אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114
לפי הדיווח העיתונאי באותו מאמר – שנדפס ב־2 באפריל 1933, יום לאחר התחלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה – התכנסו כ־2,000 יהודים ותומכים לא יהודים מהעיר רבאט ומסביבותיה באולם הקולנוע ׳רנסנס׳ ׳כדי למחות על היחס הנוכחי מצד הנאצים אל הקרבנות היהודים בגרמניה׳. בראש העצרת עמד מר ברוך, ואת דברי הפתיחה נשא הרב הראשי של מרוקו רפאל אנקואה(Encoua). הרב הביע זעזוע מהגל האנטישמי בגרמניה, שמסמן ׳חזרה לברבריות באמצע המאה העשרים׳, וקרא להחרמת תוצרת גרמנית. אחריו דיבר ראש הקהילה היהודית, מר אבו, והוא תיאר בהרחבה את הפגיעה ביהודי גרמניה וקרא לעולם כולו להתגייס כנגד הברבריות הנאצית. בדומה לרב הראשי תבע ראש הקהילה מיהודי מרוקו להחרים תוצרת גרמנית ואף כל קשר מסחרי עם גרמנים ולא לספק להם שירותי תיווך. הוא הדגיש לפני הקהל שכל מכירה של מוצר גרמני עוזרת לרייך הגרמני לענות את היהודים, וביקש להחרים את החברות שהחלו את פעילותן המסחרית במרוקו בעקבות שינוי תקנות השהייה לגרמנים במדינה. גם נציג ׳כל ישראל חברים׳ במרוקו הצטרף לקריאה לחרם והציגה כתגובה יהודית הכרחית. נוסף על הדוברים היהודים נכחו בעצרת מר פסקואה (Pascoue), נשיא הליגה לזכויות אדם, ומר פרטי (Peretti), נשיא לשכת המסחר. פרטי הצטרף גם הוא לקוראים לחרם על גרמניה והדגיש ששינוי תקנות השהייה של הגרמנים, שאפשר את פעילותם הכלכלית המחודשת במרוקו, התקבל בניגוד לדעת שלטונות הפרוטקטורט. את הכנס חתם מר בוריה (Beaurieux) בקריאה של יהודי רבאט והמזדהים אתם לשר החוץ הצרפתי לפנות אל חבר הלאומים בדרישה להפסיק את רדיפת היהודים בגרמניה. העצרת בקולנוע ׳רנסנס׳ לא הייתה יחידה מסוגה. באותו מאמר דווח בעיתון על עצרת בהשתתפות 3,000 יהודים בבית הכנסת סבע אלאואסאה(Sebaa El Ouassaa) ב־1 באפריל, ביום הטלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה. לצד הדוברים היהודים נשא דברים בכינוס זה פרופ׳ סלפרנק(Sallefranque) מהקולג׳ המוסלמי של פאס. העצרת הסתיימה בקריאה להפסקת הרדיפות בגרמניה ולהטלת חרם כלכלי עליה. במברק מה־3 באפריל דיווח הקונסול הגרמני בלראש בהרחבה על העצרת ברבאט ועל המאמר ב׳אקו דו מרוק' וציין שהפגנות דומות מתוכננות במקומות אחרים בכל רחבי מרוקו.
ההתכנסויות ברבאט ובמקומות אחרים והטלת החרם במרוקו ובטנג׳יר לא היו התפרצות רגשות, שלאחריה הרפו יהודי מרוקו את הלחץ מעל הסוחרים הגרמנים, אלא תחילתו של מאבק מאורגן וממושך. ב־4 במאי, כחודש לאחר שהתקיימו במרוקו עצרות ההזדהות עם יהודי גרמניה, חיברה לשכת המסחר בהמבורג דוח מקיף על תנועת החרם ברחבי העולם, והוא נשלח אל הממונה על המסחר, הספנות והתעשייה במשרד החוץ הגרמני. הדוח עסק גם בתנועת החרם במרוקו הצרפתית והספרדית, והוא מלמד על נחישותם של יהודי מרוקו: ׳החרם ממשיך להתנהל ללא ירידה בעצמתו. כל מסחר עם גרמניה נאסר היום כמו קודם׳. מחברי הדוח ניסו להסביר את התמדת החרם והצביעו על חוסר האונים של הגרמנים מולו. מדבריהם עולה שהגרמנים עשו מאמצים להילחם בחרם באמצעות הפצת כרוזי תעמולה, אך לא זכו להצלחה – ׳זאת אפשר לייחס במיוחד לכך שהמסחר במרוקו בערי הבירה נמצא כמעט כולו בידיים יהודיות. מסיבה זו לא זכו הכרוזים ולו לאמון המועט ביותר׳.
בתוך חודש וחצי התרחבה תנועת החרם, וב־18 במאי דיווח היועץ המסחרי רנשהאוזן לרינטלן ׳שבינתיים התפשט החרם לכל מרוקו׳, וחזר על טענתו שהצרפתים מנצלים בציניות את רדיפות היהודים בגרמניה כדי לפגוע באינטרסים הגרמניים. מכתבו מלמד גם על התגובה הערבית על היזמה היהודית. היועץ המסחרי הזכיר מהומות בין יהודים לערבים בקזבלנקה, בפאס וברבאט, שבמהלכן נהרגו ונפצעו מתעמתים משני הצדדים (הוא לא ציין את מספר ההרוגים והפצועים). היקף המהומות דרש התערבות של הצבא הצרפתי, מכיוון שהמשטרה לבדה לא הצליחה להשיב את הסדר על כנו. המתיחות, ׳שעשויה הייתה להתפתח לעוד מקרים חמורים של אלימות׳, הייתה לדברי היועץ המסחרי תוצאה של החרם היהודי: האיבה הגדולה של הערבים ליהודים צריכה להיות מוסברת בנסיבות שבהן העיתונים הצרפתיים במרוקו, שבחלקם מופיעים גם בערבית, ותחנת הרדיו ברבאט הביאו [למרוקו] ללא הפסקה את החדשות על הטיפול האכזרי של הגרמנים ביהודים. היה בכך רצון לפגוע במסחר הגרמני, במוניטין הגרמני בארץ, מה שעלה בידיהם. אבל התמיכה המוסרית שניתנה ליהודים באופן כה ברור הפכה את האחרונים לשחצנים, כך שהם פנו אל הערבים, ששמעו כל יום ברדיו ובעיתונים שהיהודים בגרמניה מטופלים כטפילים [Parias], בטון שהם לא היו מוכנים לסבול, [הערבים] היו מוכנים לנצל את התירוצים הקטנים ביותר כדי לנקום.
תגובת היהודים במדינות שונות על עליית הנאצים ועל הפגיעה ביהודי גרמניה הושפעה מאוד מהחשש למרקם היחסים בין היהודים לסביבתם. הפחד שההתגייסות למען יהודי גרמניה תיראה לחברה הסובבת כהעדפת הנאמנות היהודית על פני הנאמנות של היהודים למדינותיהם או כניסיון יהודי לגרור את המדינות שבהן חיו לצעדים אנטי־גרמניים שעמדו בניגוד לאינטרס הלאומי מיתן לא פעם את התגובה היהודית. החשש שתגובה יהודית חריפה תעורר את האנטישמיות המקומית הגביל באופן פרדוקסלי את ההתגייסות היהודית כנגד האנטישמיות הנאצית. התיעוד של משרד החוץ הגרמני מלמד שהידרדרות מערכת היחסים בין היהודים למוסלמים עד כדי מהומות אלימות, שהיו בהן הרוגים משני הצדדים, לא הרתיעה את יהודי מרוקו מהמשך החרם והעמקתו.
יום לאחר דיווחו של היועץ המסחרי רנשהאוזן על המהומות הופץ בטנג׳יר כרוז ארוך בספרדית שקרא לחרם על גרמניה ונחתם בשם הבדוי ישורון. מן הכרוז אפשר ללמוד שהנציגים היהודים באספה המחוקקת של טנג׳יר נמנעו מאישור ההסכם החדש לשינוי מעמדם של הגרמנים. מחברי הכרוז הדגישו שאין עומדים לרשותם אמצעי לחץ פוליטיים, ושהחרם הוא אמצעי הגנה לא אלים מפני ׳הערפד הנציונל־סוציאליסטי׳. בולט במיוחד אופיו הגורף של החרם, כפי שמעידים סעיפיו השונים:
(1) החרפת החרם על כל הסחורות והספינות הגרמניות.
(2) סירוב להחכיר לגרמנים מבנים, חלקות או כל ציוד.
(3) [סירוב] להיות מועסק בשום חברה גרמנית או להעסיק כל גרמני.
(4) בשום אופן לא להעביר לגרמנים אינפורמציה, ולו גם הפעוטה ביותר, או להיות להם לעזר בכל צורה שהיא.
(5) לא לקבל כל נציג גרמני בעסקיכם, מפני שאלה הכתימו את ידיהם בדמי אחינו.
(6) למנוע או להקשות אצל ידידינו באמצעים ובתעמולה לא אלימים כל פעילות גרמנית בטנג׳יר.
(7) להציג לשלטונות כל תעמולה פוליטית [של הגרמנים] בקרב בני עירנו. במילה אחת, לסרב לכל מגע פוליטי, מסחרי, חברתי או אישי עם כל הגרמנים כל זמן שהיטלר לא ישנה את עמדתו, שמשמעותה הרס המדע והקדמה של המאה.
לאחר פרסומו בטנג׳יר הופץ הכרוז בכל רחבי מרוקו – הספרדית והצרפתית. וכחודש מאוחר יותר דיווח רנשהאוזן ש׳היהודים, במיוחד בטנג׳יר באזור המרוקני, מתמידים ללא שינוי בתנועת החרם׳. גם תיעוד המחלקות שהיו אמונות על סחר החוץ של הרייך ברחבי העולם מעיד כי החרם נמשך חודשים ושנים אחרי הטלתו. נציג הכבוד(Ehrenamtlichen Vertreter) של גרמניה במזאגן, היינץ מרקס(Marx), ציין בדיווח ששלח למשרד החוץ ב־25 בנובמבר 1933 ׳שהחרם בוודאי מקשה באופן חריג את העסק [הגרמני]׳, אך הוא ראה בו תופעה שעתידה לחלוף בעקבות הסברה גרמנית ראויה. כשנה מאוחר יותר ביקשה המחלקה לסחר חוץ של הרייך בברלין מהקונסול הגרמני בטטואן לתאר את ׳האפשריות העסקיות במרוקו הצרפתית׳. הקונסול הגרמני פתח את סקירתו בנימה פסימית וציין ארבעה גורמים שמגבילים את האפשרויות העסקיות במרוקו. הראשון שבהם היה הגבלת אשרת השהייה לגרמנים במרוקו מצד הרשויות הצרפתיות לתקופה של שישה חודשים ללא שום הבטחה להארכת תקופה זו, והשני היה שחלק גדול מהעסקים במרוקו נמצאים בידיים יהודיות, ושהחרם היהודי עדיין נמצא בעיצומו.
