הספרייה הפרטית של אלי פילו-נר המערב-יעקב משה טולידאנו איש טבריה ת"ו
נר המערב – תולדות ישראל במארוקו
קורותיהם ומאורעותיהם, מצבם ומעמדם במדינה, תכונותיהם ואורחות חייהם ומנהגיהם, דברי ימי יחוסם והשתלשלות משפחותיהם, תולדות הרבנים, החכמים, ואנשי שם שהיו בקרבם, זכרון לפעולתם הציבורית, המדינית והרוחנית, שרידי זכרונות קדומים של קהילות שונות במארוקו, מימי ראשית יישוב ועד הזמן הנוכחי
חובר על פי מקורות נאמנים וכתבי יד רבים ושונים
מאת הרה"ח הגדול מו"ה
יעקב משה טולידאנו
איש טבריה ת"ו
בהוצאת – הספריה הספרדית מכון בני יששכר
ירושלים
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
אני מבקש לציין דבר חשוב
כל הספרים המפורסמים בשרשור הזה, נמצאים פיזית בספרייתי הענפה
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
C'est à cette antique tradition et au rabbin David Bouzaglo qui lui a véritablement donné ses lettres de noblesse, que ce livre est consacré. L'auteur a mené durant deux ans une enquête sur ce que fut le parcours de vie de ce maître auprès de ceux qui l'ont connu ou de ceux qui ont été ses compagnons ou ses disciples.
Victor Malka est écrivain et journaliste. Il est producteur à France Culture et a longtemps enseigné a l'universite Paris-X Nanterre et a HEC
LES EDITIONS DU CERF
L'esprit du Mellah
Mais si tel avait été le cas, pourquoi les Juifs, eux, auraient-ils adopté avec un tel enthousiasme ce mot s'il avait été ressenti comme une insulte? Encore une hypothèse à rejeter, à mettre de côté . . .
Retour à la case départ, au sel. Dans l'ancien temps les Juifs auraient exercé le monople du commerce du sel, produit aussi précieux que l'or, et c'est ce fructueux trafic qui aurait donné son nom au quartier de ceux qui le pratiquaient. Historiquement rien ne vient étayer cette thèse.
Les Juifs ont longtemps eu le monopole du grand commerce transaharien dont le sel était un des principaux produits, mais pourquoi n'aurait-on retenu que ce produit au détriment des autres? Peu plausible. cette hypothèse mérite de rester dans son désert. . .
Si le salut n'est pas dans le sel. serait-il dans dans l'eau? Rabbi Yossef Messas estime qu'il faut lire non Mellah mais el ma lah et qui veut dire jeté à l'eau, allusion à nos ancêtres expulsés d'Espagne et cruellement jetés à la mer par Isabelle La Catholique, la maudite
Autre hypothèse très proche Mellah. viendrait de Malah qui veut dire "marin", et nous renvoie à la belle légende sur l'arrivée des Expulsés d'Espagne à Alger. Enfermé avec les membres de sa communauté dans une forteresse, le rabbin auraitdessiné sur la muraille un bateau, le dessin devint réalité et les prisonniers arrivèrent à son bord à la rade d'Alger.
En souvenir de cet épisode miraculeux la grande synagogue d'Alger portait longtemps le nom de El Mélahin. Mais avant de laisser voguer l'imagination, il convient de préciser que la création du premier Mellah est antérieure à l'Expulsion d'Espagne et que le mot Mellah pour désigner le quartier juif n'a jamais fait fortune en Algérie. Alors? Une quatrième hypothèse avec laquelle il convient de ne pas se . . . mouiller!
Ne serait-ce alors qu'un défaut de prononciation, la déformation du mot Mella qui veut dire famille? Les Juifs constituant une grande famille on aurait appelé leur quartier Mellat El Yahud, la famille des Juifs.
Avec le temps le T serait devenu H. Un peu tiré par les cheveux? Beaucoup même! Une cinquième hypothèse à écarter malgré comment dire . . . son air de famille!
Alors c'est l'impasse? Bien au contraire il est temps de revenir à la solution la plus vraissemblable, maïs voilà elle a un grand défaut: elle est simple, trop simple et les Juifs on le sait, ici aussi bien qu'ailleurs, n'aiment pas les solutions simples . . .
LE CASSE-TETE RUSSE
Malgre la neige Mochelé se précipita chez son ami Itsik dès qu'il avait entendu la nouvelle et voulut être le premier à le féliciter pour la naissance d'un beau garçon. Il fut donc surpris de trouver son ami plutôt anxieux.
— Comment tu ne te réjouis pas de cette naissance?
— Mais si je suis très content, mais voilà je ne sais à quelle date l'inscrire à l'état-civil. Si je l'nscris seulement dans un an, il aura sa retraite avec un an de retard. Par contre si je l'inscris un an plutôt il devra s'engager dans l'armée du Tsar un an plus tôt! Quel casse-tête!
— Mais alors pourqoi tu ne l'inscris pas le jour où il est vraiment né?
— Ah ça c'est une idée, je n'y avais pas pensé!
Eh bien tenons-nous nous aussi à la date exacte de la naissance du premier Mellah et peut-être retroverons-nous le fil perdu.
Le premier Mellah 1438 est l'annee charnière qui a changé le cours de l'histoire juive au Maroc avec la création à Fès du premier quartier juif. Jusqu'à cette date les Juifs de la capitale avaient, comme dans tout le reste du Maroc, entiere liberté pour fixer leur lieu de résidence, chacun selon son rang et sa fortune.
Dans la pratique la majorité des Juifs s'étaient d'eux-mêmes regroupés volontairement dans certaines rues de la vieille ville autour de leurs synagogues. L'innovation est dans le caractère légal, coercitif l' interdiction pour les Juifs d'habiter en dehors du quartier qui leur est reservé, sans distinction de rang ou de fortune.
Nous avons vu dans le premier tome, "Le Temps du Mellah" l'aspect de Protection que comportait, dans l'optique royale, cette ségrégation. Aussi ce premier quartier fut-il etabli près du Palais impérial dans la nouvelle ville de Fès, Fas Jdid, sur un vaste terrain connu sous le nom de Mellah, sans doute à cause de l'existence dans la proximité d'une carrière de sel.
Une partie 1e ce terrain devint le Mellah des Juifs et l'autre fut longtemps connue comme le Mellah des _Musulmans. On trouve maintes références aussi bien dans les sources juives que musulmanes de cette double appartenance du Mellah.
קו לקו. אסופת מאמרים
רוב הפיוטים שהתחברו לאירועים אלו עדיין בכתובים או נדפסו על עלים בודדים, או נשארו כמסורת שבעל פה. במאמרו של יששכר בן עמי " שירי ההילולה והזייארה ", ליקט משירים אלו בעברית ובערבית, תרגמם וביארם והקדים להם מבואות. זה קצת מנושא רחב יותר שהוא מטפל בו, מנציחו מעולם הנשייה.
התעניינות ביהדות צפון אפריקה ובעברה בעיצומה והמחקר עדיין בראשיתו. גם בקווים כלליים הסתום מרובה על המפורש, לעומת גלויות אחרות. ראויה יהדות זו לבמה מדעית משלה, שתהווה מקור להפצת מידע, לעידוד תלמידי חכמים וחוקרים לעסוק בנושא מהיבטיו השונים ולפרסום מפרי רוחם.
אני תקווה שקובץ זה יהווה פתיחה לקובצים נוספים אשר יבואו בהמשך בע"ה.
ע"ה משה עמאר.
עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכחדו לדאבוננו רבות מהקהילות היהודים באירופה. קהילות אחרות שם ובחלקי תבל האחרים סבלו רדיפות קשות והתנכלויות מידי הנאצים יימח שמם ומידי עושי דברם בארצות הכיבוש ובמדינות החסות בצפון אפריקה.
קהילת יהודי מרוקו הייתה אולי היחידה שלא סבלה מהתנכלות הנאצים ושליחיהם בזכות מדיניות נבונה ואוהדת שנוהלה על ידי בית המלוכה המרוקאני בראשות הסולטאן מוחמד החמישי ייזכר לטוב, אבי המלך הנוכחי חסן השני יר"ה.
שנת 1942 הייתה, אפוא, שנת מפנה בחיי יהדות מרוקו – חודש נובמבר של אותה שנה נחשב לחודש הגאולה והישועה לקהילה זו.
רוב יהודי מרוקו נחשבו לבני חסות של בית המלוכה. מעטים הצליחו לרכוש לעצמם נתינות או אף אזרחות של מעצמה זרה מאלו שהיו בקשרי ידידות עם מרוקו – כגון : צרפת, ספרד, פורטוגל ואנגליה.
מצב דומה שרר בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני – 1915 – 1917. בשלהי תקופת שלטון זו זכו יהודי ארץ ישראל להכרה המעט דתית לפי חוק הקפיטולציות לפיו מיעוטים שונים זכו להכרה כמיעוטים דתיים. הכרה זו באה לידי ביטוי בהענקת אוטונומיה בענייני דת, אישות וקבורה.
קפיטולציות (מלטינית: Capitula – כניעה תחת תנאים מסוימים) הוא שם כולל לזכויות מיוחדות של אזרחי מדינות (בדרך כלל מדינות אירופה וארצות הברית) בשטחן של מדינות אחרות באסיה ואפריקה (בסין נהנתה גם יפן, כמו מדינות אירופה וארצות הברית, מזכויות הדומות לקפיטולציות).
בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כשם לזכויות שהשיגו מדינות אירופה וארצות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, בין היתר, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני.
אזרח של מדינה אירופית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. יתר על כן, סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.
חסותו של בית המלוכה המרוקאני הייתה כפי שיראה להלן יתרון ליהודי מרוקו. כבני חסותו של הסולטאן מוחמד החמישי, נהנו היהודים מהגנת בית המלוכה, דבר שמנע ממשלת וישי גרורת גרמניה והמשטר הנאצי בגרמניה לפגוע ביהודים.
הגרמנים שלא יכלול להקים במרוקו מחנות כפייה והגליה כפי שעשו באלג'יר ובתוניס, לחצו על ממשלת ויש לקבוע אץ יום 17.11.1942 ליום פרעות ביהודי מרקו וממשלת וישי אכן נכנעה ללחץ זה.
יהודי מרוקו, מודעים למר גורלם, המתינו בדריכות ובחרדה לגזירות שנועדו ליום זה, ואולם בחסדי השם יתברך באו רווח והצלה ליהודים עם פלישת הצבא האמריקאי בפיקודו של הגנרל קלארק שנתבצעה שבעה ימים לפני כן, דהיינו ב – 10.11.1942.
הלישה האמריקאית וניצחונם המהיר בצפון אפריקה ממרוקו ועד מצרים שינו את פני המלחמה וסייעו להצלת יהודי צפון אפריקה – כמו גם להקלת המתח ביישוב היהודי בארץ ישראל. שחרור צפון אפריקה ומרוקו מאימת המגף הנאצי בא בעת ובעונה אחת עם החלפת השלטון בצרפת.
התרחקות המלחמה מחופי צפון אפריקה והשקט היחסי /שבעקבותיה הפך את צפון אפריקה לאזור מקלט לפליטים היהודים ולחלק משרידי השואה.
לצערי לא זכינו לראות בכתובים תיעוד על תפקידה של קהילת יהודי מרוקו בעזרה לקליטת נידחי ישראל ופליטי שואת אירופה אשר הגיעו אליה. על פי השמועה חלק ניכר מפליטי השואה חששו מטילטול לצפון אפריקה ולכן סירבו להישלח לשם אולם אלה שהעזו גילו להפתעתם את יהדות מרוקו בעוזה ובהדרה.
יהודי מרוקו קיבלו את פליטי השואה כאחים וקלטו אותם מיד בקהילה ובחייה התוססים בכל התחומים, ואף סייעו להם בפרנסה ובכלכלה והיו אף פליטים שהתחתנו עם משפחות יהודיות מקומיות.
מעניים לציין שבאותה עת לא עלתה על דל שפתיו של איש מיהודי מרוקו ומיהודי אירופה שהתערבו בחיי הקהילה המרוקאנית, שאלת ההפרדה בין ספרדים לאשכנזים, אלא מיד הוסרו המחיצות, הגולה והפזורה ולבבות היהודים נפגשו באחווה ורעות, כפי המסורת היהודית ומידת הכנסת האורחים הטבועה בקרב בני קהילה ברוכה זו.
במאי 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה מנה היישוב בארץ ישראל כשש מאות אלף נפש לעומת מיליון וחצי ערבים. ממשלת מנדט הבריטי את עליית היהודים לפי " סרטיפיקאטים " וכך לראשונה הועברו כשישים סרטיפיקאטים עבור שלוש קהילות היהודים הגדולות שבצפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה .
לאחר מיון שכלל בדיקה רפואית ומבחנים מקצועיים חתמו היהודים שזכו לסרטיפיקאטים אלה על התחייבות לחיות בארץ, בהתיישבות חקלאית ובעיקר בקיבוצים. יצוין כי בין המאושרים שזכו בסרטיפיקאטים היו חניכי תנועות ציוניות.
למרות המספר המזערי של העולים בזכות הסרטיפיקאטים, העלתה אותם הסוכנות בקבוצות קטנות. כך נקלט הגל הראשון בקיבוץ בית אורן על הר הכרמל, שהיה אז קיבוץ צעיר בעל יכולת קליטה מוגבלת לקבוצה זו.
הקבוצה השנייה נקלטה אפוא בקיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל. שניים מבעלי הזכות הגדולה להתנחל בארץ אבות הינו חרבי וגיסי רבי שאול בן הרב עמרם אזייאני זצ"ל ויבל"א כותב הטורים.
כבן שלושים היה שאול, בעלותו ארצה נצר למשפחה ענפה ומכובדת, משפחת רבנים וגדולים בתורה, ומשלח ידו היווה עבורו מקור גאווה שכן היה זה אז כהיום משלוח יד נדרש לארץ צעירה ולמדינה בהתהוותה. שאול היה חקלאי ובוטנאי מלומד.
עיסוקו בשטח זה גרם לו ולחבריו הנאה וסיפון הן בבחינת " יגיע כפיך כי תאכל…." והן מעצם התרומה שבהעשרת נופה הצמחי של ארצנו הנבנית. ואולם בכך לא הסתפק ומכוח גירסא דינקותא, התמיד וחקר ותרם רבות לחקר המורשת התרבותית של יהדות מרוקו.
אחרי פרק זמן קצר שבו עבד בקיבוץ בית השיטה עבר שאול תקופה של כשנה לכפר סבא ומשם עלה לירושלים שלשיחרורה לחם במגרת חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, ובה גם זכה להגשים את חלומו – להוסיף לה מיופי הפרחים ולהעשיר את צמחייתה.
