מורשת יהדות מרוקו

 

שורה מם׳ 2

•  

ג׳אנא בן חמו 24 תמוז 1976 22.7.76

• 30

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של הזוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה בה״ר אברהם ב״ר אהרן ן׳ חמו נ׳׳ע שנלב״ע ביום עשרה כסלו

ש״ש התשל״א תנצב״ה.

ABRAHAM BENHAMOU 8.12.1970

• 31

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכי והצנועה מפורסמת במעשיה הטובים ביישנית שתקנית רחמנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון נתיסרה ביסורים קשים ה״ה מרת צלטנה נ״ע אשת סי׳ משה מרציאנו וימי חייה ארבעה וארבעים שנה נלבע״ה ט׳ ניסן שנת התשכ״ט תנצב״ה.

LE 28  MARS 1969

• 32

זאת מצבת קבורת הז״ך איש תם וישר הישיש ונשוא פנים המנוח אברהם לעסרי ונלב״ע ביום ג׳ שמונה ימים לחודש תמוז שנת תשב״ב והיו ימיו חמשה ושמונים שנה תנצב״ה.

ABRAHAM LASRY LE 10.7.62

 

•  

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר מנא דכשר החבר מח׳ גומלי חסדים המנוח זה שמו דוד בר יעקב עאנקונינא המכ׳ צ׳גיוור נ״ע ונפטר לבית עולמו ביום כ״ב לחו׳ כסלו ש׳ שנת התשכ״ב לפ״ג והיו ימיו לערך ששים שנה פה דבדו יע״א תנצב״ה.

• 34

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע הזקן הכשר המנוח זה שמו דוד בר כבידא נ״ע מרציאנו שנפ׳

לבית עולמו.

35

•  

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע שהיה שמש בבית הכנסת של הר׳ שלמה בן מימון ולומד תהילים כל היום ונתייסר ביסורים קשים ומרים המנוח ז׳׳ש משה בן יוסף מרציאנו בלשגר שנלב״ע ביום ח׳ שבט ש׳ התשי״ט תנצב״ה.

• 36

זאת מצבת קבורת הזה״כ איש תם וישר העניו המדוכה ביסורים קשים ומרים ה״ה דוד הכהן המכונה למהירז שנלב״ע ביום שמיני

לחו׳ אלול ש׳ התשי״ט.

LE 10.9.59  A LAGE DE 75  ANS

37

זאת מצבת אסתר מרעילי נפט׳ יום י״ג לחו׳ אב התשכ״ג תנצב״ה.

1963

38

אשת חיל מי ימצא זאת מצבת קבורת האשה הצדקת מרת עישא הכהן דלגזאל בת נונא אשר עלתה לשמי שחק ביום שבת קודש 4 לחו׳ אלול שנת התש״ך תנצב״ה אמן והיו ימיה שמונים שנה.

 

39

זאת מצבת קבורת… וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מרת אסתר נ״ע אשת סי׳ רפאל בן חמו וימי חייה

חמישים שנה תנצב״ה.

LE 12.8.1960

• 40

מצבת קבורת האשה הכ׳ והצנועה המאושרת ומפורסמת במעשיה הטובים וחשובים ביישנית שתקנית גומלת חסדים טובים כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ונתיסרה ביסורים קשים ומרים ה״ה מאחא נ״ע אשת סי׳ יצחק מרציאנו נ״ע וימי חייה ששה ושבעים שנה

תנצב״ה.

LE 1.4.1960

• 41

מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה הזקנה הכשרה מרת עישה די סוסו בנת ג׳אנא שני לבית עולמה שנת התשי״ט תנצב״ה.

42

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה נוחה לשמים ולבריות הזקנה והכשרה אשת חיל מרת עישא בת משה ן׳ חמו נ״ע אשתו של המי שלמה בן יוסף מרציאנו בלהרהאר נ״ע נלב״ע ביום ג׳ כסלו שנת

התשי״ז תנצב״ה.

DÉCÈDÉE LE 26   NOVEMBRE 1957

43

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת גומלי חסדים העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו שלמה מנחם בר יוסף מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו מ״מ שבעים שנה ונפטר לבית עולמו ביום 15 בטבת שנת התשכ״א לפ״ג פה דברו

יע״א תנצב״ה.

 

SALOMON MENAHEM MARCIANO DÉCÉDÉ LE 4 JANVIER 1961

 

44

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ד׳

לחו׳ בסלו שש התשב״א.

CHLILIME MARCIANO DÉCÉDÉ LE 3.11.60

45

זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזה״ך החבר מחברת הזוה״ק העניו ונתדכא ביסורים קשים ומרים ה״ה המנוח זה שמו יוסף בר דוד מרציאנו לימאמא נ״ע ויהיו ימיו שבעים שנה ונלב״ע ביום 27 לחודש אדר שני התשי״ז לפ״ג פה דבדו תנצב״ה.

שורה מס׳ 3

46

זאת מצבת קבורת איש תם וישר הזקן הכשר החבר בחברת גולי חסדים זה שמו אלעזר בר עישא נ״ע שנפ׳ ביום 10 לחו׳ ניסן והיו ימיו שמונים שנה ש׳ תשי״ד. 13.4.1954

47

זאת מצבת קבורת החכם השלם והכולל אור גולל רודף צדקה וחסד ומעולם לא ביטל השכמת בית הכנסת אפילו שלעת זקנתו היה מדוכא ביסורים והיתה מנוחתו ערב חג הפסח ש״ש תשי״ג ה״ה כמוהר״ר אליהו מרציאנו בר עישא וימיו אשר חי ע״פ האדמה 83

שנה תנצב״ה.

LE 3  MARS 1953

48

זאת מצבת קבורת איש תם וישר ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק משכים ומעריב לבית אל זוהי דרך ישרה נפשו חשקה עם חברה קדושה חברת גומלי חסדים הרוממה לומד תהילים בנעימה דוד בר מסעודא הכהן נ״ע ויהיו שנותיו מששים שנה ומעלה שהיתה מנוחתו ביום שב״ק הוא ר״ח שבט.