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114
פרק 3/5
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Le Statut ? une application ambiguë
Partagé entre son obsession de complaire à Vichy qui l’avait maintenu à son poste malgré le péché originel de sa nomination par le Front Populaire, les pressions des milieux extrémistes lui reprochant son manque de zèle antisémite, les efforts du sultan d’en atténuer la portée, et son propre souci de ne pas désorganiser la vie économique du pays, le général Noguès louvoya dans l’application ambigüe du Statut.
En bon observateur, le professeur Dutheil, dans le même cours aux futurs Contrôleurs Civils, notait :
« Entre temps, les juifs ont adressé au sultan des messages de fidélité renouvelée auxquels on a dû joindre quelques précieux cadeaux et la vie continue, mon Dieu, à peu près comme avant…
Je suis intimement persuadé d’ailleurs que le sultan et le Makhzen central ont regretté la rigueur des décisions prises et cherchent par divers moyens à en atténuer les conséquences…
Raisonnons maintenant de façon parfaitement égoïste ? est-ce de notre intérêt de briser systématiquement la communauté Israélite ? Déjà l’application des textes, pourtant si opportunément tempérée, apporte une gêne sérieuse à la marche de la vie courante de la cité. . .
Le Juif marocain n’ira pas grossir les rangs des colons de Palestine, car il n’y aura pas tant que nous y serons, de persécutions au Maroc. Ils n’y tiennent pas, les Musulmans ne le souhaitent pas et le sultan tient à conserver cette minorité d’utiles sujets…
Ee gouvernement du Protectorat, ainsi que le Makhzen, ont fait preuve de sagesse dans la recherche de solutions à apporter au problème juif marocain ; l’un et l’autre ont su adapter les rigueurs d’une loi imposée aux nécessités de l’heure, aux contingences locales et personnelles. L’un consultant l’autre, et en plein accord, ils ont su trouver la formule… »
Dans certains domaines où il avait compétence exclusive, comme celui de la presse juive, le Résident se montra intraitable. Ainsi, dès le mois de juin 1940 il profita de l’interdiction de toute activité sioniste pour fermer le périodique le plus lu dans toute l’Afrique du Nord : l'Avenir Illustré. Son fondateur et directeur, Jonathan Thursz, sollicita en vain l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien, avec le journal Le Petit Matin, en Algérie, avec le Bulletin de la Fédération des Sociétés Juives d’Algérie. Resté au Maroc comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, il dut quitter précipitamment le pays, en août pour échapper à l’arrestation, en raison de sa nationalité anglaise. L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine eut droit à un sursis en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut fermé qu’en octobre 1940, laissant pendant ces années critiques le judaïsme marocain sans organe représentatif.
On retrouve également la même intransigeance dans la stricte application du Statut aux Juifs non marocains ne relevant pas du sultan. Particulièrement, dans le domaine de l’épuration de l’administration résidentielle et des services municipaux. C’est ainsi qu’au 1er janvier 1941, 435 fonctionnaires juifs furent licenciés sans indemnités, alors qu’ils n’exerçaient par ailleurs que des postes subalternes —142 au Service des Postes, 81 dans l’Éducation, 59 dans les Transports.
Lors du second procès de l’ancien Résident en 1956 (après son retour d’exil du Portugal), le Procureur fut formel sur ce point :
Si le général fut réservé sur l’application des mesures d’épuration contre les Israélites et les francs-maçons, il présida par contre à la formation de groupes politiques ou paramilitaires et à la propagande contre les Alliés. Il fut presque toujours ondoyant et divers, multipliant par exemple les faveurs aux commerçants Israélites et à un certain nombre d’Israélites, réservant sa rigueur aux fonctionnaires israélites, ce qui ne veut pas dire qu’il ne comprenait pas l’intérêt qu'il y avait à faire, même à leur égard, des discriminations — à condition qu’elles fussent discrètes et invisibles de Vichy à l’œil nu.
C’est pourquoi l’épuration ne fut pas un mythe au Maroc. Près de 500 Israélites furent exclus de l’administration et plus de 200 autres connurent à divers titres, le même sort. Il faut bien offrir les victimes en holocauste au Moloch qui sévissait à Vichy et qui montait bonne garde autour des nouveaux principes posés par la dévolution Hationale… »
Comme l’écrivit Jacob Ohayon, le fardeau eût été moins lourd s’il ne s’agissait que d’un antisémitisme d’Etat mais voilà, l’ensemble de la population européenne y ajoutait du sien, renvoyant de sa propre initiative les employés juifs des entreprises commerciales et industrielles, profitant de l’opportunité pour se débarrasser de la concurrence juive dans tous les secteurs. Ainsi, par exemple, l’interdiction des métiers du cinéma fut appliquée si drastiquement qu’elle aboutit au licenciement des caissières et des contrôleurs de tickets juifs. Les licenciés n’avaient pratiquement aucune chance de trouver un autre emploi, vu que le recrutement de Juifs était stoppé dans toutes les branches. Jacques Harboun de Marrakech raconte dans ses mémoires :
« Mon père perdit son emploi. Il était comptable dans une minoterie dont le propriétaire était le consul d’Angleterre. Le moulin cessa de moudre. On congédia le personnel et l’on proposa à mon père un poste de gardien.
Mon père, très touché par ces événements, fut souvent malade et parfois très gravement. Son cœur, usé par les charges qui avaient pesé sur lui et par tant de misère et de labeur, le lâchait… Il en réchappa, mais diminué et vieilli.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:
״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.
הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.
ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:
״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.
ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.
כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:
״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.
יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:
״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.
תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:
״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.
האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.
למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.
נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.
ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.
למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א'
450-אידא א־דאר מחלולא, מא תדכ׳לשי,
ואירא מסדודא, מא תדקשי.
אם הבית פתוח אל תכנס, ואם הוא סגור, בדלת אל תקש.
اِذا دار محلولَه ما دخْلشِي،واذا مسدوده ماتَدقْشي
Ida dar mehloula' ma tedkhlchi u-ida mesdouda ma tedk'chi
אל יכנס אדם פתאום לבית חברו. (דרך ארץ רבה פה׳)
לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פסיקתא זוטרא)
אל תכנס לביתך פתאום, וכל-שכן לבית חברך. (ר׳ אליעזר הגדול, ארחות חיים)
451-דכ׳לו ל־דארךּ, יכ׳רג׳ עארךּ.
הכניסו לביתך יוציא חרפתן.
Dekhlu l-dark, yikherz' 3ark
دخلو لدارك، يخراز عارك
אורח בא לרגע ורואה כל פגע. (מפי העם)
אורח בא לשעה, והרבה ראה. (מנדלי מו״ס. עמק הבכא)
לרגע סר אורח, ומבטו בכל שולח. (וולך, משלי עם)
הכיתוב בערבית ובאותיות לועזיות , פרי יוזמה שלי אלי פילו, ואינן מופיעות במקור
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' –
מרוקו-את שאהבה נפשי-דניאלה די-נור
מרוקו-את שאהבה נפשי
לדניאלה די-נור-מוציאים לאור
צילומים-רון טואג-זהרה אהרוני-בני פירסט
עורך: דני הורוביץ
עריכה גרפית: סטודיו רות רהט
ישראל 2005
הקדמה
הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.
במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.
יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס,
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא…
וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבָשׁ מֵאָלֵ"ף וְעַד תָּי"ו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבָשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס…
יהושע סובול "אצלנו בכפר טודרא" מתוך ההצגה קריזה, תיאטרון חיפה
21/04/2022
שביעי של פסח-הרב משה שמיר
נסי קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח לפני 3334 שנים,
ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש על הגאולה אז, והגאולה בימינו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –
וגאלתי אתכם – היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".
יציאת מצרים – גאולה פיזית. קריעת ים סוף – גאולה נפשית.
"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,
כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).
שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,
לכן זכו לומר שירה ברוח הקודש כדברי רבנו-אור-החיים-הק':
"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,
זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)
"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).
הקב"ה אומר למשה: זה לא זמן תפילה.
תגיד לבני ישראל שיקפצו לים, ובכך יגלו שהם מאמינים, ואז אצילם.
כוחה של אמונה ומסירות נפש.
רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.
מאת: הרב משה שמיר
שביעי של פסח, הוא אחד משלושה זמני עת רצון: {מוצ"ש בסעודת מלווה מלכה ושמיני עצרת}, מסוגל לתפילה.
'דמשק אליעזר' (פרק יג} מביא לכך משל: מלך המבקר בעיר, שמחים אתו כולם. ביום האחרון לפני לכתו, מתחילות הבקשות. ככה גם פה, בסיום השבת או החגים, עת רצון. ("דמשק אליעזר", פרק יג. "באר אליהו" עמ' מו)
הזוהר אומר שיש לבקש בשביעי של פסח על הגאולה, כפי שהייתה גאולה סופית לעם ישראל באותו יום. ("אורות משה" חלק ז, עמ' י, בשם מהרא"ז).
הבעש"ט – לעשות סעודת משיח.
הגר"א – לעשות סעודה שלישית כמו בשבת.
בעל 'מנחם ציון' – השמח בשביעי של פסח, זוכה שתפילותיו יתקבלו ברצון.
בעל 'מנוחת ישראל' – בחצות ליל שביעי של פסח, זמן מסוגל לבקש על הפרנסה וזיווג, בבחינת 'זיווגו ופרנסתו של האדם, קשים כקריעת ים סוף' כדברי חז"ל.
כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).
על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".
רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,
ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
"מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך ע"פ הזוהר:
הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב).
קב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':
א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.
"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.
ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).
א. יראת העונש.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".
הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.
ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע – המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.
במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:
הארבה מסתיר את עין הארץ.
החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).
ב. "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).
יראת הרוממות.
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".
ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).
האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.
רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,
שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.
שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא, בשלח).
פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.