בעיצומה של עבודת מחקר ענפה על מורשת יהדות המגרב ויהדות מרוקו בפרט נלקח שאול מאתנו בטרם עת.
בשמי ובשם משפחתי אנו מודים ומברכים את אלה שסייעו להקים לו " יד " בקובץ זה, כל אחד לפי כבודו ומעלתו.
יחידים ומיוחדים ה"ה משה גבאי, חברו לעלייה ולקיבוץ, יו"ר המועצה הדתית בבאר שבע ויועץ שר הדתות עד שנת 1981, וכן הרב משה עמאר שליט"א, ידידו החוקר והמלומד.
יבואו כולם על הברכה.
סוף הפרק – עלייה מתוך הכרה – מרדכי מוריוסף – לזכר חברי וגיסי רבי שאול זיו – אזייאני – זצ"ל.
חכמי המערב בירושלים – הרב שלמה דיין
חכמי המערב בירושלים – הרב שלמה דיין
שיר לכבוד ירושלים
לנועם יה לעם עני. סימן שלמה דיין
עורי ציון עורי
עורי ציון עיר חמדתי
התנערי, התנערי, התנערי
התנערי מעפר קומי
שלומך דורשים בניך ידידיך
נושקים עפרות זהב פוך אֲבניך
האירי להם פניך, בשלומך ירושלים
למעונך שובי החישי פעמיך
תתני כתם פז עטרת לְרֹאשַיִךְ
תעדי משכנותיך, ארמונות ירושלים
מה יפו ברגלים נסיכיך
כהנים בעבודת אל ואוּריך
לוים נגנו שירַיך, שבחי ירושלים
השיבי בניך אל יריעותיך
יֵשבו נער וזקן בחוצותיך
בשרי לעדריך, לחים בירושלים
דַּיָּנִים יִשְׁפְּטוּ צֶדֶק בִּשְׁעָרַיִךְ
אֵלִיָּה יְבַשֵּׂר טוֹב עַל חוֹמוֹתַיִך
אֹמֵר מָלַךְ אֱלהַיִךְ, גָּאַל ה' יְרוּשָׁלַיִם
שלמה דיין ס"ט
1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.
בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.
בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.
עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.
צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.
עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.
דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.
וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.
בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.
והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….
ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'
הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.
בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.
הרב הגאון רבי דוד בן שמעון זצ"ל
הרב צוף דב"ש תקפ"ו – תר"מ . 1826 – 1880
תפארת בית דוד.
הרב צוף דב"ש זצ"ל נולד בשנת תקפ"ו – 1826 בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו הצדיק ותם הדרך כבטד הרב משה ז"ל ולאמו הצדקת מרת דיליסייה .
הערת המחבר
את שם אביו ואמו, ידעתי מתוך כתב עדות שכתבו חכמי רבאט. והרב רפאל אהרן בן שמעון שלח אותה להרב הגאון דוד צבאח זצ"ל בעהמ"ח " שושנים לדוד ", כמו כן באחד משיריו מציין הרב דב"ש בראש השיר זימן אני דוד בן משה.
הערת המחבר.
העיר רבאט שבמרוקו, עיר המלוכה ובירת הארץ. נוסדה במאה הי"ב על ידי האלמואחדים מול העיר סאלי. לרבאט עצמה הגיען היהודים הגולים מספרד בשנת 1492 והפכה להיות לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה.
רוב הקהילה היהודית בעיר זו, הייתה מורכבת בעיקרה מסוחרים אמידים בעלי רמה תרבותית ונוסח חיים מעודן. ליהודי רבאט היו קשרים הדוקים רוחניים תרבותיים ומשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג, אמסטרדם ולונדון, דבר אופייני גם לקהילות היהודיות שבנמלים האחרים, כגון, טיטואן, סאפי, אגאדיר ומוגאדור.
היהודים ברבאט שמרו על אורח חיים דתי כביתר ערי מרוקו. ואף הייתה תקופה שרבאט וסאלי הסמוכה לה, ערכו כעין תחרות סמויה למי משפט הבכורה במלומדים וחכמים. קהילת רבאט העמידה מתוכה במשך התקופות השונות, גדולי תורה ויראה, אשר רישומם ניכר בפסיקה ההלכתית, בישרה, בפירושי התלמוד והקבלה
פתגמים…חכמות ערב 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים
פתגם מצרי
كلب سايب ولا سبع مربوط
כאלב סאייב ולא סבע מרבוט
מוטב כלב חופשי מאשר אריה קשור
מוטב לחיות חיים עלובים ( חיי כלב ) אך חופשיים, מאשר לחיות חיים טובים אך נטולי חופש
פרק האדם והחברה
פתגם כלל ערבי
لا يستقيم الظل إذا اعوج العود
לא יסתאקים אל ט'יל, איד'א אעאג' אלעוד
אין הצל יכול להיות ישר, אם המקל הוא עקום
לא ניתן להסתיר מעשים רעים.
לא ניתן לחפות על מגרעת או על מום
אמרות אחרות
אהבה ושיעול אין לנעול במנעול – חנניה רייכמן, פתגמים ומכתמים
האהבה והחטוטרת אי אפשר להסתיר – תנניה דהאן, אוצר הפתגמים על יהודי מרוקו – 1331
תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג
אפילו נוף הארץ נשתנה. נעלמו האריות והפילים ושאר חיות, שהיו מצויות שם לרוב. האוכלוסייה למדה לגדל עצי פרי וצמחי תבואה ותעשייה, שלא היו ידועים בארץ. הרומאים עודדו את פיתוח ענף הזית והגפן.
שרידיהם של בתי בד מימי הרומאים עוררו כעבור מאות בשנים את הצרפתים לנטוע בתוניסיה עצי זית ולקוממם את תעשיית השמן. גם יוסיפוס פלאוויוס ( מלחמות ב טז, ד ) מוסר, שתבואת הארץ יוּצאה לרומי, להזין את המון העם שתבע " לחם ומשחקי קרקס ;
את תאוותו למשחקים סיפקו האריות הלובים המפורסמים, שנשבו ונשלחו לרומי, עד שהושמדו כליל מן האזור.
במשך התקופה התחוללו תמורות גם בניהול השטחים שהיו כפופים במישרים לשלטון הרומי. לכתחילה חילקוה לארבע פרובינציות, ולאחר מכן לשמונה. במרוצת הזמן צורף לספרד מחוז אחד, שנקרא טינגיטאנא ( מחוז תנג'ה ) והוא חופף את השטח שנפל בחלקה של ספר בשנת 1912.
הארץ פרחה ושיגשגה וקסמה לשבטי הגותים, שהציפו את איטליה וספרד. בשנת 429 עברו הוונדלים הגרמנים את מיצרי גיברלטר, ולאחר קרבות שנמשכו עשר שנים, ( קרתיגני נכנעה בשנת 439 ), ושבהם נתקלו רק בהתנגדות מועטה מצד הרמאים, נפלו בידיהם האזורים הפוריים והמיושבים ביותר של הארץ, שלהם בעיקר לטשו עיניהם.
ולאחר שנאחזו הוונדלים בארץ עלו להתקיף משם בעזרת הצי את המטרופולין הרומית, נחתו בחצי האי האיטלקי ופלשו לרומי בשנת 455. שני שבועות נמשכו מעשי הביזה המפורסמים ביותר בדברי ימי עולם, אבל משום ההבטחה החגיגית שהבטיח האפיפיור גֶנְסירך מלך הוונדאלים לא פגעו באדם ולא שלחו אש בבניינים ובמונומנטים.
תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג
מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים
בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-305 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.
תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.
(הערה: כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם כן צוין אחרת)
אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני הספירה הנוצרית את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתו וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים, שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברברים שמרו אמונים לרומי ; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.
התקופה הרומית-ביזאנטית
בשביל רומי לא הייתה אפריקה שטח של התיישבות, ומועט ביותר היה מספר הרומאים שישבו כאן ישיבת קבע. ובכל זאת הצליחו להחזיק בכל השטחים עד שנת 429 לפני הספירה הנוצרית, כלומר באזורים מסוימים, כגון קרתיגני – למעלה מחמש מאות שנה, ובאחרים, שנכבשו ונכנעו בפרק זמן מאוחר יותר, ולפחות כארבע מאות שנה.
בזמן הכיבוש עדיים מצויים היו בחצרות המלכים הברברים ספרים בשפה הפונית, בה נוסחו מסמכיהם הרשמיים, וסימנים פונים נטבעו במטבעותיהם. אולם לאט, לאט התחילו מתבלטים השינויים בתרבותה החומרית והרוחנית של הארץ.
- הוקמו ספריות ציבוריות, ובערים הגדולות נפתחו בתי ספר שבהם הרביצו תורתם משפטנים, בלשנים ופילוסופים. נסללו כבישים, הוקמו מקדשים, תיאטראות וקרקסאות, שחורבותיהם מעוררות עד היום את תמיהתם של רואיהן בצורתם ובגודלם.
- "אם מבקש הולך לבתי תאטריות ובתי קרקסאות ואם מבקש הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשאות" (שמות רבה, פרשה ס"ז, סימן ג')
- "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי" (איכה רבה, פתיחתות ג')
- "התחיל העבד אומר שמא אצל בסילקי או אצל בית המרחץ או בצד תאטרון" (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ג')
תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג
כובשים זרים.
ואמנם, למן ראשיתה ההיסטורית של אפריקה הצפונית וכמעט עד ימינו נמשך הזרם של הכובשים הזרים למישור החוף הים תיכוני והאטלאנטי, ומכאן לרמה הפנימית. הם פעלו בדרכים שונות, אנשי צור וצידון, שנקראו בפי היוונים פניקים ובפי הרומיים פונים, ייסדו לאורך החוף שרשרת של מושבות מסחריות שהמפורסמת שבהן היא קרת-חדשת ( נוסדה בשנת 814 לפני הספירה הנוצרית ) הקרויה בספרות חז"ל קרתיגני ( בשינויי כתיב קלים ), על סמך שמה ברומית CARTHAGO-CARTHAGINIS.
היאחזות אנשי צור וצידון התחילה כנראה כבר בסוף האלף השני לפני הספירה הנוצרית, והתנהלה בדרכי שלום וללא שפיכת דמים יתרה, כיאה לסוחרים יורדי ים מובהקים, שכל מגמתם להפיק תועלת כלכלית. על מסעיהם בים ( עד לחופי אפריקה הדרומית ) נודע לנו מתוך הפֶריפלוּס ( כלומר, המדריך בים ) של חנון, בן המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, אשר נחרת בלוח ארד ונקבע באחד המקדשים של קרת-חדשת.
לידינו הגיע רק תרגומה היווני של הכתובת, אשר נעשה לאחר מאתיים שנה. אין להניח, כי הפניקים הגיעו לחופי אפריקה במספר רב, ואלה שהגיעו ונאחזו שם התמזגו לאט, לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסייה הקרויה לובים-פונים.
אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה ( ה " ניאו פונית " ). כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חרבן קרת-חדשת .
ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחת היוונים, וחלקו המזרחי של האזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית תלמי במצרים.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Meknassa, comme la nomment les documents rabbiniques jusqu"au debut du XXe siecle, est alors une simple agglomeration de villages campagnards : " Taoura, Benou, Attouch, Benou Nouas, Benou Chlouch et Benou Moussa.
Des tradition locales encore vivaces confirment que " les juifs vivaient jadis dans un lieu proche de la ville nomme Taoura aujourd'hui desert en ruine.
Taoura, chef-lieu de daira, qui appartient administrativement a la wilaya de Souk Ahras. Elle est situee surla RN82 a seulement20 kilometres du chef-lieu de la wilaya.
C'est une ville antique du 2eme siecle qui a connu, en son temps, une periode d'epanouissement et de prosperite. elle doit surtout sa celebrite a des figures connus de la Chretientedont, Sainte Christine la martyre qui fut Condamnee a mort en 304 a Tiffech.
Ensuite ils se sont etablis dans la ville ( Meknes ) parmi les Gentils. Les historiens musulmans comme les chroniqueurs juifs vantent le climat, la fertilite des terres, la " securite et la quietude dont jouissent les premiers habitants de Meknes.
Aux Xe siecles, l'Age d'Or du judaisme maghrebien, la communaute juive de Meknes vit a l'ombre de Fes, centre inconteste de la culture juive au Maroc.
De grands novateurs comme Yehouda Hayyouj, Dounash Ben Labrat ou Yishaq Ben Yaacoc Elfassi' qui vont devenir " les maitres et les guides de la judaicite espagnole ", sont originaires de Fes.
Yehouda Ben rabbi David Elfassi, 945 -1000 surnomme Hayyouj, illustre grammairien hebraique, qui a jete les bases de l'etude moderne des racines trilitaires de l'hebreu.
Dounash Ben Labrat Ha-Levi 920 – 990, poete et linguiste hebraique, originaire de Fes, disciple de Sa'adya Gaon a Bagdad. Il passe la deuxieme moitie du dixieme siecle a Cordoue, ou ses innovations poetiques, imitees de la prosodie arabe' connaissent un succes immediat, et influent toute la poesie classique espagnole apres lui.
Yshaq Ben Yaaqov Alfassi, dit aussi Ha-Rif 1013 – 1103, le plus grand codificateur rabbinique avant Maimode. Il passe la plus grande partie de sa vie a Fez, ouil redige son " sefer halahot ", avant de se refugier, en1088 a Lucena en Espagne ou il attire de nombreux disciples.
C'est du Maroc qu'arrivent en Espagne, au Xeme siecle, les premiers grammairiens, les premiers linguistes et les premiers poetes quo l'on considere comme les fondateurs de l'ecole sepharadie.
C'est egalement le cas pour le devellopement de la halakha – le droit hebraique – et de la jurisprudence
Youssef Ben Tashfin – 1061 -1161, le plus grand unificateur almoravide du |Maghreb et de l'Espagne musulmane, s’empare de Meknes en 1069, et son fils Ali 1106 – 1143, en fait une ville fortifiee.
La communaute juive de Meknes, comme toutes les communautes du Maghreb et de l'Andalousie, connait des jours difficiles pendant les conquetes almohades, au milieu du XIIeme siecle.
L'historien Al-Baidak, qui participe personnellement a ces conquetes, rapporte qu'en 1145, le calife almohade Abd-el-Moumen 1130 – 1163 , irrite par la resistance de Meknes, " devasta tous les quartiers de la ville, suf celui de Tagart " l forteresse centrale, qui ne fut prise et mise a sac que beaucoup plus tard, apres un siege tres dur, le 19 septembre 1148.
La destruction de la communaute juive de Meknes est decrite en detail dans un precieux temoinage oculaire reproduit par Yossef Messas.