JANVIER 1953  17

 

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 30

^ט.

^{לכ׳ ומע׳ ות״ה איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבוות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ן כר׳ יעקב הכהן סקלי דין חיד״א הי״ו של מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאוורירת יע״א.}

^{אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה זינא נעלמו כבודכם על חאלא די דבדו יע״א ולמצב די פאש ביהי פהאד סאעא עלא חק כבודך מן דבדו וותקון מרגיש כתר מן וואחד אכור. בעד מן חנא ישראל גוף אחד ויחבלנא לבלאד די עייאנא ווחבת תעמל לחוואייז די פיהום לקיום דלעולם לאזם עלינא נעמלו זהדנא מזמוע באש נעוונו מליח בדאך אשי די מחתאזא לבלאד. לאיין האד אשי עלאש זינא להאד לעולם אבייאד די עמל לעווין קתיר די יציב מא יאקל פטריק לבעידא. וממערוף פדנייא בללי בנאדם פי האד לעולם גיר דיף דווקא ולאזם עליה יסאפר לעולם האמת ומא ענדושי די ענדו זה אינו האד אשי ממנוע מן בנאדם. וועליהא אבייאד בנאדם די יגלוב עלא יצר הרע וראה יגלב עליה ויתפהם מעא ראסו באש יעמל אשי די עלאש זא להאד לעולם די נהייא גיר הבל הבלים וקא יגלב עלא יצה״ר די קא יזיבלו מחשבות וטענות קאוויין די מא יסלקושי קודאם יתעלה שמו פנהאר דין וחשבון. ובפרט צדקה די שכר דייאלהא מעלום פדנייא קדאש נהווא פחאל די קאלו סייאדנא ע״ה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה צדקה דהיינו אילא בנאדם עמל מצוה ועמל עבירה דיך לעבירה פחל די כווא למא על עאפייא וטפאהא בלחק די יעמל למצוה דצדקה אפילו יעמל לעבירה בר מינן מא תדומלושי דיך למצוה אלא דא יתעאקב על עבירה די עמל ויקבד שברו מושלם על צדקה די עמל פחאל די קאל לפסוד וצדקתו עומדת לעד.}

^{עליהא נתין יהודי בלאדנא לאזם תחס בצער די קאן ענדנא לאיין קאנת בלאדנא כאווייא מן כולשי דהיינו מא קאן פיהא סקווילא דלאלייאנס ואלא קנטינא דלמאקלא דדרארי דלעניים ולא אוצר התורה פחל לבלדאן די יקרוויי דרארי וליום ש״ל והודאה לשמו יתברך דרקנא כולשי בצח יכסננא דרהם כתאר פחאל די מאשי נדקרו וביהא אחנא חו״מ קא נטלבו מן כבודך לעזיז באש אילא יזי עלא כאטרקום תעאוונא בשי נפיע מליח עלא קדרכום ולך תהיה צדקה לפני ה׳ אלקיך.}

^{והאדו הומא לחוואייז די קא יכסונא נעמלוהום בעה״ו .}

^{1-למערה לפוקאנייא כבר בדינאהא ויכסהא באש תקון לכדמא דייאלהא קאמלא מקמולא סומא די מיתאיין אלף פרנ׳ ואמא למערה תחתאנייא כבר קמלנאהא פדי תחתאז ש״ל.}

^{2-לאלייאנס סעדתנא באש נכדמו טוואבל מן ענדנא טפעאנהום פווזדא סום תמאנין אלף פר׳.}

^{3-סעדונא באש נווקלו דרארי דלעניים הומא עוונונא בשי חאזא ולקמאלא מן ענדנא.}

^{4-למוטע פאיין תקרי לאלייאנס ופאש יקונו יאקלו דרארי דלעניים יחתאז יקון נקי ומליח וקא יכסו לתצווייב דייאלו סומא די חמסין אלף פרנ׳.}

^{5-אוצר התורה סעדונא בתלמוד תורה בצח יחבלנא נכלסו סומא די 40 פלמייא מדי חודש בחדשו וועמלנא נדבה פלבלאד זמענא גיר סומא די 35 אלף פר׳.}

^{שלום רב}

^{ע״ה רפאל כהן}

^{ע״ה שמואל מרציאנו}

^{ע״ה דוד בן שלמה מרציאנו}

^{ע״ה דוד דלמוכאלט}

^{ע״ה יצחק בן דוד מרציאנו}

 

^{תרגום מלולי}

^{לכ׳ ומע׳ ותה׳ איש חמודות מדובר בו נכבדות חמדת הלבבות רם ונעלה לשם טוב ולתהלה הזה״ך בר׳ יעקב כהן סקלי דין חידא הי״ו ש״ל מאהב״ה ומאהב״ה באלף ורבבה אין קץ ואין קצבה בעוב״י תאורית יע״א.}

^{אחר שים שלום טובה וברבה מאלקי המערכה באנו להודיע לכבודכם על מצב קהילת דבדו ומצבה בעת שהיא קהילה בעלת אמצעים מעטים וברצונה לפעול בעניינים שיש בה קיום לעולם חובה עלנו לפעול במשותף באותם העניינים שהקהילה זקוקה להם. לדבר זה באנו לעולם אשרי מי שהכין לו צידה לאכול ברדך הרחוקה. וידוע הוא שהאדם בעולם הוא כאורח וחובה לנסוע מכאן לעולם האמת ואין לאדם פעמיים לחיות ובמקרה ולא קיים חובתו בעולמו בפעם הראשונה שיחזור שנית זה אינו. על כן אשרי אדם המתגבר על יצר הרע להתבונן ולעשות מה שמוטל עליו בזה העולם אשר הוא הבל הבלים לגבור על יצרו המבלבל האדם במחשבות וטענות קשים אשר לא יושיעו לפני הקב״ה ביום דין וחשבון. ובפרט מעשה וכו׳ וכו', מכיון שכב׳ יהודי בן עירנו הוא מוטל עליך להרגיש בצערינו כאשר רואים אנו שאין בקהילה לשמו יתברך עשינו הרבה דברים אך קליימם זקוקים לכסף באשר נזכיר על כן מבקשים מכבודך היקר להואיל לבוא לעזרתנו בסכום הגון ולך תהיה ערקה לפני ה׳ אלגקיך.}