הראשל"צ הרב בקשי דורון ע"ה: ישנן שתי דרגות: אמונה וביטחון. טוב שהאדם יאמין בה'. זה יבוא לידי ביטוי, כאשר תתייצב לפתחו בעיה חמורה בפרנסה, זיווג וכו', האם גם אז, הוא יבטח בה' שהכל מאתו יתברך, ולטובתו.
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה ושמחה.
א. רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אז". די היה לומר 'וישר משה ובני ישראל'.
רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו. המושג (השגה) כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש". כלומר, הביטוי "אז" מבטא את ההשגה הגבוהה אליה הגיעו ע"י האמונה בבורא עולם שיושיעם, והיא מהות השירה הרוחנית.
רבנו מלמדנו ששירה זו לא יצאה מהם בקלות, בגלל שפחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, והים לפניהם. ורק אחרי שהתחזקו באמונה בקב"ה, שרק בורא עולם יוכל להושיעם כפי שהושיעם במצרים, אז בקעה מגרונם שירת הים.
נאמר בגמרא שכל מי שיש לו מה לאכול היום ודואג למחר, הרי זה מקטני אמונה. ולכן הדגישה התורה "אז", שרק כשהתחזקו באמונה, זכו ברוח הקודש.
גם בסגנון היום יומי, השימוש במילה "אז", מבטא משהו חשוב שלא חשבתי עליו קודם, ורק אחר כך נזכרתי.
ב. רבנו אומר שהשימוש במילה "ישיר" בלשון עתיד, בא לבטא: – "שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה', יש לאל ידו".
כלומר, ע"י עבודת ה' מתוך אהבה ושירה, יכול האדם להגיע למדרגה גבוהה שהקב"ה ייחד את שמו עליו כפי שהיה בקריעת ים סוף, וכן על האבות – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".
בפירושו לפס' בשיר השירים: "הגידה לי שאהב נפשי (א, ה) כותב רבנו: "כי נפש כל איש ישראל, אהבתו לקב"ה אהבת נפש, מטבעה ומזגה של הנפש…". כלומר, טצל כל יהודי קיימת בפוטנציאל האהבה לה', וצריך רק להוציאה לפועל ע"י "יראת הרוממות והאמונה השלמה" כדברי קדשו.
"אז ישיר משה" (שמות טו א) – "נכון כסאך מאז מעולם אתה" (תהלים צג ב).
מדרש שמות רבה (פרשה כג אות א) מקשר בין המילים אז ומאז. "אמר רבי ברכיה בשם רב אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה – אז ישיר. לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'.
בהמשך אומר המדרש: עד שירת הים, איש לא אמר שירת הודיה לה', החל מאדם הראשון ועד הניסים שנעשו לאבות.המדרש אומר שעם ישראל אחרי שירת הים, אמרו את הפס' "נכון כסאך מאז" לפני ה', כדי להדגיש שבעקבות שירתם, התיישבה מלכותו בעולם, בבחינת "נכום כסאך מאז" שעמ"י אמרו "אז ישיר".
הזוהר הק' אומר: כל אדם שאומר את שירת הים ומכוון בה – זוכה לאומרה לעולם הבא.
בשירה הים, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י עד ביאת המשיח. "אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי… ואית בה יומי דמלכא משיחא" (זוהר בשלח ח"ב נד ע"ב).
ג . "או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". יש לה מנגינות רבות.
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
ד. "אשירה לה'". רבנו אומר: "ואומרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.
מפה לומדים ששירת הים נאמרה ברוח הקודש. הרי לא היו להם דפים עם השירה, וגם לא ידעו לקרוא.
הגמרא אומרת שמשה אמר פס' והם חזרו אחריו.
"זה אלי ואנוהו = אני והוא. זכו לראות את השכינה. "אלוקי אבי וארוממהו".
ה. "כי גאה גאה". רבנו-אור-החיים-הק': בפס' א – י' הפותחים את שירת הים, עם ישראל משבח את ה' על מפלת פרעה והרשעים, וכלשון קדשו: "כי גאה גאה – אין לשבח תחילה אלא על מפלתם של רשעים, על דרך אומרו "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…
א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,
ב. והישר בעיניו תעשה,
ג. והאזנת למצוותיו, ד. ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה אשר שמתי במצרים,
לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדם – ע"פ הטבע, כמו במרה.
המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.
בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:
ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).
וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.
רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.
רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני:
עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,
ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.
מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.
עשר השירות בתנ"ך,
נחתמות בשירת הגאולה.
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה, ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).
חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים
משה אסולין שמיר.
לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.
המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.
רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.
צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.
א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.
יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.
בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה
לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –
לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,
וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.
להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,
כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".
להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –
ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.
לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.
להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.
למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.
חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.
העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.
- מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.
תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית
בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.
העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.
דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.
באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.
אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.
המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד
נסיוגות בלתי־מוצלחים לצייר מעיון.
כיצד מציירים ילדי המלאה ? נצטבר אוסף גדול של ציורי ילדים אלה, שנתבקשו לצייר, למשל, ״אשה מטיילת וגשם יורד״. נתברר כי רמתם של ילדים בן 12—16 מתאימה לזו של ילדים אירופיים בני 7—8 שנים. מרבית הציורים מגלים מבנה או תכונות האופיניים לרמות נמוכות ואף כמה דברים מוזרים. יש להדגיש כי ציורים אלה הם ציורי ילדים נורמאליים. נשאלת איפוא השאלה: האם נחיתות זו בולטת כל כך גם בגילים רכים יותר, או האם רק חוסר תרגילי ציור בגיל בית־הספר גרם לעמידה בשלב נמוך? מתוך ציורי ילדים צעירים יותר (החל מגיל 6) שנאספו במארוקו נמצאנו למדים, כי הנחיתות בין ילדים בני 7-6 נפוצה לא פחות מאשר בין המתבגרים או המבוגרים. תוצאותיהם של מבוגרים מבני המלאח אינן טובות מאלו של ילדים בני 12—13 שנה.
ההשוואה בין קבוצות ילדים מרוקאיים בני סביבות חברתיות או לימודיות שונות, מראה את השפעת החינוך הניתן ע״י התרבות הסובבת וע״י בית הספר. למשל: התוצאות של ילדי בית־ספר דתי (בו מתרכזת ההוראה בלימודים המילוליים) נפלו מאלו של ילדי בית־הספר של אליאנס אף כי סביבתם החברתית של שתי הקבוצות היתה שווה. או, התוצאות של ילדי אליאנס היו נמוכות מתוצאותיהם של ילדים בני סביבה אמידה יותר (לא בני המלאח), שזכו בלימוד מסודר מהטיפוס האירופי, ושתוצאותיהם דומות לתוצאות של ילדים אירופיים.
הניתוח של התכונות המיוחדות שבציורים הוא מאלף ביותר:
האספקט הנשי שבדמות נמסר תכופות בצורה פרימיטיבית! ה״ראשן" (כלומר ראש הכולל בתוכו כביכול את הגוף) שכיח למדי ושכיחותו גדלה ככל שנרד בסולם הגילים (מבנה זה אינו מופיע כלל אצל ילדים אירופיים נורמאליים בני הגילים שנבדקו על ידינו).
לעתים קרובות חסר בציור יסוד חשוב אחד או אף יותר מזה, למשל: אחד האיברים. לעתים תכופות אין המין של הדמות המצוירת ברור: שום פרט (שיער, חצאית) אינו מעיד בבירור שצוירה כאן דמות אשה; לפעמים מצייר הילד, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גבר.
תופעת השקיפות היא שכיחה! כן שכיחה תופעת ההסבה) בעיקר בפנים:
הילד מצייר פרופיל ואחר כך הוא קובע את שתי העיניים כאילו הדמות צוירה מלפנים. הילד מצייר כמה מחלקי העצם על סמך מה שהוא רואה ובכך הוא צועד לקראת הריאליזם החזותי, ואילו חלקים אחרים מצייר על סמך הידוע לו עליהם.
האיברים מצוירים תכופות זה ליד זה במקום להיות קשורים לגוף.
אצבעות ידיים ורגליים בעלות ציפורני־חיה — דבר המעיד על שלב התפתחותי נמוך בתפיסת הדמות האנושית — מופיע לעתים קרובות. נפוצות טעויות במספר האצבעות, תופעה הקשורה במה שנאמר בפרק אחר הדן במושג של המספר. המיקרוגרפיות והמקרוגרפיות, היינו הציור הקטן מאוד או הגדול מאוד, מופיעות פעמים רבות. בניגוד לילדים אירופיים, מצייר הילד לעתים די שכיחות סימני מין בדמות המצוירת, אך אין לייחס להיעדר מעצורים זה אותה משמעות שיש לייחס לה בציורי ילדים אירופיים. ציור הפרופיל, שהוא אחד מסימני ההיכר לרמת הציור, נדיר מאד מתחת לגיל 10, וגם מעל לגיל זה הוא שכיח הרבה פחות מאשר באירופה.
נחיתותו הבולטת של הילד בן המלאה בשטח הציור נובעת מהגורמים הבאים:
חוסר תירגול מוטורי ספציפי. לילד לא ניתנה הזדמנות להשתמש בעיפרון בגיל מוקדם ולעתים קרובות אין מעודדים אותו לפעילות מסוג זה. חסר לו איפוא אימון היד, שהיה מאפשר לו להשתלט על התנועה ולצייר ציוד שיתאר בנאמנות את המוצג.
הקשיים בתפיסת העצמים, שדנו בהם לעיל. אם תפיסת העצם אינה ברורה כל צורכה, אין ספק שהילד לא יוכל לייצגו ע״י הציור.
הדלות בפעולות ״אינטלקטואליות״ מסויימות, כגון: גיבוש היחסים בין פנימי לחיצוני, או מושג המספר, גורמת ל״טעויות״ בציור, כגון השקיפות או ידיים בעלות שש אצבעות.
אין הסביבה מספקת לילד אותו שפע של תמונות העומד לרשותו של כל ילד אירופי בצורת ספרי־ילדים, מודעות ועתונים. עצם ראיית חומר מעיו זה יש בה כדי ליצור הרגלים פרצפטיביים המקלים על סכמאטיזאציה של הצורות וע״י כך מפתחים את היכולת הגראפית.
