מורשת יהדות מרוקו

שער פתח דודי: לימוד התורה לפי רבי יוסף כנאפו

הרב חיים בן נעים

יסוד החכמה ועמוד הבינה לידע ולהודיע כי ה׳ ית׳ הוא החונן דעת והשכל לאדם. על כן אודה ואברך על שהאיר עיני תם, אשר כל חפצו לילך בעקבי מלכי דרבנן וללקט אחר הקוצרים.

על חודה של כדורית עטי ביקשתי את שאהבה נפשי – לתור בין בתריו של הספר היקר והנפלא: ״זך ונקי", מעשה ידיו וחכמתו של הצדיק העניו ח״ק ופרישא מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל – מרבני מוגאדור שבמרוקו.

במלאכתי זו שמתי לי למגמה לברור מתוך ז״ך פרקי הספר רק עניינים ונקודות הנוגעים בערכי הלימוד והחינוך ומשום כך, אין בעבודה זו כי אם אגלי טל, זער פה וזער שם, מתוך טללים רבים שבספר, אשר בו ״צוה ה׳ את-הברכה״.

ואני תפילה נשאתי לשומר פתאים – ה׳ שישמרני מן הטעות והתעיה וינחני בדרכו להיות בבחינת ״ואסע אל מקום נסעו אבותי ובמקום תחנותם תחנותי״ ולא אסטה ימין או שמאל מדרך שסלל וכבש מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל.

אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. (ישעיהו נ׳ פס׳ ד׳)

זך ונקי-ספרו של רבי יוסף כנאפו

זהו ספרו הראשון שהודפס בארץ. הספר נמסר לידי תלמיד חכם בשם רבי יהודה אדרי, שעמל זמן רב על כתב היד. לבסוף הוציא מתחת ידיו ספר מפואר. הספר ״זך ונקי״ נקרא בשם זה, משום שהוא מורכב מעשרים ושבעה פרקים (ז״ך בגימטריה = 27). הספר עוסק בנושאים מגוונים כמו חגים ומועדים, מוסר ותיקון המידות:

קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור, עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה' ברוך הוא, מידת הענווה, הגאווה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה, עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך, גאולת ישראל, הנהגות ישירות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, פורים, חג הפסח וענייניו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות, והפרק האחרון נקרא ״פרק זך״.

רבי דוד כנאפו זצ״ל, בנו של רבי יוסף, היה קורא לעצמו ד׳ך בן ז״ך (כך נמסר לי מפי נכדו מר אשר כנפו הי״ו) הוא התכוון לכך שהוא ד״ך – ראש תיבות של דוד כנאפו, וכן דך – נמוך ונדכא. בן ז״ך שהוא אביו רבי יוסף כנאפו, שהיה זך טהור וגם מחברו של הספר ״זך ונקי״.

״אשרי מי שעמלו בתורה"

בפרק השלישי בספר ״זך ונקי״ עוסק רבי יוסף כנאפו בעניין ״עסק התורה הקדושה״.

בפתח לזה השער מביא הרב את הדברים הבאים:

• דברי הגמרא בקידושין מ׳: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה״.
• דברי המשנה באבות ב׳, ה׳: ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. ומעלה הרב מכאן: ״דאם לא למד היאך יקיים ?״
• דברי הגמרא בקידושין לי: ״אמר הקב״ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. והעלה הרב בדבריו לאמר: "הרי כביכול בעצמו אשר ברא יצר הרע, הוא אמר שאין לו שום תיקון מבלעדי התורה״.
• דברי החיד׳א בכסא רחמים על אבות דרבי נתן בפרק ט״ז: "יצר הרע אין לו תקנה״. וביאר ר׳ יוסף כנאפו, שלימוד התורה לשמה ממתק היצר הרע להיותו טוב וזה הדיוק מלשון הגמרא הנ״ל …"בראתי לו תורה תבלין״ – כמו שתבלין אינו בא אלא למתק כוח התבשיל כן התורה ממתקת כוח יצר הרע. אך כל זאת בתנאי שיהא לימוד התורה לשמה.
• דברי הגמרא בשבת פח׳: ״למיימינים בה טמא דחיי״. ופרש רש״י שני פירושים:
• לעיין בה כל צרכה עד שיבין העניין היטב.
• ללמוד לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזו לשון רש״י בשבת פח׳: בד״ה ״למיימיניף: ״עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר״, עכ״ל.ובשבת דף סג׳ ברש״י ד׳ה ״למשמאילין בה":

לשון רש״י: ״אין יגעים בה כל צרכן״ מיימינין בה – עוסקים לשמה.

משמאילים בה – שלא לשמה.

והרב מוהר״ר יוסף כנאפו בהניחו דברים הנ״ל אבן מוסדה, מגלה לנו, עפ״י מאמרו של רבי יהודה (ויש שייחסו את הדברים לרבי יוחנן):

"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו״. על לשון זו שואלים המפרשים:

מאחר שהוא עמל בתורה עושה נחת הרוח שאין כמותה לפני בוראו ואם כן מהי הלשון, ״אשרי מי שעמלו בתורה" ואחר כך אומר ״ועושה נחת רוח ליוצרו"?

כאמור ישנם שני עניינים שבעתים יזכה האדם למעלת"אשרי״:

מי שעמלו בתורה.

מי שעושה נחת רוח ליוצרו.

והרב ביאר כאן לדרכו של רש״י שבלימוד תורה לשמה צריכים שני עניינים:

האחד – שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין. ולא ילמדנה כקריאת מכתב או מאמר כלשהו – שאין זו דרך לימודה. התורה דורשת לימוד מתבונן ומעמיק שמביא לרווחא שמעתתא והארת קרן אור התורה. ולא בכדי נאמר "אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ ע״א). בדרך זו זוכה האדם לפעמים לחדש דבר מה בתורה כפי רוחו. ובלשון הקודש של מו״ר הרב יוסף כנאפו:

"ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה".

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

8. 8. האסון של אודט

ימים אחדים לאחר חשיפתו של אדואר, היינו מוזמנים לחתונה אצל אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בעיר. גם משפחת לוין הייתה בין המוזמנים. שמעתי את אימא אומרת לאבא שהיא לא תלך לחתונה מפני שאין לה שמלה ראויה למעמד הזה. "שאודט תלך אתך במקומי, יש לה שמלה חדשה שקיבלה במתנה מדודתה!״ אבא לא ויתר לה, ולבסוף אימא ניצלה את כישוריה היצירתיים והופיעה לחתונה כאישה יפה והדורה.

הפתעת הערב הייתה הופעתה של הגברת לוין שבאה לחתונה במעיל פרווה יקר, כשתכשיטים מרהיבים מקשטים את ידיה, אוזניה וצווארה. אימא הייתה בהלם.

הזו אותה גברת לוין שמשפחתה ניהלה אורח חיים צנוע ביותר, כשהיא נסמכת על תמיכה כספית מן הקהילה היהודית של מוגדור שהעניקה סעד לפליטים?

הזו אותה גברת לוין שטענה, שכאשר נאלצו לברוח מבלגיה, לקחו מהם את כל הזהב והיהלומים, והותירו אותם חסרי כול?

״הם אנשים עשירים!״ השמיעה אמי את מחאתה באוזני אבי למחרת. ״למה הם נשארים אצלנו? עד מתי הם ינצלו את תמימותנו? למה לא ימצאו לעצמם דיור בעיר, כפי שעשו מהגרים רבים אחרים? סלומון כנפו ידידי, אתה הולך אליהם עכשיו ומקציב להם זמן כדי שיחפשו לעצמם מקום מגורים אחר!