^{אלה הדברים שאנו מבעעים ועבורם אנו זקוקים לכסף:}

^{1-בית העלמין העליון התחלנו העבודות אך כדי לסיימם אנו צריכים סכום של 200 אלף פרנק׳ ובית העלמין התחתון כבר סיימנו את העבודה.}

^{2-חברת כל ישראל חברים מסייעת לנו ברכישת שלחנות ואת ההזמנה שלחנו לעיר אוג׳דה, סכום 80 אלף פרנקים.}

^{3-הנ״ל הקציבו לנו סכום לחלק מזון לילדי העניים אך הסכום הגדול חייב לבוא מאצלנו.}

^{4-מקום המיועד ללימודים, לחברת כל ישראל חברים ולארוחות לנזקקים, טעון שיפוץ מידי.}

^{5-חב׳ אוצר התורה תסייע בהחזקת ת״ת ואנו צריכים לדאוג לארבעים אחוז. וש״ר לך ולבני עדתנו.}

 

^{דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו-תעודות}

^{עמוד 184}

בהגיעם לארמון, צווה עליו המלך להראות לו את כנף הציפור. נתן העלם את הכנף למלך. זה החזיק את הכנף, ומיד קרנו פניו מרוב אושר, וכן פני כל הסובבים אותו. פנה המלך לעלם ואמר לו: ״אני מבקש לקנות ממך כנף זו ואם תסרב לבקשתי, אקח אותה ללא תמורה״. לא נותרה לעלם ברירה, אלא לקבל תמורתה כסף רב. חזר העלם לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. בעודו מטפל בסוס, הופיע הוואזיר ואמר לו: ״בוא מיד! המלך רוצה לראותך!״ נבהל העלם ושאל: ״מה עשיתי שוב?״ ענה הוואזיר: ״המלך זקוק לך, בוא מיד!״ נפרד העלם מסוסו והלך אל המלך. פנה אליו המלך ואמר: ״מזה שלושה ימים אני מדיר שינה מעיני בשל הכנף, ורצוני לדעת של מי היא״. ענה העלם: ״אדוני המלך, מצאתיה במדבר, ואיני יודע למי היא שייכת״. אמר המלך: ״עליך להביא לכאן את בעל הכנף תוך שבעה ימים ואם לא תעשה כן, ייכרת ראשך״. בצר לו יצא העלם מהארמון חפוי ראש ופנה להיוועץ בסוסו. סיפר העלם לסוס את אשר ציווה עליו המלך. אמר הסוס: ״הזהרתי אותך שאם תרים את הכנף תצטער, ואם לא תרים, תצטער גם כץ. כעת, חזור למלך ובקש ממנו שיכין לך שתי ספינות עמוסות בפרי האדמה וכלוב עשוי זהב טהור. לאחר מכן הפלג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול. פרוק את כל המזון שבאוניה ופזר אותו לאורכו ולרוחבו של היער. הנח את הכלוב במרכז היער, פתח את דלתו והמתן עד לבואה של הציפור המוזהבת״. וכך היה. העלם חזר לארמון, המלך נענה לבקשתו, והוא הפליג למקום פלוני שבקרבתו מצוי יער גדול.

בהגיעו ליער פרק את תכולת הספינות, פיזר אותה ברחבי היער והניח במרכז את הכלוב. לפתע הופיעו אלפי ציפורים שצייצו מרוב שמחה למראה המזון הרב, וכך מדי יום התאספו ובאו אלפי ציפורים נוספות אשר השמועה אודות שפע המזון הגיעה לאוזניהן. ששה ימים ישב העלם וציפה בכליון עיניים לציפור הזהב. ביום השביעי בעודו יושב וממתין עפה מעליו ציפור יפהפיה שכולה זהב. שש פעמים חגה הציפור סביב הכלוב ובפעם השביעית נכנסה לתוכו. נעל העלם את הכלוב ושב שמח וטוב לב לארץ שממנה בא.

הכול חיכו בארמון לעלם, וכשהופיע ועמו הציפור, שמחו מאוד המלך ויועציו. בעודם מתבוננים בציפור המוזהבת, החלה זו להנעים בקולה זמירות שכמותן לא שמעו הנאספים מימיהם. העניק המלך ממון רב לעלם, וזה מיהר לפונדק כדי לטפל בסוס הפלא. ומנהג עשה לו המלך לפקוד מדי יום את הציפור ולהקשיב לזמירותיה בטרם ישב על כסא מלכותו. בוקר אחד, עת הופיע המלך כמנהגו לשמוע את זמירותיה, והנה הוא רואה שפניה לא כתמול שלשום. היא היתה שרויה בעצב גדול: אינה שרה וגם אינה מדברת. שאל המלך את הציפור לפשר התנהגותה וזו ענתה: ״מזה שלושה חודשים לא ראיתי את אחי. אנא, אפשר לי לראותו או שתביאו לכאן״. אמר המלך: ״לשחררך איני יכול כי לא תשובי לכאן לעולם, אך אם תנחיני אליו אעשה כבקשתך ואביאו לכאן״. ענתה הציפור: ״האדם שהביאני לכאן יכול להביא גם את אחי״. העלם הצעיר, שישב אותה שעה בפונדק וטיפל בסוס הפלא, נבהל שוב מהופעת הוואזיר שהתדפק על דלתו. פנה הוואזיר לעלם ואמר: ״אדוני מבקש לראותך מיד!״ ענה העלם: ״ומה חטאי הפעם? את הכנף והציפור הענקתי כבר למלך״. התייצב העלם בפני המלך, פתח ואמר: ״מה חטאי הפעם?״ ענה המלך: ״תוך שלושה ימים עליך להביא לארמון את אחיה של הציפור. אם לא תעשה כן, ייערף ראשך לעיני ההמונים בכיכר המרכזית״. יצא העלם מעם המלך חפוי ראש וקילל את היום שהרים בו את כנף הציפור. בהגיעו לפונדק, סיפר לסוס הפלא על המטלה הבאה. הסוס הרגיעו ואמר לו: ״מהר, והבא מראה גדולה, ושרשראות, ורכב עלי״. העלם עשה כמצוותו, רכב על הסוס, וזה פרש כנפיים ועף למרחקים עד שהגיע לארץ ציה שרגל אדם לא דרכה בה מעולם. פנה הסוס לעלם הצעיר ואמר: ״מאחורי הגבעה שלפנינו חי לו סוס לבן. היזהר ממנו. הוא חזק ואיש לא יוכל לרכב עליו אלא אם כן יראה סוס אחר הדומה לו. לכן, בעזרת המראה תוכל לגבור עליו״. ענה העלם: ״מחפשים אנו ציפור, ולא סוס״.