המסורת הדתית, הן המוסלמית והן היהודית, אוסרת ציור דמות אדם. בבקשנו את הילד לצייר דמות אדם הננו מבקשים ממנו במידה מסויימת להפר איסור דתי שפועל עליו לפעמים בצורה בלתי מודעת. התוצאה עלולה להיות״ איפוא, מעין פשרה בקונפליקט שהמשימה יוצרת.
המנטאליות הפרימיטיבית סולדת מפני ייצוג דמות האדם. האדם הפרימיטיבי סבור כי ע״י ציור דמות אדם אפשר ליטול ממנו או להעניק לו כוח מסויים. הפחד המאגי הזה הוא תופעה אחת של אנימיזם — שם המציין את התנהגות הילד או האדם הפרימיטיבי, המייחס לעצמים דוממים רגשות אנושיים (כך למשל מכה הילד בשולחן שבו נחבל).
העדר לימוד בבית־ספר. אגב: גם כאשר מבקר הילד בבית־ספר, לעתים אין מלמדים אותו כלל לצייר.
אפשר איפוא לראות את רמת הציור של ילדים צפון־אפריקאיים כתוצאה של סיבות מרובות, שאחדות מהן קשורות קשר הדוק בהתפתחות היחיד והאחרות נוגעות בצורה רחבה יותר בסביבה התרבותית.
דומה כי שלוש הסיבות הראשונות — היעדר האימון המוטורי בעיפרון, התכונות האופייניות של התפיסה וההגבלות בפעולות אינטלקטואליות מסויימות, הן הסיבות החשובות והכלליות יותר. כחיזוק למסקנה זו תשמשנה תוצאות ניסוי בהעתקה וברפרודוקציה של ציור גיאומטרי מורכב שנערך בילדים בני 6 עד 17 ואף בכמה מבוגרים. בניסוי נמצאה נחיתותם של ילדי המלאה דומה לזו שבציור דמות האדם, למרות שבניסוי זה אין מקום לבעיות של איסור דתי. נמצא פיגור של כשנתיים (התוצאות משתפרות והולכות בבירור מגיל 5 עד 12) בכל הנוגע לעושר הציור, כלומר למספר הפרטים שצוירו, לדיוקם ולמיקומם הנכון.
בכדי שהדמות תצוייר כהלכה היא צריכה להיות מתוכננת ומאורגנת. כמה מפרטיה צריכים לשמש כמסגרת ויש לציירם תחילה; אחר כך יש לצייר את יתר הפרטים בדיוק ובמקום הנכון. לעתים קרובות גילה הילד אי־יכולת להתחיל את ארגון הצורה במסגרת החיצונית (וזאת בגיל בו היתה התנהגות דומה באירופה מתפרשת כסמן לאנומליה שכלית ספציפית או כללית). 2 ילדים בלבד מתוך 10 בגילים 6 עד 9 התחילו בציור המלבן הגדול כדי לקבוע בו אחר כך את הפרטים. תכופות הפך הילד את הצורה מאופקית לאנכית על מנת שיקל לו להעתיקה. (בכוון האנכי מקבל הציור משמעות ממשית יותר — מגדל, ארמון וכד׳). לפרקים צמצם הילד את כל הרישום לפרט אחד, לעצם אחד מוכר — בית או אדם. כלומר, הוא הופך צורה חסרת משמעות לבעלת משמעות מוחשית. החלקים המורכבים ממספר קווים קבוע לא צוירו בדיוק. בכל אלה יש לראות ביטוי לקשיים, שאת עקבותיהם אנו מוצאים גם אצל מבוגרים צפון־אפריקאיים שציוריהם אינם טובים כלל מאלה של ילדים בגי 12—14 שנים.
גם פה עשויים בית־הספר והסביבה להשפיע .על התוצאות. אם הילד מתבקש לצייר אותו ציור על פי הזכרון, 3 דקות לאחר העתקתו, ייתקל באותם קשיים. אין כנראה לראות את האשם בזכרון בלבד, כי אם בעיקר בקשיי ארגון המרחב המסודר בצורות גאומטריות. קשיים אלה .גוברים כאשר הילד צריך לצייר את הצורה מבלי לראותה לנגד עיניו. יתר ההסברים העשויים לפרש נחיתות זו הם אותם הסברים, או לפחות מרביתם, שהועלו בנוגע לציור דמות אדם.
הבה נעסוק עתה בשתי בעייות העלולות לפעמים להשפיע על עתידו של הילד. הראשונה היא בעיית השימוש האפשרי במבחן הציור לשם הערכת הרמה השכלית. בהתחשב בנתונים שהוצגו לעיל נשאלת השאלה: האם רשאים אנו להשתמש בציור, כפי שנוהגים לעשות באירופה ובאמריקה, על מנת לערוך אבחנות בתחום הריגושי או להעריך את הרמה השכלית? אנו יכולים לנהוג כך רק בתנאי שנשתמש בנורמות מיוחדות המתייחסות לילדים השייכים כולם לסביבה ידועה, ובתנאי שאין סומכים רק על אמצעי יחיד זה של אבחנה.
אם לא ננהג לפי כלל זה נגיע למצב בו ייחשבו מרביתם הגדולה של הילדים היהודיים בצפון־אפריקה לילדים מפגרים מבחינה שכלית, וזוהי מסקנה מוטעית ומסוכנת. הציור אינו בא ללמדנו על יכולת הלמידה ואף לא על כושר השיפוט; הוא תלוי מאוד בתנאי הלימוד והתרבות. הסיבות שיכולות להביא ליצירה גראפית גרועה הן כה מרובות עד שאין אנו רשאים לחוות דעה על רמתו של הנבדק מבלי לבדוק אותה בעזרת כלים אבחנתיים אחרים. *
הבעייה השניה נוגעת לשימוש בציור כאמצעי אבחנה בתחום הריגושי (האפקטיבי). המחקרים הפסיכולוגיים באירופה ובאמריקה בתחום זה הגיעו לכלל קביעת כמה מסקנות מעניינות, אף כי עדיין מצומצמות מאוד. אין אנו חולקים על עצם בדיקת הצד הריגושי על פי הציור. ברם, בכדי שתכונה מיוחדת של הציור תוכל לשאת משמעות ריגושית, צריכה הריגושיות לשמש כקובע ראשי ביצירה הגראפית. אם המוטוריות או רמת ההתפתחות של התפיסה או של האינטליגנציה יוצרות קשיים עצומים, כיצד תתבטא הריגושיות? התנאי ההכרחי להערכת הגורמים הרגושיים על פי הציור הוא שהפרט לא יהיה מוגבל בבטויו הגרפי ע״י קשיים טכניים גרידא. אין איפוא להביא בחשבון את הפירוש הריגושי, אלא אם כן הובהרו כהלכה כל הסיבות האחרות הגורמות לתכונות מיוחדות בציור. מכאן נובע הצורך לבדוק כהלכה, לגבי אוכלוסיה צפון־אפריקאית, את תוקפו של כל מבחן ציור חדש שבו אנו רוצים להשתמש לשם בדיקת הצד הריגושי.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
Bibas
Vivas, Bibas, Bibasse
Nom votif espagnol «Que tu vives», adaptation probable de «Hayyim» (Voir Iben Hayyim, No. 522).
A noter que dans le langage «ladino» le V est rendu par le ; (B) pour éviter toute confusion avec le ו (V).
Graphie dans les anciens documents espagnols: Vives, Ibn Vives, Ibn Vive, Abex Vives, Abf.x Vive, Bibage, Bibago, Bibas, Vilvas, Bivas, Bivaz, Bisax.
Une autre graphie de ce nom courante au XVIe s., celle de בבאש a donné naissance, dans le Sud Marocain, au nom de אלבבאש par l’habitude de préfixer les noms étrangers de l’article arabe ce qui fait : Al- Bibas «le vivant» de même qu’on a fait Al-Cohen.
Albebas
Elbebas, Albebash, Elbebash, Elbibas
Ce nom semble être celui de Bibas, précédé de l’article arabe Al, désignant une appartenance à cette famille. Voir Bibas (No. 334).
Isaac Elbebash, rabbin à Akka (Sous) au XVIIIe s
Albo
Alvo, Albou, Albu
Ancien nom castillan : «Blanc»
Universellement répandu, cet appellatif exprimé dans toutes les langues semble être la traduction du nom biblique «Laban» (Gen XXIV,. 29). Il existe également au Maroc sous les formes berbères de Melul. (No. 765), Ben Melul (No. 766), Amelal (No. 207) et Ben Amelal (No. 208)
Sous sa forme de Albo, on retrouve au Maroc cet appellatif comme prénom féminin.