״איד אוכל לעשות זאת?״ הגיב אבי בחוסר נוחות, ״ומה עם מצוות הכנסת אורחים? ו.״איך יפרשו את המעשה שלנו בקהילה?"

'אמור להם ולקהילה שאנחנו צריכים את החדרים עבור מהגרים אחרים שאין להם אמצעים!״ אבא השיב שהוא זקוק לזמן לחשוב.

״אין מה לחשוב, סלומון! או שתלך אתה אליהם, או שאלך אני, ואז זה יהיה הרבה פחות נעים!״

״אדבר אתם בשבת!״ הבטיח אבא כמי שכפאו שד. בשבת, אחרי שחזרנו מבית הכנסת, הוא הזמין את משפחת לוין לאפריטיף, כפי שנהג לעשות לא פעם. כאשר גמרו לאכול ולשתות ועמדו ללכת, כעכע אבא כמה פעמים בגרונו ואמר לבסוף: ״ידידיי, אתם גרים אצלנו כבר שנה שלמה…״ ״יותר משנה!״ תיקנה אותו אימא.

״יותר משנה,״ הסכים עמה אבא, ובטרם תיטול ממנו אשתו את רשות הדבור, הוא מיהר לפלוט: ״אפשר לדעת מה הן תכניותיכם לעתיד?״ פני גברת לוין התקשו. עזריאל – הוא שהגיב מתוך היתממות: ״תכניותינו ־'עתיד? וכי איזה עתיד יש לפליטים?״

״כוונתו של בעלי,״ התנדבה אמי לפרש, ״האם לא עלה בדעתכם הרעיון לשכור לעצמכם דירה משלכם, למשל? שתהיה לכם פרטיות. אני יודעת ער כמה הרעש שמקימים הילדים שלי גורמים למיגרנות אצל מדאם!״ גברת לוין שקלטה את האירוניה ביקשה להגיב, אבל מוסיה עזריאל הניח את ידו על זרועה של אשתו ואמר בחיוך מתחטא: ״דווקא עלה בדעתנו, אבל כל כך נעים לנו במחיצתכם שאין לנו התנגדות להישאר כאן אתכם…״

אבא נראה מופתע מהתשובה ועמד להפסיד את המערכה אלמלא התערבה אימא: ״אני מאוד שמחה לשמוע, מוסיה לוין. אם כך, מדוע לא תשכרו אצלנו את שני החדרים שאתם כבר מתגוררים בהם!״ פני אבא התאדמו והוא נראה כמי שמחפש דרך נסיגה, אבל אימא המשיכה בשלה: ״גם לנו נעים אתכם, מאוד נעים, וגם אנו נשמח אם תישארו אתנו, אבל…״ והיא פלטה אנחה חד משמעית שרמזה שלא יוכלו לחמוק ממנה.

״כמה אתם מבקשים כשכר דירה?״ שאל עזריאל לבסוף ונתן מבט של ״לא הותירו לי בררה״ באשתו, שלא נראתה מרוצה מההתפתחויות.

הציל אותה אבא, שהתעשת בינתיים, ורטן בכעס: ״היום שבת ואסור לדבר על כסף!״

אבל אמי לא ויתרה, וכבר למחרת, לאחר שהם התעניינו בגובה שכר הדירה הנהוג בעיר, כדי שלא נגבה מהם חלילה מחיר מופרז, סיכמו עם הוריי על הסכום, ולא עוד, אלא שאימא הצליחה לשכנע את הדיירים לשלם מראש חלק נכבד ממנו.

*

כאשר אחותי מרגריט(לימים, מרגלית), שהייתה מבוגרת ממני בארבע שנים, שאלה את אמי בתמיהה, מדוע בכלל היא הסכימה שהם יישארו אצלנו ולא ניצלה את ההזדמנות כדי לסלקם, השיבה אימא בקצרה: ״אודט!״ ולא יספה.

מרגריט הבינה: הסכום שהם קיבלו מראש יאפשר לנסוע עם אודט אחותי לניתוח נוסף בקזבלנקה…

מספר שנים לפני הדברים האלה, לאודט אחותי הבכירה אירעה תאונה קשה שהשאירה את רישומה הטראומטי על כולנו: בעיר השתוללה מגפה של פשפשים והיא הגיעה גם אלינו. הדרך הטובה ביותר בטיפול בנגע הייתה האש. אימא עסקה במשך יום שלם בשרפת שלדי המתכת של המיטות. אנחנו הילדים, עמדנו לאורך הקיר מוקסמים והתבוננו במעשיה. לפתע ומשום מה, אודט קפצה קדימה לעבר אימא והאש התלקחה בשערותיה ובפניה. אימא שניסתה לכבות את האש מעל פניה נכוותה אף היא בידיה. הצרחות היו איומות מצד כולנו. בדרך נס, צץ קרוב משפחה שלנו, שבתושייה מופלאה עטף את אודט בשמיכה, כיבה את האש ורץ אתה לבית חולים. אני זוכר איך חזרה אלינו כאשר פניה וידיה עטופות בתחבושות, ורק שלושה חורים אפשרו לראות את עיניה ופיה.

הטיפולים בה היו ארוכים ומייגעים. אימא, נסעה אתה עשרות פעמים לקזבלנקה לניתוחים חוזרים.

המקרה הזה, למרות שהשאיר אי אלו צלקות בפניה, לא מנע מאודט להיות בין הבנות המבוקשות ביותר בעיר.

9. יהלומים לנצח

כאשר תמה מלחמת העולם השנייה, הגיע זמנה של משפחת לוין לעזוב את מוגדור כדי לחפש לה מקום של קבע.

ז׳אן החליט להתנדב לצבא ארצות הברית ובזכות זה, משפחתו קיבלה ויזה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יום לפני שעזבה את מוגדור, הזמינה הגברת לוין את אמי אל חדרה בחיוד מסתורי.

היא הראתה לה מזוודה קטנה, תמימה למראה. אבל לאחר שפתחה אותה, הרימה הגברת לוין בזהירות תחתית כפולה ואמרה: ״voilà!״ מחזה מדהים התגלה לפני אמי: התחתית האמיתית של המזוודה הייתה מרופדת ביהלומים ובתכשיטים חדשים וישנים. אוצר של ממש! לאחר המקרה של הפרווה והתכשיטים, חשבנו שהתגלה לנו כל העושר שלהם, והנה עתה, לאחר שנתיים וחצי שגרה אתנו משפחת לוין, התברר לנו שלא ידענו שהם מחזיקים במזוודה הצנועה שלהם את אוצרות המלד שלמה!

שנים תהיתי, מה דחף את הגברת לוין לחשוף בפני אמי את סודה הגדול. האם הייתה זו מצדה מחווה של ידידות או של אמון? או שמא היה זה אקט של התגרות, להראות לאמי עד כמה תמימים אנחנו – או טיפשים! ועד כמה אנחנו משתייכים לגזע הולך ונעלם בעולמנו הציני.