ענה סוס הפלא: ״הסוס הלבן הוא אחיה של הציפור שבכלוב הזהב״. עשה העלם כמצוותו, גבר על הסוס בעזרת המראה, קשר אותו בשרשראות ופנה ללכת אל ארמון המלך. הכול ציפו בארמון לבוא העלם, ומה רבה היתה ההפתעה כאשר ראוהו גורר סוס לבן. רגז המלך ואמר לעלם: ״ביקשתי את אחיה של הציפור, לא ביקשתי סוס״. ענה העלם הצעיר: ״אכן זה אחיה״. לפתע שבה הציפור שבכלוב לשורר שירים ולהנעים זמירות. ניגש המלך אל הציפור ושאלה אם הסוס אכן אחיה הוא ונענה בחיוב. באותו היום לא פסקה הציפור מלשיר. המלך הודיע לכל אנשי העיר שבעוד שבעה ימים יערוך נשף גדול בכיכר המרכזית ושם יציג המלך לפני נתיניו את שני האחים, הסוס הלבן והציפור המוזהבת. קיבל העלם הצעיר ממון רב והלך לפונדק לטפל בסוסו. לפתע פנתה הציפור למלך ואמרה: ״אם רצונך שאשיר בפני הקהל הגדול שהזמנת, עליך למלא את מבוקשי״. ענה המלך: ״כל מבוקשך יעשה״. אמרה הציפור: ״רוצה אני שתרתיח מים מלוא חבית במשך שבעה ימים ושבעה לילות, ובליל הנשף צווה על האיש שהביאני לכאן שייכנס לחבית ויתרחץ במימיה״. נענה המלך לבקשתה וצווה על הוואזיר להבהיל אליו את העלם. בצאתו מהארמון אמר בלבו העלם: ״לו לא הרמתי את הכנף, היה מצבי שונה״. בהגיעו לפונדק, סיפר העלם לסוס הפלא על המטלה הבאה. אמר הסוס: ״הבא מיד בקבוק ריק, רכב על גבי, ואל תדאג״. עשה העלם כדברי הסוס, עלה על גבו ויצא את שער העיר. בצאתם, פרש הסוס את כנפיו ועף למרומים. סמוך לרקיע השמש, החל העלם מזיע וכולו נטף מים. פנה אליו הסוס ואמר: ״פתח את הבקבוק ומלא אותו בדעתך״.

לאחר שמולא הבקבוק, ירדו ארצה ושבו לפונדק. בהגיע היום המיועד, פנה הסוס לעלם ואמר: ״כשתתפשט מאחורי הפרגוד, מרח את גופך זיעה שבבקבוק. היכנס לחבית המים הרותחים, ולא תחוש שבאת אל קרבה״. באותה עת התאסף המון רב בכיכר המרכזית, כדי לראות את העלם טובל בחבית הרותחת. המתח הגיע לשיאו בשעה שהכרוז הכריז על כניסתו של העלם לחבית. אך הוא, כעצת הסוס, מרח את גופו במים שבבקבוק ובהיכנסו לחבית לא חש את חומם של המים הרותחים. באותו הרגע החלה הציפור לשיר. כשראו שהעלם יוצא מהחבית בלא פגע, עצרו כל ההמונים את נשימתם, כולם הריעו לו והציפור הכריזה: ״כעת יכנס מלכנו למים״. ההמון מחה כפיים, ולמלך הנבוך לא נותרה ברירה אלא ללכת אל מאחורי הפרגוד, להתפשט ולהיכנס לחבית. עם היכנסו לתוכה, שקעו עצמותיו בתחתיתה, ועורו צף למעלה. באותו היום הומלך העלם למלך. הסוס השחור והסוס הלבן נגחו זה בזה, ולעיני הכול הפך הסוס הלבן לעלם יפה תואר, והסוס השחור לבן־השחורה. ואילו הציפור המוזהבת הפכה לנערה כלילת יופי שזוהר פניה האיר כלבנה. נשא המלך החדש את הנערה לאשה ואת אחיה ואת בן־השחורה מינה ליועציו האישיים. ואלה שרתו את נתיניהם נאמנה, וחיו חיים מאושרים שנים רבות.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק2/2

מסמטאות המלאח

ח. מעשיו של בן השחורה.

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בעשיר מופלג אחד ולו בן יחיד. כל הבריות אהבוהו בשל טוב לבו ונדיבותו. הוא טיפל בבנו במסירות רבה, דאג לו וקיים את כל מחסורו, ולמענו סירב להינשא בשנית לאשה. כשקרבו ימיו למות, פנה לבנו יחידו ואמר לו: ״בני היקר לי מכל, הנה יומי קרב ובא, וכל אשר לי – לך הוא. דע לך כי הכסף הוא לא העיקר בחיים, אלא גמילות חסדים ונדיבות לב. המשך בני בדרכי ולא יאונה לך כל רע״. ענה הבן: ״אעשה כדבריך, אבי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״אם תקלע לצרה שלא תוכל להיחלץ ממנה, זכור בני, שיש לך ידיד נאמן הגר בעיר פלונית, ובבעלותו מאפיה השוכנת בפינה נידחת. אמנם הוא סובב והולך כל היום מפוייח ומלוכלך, אך לבו לב זהב. שמו הוא בן־השחורה״.

