שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
איך הגיע אלי הספר הזה, סיפור מדהים ביותר. ביום חמישי 28/08/08 נכחנו זוגתי ואנוכי בחתונה של חברים טובים ששהו אתנו בניגריה. שובצנו בשולחן מספר שש, יחד עם משפחת אבי הכלה. בשולחן ישב גבר לא צעיר במיוחד לבד מתענג הוא על כוס השתייה שלו.
זוגתי ואנוכי ישבנו לידו ממש. כיוון שאיני מכיר אותו, הצגתי את עצמי וכך הוא עשה גם. לאחר מספר דקות, התפתחה בינינו שיחה והגענו לגירוש ספרד , ששם משפחתו של האיש חבס, וטען הוא שהוא מצאצאי מגורשי ספרד.
זה היה הגפרור שהדליק את הלהבה. ברגע מסוים, אומר לי הוא, שמע !, יש לי באוטו ספר על יהדות מרוקו, מונח כבר כמה שנים, איני יודע מה הוא, אך כל פעם שרציתי למוסרו למאן דהו, לא יצא הדבר.
אבל אני חושב שמצאתי את הכתובת, זה אתה הוא אומר, מבלי להתעצל, ניגש הוא למכונית ומביא לי את הספר. בהתרגשות רבה פתחתי את השקית ונגלה לעיניי ספר מדהים אשר מכיל שבעים סיפורים ועוד סיפור מפי יהודי מרוקו, שנמסרו לרושמים מפי מוסרנים, והם העלו זאת על הכתב.
אכן גם לספר דהוי יש לו את המזל , וגורלו הביא אותו אלי, אני שמח על כך. מקווה שתהנו מן הסיפורים, 71 במספר, חלקם ארוכים וחלקם קצרים.
בפתח הקובץ.
שבעים ואחד הסיפורים הנכללים בקובץ זה, נרשמו בישראל, בשנים 1955 – 1962, מפי שלושים ושניים מספרים, כולם יוצאי מרוקו, בידי שלושה עשר רושמים, יוצאי עדות ועליות שונות, שעשו את מלאכתם במסירות ובהתנדבות, והצליחו להדביק בתחושת הייעוד המפעמת בלבם גם את המספרים שלהם.
כתב היד של הסיפורים משומרים ב " ארכיון הסיפור העממי בישראל " ( אסע"י ) שבמוסיאון החיפני לאנתולוגיה ולפולקלור. בין 5800 הסיפורים הרשומים בו בסוף שנת 1963, נרשמו 270 מפי יוצאי מרוקו. מהם נבחרו הסיפורים שבקובץ.
בגולת מזרח אירופה החל בין שתי מלחמות העולם איסוף שיטתי של הספרות העממית היהודית, הנמסרת מדור לדור בעל פה, ביידיש – שפתם העממית של המוני היהודים במזרח אירופה. רבות פעל כאן " המכון היהודי המדעי " ( ייוו"א ) בוילנא אשר בפולין, ומוסדות מדע אחרים בברית המועצות ובארצות הברית.
לצערנו התמוטט המפעל בעקבות השואה. באין המוני מספרים והמאזינים ובאין מסורת היגוד עממית מגובשת, אין עתה למפעל המבורך המשך ראוי לשמו.
בישראל נעשה בעבר רק מעט מאוד למען איסוף היצירה העממית המהלכת בעל פה בין עדות ישראל, וכמעט ולא כלום – למען שימורו של החומר המקורי ולמען העמדתו לרשות המעיין והחוקר במסגרת של מוסד ציבורי ותחת פיקוח ציבורי מדעי.
במשך שמונה השנים שחלפו מאז ייסוד אסע"י הוקמה רשת מסועפת של רושמים, הרואים בעבודתם מלאכת קודש של הצלת אוצרות עממיים ומקוריים – מסורת ישראל סבא וגנזי העבר – למען הסופר, היוצר והחוקר בהווה ובעתיד.
רושמים אלה רואים את עצמם כבני משפחה אחת, אשר אידיאל משותף לה, והם נפגשים לעתים מזומנות בהרצאות ובימי עיון, מספרים סיפורים ומאזינים להם בצוותא, משתדלים להרחיב את ידיעותים ואת אופקיהם ולהשוות את הישגיהם.
בפרק על המספרים והרושמים מפיהם, ימצא הקורא פרטים רבים על הרכב " המשפחה ועל אופיה. בכוחות משותפים של כ-300 רושמים ומספרים הוקם אוסף הסיפורים והוא מיצג כיום כמעט כל עדות ישראל, ביניהם כ-1200 סיפורים ממזרח אירופה, 800 מתימן, 500 מעירק,
230 מאפזגניסטאן, 210 מתוניס, וכן הלאה.
מבוא.
בעולמנו רגילים אנו לראות כיצירה ספרותית את היצירה שבכתב בלבד, יצירה אשר בראשה מתנוסס לרוב שם מחברה. אך לא תמיד ולא בכל מקום יש לספרות אופי כזה. בעבר הרחוק הייתה היצירה נמסרת בעל פה בלבד.
ועד היום הזה היא נמסרת בדרך זו, לשם בירור, במסגרת טקסי פולחן, או לצורך רפואה עממית ועוד, הן בחברות שאין בהן עדיין אלפבית. והן בחברות היודעות אמנם קרוא וכתוב, אך ליד החוגים הנהנים בעיקר מן הקריאה בספר יש בהן גם ציבור רחב השואב את הנאתו הספרותית מן היצירה שבעל פה.
