מבצע יכין – שמואל שגב
דונש בן לברט היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן לברט לאחד ממקורות השראתו של רש"י.
רבי דוד בן אברהם אלפאסי – מי שחיבר את המילון הראשון בשפה הערבית. בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ"ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היה יצחק בן חלפון ויצחק בן יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי.
רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על ידי כל חכמי הגולה. ספרו – הלכות הרי"ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על כן זכה ספר זה לכינו " התלמוד הקטן " והופץ בכל פזורות ישראל.
במחצית המאה ה-12, שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב"ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על ידי השושלת הקנאית " אלמואוחדין ".
ב " איגרת השמד " המפורסמת שלו, טען הרמב"ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו – לא יצאו מחיק היהדות. יתר על כן, אנוס כזה שעשה מצווה – הקב"ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו. הרמב"ם ייעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.
גירוש ספרד בשנת 1492, חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר ניצחונם על המאורים – 2/1/1492, קבעו פרדיננד מלך ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון " אלהמברה " שבגרנאדה.
ב-30 במרס 1492, הורה פרדיננד כי עד ל-30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה. כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב לצאת את גבולות הממלכה, ולא – היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מכנאס, טאנג'יר, תיטואן ורבאט.
בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותי, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס גולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.
דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצוות השליט. חיש מהר, עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר החוץ של המדינה.
בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו – רבי ארים אלנקווה, רבי יעקב בירב – שעלה אחר כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר ה " שולחן ערוך ", רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע " בר יוחאי נמשכת אשריך ", וכן רבי דוד בן זמרה – הרדב"ז שפירש את " משנה תורה " להרמב"ם.
תוך זמן קצר, הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה, ובארץ ישראל
אך גילוי אמריקה על ידי קולמבוס, החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בין לילה מאגן הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו, הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון אפריקה כולן.
שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ " גשר יבשתי " בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש.
הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתן מעולם, עוד בימי הביניים, עלו יהודים מצפון אפריקה לירושלים, בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים : " ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ". לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ-300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.
בית הכנסת של יהודי מרוקו בצפת, ידוע כיום כבית הכנסת של האר"י ז"ל. קהילת המערביים בירושלים הייתה גם מרכז תרבותי יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א -, נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המצאה ה-17.
ספרו " עבודת הקודש " הוא הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. רבי חיים בן עטאר, בעל פירוש " אור החיים ", עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת " כנסת ישראל " ולפני מותו בשנת 1743, הוא חיבר את הספר " ראשון לציון ". קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהודי צפון אפריקה באותם הימים.
במחצית השנייה של המאה ה-18 שקעה שמשה של פאס וזרחה של מכנאס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראל ד"ר שלום בר אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידאנו, בן עטאי ומימראן – כולם ממכנאס – שימשו כנגידם ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו.
מכנאס הוציאה מקריבה גם רבנים גדולים מבני משחת טולידאנו, בירדוגו, עמאר ומשאש. ואילו במחזו תאפילאלת צמחה שמפחת המקובלים לבית אבו חציריא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם הזה.
הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה בשנת 1870, על פי חוק כרמיה, הפיח תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקווה זו גברה לאחר שעל פי חוזה פאס, קיבלה צרפת בשנת 1912 את הפרוטקטוראט על מרוקו.
המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות " אליאנס " שהייתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה, חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניו, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר. צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב-22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על פי התקנון היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים לבין השלטונות.
תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברברים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטוראט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.
יהודים היו פעילים מאוד בייבוא התה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפני היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה.
אף על פי כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו ובזכות חכמיהם ותורתם, הם הצליחו לשמור את ייחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.
שני מצאורעות במחצית המאה ה-19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לישראל. במצרים – התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות'מאני. דבר זה הוליך מיד שמועות כאילו סֶר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה רוטשילד עמדו לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטאן.
שמועה זו הפיחה תקווה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית המקדש. אמונה משיחית זו, היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי., נתן העזתי, ויוסף אבן צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים.
הרעיון בשבר " מולדת ליהודים " היה כה מושרש בקרבם, עד כי בשנת 1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תוכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.
מבצע יכין – שמואל שגב
2 – מבוא לספר " מבצע יכין " – שמואל שגב.
תולדות יהודי מרוקו.
עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות המגרב עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה – עובדה היא שיהדות מרוקו נותר עד כה " מנושלת " מעברה המפואר.
בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.
הודות לעידוד זה, יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אור נוגהות על תרבותה של היהדות הפון אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.
על פי מסורת בעל פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה, בין העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגידו למגרב עוד לפני חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 מלפני הספירה.
בבית כנסת עתיק בעיר ג'רבה שבתוניסיה, מצויה אבן שלפי המסורת היא מבאני מקדש שלמה, והובאה לשם על ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני, גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית. נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופת הוונדאלים והביזנטים.
אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.
עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; 622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:
|
|
"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר" |
|
הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג' בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב.
כושר ניידותם, היקנו ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים – הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש בכוחות המשותפים של היהודים והברברים " כוהנת " יהודיה בשם דהייא אל כאהנא ( דהייא הכוהנת ) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.
בקרב המכריע, העדיפה דהייא להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהתייכו ל " אהאל אלכתאב " ( עם הספר ), זכו למעמד של בני חסות ( ד'מים ).
אסור לבן חסות לגעת בקוראן, מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו
אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר
אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של בוז וזלזול.
הנישואין בין מוסלמי ליהודיה מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת נשים מוסלמיות
לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמנותיו.
נאס רעל בן חסות לסייע לאוייבי האסלאם
בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט ( זונאר ) ולקשור לזרועו פיסת אריג ( גיאר ) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
את מתיה יקברו בני החסות בצינעה ולא יספדו אותם בפומבי
בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם או…חזיריהם
לבסוף נאסר על בן החסות להזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרידה או בחמור.
חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית הייתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחת חפותו הייתה קשה יותר.
מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני חסותו ומכאן שמטעמי ביטחון גרידא, חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.
ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קורבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות עברית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח אירופה האחרות.
מעבר למצוות הקוראן, נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו – המללאח – היהודי באמצעות " שייח אל יהוד " – מעין מוכתאר של הגטו – שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים, ולקבל את מכסת כוח האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.
" שייח אל יהוד " היה בבחינת ז'נרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם למעשה, מאז המאה ה- 46 ועד שנת 1918, המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.
במחצית השנייה של המאה ה-8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל חסן – בנם של הח'ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח'ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את ממלכתו.
השושלת האידריסית מלכה במרוקו 197 שנים 788 – 985. אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזירות קשות. בנו, אידרים השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון בשנת 792 – החלה " תקופה הזוהר " של יהדות מרוקו.
הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידריסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל ובחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את המללאח – הגיטו היהודי – והורה לחייליו לשמור על חייהם.
לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח'ליפות בית אומאיה בקורדובה והח'ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה.
אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקירבה חכמים רבים. חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בעברית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.
באותה תקפוה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית – ריב יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן לבראט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.
Les veilleurs de l'aube..Victor Malka
Les étoiles du matin
Nous sommes samedi et il est deux heures du matin. Les rues sont désertes dans le Casablanca hivernal des années 1960. Ce n'est évidemment pas – qui pourrait l'imaginer ? – une heure pour se livrer à on ne sait quelle promenade.
Cela est même, mesure de prudence, fortement déconseillé. C'est pourquoi on ne rencontre, ça et là, que de bien rares amoureux de la nuit ou des fêtards attardés, des hommes qui, comme partout ailleurs, ayant trop bu, sont incapables de retrouver l'adresse de leur domicile ni même sans doute de se rappeler s'ils en ont véritablement un.
Mais que font alors dans la rue et à cette heure-là, ces juifs, marchant par groupes de quatre ou cinq, parfois de deux seulement, et qui semblent tous se diriger vers le même lieu ? Que cherchent-ils ? Et ne sont-ils pas bien imprudents de porter, dans des rues d'une grande ville arabe et musulmane et en ces heures incertaines, si ostensiblement, leurs kippas ou leurs couvre-chefs ?
Ils se sont fait réveiller par le bedeau de la synagogue (« Abraham, réveille-toi, c'est l'heure », « Isaac, c'est la deuxième fois que je passe, tu vas rater la veillée »), souvent par leurs proches ou leurs amis.
Parents et enfants, jeunes et vieux se sont, pour plus de sécurité, donné rendez-vous à tel carrefour de la ville. Tous se rendent du quartier dit européen où ils habitent pour la plupart vers une synagogue sise en pleine médina musulmane.
C'est là que – selon une antique tradition évoquée par nombre de maîtres du Talmud – se déroule, tous les samedis matin, longtemps avant l'aube, entre les mois d'octobre et de mars, la séance religieuse et musicale dite des bakkachot.
Le mot lui-même appartient au vocabulaire liturgique et veut dire « supplications, prières, litanies ». ( Dans l'hébreu moderne de tous les jours, il signifie plus simplement « demandes, sollicitations, requêtes ».)
On reviendra plus loin sur les réelles origines de cette tradition que les communautés juives de l'Empire chérifien ont observée fidèlement durant des siècles au point de la considérer, indûment, comme leur propre création et leur prérogative quasi exclusive.
ls se sont tous réveillés pour s'en aller, ainsi que le faisaient leurs pères et leurs grands-pères, chanter des textes traditionnels et liturgiques écrits, au cours des siècles, par nombre de leurs poètes. La ville est endormie. Pourtant, à deux cents mètres du lieu de culte, les vieux airs synagogaux des psaumes du roi David – qui introduisent d'ordinaire la veillée – parviennent crescendo aux derniers fidèles en route pour le lieu de culte. Moment de grâce, instant de ferveur mystique que salueront, des décennies plus tard, nombre d'écrivains et de journalistes. L'un d'entre eux écrira
Nous avions l'impression d'entendre, à travers la lointaine cantilation des psaumes, la voix du roi David lui- même s'adresser à nous directement. Nous éprouvions alors, dans ces moments, dans les rues désertes de cette ville arabe et musulmane, un sentiment qui ressemble à une respiration de sainteté. Ou d'éternité.