את ז׳אן ראינו עוד פעם אחת במוגדור, כאשר הפלוגה שלו חנתה בעיר והוא הסתובב בגאווה בין חבריו המקומיים במדים מבהיקים של צבא ארצות הברית של אמריקה. ״גלורי, גלורי, הללויה!״

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–האסון של אודט

עמוד 27

מאז העלייה השנייה הייתה מדיניות העלייה של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית כלפי יהדות המזרח עטופה במעטה של קריטריונים נוקשים. משביקשו יהודי סלוניקי לעלות ארצה בשנת 1913  הם לא נענו על ידי ארתור רופין, מראשי התנועה הציונית, מכיוון ש״לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. […] הם לא היו עתירי הון, ואף לא בעלי נטיות חקלאיות […אלא […] אנשי משפחה ובעלי מלאכה או פועלים עירוניים״. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1944, העלתה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית טענה דומה לגבי עולים אלג׳יראים, אשר לאחר עלייתם לא נקלטו בארץ. ״כמה מהעולים כבר פנו לשלטונות לחזור לאלג׳יר״. בפנייה אל המשרד הארץ־ישראלי באלג׳יר כתב מזכיר מחלקת העלייה, יוסף בכר: ״אנו מעוניינים שיעלה ארצה בראש וראשונה חומר אנושי המוכן ומוכשר לעבוד כאן בארץ בכל התנאים״. הגדרה אליטיסטית זו קיבעה לאורך זמן את עמדת הסוכנות היהודית כלפי העלייה לארץ ישראל מקהילות המגרב. באותה שנה ירדה מסדר היום הציוני סוגיית העלייה הסלקטיבית ולא הייתה רלוונטית לגבי יהודי אירופה, אך הייתה אקטואלית לגבי יהדות המגרב.

בדוח של השליחים ״התאומים״ – אפרים פרידמן ויגאל כהן – הם הציעו קווים מנחים למדיניות העלייה מצפון אפריקה, למרות ששליחותם התמקדה בעיקר בחינוך ולא עסקה בקידום העלייה מצפון אפריקה. הם המליצו על עליית חלוצים ״בממדים של עשרות חברים לכל שדיול״. נוסף על כך הם הציעו להעניק יתרון לעליית בעלי הון ולארגן עבורם סיורים להכרת הארץ. הם הזכירו את פוטנציאל העלייה ההמונית של משפחות שלמות. עם זאת, הם העלו חשש ש״עלייה מארצות המגרב תהיה ללא הכרה ציונית מעמיקה״. המלצה זו מחדדת את הדילמה שעימה התמודדה התנועה הציונית – עלייה אליטיסטית או עלייה המונית.

אסתר בנבסה טענה ״שמקובל לדבר על ייחודה של הציונות במזרח מפני שמתעלמים מממדיה הפוליטיים ומתמקדים בממדיה הדתיים והמיסטיים״, בעוד האתוס הציוני נבחן ״על פי קנה המידה של ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לתולדות קהילות אשכנז״. טענתה נתמכה על ידי ניצה דרויאן שטענה ש״הקיבוצים היהודיים בארצות האסלאם כמעט שלא הוכרו כמי שנטלו חלק בהתפתחות היסטורית זו, לא מהבחינה האידיאולוגית והאינטלקטואלית, ואף לא מהבחינה הארגונית מעשית, עד העליות הגדולות עם קום המדינה״.

לנוכח מוראות השואה לא עמדה בפני התנועה הציונית ברירה אלא לשנות את מדיניותה לכיוון של עלייה המונית בלתי מבוקרת ובלתי מתוכננת, למרות שסתרה את מיתוס העלייה החלוצית־ התיישבותית. שינוי זה הצביע על גמישות בקריאת המציאות שבה תפקדו מוסדות היישוב. אולם כפי שזרטל הבהירה ״ההעפלה והמעפילים שימשו […] בידי מנהיג היישוב, בן־גוריון, נשק רטורי ופוליטי שנועד לגייס ולכבוש עמדות כוח בהנהגה הציונית״. […] עם זאת ״הזיכרון הקולקטיבי […] משקף היסטוריה מטעם, ולכן ראוי להתייחס בזהירות למשמעויות ההרואיות שהתלוו למפעל ההעפלה הבלתי לגאלית המחתרתית, אך המאורגנת״.

בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית בולטת ההתעלמות מפועלם של המעפילים, אשר ביומניהם האישיים, בהשקעה פרטית וללא משאבים מהמדינה, תיארו את קורותיהם. כל זאת לעומת ההשקעה המוסדית בהפקת ספרים [אגוביוגרפיים] ומוזיאונים שהוקמו להנצחת ההעפלה והאדרת פועלם של ההסתדרות הציונית, התנועות הפוליטיות, ההגנה, הפלמ״ח והפלי״ם.

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנו מאמציה בעיקר ליהדות אירופה. אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה־30 של המאה עד סיום מלחמת העולם השנייה; השנייה, בין 1948-1946.

לאורך השנים, לפני קום המדינה ולאחריה, לא סמכה הסוכנות היהודית על המנהיגות המקומית בניהול ענייני התנועה הציונית במגרב. השליח אפרים צור התייחס בעדותו לבעיה זו: ״בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות״. כלומר, בעיני הסוכנות היהודית, אם היו במגרב מסגרות ארגוניות, הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי נציגות הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. מחלקת העלייה הגדירה את התנאים לעלייה מטריפוליטניה בגין החשש שוועדי העלייה בארצות אלו יאפשרו עליית ״מקרים סוציאליים״, כלומר הגבלת גיל העלייה ארצה לבני 25 שנה. המזכר ציין ש״בתוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה״, כל זאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובניגוד לתפיסת הרזרוואר של הסוכנות היהודית. למעשה, מחלקת העלייה הנחתה את הוועד הפועל של הפועל המזרחי שהקמת מבנה ארגוני של משרד ארץ־ישראלי אירופי בתוניס תגרום רק לסכסוכים שיזיקו לשליחות שם. אם כן, לסוכנות היהודית על מרכיביה הפוליטיים היו נאמנים אירופים ולא מקומיים, שעשו את דברה ופעלו במישרין על פי הנחיותיה מירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י ביחס לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר שהקשיים בטיפול ובסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כל יהדות המזרח תחת ״חסותה האימפריאלית של הסוכנות״, מכיוון ש״חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית״. תפיסה אימפריאליסטית זו, שלפיה אין מבלעדי הסוכנות היהודית, ננקטה בגירסתה הקולוניאלית כלפי יהדות המגרב, ולאורך השנים הכתיבה את התייחסותה לקהילות היהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה לחץ מתון על הסוכנות היהודית כדי שתדאג לאחיה במגרב. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כמייצגת העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. זה סיכום תמים כשלעצמו שביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה.

התנועה הציונית, שנדרשה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים, החזיקה בעקרונות ברזל בנוגע לקריטריונים לעלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב״שלושה יסודות: השפה העברית, הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית״. העולים־חלוצים הפוטנציאליים מצפון אפריקה עמדו בעיקר בתנאים של ידיעת השפה העברית ושאיפתם לעלות ארצה, ופחות בתנאים של ההכשרה החקלאית.

בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 נעשו ניסיונות ראשונים להעלאת יהודים מארצות המגרב, אם כי מבין 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933-1932 לא נופק אף לא רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ־ישראלי המקומי, ששימש מקום משכנה של הפדרציה הציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים כמו קרן היסוד וקק״ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתיגה־א״י, והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נוסף על הצלת שארית הפליטה עמדה לנגד עיניה של הסוכנות היהודית הצלת פליטים יהודים אירופים ששהו בצפון אפריקה, אף על פי שהם לא עמדו בסכנת חיים. מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב מפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב, לפני שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים ומיד לאחריו. גיורא יוספטל, שקיבל לידיו את צפי המעפילים מקפריסין, מצא לנכון להזהיר את הממסד הציוני: ״עלינו להתייחס למספרים האלה בהסתייגות מקסימאלית היות ובמספרים אלה כלולים גם אנשי עליית הנוער, וגם עולים שנרשמו בתנועות רק לשם יתרונות חומריים״. הודעתו של יוספטל הופצה לכל הממסד הציוני ונועדה להרים דגל אדום בפני העלייה מצפון אפריקה. באותה תקופה לא נתפסו יהודי יוון, טורקיה והבלקן כספרדים. יהודי המזרח מעירק, סוריה, לבנון ומצרים עלו ארצה בדרך כלל בדרכי היבשה, ולכן אפשר שכוונתו הייתה לספרדים הצפון־אפריקאים.