Et en l'année 4900 dela Création, il y eut de grandes et terribles guerres … et toutes les villes furent ruinées. Et nous aussi nous bûmes la coupe jusqu'à la lie, dans notre patrie, la bonne et grande ville de Meknassa.
Car le premier jour de Hanouka, la ville a été envahie, les maisons ont été détruites, tous les beaux édifices et toutes les richesses ont été incendiés, ainsi que les quelques synagogues qui s'y trouvaient.
Toute la communauté a été livrée au massacre ou emmenée en captivité… Et tous nos livres les plus précieux, les oeuvres de nos sages et tous les écrits de nos docteurs ont été brûlés… Cette perte nous a causé plus de tourments que celle de nos biens.
Les rescapés, proscrits, nus et affamés, ont passé tout l'hiver dans des cabanes de roseaux, dans les champs, jusqu'au premier jour de Pessah, où l'on a eu pitié de nous et on nous a permis de revenir en ville. Et nous avons commencé à retourner dans la ville le septième jour de Pessah. Ce n'était plus partout que monceaux de ruines.
Affamés, nous n'avions ni hames ni masa, rien que l'herbe des champs, comme du bétail. Le lendemain de la fête, nous avons enterré les morts et prononcé une oraison funèbre amère. Et Dieu a étendu sur nous sa miséricorde et nous a été favorable pendant tout cet été, jusqu'à ce que nous puissions recommencer … "
Ce document vient enrichir les maigres données contemporaines sur la persécution des juifs marocains par les Almohades. Il nous précise notamment que, lors de sa destruction, la communauté de Meknès, relativement importante, possédait plusieurs synagogues, et comptait de nombreux lettrés.
S'ils ont terriblement souffert pendant l'assaut des quartiers périphériques de la ville, les juifs de Meknès n'ont cependant été ni exterminés ni tous convertis de force à l'islam.
Comme a plupart des juifs du Maroc, ils ont probablement dû plus tard adopter une conversion de façade pour éviter les persécutions, comme le leur conseillait Maïmonide dans son Epître sur la conversion forcée.
C'est l'Almohade Abou Youssouf Al-Mansour 1184 1199 qui oblige tous les juifs du Maghreb à porter la djellaba noire aux larges manches qui va devenir leur habit distinctif jusqu'au XXe siècle.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן
החיפושים, חוסר האונים והתוגה המתמשכת שררה במשפחה נחרתו בזיכרוני. הזכרתי אותו בתפילתי יום יום. המשכתי להתעניין, ונדרכתי למשמע כל שמועה שהגיעה ממרוקו לגביו. תיירים יהודים ממרוקו לארץ סיפרו שהילד נמצא בעיר מידלת אצל משפחה ערביה ענייה, והוא כסבל בשוק.
פניתי לסוכנות היהודית, וביקשתי את עזרתה של המחלקה המטפלת באיתור נעדרים. לבקשתם, כתבתי את תיאור המקרה, את השמועות ואת שמות היהודים במרוקו ששמעו על המקרה. לאחר מספר חודשים נאמר לי, ששליחי הסוכנות במרוקו אישרו את הסיפור, ולא ניתן לעשות דבר, כי היהודים בעיר מפחדים לשתף פעולה.
ואכן, בשעה שנפתחו שערי מרוקו בפני הישראלים, הייתי בין הראשונים לנסוע למרוקו, כדי לנסות להתחקות אחריו בעיר מידלת ובסביבותיה. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים התרוקן כל האזור מהיהודים, במידלת עצמה נותרו רק שני אחים יהודים המחזיקים חנויות במקום והם גרים בפאס.
ניסיתי לדובב אותם ולבקש עזרתם והם מפחד טענו שלא ידוע להם על מקרה זה, וביקשו ממני לא להגיע למידלת, כי זה עלול להזיק להם. לאחר כמה נסיעות למרוקו, ושמועות משמועות שנבדקו ולא העלו דבר, במוצאי שבת אחת קיבלתי טלפון מקרוב רחוק שהיה אז חי בעיר פאס, ואמר לי יש מועהנ שבן אחותך משרת כחייל באזור הסהרה.
ביקשתי ממנו שיבדוק יותר פרטים, והוא סירב ורמז לי שיהודים המקומיים אסור להתקרב לדברים כאלה. תוך מספר ימים בלי להודיע לאיש, נסעתי למרוקו והתייצבתי בפני היהודי שהודיע לי. אך דומה שהתחרט וחשש מהפרשה.
לאחר שיחות שכנוע, הסכים לומר לי את שמו של האיש שבשמו נפוצה השמועה ואת הטלפון שלו. שוחחתי עם האיש בטלפון שרצוני להשתטח על קברי הצדיקים באזור וביקשתי הדרכתו וסיועו. בשיחות טלפוניות נוספות שאלתי על החייל היהודי, והוא אישר לי את הסיפור.
סיכמתי עמו יום שיחכה לי בתחנת אוטובוס בשעה עשר בלילה. כשהגעתי למקום בלילה של חורף, לאחר נסיעה מקרטעת של שמונה שעות מפאס, מצאתי את התחנה ריקה מאדם, ורק חיילים מסתובבים במקום. הסתובבתי ימינה ושמאלה ברחבי התחנה, והיהודי שאמור לחכות איננו.
לא ידעתי לאן לפנות, כי זו הפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. לאחר כחצי שעה של תהיות בלך ושוב בתחנה, התקרב אלי חייל ושאל מה אני מחפש כאן. סיפרתי לו אני צריך בית של ישו ( יוסף ). אמר, בא אחרי. מיד כשראיתי אותו קיבלתי צמרמורת, כי עמדה לנגד עיני דמותו של בן אחותי כפי שנחרתה בזיכרוני, והוא דמה לו להפליא.יתירה מכך, הוא דמה לאחים שלו.
הוא הראה לי את הבית מרחוק והמשיך בדרכו. היהודי פתח לי הדלת וקיבל אותי בסבר פנים יפות. מסרתי לו עופות שחוטים שהבאתי לו מפאס, והתחלתי לדובב אותו ולבקש פרטים על החייל. הוא השיב שמדובר בזה שהראה לך את הבית, עוד מעט יבא הביתה.
הוא סיפר שהוא ואשתו עוסקים בתפירה, הוא נותן שירותי חייטות לחיילים במחנה, והחיילים גם פוקדים את חנותו בשעות הפנאי. הסתבר כי בין החיילים, ישנו חייל שחבריו לנשק מתבדחים עליו ומכנים אותו בצחוק " יהודי ", ציוני.
יום אחד שאלתי אותו בצד, האם יש ממש בלגלוגים שהוא יהודי, והא אמר לי משיום שהכיר את עצמו הילדים בשכונה לעגו לו שהוא יהודי. הוא חש עצמו כיהודי, לכן הוא לא מתפלל במסגד ולא צם ברמדאן. הופתעתי מהמקרה וסיפרתי על כך לאחד מקרובי משפחה בפאס שביקר אצלי.
עודנו יושבים, והחייל הופיע. בעל הבית הגיש תה. התחלנו לגלגל שיחה, שבמהלכה רמזתי לו שאני מישראל, וכי באתי לכאן להשתטח על קברי צדיקים. גם הוא סיפר כיצד התגלגל לצבא. יודע שהוא יהודי והוריו לפני עלייתם מכרו אותו למשפחה מוסלמית בעודו קטן.