Yuçaf Alvo est mentionné dans un document de location d’une propriété, daté à Avila le 24 mai 1301
Çag Alvo. Ses fils sont mentionnés dans le «Libro de Hacienda del Cavildo de Avila», en date du 9 avril 1303
Yuçaf Albo figure comme fermier de maisons du Cabildo de Avila dans un contrat en date du 8 avril 1371
Dona Mira, épouse de Mosé Albo, prend en location des maisons du Cabildo de Avila, situées sur la Plaza de San Juan, le 12 juin 1390
Joseph Albo, rabbin théologien et prédicateur, né dans le Royaume d’Aragon vers 1383 et mort en 1444. Il fut l’élève de Hasdaï Crescas et très versé dans les systèmes philosophiques aristotéliciens des Arabes et dans la médecine qu’il pratique. Considéré comme un des plus grands maîtres du Judaïsme d’Espagne, au XVe s., il défendit sa foi très courageusement, assisté de Rabbi Ferrer et de dix autres rabbins au Concile de San Mateo (près de Tortosa). Dans ce Concile, dont les débats commencèrent le 7 janvier 1413 et durèrent plusieurs mois, il sut s’opposer aux arguments des Juifs convertis, Jéronimo de Santa Fé (ex Yéhoshua’ ha-Lorqui), médecin de l’anti-pape Benoît XIII, Andrés Bel- trân de Valence, aumônier de I’anti-pape, et Garci Alvarez de Alarcon, de Castille. Le Concile, qui avait été provoqué à l’instigation de Yehoshua’ ha-Lorqui, eut lieu sous la présidence de Benoît XIII, avec l’assistance de ses cardinaux et de nombreux prélats. A la suite de cette controverse, Albo publia son Sepher ha-Iqarim «Livre des Principes», exposant les principes de sa religion, ouvrage qui exerça une grande influence sur les juifs et qui demeura célèbre. La première édition parut à Soncino en 1485, sous le titre de Ohel Ya'aqob «La Tente de Jacob», ensuite sous le titre de Sepher ha-Iqarim à Venise en 1544; il fut publié avec un commentaire de Jacob Ben Samuel Kopelmann Ben Bunem de Brzesc, en 1584, à Fribourg, et avec un commentaire Ez Shatul, par Gedaliah Ben Salomon Sipschitz, il parut à Venise en 1618. Dans les premières éditions, les critiques sur le Credo chrétien contenues dans le Livre III, chapitres XXV et XXVI ont été expurgées par la censure. Gilbert Genebrard écrivit une réfutation à ces passages qui fut publiée par le juif converti Claudius Mai (Paris 1566). Le Sepher ha-Iqarim a été traduit en allemand par le Docteur W. Schlesinger, rabbin de Sulzbach, et publié avec une introduction de son frère, L. Schlesinger, à Francfort s/M. en 1844. Une édition du texte hébraïque avec traduction en anglais et notes par Isaac Husik fut publié en 1946 à Philadelphie. Il existe en outre de nombreuses études et de multiples commentaires sur cet ouvrage
Mosé, fils de Yocef Albo, figure comme ayant pris en fermage diverses maisons du «Cabildo» de Avila, dans des documents en date du 16 janvier 1399 et du 10 octobre 1404
Don Çag Alvo, propriétaire à Avila en 1409
Don Mosé Alvo, fils de Don Baru, prend en fermage dans le ׳«Cabildo» de Avila, le 9 mai 1409, une série de maisons situées dans la rue Caldandrin
David Alvo, fils de Don Çag, est titulaire de deux maisons à Caldandrin, dans le recensement du «Cabildo» de Avila, le 5 octobre 1429
Haym Alvo, fils de Don Çag, est fermier de maisons à Avila «en 1439
Mosé Alvo, fils de Don Mosé Alvo, de Segovia, transfère les maisons qu’avait son père en fermage à Avila et dont il est l’héritier, à "Sentó Aru, suivant acte en date du 27 février 1442
Rabi Semuel Alvo, fils de Mosé, «judio perayle» (juif pelletier), à l’occasion de son mariage avec Mioro, fille de Doña Leticia qui fut l’épouse de David de Parral, reçoit de cette dernière et de ses fils, le transfert de maisons à Caldandrin, suivant document daté à Avila le 17 avril 1461
Isaac Albo, fils de Samuel, rabbin à Damas au XVe s
Baru Albo, cordonnier à Avila en 1470
Haya Alvo, sa femme, figure parmi les accusés dans les actes de l’Inquisition du 2 mars 1486
Don Ysaque Alvo, figure comme suspect dans un procès de l’Inquisition, au procès-verbal de la séance du 31 janvier 1493
Abraham, fils de Don Baru Alvo, donne à Ferrand López Beate une procuration pour le transfert des maisons qu’il avait en fermage .au «Cabildo» de Avila le 23 mai 1492
Abraham Albo et sa femme Jamila, ainsi que son frère Rodrigo, à Damas, sont mentionnés dans Mabit, II
Abraham Albo, rabbin à Jérusalem, figure parmi les signataires d’une lettre adressée à la Communauté de Fès en 1630
Judah Albo, rabbin émigré du Maroc à Jérusalem. Vint en mission au Maroc en 1877 pour recueillir des fonds en faveur de la communauté nord-africaine dont le nombre s’élevait alors à plus de mille personnes
Carlos Albo, originaire de Tétouan, établi à Caracas (Venezuela), propriétaire à Tanger, mort à Caracas vers 1965
Jaime Alvo, grand animateur de la jeunesse à Tanger, membre actif de «Hakhnassat Orahim» et d’autres institutions religieuses et culturelles.
Page 267
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יום ב׳ בשבט תש׳׳ב (20 בינואר 1942). מזג האוויר הקפוא שרר במלוא עוזו ברחבי העיר ברלין שבגרמניה. לא היה בכך כדי למנוע את השתתפותם של 14 בכירים מהמשטר הנאצי ב׳וועידת ואנזה׳. המכוניות בזה אחר זה נעו אל עבר השכונה הירוקה הפסטורלית שבאחד מפרברי העיר, עצרו בפתחו של בית בן שלוש הקומות, ומתוכן ירדו הבכירים בזריזות אל הבית החמים.
עוד קודם לכן, בתחילת חודש אב תש׳׳א (31 ביולי 1941), הורה הרמן גרינג, סגנו של היטלר, להכין תכנית מקיפה לפתרון סופי של הבעיה היהודית, שהוא למעשה תכנית מקיפה להשמדת היהודים בכל העולם. לביצוע המשימה מונה היידריך. במקביל נשלח למספר מפקדים נאצים בכירים הזמנה לכינוס בווילת ואנזה. למשתתפים בכינוס הוגש חומר רקע לדיון, שהוכן על ידי ראש הלשכה המרכזית לגירוש היהודים', קצין נאצי בשם אדולף אייכמן.
הוועידה נערכה בחדר האוכל שבקומת הכניסה. את הוועידה פתח היידריך בנאום ארוך, במסגרתו הסביר כי היטלר דורש אמצעים להשמדה המונית של כל היהודים, זאת בשונה מהעבר שהמפלגה הנאצית הסתפקה בגירושם של יהודי גרמניה לאזורים אחרים. הוא הוסיף והסביר, כי הוא אישית יעמוד בראש הפעולות לחיסול היהודים, כשבתחילה יש להטיל על היהודים עבודות פרך, שתפוקתם תועיל לשלטון הנאצי. על דבריו הוסיף היינריך הימלר, ראש הגסטפו ומפקד האגף לטיפול ביהודים, כי יש לקרוא לחיסול מקיף ויסודי של כל היהודים. דבריו זכו לקריאות שמחה ולהסכמה של רבים ממשתתפי הוועידה.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות השונות. הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A – מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B – מדינות שותפות או יריבות לרייך. אחת המדינות שצוינו תחת שלטון הרייך הייתה צרפת, על פי פירוט זה: אזורים כבושים 165,000 יהודים, ובאזורים הלא כבושים 700,000 יהודים. ההשערה היא שהכוונה ליהודים במדינות צרפתיות, כמו מרוקו, תוניס ואלג׳יר.
בעת ביקורי בווילת ואנזה בחודש סיוון תשע״ח (יוני 2018), הבטתי בתדהמה על המבנה. בית מפואר זה שוכן על שפת אגם פסטורלי יפהפה, כשאת האווירה השקטה מפירים קולות האווזים באגם. ניסיתי לדמיין את הוועידה שהתקיימה בו, במסגרתה נחרץ גורלם של העם היהודי, שהוביל להשמדתם של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה, מיוון וממדינות נוספות. השקט והשלווה השורר שם, כמו גם המדשאות הירוקות והנוף שניכר בכל פינה, מונע מלדמיין את גן העדן שבו נברא הגיהינום. במקום זה, הרהרתי לעצמי, נחרץ גם גורלם של יהודי מרוקו, לולא הנס הגדול של נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, ושחרורה מידי משתפי הפעולה עם השלטון הנאצי.
אלא שעד נס הצלתם של יהודי מרוקו, עברו ימים קשים מאוד, המלווים בחשש כבד שסופם יהא כאחיהם באירופה.
בשלהי שנת 1937, עזב מוריס טונדובסקי בן העשרים ושש את ביתו בקאליש, עיר בדרום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מוריס צו להתייצב לשירות צבאי, כמו יתר הפליטים בצרפת. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב נידח בצפון אפריקה.
לאחר בדיקה רפואית במרסיי, נשלח מוריס לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, ומשם הועבר לשירות ממושך במכנאס שבמרוקו. בלילו הראשון במכנאס, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, הייתה אכזרית. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד.
בשנת 1940, לאחר הניצחון המהיר של הגרמנים על צרפת, וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מוריס בן־לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, נטלו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, לא רחוק מגבול מרוקו-אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ׳בֶּרֶגֶנְט’ שצמח מסביב למעיינות מים חמים.
לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים ערבים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, כולם יהודים. כאשר מורים והגברים האחרים הגיעו לשום מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות, בין היתר על אדמת מרוקו.
אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי, הייתה החייאת הרעיון הישן של הנחת מסילת ברזל באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממדינת ניז׳ר הסמוכה לאלג׳יריה וללוב, עד לניס שבצרפת. כדי לשטח את החולות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח למעלה מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. כמעט שליש מתוכם, יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה משאר האסירים, היהודים גורשו לשם או שהועברו משירותם בלגיון הזרים כמו מוריס, רק בגלל דתם, ולא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.
לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. עדויות של ניצולים חושפות כי בתוך אוהל שנועד לשמונה אנשים, נדחסו כארבעים איש. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם אף נורו למוות כשניסו לברוח.
היו שקראו למחנה ׳בוכנוולד צרפתי׳. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, היו אנטישמים מרושעים, פעמים רבות שיכורים. משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה. יהודים, גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים, עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. לא ניתן להציג מספר מדויק של מחנות, כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם לכרייה ולעבודות מתמחות או ׳עונשין', לשון נקייה צרפתית לעינויים.
על פי המפות שהופצו בתקופה שלאחר המלחמה, כחמש עשרה מחנות הסגר ועבודה נפתחו במרוקו, בעיקר באזורים הצחיחים בדרומה ובמזרחה.
הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.
מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.
התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 231
יוסף (יוסי) שיטרית-צרכי פסח המלחיצים
צרכי פסח המלחיצים
פיוט דו־לשוני (מטרוּז) ממכּנאס על הוצאות החג הכבדות
המקור העברי והערבי־היהודי ופירושו
לשמיעת הפיוט מפי פרופ' שטרית יש ללחוץ על הקישור…
https://www.facebook.com/josephyossi.chetrit/posts/10227205140384023?notif_id=1649863446660595¬if_t=comment_mention&ref=notif
המקור של הגרסה המוהדרת כאן: כ״י הספרייה הלאומית בירושלים [=סל״י] מס׳ Heb. 8°5606, דף 78א-ב. גרסאות נוספות של השיר: כ״י סל״י Heb. 8° 3898, דפים 59-58; כ״י סל״י Heb. 8º 7435, דף 129א-ב; כ״י מכון בן-צבי 2010, דף 46א-ב.
1- שִׁמְעוּ קוֹלִי בְלָשׁוֹן צָח; / יְגוֹנוֹתַי אַגִּידָה.