לא חלפו ימים מועטים עד שהעשיר נפח את נשמתו. בנו יחידו נתאבל עליו ימים רבים וזכרו של אביו לא מש מלבו לנצח. ימים רבים סבב כשהוא אומלל ועצוב. יום אחד הוא טיפס אל גג ביתו, המשקיף על ארמון המלך, ומיד קלטו עיניו את בת המלך, כשהיא ישובה על גג הארמון ומתענגת על קרני השמש החמימות. עינו לא שזפה מעולם יפה כמוה. בלבו ידע שהיא אינה ברת השגה ולפיכך שקעה נפשו בדכדוך עמוק וככל שנקפו הימים הלך והורע מצבו עד כי נפל למשכב. בעודו שוכב במיטתו ומהרהר, נזכר לפתע בדברי אביו על הידיד הנאמן. מה עשה? התנער ממיטת חוליו, רתם את סוסו לעגלה ורכב לעיר הפלונית. חיפש ותר אחר הידיד, עד שהגיע לפינה נידחת בשוק. שם ראה מאפיה קטנה ומוזנחת. הוא נכנס לתוכה, ומה רואות עיניו? כוך קטן ומוזנח שבתוכו יושב איש לבוש קרעים, שחור ומפויח. הוא בירך אותו לשלום, ובן־השחורה השיב: ״ברוך הבא, בן ידידי היקר מאדם״. בן־השחורה הרים את ידו והעביר אותה חיש לימין ולשמאל, כמעשה הקוסמים, והכון השחור הפך פתאום לפינת חמד מוארת ונקיה. בן העשיר הנדהם סקר בעיניו את האיש לבוש הקרעים, ובן־השחורה הוסיף ואמר: ״יודע אני את סיבת בואך אלי אך אל דאגה: את מבוקשך תשיג״. שאל בן העשיר: ״ומאיו לך סיבת בואי?״ ענה בן־השחורה: ״אני הוא זה שגרמתי לך להיזכר בדברי אביך״. לאחר ששוחחו על ימים עברו, אמר בן־השחורה לבן העשיר: ״יודע אני שחושק אתה בבת המלך. אכתוב לך דבר־מה על מצחך, והיום בערב תיגש לארמון, ואל חשש: אתה תראה את כולם ואיש לא יראה אותך ותוכל לעשות כרצונך בבת המלך״. בן העשיר התרגש מדבריו של בן־השחורה ושאל: ״ואם יתפסוני, מה אעשה?״ ענה בן־השחורה: ״היה שלו ובטוח״. נטל בן השחורה נוצת תרנגול, טבל אותה בדיו סתרים, כתב על מצחו של בן העשיר ושלחו לשלום. עוד באותו ערב הלך בן העשיר לארמון, הסתובב בין חילות המשמר והמשרתים, ואכן אף לא אחד הבחין בו. כך עבר ממקום למקום ומחדר לחדר, עד שהגיע לחדרה של בת המלך. בלילה, בשעה שעלתה בת המלך כהרגלה על יצועה, בן העשיר הצטרף אליה. בבוקר הוא קם והלך לו לעיסוקיו, וכך עשה מדי לילה מבלי שאיש יבחין בו.

באחד הימים התלוננה בת המלך בפני האומנת על מיחושים בבטנה ועל הקאות. האומנת בדקה אותה בדיקה יסודית, וגילתה לתדהמתה שבת המלך הרה היא. שאלה האומנת לפשר העניין ובת המלך השיבה ואמרה: ״זה שבועות אחדים שאני חשה בנוכחותו של מישהו הישן במיטתי, אך שמרתי זאת בלבי מחשש שמא יגידו שהתה אני״. האומנת אצה אל המלכה וסיפרה לה הכל אודות בתה.

עוד באותו היום ניתנה הוראה לקצין המשמר שיכפיל את מספר השומרים על חדר בת המלך. בלילה כשהגיע בן העשיר לארמון, הוא חלף על פני משמרות המלך בדרכו לחדרה, ואיש לא הבחין בו. גם בלילה הוא חלק עמה את יצועה והיא, שחשה בקרבתו, נעורה ממיטתה. חיפשה אותו וחיפשה ולא מצאה. למחרת בבוקר סיפרה הבת להוריה על מעלליו של ה״בלתי נראה״. אמר המלך: ״מעשה כשפים הוא זה״. מיד הזמין את מיטב הקוסמים והמעוננים. פנה אליהם המלך הנרגז ודרש: ״פתרו לי קושיה זו מהר ככל האפשר״. מה עשו הקוסמים והמכשפים? הם הסיקו את התנור בחדר בת המלך במהלך כל היום ההוא. החדר דמה לבית מרחץ, וכל היושב בו הזיע. בלילה הגיע בן העשיר כהרגלו והשתחל למיטת בת המלך. לא חלפו דקות אחדות עד שמגופו החלה ניגרת זיעה רבה. הוא ניגב את הזיעה מעל מצחו, וכתוצאה מכך את מה שכתב בן־השחורה, והופיע במלוא הדרו לעיני בת המלך. היא נבהלה מאוד לנוכח קיומו של גבר זר בחדרה, צעקה צעקה גדולה שהדיה נשמעו בארמון כולו. לשמע הצעקה נזדרזו ונכנסו לחדרה המכשפים והקוסמים ותפסו את בן העשיר. למחרת היום הועמד בן העשיר לדין ונגזר עליו למות בתלייה. רצים יצאו בהולים ובידיהם כרוזים בהם כתוב לאמור, ביום פלוני בשעה פלונית ייתלה אלמוני בכיכר המרכזית לעיני המוני אדם. הגיעה הידיעה גם לאוזני בן־השחורה וגם הוא אץ לכיכר המרכזית לחזות בתלייה. הכיכר היתה מלאה בהמון אדם משולהב וצמא דם, כשהמלך יושב על כסאו והמתח מגיע לשיאו. כשהתליין כרך את החבל סביב צווארו של בן העשיר והמלך נתן את הפקודה להשמיט את החבית מתחת לרגלי התלוי, יצא בן־השחורה מבין ההמון המתלהם, לבוש קרעים ומלוכלך בפיח, הרים את ידו לתנועת כישוף ומיד התאבן התליין על עומדו, ובן־השחורה נעלם כלא היה. המלך רגז ופקד להתיז את ראש בן העשיר בחרב. הגיע חייל ובעודו מניף את חרבו, הגיח בן־השחורה ובתנועת יד הפך גם אותו לאבן. המלך הנרגז פקד לתפוס את בן־השחורה, אך בהתערבות קוסמי הארמון בוטלה הפקודה. הקוסמים הסבירו למלכם כי אין אפשרות להתמודד עם בן־השחורה, ששמו נודע לתהילה בכל רחבי הממלכה. קרא המלך אליו את בן־השחורה וביקש לדעת ממה נפשו. ענה בן־השחורה: ״מבקש אני מהוד מלכותו שתורה להסיר את החבל מעל צוואר העלם הצעיר, ולאחר מכן שתשיא לו את בתך. בכך תסתום את פי המלעיזים, הטוענים שיורש העצר ממזר הוא״. המלך ויועציו נוכחו לדעת שיפים דברי בן־השחורה, השיאו את השניים ברוב עם והדר, וכעבור שנה נולד לשניים בן.