הקשיתי על דבריו : וכי יש מי שימכור את בנו ? וכיצד בכלל הוא יודע על העניין. אז, התחיל לספר על ילדותו הקשה בעיר מידלת :
" הילדים בשכונה תמיד לעגו לי שאני יהודי, ושהורי אספו אותי מהרחוב. ההורים התייחסו אלי בנוקשות, ולא חסו עלי. מאז הייתי ילד, שלחו אותי לעבוד בשוק כסבל, לשאת סלים לנשים יהודיות, וכשהייתי לנער, שלחו אותי לעבוד כשוליה בשווקים מרוחקים.
מאסתי בחיי, לכן התגייסתי לצבא. כדי להבטיח לעצמי אוכל ומשכורת. חלקה מועבר להורי. במהלך הפגישה, היה קשה לי לעצור בעד פרץ רגשות שהציף אותי, ועצרתי ברוחי בקושי רבי מלהתנפל עליו ולחבקו ולומר לו שאני דודו.
כי הדברים שסיפר לי חיזקו את שהיה ידוע לי קודם, שאכן הילד גדל והלך במידלת והיה סבל בשוק. בסיום הפגישה לפני שנפרדנו, מסרתי לו ממתקים ואמרתי לו שאני כאן באזור מספר ימים לזיארה בקברי הצדיקים, וכל יום אחזור ללון במקום. אם יתאפשר לו נשמח להיפגש גם מחר, כי בין כה משעמם לי במקום.
למחרת חיכיתי בכיליון עיניים לערב, בפגישה השניה שוחחנו על דא ועל הא ושוב גלגלתי השיחה על היהודים סמידלת ועל ילדותו, הוא חזר ביתר פירוט על מה שסיפר אמש. אז שאלתי אותו : " לו הייתה לך אפשרות, היית רוצה לראות את הוריך היהודים ?.
הוא השיב : " הם לא רצו בי כשהייתי קטן ומכרו אותי. עכשיו הם ירצו בי ?. הסברתי לו שאין זה נכון שהוריו היהודים מכרו אותו, וכי מעולם לא נשמע מקרה שיהודי ימכור או ימסור את בנו למשפחה מוסלמית.
במקרים קשים של יתמות, הילדים נמסרים לאימוץ למשפחה יהודית. לכן, אם הוא אכן יהודי, הוא לבטח נגנב ממשפחה יהודית על ידי הוריו ומכאן יחסם הנוקשה כלפיו, כי הוא לא בנם. המשכנו בשיחה ולקראת סוף הפגישה חזרתי על שאלתי :
" אם הוריך בחיים והם יהודים, האם תרצה לראות אותם ?. תשובתו הפעם הייתה חד משמעית : " כן ". שאלתי אם הוא שבע רצון משירותו הצבאי. " זה הרע במיעוטו, כי גם כאן החיילים מכירים בעובדה שאני יהודי ובזים לי כל הזמן. הנה ישו ( יוסף ) יספר לך, כמה שצוחקים עלי " הוא השיב.
לא יכולתי להתאפק עוד, וגיליתי לו שאני מכיר את הוריו. הם בישראל, וזוכרים אותו באהבה ובגעגוע. הם כמהים לשמוע ממנו, מאז שנחטף מהם בעודו קטן, שעה שיצא לשחק ברחוב. הצגתי בפניו תמונות של ההורים, של הסבים ושל הסבתות של.
שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדמויות הללו, אך הוא השיב בשלילה. גיליתי לו כי אלו הם הוריו האמיתיים והחוקיים. נפרדנו בשעה מאוחרת, השארתי לו כסף וממתקים, ומסרתי לידיו את מספרי הטלפון שלי בארץ. צילמתי אותו ולקחתי את כתובת הוריו במידלת.
כמו כן, השארתי סכם כסף נכבד ליהודי ישו ( יוסף ), כדי שיקרב אותו ויעניק לו מדי פעם דמי כיס. חששתי להישאר יותר במקום, לכן למחרת בבוקר מוקדם עזבתי לקזבלנקה. לאחר שובי ארצה, מדי פעם היה מתקשר טלפונית, והיחסים בינינו הלכו והתהדקו.
מאז האיתור והגילוי, ביקורי במרוקו נהיו לתכופים יותר, כדי לחזק הקדר ביני לבינו, לאחר שנוצר אצלו אימון מלא בי, והביע מוכנות לבוא לארץ. נערמו קשיים רבים למימושה של משאלה זו. מקוצר הצע אזכיר אותם בקצרה.
שאלת שחרורו מהצבא. במרוקו אין חובת גיוס, אבל מי שמתגייס הוא חותם על עשר שנות שירות, ועדיין נותרו שנים רבות לשחרור ; השגת דרכון עבורו ; השגת ויזה לאחרת מארצות אירופה ; השגת ויזה לישראל ; קניית כרטיס טיסה עבור שנינו ממרוקו לישראל, ועוד ועוד.
כל בעיה הייתה מול אנשים אחרים, את הבעיות פתרנו בסיועם של חברים שגילו אחריות וערבות הדדית לפדות שבוי יהודי ולהחזירו לחיק משפחתו וליהדותו. ככל שהבעיות הלכו ונפתרו, צליחת היציאה ממרוקו, הטרידה את מחשבתי עד כדי טירוף.
התנועה השבתאית במרוקו
דרכם זרמו ללא הרף חילופי מידע בשני הכיוונים ושימשו צינורות להעברת מידע והשפעות הדדיות ברוכות.דרך צינורות מידע אלה זרמו גם הידיעות על התנועה השבתאית, אשר אחזה במהירות כשלהבת יה בשדות היהדות. פשטה בכל חלקיה ואף איימה לזעזע את אשיותיהן ויסודותיהן של הקהילות היהודיות במרוקו , אלמלא תושייתם וסמכותם של חכמי הדור שהצליחו להצר את צעדי התנועה ולבטלה אחר כך כעפרא דארעא.
מעטה של חוסר ידיעה עוטף את קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, לא רק בין המון העם אלא גם בין אנשים משכילים אשר שבילי יהדות זו היו צריכים להיות נהירים להם.
אמרתי על כן אלקט את החומר הקיים על התנועה אשר בחלקו ראה אור בפרסומים מדעיים שמן הסתם אינם מגיעים לידי הקורא מן השורה, ובחלקו חומר שטרם פורסם כלל ונמצא עדיין בכתב יד.
על ידי סידור החומר, עריכתו וכתיבתו בצורה עממית ושווה לכל נפש, אגישו לקורא העברי במטרה להוכיח שיהדות מרוקו תפסה מקום חשוב לא רק בהתפתחות התנועה אלא בעיקר במאבק נגדה, ובתקווה שהקורא ימצא בו עניין ושכותבי ספרי לימוד לילדינו ימצאו חומר מוכן ובדוק על השבתאות במרוקו ויוכלו לעשות בו שימוש לטובת ילדי ישראל.
משאלתי היא שחיבור זה יעזור להחזיר את רבי יעקב ששפורטאש, מחולל הפולמוס נגד השבתאות לאכסנייתו המקורית ושלא יכתבו עוד עליו שהיה " רב אשכנזי באמסטרדם " כי אם רב שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים בקהילות אוראן וסאלי בהן גדל ובהן כיהן ברבנות והרביץ תורה, קודם שיצא לאמשטרדם.
קורות התנועה השבתאית
שבתי צבי נולד באיזמיר בט׳ באב שחל בשבת (מכאן שמו שבתי) בשנת שפ״ו(1626) ומת בשנת תל״ז(1676). מילדותו ניכר הנער בכשרונותיו. בן 18 הוכתר בתואר ״הכם״ ורבים מבני דורו נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו.