מדיניות ההקצבה המדודה והמינימליסטית של הענקת רישיונות עלייה ליהודי צפון אפריקה והעדפת הפליטים היהודים האירופים ששהו במגרב עמדה בסתירה לאחת ממטרות ההעפלה, שנועדה להוכיח שלא רק פליטים יהודים רצו לעלות לפלשתינה־א״י אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באיגרת לשליחים של הסוכנות היהודית דווח על הספינה יהודה הלוי, ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, […] אונייה זו באה להדגים שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״.

הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: היא גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופים ששהו במגרב. גם עמדת ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. מכיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים, לא העמיד לרשותם הארגון משאבים כלשהם. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב׳ לצפון אפריקה, ״הג׳וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון־אפריקאים, וכול אימת שפנינו למוסד בפריז נענינו שהג׳וינט אינו נותן״.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון

המלאח של בית אבא מראכש

שוש רואימי-(סוזן ברשישת)

חביב בר כוכבא-(זריהן)

שוש מאימי ילידת מראכש, עלתה לישראל כנערה צעירה בשנת 1963. בשנות עבודתה מילאה תפקידים רבים ומגוונים בתחומי ההוראה החינוך והתרבות בדימונה. כיהנה במשך 13 שנים כיו״ר התאחדות יוצאי מראכש בדימונה ובמסגרת זו ערכה ערבי תרבות רבים לכלל הקהילה ותערוכות ציורים בנושא מראכש. אהבתה רבת השנים לספרים לכתיבה ולציור מגיעה לשיאה עם פרסומו של ספר זה.

חביב בר כובבא נולד במראכש, עלה לישראל כנער בוגר בשנת 1954. חביב השתתף במבצע קדש בשנת 1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967 וסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי. חביב ניהל את בית הספר ״החווה לחינוך חקלאי״ בירושלים משנת 1964 ועד שנת 1998. בשנות עבודתו זכה בפרסים רבים על תרומתו בתחומי החינוך ההוראה וההתנדבות.

הספר מביא את הקורא להכיר מקרוב את עולמם של אלה אשר בילו את ילדותם ונערותם בין כותלי ה״מלאח״, הוא הרובע היהודי, במראכש שבמרוקו. הקורא מוזמן לטייל יחד אתם בסמטאותיו השוקקות, בבתי הספר היסודי והתיכון, לשחק קלאס ולקפוץ בחבל לקצב שירי ילדותם בצרפתית, בערבית ובעברית.

אנו נסחפים במנהרת זמן לתקופת חיים מיוחדת זו שעברה מהעולם עם גלי העליה הגדולים ממרוקו לישראל. לצד הסיפורים שבספר מובא מידע עשיר ומגוון על מושגי התרבות, הגיאוגרפיה, השפה ועוד.

על הספר

כאשר פגשתי לראשונה את שוש וחביב בענין הספר שכתבו וראיתי את החומרים חשבתי לעצמי שיש כאן סוג של אוטוביוגרפיה ומדובר בספר שעיקר ערכו פרטי – למחברים, לקרוביהם וחבריהם. לאחר עיון שני ומעמיק יותר בתכנים הבנתי שישנה כאן הזדמנות להציג בצורה יחודית פרק בעברם של אנשים רבים אחרים, ושלמעשה יש כאן הרבה יותר מסיפורם האישי של המחברים.

בפגישה נוספת איתם העליתי את הצעתי לשינויים במבנה הספר, בתכניו ואף הצעתי סקיצות של עיצובו הנוכחי, הופתעתי משיתוף הפעולה המיידי והנלהב מצידם. ראיתי בפירסום הספר במתכונת שכאן הזדמנות יוצאת מהכלל להציג תרבות מגוונת עמוקה ועשירה שתרמה חלק נכבד לתרבות ולחברה הישראליים.

נתקלתי בקושי בסינון המידע הרב שנצבר במהירות עם תחילת עריכת הספר וכלל אפילו רמזים על מקור הביטוי ״מרוקאי סכין״, ובסיפורים עממיים על הקשר בין יציאת מצרים לראשיתן של הקהילות היהודיות במרוקו.

במהלך עריכת הספר למדתי הרבה על העוני הנוראי שבו חיו רבים מיהודי מרוקו ועל סגנון החיים הפשוט שלהם. מחלות תכופות וקשות, ריבוי מקרי מוות של ילדים וחשש מתמיד מגזירות, פרעות ופגעי טבע. מצד שני ניכרת מידת ההרמוניה בה חיו יושבי המלאח שבמראכש בינם לבין עצמם ובינם לבין שכניהם המוסלמים. חייהם היו נעדרי מיפלט ולכל בעיה חייב היה להימצא פתרון מיידי. העוני והמסוגרות דירבן ועירנו את חייהם. רק לאחר הבנת הענין הייתי מסוגל להבין את ביטויי הגעגוע הרבים הניכרים בסיפוריהם של שוש וחביב.

עם תחילת העריכה חשתי את מידת הרגש הרבה שמאפיינת את כתיבתם של שוש וחביב, אני מקווה שסגנון ראוי זה נשמר. ברצוני להודות לכל מי שתרם למלאכת עשיית הספר. עוד ברצוני לבקש את סליחת הקוראים על אי דיוקים שיתכן ונמצאים בספר, או על מידע שיתכן ופוגע ברגשות מי מכם.

בברכת קריאה מהנה דני בטאט

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

נשימתו האחרונה-אשר כנפו

בימת קדם-הוצאת ספרים

במרכז העלילה של נשימתו האחרונה עומד סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה, המסופר בשילוב של דרמה ושל רגש. רובד בן־זקז מאוהב בטירוף ברשל, בת הרב דוד כנאפו, שהוא אב בית הדין הרבני של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו והמחבר עוקב אחר העליות והמורדות בחייהם לעיתים בדאגה, לעיתים בכעס, אך תמיד באהבה. בד בבד פוגשים הקוראים את סיפורה של הקהילה היהודית בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי. עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנטי במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין, אבל על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו של אשר כנפו, שאינה מוותרת על הומור, יוצרת אווירה של אמינות ומעוררת בנו, הקוראות והקוראים, מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה"השלילות" שבהן.

בפתח הספר

מאת יצחק גורמזאנו גורן

נשימתו האחרונה הוא הספר השביעי של אשר כנפו שזכיתי לערוך והוא שבה את לבי במיוחד.

לספר שני מעגלים של התרחשויות. בראשון, זה של הדמויות, עומד במרכז העלילה סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה.

במעגל השני, החברתי, אנו פוגשים את סיפורה של קהילה יהודית (זו של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו) בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי.

עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנו במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין כפי שאנחנו נתקלים לעיתים בספרות שלנו.

ולא היא – על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו ־צנועה של אשר כנפו שאינה מוותרת על הומור אינה פחות דרמטית בשל כך, אלא אפילו להפך, היא יוצרת אווירה של אמינות. דווקא היכולת להתמודד עם תופעות קשות הן בחיי הדמויות והן בסביבתן בצורה מיושבת ונטולת היסטריה יוצרת בנו הקוראות והקוראים מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה״שליליות״ שבהן.