יצירות ספרותיות המועברות בעל פה, מדור לדור, נשמרות בזיכרון האנשים המצטיינים בזכירה מעולה ובכושר ביצוע מיוחד. אנשים אלה משמיעים את היצירות המקובלות על החברה בפני קהל המאזינים, לרוב במועדים קבועים ואף במסגרת קבועה.
בלילות החורף ארוכים ובחגי המשפחה, בשבתות ובמועדים מסוימים וכיוצא באלה שומע הקהל סיפורים מפי מספרים, שירים סיפורים מפי מדקלמים, ניגוני זמר מפי זמרים. המשותף לכל היוצרים האמנים האלה הוא כי הם לא רק מבצעים כי אם גם מסרנים המעבירים לדור הבא את היצירות שקיבלו אותן על פי השמועה מן הדור הקודם.
ספרות שמיעתית זו אינה עוברת בעל פה בלשון אחת בלבד. אדם, השולט בשתי שפות או יותר, מעביר את הסיפור משפה לשפה, מעם לעם ומארץ לארץ. כך מתפשט ונפוץ הסיפור בעקבות נוסעים, תיירים, מלחים, חיילים ( פולשים כובשים או שבויים ) מבקשי עבודה ופרנסה במרחקים ( מהגרים וכיוצא בזה.
הסיפורים נודדים עם " בעליהם ", ואגב ביגוד וקליטה והיגוד מחדש, הם פושטים צורה ולובשים צורה, הכל בהתאם לאופיו של המספר המבצע ובהתאם לאידיאלים של החברה, אשר ציבור המאזינים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
לכן, אם נכיר בין הסיפורים המהלכים בחברה מסוימת, אף בחברה רחוקה וזרה, סיפור אשר שמענוהו כילדים או קראנוהו באסופות ובעיבודים מפורסמים, כגון " סיפורי האחים גרים ", ממקור ישראל, אגדות אנדרסון או כיוצא בזה.
הרי אין עובדה זו מעידה על העדר מקוריות ועצמיות, זיפור עממי הוא בגדר יצירה עומדת וקיימת ברשות עצמה ובזכות עצמה, ואינה בשום פנים ואופן בגדר חיקוי.
זהו סיפורו של ספר, אשר הגיע אלי כמו שאומרים " מכתוב ".
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
החינוך היהודי במרוקו.
אחת התמורות הבולטות שחלו ביהדות מרוקו בתקופה הצרפתית נעוצה בחינוך היהודי. אין ספק שהחינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם רשת החינוך הנודעת " כל ישראל חברים " שכבר בשנת 1862 ייסדה בתיטואן, בצפון מרוקו, את אחד מבתי הספר הראשונים שלה.
בכ"יח האמינו שעל ידי שיפור המצב החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדמם הן מבחינת מעמדם המשפטי והן מבחינת שילובם בתוך החברה הכללית. אוריינטציה צרפתית מובהקת, גישה פרודוקטיבית, היו מסממניה של כי"ח שלא תמיד התקבלו בעין יפה על ידי פרנסי הקהל,עד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי. אנו עדים לתחרות גופים ספרדיים ואנגליים העוסקים בחינוך דוגמת ה – ANGLO JEWISH ASSOCIATION
מכל מקום, ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי ב-1912 אנו מונים קרוב לחמשת אלפים ילדים בבתי ספר שהקימה כי"ח בכעשר ערים במרוקו.
עם הגעת הצרפתים נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות, עד כדי מונופול כמעט מוחלט על החינוך המודרני. עד סוף מלחמת העולם השנייה היווה הארגון " אם הבנים " חלופה יחידה לחינוך של כי"ח. קרוב לחמשים אחוז מבין גילאי 5 – 14 לא הכירו החינוך זולת החינוך המסורתי.
כמו כן בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאגרפי הנרחב, הקיפה כי"ח בפעולותיה שיעור נמוך יחסית מבין הילדים היהודים במרוקו, והתרכזה בעיקר בקהילות הערים הגדולות והבינוניות.
לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה פעילות כי"ח תנופה משמעותית. בסיוע הג'וינט היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש – מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים בשיתוף פעולה עם אורט.
לתנועת שרל נטר, היה חלק נכבד במימון לימודיהם המקצועיים של עשרות מבני התנועה. כמו כן דאגה כי"ח לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים. לשם כך הקימה בשנת 1949 בקזבלנקה בשיתוף חברת " מגן דוד " המקומית, בית ספר למורים מבני המקום, שרכשו חינוך יהודי בשילוב השכלה תיכונית צרפתית מלאה.
בד ובד עם פעילות כי"ח הקימה אורט בקזבלנקה בית ספר תיכון מקצועי. כמו כן פעלו הארגונים הדתיים " אוצר התורה " ו " אוהלי יוסף יצחק " ( לובאביץ ) להקמת מספר מוסדות חינוכיים, שבהם שולבו מקצועות כלליים אחדים בצד לימוד התורה.
החינוך המסורתי נותר על כנו אם כי גם בו חלו שינויים וחידושים. תלמודהתורה ( סלא ) והישיבות הגבוהות ( ישיבות " חשק שלמה " בתיטואן, " וזאת ליהודה " בצפרו, " בית אל ", " עץ חיים " ו " כתר תורה " במכנאס ) עברן תהליכים שונים של ארגון מחדש.
הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי.