לימים מת המלך ובן העשיר מלך תחתיו. בחכמתו ובתבונתו ניווט את ענייניו והטיב עם כל נתיניו. עם הזמן גדל הבן ולמד מדרכי אביו. עודו עול ימים חלה אביו, ולפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ״בני היקר: ימי ספורים ואני עומד ללכת בדרך כל בשר. לכן אני מבקש ממך שתמשיך בדרכי ותיטיב עם העם״. ענה הבן: ״דבריך הם קודש לי״. ועוד הוסיף האב ואמר: ״כולי תקווה שלא תקלע לצרות, אך אם ייגזרו עליך כאלה, דע לך שיש לי ידיד בעיר פלונית בעל לב זהב העונה לשם בן־השחורה, ובבעלותו מאפיה. עליו תסמוך והוא יחלצך מכל צרה וצוקה״. אלה היו מלותיו האחרונות של המלך ובסיומן נפח את נשמתו. רב היה צערו של העלם הצעיר על מות אביו, וגדול שבעתיים עת גילה שעוד במהלך ימי אבלו נתנה אמו היפה את עיניה בוואזיר וחלקה עמו את מיטת אביו.

משתמו ימי האבל הוכתר הבן הצעיר למלך. לילה אחד, בעודו יושב ומהרהר במעשי אמו, נזכר לפתע בדברי אביו על בן־השחורה. אמר בלבו: ״מכיוון שעת צרה היא, רק ממנו איוושע״.

למחרת היום פשט את בגדי מלכותו ולבש בגדים פשוטים כדי שאיש לא יכירו, רכב על סוסו ושם את פעמיו לבן־השחורה. משהגיע לשוק העיר, שאל אנשים על בן־השחורה ואלה הפנוהו למאפיה נידחת ששכנה בעיבורה של העיר. בהגיעו אליה מצא בה את בן־השחורה כשהוא לבוש סחבות כדרכו, מלוכלך ומפויח כתמיד. משהבחין בן־השחורה באורח, בירכו לשלום ואמר: ״ברוך הבא נכדו של ידידי הטוב״.

״מנין לך שאני הוא?״, תמה המלך הצעיר. ענה בן־השחורה: ״ציפיתי לך כי יודע אני שבצרה אתה״. הזמין בן־השחורה את האורח לכוך המאפיה, ובהכנסו הפכה המאפיה לארמון של ממש. הבין המלך הצעיר שידיד סבו־קוסם הוא, ולא בכדי אביו הנחה אותו אליו. שעה ארוכה התענגו השניים על זכרונות העבר, אח״כ פנה בן־השחורה למלך הצעיר ואמר: ״לא כדי להתענג על זכרונות העבר קראתי לך, אלא כדי להציל את חייך״.

(לא ירד המלך לסוף דעתו ודרש שיבהיר את דבריו. אמר לו בן־השחורה: ״גם כשאביך עליו השלום, היה בחיים, נהגה אמך לבלות עם הוואזיר ושניהם רקמו מזימות להורגו. אך המחלה הקדימה אותם. כעת רוצים הם להרוג אותך, ובהעדר יורש תמנה אמך את מאהבה הוואזיר למלך״. המלך הנדהם פרץ בבכי. ובץ־השחורה טפח על כתפו, בנסיון  להרגיעו ואמר לו: ״מאחורי המאפיה עומד לו סוס שחור. השאר כאץ את סוסך וקח את השחור. הוא דובר את שפתך וניזון במאכלי אדם. הסכת לכל מלה שיאמר לך״. נפרד המלך הצעיר מהיריד הנאמן, רתם את הסוס השחור ורכב לעבר הארמון. בהגיעו לארמון, התיר את הסוס באורווה ופקד על טבחיו לבשל אתמיטב המאכלים.משסיימו לבשל, לקח המלך בעצמו את המגשים שהיו עמוסים לעייפה והניחם לפני הסוס. לפתע פנה הסוס למלך ואמר: ״מחר בבוקר, כשתקום ממיטתך, תביא לך אמך את נעליך כתמיד, אך אל תנעל אותן. דרוש נעליים אחרות, כי בנעליך יהיה חבוי עקרב שיביא למותך״. הודה המלך לסוס הפלא ועלה על משכבו. בבוקר המחרת הביאה אם המלך את הנעליים, אך המלך דרש ממנה שתביא לו אחרות ־ וכך נצלו חייו.