מעבר לסגולותיו הספרותיות של הסיפור, הרשימה אותי במיוחד בכפר זה מידה החסד השורה עליו. חסד ואנושיות לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. מוגדור היא עיר בינונית לחוף האוקיינוס האטלנטי ואליה זורמים ללא הרף יהודים הבורחים מן העוני בכפריהם ומתרכזים בצפיפות ב״מלאח״, השכונה היהודית. על אף הקשיים בשיכונם ובסיפוק צרכיהם, הקהילה היהודית הוותיקה של מוגדור מגלה סולידריות ופורשת את חסותה על אחים מוכי גורל אלה, וכל אנשי הקהילה נרתמים לקליטתם. והכנסת אורחים וגמילות חסדים זו אינן רק מנת חלקם של רבנים ומנהיגי הקהילה או עשירי העיר, אלא כל אחד בקהילה תורם כפי יכולתו.

בספר אחר שלו, חכינור ואני, מספר אשר כנפו שיהודי מוגדור, כולל בני משפחתו, שיכנו בבתיהם פליטי שואה מאירופה לאורך כל שנות המלחמה תוך שהם מסרבים לקבל מהם כל תמורה להכנסת האורחים שלהם.

וראוי לציין, שמידת החסד האופיינית לרומן הזה ולגיבוריו אינה מוכרזת בראש חוצות על ידי המחבר. היא קיימת שם כדבר מובן מאליו מבלי שהמחבר ינסה לעשות אידיאליזציה של עיר מכורתו. כאשר חושבים על אנשים אלו ודומיהם, שהתרבותיות והנימוסים הם אלמנט טבעי בחייהם, קשה שלא להרים יותר מגבה אחת נוכח הסטריאוטיפים הגזעניים והמרושעים שהולבשו עליהם ועל שאר העולים ממרוקו בבואם אל ארץ חמדת אבות, אותה ציון שכה ערגו אליה.

מוגדור, כאמור, לא הייתה עיר גדולה ועם זאת תושביה אינם מצטיירים לנו כקרתניים. יש בה משהו ממה שאני מכיר מעיר הולדתי אלכסנדריה – מין אווירה קוסמופוליטית של עיר חוף, רבת תרבויות ולשונות. הדמיון הזה לעירי אלכסנדריה, בנוסף לסגנונו המכיל ומכניס האורחים של אשר כנפו, נתנו לי את ההרגשה כאילו גם אני שם מטייל במוגדור בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. אולי הבדל משמעותי בין הקהילה היהודית במוגדור (ובשאר ערים במרוקו) לבין זו שבאלכסנדריה מתבטא בכך שאצלנו החילוניות האירופית הכתה שורשים עוד קודם, ואילו במרוקו של אשר כנפו, רוב היהודים מקבלים את פניה של המודרניות מבלי לאבד את הזיקה לדת.

גם הדת המוצגת בספר היא דת של חסד ושל שמחה. כמה מן הדמויות המלבבות שבספר הינן ״שלושת הדווידים״ – הרב דויד כנאפו(סבו של המחבר), ששימש כאב בית הדין של הקהילה; ר׳ דויד יפלח, פייטן וזמר הזוכה להערצה של רוק סטאר; ורבי דוד אלקיים, דמות מופלאה רנסנסית ברוכת כישרונות של משורר, צייר ורב-אומן בעבודות עץ ואבן. הכתובות המדהימות שהוא צייר מופיעות בספר האלבומי שהוציא אשר כנפו בהוצאת בימת קדם חתונה במוגדור. זוהי דמות שהתרבות הישראלית הייתה צריכה להתברך בה. עד כמה כמעט שנשתכחה כאן מלב אפשר היה לראות בסרטו של ידידי חיים שירן ז״ל, מוגדור. יש בסרט סצנה שמתרחשת במושב בארץ ובה פוגש היוצר את נכדיו של ר׳ דויד אלקיים, ועד כמה שמקומם הדבר, כמה מהם שגדלו במציאות הישראלית לא ידעו דבר על גדולתו של סבם.

המיוחד ב״שלושת הדווידים״ החביבים האלו – שהם משלבים באישיותם אלמנטים של שמרנות ופשטות ועם זאת, אלו דמויות אקצנטריות שחורגות מן המוסכמות בסביבתן. מאחר שאשר כנפו מספר לנו על דמויות שהתקיימו במציאות, מלבב למצוא כזה רוחב אופקים אצל רבנים לפני שמונים שנה במרוקו.

לבסוף, אני מבקש להביא כאן קטע המדבר בעד עצמו שמנכיח רוח מתונה של פרקטיקה דתית אנושית שנועדה לשרת את האיש והאישה היהודים ולא רבנים בעלי שררה.

אומר ר׳ דויד כנאפו לאשתו מאמה דונא: ״אספר לך מה קרה פעם בבית הדין שלנו. אישה באה אליי כולה בוכייה. שאלתי אותה לפשר הבכי שלה, ענתה לי: ׳כל השבתות שלי ושל בעלי הן גיהינום ממש.׳ – ׳למה גיהינום?' שאלתי. ׳בגלל הסיגריות,׳ ענתה. ׳כל השבוע הוא מעשן סיגריות ללא הרף והוא מתנהג אליי למופת. בשבתות, בגלל שאינו מעשן, הוא הופך להיות שטן, צועק עליי ולאחרונה גם מרים עליי את ידו. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה לי ממנו, שבשעת רתחה, בגלל השבת, יהרוג אותי!׳ – ׳אישה טובה,׳ אמרתי לה, ׳לכי לביתך ואני אזמין לכאן את בעלך.׳ שלחתי את שמש בית הדין לקרוא לבעל ואחרי שעה, הוא ישב לפניי. ׳למה אתה מכה את אשתך? היא עשתה לך משהו שיצדיק את התנהגותך?׳ – 'לא, חלילה, היא אישה למופת.׳ […] ׳שמע, ידידי, הסיגריה השתלטה עליך ואתה כבר לא אחראי למעשיך. היות ואשתך בסכנה בשבתות כאשר אינך שולט בעצמך, אני מתיר לך לעשן בשבת בגלל פיקוח נפשה של אשתך!׳ – ׳חס וחלילה, רבי דוד! מה אתה אומר לי? לחלל שבת? חס וחלילה!׳ – ׳שמע נא, לא רק שאני מתיר לך, אלא אף מצווה עליך לעשן בשבת, כמובן לא בפרהסיה.׳ אחרי זה,״ סיכם רבי דוד בסיפוק, ״חזר השלום לביתם, ואת יודעת מה? האיש, שהיה ירא שמים, הזדעזע כל כך מחילול שבת, שהחליט להפסיק לעשן בכלל!״

מוֹגָדוֹר, סְוִירָא

עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי

שְׂדֵה תַּרְבּוּת וּפְרִיחָה

עִיר מְעוֹדֶדֶת

פִּרְיוֹן וּצְמִיחָה

 

קִרְיַת עֲנָקֵי רוּחַ

רַבֵּי-אָמָּנִים וּמְשׁוֹרְרִים

חַכְמֵי לֵב וְהַשְׁרָאָה

מַנְהִיגִים עִם יֹשְׁרָה

וּקְהִלָּה נִפְלָאָה

 

עוֹד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת

מִמַּרְאוֹת פְּלָאֶיהָ

מֵחוֹמָתָהּ וּבְצוּרֶיהָ

מִתּוֹתָחֶיהָ הָעִלְּגִים

הַמְּפַהֲקִים בִּשְׁקִיעוֹתֶיהָ

 

מִקְּרִיאַת הַשְּׁחָפִים

הָדּוֹאִים בָּרוּחַ

כִּמְגוֹנְנִים עַל שְׂכִיּוֹתֶיהָ

מְסַפְּרים זֶה לָזֶה

קוֹרוֹתֶיהָ וְנִפְלְאוֹתֶיהָ

 

מתוך עצב וצבע / אשר כנפו

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם?״ היקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה שעה על הנעשה במזרח־התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערביים ששינאת־ישראל בקעה מגרונם ספרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת־יהודים ציוניים אשר גזלו את מדינת־הערבים — פלסטין, והקימו תחתה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות־ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת־היטלר בערבים.