עם ראשית מלחמת העולם הראשונה התגייסה יהדות אמריקה לעזרת היהודים באזורי הקרבות באירופה המזרחית. לצורך זה התאחדו שלושת ארגוני העזרה היהודיים העיקריים לארגון תמיכה יהודי אמריקאי משותף, הלא הוא הג'וינט, העתיד למלא תפקיד חשוב מאוד גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר במרוקו.
הג'וינט נכנס לתמונה במרוקו בראש וראשונה בסיוע הומניטרי ופילנתרופי – תזונת הילדים ורפואה ציבורית. הג'וינט פעל באמצעות ארגוני צדקה מקומיים ובאמצעות ארגונים כגון כי"ח ורשתות חינוך אחרות כגון אורט, חב"ד ואוצר התורה.
כמו כן, הג'וינט היה הדוחף והמממן העיקרי של חדירת אוז"א – ארגון הבריאות היהודי שפעל עד סוף שנות הארבעים בעיקר באירופה – לריכוזים היהודיים במרוקו.
יתר על כן, משנת 1949 נסתמנה בג'וינט במרוקו מחויבות לאוריינטציה ציונית. הג'וינט ראה חובה לעצמו להכשיר את הדור הצעיר במרוקו לעלייה לארץ ישראל – והזין ולהבריא אותו ולהכשירו מבחינה מקצועית ותרבותית להיקלט במדינה היהודית.
השותף הבכיר במרוקו שהג'וינט קשר עמו קשרים הדוקים היה כי"ח. כמו כן תמך הג'וינט ברשת אורט במרוקו. הוא עודד את התפתחות תנועת הנוער " המחלקה החינוכית של הנוער היהודי " ו " שרל נטר " – תנועת הנוער היהודית המרכזית במרוקו.
למעשה סיוע הג'וינט לנוער היהודי במרוקו נתבצע בעיקרו באמצעות שרל נטר. פעילי הג'וינט – עורכת הדין הלן בן עטר, אלקס בליין, מר קרסקי, סם הבר, הגברת סליה בֶנג'יו והגברת פוקס, בלטו בפעילותם בזיקה לשרל נטר. סטנלי אברמוביץ, מנהל מחלקת החינוך בג'וינט, סייע רבות לשרל נטר בעיצוב התכניות החינוכיות ביהדות.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
הקהילה היהודית במרוקו בעידן של תמורות – הפרוטקטורט הצרפתי 1912 – 1956.
הנציב העליון הצרפתי, המרשל ליוטי, שפתח את עידן הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו בשנת 1912, נחלץ מיד עם מלחמת העולם הראשונה לטפל במעמדה של הקהילה היהודית. הוא שאף לשלב את הקהילה היהודית ככל שאפשר בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט.
הוא סבר שכך תמנע התפתחות בלתי רצויה מבחינת הצרפתים, של " מדינה בתוך מדינה ". בשנת 1918 פורסמו ברוח זו שני צווים שבאו להסדיר את כינוסם של יעדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. ראשית, סמכויות הוועדים הוגבלו למאוויים הדתיים בקהילה ולנושאי סעד בלבד, והשלטונות נזהרו מלהקים ועד כלל ארצי.
לכל עיר ולכל מרכז יהודי גדול היה ועד משלהם, אשר פעלן באופן עצמאי. להבדיל מבעלי נתינות זרה, רק בני יהדות מרוקו יכלו להימנות על הוועדים הקהילתיים. התיאום היחיד התבצע בין הקהילות השונות מעשה מטעם השלטונות.
בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, ובמקביל הקימו מערכת משפטית שיפוטית יהודית כלל ארצית שמקומה היה ברבאט, עיר הבירה. בית הדין הגבוה ברבאט היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.
מבחינה דמוגרפית התאייפנה הקהילה היהודית בריבוי טבעי משמעותי בשנים 1911 – 1956 גדלה הקהילה פי שניים וחצי – מכמאה אלף יהודים לכמאתיים וששים אלף יהודים, והתרכזה במרכזים העירוניים של מרוקו – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס טרבאט.
הפעילות הכלכלית והמקצועית בקרב היהודים במרוקו אף היא עברה תמורה : חלה ירידה בשיעור היהודים שעסקו במסחר, שהיווה בעבר אחד מבין האפיקים המסורתיים העיקריים, שיעור המועסקים במלאכה נשאר פחות אות יותר יציב, אולם יותר ויותר יהודים נמשכו אל המקצועות הטכניים והמקצועות החופשיים. כמו כן חל גידול משמעותי במספר היהודים שפנו לפקידות הציבורית.
הנוכחות הצרפתית יצרה ללא ספק מוקדי משיכה חדשים – מבחינות חברתית, כלכלית ואף תרבותית. מוקדים אלה עמדו לעתים בסתירה ואף בתחרות עם אפיקי המסורת בקרב יהודי מרוקו.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.
במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית.
זוהי תנועה שחשפה את כוחותיהם הבלתי נדלים של בני נוער שהתאכזר גורלם, שחיי עוני ודלות פגעו בביטחונם העצמי. התנועה החזירה להם את ביטחונם העצמי ובד בבד גילתה את החום העצום הצפון בקהילה היהודית במרוקו, את העוצמה הרבה הטמונה בנוער הנכון להירתם לכל מבצע ולעצב את זהותו
ממציאות מכונסת בתוך עצמה, בדמות המעמד המשפטי של ה " דימי " – בני החסות, גילו בני הנוער את חיוניותם ויכולתם לתרום ממרצם לקהילה ולעם היהודי. עד מהרה הם הפכו למסד הפעילות הקהילתית, התנועה הציונית והעלייה הלגלית והבלתי לגלית.
