֶּדֶם

אֲהוּבִים אֶת פָּנֶיךָ / בְּשִׂמְחָה תְּחַדֵּם

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירְךָ / בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וּמִכָּל צָרָה תִּפְדֵּם / כִּפְדוֹתְךָ צָעִיר רוֹדֵם

                          20-וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּעְדֵּם / מַעֲטֵה תְּהִלָּה

וּלְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה /  אָנֹכִי אֲזַמֵּרָה

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא

חֲתַן וְכַלָּה עָשָׂה / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בָרָא

אַהֲבָה אַחְוָה קָרָא / שָׁלוֹם וְקוֹל בְּשׂוֹרָה

                     25-וְגַם רֵעוּת בְּחֶבְרָה / דִּיצָה רִנָּה וְגִילָה

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

סוֹף וְקֵץ אֵין לְגָדְלוֹ / נִשְׂגָּב, דָּר מְעוֹנִים

יָשׁוּב יִבְנֶה הֵיכָלוֹ / זָהָב וְרַב פְּנִינִים

לִגְבוּלָם יָשִׁיב בָּנִים / דְּשָׁנִים ורַעֲנַנִּים

                         30-נִשְׁמַת כָּל חַי בִּרְנָנִים / תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ סֶלָה

[1] אל אלקים ה׳: על-פי תה׳ נ, א, ועוד. צור ישועתנו: על-פי תה׳ פט, כז. 3. ישמע קול תחגוגי: על-פי תה׳ כח, ב. 4. ימלא… לשוננו: על-פי תה׳ קכו, ב. 5. ישמע… כלה: על-פי יר׳ לג, י-יא, והיא לשון הברכה השביעית מברכות הנישואין. 6. נפלאים מעשיך: על-פי תה׳ קלט, יד. אתה נורא אתה: על-פי תה׳ עו, ח. 7. לכבוד… בראת: על דרך הברכה ׳שהכל ברא לכבודו׳. 9-8. וביום… בנית: כמסופר בבר׳ א, כו; ב, יח. 10. ואותה… כלולה: על-פי בר״ר יה, ב. 11. יה… עורה: על-פי תה׳ מד, כד. ציון ושביה: על-פי יש׳ א, כז. 12. אותה: את ציון. 13. תשיש… בניה: על-פי נוסח הברכה השביעית מברכות הנישואין. 15. כל יושביה עליה: שכל ישראל ישבו אל אדמתם, על־פי ערכין לב ע״ב. תשיב כבתחילה: על-פי יש׳ א, כו. 16. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. מלכי מקדם: על־פי תה׳ עד, יב. 17. אהובים: הם החתן והכלה. את… תחדם: על־פי תה׳ כא, ז. 18. כשמחך… מקדם: על-פי הברכה השישית מברכות הנישואין. 19. צעיר רודם: כאן כינוי לעם ישראל, על-פי תה׳ סח, כח. 20. ובגדי תהילה: על-פי יש׳ סא, י. 21. ולאל נערץ בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. 22. כוס… אקרא: תה׳ קטז, יג. 25-23. חתן… וגילה: על־פי הברכה השביעית מברכות הנישואין, וראה כתובות ח ע״א. 25. רועות בחברה: השווה קה״ר ט, א. 26. דודי… בשושנים: על-פי שה״ש ב׳ טז. 27. נשגב דר מעונים: כינויים לקב״ה, על־פי יש׳ לג, ה. 28. זהב ורב פנינים: בזהב ובפנינים רבות, על-פי מש׳ כ, טו. 29. לגבולם ישיב בנים: על-פי יר׳ לא, טז. דשנים ורעננים: תה׳ צב, טו.