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל, איפוא, סביב מכשירי־הרדיו המבוקשים בשוק־ השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי־רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם־כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות־אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל, היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר כך עלו מספר משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטאר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל־עליה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהיגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות־אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״, ועסק בין השאר גם בכריכת־ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת־בגדי־צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת בית.

 

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי־מרוקו באפשרות עלייתם לישראל, נתגלו דברים אשר זעזעו אותם עמוקות לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי־העליה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות־רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקאזאבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואיתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים, יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו׳ הלקוייה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר איתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־חולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים על מנת שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי־ירושלים. פעילים רבים מארגון־העליה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות־צדקה, היו מחרידים ובלתי נסבלים.

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים, הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי־העליה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות־העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי־העליה ולא באו איתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אוניה לקחת עולים מנמל קאזאבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האוניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחייה וטיפול מחרידים.

לגוראמה היגיעו שני מכתבים מארץ־הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן? חלום או מציאות? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה היגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת־ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת־המשיח. הם התפללו יום יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר בוקר, בבית הכנסת, בצוהורים, בארוחות ובערבים, בתפלות ובברכות, ברכו יהודים תמימים אלה בכל ליבם ומאודם את הברכה המסורתית־השיגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״ או ״ברוך בונה בנין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחרות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד־הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, היביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה.

 

קבוצת־היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, היצית סיגריה בניחותא ולאחר שנרגע קמעא, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״. אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מייד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ״ריש״, לידידים, ולקרובים ול….״

וכך השתרעו דרישות השלום ורשימת השמות על פני עמוד וחצי, והשומעים החלו לאבד את סבלנותם. רק לקראת סוף המכתב, באה על סיפוקה סקרנותם של המאזינים לגבי קורותיהם של העולים לארץ ישראל: ״זרקו אותנו באחד ההרים לא רחוק מהמקום בו קבור רבי שמעץ בר־יוחאי, תנאי־החיים שלנו הם קשים ואין לנו כמעט מה לאכול. אנחנו גרים בתוך חדר עשוי מפחים וסמרטוטים והילדים בוכים ומתגעגעים ל״פאס״, בה חיינו שלוש שנים כשניסינו לעלות לישראל בשנת 1946. אינני יכול לתאר לך מה עבר עלינו, ואינני רוצה להדאיג אותך. אבל אל תבוא לישראל עד שלא אודיע לך, אל תעזוב את גוראמה״.

הציפייה המתוחה הפכה לאכזבה, וכולם התפזרו בשקט. המכתב השני, היגיע משמעון משה לאחיו יסו משה. גם סביבו התקהלו יהודים ורצו לשמוע מה חדש בארץ הקודש מפיו של הראשון מתושבי־העיירה שהיגיע לשם.

״מה רבות הצרות שעברו עלי ועל משפחתי בדרך עלייתנו לישראל דרך אלג׳יריה וצרפת. כך כתב שמעון משה במכתבו ואף הוסיף: ״חשבתי לתומי שטעמתי די והותר את טעמו של העוני והמחסור, אבל למזלי הרע התנאים כאן הם מתחת לכל ביקורת. אנחנו ניצלים בחום של פחון לוהט המשמש לנו למגורים, ישנם אחרים שגרים באוהלים העשויים מסמרטוטים, אבל אני מקווה שהסוף יהיה טוב. אין לי מה להוסיף בינתיים, דרישת שלום לכולם״.

 

אכזבה מרה, תדהמה ומבוכה ירדו על יהודי־גוראמה כששמעו את דבר תוכנם של המכתבים. הם סרבו לקבל את העצה לא לבוא. די היה ליהודי־העיירה בבעית הסלקציה שהרתיעה אותם מלגשת לפעילי־העליה, כעת נוספה להם בעייה חדשה. איש לא פיקפק לרגע באמיתות הדברים שנכתבו במכתבים, מאחר וכותביהם היו ידועים כאנשים ישרים וכנים. היהודים פתחו בוויכוחים על ישראל, על המכתבים, על הסלקציה ועל העליה. אולם יותר מכולם, התווכח הרב באבא־ענא אשר סוף סוף נמצא מישהו שהיגיע לארץ־ישראל ואישר את טענתו שאין שם ממה לחיות, ושחובה על היהודים לחכות בגלותם, שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים, עד לבוא המשיח. ״לאן אתם רוצים ללכת?״ שאל הרב את כולם והטיף להם בכל הזדמנות נגד הרעיון לעלות לישראל ובלבד שלא יישאר לבדו בעיירה. לבאבא־ענא לא היו ילדים, הוא ואשתו היו בגיל כזה שלא יוכלו להתקיים בשום מקום באותה הנוחיות לה הורגלו בעיירה. גם כשבני־אחיו יוסף הבטיחו לו שהם יקחו אותו איתם אם רק ירצה בכך, וכי הם מתחייבים לקיימו עד סוף ימיו ובלבד שלא ישאר לבדו בעיירה, סירב הרב להיות לנטל על שכם בני אחיו, שאותם גידל, חינך וטיפח בביתו הוא. ״כל מי שרוצה את ישראל, יוכל לעשות אותה בביתו״ נהג לומר לכל מי שנפשו חשקה בארץ הקודש ודיבר עליה באהבה ובתקווה. ״אתם יכולים להרבות במצוות ובמעשים טובים, זאת היא ארץ ישראל״ אמר הרב באבא־ענא לשכנו יחיה סלימאן, המכונה המהנדס.

ליחיה סלימאן היו ויכוחים עם בניו שמעון ויעקב אשר היו להוטים לעלות לישראל, הוא התנגד לכך והסכים עם הרב שאין לעלות לישראל עד בוא המשיח. כאשר לחצו עליו בניו של המהנדס אמר להם:

״הביאו לכם חומר ולבנים ותבנו לכם חדר שלם על גג־הבית, אז אשתכנע שתוכלו לעבוד קשה בארץ־ישראל״.

 

ברור שהבנים לא בנו חדר, והוא לא שש להפצרותיהם להיות ראשונים בין העולים לישראל. גם ראש־הקהילה, סולי, היה נגד העליה לישראל, והוא נשאר בדעתו זו עד שעזב האחרון שביהודי־העיירה, והוא, סולי, עבר עם משפחתו לעיר אחרת. לישראל לא עלה, לא הוא, לא אחיו ולא בני־משפחותיהם, שהיו מלוכדים והתגוררו כמשפחה אחת בבית אחד.