פעילותה של שרל נטר התמקדה בקזבלנקה. בעוד הקהילות האחרות במרוקו היו ערוכות יותר לפעילות חינוכית פורמלית ובלתי פורמלית, הרי קזבלנקה, בשל אופייה הסוציולוגי הייחודי, סבלה מרִיק מסוים במסגרות חינוכיות המסוגלות לגשר בין ישן לחדש. שרל נטר, במשך כשבע עשרה שנות פעילותה, מילאה ריק זה.
למרות הממסד, למרות חוסר הביטחון העצמי – למדו בני התנועה להיות גאים ביהדותם. כיצד פילסה תנועת שרל נטר את נתיבה החינוכי והאידיאולוגי ? כיצד הפכה מקבוצה קטנה לקורת גג של תנועה גדולה והמונית ? על כך יסופר להלן.
אין זה מקרה כי תנועת הנוער שרל נטר בחרה בשם זה, שכן דמותו של שרל נטר – 1826 – 1882, קשורה בעבותות ביהדות צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את פעלו ואת חזונו בתקוה המקננת בארץ ישראל.
תנועת שרל נטר ביקשה ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה, כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת. שם זה הקנה לתנועה כסות לגלית, שכן באופן רשמי פעילות פוליטית וציונית הייתה אסורה, ובחסות השם הניטרלי עסקו בזה ובזה.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Introduction
La célébration du soixantième anniversaire de la création de l'État d'Israël m'a paru être 
l'occasion propice pour revenir sur l'histoire récente du judaïsme marocain, une histoire multiséculaire dans laquelle la seconde moitié du xxe siècle constitue un tournant décisif.
Les historiens des générations futures verront dans cette période une époque aussi importante que ne le fut, en son temps, l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, en 1492 et 1497, expulsion qui conduisit bon nombre de ses victimes à venir chercher refuge au Maroc, où ils constituèrent, aux côtés des Toshavim, les Juifs locaux, de proospères communautés de Mégourashim, dont plusieurs conservèrent l'usage, dans la vie quotidienne, du judéo-espagnol.
Toshavim et Mégourashim constituèrent le noyau humain de base qui donna naissance à la communauté juive marocaine moderne dont j'ai retracé l'histoire dans un autre ouvrage
L'instauration, à partir de 1912, des protectorats français et espagnol marqua l'écrou- lonent du « Vieux Maroc » et ouvrit pour les Juifs une nouvelle page de leur histoire, pour le meilleur comme pour le pire. Contrairement à leurs compatriotes musulmans, les acceptèrent le processus de modernisation, quittes, pour une minorité d'entre eux, .vouloir l'accélérer en réclamant l'octroi, à titre individuel ou collectif, de la nationalité française ou espagnole.
Cette volonté d'assimilation et d'identification à la civilisation colonisatrice connut coup d'arrêt brutal avec l'instauration, après la défaite française de juin 1940, d'un " Statut des Juifs », dont les deux versions rédigées parla Résidencegénérale, fidèle à Vichy, imposèrent, contre la volonté clairement exprimée du sultan Mohammed V ( Sidi Mohammed ben Yousse f), une politique de .discrimination raciale
Cette épreuve douloureuse ne fut pas sans favoriser la propagation des idées sionistes d du désir d'émigration en Israël au sein de la communauté. Cela explique la ferveur religieusee et idéologique avec laquelle fut saluée la création, en 1948, de l'État d'Israël, une joie endeuillée par le déclenchement d'émeutes antijuives dans l'est du Maroc.
C' est vers l'antique terre d'Israël que se dirigèrent par dizaines de milliers les Juifs marocains. Ceux-ci étaient désireux, avant tout, de prendre part à la reconstruction de l'independance nationale juive, et se montrèrent particulièrement sensibles à la dimension religieuse du phénomène.
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain dela Seconde Guerre mondiale la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 2 500 ou 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain, dont se reclament environ un million de personnesdans le monde, installées pour 80 % d'entre elles en Israël, et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles dans tous leurs pays de résidence.
C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Une première partie traite des circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc, et
s'efforce de couper court à certains clichés navrants
הווי ומוסרת במחזור החיים-המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר-1/2
בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר
החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג 
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.
גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים
חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.
על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :
איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.
כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.
במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.
במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.
גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.
אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.
וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.
כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.
וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.
ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.
ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).
כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.
מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.
חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.
הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.
והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.
או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.
או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.
כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :
ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :
אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.
עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !
נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.
תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.
המחבר.
עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.
והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.
מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :
עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.
אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;
מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.
ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.
אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.
החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.
מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.
עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !
והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.
לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.
צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.
כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.
עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.
הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.
Une histoire de familles-Abbou
Abbou
Nom patronymique d'origine arabe, porte aussi bien par les Juifs que par les Musulmans, diminutive berbere du prenom theophore Abdallah, l'esclave de Dieu, equivalent du prenom hebraique Obadiah. Le prenom de Abdallah, aujord'hui porte uniquement auMaghrebpar les Musulmans. Etait autrefois egalement porte par les Juifs et il existait meme au Maroc' une famille qui l'avait meme adopte comme nom patronymique.