הוא נהג להסתגף וחי חיי פרישות. באורח חייו שניהל נתעלה בעיני תלמידיו וחסידיו לדרגת קדוש. הוא היה גבר בעל הדרת פנים וגם ניחן בקול נעים.
הימים ימי גזרות ת״ח־ת״ט ומתפוצות ישראל הגיעו ידיעות מחרידות על מצב קהילות ישראל בגולה. ובעצם אותם ימים הכמיהה לגאולה גדלה והיד קצרה מהושיע.
מקורביו של שבתי צבי סיפרו שבשנת הזא״ת (1648) סיפר להם שנחה עליו רוח ה׳ ושמע בת קול אומרת לו: ״אתה מושיע ישראל ועתיד לגאול את ישראל״. הוא החל לעשות מעשים שקוממו נגדו את רבני איזמיר, כגון הוצאת שם המפורש בפרהסיה, ועוד, עד אשר גרשוהו מעירם והטילו עליו חרם.
מאיזמיר עלה לארץ־ישראל והתיישב בצפת. בדרכו עבר בקושטא שם הצטרף אליו אברהם היכיני, אחד מתלמידיו הנלהבים, ועוד מאמינים ומעריצים.
בשנת 1664 פגש בעזה את נתן בנימין אשכנזי, המכונה נתן העזתי (העתיד להיות נביאה של התנועה). נתן היה בנו של המקובל רבי אלישע חיים אשכנזי, שיצא פעמים רבות בשליחות חכמי ירושלים לארצות אירופה ולמרוקו. במרוקו התאכסן בשנת ת״י(1650) בביתו של רבי יעקב ששפורטש, שלימים הפן להיות המתעד החריף של התנועה השבתאית.
בימי שליחות ר׳ אלישע בחוץ־לארץ הפקיד את בנו הצעיר נתן בידי ידידו ר׳ יעקב חאגיז, רב שעלה ממרוקו לירושלים. בביתו של ר׳ יעקב גדל הנער ובבית מדרשו התחנך ולמד.
בירושלים הצטרף אל שבתי צבי וחבורתו ר׳ שמואל פרימו – ״סופרו של משיח״ – אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהפצת רעיונות התנועה השבתאית.
בסיון תכ״ה (1665) התחיל שבתי צבי להתפרסם כמשיח. הודות לנתן העזתי ״שנתקבצו באישיותו סגולות ומעלות רבות״ קיבלה התנועה תנופה. הוא שבישר את משיחיותו של שבתי עבי לעולם והוא היה נושא הדגל האידיאולוגי־התיאולוגי והמחשבתי של התנועה השבתאית.
בעזרת אברהם היָכיני שעודד את שבתי צבי במשיחיותו ושמואל פרימו, הסופר המהיר, הפיקח, מהיר התפישה ואיש יחסי צבור והסברה מעולה יצאה התנועה למרחב. מכתבים יצאו לכל קהילות ישראל ובהם בשורת ־משיח.
בסתו 1665 הגיע שבתי צבי לאיזמיר ונתקבל בהתלהבות רבה. נערכו לכבודו קבלות פנים כלגבור עטור נצחון. החָרמות שהוטלו עליו בוטלו ושמעו של המשיח יצא לערים הסמוכות והרחוקות וגם ליתר הארצות.
נתן העזתי, שמואל פרימו ואברהם היכיני דאגו להפיץ ברבים את גודל המאורע, להאדיר ולפאר את שמו של המשיח.
יהודי התפוצות הדווּים נפעמו ונרעשו מן השמועות על הופעת המשיח ועל הגאולה הקרבה ובאה. רבים נתפסו להזיות משיחיות והאמינו כי אכן ״מות המשיח הגיעו. חכמים ידועי שם במזרח ובמערב, בארצות אשכנז ובארצות ערב נסחפו ונגרפו כברוח סערה בבולמוס ההמוני ובשגעון המשיחיות
בתוך ההסטריה הצבורית שאפפה את ההמונים נמצאו גם מתנגדים רבים למשיח משום שסברו שלא נתמלאו במשיח הזה כל התנאים הנדרשים מהמשיח. בין המפקפקים במשיחיותו של שבתי צבי היה רבי יעקב ששפורטש ( עליו ראה בפרק ״דמויות מהתקופה״ ).
שבתאי צבי
שבתי צבי וחבורתו נקטו כמה דרכים שנועדו לערער על סמכותה של היהדות הרבנית המסורתית והתחילו לכרסם אט אט במצוות חז״ל. תחילה ביטלו צום עשרה בטבת והפכוהו ליום משתה ושמחה. אחר־כך ביטלו שאר הצומות על חורבן בית־המקדש, כולל תשעה באב, בהסתמכם על הכתוב בזכריה (ח׳ 19). להיטותם אחר רפורמות ושינוים במסורת היהדות לא ידעה שבעה. הם הכניסו שינוים בלוח העברי וזממו לבטל את יומ־הכיפורים של שנת תב״ו(1666)
בעוד התדהמה והתמיהה רבות בקרב חוגים יהודים רבים, נעצר שבתי צבי על־ידי השלטונות התורכים בטענה שהוא גורם לתסיסה ולאי־שקט בין היהודים, ונשלח למאסר במבצר גליפולי. מעריציו ומאמיניו ראו במעצרו סימן להצלחת שליחותו, כי המשיח חייב להתיסר ולהתענות.
שם המבצר הוסב על־ידי היהודים ל״מגדל עוז״ ובעזרתם של יהודים מקומיים עשירים ובעלי השפעה נהפך ״מגדל עוז״ לארמון ולמקום ״עלייה לרגל״, לאחר שניתנה הרשות לשבתי צבי לקבל אורחים ומבקרים. אניות רבות פקדו את גליפולי והביאו מכל קצוות תבל המונים שרצו לשחר את פני ׳המשיח״.
התסיסה בין היהודים הדאיגה כנראה את השלטונות התורכים והם החליטו לשים קץ לכל תעלוליו
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
גם הלאומנים המוסלמים לא רצו בזה. לא מלך מרוקו, לא מפלגת האסתקלאל על סיעותיהם השונות בראשותם של בן ברקה, עלאל אל-פאסי או בלפרג', לא בורגיבה, אף לא אחד מנהיגי הניאו דסתור, וכן לא מנהיגי החזית לשחרור לאומי ( פ. ל. ן ) באלג'יריה – לא בלקאסם כרים ופרח עבאס גם לא בן ח'דה ובן בלה.
אף רגע אחד לא העלה איש על דעתו את אפשרות יציאתם של היהודים. אזרחים יקרים היו אלה בעיניהם, ומה גם שלא היה להם תחליף במלאכת הבנייה הלאומית. כל ראשי הלאומנות הערבית בצפון אפריקה השמיעו רק הבטחות אידיליות באשר לעתיד הצפוי ליהודים במגרב, משעה שתושג העצמאות.
והיהודים עצמם בכללותם האמינו עד לרגע האחרון כי לא תחדל נוכחותם בחבל עולם זה, שאין איש חולק בו על זכותם כאנשים נאמנים עם התושבים הקדומים ביותר. לא מעטים מהם, במיוחד בתוניסיה ובמרוקו, ואפילו באלג'יריה, תפסו בנשק לצד הלאומנים, מתוך אמונה, שבזאת הם משרתים עניין צודק.
והנה פתאום טילטלם איזה כוח, שאין לעמוד בפניו והם נעקרו בהמונם מארץ מכורתם, מן הנופים המוכרים להם, מהרגליהם, מנכסיהם ומן האינטרסים שלהם. ונשאו בגל הטרגי, שגרף עמו את המתיישבים הצרפתים.