Le chercheur israélien Moshé Haboucha évoque ainsi les veillées de son enfance : « Ma mère s'en prenait au bedeau qui venait me réveiller en pleine nuit. Le bedeau lui expliquait qu'il était important que j'apprenne à chanter. […] Je me souviens aussi que sur la route, nous avions peur des voleurs et des ivrognes. »
De plus, Gerschom Scholem raconte, dans un livre consacré à la symbolique dela Kabbale, que le rabbin Abraham Halévi Beroukhim qui était d'origine marocaine « se levait à minuit, parcourait les rues et criait d'une voix détresse." Ces paroles, il les répétait à voix haute, frappant à la fenêtre de chacun des fidèles, les appelant par leurs noms et ne quittant les lieux qu'après avoir vu qu'ils se sont bien levés de leurs lits »
Selon le traité Brakhot (4. b) du Talmud, l'aurore symbolise la disparition de l'obscurité et la libération. On y raconte que des sages marchent dans la plaine à l'aurore. « Rabbi Hiya dit à rabbi Chimon : voilà comment se fera la libération du peuple d'Israël, petit à petit, comme l'aurore du matin. »
On pourrait penser que les petites gens, pour la plupart musulmans, voisins immédiats de la synagogue, se sentiraient dérangés dans leur sommeil du samedi matin.
D'ordinaire, ils se réveillent tous les jours de la semaine, dès potron-minet, pour s'en aller rejoindre qui son usine et qui son petit commerce ou sa boutique d'artisan, et voilà que le jour où ils peuvent enfin goûter à un luxe de bourgeois et s'adonner à une relative grasse matinée, la communauté juive débarque en grand nombre dans leur quartier et se met à chanter à haute voix et en une langue que ces habitants ne connaissent pas, même si les airs musicaux, eux, leur sont plus que familiers. Pour moins que cela, sous d'autres cieux, on ferait appel à l'autorité de la police, invoquant, sans doute légitimement, on ne sait quel tapage nocturne.
מראכש העיר-אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי
מראכש.
המוראביטון והמצביא יוסף אבן תאשפין.
הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, מזכיר את תקופת המוראביטון במרוקו, שאמנם הטיבה את מעמדם של היהודים, והביאה תמורה כבירה בחייהם. המצביא יוסף אבן תאשפין ובנו עלי משבט סנהג'א, היה מושל המוראביטון הראשון,. יוסף אבן תאשפין הגיע למקום מנראה לו מתאים להקים להפליא להקמת עיר, אזור פורה היושב על מקור מים ודקלים.
הקים מחנה אהלים בלב המדבר הפורה. הוא החל לבנות את העיר מראכש, החל משנת 1062, ובנו עלי השלים את בניינה של העיר. שלטון של המוראביטון התפשט על כל צפון אפריקה וחלקים מספרד הנוצרית, יחסו של יוסף ליהודים היה טוב, הוא מינה מתוכם גובי מסים ופקידים בכירים.
שלטונם של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות. ובשנת 1220 נתגלו ניצני המהפכה הקרובה, ששמה קץ לשלטונם ואלה היו אלמואחידון. הרב יעקב משה טולידאנו, מסכם תקופת שלטונם של המראביטון באומרו : " כבר אז ידענו כיח התקופה הזו של ממשלת המוראביטון, נחשבה ליותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו.
ואמנם גם אז בימים הטובים ההם, לא נוקו היהודים מצרה כאשר עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר, ושלוחו של משיח. דבר שהעלה את חמתם של יושבי הארץ נוצרים ומוסלמים. בעת ההיא הייתה צרה והרס ליהודים שבחבל דרעה שטפחה וגדלה, והייתה זיק תקווה ליהודי מרוקו ".
על כל פנים אם בצפון הריכוז היהודי הגדול היה בעיר פאס ועיירות המחוז, הרי הכוח היהודי הדומיננטי יותר מרוכז בדרום המדינה. ונרקמו סביבו אגדות כי הוא גם היה בעל שלטון עצמאי ובעל כוח לוחם בלתי מנוצח, היושב בחבל רחב ידיים, חבל דרעה.
בימי המושלים יעקב ושלמה בנו, הם רדו במוסלמים שם כמאה שנה עד למפלתם, וגם זו הייתה במלכודת ששמו להם אויביהם הערבים, שעה שהוזמנו אליהם לשיחות שלום ביום שבת. הם האמינו שאכן פני אויביהם לשלום, לכן מפני קדושת השבת באו בלי נשק. ואולם הם נבגדו על ידי איברהים לברדעי וחייליו, והרגו בהם כשבע עשרה אלף מיהודי דרעה.
המואחידון.
המואחידון זו תנועה קיצונית דתית, שהתעמולה שלה הייתה אות מבשר רעות ליהודים. מייסד התנועה מוחמד בן תומראת המהדי, ואחריו בא מולאי עבד אלמומן שהמשיך בכיבושיו. הוא כבש את פאס בשנת 1145, ושנה אחריה כבש את מראכש, והשתלט על כל צפון אפריקה. שלטונו התפשט באזורים נרחבים בספרד, בהם ערים גדולות, כמו, קורדובה וסביליה.
לעבד למומין ולתנועותיו לא היה מעצור. כי הם נקטו באמצעים אכזריים כלפי כל מי שעמד בדרכם, משכלים יהודים ומוסלמים, שניהם נחשבו בעיניהם לכופרים. הם הרסו את פאס העיר ואת חומותיה, וגם את מראכש וכל מה שנבנה בה. גם משום שהם לא רצו לראות דבר שיזכיר הישגיהם של המוראביטון.
רבי אברהם אבן עזרה נתן ביטוי בקינתו המפורסמת על עוצמת ההרס והחורבן של הקהילות, הסבל שעבר על כל ארצות המערב מתוניס בצפון, ועש מראכש ותאפילאלת בדרום. וכן על קהילותיה המפוארות של ספרד המוסלמית. אם כי עד אחרי מותו של עבד למומין אזנתי, נותרו עוד סדרי קהילה על כנם, אבו יעקב אבן יוסף, המושל שבא תחתיו באנדלוס התגלה כמלך קנאי שחידש גזירות ישנות והוסיף עליהן משלו, מהם סבלו היהודים בעבר לפני בוא המוראביטון. הוא הוציא חכמים להורג, מהידועים שבהם רבי יהודה אבן סוסאן שנהרג בשנת 1165 . אגב רבי יהודה היה מורו של הרמב"ם בעת שהותו שלזה בעיר פאס.
משפחת הרמב"ם ברחו מספרד הדרומית לפאס, מפני חמת המציק. בפאס מצאו מקלט במשך כשש שנים, אולם עם התגברות הפרעות, הם נאלצו לנוס על נפשם למזרח. גם יוסף בנו של אבו יעקב שמלך במקומו היה איש עריץ ונוקם כאביו. במשך עשרים שנות שלטונו, הוא הוסיף על היהודים גזירות, בהן, נשיאת אות קלון על הזרוע, וכל מיני תוספות לבוש משפילים.
גם מוחמד בנו שליוסף המשיך בדרכו. הוא דרש להתחקות על האנוסים אלה שהמירו את דתם, אם לא עשו כך רק למראית עין, ופקדו להבדילם על ידי פריטי לבוש שונים, כמו מעיל צהוב ומגבעת צהובה. ונתקיים ביהודי מרוקו בתקופה זו הפסוק " את אשר השאיר החגב, אכל הארבה " רוצה לומר את אשר השאיר אדריס הפאטימי, אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי ממרוקו לפני ארבע מאות שנה, אכלו עתה המואחדין בכל פה, ולחכו את כל המוסדות היהודים במרוקו ובכל צפון אפריקה.
מי לחרב, ומי לשבי ושמד. כי רבים מהם נאנסו להתאסלם, ואחדים עשו כן לבל יבולע להם ולרכושם. מהקינה שנכתבה בתחילת שלטונם של המאוחדין, הראב"ע כתב את קינתו בשנת 1141, אחרי שידע קודם על מצבם הטוב. כי בכל הקהילות המערב הייתה תורה וחכמה. וגדולי תורה היו במספר לא מבוטל. הראב"ע תיאר את כל התלאות והאסונות שהמיט השלטון הזה, והחורבן שהביא עליהם במלחמתיו, בכל מקום שדרכה כף רגלו. המאחדין השאירו הרס וחורבן בכל מקום שעברו, רתת וחלחלה.
תוכן הקינה הובאה, בהתחלת שירשור זה.
באגרות הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף עקנין, תיאר את המצב כך : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, ומבקש ה' נחבא, ואור ישראל כבה " באגרתו לחכמי לוניל כתב על מצבם של חכמי המערב , " בעוונותינו כבר נדע את אשר נגזר עליה ". שכל זה נמשך למותו של מוחמד אנאצור שהיה אחרון משליטיט שלטון הזדון של המואחדין.
צבאו של מוחמד אנאצור, ניגף במלחמה הידועה בספרד, בעיר שואלטירא ( ערב יום הכיפורים תתקע"ד – 1214 – הוכה שם שוק על ירך על ידי הספרדים. ומשם ברח למראכש, ומת שם.
עם מפלתו ומותו הלך ונחלש שלטון הפחד. כי חרב מלכי הנוצרים רדפה אחריהם, והשפילה אותם עד עפר. המושלים האחרונים עבד אלוואחיד, ואלעדיל אבו מוחמד, ואחיו אבו אלעלא אל מומן, החזיקו בשלטון לחילופין עד לשנת 1233.
מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי
דומה שריבוי החכמים שהיה בעיר הלך והתמעט לקראת סוף המאה הי"ט. במאה העשרים חלה בידרדרות בתחום הרבני, והעיר הגדולה לאלוקים נזקקה לרבנים מבחוץ, בני ערים וכפרים קרובים ורחוקים, דבר האומר דרשני. לעת כזאת תמיהה זו נשארת בתיקו.
בני מראכש היו מפענחים במליצה את ראשי תיבות של המלה תיקו ( תאג'יר – סוחר עשיר – ישועה קורקוס וולדו ( ובניו ). מימרא המבטאת את גדולתו של הנגיד ישועה קורקוס – נפטר בשנת 1929 – הכל יכול, אשר בכוחו היה לפתור כל בעיה. יש התולים בו גם פתרונות של בעיות הרבנות.