לִבִּי תָמִיד לֹא נָח; / אֵשׁ בוֹעֶרֶת יְקֵידָה.
כְּצִפּוֹר נִלְכַּד בַּפָּח; / שֵׁנָה מֵעֵינַי נָדְדָה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
1א. [שמעו] קוואלי זד, מאהו מזאח. / נעאוודו בלפֿהאמא ולדא.
עמדא עלא מן סעדו טאח, / מסכּין! ולא מן סאב תסנידא.
טול אייאמו עמרו מאהו מרתאח; / כֿסאתו גֿיר תנהידא.
באס נגּאבליךּ, יא תאזיר פסח, / חתא בקסיסבא ליסירא.
=]שמעו דברִי, שהוא דבר אמת ולא בדיחה. אומר אותו בתבונה ובטוב טעם.
אבוי למסכן שמזלו מזל ביש! ולא מצא תומך וסומך.
כל ימיו אין לו בכלל מנוח; נותר לו רק להיאנח.
במה אקבל את פניך, הו פסח עשיר? אפילו לא בשמלונת לילדה.[
2- לְמִי אֶעֳרוֹךְ [אֲמָרַי], / וּמַה תִּהְיֶה אַחֲרִית?
שַׂחְתִּי לְכָל חֲבֵרַי. / פָּנַי כָּבְשׁוּ בַּקַּרְקָעִית.
עָנוּ הֵמָּה לִדְבָרַי: / חִטִּים קַח לְךָ בְּרִבִּית.
גָּבְרוּ וַאֲחָזוּנִי צִירַי. / תָּקְעוּ בְלִבִּי חֶרֶב חַדָּה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
א. עייאטי אגיר למולאנא / כֿאלק אסבעאן ודאייאע.
הווא לעאטי בלא מנא. / אלפֿלךּ ידור ויבדל סוואייע.
עאוודית לסחאבי לגֿבינא. / קאלולי: רפֿד עידיךּ בטאלע.
חסית אוזהי פֿי [לארד] טאח. / דובית פֿי לארד מרא אוחדא.
באס נגאבליךּ
=]אני מתפלל רק לאלוהינו, יוצר השבע והרעב.
הוא הנותן בלא לצפות לתמורה. גלגל הכוכבים מסתובב ומשנה את העתים.
סיפרתי לחבריי על עוגמת נפשי. אמרו לי: קח לך מצרכי החג בהקפה.
חשתי שפניי נפלו לאדמה. נמוגותי בבת אחת בתוך האדמה.[
3- פֶּסַח אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, / כֻּולָּם לְהוֹצָאוֹתָיו.
אֲזַי אֶשְׂמַח וְאֶעֳלֹוז, / וְיַחֲזֹור כֻּולּוֹ לְעוֹלָמוֹתָיו.
כּוֹסִי בְיָדִי [אֶ]אֱחֹוז; / דָּגִים, בָּשָׂר וְעוֹפוֹתָיו.
הַשֵּׁם הוּא יִתֵּן לָנוּ עֹוז, / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
3א. אלאהּ יעטינא ברכת האד לעיד, / זאנא בסרוט כּתירא.
כּולסי מלזום תעמלו זדיד: / זלאפֿא, מגֿרוף וקדירא.
חתא למטלאק באס תעייד. / ואשראב יסקי בלקדירא.
עמדא עלייא! מא סיבית סניד / ולא עוואן בחוויזא סגירא.
באס נגּאבליךּ
=]אלהים יברך אותנו בברכת חג זה, שבא אלינו עם תנאיו הרבים.
הכול חייב להיות חדש: הקערה, הכף והקדירה.
גם המערוך להכנת המצות לחג. את היין יש למזוג מן החבית.
אויה לי! לא מצאתי תמיכה ולא עזרה אף לא במשהו קטן.[
-4 תֵּן לָנוּ זְכוּת [הַ]מּוֹעֵד, / יָהּ אֲדוֹן הָעוֹלָמִים.
וְגִשְׁמֵי רָצוֹן לָנוּ תוֹרִיד, / וְתַרְבֶּה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים.
וַאֲנִי אֶבְטַח עַל הַיָּחִיד, / הַזָּן כֹּל מִקַּרְנֵי רְאֵם.
הוּא יִשְׁלַח לָנוּ צָרְכֵי מוֹעֵד / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
4א. נדל נכֿמים גֿיר פֿיה ונרוז, / אייאךּ נסיבלו סי חילא.
גֿלבני ולא סיבית באס יגּוז. / זאתני לכֿדמא קלילא.
לעיד לולי ותאני בזוז, / סרוטהום מא מנהום תחווילא.
לקמח, זריעא וקלב ארוז / מטחון מספֿי בתילא.
לגֿנמי אדכּאר ופֿרך אלוז / תזודהאלו פֿי כּול לילא.
וואנא גֿיר חזאן כּאתיב [אלחרוז] / מא נקדיר [לשרוטאתו פֿי מרא.[
=]כל היום אני רק חושב עליו ותוהה, אולי אמצא לו איזו תחבולה.
הכניע אותי ולא מצאתי במה לספק את צרכיו. לא היתה לי עבודה רבה.
החג הראשון והחג השני, שניהם מציבים תנאים קשים.
חטים, זרעים ואורז, הכול טחון ומנופה כהלכה.
בשר כבש זכר ואפרוחי אווזים אתה חייב לזמן לו בכל ערב.
ואילו אני רק תלמיד חכם, כותב קמיעות. אין בכוחי לעמוד בכל תנאיו.[
סימנים מיוחדים בטקסט: המלים והצירופים המוצבים בסוגריים מרובעים [ ] מופיעים בגרסאות אחרות של השיר ומתאימים יותר הן לתוכן הן למבנים הפרוזודיים של השיר. הקו העליון שמעל העיצורים גֿ, כֿ, פֿ מסמן אותם כהגאים רפים, ואילו הנקודה בתוכם מסמנת אותם כעיצורים דגושים.
גרסה שונה וקצרה יותר של טקסט זה, בלא ניקוד הפיוט העברי, הופיעה בספרי: יוסף שיטרית, השירה הערבית היהודית שבכתב בצפון אפריקה; עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים. ירושלים: משגב ירושלים. תשנ״ד, עמ׳ 260-258. ראו שם גם את הפרק על שירת המטרוז, עמ׳ 304-195.
הפיוט נכתב במכּנאס במאה השמונה עשרה ונפוץ לאחר מכן ביתר הקהילות. קריאתו וביצועו בעל פה הביאו לשינויים רבים בגרסאות השיר בהשוואה לגרסה המקורית של השיר ואף בכתבי־יד שמקורם ממכּנאס. הגרסה המובאת כאן מופיעה בכתב־יד שהועתק במכּנאס בתחילת המאה העשרים.
הפיוט שייך לסוגת ה׳מטרוז׳ המערבת את העברית והערבית־היהודית בתוך אותו השיר במתכונות שונות, חיצוניות ופנימיות. במטרוז החיצוני משלבים שני שירים שתכניהם שונים ושייכים למקורות שונים אך נושאים לחן דומה. בשיר שלפנינו יש לנו סוג של מטרוז פנימי משכפל, שבו כל חרוזה או סטרופה עברית זוכה לעיבוד עוקב בערבית יהודית. העיבוד הערבי־היהודי אינו תרגום של הטקסט העברי אלא מציג את תכניו בשינויים שונים, המעמתים את שני הנוסחים ומצביעים מניהּ וביהּ על מעמדן החברתי־הלשוני השונה של שתי השפות הבונות את השיר. הטקסט העברי שואב את מלותיו ודימוייו מן המקורות העבריים המקראיים והבתר־מקראיים הקבועים והקפואים, דרך ציטוטים ישירים ועקיפים מן המקורות; אלה נובעים מלימוד לרוב פסיבי של העברית. לעומתו הטקסט הערבי־היהודי זורם וגמיש יותר משום שהוא משתמש במבני הלשון הטבעית והדבוּרה של המשורר והקוראים ומסתייע גם ברובדי לשון כתובים מוקדמים יותר של הערבית היהודית. בעניין זה השיר שלפנינו מיטיב להדגים את הנוסחאיות הסמויה של השירה העברית במרוקו וביתר הקהילות בכלל עד לעת החדשה ואת הזרימה החפשית של הטקסט הנוצר בלשון האם.
שתי הרקמות הלשוניות המשולבות בשיר ה׳מטרוּז׳ נושאות כאן גם מבנה פרוזודי שונה במקצת. ארבע החרוזות העבריות שומרות על מבנה פרוזודי אחיד לאורך השיר. הן מורכבות מארבעה טורים דו־צלעיים במתכונת של שיר מעין־אזורי שבו שלושת הטורים הראשונים חורזים בצורה זהה אבאבאב ואילו הצלע הראשונה של הטור הרביעי חורזת כמו יתר הצלעות הראשונות אך הצלע השנייה נושאת חריזה שונה החוזרת על עצמה בסוף ארבע החרוזות, במתכונת אבאבאבאת. לעומתן החרוזות הערביות־היהודיות אינן נושאות מבנה אחיד. שתי החרוזות הראשונות (1א ו־2א) הן בנות ארבעה טורים דו־צלעיים אך שתי האחרונות כוללות חמישה טורים דו־צלעיים. אולם גם הן שומרות על התבנית המעין־אזורית של הסטרופות העבריות דרך תבנית החריזה שלהן: אבאבאבאבאת גדגדגדגדגת בשתי החרוזות הראשונות, הוהוהוהוהת זחזחזחזחזת בשתי האחרונות. אשר למשקל השיר כל צלעית מורכבת משבע או שמונה הברות. בגרסאות השונות שעיינתי בהן לא צוין לחן לשיר.