Autre explication connue : trait de crarctere, l'homme presomptueux, vaniteux. Par contre la recherché d'une origine hebraique, si elle est seduisante est peu convainconte.
Adoptee par la branche de Safed de cette illustre famille d'origine algerienne, elle vient souligner le merite de sa grande piete : Abou serait constitue par les premieres letters en hebreu du celebre passage des Psalmes : " marque au coin de la verite et se la droiture " Psalmes, 111, 8.
ABBOU ou ABOU ou BENABOU : c’est soit un nom de tribu marocaine (‘abbû) soit un diminutif berbère formé sur Abdallah qui signifie en arabe serviteur de Dieu (‘abd’Allah). Le préfixe ben veut dire fils en arabe
Ismael Hamet penche egalement pour une origine hebraique mais qui rejoint en fait la premiere
explication : Abbou, Abbo, Abboun. Ce dernier, qui porte la masque de l'augmentatif espagnol et arabo africain parait venire de Habdu dela Bible( Esdras X, 26 ) ou de Habdon qui justifierait sa parente avec Abdallah qui a pour equivalents hebraiques Habdiel et Obadia.
Autres orthographes : Abou, Abu, Benabou, About, Benabout. Au XXeme siecle , nom moyennement repandu, porte surtout au Maroc ( Csablanca, Meknes, Rabat, Ksar es souk, Beni Mellal, Erfoud ) mais egalement en Algerie ( Alger, Oran, Bone , Guelam, Medea, Relizane, Sidi Bel Abes ) et tres peu en Tunisie ( Tunis, Sfax, Beja )
Rabbi Shlomo Ben Abbou.
Rabbin don’t la tombe au cimetiere d'Oufran, dans le Sous, considere comme le plus antique du Maroc, etait un lieu de pelerinage. Parmi les miracles qu'on lui attribue' on raconte qu'un musulman qui avait oser profaner sa tombe, tomba immediatement paralyse et ne put se relever qu'apres l'intercession de ses parents aupres du saint et des offrandes
Akan Ben Abbou
Grand commercant caravinier dans le village de Tgost, dans la vallee de l'oued Noun, dans le Sous au XVieme siecle, specialise dans la traffic avec l'Afrique noire. Repute pour sa droiture et sa richesse, un chroniqueur portugais contemporain le cite comme exemple du bon traitement reserve aux Juifs puisqu'il etait considere de son temps comme l'homme le plus riche de la region.
Yehouda Ben Abbou.
Commecant representant a Alger du grand negociant international Shkomo cohen charge par le bey de Tunis de negocier en 1669 un traite de paix et de commerce avec les Pays-Bas.
Shemouel Ben abbou.
1789 – 1879. Fils de rabbi Abraham. Celebre commercant ne a Alger, il monta en Terre Sainte en 1817 avec sa famille et s'installa a Safed. Avec son pere Abraham. Qui avait de vastes relations commerciales, et ses freres, ils fonderent une enterprise de negoce intrenational en relations avec l'Afrique et l'Asie.
C'est aunsi qu'il se rendit en Inde ou il obtint du grand negociant Obadia David Shlush, le monopole de l'importation dans la region du colorant tres recherché, l'indigo pour la tincture en bleu des textiles.
Parallelement a sea affaires, il deploya une remarquable activite publique.Revolte par les conditions de misere et d'humilation de la communaute juive locale, il tenta , en vain, d'en organizer l'auto defense.
Sur la recommendation du philanthrope anglais Sir Moses Montefiori qui deploya de grands efforts pour ameliorer la situation du vieux Yichouv de Terre Sainte, il obtint le titre de consul de France en Galilee
Il se rendit en Algerie, conquise entre temps parlaFrance, pour tenter de mobiliser ses anciens compatriotes en faveur du Yichouv juif d'EretzIsrael. Il encouragea les olims venus du Maroc' ainsi que les pelerins musulmans du Maghreb, a se mettre sous la protection delaFranceet il montra le meme zele a les defender au cours de ses 40 ans de service.
C'est ainsi qu'il n'hesita pas a se render a Constantinopole poue demander la tete d'un terrible brigand qui semait la terreur dans toutelaGalileeet a obliger ensuite les autorites locales a mettre en execution la peine de mort prononcee contre lui dans la capitale de l’empire ottoman.
Apres le tremblement de terre de 1837 qui detruisit totalement la ville, faisant des milliers de victims parmi la population juive et musukmane. Ul s'efforca d'y attirer de npuveaux habitants juifs en rachetant le terrain entourant la tombe du plus venere des saints, rabbi Shim'on Bar Yohai/ a Meron/ qu'il restaura a ses faits.
En signe de reconnaissance il est depuis coutume, et jusqu'a nos jours, pour ses descendants d'ouvrir chaque annee la celebration dela Hiloulade Lag Baomer – qui attire des dizaines de milliers de pelerins – par la procession des Rouleaux dela Loide la maison des Abbou a Safed des Tanaim.
Avant de quitter l'Algerie, il avait noue des liens d'amitie avec l’emir Abdel Kader. Apres sa defaite et son exil a Damas a partir de 1844, le chef de la revolte algerienne reprit ses liens d'amitie avec Shemouel, le recontrant a plusieurs reprises de la frontiere entrela Syrieet Eretz Israel sur le Pont des filles de Jacob
Rabbi Yaacob Abbou 1830 – 1900
Fils de de rabbi Shemouel, il lui succeda dans le commerce, la representation consulaire delaFranceet la direction de la communaute de Safed. Sioniste fervent, il intervint dans le rachat des terres sur lesquelles furent edifies les deux premieres mochavim Michmar Hayarden et de Yessod hamaala.