כלומר הוא היה גורם לכך, כי כדי לבצר מעמדו מפני אופוזיציה של המשפחות המיוחסות בעיר, הוא דאג למנות רבנים שאינם מבני העיר שאין להם גיבוי מבני העיר ולא " זכות אבות ", מתוך הנחה שאלה יהיו נצונים למרותו ולא יסכנו את מעמדו, הסבר זה קלוש ותלוש, ובמקום אחר ארחיב אי"ה. לדעתי ההסבר לתמיהה זו טמון ביצירות חכמי העיר, ורק עיון שיטתי בשבריהם יוכל להביא לפתרון תעלומה זו.
היצירה הרוחנית.
העיר מראכש הייתה עיר גדולה של חכמים ושל וסופרים במשך מאות בשנים. בתור שכזאת היה סביר להניח שיגיעו לידינו ממנה עשרות רבות אם לא מאות של יצירות, בנוסף לאלפי תעודות. בהן : תקנות, הנהגות, אגרות ומכתבים, שיצרו וכתבו חכמי העיר במחצית הדורות.
אולם המציאות מאכזבת, ידיעות מעטות הגיעו לנו על הקהילה הגדולה במראכש, וגם זה רק מהמאה הי"ח ואילך שאז הולכים ומתרבים הידיעות על הקהילה, חכמיה ועל הקשרים בינה לבין קהילות אחרות. אם כי גם אלו יחסית הן מעטות לעומת קהילות אחרות קטנות בהרבה ממראכש.
די לציין שמהמאה הי"ח, לא פורסמה מחכמי מראכש שום יצירה מחידושי ש"ס או שאלות ותשובות, זו תקופה שידועים לנו חכמים רבים גדולי תורה והוראה שפעלו בעיר ואף באו במשא ומתן של הלכה עם חכמי קהילות אחרות כמו רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו ובנו רבי אברהם, רבי שלמה עמאר ואחרים.
גם היצירות שהגיעו אלינו מחכמי מראכש במשל כל התקופה עד הדורות האחרונים, הן מעטות ביותר. יתירה מכך, גם מבין היצירות ששפר מזלם והשתמרו, רק בודדות הגיעו לפרסום ולהוצאה לאור, דבר המעורר תמיהה מה נשתנתה קהילת מראכש מכל הקהילות.
קהילת מראכש וסביבותיה התברכו באוכלוסין וחכמי העיר נדרשו לבעיות שהזמן גרמן ולשאלות דת ודין בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין הפרט לקהילה ובין קהילה לקהילה. מגם שבני מראכש ידועים כאנשים שאינם נוחים זה לזה. ואלה הדברים המצריכים כתיבת פסקי דין מנומקים ושאלות ותשובות רבות.
ונשאת השאלה איפוא הם הפסקים והתשובות של חכמי הדורות. וקשה לומר שהם לא יצרו ולא כתבו, דבר שאינו מתקבל על הדעת. וגם אם אכן לא יצרו ולא כתבו, הרי שינוי זה דורש הסבר ובתייחסות הן מצד החכמים עצמם והן מצד בני העיר וחוקריה.
אולם מרבית היצירה של יהודי מרוקו סבלה מפגעים שהזמן גרמן, פרעות, שוד וביזה, אסונות טבע, שרפות, שטפונות, טחב ועש. בכל זאת ממרבית הקהילות נותרו לפליטה אודים רבים, להוציא מקהילת מראכש. כזה המצב גם לגבי חכמים שחיו מהמאה הי"ט ואילך, שבגלל קרבת הזמן הגיעו לידינו משאר הקהילות יותר יצירות יחסית.
הקמת בתי דפוס בשלהי המאה הי"ט במרוקו, עוררה בני קהילות רבות לטפל בעזבונם הרוחני של חכמי המשפחה, ושל חכמי העיר מדורות קודמים ולהוציאם לאור, קמו ארגונים לשם כך בערים פאס, מכנאס, תיטואן וצפרו, ועוד. משום מה התעוררות זו פסחה על בני הקהילה וראשיה במראכש, כולל צאצאי החכמים.
מי שיתוודע ליהדות מרוקו דרך ספרות חכמיה, עלול לטעות ולחשוב את קהילת צפרו הקטנה, לגדולה פי כמה מקהילת מראכש. כי מצפרו הגיעה לידינו ספרות ענפה ותיעוד רב, יחסית למראכש הגדולה.
דומה כי תופעה זו קיימת גם בדורנו ביחס של בני העיר מראכש כלפי רבותיהם ויצירותיהם. כי בימינו חלה התעוררות אצל בני רוב הקהילות להתחקות אחר שורשיהם ולהעלות מתחום הנשייה מה שניתן להציל ולשחזר משורשים אלו.ולא רואים באותה מידה דבר זה אצל בני יוצאי העיר מראכש וגרורותיה.
גדולה מזו ישנן משפחות מיוחסות מבני העיר מראכש בארץ המתפרנסות בריווח מייחוסם והוקרתם של בני הסביבה לחכמים מאבות אבותיהם, למרות שזו למעשה תעודת הכבוד ועץ החיים עליו הם נתלים. ולו חכמו ישכילו לעשות מזה קופה גדולה.
וסהדי במרומים שמיום עומדי על דעתי חם לבי בקרבי, וחשתי צערם של רבותינו הקדושים שלא יהיה יגיעם ופרי רוחם בתורה לריק חס ושלום, וכאילו בת קולם המנהמת כיונה מהדהדת באוזני, בבחינה, " מי יתן אפו ויכתבון מלי בספר ויוחקו. בעט ברזל ועופרת, לעת בצור יחצבון. ( איוב יט )
אנא חוסו על שארית הפליטה מפרי רוחינו ועמלינו בתורה, ועשן עמנו חסד ואמת להוציאם לאור שיהיו שפתותינו דובבות. גם אנו נהיה מליצי יושר בעד כל מי שיעזור ויתן יד למלאת בקשתינו זו, בעדו ובעד בני ביתו.
את כאבי זה ביטאתי לפני בני העדה, חברים, חכמים, משכילים ואישי צבור. ולאחר שעמדתי על חומרת המצב אצל חכמי מראכש, מזה כעשור הדגשתי הדברים לפני יוצאי העיר ובניהן ולפני צאצאי המשפחות המיוחסות שבהם, ולצערי הייתי כקול קורא במדבר, ויהי רצון שזכות רבותינו המחברים תעמוד, ודברינו יעשו רושם.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
רבי רפאל משה אלבאז זצ"ל
רבי רפאל משה אלבאז המכונה בפי יהודי ספרו " הרמ"א " מספרו, להבדיל מ " הרמ"א " האשכנזי הלא הוא רבי משה איסרליש, המשיג הגדול ביותר לרבי יוסף קארו בעל " שולחן ערוך ' המכונה " מרן " שעל פיו יהדות מרוקו נוהגת עד עצם היום הזה, לעומת " הרמ"א " האשכנזי שלפיו נוהגים אחינו האשכנזים, זו היתה הבהרה למען הסר כל ספק במי מדובר בכתבה זו.
מתוך האינצליקופדיה " ארזי הלבנון "
שייך למשפחת אלבאז המקושטת בשלשת ארוכה של חכמים ושל סופרים, המתייחסים בשורשם של המגורשים רבני קאשטילייא.
נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבאז ז"ל בשנת התקפ"ג – 1823 ובהיותו צעיר לימים נתייתם מאביו ואז נכנס לבית מדרשו של דודו, הרב עמרם אביטבול ז"ל. ושני רבנים סמכו את ידיהם עליו, בהיותו בין כ"ח שנים ומינוהו לרב ודיין כאחד מדייני העיר לשפוט ולדון ביו איש ורעהו, כנהוג באותה תקופה שהשלטונות לא מנעו מאזרח יהודי להתדיין גם בעסקי ממון על פי חוק התורה הקדושה. היה אישיות מאירה ומזהירה, ובו נאספו כל סגולה וכל מדה טובה ויקרה.
לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו מחד גיסא, ותלמידיו מאידך גיסא. מספרים שהוא גידל יתומה וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו, כמו כן לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג עשרים צ'ורו לצורכי נישואיו.
ואלה הם ספריו.
1- הלכה שלשלמה- שו"ת בארבעת חלקי שולחן ערוך.
2- עדן מקדם – מדרשים.
3- מיני מתיקה – ביאורים וחידושים.
4- עטרת פז – בחכמת הנסתר.
5 – ארבעה שומרים – דיני מוסר על ארבעה נושאים, תיקון פגם הבריות, שבת, תפילין, ומוסר השכל לתיקון המידות.
6 – שיר חדש – שירים ומליצות בעברית ובערבית.
7 – קול בוכים – קינות על פטירתם של אישים שונים.
8 – ציון במשפט – על דיני חושן המשפט.
9 – ספר כריתות – על דיני גירושין.
10 – חצר משכן – קיצור הספר.
11 – משכנות הרועים – לרבי עוזיאל אלחאיך.
12 – תורבץ החצר – מראה מקומות לספרות השו"ת בחושן משפט.
13 – פותר המים – פירוש על הספר.
14 – מים עמוקים – על התורה של רבי יהודה ברדוגו.
15 – זבחי צדק – על הלכות שחיטה.
16 – חולת אהבה – מליצות.
17 – דרש משה – דרושים.
18 – פרשת הכסף – מוסר ומשלים.
19 – כח מעשיו – על חכמת העיבור.
20 – באר שבע – על שבע חכמות.
21 – כסא המלכים – על מלכי ישראל, ארבע מלכויות ומלכי ישמעאל.
הרמ"א מספרו
"כאמור לרבי רפאל משה לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו, שהיה קובע להם זמן לכתיבה שתי שעות בכל יום, ואמרו שהיתה לו השבעת הקולמוס להקל מעליו עול יגיעת כפיים.