בערב שוב הגיש המלך לסוס הפלא את סעודתו. פנה הסוס למלך הצעיר ואמר: ״הלילה תזמינך אמך לאכול קוסקוס. דע לך שהמאכל מורעל״. שוב הודה המלך לסוס והלך לחדרו. ואכן, באותו הלילה הזמינה אותו אמו לאכול קוסקוס. המלך דחה את בקשתה בטענה שהוא חולה. גם למחרת היום ביקש המלך להיוועץ בסוס על המשך דרכו. השכם בבוקר הגיש לו המלך את ארוחת הבוקר וביקש ממנו שייעץ לו על המשך דרכו. ענה הסוס: ״בידיך שתי אפשרויות: האחת: להרוג את אמך ואת הוואזיר, והשנייה: לוותר על כל שיש לך ולעקור למדינה אחרת״. החליט המלך הצעיר לעקור למדינה אחרת וכך להימנע מלשלוח יד באמו. פנה הסוס למלך ואמר: ״עתה, משהחלטת על המשך דרכך, לך ולבש בגדים פשוטים, טול צידה לדרך ונשים פעמינו לארץ רחוקה״. עשה המלך כדבריו ויצא משער העיר כשהוא רכוב על ידידו הסוס. עם שיצאו מהעיר פרש הסוס כנפיים, עף לשחקים ונחת בארץ מדבר. בעוד המלך רכוב על הסוס, נצנץ לפתע דבר־מה בתוך החולות. ירד המלך מעל סוסו, התקרב והבחין בכנף ציפור עשויה זהב מבצבצת מתוך החול. כאשר התכופף המלך להרימה, פנה אליו הסוס ואמר: ״אם תרים את הכנף – תצטער, ואם תשאירה – גם אז תצטער״. אמר ולא פירש. המלך נשאר על עומדו מתחבט אם להרים אם לאו. לבסוף נכנע, הרים את הכנף ושניהם המשיכו בדרכם. הגיעו הסוס והמלך לעיר גדולה עייפים ורעבים וביקשו להם פונדק כדי להשיב את נפשם. משנכנסו לפונדק אחד, ראה בעל הפונדק את כנף הציפור המוזהבת ואמר בלבו: ״אגש למלך ואספר לו מה ראו עיני. ודאי ירעיף עלי ממון רב״. הלך בעל הפונדק למלך, והודיע לו אודות הכנף המוזהבת שראה. מה עשה המלך? שלח את הוואזיר שלו, בליווי חיל המשמר המלכותי, כדי שיביאו את האורח הזר שבאמתחתו כנף הזהב. בעוד המלך הצעיר נח בפונדק מתלאות הדרך, נכנס לפתע הוואזיר בליווי המשמר והורה לו להתייצב בפני אדונו המלך. נבהל העלם ואמר: ״מה עשיתי? מדוע עלי להתייצב בפני המלך?״ רעם הוואזיר שוב ואמר: ״המלך רוצה לראות את כנף הציפור המוזהבת! עליך לקום ולסור אליו מיד!״ העלם התעשת, התלבש והתלווה לוואזיר.

מעשיו של בן השחורה – מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-חלק1/2

הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל

רישומיו של הרב הראשי לת״א־יפו ושר הדתות

בביקורו במרוקו

מורינו היתה עינו פקוחה על עדתו ועל מוסדותיה.

מוסד שפעל רבות למען הנוער ודור העתיד היה מוסד אוצר התורה. והגרב״מ טולידאגו העלה רישומיו על ביקורו במוסד זה וכן כתב: היה מקום לחשוש להפסקת שרשרת זהב זו מפני דלדול בתי תלמוד תורה ומצבם החומרי הנורא שנמצאו בו והיתה עתידה תורה להשתבח ח״ו ברבים מערי הארץ לולא שקם לה גואל, הוא מוסד ״אוצר התורה״ שהשכיל להבין את החומר המפליא שישנו פה, את בני הנוער שלא הספיקו עוד לנער מעליהם את עול התורה ויר״ש. ולהכינו ולסעדו ולתת לו חינוך תורני מובהק תורה ודרך ארץ.

עשרות עשרות של תלמידים נהרו למוסדות ״אוצר התורה״ מיד לפתיחתן בכל המדינה ללמוד בחשק ובשקידה רבה ובזמן קצר הספיק המוסד לגדול ולהתרחב, ובבר היום לומדים בתלמוד תורה ובישיבה של ״אוצר התורה״ בעיר קאזבלנקא בשבע מאות תלמידים וכחמשת אלפים תלמידים כ״י נמצאים בעיר מקנס ובשאר ערי מרוקו ובכפריה, וכבר מצטיינים הם בלימודיהם וגדיים אלה עתידים בע״ה להיות תיישים, שיהיו הם בעתיד הקרוב לרבני ומדריכי קהילות יהודי מרוקו, היודעים את אשר לפניהם ללכת בעקבות אבותיהם שהנהיגו את היהדות כאן על מבועי המסורת והתורה הצרופה.

 

כבר ידוע מה שהרב המקובל מהרה״ו זיע״א במכתבו לרבי יוסף טבול מגורי האר״י זיע״א מעיד על היהדות המערבית וממליץ עליה את הפתגם התלמודי הידוע: ״לא זזה שכינה מכותל המערבי״. (תולדות חכמי ירושלים עיין ליוסף ריבלין בהקדמתו) ואנו רוצים לקוות שמוסד ״אוצר התורה״ יקיים הפתגם הזה גם בעתיד שלא תזוז השכינה מהיהדות המערבית (בידוע מרוקו נקראת ארץ מערב. ויהודי מרוקו, נקראים יהודי המערב או מערבים, ראה ספר ״נר המערב״ ירושלים תרע״א).