A sa mort, c'est son proper frère, rabbi Itshak Mordekhay, qui grace a ses relations, lui succeda comme consul de France en Galilee et comme grand rabbin de Safed.
Son neveu, rabbi Meir, fils de rabbi Yaacob, lui succeda et pour suivit la tradition familiale de la Hiloula de Meron jusqu'a la creation de l'Etat d'Israel. Apres sa mort, son fils rabbi Raphael obtint la reconnaissance officiele de la procession, organisee desormais sous l'egide du ministere des Cultes et avec la participation du consul de France en Galilee
Une histoire de familles-Aaron-Abbate
Aaron
Nom patronymique d'origine hebraique, francisation du prenom biblique Aharon, qui a pour sens, je chanterai, je louerai sous entendu le Seigneur, porte par le frere aine du prophete Moise' fils de Anram et de Yokhebed, de la tribu des Levy, ne en Egypte avant la proclamation de l'edit de Pharaon de jeter au Nil tout nouveau ne de sexe masculin.
Il servit a son frere begue de porte parole pour reclamer du Pharaon de laisser partir les enfants d'Israël : " Eh bien ! C'est Aaron, ton frere, que je designe ! oui, c'est lui qui parlera.
Comme lui, ne connut pas, pour la meme raison, le privilege d'entrer dans la terre promise après les 40 ans d'errance dans le desert a la tete des Hebreux. Au moment de l'octroi dela Torahsue le Mont Sinai, Dieu le designa comme Grand Pretre, Cohen Gadol' et ce sacerdoce est passé en heritage a ses descendants jusqu'a nos jours.
" De ton cote fais venire a toi Aaron, avec ses fils au milieu des enfants d'Israel, poue exercer le sacerdoce en mon honneur " ( L'Exode 28-1 ). Dans la tradition talmudique, Aaron est devenu le symbole de l'amour et de la recherché de la paix, toujours cite en exemple comme " aimant la paix et la poursuivant ".
D'ou le grand amour pour se prenom, porte jusqu'a nos jours dans toutes les communautes juives a travers le monde, et son adoption dans certaines d'entre elles comme nom patronymique.
Precede souvent comme dans les communautes du basin oriental dela Mediterraneede l'undice de filiation hebraico-arabe : Ben Aharon, Benharoun.
Au XXeme siecle, npm peu repandu, porte essentiellement en Algerie ( Alger,Oran, Constantine, Biskra, Bone ) ainsi que, moins frequemment, au sud du Maroc, et en Tunisie (Tunis
Abbate
Nom patronymique d'origine arabe, textellement celui qui recoit, indicatif d'une profession : celui qui receptionne les marchandises dans les ports au nom des importateurs de l'interieur, correspondent au transitaire moderne, métier juif par excellence dans tout le Maghreb avant la modernisation et l'occupation europeenne.
Autre formes : Abbat, Abato. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte, semble-t-il, uniquement en Tunisie, aTunis
Une histoire de familles
De tells chiffres pourraient donner le vertige et faire croire a un morcellement, si les statistiques de richesse et d'exuberance.
Aucun des checheurs avant nous n'a cherche en effet a aller plus loin dans l'analyse et a examiner pour chaque nom sa frequence effective.
Il en effet essentielde savour su ce nom est porte a un seul exemplaire, par une seule famille d'un village isole de l'Atlas par exemple, si on a affaire a un patronyme porte a des centaines d'exemplaires dans les trios pays du Maghreb – et meme en dehors.
En le laissant, pour la premiere fois, l'image change totalement. Le vertige donne par l'extreme diversite fait place au contraire a la monotonie de la repetition.
Quell casse tete, ils ont tous les memes noms !
Ce fut le crit du Coeur pousse par les agents de l'Agence Juive, fortement genes dans leur travail par au contraire ce qui leur est apparu comme l'extreme concentration deroutante des noms patronymiques, en organisant entre 1961 et 1964 le dernier grand exode du Maroc.
Qu'on en juge : sur quelques 500 noms souches recenses, les 38 les plus repandus englobaient plus que la moitie de la population, exactement 58.3 %, les 462 autres noms reunis ne representant que 41.7% de la population.
L'image s'eclaircit encore plus en contestant que les 15 noms les plus repandus representaient a eux seuls plus 35% de la population globale.
Ce qui est valable pour le Maroc ne l'est sans doute pas moins pour les deux autres pays du Maghreb. Faure de statistiques aussi fouillees porla Tunisieet l'Algerie, nous avons tente d'etablir des approximations a partir de sources fiables.
Sana grande surprise, l'image qui s'en degage, sans avoir la meme nettete qu'au Maroc, est analogue : concentration se conjuge aussi bien avec dispersion.
Le hasard et la nessecite.
Notre professeur de philosophie nus recomendait de toujours nous arbiter derriere l'unanimite des gens competents. En prenant le parti d'ajouter a l'analyse linguistique er vistorique des patronymes, l'evocation des personnages qui se sont illustres dans chaque famille, nous sommes conscients de nous en eloigner dangereusement.
Comment en effet etablir des criteres objectifs d'entree et peuvent-ils etre les memes pour toutes les familles les plus illustres comme pour les plus anonymes ?. Il est certain qu'il est plus difficile pour tote personnalite de forcer le passage dans une famille qui a donne des celebrates a toutes les generations que dans une famille sans histoire, qui a peu souvent quitte l'anonymat.