בניו הם גם כן תלמידיו הרבים, שאחדים מהם זכו להוראה וסמך את ידו עליהם, רב שלום אזולאי, רבי אברהם בן שיטרית, ורבי אבא אלבאז בן דודו, ורוב תלמידיו היו בעלי בתים למופת נאמנים לדתם המסורתית, כמעט כל הקהל היה אדוק לרבם הנזכר, כי הוא ז"ל ירד אל העם בלי הבדל, ואהב את הבריות וקרבם איליו, הלך אצלם ואכל מסעודותיהם, השתתך בשמחתם וצר בצרתם, היה משוחח עמהם כאחדים מבני משפחתו דבר בשפתם, והאיר חברתם, ושימח אותם, וידע למשוך איליו את כל ההמון שחלק גדול לא ידע קרוא וכתוב, ולזה הכין בשבילם שירים ותוכחות ובקשות בלשון ערבי ותוכו מוסר השכל ויראת שמים והאיש משה עניו מאוד עם כל אדם. וגם העם העריך אותו וראה בו מנהיג ומדריך תורה ורב."
הנה כי כן אנו רואים כאן בפרק קצר זה, שני דברים עיקריים לעניות דעתי, " והיו תלמידיו נאמנים לדתם ומסורתם " ללמדנו רבותיי שלא רק לדתנו מחוייבים אנו אלא גם למסורת שלנו, שהיא היא אבן היסוד של כל העדה, ומסורת מה היא, יומרו המלעיזים, והם לא מעט, שדברים אלו, אין לנו על מה לסמוך, ולכן צריכים אתם לנהוג כך וכך, כי הזמן והמקום השתנו, ואנוכי סבור שנהפוך הוא, גם אם המקום והזמן השתנו מחוייבים אנו לדבוק במסורת אבותינו, בבחינת לא תיטוש תורת אימך.
בנשא זה קיים ויכוח גדול, לא נכנס לזה, שלא נחטא בלשוננו, ובכל זאת, בהמשך כאשר נסיים בע"ה את הכתוב אודות הרמ"א מספרו, נחזור קצת לדברים האלו.
דבר שני אנו למדים מפרק מצוטט זה מ" ארזי הלבנון " שהרב בזמנים אלו, תפקידו לא רק בלימוד או הרבצת תורה, שזה למעשה תפקידו העיקרי, אלא, שימש כמרכז חיי היום יום בכל הקהילה, גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו ולא עליכם. תפקיד של מנהיג אשר הכיר כל אחד ודאג לכל אחד, נתן הרבה יותר ממה שקיבל, אם בכלל.
כאשר לפנינו דוגמא למופת מהצדיק הזה, מה לנו כי ננהג אחרת, מחוייבים אנו להשתדל ללמוד מאורח חייהם של נפלאים אלו.
דבדו עיר הכהנים
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
העיירה רקע בללי
העיירה דבדו נמצאת בצפון מזרח מרוקו והקהילה שבה הייתה אחת מהקהילות העתיקות והחשובות במזרח מרוקו בצד תאפילאלית שבדרום מזרח המדינה — כחמישים קילומטר דרומית לדרך הגדולה פאס — אוג׳דה, לרגלי רמת לגעדא נמצאת העיירה הרחק מפרשת הדרכים המקשרת אוג׳דה למרכז מרוקו וצפון המדינה לאזור תאפילאלית.
דבדו נמצאת בבקעה המתנשאת900 מטרמעל פני הים — הדרך המובילה לבקעה נקראת, פום דבדו או פתח דבדו. הנוף דומה יותר לעיירה בדרום ספרד מליישוב צפון אפריקני. דבדו מוקפת בפרדסים ובחורשות רבים וצפופים ומגיעים ליישוב תוך המולת נחלי מים ומעיינות.
היסטוריה כללית
במאה השלוש עשרה איבן סעיד גרנת הזכיר את דבדו. שבט בני עלי היו שליטי המקום ובראשם עמד מוחמד איבן זגדן שביצר את העיירה. שליט תלמסאן אבו חמו יצא למלחמה נגד בני עלי וזרע הרס בדבדו וסביבתה. עד ימינו אגדת בני עלי הייתה קיימת בין יהודי דבדו: אלאלא עישה מדוע את נאנחת ? ובנך הוא פצוע, ומי פצע אותו ? בני הגדול׳ ומי ביניהם ? מוהמד ועלי!
במאה הארבע עשרה נסיך מריני בשם מוחמד בנה את הקצבה בראש גבעה, והמסגד הגדול במרכז העיירה, הנסיך מוחמד נתן רשות ליהודים להתיישב במקום, עד היום נותרו שרידי מצודה מרעית. מוחמד אשיך שליט פאס במאה הט״ו יצא למלחמה לעצור התקדמות אנשי דבדו בסביבות העיר תאזה.
הוא נכשל ואחר כן מסר שנים מבנותיו לנישואין עם בני נסיך של דברו, מה שהביא לשליט פאם שקט מצד אנשי דבדו. דברו הייתה בתווך בין ממלכת פאם לממלכת תלמסאן ומהמאה השש עשרה היא ״בלאד אל מכזאן״ היינו עיר כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.
תולדות יהודי דברו ומאורעות שיביליה: אצל יהודי דבדו מצויה קבלה מדור לדור לאמר אנו צאצאי גירוש קנ׳א — 1391.
גירוש שיביליה או גירוש קנ׳א:
מאז נכבשה ספרד על ידי המוסלמים במאה השמינית נלחמו נוצרים ומוסלמים זה בזה. הנוצרים רצו ליטול מן המוסלמים את פרי כיבושם. כבר במאה הי׳ג היה בספרד שלטון נוצרי למעט מלכות גרנדה. נוצריותה של ספרד העמידה בסכנה מצב היהודים שם.
רצון השליטים להפוך את ספרד לארץ נוצרית נקייה מדתות לא נוצריות Espana Christiana, קנאת בני העם הספרדי ביהודים עשירים מקורבים לשלטונות, מומרים שקטרגו שכל מה שיהודים חפצים בו הוא רעת הגויים, מלשינים בני ברית שהלשינו אצל ראשי השלטון ובפרט בפרשת יוסף פיגון, האומללה, אלה היו ביסוד גורמים שזירזו גירוש יהודי שיביליה וספרד בשנת קנ"א, עוד לפני הגירוש הגדול של שנת רנ"ב 1492.
פרשת יוסף פיגון:
דון אנריקו, מלך קשטיליה, מינה יהודים לגובי מיסים מטעם המלכות, כן מינה את יוסף פיגון מנכבדי יהודי קהילת שיביליה אשר בדרום מזרח ספרד, למוכס ראשי של קשטיליה. יוסף פיגון מקובל מאד היה על המלך ואהוב ונכבד בעיני העם הספרדי.
אך היהודים התייחסו אליו אחרת, קינאו בו והלשינו עליו אצל המלך לאמר הוא אדם ,סכסכן ומועל בתפקידו הרם — פיגון השיב למתנגדיו בפעלם, והיחסים בינו לבין ראשי הקהילה התערערו מאד. באסיפה של ראשי קהל שיביליה נפלה החלטה אומללה לגזור דין מוות על יוסף פיגון.
בינתיים המלך דון אנריקו מת. דון יואן מלך תחת אביו בשנת 1379. בימי הכתרת המלך הצעיר נמצאו יהודים נכנסים ויוצאים בחצר המלך. תוך אינטריגות והשתדלויות השיגו בזריזות רישיון מהמלך דון יואן ״לסלק ולאבר יהודי מלשין או בוגד״.
באישון לילה באו יהודים לבית יוסף פיגון, עוררו אותו משנתו בטענה שהם באים לקחת את פרדיו, וכאשר פתח להם דלתות ביתו תפשוהו והתיזו את ראשו. הוצאתו להורג של פיגון זעזעה המלך והעם. המלך העניש את האשמים ושלל מן היהודים הזכות לדון דיני נפשות.
העיר שיביליה רעשה וגעשה. פרדיננד מרטינז, כומר בשביליה, מצא שעת כושר להחריף את מאבקו ביהודים. בדרשותיו היה מבטיח גן עדן ושלווה נצחית לנוצרי שהורג יהודי אחד — המלך עמד לימין היהודים ובשנת 1383 דרש מהכומר להפסיק את דרשותיו השטניות נגד יהודים.
במכתב ששלח לכומר כתב המלך: …אנו המלך נותנים לך לדעת פרדיננד מרטינז שקהילת היהודים של העיר האצילה שיביליה שלחה אלינו להתאונן… ואמרו שאתה עושה להם רעה ונזק… לכן אגו מצווים ואוסרים עליך לשפוט ולדון יהודים״.
הכומר התעלם מאזהרות המלך וההסתות הלכו והתרבו. הוא עשה משנאת ישראל עיקר מעיקרי דתו. ראש הכניסה בשיביליה תבע ממרטינז לחדול ממאבקו ביהודים ואף אסר על הכומר לדרוש ולשרת את הציבור בכנסיה. בנשת 1390 מת המלך הצעיר דון יואן וכן מת ראש הכנסיה — ימי התרופפות השלטון באו.
ומרטינז המשיך בדרכו ושלח איגרות למחוזות הכנסיה להרוס בתי כנסת אשר בתחומן ולהביא לו תשמישי קדושה של בתי כנסת כאות ניצחון. הוא נשא נאומים בראש חוצות וברחובות עיר והשליך שיקוצים וגידופים על עם ישראל, ועל תורתו ותבע מיהודים או התנצרות או מוות!
בחודש תמוז שנת קנ"א נשא מרטינז נאום בוער כאשר, מאזיניו התלהבו והמון פרוע ונסער התנפל על שכונת היהודים בשיבילה. יש המעריכים מספר ההרוגים ל־ 4,000. נשים וילדים נמכרו ממכר עבד. אחרים המירו דת משה בדת המשיחית, רבים נמלטו משיביליה.
בתי כנסת עלו באש וגופות ההרוגים היו מושלכות ברחובות. הזעם והרעה התפשטו משיביליה לקהילות ישראל שבקורדובה, !ולאנסיה, מורסיא, טולדו וברצלונה. יותר משבעים קהילות נפגעו במהומות קנ״א. הרב חסדאי קרשקש, מגדולי ישראל בתקופה ההיא, שלח מכתב לקהילת אוויניון בצרפת ״
… יום ראש חודש תמוז המר והנמהר דרך ה׳ קשתו כאויב על קהילת שיביליה רבתי עם… הציתו באש שעריה, הרגו בה עם רב, רובם המירו ומהם נמכרו לישמעאלים הטף והנשים, והיום מסילת היהודים יושבת בדד, מהם מתו על קדושת הי, ורבים חללו ברית קודש.