המכתבים שהיגיעו, התנגדות הרב, מנהיגה הרוחני של העיירה, וזו של ראש הקהילה, עשו את שלהם בקרב היהודים והם חזרו אט אט למסלול חייהם השקטים ועברו לסדר־היום. התלהבותם הצטננה כמו גחלת שנזרקה למים. זה לא הפריע להם להתעניין בנעשה בישראל, להאזין לרדיו, לתרום תרומות, לחגוג את יום־העצמאות מידי־שנה ולהיות בקשר נפשי עם אלה הנמצאים שם בארץ ישראל, שהרי לב יהודי הוא לב חם ורגיש למולדתו, לעמו ולמורשתו. לא בנקל השתכנעו היהודים לוותר על רעיונותיהם ולמרות המגבלות המשפילות של הסלקציה ותנאי הקיום הקשים בישראל, נלחמו עם עצמם לא לדחות את התקווה לעלות לישראל, כאשר התנאים יהיו קלים יותר וכאשר לא יהיו יותר מטיפים נגד העליה לישראל. דבר אחד היה ברור: באופן נפשי היתה להם נכונות מלאה. אדמות החקלאות בהן החזיקו אחדים מהיהודים, נמכרו לערבים, והמכלאה המשותפת האחרונה חוסלה כליל.

 

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו

"לא תשנא את אחיך בלבבך (פרשת השבוע קדושים)

איך ניתן לתקן את שנאת האחים המרחפת על מנהיגינו מבני עמנו,

שאינם מוצאים שפת משותפת להנהגה מאוחדת, למען עמנו וארצנו.

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

 

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

 

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

 א. "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו האישיים..

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש"

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים.

וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

 

להלן עוד ביטויים מהזהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה, ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

אמר רבי יהושע בן לוי: "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.

 

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.

מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.

התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.

במשך השעה הבאה חיפש את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הוא הקיף את האזור כולו, אך לא הצליח למצוא ראיות משכנעות לאתר. ״התאכזבנו אך לא הופתענו״, תיאר. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים: ״המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה. כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר".

אולם בכל זאת גילה שם, במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. היה זה בית קברות יהודי מקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, שקיומה פסק לפני שנים רבות, וכל שנותר הוא עדות אילמת של בית העלמין היהודי עם מספר מצבות. הקברים שם היו מחוללים בזה אחר זה, מצבות הוסרו והושחתו, או רוסקו לערימת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים.

משם המשיך לתחנה הבאה שלו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, אל העיירה טֶנְדרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. לאחר חיפושים אה כמה מבנים באופק. הוא הגיע לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים לאורך המסילה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים בקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אך היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים והשומרים, שכן היהודים האסירים התגוררו באוהלים.

בשעתיים הבאות המשיך לבו ערפה. המדבר היה יפה להפליא. השמש הייתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים, וכשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן של ירח מלא. בבו ערפה הוקם מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו, שם התרחשו העינויים הנוראים ביותר במרוקו.

אחד מאותן מחנות משנה היה קרוי ׳פום דֶפלה'. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, כלומר קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים, שם ציוו עליהם לשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים, ׳גשם של אבנים ומכות בכתות של רובים׳.

יהודי שריצה את עונש ה׳קבר׳, היה ממשיך לעבוד כרגיל כל היום, ושב אל ה׳קבר׳ בלילה. במשך זמן זה היה מתקיים מקצבת לחם ומים של ׳קבר', שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

על פי העדויות, שני יהודים ביקשו לברוח אך לא היו מסוגלים. לאחר התקופה הראשונה שלהם ב׳קבר', לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס, מפקד המחנה, דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם השניים כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. אחד מהם נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. כך שכבו במשך כשלושה שבועות, עד שאחד מהם לא שרד עוד ונפח את נשמתו.

חברו גסס, משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית ממשקלו הרגיל, והובא למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר. המיטה הייתה מזוהמת במידה בל־תתואר. הוא לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד, אלא נתנו לו בדיוק את אותו אוכל שקיבלו במחנות. כעבור מספר ימים, נפטר אף הוא. הוא היה חברו הטוב של מוריס טונדובסקי שהוזכר לעיל, ולימים יספר כי "אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד, ברוח הכתובת שקישטה את שער הכניסה לאושוויץ ׳ארבייט מאכט פריי׳ – ׳העבודה משחררת׳. היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד״, אלא שפשוט חברו לא שרד את העינויים ונפח את נשמתו.

מסמך של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו הייתה ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳, שנכתב בשנת 1943, מגולל אף הוא את סיפורם של יהודים לאחר שחרורם ממחנות עבודת כפייה של משטר וישי, לרבות פרטים מסמרי שיער על ה׳קבר׳ ועל מעלליהם של השומרים הערבים שעינו אותם בפקודת מפקדי המחנה. ״עבירה אופיינית מהסוג שהעונש עליה היה תקופה של ׳קבר׳ נרשמה לחובתו של אחד היהודים״, מתאר המסמך. ״בינואר 1942 נפצע אותו יהודי ברגלו וחבש אותה בתחבושת. התחבושת החליקה שוב ושוב והוא הפסיק את עבודתו בסלילת כביש כדי להרים אותה. על כך העניש אותו הלגיונר הצרפתי גאייר בחמישה עשר יום ב׳קבר. ובדומה לכל האחרים, היה עליו לשכב על הגב בלילה וביום״.

לא היה לו כיסוי, רק מדי ליגיונר קרועים ללא בגדים פנימיים. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה ב׳קבר. ערבי הוצב מעל ל׳קברים׳ כדי לוודא שהקורבנות לא יזוזו. היו עשרים וארבעה ׳קברים׳ בשורה. מי שזז כשהערבי היה קרוב, חטף מכה מקת של רובה. כשהערבי היה רחוק והאיש היה מחוץ להישג ידו, השומר יידה בו אבן.

היה מותר להרים קצת את הראש רק אחרי סופת גשם כשהקברים התמלאו מים. אחר כך היה מותר לשים אבן מתחת לראש כדי להימנע מטביעה. מכיוון שהקרקע הייתה חרסית, החלחול של המים נמשך שלושה ימים. אחד האנשים נאלץ פעם אחת לשכב במים שלושה ימים ולילות, אבל היה לו מזל. זה היה בקיץ ולמרות שהלילות היו קרים מאוד, המים לא קפאו.

ליהודי אחר לא היה מזל שכזה. הוא נשפט בינואר, ואחרי סערת גשמים המים ב׳קבר׳ שלו קפאו בלילה. לאחר חמישה עשר הימים שלו הוא הוצא מה׳קבר׳ עם שתי רגליים מוכות כפור. לקחו אותו לבית חולים וקטעו את שתי כפות רגליו.

שיחות בין הקורבנות היו אסורות, אף על פי שהמרחק כין ׳קבר׳ אחד למשנהו היה רק ארבעים סנטימטרים. שישה ערבים שמרו בכל משמרת והוחלפו כעבור שעתיים.

גאייר או אחד השומרים האחרים היו מביאים לאסירים את ארוחותיהם – ליטר מים בשעה שמונה בבוקר, 250 גרם לחם וכוס מים בשעה שתים עשרה, ועוד כוס מים ברדת החשכה. לאסיר היה מותר להתפנות לצרכיו רק במהלך שלושת הביקורים האלה של השומר. אם לא היה יכול לעשות זאת אז, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו ולשכב בתוכם. לשומרים הערבים לא הייתה סמכות להרשות לו לצאת מה׳קבר׳.