Comment de plus surmonter l'inegalite devant les archives et les sources, entre les pays d'abord et entre les familles ensuite, compte rendu en gros qu'elles sont plus accessiblee pour le Maroc que pourla Tunisieet l'Algerie ?
Le plus prudent et le plus scientifique n'aurait-il pas ete de s'abstenir ? Et une fois ce risque pris, pourquoi l'accroitre encore en poursuivant l'etude jusqu'a nos jours, sans atendre la decantation de l'Histoire
Une histoire de familles
La nature aussi a ete mise a contribution donnant des noms d'arbre comme Caravahlo, de fleurs
comme Shoshana' d'animaux Elofer, Ghozlan, Ezerzer pou rappeler par exemple la grace de la gazelle ou Elbaz et Falcon pour le faucon.
L'obsevation de la cruaute et de la precarite de la vie a entraine l'adoption d'un grand nombre de noms votifs souhaitant chance, bonheur et longevite a son porteur : Mazaltarim; Benhaim; Vidal; Ayache; Bibas; Benider.
Plus rarement le patronyme est un rappel d'un evenement, d'une histoire particuliere. Comme nous le verrons : Zafrani, Bellicha, Bendaro. En ce domaine de la formation des patronymes, l'imagination, on le verra, n'a jamais ete prise au depourvu. La proliferation exuberante du nombre de noms en est la meilleure illustration
Le casse de tete des nombres.
Se basant sur les ecrits de l'epoque, le premier historien du judaisme marocain, rabbi Moche Toledano dressait son clasique " Ner hamaarav " la liste de 480 noms courants dans le pays au debut du XVIeme siecle.
Dans la premiere etude scientifique consacree a ce sujet, basee sur les recensements effectues par les autorites francaises autour de 1936 au Maroc, en Algerie et en Tunisie, le Grans Rabbin d'Algerie, Maurice Eisenbeth relevait dans son livre |. Les juifs d'Afrique du Nord "; demographie et onomastique " pour l'ensemble des trios pays.
1146 noms souches et 4063 noms avec leurs varietes graphiques. Pour le seul Maroc, Abraham Laredo, dans son monumental ouvrage " Les noms des juifs du Maroc, essai d'onomastique judeo-marocaine ", recensait un quart de siecle plus tard, 1145 noms et plus de 2000 aves leurs variants.
Nous meme dans cet ouvrage nous etudions quelques 1250 noms
Une histoire de familles
Un cadre qui s'impose
Le choix pour cette etude d'un cadre aussi global que celui du Maghreb, les trois pays de l'Afrique du Nord : Maroc, Algerie, Tunisie n'a rien d'artificiel meme si historiquement l'unite politique de cette vaste etendue de terres de l'Atlantique ala Mediterranee, et des cotes mediterraneennes au Sahara, n'a jamais persiste et qu'aujourd'hui encore elle reste un mirage.
Sur le plan juif en tous cas, la foisonnante diversite, l'originalite profonde de chacune des trios communautes ne peut masquer l'unite profonde dont l'onomastique est le meilleur reflet.
Même si le genie local a forge dans chacun des trios pays des patronymes typiques, les migrations ont abouti a ce que la majorité des noms effectivement les plus repandus soient communs aux trois pays ou au moins a deux d'entre eux, les couples les plus frequents etant l'Algerie et la Tunisie d'un cote, et l'Algérie et le Maroc de l'autre, l'Algerie jouant bien son role de corps de la colombe le Tunisie et le Maroc ses ailes
Sur le solide strata de base hebraico – armeen, se sont deposes comme autant de couches geologiques, avec des intensites diverse selon les pays mais dans le meme ordre, un mince apport punique, un massif renfort berbere que l'invasion arabe a largement erode sans l'effacer pour autant, auxquels sont venus ensuite se greffer – directement en Algerie et au Maroc et indirectement en Tunisie enrichis par le passage par l'Italie – les rescapes espagnols et portugais iberique.
L'interlude ottoman qui aurait pu separerla Tunisie, l'Algerie qui l'ont subi, du Maroc qui y a echappe, n'a dans le pratique presque pas laisse de traces onomastiques.
Pas plus que le dernier episode, pourtant le plus lourd de consequences, celui de la domination francaise, commencee et poursuivie avec la plus grande intensite en Algerie, etendue ensuite ala Tunisieet beaucoup plus tardivement au Maroc.
Et pour la meme raison : la precocite de l'adoption de noms de familles dans les communautes juives sepharades
Alors que dans les communautes ashkenazes d'Europe il aura fallu attendrela Revolution Francaiseet Napoleon pour obliger les juifs a adopter des noms patronymiques, ils s'etaient deja solidement cristallises en Espagne et au Maghreb a partir du XIVeme siecle.
Tout au plus l'influence française a-t-elle ajoute un vernis orthographique – dans la maniere de transcrire les noms. De les franciser avec plus au moins de liberte et de fidelite.
C'est a un autre niveau que ce raz-de-maree aura laisse son empreinte indelibile – avec une intensite decroissante de l'Algerie au Maroc, en passant parla Tunisie.Celuides prenoms Francises a outrance dans un premier temps, tout en essayant de rester proches de l'original – Abraham devenant Albert ; Messod, Fortune ; Yaacob, Jacques ; Moche, Maurice ; Aaron, Henry .