קינות רבות, המבטאות אמונה ובטחון בגאולת ישראל, וצעקה מול הגזירה הנוראה אשר זעזעה את יסודות קהילת ישראל בספרד, נתחברו לזכר מאורעות קנ"א, ביניהם הקינה על חרבן שיבילה ( על נהרות ספרד, ת״א, עמי 186, שמעון ברנשטיין.
מאימתי ישבו יהודים בדבדו ? יהודי גירוש רנ׳ב:
א. הרב שלמה הכהן צבאן ( להלן הרשך ), מחבר קונטרס יחס דובדו, דף א׳ ע״ב כתב:
"… העיד עליו בקנין שלם מעכשיו במקום שבועה שלמה בר יוסף… ובהם משכן לו כל החלק והזכות שיש לו בחצירו… יום ב׳ י״ד תמוז שנת שס״ז ליצירה בדבדו. הרש״ך הסיק משטר זה שמכיון שבשנת שס״ז היו ליהודי דבדו הצירות בנויות ומשוכללות והיו קונים ומוכרים זה לזה ודאי שישבו בדבדו לפני שנה זו, שנת שס״ז, לפחות ששים או שבעים שנה קודם שנת שס׳׳ז, היינו קרוב לשנת ש׳ סמוך לגירוש רנ״ב ישבו יהודים בדבדו.
למסקנת הרש״ך ראיה ברורה גם ממכתב ששלחו ראשי הקהל לחכמי פאס ( הנוסח המלא של המכתב עיין בפרק ארבע המאורעות ) וזה לשונו : זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו… ובשנת ת״ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…
וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ״ל אבותינו ספרו לצו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו היתה רבתי עם וכר. בשנת ש״ן עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת״ן חזרו לגור בדבדו. אם בשנת ש״ן, לפי בעל המכתב, הייתה בדבדו קהחךנ רבתי עם הרי שהתיישבו בה יהודים לפחות חמישים שנה לפני שנת ש'.
נחום סלושץ הסיק מסקנה דומה מבדיקה שעשה בשנות תר״ע בבית העלמין העתיק בדבדווהוא כתב: בית העלמין העתיק מחולק לשלושה חלקים: בחלק התחתון טמונים ראשוני הנפטרים והמצבות שעליהם כוסו עפר — בחלק האמצעי קברים שזמנם משנות ת״ס — ת׳־פ.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א
הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א הרב הראשי לשי"ת פאריש.
אשכול הכופר דודי לי
שמח לבי ויגל כבודי, גילה אחר גילה, בשמעי כי קמו ונתוודעו לבא לפרק כל כתבי, ולהוצי לאור עולם, את כתבי צרור המור דודי לי, שאר בשרנו, גאון עוזנו ונזר תפארתנו, סיני ועוקר הרים, גאון התורה והמדות, בכל חכמה לו עשר ידות, יוסף עיננו. כקש"ת רבינו יוסף משאש זלה"ה.
היום הזה בשורה הוא לנו, זבח משפחה. עורי תלמסאן, צהלי מקנאס, רוני חיפה היפה, לראות איך תורתו הנהדרת של רבינו יוסף משאש זצ"ל נגלאת ויוצאת מחדש לאור עולם , יפוצו דבריו בישראל, ושוטטו בהם הרבים ותרבה הדעת, ושפתותיו תהיינה דובבות.
ואני הקרוב אליו שאר מבשרו לכתוב כמה מלים על גדולתו, ואמרתי לנפשי זאת חובתי ואעשנה, לספר לדור אשר לא ידע את יוסף, מעט ממעשי האיש ותוקף גבורתו, ותהה זאת למשמרת לבני הדורות הבאים.
איש האשכולות.
ובבואי לדבר על רבנו הגדול זלה"ה, לא ידעתי במה אפתח, ובמה אכנהו, אם בקדושה וטהרה, הוי אדון קרו לי, כל העם עונים מקודש לעומתו. אם בפסיקת ההלכות, מי כמוהו מורה. אם באגדות, הן ידוע לכל כי גדול הדרשנים בדורו היה.
אם בדיינות, הן שמו יצא לפניו כרועה קהילות ישראל בתלמסאן מקנאז וחיפה ת"ז. ואם היותו מחבר, הלא מקומו שמור לו בין גדולי המחברים, כח בכל תחומי התורה ידו הדה. אם בירה ומליצה, הלא מראש ידוע לכל כחו המופלא בהגיון ומליצה, ובנועם שיריו היקרים והמופלאים שבאו ונדפסו בפתחי ספריו, ובהקדמותיו היקרות לשאר ספרי החכמים, כי רבניו יוסף זצ"ל היה איש אשכולות במלא מובן המילה, איש שהכל כלול בו, כליל החכמה והמדעים, כליל הבינה, כליל באהבה ובחיבה.
הן כל אנשי הערים שהיה בהן ומחוצה להן, כשזוכרים את שמו, המה יתנו המה יפארו את מעלותיו. כי איש פלה היה, ועם כל מעלותיו הרבות המאירות וזורחות כאור השמש, עוד היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. ולכן יהא מן הקושי לבוא ולתאר בשרד את מעלותיו, אל לכבודו אמרתי אואילה לדבר ואהי כמציץ בין החרכים.
גדולתו בתורה ובכל חכמה.
היה גאון עצום בכל מכמני התורה, כי היה בקיא בכתבי הקודש עד להפליא, וכן דברי המשנה והתלמוד והראשונים היו מונחים אצלו כמאן דמנח ליה בכיסתא, וכל ספרי הפוסקים היו חרותים לו על לוח לבו, זאת לבד מגדולתו בחכמת המליצה הדקדוק והשיר, כל מי שמציץ מעט בספריו הקדושים, איך הם מלאים מזן אל זן, וגדושים בידיעות מפליגות בכל תחום ועניין.
צא וראה לדוגמה את ספרו הגדול " אוצר המכתבים " שיש בו ידיעות מופלאות בפשטי לשון הכתובים, בסוגיות עמוקות ועמומות בש"ס ופוסקים, בקושיות והויית דאביי ורבא, ולכ קושיא בדברי הש"ס והפוסקים הוא עונה בצורה מופלאה, ושוטח הדברים כשמלה, שמורה בכל וערוכה, עד שכל חיך מעדנים תמצא.
ודם הניף ידו להשיב אל כל שואליו בדברי ה' זו הלכה, וגם במשפט בין אדם לרעהו ובין איש לאחיו, ירד לעמק יהושפט ובבהירות מפליאה, ובאומץ לב נדיר ירד להציל עשוק מיד עושקו, ובמקום שצריך היה יודע לפשר, ועושה משפט וצדקה ( כמבואר בסנהדרין.
ועוד מעלה הייתה בו שלא היה נושא בתורה לשום נברא שבעולם. ומיד ה' עליו השכיל כתב את רובי תורתו, והראה את כחו וגבורתו ללא פחד ומורא, לאסוקי שמעתתה אליבא דהלכתא, מתוך אמונה בה' טהורה העומדת לעד, כפי שלמד מהוריו וזקנינו לקדושים בארץ המה.
ולכל אחד שבא לפניו היה מלמדו תורה כפי כח השגתו, וכך נהג בכתיבת ספריו הקדושים, לתת לכל אחד כפי אכלו, פלפול עצום ורב לבעלי תריסין, ודבר ה' זו הלכה לבני תורה בשאלות ותשובות כזוויות מחוטבות, וכן פסקי הלכה לכל העם.
ובתחום האגדה ידו הדה, כי כתב דברי אגדה ומוסר לכל העם, כדי לקרבן לתורה ולמעשים טובים. וחילק דבריו לעדרים עדרים, אגדה לעוסקים במסתורין ודרוש, אגדות ופרפראות לחכמה, ואגדות הבאות לקינוח סעודה.
וכל זאת כדרך רבותינו הגדולים מדור דור, אשר היו אמונים על מאמר רבותינו, רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם עסוק בדברי אגדה, כי רבותינו היו מנתחים את האגדה על כל פרטיה, ומסירים את מלבושה החיצון, ואז האגדה הופכת להיות דרך חיים ותוכחות מוסר.
וכן הייתה דרכו של אור העולם רבינו הגדול המלאך רפאל בירדוגו זלה"ה בספריו הקדושים מי מנוחות, משמחי לב, ורב פנינים. וכן נהג רבינו זלה"ה אחריו.
וכן היה נוהג רבינו גם בפסקות הלכה, לבאר את ההלכה בגדריה, ולנתח את דברי הגמ' דברי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, עד לפסיקת ההלכה. וכל מגמתו הייתה אל ההלכה הטהורה בלבד, כמאמר רבותינו ( ברכות ח ). מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
כי ההלכה שבידינו כחה רב מאוד, ועד שמים תגיע, כמאמר רבותינו בבא מציעא ( נט ) המחלוקת רבי אליעזר הגדול וחבריו, שאמרו לא בשמים היא שכבר ניתנ תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתב הקב"ה בהר סיני בתורה " אחרי רבים להטות " ופסקו בעת ההיא הלכה כרב חדמי ישראל נגד רבי אליעזר הגדול, ומצינו דאשכיחא רבי נתן לאליהו הנביא ואמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה אליהו קא חייך ואמר, נצחוני בני נצחוני, ע"ש.
ומזה תבין כחה של ההלכה כשהיא נפסקת לפי כללי ההלכה המקובלים בידינו. ולכן תראה לרבנו המחבר שפוסק הרבה פעמים דלא כזוהר, וכן היא דעת מקן אאמו"ר כמבואר לו בספריו בהרבה מקומות ( עיין " שמש ומגן חלק א' האו"ח סימן יא ) ואין כאן מקום להאריך בזה.
הנהגת הרבנות וחינוך הדור.
הן ידוה הדבר כי אנו בני ישראל שואבים כח מב' מעיינות חיים המפכים בכח ועוז, ומימיהם מים חיים לדורות עולם. המעיין הראשון, המה האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, אשר אנו נסמכים עליהם וכל לימודינו מהם וחייהם, ומהם הנהגתם, ומאבקיהם, מהווים עבורנו השראה לדורי דורות, ובשמם אנו נקראים, בני אברהם יצחק ויעקב.
וידוע כי מדרך האב האוהב את בנו, שילמדו הנהגות טובות וישרות, להישיר דרכו, לעומת זאת, הבו האוהב את אביו גם הוא יחפוץ בכל לבו להדמות אליו.