ביציאתם נחתמה פרשת היסטוריה של קיבוץ יהודי ותיק ביותר, שקיומו נמשך ללא הפסק מאז יסודה של קרת חדשת – כלומר מאז שנת 813 לפני הספירה.בתום היסטוריה ארוכה ועשירה במידה בלתי רגילה מצטיירת לנו יהדות צפון אפריקה כחטיבה מקורית מובהקת, שאולי אין כדוגמתה בתולדותיהם של פזורי ארץ ישראל.
יהדות זו, שרשיה נעוצים במעבה העבר המקראי ועד דורנו זה היא נושאת עמה השפעות מירושת הפניקים, בת זמנה של הקיסרות הרומית הייתה, ולאחר מכן עמדה בפני הונדלים והביזנטים. חדורה. היא תרבות ערבית כמו גם מסורות ברבריות אמיתיות, ועם זאת קיבלה לנחלה את כלל ירושתם של יהודי ספרד מגורי שנת 1492.
אלופת הלשון העברית הייתה, והיא שהכשירה את הקרקע לתחייתה והעמידה לה את ספרי הדקדוק והמלונים הראשנים שלה, יהודה אבן קורייש, דונש בן לבראט ויהודה חיוג', כמו שבתחום הפילוסופיה שקדה על החייאת המחשבה הניאו אפלטונית, יצחק ישראלי.
בתחום התלמוד יצרה את הפירושים הגדולים הראשונים, יצחק אלפסי, ובתחום הקבלה ירשה ושימרה את המסורות הגדולות. לאחר שלוש מאות שנים של ניוון, שעברו על יהדות זו עד למאה ה-19, באה התרבות הצרפתית והשלימה את עיצוב קלסתרה, כפי שהוא מוכר לנו כיום, בשעה שנחלצה מגלות המגרב וסוף סוף ששבה בהמוניה לנקודת המוצא שלה, אל אדמת ישראל.
לא בלי חיל ורעדה ייעשה, אפוא, אדם היסטוריון של עבר כזה, מה גם שבדברי ימיה של האנושות ואפילו של עם ישראל עודנו בבחינת ארץ לא נודעת. אכן, היסטוריה בת אלפיים שנה ויותר, שהקיסריות הגדולות ביותר הטביעו בה את חותמן, ועם זאת כמעט לא עָדר בה המחקר המדעי.
ואולי תקשה כאן משימתו של ההיסטוריון במיוחד, משום שסגולתה המובהקת היותר של יהדות צפון אפריקה היא הגיוון שלה, לא רק גיוון תקופותיה השונות אלא גם גיוון שכבותיה השונות לתקופותיהן. במרכז ההיסטוריה של צפון אפריקה עומדת ההיסטורי של הכיבושים שעברוה, לפי שכל כובש נתן בה את השפעתו, שהתבטאה בצורות שונות לפי החבלים והמחוזות.
לפי מידת הקרבה לחוף או מידת הריחוק והניתוק בחולות סאהארה או בהרי האטלס. אמת זו כוחה יפה גם לגבי התקופה הצרפתית. אלג'יריה הייתה מושבה, מרוקו ותוניסיה היו שטחי חסות. בכל מקום היו בין הקיבוצים היהודיים הבדלים עמוקים בארגון ובדפוסים מחמת ההשפעות השונות שהיו נתונים להן, ומחמת השפעות אלו קמו בשלוש הארצות חברות יהודיות נפרדות ומגובשות מאוד – בעיר ובכפר, באזור החוף, בהרים ובמדבר,בסביבה ברברית, ערבית ספרדית או צרפתית.
אך דווקא בגלל עושר זה הרי הסביבה הצפון אפריקאית היא שטח הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, אשר משום מה מיעטו כל כך לתת דעתם עליה. אפשר לומר שכל יישוב יהודי היה בבחינה מעבדה, בה אפשר היה להתבונן לא רק במורשתו של עבר מפואר, שנשתמרה בטהרתה אלא גם בתמורות שפקדו אותה והוליכוה מימי הביניים הערביים אל לב המאה העשרים של צרפת או של ישראל.
ואם אין די בכך, הרי יכולים אנו לחזות כאן באורח ניסיוני ובמשרים בכל שלביה של התמורה : מן הרוכל הבוּר, ההולך מכפר לכפר בלב ההרים הנידחים ביותר במרומי האטלאס, ועד לחרשתן המפלס דרכים חדשות לאירופה, מן המקובל התלוש מן העולם המודרני ועד לפרופסור באוניברסיטה, עד לממציא, לאמן ולסופר היושב בפאריס, בפרינסטון או בירושלים והתורם תרומה אישית לבנינו של עולם חדש.
אכן לעתים קרובות מאוד תולדות האנושות מקופלת כאן כולן בגלגולים של איש אחד, משפחה אחת, קהילה אחת.
ואיך לא אַעלה כאן זכרם של נופי אותה עיירה בלב המגרב בה יצאתי לאוויר העולם, עין טְמוּשֵׁנט, בקצה משיורי ה " סַהל " של אוראן, הזרועים כולם גפני ברכה, במקום נפגשים העמקים של אואָד סינאן ואואד טמושנט, מקום שם אהבנו לשחק בין שיחי ההרדוף והעוזרר.
כשבאו הקולונים ( המתנחלים ) הצרפתים לבנות כאן את עירם החדשה, בחרו להם בחוש מקום שכבר התיישבו בו הערבים, לאחר שהקימום בו הביזנטים, הונדלים, הרומים, הפניקים, ולבסוף הברברים ילידי הארץ.
הללו היו אנשים מבני מֵשטה, הודו אריים, שכבר רוו השפעות כושניות ושרויים היו בעידן הניאוליתי, כאשר בדרך הים הגיעו לכאן כובשיה הראשונים של הארץ, הפניקים, והביאו להם כלי ברזל ראשונים לראשונה פתחו לפניהם את עולם הים התיכון.
בצל הגנים של עין טמושנט של ימינו חולם הייתי בילדותי על הכפר אשר יסדו בשחר ההיסטוריה וקראו לו בשם השמי סוּפת, במרכזו של חבל ספָר. כאן היו הברברים סוגדים לשדים אדירי הכוח, שהיו מקננים בג'בל דוּבּמה ובמערות, במעיינות, באילנות הקדושים, בכוכבים, בבהמות ידועות, כמו האיל, שבהם בני האדם תלויים לשבט או לחסד.
עם הופעת הגמל, כבר נפתחה הארץ לפני השפעות מאפריקה השחורה ומן המזרח. הפניקים, שבלי ספר הגיעו לכאן במאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, הביאו לעין תנים זו ( כך פירוש השם הברברי " עין טמושנט " ) את השפעתה של תרבות גדולה, שבזכותה נשתלבה האוכלוסייה הילידית, ההודו אירופית במוצאה, לעולם ועד במעגלות העולם השמי.
מם הפניקים למדו הברברים דרכים חדשות בחקלאות, בפר גידול דגנים, ובגידול בהמות, כמו גם את השיטות המהפכניות בעיבוד עץ, שעם, אריגי צמר, עורות, נחושת, ארד, ברזל ומעשי קדרוּת.הם למדו לדעת לשון חדשה, הפונית, הקרובה לעברית, והודות ללשון זו הכירו גם עולם רוחני חדש זה של עמי המזרח הקרוב, ומן הסתם כבר הכירו אז גם את עולמו של התנ"ך.