■ ■ ■

שלום קדוש, יליד העיר מוגאדור שבמרוקו, שם למד תורה אצל רבי חיים פינטו זצ׳׳ל, ועבד לפרנסתו במקצוע הנגרות. בשנת תרע׳׳ג (1913) עבר ליישוב בקרבת העיר ליון שבצרפת, שהייתה זקוקה לידיים עובדות. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אשתו ושלושת ילדיו: דוד, פיבי ומרסל. בצרפת נולדו להם עוד שני ילדים. שם אף הקים את בית הכנסת על שם רבו רבי חיים פינטו. הילדים למדו בבית הספר בעיר, ובימי ראשון וחמישי שבהם לא התקיימו לימודים, נשלחו ללימודי קודש בישיבה.

ילדו הבכור של שלום, דוד קדוש, שנולד בשנת תרע׳׳ז(1917), עסק במסגרת תחביביו בספורט, עד שזכה באליפות צרפת בתחום האגרוף. לאחר מכן הפך לרוכב אופניים תחרותי, שהשתתף במרוצים בצרפת ובאלג׳יריה. כבר משחר נעוריו חווה אנטישמיות במקום מושבם, כשבאחד הימים שיחק ברחוב יחד עם חברו בשלג, כשהם משליכים זה על זה כדורי שלג. לפתע פגע אחד מכדורי השלג בעובר אורח, שהתנפל עליו במכות נמרצות תוך שהוא צועק "יהודי מזוהם״… כששמע דוד את דבריו, קם בזריזות ונס על נפשו מן המקום.

בשנת תרח׳׳צ (1938) התגייס דוד לצבא הצרפתי ושוחרר, וכעבור שנה גויס שוב ליחידת הנדסה, בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא הספיק להילחם, עקב כך שהצבא הצרפתי נכנע לגרמנים, וצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית. דוד ביקש להצטרף לכוחות המורדים, לאחר קריאתו של שארל דה גול מלונדון למתנגדים להסכם שנחתם עם גרמניה להצטרף לשורותיו בלונדון. יחד עם עוד שבעה בחורים הגיע לנמל, משם רצה לעבור במעבורת ללונדון. "מה שמותיכם?״, נשאל על ידי הממונה על המעבורת, תוך שהלה רושם את השמות. כאשר הגיע לשמו של דוד, הביט בו דוד וראה כי הלה נרתע, ומיד הבין שהבחין בכך כי יהודי הוא. שעת ההפלגה נקבעה לחצות הלילה. דוד לא סמך על האיש, ולכך הקדים לבוא כדי לעלות על המעבורת בטרם יעורר את חשדם של הממונים. להפתעתו, עם הגיעו לנמל, הבחין בדמויות חשודות מתרוצצות ליד המעבורת. הוא הבין כי מאתרים אחריו, ומיד הפיל את עצמו על הקרקע והסתלק מן המקום בזחילה. במשך כשבועיים הסתתר ביום, ועם רדת החשכה היה יוצא ממקום מסתורו וצועד בצדי הדרכים, עד שהגיע לעיר טולוז, שם חיפשו חיילים גרמנים ואנשיו של פטן אחרי יהודים. לבסוף עבר את הרי הפירנאים והצטרף לפרטיזנים הצרפתיים, ונלחם נגד הגרמנים מהרי הפירנאים.

לאחר הצטרפותו של דוד לפרטיזנים בצרפת, קיבל את הכינוי ’האריה' מאחר וחבריו לנשק התרשמו מכך שהיה לוחם נועז ביותר, במיוחד לאחר ששמע שהוריו נלקחו למחנות. מפקדם ארגן מתוכם קבוצה של 31 פרטיזנים, כשדוד בתוכם, והוטלה עליהם המשימה לחדור את הגבול לצפון אפריקה, כדי להקים תשתית התנגדות למשטר וישי. שליש מתוך הכוח נשלח למרוקו, וכך הגיע דוד בעיצומה של המלחמה לעיר אגאדיר. במרוקו קיבל פקודה לארגן מחתרת מקומית ולהעביר לה את ההוראות שהגיעו מצרפת ומלונדון. הם ידעו היטב מה עליהם לעשות. כך למשל, בעיר אגאדיר, הנציגות הגרמנית השתכנה במלון ׳מערבה׳. הם הצליחו להחדיר לשם מלצרים יהודים, אך מאחר ונשק לא היה בידם, חיפשו דרכים להזיק לגרמנים ובעלי בריתם.

באחד הימים, כחלק מפעילות המחתרת, ניסרו את הברקסים של מכוניות נציגי הגרמנים כמעט לגמרי. מאוחר יותר, נציגי הגרמנים ומשטר וישי יצאו מן המלון, עלו על המכוניות ונסעו. עם הגיעם לאחת הירידות המסוכנות בקרבת העיר, התפרקו הבלמים של הרכבים לחלוטין, מה שהביא למותם של שניים מנציגי הגרמנים. וכך גם בשנת תש״ב (1942), כשנדרשו היהודים להתפקד במפקד אוכלוסין לקראת מימוש ׳הפתרון הסופי׳, ניסו בכל כוחם לשבש את המפקד.

מעל בית הקולנוע באגאדיר, התנוסס דגל צרפת של וישי. באחד הלילות חדרו אל הגג והורידו את הדגל, ובמקומו הניחו דגלים של אנגליה, של אמריקה ושל כוחות המורדים בצרפת. למחרת היום, הגיע בעל הקולנוע, אנטישמי ידוע שהתהלך תמיד עם מקל במבוק בידו, כשבעזרתו היה משליך את הכובע או הכיפה מעל ראש יהודי שהיה פוגש בדרכו. כשהתקרב לבית הקולנוע, הבחין להפתעתו בדגלים המתנוססים מעל בית הקולנוע. הוא החל לצווח בקריאות: ״מי עשה את זה?״. אחד השוטרים שנכח במקום, השיב לו: "זמנך עבר!״.

בכל התקופה האמורה, עד לסיום המלחמה, לא ידע דוד מה עלה בגורלם של הוריו ושל משפחתו. הגעגועים בערו בקרבו, אך לא היה לו כל דרך לברר זאת, כדי שלא לעורר חשד.

בסיום המלחמה שב לליון בצרפת, שם נודע לו על גורלם של בני משפחתו.

אביו, שלום קדוש, הצטרף אף הוא להתנגדות לנאצים, וסייע לפרטיזנים ממקום מגוריו. יחד עם משפחתו הסתתרו בביתם עד יעבור זעם, אך איש לא צפה את הבאות. באחד הימים, הגיעו פליטים מאחת העיירות, והעירייה בליון ביקשה לארח אותם ולמצוא להם בית מקלט. בלית ברירה, אימצו הוריו נערה גויה צרפתייה, שנישאה לפרטיזן צרפתי. המשטרה עצרה את בעלה בגלל עמדותיו המנוגדות למשטר וישי, והנערה הייתה הולכת מעת לעת לבקרו במעצר.

והנה באחד הימים, היא שבה מביקור אצל בעלה, כשדמעות בעיניה. שלום קדוש ניסה להרגיעה, אך לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. אל הבית נכנסו כמה חיילים גרמניים. הקצין הגרמני צווח: ״האם זה ביתו של קדוש?״. הנערה המאומצת זינקה ממקומה ונפלה לתוך זרועותיו של הקצין הגרמני. התברר שהיא זאת שהביאה להסגרתם של משפחת קדוש במקום מחבואם. שלום קדוש ורעייתו, הוריו של דוד, נלקחו על ידי הגרמנים, והנערה המאומצת נותרה בבית שעתה נבזז על ידה. מאוחר יותר תחוסל על ידי הפרטיזנים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.