וכאשר מצינו לאבותינו ( סוטה לו ), שתארו לפנינו לדורות עולם את מאבק יוסף הצדיק באדנותו אשת פוטיפר, וכה אמרו לנו עם הפסוק ( בראשית לט, יא-יב ), ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצא.
ואלו הדברים ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו, אמר רבי יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו, ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב שמואל חד אמר, לעשות מלאכתו ממש. וחד אמר, לעשות צרכיו נכנס. ואין טיש מאנשי הביתה וגן', אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש.
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
נשמרה הפרדה בין בני הזוג המיועד, אף כי זה וזו היו מנסים בימי שבת ומועד, לסייר ברחובות ובסמטאות להציץ האשה ואף לשלוח מבטים ממושכים וחושקים, ולפעמים גם להצליח ולהסתודד רחוק מעיני רואים, אנשי לזות שפתיים, ובאין רואים להחליף מספר מלים.
המדובר כאמור באזורים מסוימים, בהם שלטה השמרנות שלטון מוחלט. ואלם באזורים מפותחים ופתוחים יותר, בלילות ירח מלא ובכיכרות הסואנות, נפגשו בני הזוג בפומבי, נערכה ביניהם היכרות מקרוב ופרחה אהבתם. ואולם אלה השתדלו להעלים את מפגשיהם מעיני ההורים מפני רגישות מוסרית, והשאירו כיבו גחלי אהבתם הלוהטת ליום שידובר בה, הלא הוא יום הכלולות, האירוסין והחתונה.
הטילו הוצאות מרובות על שני הצדדים. גם בני דלת העם עשו כפי המתחייב לפי יכולת כיסם. הורי החתן והכלה, הם ורק הם הקובעים ברוב המקרים את התנאים " נוסח הכתובה, טיב הנדוניה ומועדי האירוסין והחתונה.
כאן יובא מנהג מיני רבים, אשר נראה לי מיוחד ואופייני, אם כי יוצא דופן בשל תנאיו ותכניו. פגישת המחותנים המיועדים, חייבת להיות היום הרביעי של השבוע, בערב זה מבקרים הורי החתן אצל הורי הכלה, לאחר גישושים מקדימים לבקש את הבת בשביל בנם.
ללילה זה קוראים " לילת שריב לכאס " ( ליל שתיית הכוס ). הכוונה במפגש ראשוני גלוי קצר ואינטימי זה להחליף ברכות ודברי נימוסין ולתקוע כף. שותים כוס מאחייא, ומחליפים ברמזים ובמשלים דברים אודות המעלות של כל צד, ומחליפים בשפע מחמאות הדדיות, ובזהירות מחשש לפגיעה.
בהזדמנות זו מפגינים נדיבות לב ומעניקים מתנות אלה לאלה. במעמד זה נקבע התאריך לעריכת הקידושין, ובסיום מפגש ראשוני זה, המתקיים בנוכחות כמה אורחים רמי מעלה לאות ולעדות, לוחצים יד, מתחבקים ונושקים אלה לאלה. בסיום חילופי הדעות, נפרדים באמירה : הרינו נפרדים מכם בעניין זה באמונה ובשבועה גמורה.
השבת הקרובה נקראת "שבת לפאל " ( שבת השמועה הטובה ) ובה מתארחים הורי הכלה אצל הורי החתן, והרשמיות מתחילה להפשיר. השבת הבאה אחריה נקראת " שבת לברראזאת " ( השבת הגדולה. מלבישים את הכלה במחלצות יפות להידור תוארה, מעוטרת בשפעת תחרים ורקמות ססגוניות, ומקשטים אותה בשלל תכשיטים.
לארוחה זו מוזמנות חברותיה של הכלה, המקיפות אותה סבי סביב בישיבה. סעודה גדושת מטעמים מוגשת האורחים, לאכול ולשתות עד אין סוף. השמחה מתחילה. באחד מלילות שבוע זה, כאשר כבר הוכרז ונדע בשערים, כי בת פלוני נלקחה לאשה על ידי בן פלוני, נערכת ארוחת ערב מפוארת. מתאספות נשים יודעות מנהג דת ודין, וערב זה הנקרא " לילת לחננא " ( ערב החינא ).
מכינים מבעוד מועד כמות נאותה של ליננא שאינה אלא עיסה עשויה עלי שיחי ( כופר, יָחנונא פוך אדום ) שטוחנים אותם עד דק, ומכינים מאבקתם עיסה סמיכה. עיסה זו, כאשר מורחים אותה על חלקי גוף שונים, ובמקרה שלפנינו, על כפות הדיים והרגליים, מותירה את צבעה החום אדמדם לתקופה לא קצרה, וקריאות גיל יו, יו, יו, יו, נוטלות הנשים הכבודות מהחומר בקצה אתבען, ועם השמעת בתי שיר קצרים, מורחות את כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה.
השירה היהודית העממית – לערובי
ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.
ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.
שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.
בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.
בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).
לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.
האשה המיילדת.
המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.
הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.
כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.
לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.
בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.
המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.
מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.
בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.
וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".
בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).
ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית. זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.
ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.
נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.
והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.
משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).
ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
חלק ראשון
שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.
במסכת מנהגי יהודי מרוקו בולטים בייחודם ובצביונם הטכסים והנוהגים הנהוגים באירועים החגיגיים המשפחתיים. לא היו אלה שמחות שצמחו מתוך שגרה, אלא הן התקיימו מכוח מסורות מקובלות מושרשות ומובהקות, והיו לנכסי צאן ברזל תרבותיים פולקלוריים בבחינת " עץ חיים היא למחזיקים בה ", תורת קבע הנהירה לכל משפחה, ויש לקיימה באדיקות לכל דקדוקיה ופרטיה.
ברוב קהילות מרוקו אף נשתרש פחד דמיוני, שמא חלילה יתרחש אסון כל שהוא אם לא נתקיים מנהג זה או אחר או פרט זה או אחר נגדע. המנהגים המוגרביים המבוטאים בשירים אלה, בחלקם הושפעו לא מעט גם מאופיו של הפולקלור המוסלמי המקומי, למעט, כמובן, הצד הדתי.
שמירה קפדנית של מנהגים אלה הביאה לליכוד התא המשפחתי, ומכאן לשימורה של הקהילה בכללותה. על כגון אלה התבססה החברה ונמנעה סכנה של חוסר תוכן רוחני נטול חוויות רגשיות. מעט מאוד חומר עיוני נשאר בכתובים, ורובו של הווי זה הועבר כמקובל מפה לאוזן וממעשה למעשה.
ההקפדה על הכללים בכל אירוע, ללא סטיה ימינה או שמאלה גרמה, אפוא, להישרדותו והמשכיותו עד זמננו אנו, אם לא בשלמותו הרי בחלקו הגדול. ברם, לא הכתוב בספר זה ממצה את היריעה כולה, ובהרבה ספרים על המורשת מצויים פרקים עלי בהרחבה יתרה.
ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר ובסביבה מפותחת יותר, כן היו נכסי תרבות חייה מרובים ומפוארים יותר. והיפוכו של עניין ככל שהקהילה קטנה, מרוחקת ומנותקת יותר ממוקדי תרבות והשכלה, כן קטנים בכמות ושונים באיכות אופני המנהגים, עד כדי תלישותם מנורמות מקובלות של חברה פתוחה ומפותחת, וזאת בשל תופעות שונות אשר לא נמצא להם הסבר מספיק ומניח את הדעת.
המנהגים נבדלים בעיקר עלפי שלושה אזורים אופייניים : צפון מרוקו, מערבה ודרומה ( באזורים הגובלים או רובים לסהרה ). כל אזור שמר על זהותו, ואף גרם להתבצרות בתוך מנהגים, ורק לעתים רחוקות ידמה יישוב אחד לשכנו הקרוב אליו, במנהגיו ובאופני ביצועם, ואף שי שינויים מפליגים. אולם הצד השווה שבהם, הוא היסוד התכסי שלא יחסר בכל השמחות הללו.
הלידה וכמיהה לצאצאים.
פרק זה בחייו של כל אדם ובמיוחד אצל היהודי, יסודו במצוות פריה ורביה. היהודי הדתי המשכיל, וכזה היה הרוב המכריע במרוקו, היודע תורה ושומר חוקיה, ואף בור ועם הארץ, שולם שמרוה בנאמנות, לקיים את דבר הפסוק " כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה " ( ישעיה מה, יח )
היהודי המלומד והמדקדק יותר הפליג, ובהסתמך על הפסוק " אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר יראה ה' " ( תהלים קכח, ג-ד )
האשה הצייתנית קיימה הלכה למעשה, את שאיפתה הטבעית, לראות בחיקה את תינוקה מחמד לבבה, ונשאה באהבה את דברי הפסוק הגוזר עליה מאז חטא קודמתה מיי בראשית : " הרבה ארבה את עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים " ( בראשית )
ואילו החתן למן ליל הכלולות נשא את לבו לראות פרי בטן עד מהרה, צאצא למען ההמשכיות המשפחתית, לקיום הרצון לדאוג לגידול משפחתו להמשכת שמו ולשמחתו. ולא חלפו ימים רבים מליל הנישואים, וכבר החלו הרינונים אם הרתה בת פלוני, ומשהבחינה העין בהריון המיוחל, ועם חלוף החודשים, גברה הציפייה ללידה, ועמה המאווה המפורש שאכן ייוולד בן זכר.
עזה במיוחד הייתה התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה הילוד הבן הבכור ראית האון, למען יגילו וישישו בן האב והסב. אך אם לרוע המזל נולדה בת, הרי הרוח נופלת, ובמקרים רבים מופרת השמחה ( תופעה זו הלא נפוצה גם בקרב עדות ישראל האחרות ), עד כדי כך שתוצאת הלידה אינה זוכה לכל פרסום.
ולא פעם נגררים אחריה מריבות ויחסי טינה בעיקר בין הכלה לחמותה. שהרי החמות הופרה ציפייתה, והאכזבה הופכת אותה עגומה, אף יותר מהאב הצעיר עצמו. ואולם עם חלוף הימים תזכה הבת אף היא לאהבה.