אשר לתכני שני הנוסחים של השיר, הפיוט העברי הוא בעיקרו שיר תלונה של העני על מר גורלו ערב פסח בגלל ההוצאות הכבדות של צרכי החג שאינו יכול לספק אותן, ואילו הנוסח הערביּ־היהודי של השיר מדגיש את התפילה לבורא שיבוא לעזרתו. בשיר העברי הדובר מתלונן על מצבו הדחוק והקודר המביא אותו לדיכאון ולנדודי שינה (סטרפה 1). הוא פונה לעזרה לחבריו אך אלה מחמירים את מצבו משום שהם מציעים לו לקנות את כל מה שדרוש לו בהקפה שעה שהוא יודע שהוא לא יוכל להחזיר את החוב (סטרופה ב). אחר כך הוא מתאר את הסיבה לתסכולו: הוצאות החג מסתכמות ב׳ארבע מאות זוז׳. בסכום נכבד זה הוא אמור לקנות יין, דגים, בשר ועופות (סטרופה ג). בלית ברירה הוא מתפלל לבורא שיגיש לו ולכל הקהילה את העזרה הדרושה למילוי צרכי החג ו׳צרכי ההגדה׳, היינו צרכי שני לילות הסדר (סטרופה ד.(
כל התכנים הללו מעובים יותר ונהירים יותר בנוסח הערבי־היהודי של השיר. הם מוצגים גם בנימה הומורוסטית יותר. כאן הדובר פונה לא רק לחבריו ולבורא אלא גם לחג עצמו ומנכיח אותו דרך פנייה ישירה אליו: ׳יא תאזיר פסח׳ [=הו פסח העשיר] בגרסה שלפנינו או ׳עמי פסח׳ [=דודי פסח] בגרסאות אחרות (טור הרפרן, הרביעי בסטרופה 1א). נעשה שימוש גם בצורות הקטנה של שמות – ׳קסיסבא׳ [=שמלונת] לילדה במקום ׳קסאבא׳ [=שמלה], ובגרסאות אחרות ׳קביצ׳א דלכֿדרא׳ [חבילונת של ירקות] במקום ׳קבצ׳א דלכֿדרא׳; וכן ׳בחוויזא סגֿירא׳ עם הקטנה כפולה דרך שם התואר ׳סגֿירא׳ [=קטנה] ודרך צורן ההקטנה ׳חוויזא׳ במקום ׳חאזא׳ [=דבר מה, חפץ.[
בסטרופה א1 הדובר מציג את מצבו כביש מזל תמידי שאין לו על מי לסמוך ויכול רק להשמיע אנחות, שכן אין לו אפילו במה לקנות שמלונת חדשה לבתו. בתחילה הוא מזהיר את המאזינים שאין הוא מספר בדיחה אלא מתאר אמת לאמתה. בסטרופה ב1 הוא מבין שהוא לא יקבל עזרה מחבריו אלא עצות הגורמות לו לדיכאון עמוק יותר. לכן הוא פונה לבורא הנותן בלא לצפות לתמורה, שלא כמו בני אדם, שיעזור לו לספק את צרכי החג. בשתי הסטרופות האחרונות הוא מתאר בהרחבה מה הם צרכי החג: חידוש כלי האוכל והמטבח, ובכללם המערוך הנחוץ כל כך להכנת המצות בבתים, שכן עד למאה העשרים לא שווקו מצות מוכנות; את החטים להכנת קמח המצות, מנופה כראוי וכן אורז, אשר מסתבר שיהודי מרוקו צרכו אותו אז בפסח משום שלא נחשב מן הקטניות. לבד מן המצות עיקר ההוצאות מופנה לרכישת בשר כבש זכר, מפוטם כנראה, ואף אפרוחי אווזים כמו המהדרים במצווה. עניין נוסף שהוא מדגיש, המצרכים היקרים דרושים לשני לילות הסדר שכן במרוקו, כמו בכל קהילות הגולה, קיימו סדר ראשון ערב פסח וסדר שני על כל ההדר והמטעמים שלו בערב שלמחרת. בליל הסדר השני נהגו יהודי מרוקו לקרוא את ההגדה במקור ולתרגם אותה לערבית יהודית (או לספרדית יהודית) פסקה אחרי פסקה. בגרסאות אחרות של השיר נוסף טור אחר המדגיש עוד יותר את תסכולו של הדובר בגלל ההקנטות של האשה: ׳כל מא תעמל תקוליךּ זיד. מא עמלת פחאל קראניך טכירא׳ [=ככל שאתה קונה יותר היא אומרת לך: תוסיף עוד. לא מילאת את חובתך כמו יתר הבעלים]. בטור האחרון של השיר המחבר שהוא גם הדובר בשיר מוסר את המקור לדלותו: ׳אנא גיר חזאן כּאתיב לחרוז׳; הוא אמנם תלמיד חכם אך עיסוקו בכתיבת קמיעות, עיסוק שאינו מזמן הכנסה קבועה. בגרסאות אחרות של השיר, העיסוק הוא ׳חזאן כאתיב אלוח׳ [=תלמיד חכם הכותב לוחות לילדים שבאים ללמוד אצלו].
על פסח והוצאותיו המלחיצות נכתבו שירים נוספים ארוכים יותר בערבית יהודית. הם יופיעו בחיבור שאני מכין ויוקדש לשירי החגים והמועדים עם המטעמים והמשקאות שלהם שליוו את יהודי מרוקו לאורך הדורות. על לחצים אלה מהלכים בקרב יהודי מרוקו גם פתגמים שונים. אביא כאן שניים מהם:
1 – ׳פסח הוא לה׳ [l-adonai] – חתא ללילתו [=בפסח יש לסמוך על חסדי האל – עד ערב החג ממש]. היהודי מביע את תקוותו שהאל יזמן לו במה לקנות את מצרכי החג ואת הבגדים החדשים הדרושים לחג עד לרגע האחרון ממש.
2 – לפתגם השני יש שתי גרסאות הנובעות מן העמימות של המלה ׳ל-כֿס׳ [l-ḫaṣṣ], שיש לה שני מובנים: א) החסה, שאת עליה צורכים בתחנות שונות של סדר פסח שבהן אוכלים מרור; ב) מחסור.
גרסה א: פסח ‒ עיד לכֿס [=פסח הוא חג החסה].
גרסה ב: פסח עיד ל-כֿס. נתי תשרי והווא יכֿס. [= פסח הוא חג המחסור. ככל שאתה קונה יותר חסר עוד.]
חג פסח שמח ומהנה אל אף כל הלחצים
והגדת לבנך-הרב משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.
אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?
תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)
"ביום ההוא – כי אותו לילה היה כיום יאיר – כצחות היום.
אור לישראל – חושך למצרים".
לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.
גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,
ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.
הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים, רק תבקש מבורא עולם.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…
כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".
בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,
נוכל להביא את ימות המשיח.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,
עתיד הוא לשמוח עם השכינה.
הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,
כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,
ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).
חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,
ה-3334 של עם ישראל {תשפ"ב}.
מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:
להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.
וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,
ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.
נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,
ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",
ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.
(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).
פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.
מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח". זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).
"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.
בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".
ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.
כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.
ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?
מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".
דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.
הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה
יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים.
אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".
תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.
בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".
רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.
הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).
שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.
ע"י קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.
ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.
את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.
במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.
המאורות בליל הסדר,
והדרך להשגתם.
"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:
"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).
על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק': לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.
"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)
רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.
כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו):
כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.
הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.
מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.
גם לנו בליל הסדר, יש מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.
בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,
אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:
א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.
ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.
א. לשוב בתשובה לפני החג.
בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).
ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.
בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.
הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'. אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.
לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" – כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.
ב. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),
מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.
הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.
הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).
המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.
אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".
בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.
לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.
אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.
הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.
רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.
כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).
רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,
כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אוה"ח הק').
בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.
הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?
כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?
שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס' המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?
בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).
המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.
לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".
מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.
החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':
אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,
ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.
ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.
מדברי רבנו-אוה"ח-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.
סגולה לחצות ליל הסדר: לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.
את העת רצון של חצות הליל – שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).
כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},
הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},
שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).
לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.
וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.
א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).
ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).
ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).
ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.
ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".
הסבר הפס' כדברי קדשו:
"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…
וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.
וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…
וכנגד נס מרדכי אמר – 'הזה לה".
וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".
ניתן להוסיף על דברי קודשו:
ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.
רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.
ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.
ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.
ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.
חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.
מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?
כרטיס הביקור של הקב"ה:
"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.
כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.
א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).
חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).
בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.
לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.
המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).
ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)
במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה).
"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?
הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).
בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).
בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.
פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.
לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.
ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).
גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.
ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).
חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.
"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".
שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.
שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.
פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.
פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.
מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.
עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.
כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.
מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).
המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).
בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.
על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:
פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.
מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.
מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?
סדר בליל הסדר.
ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל
4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.
4 חלקי הסדר: א. קידוש ב. קריאת ההגדה ג. סעודת החג. ד. הלל.
4 בנים: חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם = ח – ר – ו – ת = חג החרות.
4 קושיות: חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".
תם: "והיה כי ישאלך. שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".
4 לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
4 מאכלים: א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.
4 כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.
4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.
מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).
"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.
והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי – אתכם מעבודתם.
וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.
ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –
כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.
רבנו-אוה"ח-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.
"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.
"וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.
"ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.
עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).
תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.
התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.
תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).
שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.
הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".
מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.
גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:
עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם. כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".
כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".
נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
"אור זרוע לצדיק"
למרן רבי יוסף קארו – רב רבנן,
מהבר ה"שולחן ערוך", "בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו'.
יום ההילולה של מרן רבי יוסף קארו ע"ה, חל ביום יג' בניסן ערב בדיקת חמץ, כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.
"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר.
לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.
הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.
מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר".
ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.
כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה: "באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".
רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.
לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".
כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו'). הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').
הוא זכה ל"מגיד" שמיימי ש שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.
במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל? בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין. רבי יוסף קטרו היה מחותנו של האר"י הק'.
יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמידו רבי משה אלשיך המכונה "אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח:
"קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.
אראנו נפלאות
למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,
והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים
הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.
הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.
רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.
הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.
לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.
בברכת חג פסח כשר ושמח,
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה.. לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים..
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
התפתחותה של קהילת מראכש
בעת שהתחוללו התמורות בעם היהודי בחצי האי האיברי במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה היו במרוקו מאבקים על הבכורה בשלטון המרכזי. באותו זמן נדחקו המרינים מן השליטה בחלקים מן הארץ, ושושלת חדשה, בני הווטסים, עלתה לשלטון בצפון בשנת 1420. בשנת 1465 הם קבעו את בירתם בפאס.