Ce fut dans un second temps une adoption sans frontieres des prenoms français, toute ressemblance avec l'original hebraique devenant fortuite. Paradoxe plein d'enseignements – qu'il n'y a pas lieu ici de developper – que cette fideite inversee : aux noms de famille qui n'ont qu'une valeur identitaire sociologique au detriment des prenoms pourtant charges de valeur religieuse.
L'imagination au pouvoir
Dans chacune de ces six langues qui ont participe a cette creation naghrebienne, la meme mysterieuse alchimie a preside a la formation des patronymes. Ils conviendrait toute fois d'y ajouter une septieme, particulierement bavarde, celle des…mauvaises langues, un grand nombre de noms n'etant en effet au depart que des surnoms et des sobriquets plus aux moins moqueurs, indicatifs d'un trait de caractere ou d'une particularite physique: Chiquito, Katan, Betito, Shgir, pour ne prendre qu'un exemple, pour designer le petit de taille.
Seconde source d'inspiration : l'adoption par ses descendants du prenom de l'ancetre fondateur, avec ou sans l'adjonction de l'indice de filiation hebraico-arabe Ben : Ben Simon, Ben Amram, Aaron, Jacob, Amghar.
Viennent ensuite la fonction, la dignité ou le metier : Assayag, Sebbag, Zabaro, Hazan, Gabay, Senior.
Les peregrinations si caracteristiques du destin juif, a travers les pays, les regions et les villes, trouvent ensuite le plus large echo : Lisbonne, Valensi, Lugassy, Venero, Jerusalmi, Sarfaty, Elfassi
המקובלים במרוקו-רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "-המשך
גלות ונדודים.
מהעיר סאלי עבר הר בלעיר פאס – מחמת גזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס. רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פנחס ג'רמון מחכמי תוניס בדור שלאחריו, מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, עשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו.
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה טהשיב שנ"א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה' אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני. ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני. דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי רעב ולוחמי רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה' מהרב את יריבי. ולנחמני עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ושעה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי.
לפי גרסתו של הרב אברהם כלפון בספר " מעשה צדיקים " ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה . נעתיק את דבריו :
" בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניים הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם : " אני אנקום את נקמת היהודי ". מה עשה ? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול : מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוז אחת, אמר לה " אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה.
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים ימים.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי " המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : " חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. ( תורגם מערבית יהודית מתוך הספר " אשביע לחם " להרב הגאון רבי ישראל חדאד זצ"ל.
בחלום אדבר בו.
רבי אברהם חיבר חיבורים רבים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. חידושיו על הש"ס ידועים לנו – על מסכת יומא, מסכת חגיגה ועל מסכת סוטה. חידושיו על סוטה נקראים בשם " מנחת סוטה " והם מהווים חיבור גדול. בתחילת הכתב יד נכתב : " חידושי מסכת סוטה אשר אסף וקיבץ, ולא הניח פינה אשר לא עבר ".
נכד תלמידו של הגאון המחבר, רבי יוסף בן רבי חזקיה דוד בן רבי אברהם גיגי, העתיק חיבור זה בשנת תקע"ד, וכתב בשער ספרו : ספר " מנתח סוטה "….מעשה רב מופלא שבדורו מאריה דאתרא המקובל הלוקי אחד היה אברהם אבן מוסה זצ"ל.
ועוד הן בא ליקוטי מסכת נזיר וקיוטוי הרמב"ם ז"ל הלכות חמץ ומצה. ובסופו ליקוטי קצת פסוקי תנ"ך ןליקוטי קצת מאמרים מרז"ל, אשר נמצאו וכן היו באמתות אבה מר זקני הרב זצוק"ל, אשר שמעם מהרב המחבר כאשר היה יוצק מים על ידו יוסף בן לאדוני אבי הרב הגדול החכם השלם הדיין המצויין כבור הרב חזקיה דוד גיגי.
הרבה הגה בתורה גם בהעלותו על משכבו, ואז עלה במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום. חידושים אלה בעיקר דברי דרוש וקבלה. החידושים שחידש בשוכבו לישון הלהיבו את נפשו, וחשב שהם נמסרו לו על ידי גילוי.
נזכיר אחד מהם : על מאמר הגמרא ( סוטה י"ב ) שמשה רבנו נולד מהול, הוא כתב פירוש על דרך הקבלה, והזכיר עוד, כל זה נאמר טלי אתמול בחלום הלילה, כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי לעמוד על הבנת המאמר הלזה.
ורעיוני על משכבי סילקו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא להיטהר מסייך אותו. בנו רבי משה כתב כמה חיבורים שלו על פי " מגיד ". כתב יד של חידושי מסכת בוטה, נמצא היום המכון " אהבת שלום בירושלים.
חיבורים רבים.
הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל – מגדולי חכמי תוניסיה, הדפיס בספרו " יגל יעקב " ( שיטה על מסכת נזיר ) הגהותיו של רבי אברהם בן מוסה על המסכת הזו, בכותבו : " ליקוטי נזיר מהרב הגדול כבוד הרב אברהם בן מוסה ז"ל. נדפס בליוורנו תק"ס.
העתיק את החידודים הללו רבי יוסף גיגי בסוף " מנחת סוטה ", וכתב על מהדיר " אלוף מעורי הרי"ף ז"ל ". ביאורו על הלכות חמץ ומצה להרמב"ם. היה בשיטת סוטה, בכתב יד שראה מר"ן החיד"א זצ"ל. כמו כן חיבר הרב פירוש על רש"י על התורה ועל הרא"ם.