ומדוע כל זה צריך לקרות ? לרגשות פתרונים. ואולם כאשר המיילדת מכריזה כי הנה נולד בן זכר, או אז פורצים אוצרות השמחה, ואין סוף לקריאת הגיל ולהמיות הלב הפתוח. קריות, יו, יו, יו מסולסלות נפלטות מגרונות הנשים ומהדהדות למרחקים. הבית כולו לובש המולת חג.
הרצים יוצאים דחופים לבשר הבשורה לקרובים, שליחים רכובים על גב בהמה משרכים דרכם אל הכפרים ואל העיירות הרחוקות, כדי לבשר ולהזמין הורים וידידים לבוא ולחוג את המאורע. בכפר עצמו מתלחשות הנשים ואומרות זו לזו בפליאה : פלונית בת פלונית, נישאה אך לפני תשעה חודים, וכבר בן זכר לה, בן פורת יוסף !!! יבורך האל !!!!
מרגע היוולדו נשמר התינוק מכל משמר, הוא ואמו יולדתו מכוסים מתחת לאוהל קטן, עשוי מיריעות בד קל, מעין מסתור המבדיל אותם ושומרם מעינים בלתי רצויות, והעיקר מעינם הצרה של אנשים לא הגונים ובלתי נאמנים, אשר חודרת ופגיעתה קשה.
כדי להישמר מאלה ננקטים אמצעים שונים לשמירה והגנה מיוחדים מסרתיים בדוקים וקפדניים. ואולם לא רק מפני עיני בשר ודם צריך להיזהר, אלא גם ובעיקר מפני מזיקים ומשחתים רעים שלא מן העולם הזה, הלא הם המכשפים והמכשפות, אשר אולי יש להם חשבונות ישנים עם החתן והכלה, יהנה הגיעה השעה היפה לבוא חשבון, להטיל עין, לפגוע ולברוח.
שעל כן מצוּוים על אמצעי השמירה והזהירות, כמתחייב מן המנהג מדורי דורות. מיד, מוציאים שקיקים המכילים עשבי רפואה ואבקות שונות לקטורת כנגד עין הרע, והם מוצמדים לצוואר התינוק. בשקיקים אלה שמים על פי רוב צמחים מיובשים, שנבדקו ונחקרו ונמצאו בעלי סגולות מעולות. קונים אותם אצל ה " עטטאר " ( מוכר התבלינים וסמי רפואות ) או מוצאים אותם מוכנים בצרורה השמור של הסבתא, וביניהם עשב " זזעטאר " ( אזוב ) " לכברית " ( גפרית ), " לפאסוכ ", זוקנני ", זזאווי ( מיני שרף ).
ועיקר העיקרים " לחרמל " ( צמח בר רב שנתי, עלוותו מרה מאוד, פרחיו לבנבנים צהבהבים, ומניב זרעונים כתומים או שחורים ). את הזרעונים מעלים באש גחלים כדי למרר חיי השונאים, וניפוצם על ידי שריפתם נקרא " תפרקיע לחרמל ", לאמור, ניפוץ החרמל. מובן מאליו כי פעולה זו היא מעשה המסמל ניקור עיניהם של אויבים ושאר מזיקים, מרעין בישין בעלי עינא בישא, וכמובן הכל נגד עין הרע.
צורת יד בחמש אצבעותיה, עשויה נחות וצבועה בפיח, תלויה במקום בולט, נושאת מטרה ברורה. יש ומורחים את כף היד בפיח התנור, ומטביעים צורתה על קירות הבית, אך בעיקר בסביבת היולדת והתינוק, אשר זוכים לטיפול, פינוק ויחס מיוחד.
את שבעת הלילות שלאחר הלידה מבלים באכילה, שתיה ושירה בערבית עממית הנקראת " לערוב " ( עממי ). השירים סובבים סביב האהבה לתינוק הנקרא " מוממו " ופירושו " בבת העין, אישון העין. שירים אלה מושרים לכבוד היולדת והמיילדת ולא רק לתינוק בלבד, והם מדברים בציפיות אשר המשפחה וההורים תולים בתינוק ומייחלים לו לכשיגדל ויתבגר.
יתר הזמן עובר בשיח וסיפורים עממיים. מנהג זה נקרא "תחדית". יש אומרים שהמלה נגזרה מהמלה הערבית " תחדית " ( לשוחח ). אולם יש אומרים כי אכן המקור " תחדיד שזורה בו גם המלה " חדיד " (ברזל). מיום הולדת התינוק ועד ליום הגדול ל ברית המילה נשארים אנשים ונשים ערים ללא תנומה בקירבת התינוק, כדי להגביר עליו השמירה ולמנוע התקרבות והתבוננות של גורמים מפוקפקים ועוינים, ובעיקר "ג'נון" (שדים ושוכני עמקי האדמה ).
וכיצד יוכלו להישאר שבעה לילות ללא שינה ולשמור על עירנות ? הם לשם כך שרים ומשוחחים ועוסקים במלאכת " תחדית "
השירה היהודית העממית – לערובי
מתי שר ועל מה שר או קונן היהודי במרוקו
היהודי שר בשעות עמלו וגם עתות מנוחתו, שר בהילוכו ושר בישיבתו. לא משום שאין בלבו דאגות וטרדות ולבו אינו פנוי לשירה, אלא משום השירה מרוממתו מעליהן ומסיחתו מהן, זהו טבעו. אף סדרי החיים המסורתיים היקרו לו הזדמנויות להשמיע את שירתו לסוגיה בשבתות ובחגים כסדרם, בחתונות, בטקסי ברית מילה ובחגיגת בר המצוה כהלכתם.
ימים אלה היו לאור באפלה, לזמנים של קורת רוח והתעלות הנפש, מסיבות אלה, ובייחוד זו של שמחת חתן וכלה, נהגו ברוב עם. בהן נתכנסו גם עניי העיר והכפר לסעוד לבם, וכטוב לבם במאכל ובמשתה, הייתה השמחה גואה והצרות היו משתחכחות לשעה.
ואם בימי שמחה ומשתה כן, כל שכן בימי פורענות ותענית. אמנם איש איש וצרותיו, איש איש ושמחותיו, אולם כל צרות היהודים דומות ואחדות הן. כולם נמצאו תחת שבט נוגש אחד, ולכולם אותו אל אחד עוזר ומושיע פודה ומציל, ועל כן הייתה שירת היוצר היחיד, העלום על פי רוב, לשירת העם היהודי היושב במרוקו.
יש ימים של קינה ונהי שנקבעו לכלל, ימי בין המיצרים וימי תעניות וצומות, וראשון להם הוא ט' באב, שבהם נשא המשורר קולו בשירי אבל ומספד, ושי של אבל יחיד, שאף בהם התעטף נפש כל יהודי בהגה עצוב.
ושוב וחוזר חלילה. נחלץ היהודי מן היגון והדאבה אל חגיו במלוא ששונם, ושאון שירם וזמרם, או אז שבו אליו בטחונו ועליצותו הטבעית. בהסבו במסיבותיו הוסיפו לאווירה כוסות הבדולח, בשביל התה המרוקאי המיוחד, אשר הוכן בטקס מענג, והוגש בכלים נאים מעשה חושב ביופים ובפיתוחיהם, על מגש נחושת קלל מנוקד ומקושט.
קשה לדמיין מרוקאי שורשי ומקורי בלי אותן כוסות תה מהביל עם טעם וריח של הנענע או השיבא. ובעת הזאת מי ידמה לו במלכים ? באותה שעה נעלמת וסרה עצבות. לב האיש אינו מוטרד על ידי חשבון הפסד ורווח, חוסר עבודה או אפילו חסרון כיס, אמנם הפרנסה דוחקת ואדם לעמל יולד, אך לא עד כדי הפסד כל שעת שלווה ורווחה.
מקום נכבד בהבעת שירי העם במרוקו והפצתם, תפסו גם זמרים הזמרות והנגנים, אשר העניקו לה תנופת נדודים וחיים. כלי הנגינה המתאימים המקובלים והנפוצים היו ונשארו העוד, הכינור, המנדולינה, התוף ( דרבוקה ), תוף מרים ( תעריזא ) וכמובן הטארא, כלי תיפוף כשוי עור דק חלק ויבש, מתוח היטב על מסגרת עץ דקה ועגולה, בקוטר של שישים סנטימטר בקירוב.
זמרים ופייטנים ידועי שם בעלי קול ערב, אשר היו בקיאים בסוגי השירה על פי סגנונה ומשקליה, הפליאו לשוררה ולהעניק לה מימד רב עניין, שסייע לה להתפשט ולהתחבב ולהשתמר בכל אתר, וכל בני הקהילה שופעים עליצות, התמוגגות וזחיחות הדעת.
זמרים מפורסמים נודעו גם בחיבור וגם בשירה, ובעשרות השנים האחרונות ( ולפחות בחמישים השנים האחרונות עד שנת 1970 ) הפליא לפייט ולשיר, נעים הזמירות רבי דו בוזגלו ז"ל, גאון השירה והפיוט של יהדות מרוקו, עליו נאמר " רבי דוד בוזגלו שהיה ענק השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיצרי כל לכי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה.
הוא עיטר את השירה הזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו. בימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות, ונתחבבה יותר ויותר על קהל שומעיה. ואולם גם זמרים ופייטנים אחרים היטיבו ומיטיבים לזמרר בקולות גרונם, רק שבכל מקום בו נשמעת שירה זו, הומה אנשים חרוצים וזריזים, חובבים ואוהבים הבאים להאזין. בשעות אלה נמלא הלב גילה ורננה, והתוגה מחפשת לעצמה מפלט מזה המקום.
על משקל אמרה נודעת אפשר לאמר כי יותר מששמרו יהודי מרוקו על שירתם הפולקלורית, שמרה היא עליהם מפני רפיון וניוון. היחס אליה מכובד, וכן גם נשאר כיום במידה ניכרת ונרחבת, שהרי היא נוצרה כדי לעודד את היהודי באשר היה, כדי לחזקו ולשעשעו ולהסב לו הנאה.
גם במדינת ישראל המתחדשת, ממשיך הוא לשמור לה אהבת נעורים, שכן ליוותה אותו בגלותו ובלכתו במדברות ובתקופות שפל ובשנות הזוהר, בבחינת " זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".