בואם של יהודים מספרד אחרי הגירוש ושל פליטים ואנוסים מפורטוגל לווה בהתעוררות דתית ולאומית במרוקו עקב הסכנה הגוברת מצד ארצות אלו. הסכנה הזאת הגיעה לשיאה בכיבוש מזאגאן בשנת 1502. השליטים הווטסים, שלא כמו קודמיהם המרינים, לא רוו נחת במאה השש־עשרה. הארץ הייתה שרויה אז במאבק על השליטה בין הווטסים, ששלטו בפאם, לבני שושלת בנו סעד, שקבעו את מרכזם במראכש והיו טרודים במאבק ממושך גם נגד הפורטוגלים. את כישלונם של הווטסים לעצור את השתלטות המעצמה האיברית על כל ערי החוף של מרוקו ניצלו הסעדים לא רק כדי לדחוק את רגליהם אלא גם כדי לנצח את יריביהם המקומיים.
בשנת 1553 הצליח מוחמר שיך (אלמהדי) הסעדי להשתלט על כל הארץ, לקבוע את בירתו במראכש ולנטוש את הבירה הישנה בפאס. גם הפעילות המסחרית, הדיפלומטית והמדינית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל, שהתרכזה בפאס, עברה רובה למראכש, וסוחרים ממשפחות חדשות הגיעו לרום ההנהגה בבירה החדשה. מגורשים ופליטים יהודים רבים נסו מפני רדיפות מוסדות האינקוויזיציה והתיישבו בקהילות נוספות, עד אגדיר בדרומה של הארץ וכן בקצה החוף האטלנטי, עד תיזנית וגולימין, קהילות ששימשו שער לקהילות העתיקות בסהרה המערבית.
יהודים מגורשים הגיעו לקהילת מראכש כבר בעקבות גירוש קנ״א(1391). יוסף אביב״י פרסם מאמר המתבסס על הכרוניקה ״קורא הדורות״ ממראכש, הכוללת בין היתר דברים תמוהים על ראשיתם של יהודים ממגורשי ספרד בעיר זו. לפי מקור זה, הסכים מלך מראכש, מולאי עבדאללה (א)לגאליב באללה, להרשות ליהודים להיכנס לעיר בתנאי שיגרמו לירידת גשם בקיץ של אותה שנה, בחודש תמוז. אין אפשרות להסביר אגדה זו אלא מתוך הרצון להבהיר שכישרונותיהם העל־אנושיים כביכול הם שפתחו את לבו של השליט, בפרט כי על פי העולה מן הכרוניקה הזאת, היהודים המקומיים התנגדו לכניסתם של המגורשים לעיר.
דפוס ההנהגה היהודית במראכש בתקופה המדינית הוא חידה לנו. הרי יהודים הגיעו לשם כבר מגירוש קנ״א, בסוף שלטונה של השושלת. פליטים מגירוש זה הקימו את ״צלאת לעזאמא״ – ״בית כנסת הלועזיים״, בית כנסת של יהודי ספרד שדיברו את שפת אמם, הזרה ליהודים המקומיים.
לא מצאנו פרטים אחרים על הממסד הרבני במראכש לבד מדמותו המופלאה של ההוגה־המקובל רבי אפרים אנקאווא, שבא עם פליטי ספרד לעיר. האם הוא היגר מן העיר לאחר שהוכה בידי קנאי מוסלמי? או משום שלא מצא אווירה רוחנית ההולמת את צרכיו?
יש לציין בהקשר זה כי תעמולה של מטיפים קנאים לא הייתה חיזיון נדיר במאה החמש־עשרה בגלל האיום הפורטוגלי המתמיד על חופי מרוקו. בקצה הצפון־מזרחי של הממלכה נחרבה קהילת תואת(כיום באלג׳יריה) בשל הסתה פרועה של המטיף אלמגילי, ורבים מפליטי הקהילה מצאו מפלט במראכש.
מאה שנים אחר כך הגיעו גלים של יהודים ספרדים והתיישבו לא רק בערי חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום, כפי שעשו מגורשי ספרד של 1492, אלא גם חדרו פנימה למראכש ולעמקי הרי האטלס. פרשה לעצמה בעניין זה היא משפחת פרץ, שבאה מספרד ורכשה חמישה כפרים בעמק הדאדש, שם התיישבו בני המשפחה ואחרים. לימים נטמעה משפחת פרץ במשפחות ותיקות שחיו שם בהשפעה ברברית וערבית.
רק בימי שלטונם של מלכים מבני השושלת הסעדית(שנת 1554 ואילך), ובפרט בימי שלטונו של הסולטאן מולאי אחמד אלמנצור – ״המנצח״(1603-1578) – ועם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים(כולל מלך פאם, באוגוסט 1578) הגיעה מראכש לאחת מתקופות השיא שלה בשגשוג מדיני וכלכלי.
אלמנצור היה מגדולי השושלת הסעדית, ואולי השליט בה״א הידיעה. הוא השתלט על כל הממלכה ואף הגיע בכיבושיו לשטחים מעבר לנהר הניגר באפריקה השחורה. הוא הביא לשגשוג כלכלי בממלכה, והסחר הטרנס־סהרי תפס מקום מרכזי בו. הוא אף הפך את העיר הדרומית מראכש לבירת כל הארץ בפעם הראשונה בתולדותיה.
אלמנצור ניצח את הפורטוגלים, ואז החל שלטונו. ניצחון זה הקנה לו שם בארצו, שכן איחד את שלושת חבליה הגדולים של מרוקו: מלכות פאם, מלכות מראכש ושני חבלי הדרום, עמק הסוס ותאפילאלת. גם ביחסי החוץ הוא חידש יחסים מפותחים לא רק עם ספרד שהתאחרה עם פורטוגל אלא גם עם אנגלייה, הולנד וצרפת, וכולן מיהרו לכונן עמו קשרים מדיניים וכלכליים מפותחים.
התפתחות זו של הממלכה הלמה גם את אופיים המיוחד של הפליטים והאנוסים היהודים שבאו למרוקו מחצי האי האיברי. מאחר שהיו רגילים להסתגל ״לכל מצב״, לא נקשרו הסוחרים ״בני האומה הפורטוגלית״ לאזור התיישבות קבוע, ועם יציאתם ממצודותיהם של הפורטוגלים באמצע המאה השש־עשרה הם מצאו הזדמנויות כלכליות במקומות אחרים בנקיטת יזמות כלכליות חדשות. הם השתקעו בקהילות חדשות, ומהן היגרו אלפים לבירה החדשה במראכש.
נוסף על המהפכה ביחסי החוץ הנהיג אלמנצור גם מהפכה פנימית בכוננו מערכת מנהלית של המח׳זן באמצעות ארגון ריכוזי הסר למרות הסולטאן. הארגון כלל וזירים(שרים), פקידים, מושלי ערים ומושלי מחוזות וכן את סגל הארמון ושבטים מגויסים(הם צבא הגיש) ששוחררו ממסים וחובות. ניתנה להם אדמה על שום שהגנו על אחדותה של הממלכה. עם שריו של אלמנצור נמנו גם יועצים וסוחרים יהודים, אחד הבולטים שבהם היה הסוחר והנגיד אברהם בן וואעיש, שפעל בסוף ימי שלטונו.
בן וואעיש מכונה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש; ראה טולידאנו, נר המערב, עמ׳ 107, 111. ייתכן ששימש נגיד קהילת מראכש בזכות מעמדו בחצר המלך, אך אין פרטים על הנהגתו את בני עמו.
- אברהם בן וואעיש
שם משפחתו המקורי של אברהם היה בוזאגלו. מניין בא לו הכינוי בן וואעיש? בשם וואעיש כלולה המילה עיש, חיים, אבל מדוע הוא הוסיף כינוי זה לשם משפחתו -אין יודעים.
לאברהם, ששירת בעיקר את המלך אלמנצור, הוענק התואר שיח' והוא נחשב לאחד השרים בעלי ההשפעה בחצרו במראכש. אברהם היה גובה המסים הראשי של הסולטאן, הוא נתן אשראי לסוחרים שבאו ממערב־אירופה ומאיטליה. הוא אף סחר בסוכר ובעצים, והיה לו מונופול על ייצוא הסוכר להולנד. באיגרת מסוף אוקטובר 1603 כתב הלורד האנגלי ססיל שבן וואעיש היה איש סודו של המלך, שנתן בו את אמונו המלא, ״מה שלא מצא חן בעיני העם המוסלמי״, כלשונו. הוא ציין עוד כי רבים מן הסוחרים תלויים במילתו, ״והוא נוהג בהם בעריצות״.
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ציין שאברהם בוזאגלו היה מרבני מראכש, ושבשהותו בוונציה בשנת 1606 הביא לדפוס כתב יד הכולל שישה סדרי המשנה עם פירושיהם של הרב עובדיה מברטנורא ושל הרמב״ם. אם כך הדבר, הרי שבן וואעיש, אחד העשירים המוכרים, הוא מי שמימן כנראה את הדפסת המהדורה החדשה של המשנה – תרומה לפעולה רוחנית־ספרותית לקהילה.
ב־1603 נפטר אלמנצור. לאחר מותו התקיימה מלחמת ירושה, שבסופה נחל את הכתר בנו, מולאי זידאן. אברהם בן וואעיש המשיך לשרת גם אותו. דברים עליו מתקופה זו הובאו בשמם של הנוסע האנגלי, ג׳ורג׳ תומסון, ושל ג׳ון הריסון, ראש המשלחת הבריטית בחצר מולאי זידאן: ״אברהם ומקורביו נהגו ביד רמה כלפי מוסלמים, נוצרים ויהודים״. לפי מקורות עבריים, כמה ממקורביו של אברהם היו מבני עמו, בהם היה גם אחד מקרוביו – הרב אברהם בן ראובן בר נחמן בוזאגלו.
בימי הסולטאן זידאן גברו התמרדויות שבטים בממלכה, והוא איבד את השליטה על אזור פאס. בחוף האטלנטי כבשו הספרדים את ערי הנמל (א)לערייש (ששמה הפך ללראצ׳ה) ומעמורה, ובקושי רב נהדפו המורדים בתאפילאלת ובסוס. בשליטת זידאן נותרו מראכש ועיר הנמל סאפי בדרום, ואפשר שעם היחלשותו של השליט, וגם בגלל השם שיצא לבן וואעיש בין דיפלומטים, סוחרים ונוסעים אירופים, פחתה השפעתו המדינית בחצר זידאן וכן פעילותו הכלכלית בממלכה, וכתר ״יהודי המלך״ בעלי ההשפעה הרחבה עבר לבני משפחת פאלאץ׳.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 45