מכאן שלא נשתכחה ולא רפתה ולא הועם זיווה בשום זמן מן הזמנים. היא ששמרה על איש המגרב מפני שעמום וטמיעה, ומפני רעייה בשדות זרים, כי מילאה כל חלל ריק. גם כיום בחביוני הלבבות, עוד דולקת להבתה ומפיצה אורות רבים, אפילו על בני דור ההמשך בישראל היא נוסכת מיופייה מנעימתה וממקצבה, וזוכה להערכה, לחידוש עלומים ולאהבת רבים רבים.
להקות זמר שונות מאמצות את מנגינותיה, וגם כלי הנגינה מפריחים ממיתריהם צלילים ספוגי הערצה ליופייה.
השירה העממית לסוגיה.
לשירה העממית במרוקו יש סוגים אופייניים, כגון שירי אהבה, געגועים, עלילה, השתפכות הנפש, תוגה, אמונה משיחית ועוד. שירים אלה נתקבלו ומשמשים בהזדמנויות שונות ומתאימות רקע לאופי האירוע. ואולם חשובים לענייננו הסוגים, שאף הם כמובן מקורם בשירה המוסלמית, אבל הם זכו לשימוש שכיח יותר דווקא בקרב היהודים כגון שירי אהבה ועלילות, ועל כולם קיימים סוגים המיוחדים ליהודים בלבד בשל לאומיותם ( ייחודם הלאומי שנתגאו בו וסבלו ממנו ) ובשל דתם.
אלה השירים המושרים עד ימינו בפי יוצאי מרוקו בערגה ובלהט, בזכרם את ההווי והאווירה המיוחדים בארץ מוצאם.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
האין זה נושא שאפשר להלהיב בו ? עמדתי על כך שהאנשים הממונים על הכספים לא עשו דבר להגדיל את ההכנסות, 
והוספתי שמלבד הטיפול בענייני המגבית, הארגון וחינוך הנוער, עלינו לפנות לגולה ולדרוש ממנה אנשים.
הזכרתי שקיימת תוכנית של הבאת 50.000 יהודים ממרוקו ללא צורך מיוחד בסידורה קליטה וכספים – אלה דברים בעלמא ואין להם שחר, קרא משה קול, הייתי במרוקו ואני מכיר את המצב.
אין אלה דברי הבאי ! הגבתי, יהודים אלה, או שאנו נוציא אותם בהקדם ממרוקו או שאחרים ידחפו אותם משם. האם היינו מסתלקים עכשיו מהעלאת אלפי צעירים לארץ ? הלא נקבל אותם ברצון ! ואם לא ייקלטו בקיבוצים, בהתיישבות – מדוע לא נצא בסיסמה, שהם דרושים לעבודה ולשמירה ? ואפילו יבואו רק 2.000, על ההנהלה הציונית לקרוא לעם היהודי לבוא לעזרת הציונות בכוח אדם.
ביום 12/04/1954, מסר מר שרגאי בישיבת הנהלת הסוכנות דין וחשבון על ביקורו בחוץ לארץ, הגבתי :
" לפי דברי מר שרגאי, לא ברור אם יהודי צפון אפריקה רוצים לעלות לארץ…..כשד"ר רופין בא לפולין בשנת1939 ופנה ליהודים האמידים בקריאה, שיסייעו ב-3% מכספם להתיישבות בארץ ישראל, לא קיבל אף פרוטה.
אותם יהודים סברו ז, שאין צורך לעלות לארץ, לעומתם היו שסברו שהעלייה היא הכרח ופתחו דרכים בלתי לגליות. יהודי מרוקו יבואו לארץ כשידקרו אותם בסכינים, או כאשר נאחז בציציות ראשם. אני מציע לקבוע ועדה שתבדוק האם אפשר להעביר תיכף תושבי 10 כפרים יהודים ממרוקו לישראל.
בתגובה לדו"ח של ראש הממשלה דאז, מר שרת – 13/04/1954, הצעתי : 1 – מתיחת הגולה והבאתה להתעניינות בישראל ; 2 – ניצול מצבנו כדרבון למגביות ; 3 – התנועה הציונית תקרא לאנשים צעירים לבוא לארץ לתקופה קצרה.
תשובת ראש הממשלה אינה זכרוה לי. לקראת הישיבה של המוסד לתיאום בין הממשלה וההנהלה הציונית 24/04/1954 מערכה שיחה מכינה בישיבת הנהלת הסוכנות, שם אמרתי :
לא תהיה לי אפשרות לדבר במוסד לתיאום ולכן אחווה דעתי כאן. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר יוספטל – גיורא יוספטל– שכל העניינים הציוניים יתבססו רק על הקיים. אני סבור שאם נביא 50.000 יהודים לארץ – והייתי מרוצה לו היו אלה 50.000 צעירים – תשנה הדינאמיקה של העלייה את המצב.
לוי אשכול מעוניין בעובדים לביצוע תוכנית הקמת החוות החקלאיות ומשום כך הוא מציע להעביר את העובדים הללו לחווה. אם כי אינני סבור שהחוות הנן שיטת התיישבות נכונה, ולמרות התנגדותי לפרופורציה המוצעת של החוות בהתיישבות כולה, כדאי לנסות גם זאת.
באותה תקופה היו ענייני ההתיישבות יגעים. העלייה לא הייתה מוכנה ללכת בהמוניה להתיישבות הקיבוצית, ונשלחה בחלקה הגדול, ובעיקר בני עדות המזרח שבהם – להתיישבות מושבית. קשיי הסתגלותם לעבודה היו רבים ואשכול חיפש צורות התיישבות חדשות.
" ניקח יהודי בעל ממון ". אמר אשכול, " נעמיד לרשותו אלפי דונמים, מים , נעזור בהבאת מכונות, והוא יתחיל לעבוד עם כספו " עד מהרה התברר שלא נמצאו פועלים לעבודה בחוות – בשכר נמוך, בשיכון עראי, בשעות עבודה ללא הגבלה.
אז הובע הרעיון להעלות ממרוקו עולים צעירים, בלי כל קרובי משפחה. " חומר " עלייה זה יענה לכל הבעיות שמעוררת צורת ההתיישבות החדשה . יוספטל, בתוכניות הקליטה שלו, הציע הפרדת משפחות, אפילו בין בעל לאשתו ובין הורה לילדיו.
אני התנגדתי להצעה זו בכל תוקף. ראיתי בכך גזירה ואקט בלתי אנושי, שוודאי לא יצלח. אמרתי שבכוחו להחליט על הקמת תור העלייה של בני הכפר אחד שאין בו מקרים סוציאליים, אבל אל לו להפריד בין בני משפחה. בישיבה הנ"ל הוספתי :
" הגיע שעתה של העלייה, והדבר אינו תלוי בחישובים אלה או אחרים. הגיעה שעתה של העלייה מפני שלארץ הזאת נמאס לחיות בלי עלייה. יש מצב פוליטי מסוים, ואנשים כמוני סבורים שעלייה דווקא תיטיב את המצב הכלכלי.
בשום מוסד ציוני לא תתקבל עכשיו החלטה האומרת " לא ". אני מכיר יפה את המציאות שלנו, כך היה וכך יהיה לעולם. לעולם לא יהיה תכנון מראש, לעולם לא יבנו בתים לעולים בטרם בואם, ולא יכינו מקומות למקרים סוציאליים במוסדות המתאימים ויצפו לעולים.
כאשר אין עולים – אין לחת. אנשים חיים עושים את העלייה. אנו יושבים שנתיים בלא עלייה ועדיין לא פתרנו את שאלת קליטתם של המקרים הסוציאליים. מעולם לא קדמו הסידורים הדרושים – לעלייה עצמה……
תמיד תהיה העלייה קטסטרופלית, ואת שיטותינו בקליטה יש להתאים למצב זה, שוב נקים בדונים, אם יהיה צורך בכך. עלינו להכין עצמנו לעלייה בהיקף גדול, הן מבחינה מעשית והן מבחינה פסיכולוגית.
יוספטל הציע הפרדת משפחות. הדבר אינו בא בחשבון ! אשפר לקבוע רק כפר זה או אחר, שמצויים במקרים סוציאליים מרובים לא יהיה ראשון בתור לעלייה. לפי דעתי כבר איחרנו במקצת את המועד. השבוע סופר על בהלה והתרוצצות בקרב יהודי צפון אפריקה.
איך אפשר לדון בהעלאת 400 איש ! אינני מתאר לעצמי שמוסד זה או הממשלה ידונו בהעלאת 400 איש בתקופה זו. נושא זה קשור בצורך הדחוף לחסל שבעה כפרים יהודיים שנשקפת להם סכנה. האם בכך נפתור את שאלת הכפרים שיעמדו בסכנה מחר או מחרתיים ?
אני מציע שעניין צפון אפריקה כולו – מרוקו ותוניסיה – יעמוד על הפרק בישיבת המוסד לתיאום. מן הידיעות המגיעות אלינו מאנשי הקליטה שם יש להסיק על הוצאת כל יהודי דרום תוניסיה. מדובר ב-6.000 נפש ולא 400. משונה הדבר שכל פעם נדון בעלייה של טפטוף. אנו עומדים בפני מבול !
ישיבת ההנהלה ב-13/07/1954. שיחה על המצב הכללי בתנועה הציונית ; על שיהודי אמריקה אינם " ממהרים לעלות ". בישיבה בנושא זה לפני שנתיים אמר שז"ר דבר שלא הסכמתי לו – על יציבות של חיים יהודיים בגולה.
אינני יודע מה יהיה באמריקה. מתוך רבבות יהודי צפון אפריקה באים עכשיו רק 500 יהודים. האם התנועה הציונית יכולה להשלים שם עם המצב הקיים ? מדוע אין מבחינים במתרחש מתחת לפני השטח ?
יוספטל בתמיכת אשכול לא זנחו את עניים הפרדת משפחות ורצו אישור לכך מהנהלת הסוכנות – מבלי לקורא לילד בשמו. כאמור עיבד יוספטל תוכנית להעלאת 400 צעירים – רווקים או אנשים שיופרדו ממשפחותיהם . המשפחות הנשארות יישארו בתוניסיה או במרוקו – והג'וינט יטפל בהם.
התוכנית הובאה בפני ישיבת מליאת ההנהלה, כלומר, בהשתתפות החברים האמריקניים. רתחתי. שני האישים שרצו לפתור שתי שאלות בבת אחת ; להוכיח שיש עליית הצלה מסוימת מצפון אפריקה, ולהמציא פועלים לחוות החקלאיות.