מקרב לב יש להודות לאלה העומדים בפרץ ונושאים בידם את דגל ״אוצר התורה״ העושים והמעשים בגופם ובממונם וביחוד לציין את ה״ה מר יצחק שלום הי״ו, בניו־יורק שבארה״ב הי״ו ומר יצחק אלמאליח ומר משה יפרח הי״ו בעיר קאזבלנקא שטרחו ויגעו בעשר אצבעותיהם להקים את המוסד הנ״ל ״אוצר התורה״, על תילו וידידי המנהל הרה״ג רבי שלמה ילוז הי״ו לפנים הרב הראשי לטריפוליטניא המתמסר בכל כוחו להתפתחות המוסד, ומשגיח בעין פקוחה על כל הליכותיו ובעצמי בחנתי מספר תלמידים בבתי תלמוד תורה אלה: מהם בקאזבלנקא, רבאט, ומקנס מוגדור, וכר וראיתי שישנם תלמידים רכים בשנים כבני י״ב וי״ג המעיינים היטב בגמרא בעומק ובסברא ישרה בנפו״י.

 

תחזקנה ידי העוסקים במצדה זו ותקותי מלאה שיראו פרי טוב בעמלם לגדל דור שלם של תלמידי חכמים ורבנים במרוקו שיהיו למופת ויצטיינו בידיעותיהם ובהליכותיהם ועליהם תבוא ברכת טוב.

 

וביגיעה רבה ובסבלנות אסף וקיבץ במשך שנים רבות מאות כתבי יד עתיקים וישנים שהפיצו אור על תולדות יהדות זו שנשכחה, שמהם שאב חומר רב לחיבור ספרו ״נר המערב״, ״ואוצר גנזים״ וכו'.

ואני הכותב ראיתי אותו רכון על ערימת ספרים מאובקים ואכולי עש ורימה ורובם אבדו מתוך רטיבות ברוב הימים בספריה עתיקת יומין של הרה״ג הרב המכונה המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל בבית חמי ר׳ מרדכי בירדוגו ז״ל במקנס בעלית ספרים שקרו לה סטודיו ברח׳ אלכדרין (הירקנים).

הרב הנז׳ נולד בטבריה ש׳ תר״מ, ונסמך להוראה שם, שימש חבר בד״ץ בעיר טנג׳יר במרוקו, ואח״ב ראב״ד בקהיר ובאלכסנדריה וקרוב לעשרים שנה כיהן פאר כרבה של תל־אביב־יפו והמחוז, מחבר הספרים ״ים הגדול״ שו״ת, (מצרים תרצ״ו) ״משיב נפש״, ״ידי משה״, שלש תשובות, ״בת עמי״, ״היתר עגונות״, מאחינו בנ״י שנספו במלחמת עולם השנייה באירופה הי״ד ועוד, ובמקצוע ההיסטוריה, ובספרו ״נר המערב״ חלק ראשון (ירושלים תרע״א) קנה לו שם כחוקר והיסטוריון מומחה בתולדות היהודים במרוקו, בן הוציא קובץ בשם ״שריד ופליט״ ופרסם מאמרים רבים בירחונים, קובצים וכתבי עת שונים. ובדי להוציא רעיוניו לפועל לקרב רחוקים ולחזק יסודות הדת נענה בסוף ימיו להצעה לשמש בשר הדתות.

 

רבי יעקב משה היה הדור השבעה עשר למגורשי ספרד. אביו ר׳ יהודה, עלה מעיר מקנס שבמרוקו בשנת תר״ך (1860) ומפיו למד תורה ר׳ יעקב משה זצ״ל בשקידה רבה ובהתמדה, עד מהרה התגלה כבעל שכל חריף ותפיסה מהירה, לצד הלימודים בבית־אבא קנה חכמה בישבותיה של העיר טבריה ובמיוחד הוא מציין בין רבותיו את ר׳ משה מאיר חי אליקים זצ״ל, ששימש בראב״ד בעיר קאזאבלנקא.

 

פעילות חינוכית תורנית:

כבן למשפחה, שהפעילות למען הכלל היתה בראש מעייניה, החל בגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים וחמש התבלט בפעילות תורנית־ציבורית בטבריה, בעיר מולדתו פעל כעסקן ציבורי למען הקהילה הספרדית ומוסדותיה, היה חבר ועד העיר של טבריה ועמד בראש, בטבריה יסד גן ילדים ובית־מקרא לנוער. ביסודם של שני מוסדות חינוך אלה לבני הגיל הצעיר היה משום חידוש רב.

 

מטבריה לפקיעין

אהבת ארץ ישראל שהיתה מושרשת בבני המשפחה דירבנה אותו לפעול למען גאולת קרקעות והרחבת תחום הישוב היהודי בארץ ישראל, ובך אנו מוצאים את ר׳ יעקב משה מעתיק את מקום מגוריו מטבריה וקובע את משכנו בפקיעין. פקיעין באותם ימים היתה עיירה מאוכלסת רובה ככולה בערבים ורק משפחות יהודיות מעטות חיו בה. משפחות אלו סבלו רבות מחוסר הנהגה רוחנית ומעשית, נעדרו מוסדות חינוך לדור הצעיר והיה מורגש הצורך ברועה שינהיג וידריך את בני הקהילה תושבי פקיעין. על נקלה נוכל לתאר את השמחה שהקיפה את יהודיה המעטים של פקיעין כאשר שמעו על בואו של ר׳ יעקב משה זצ״ל, ארבע שנים עשה בפקיעין וייסד שם בית ספר יהודי בדאגה למצבו של בית הכנסת העתיק במקום.

 

למען גאולת קרקעות

מששב לטבריה ונוכח, שקיימת סכנה, שהתנועה הערבית הלאומנית תעשה לרכישת הקרקעות שמסביב למוסדות דת יהודיים הקים את אגודת ״מימונה״ ע״ש הרמב״ם שמטרתה היתה לדאוג ולפעול לסיכול המזימה הערבית, אכן האגודה, במאמצים לא מעטים, הצליחה לרכוש שטחים גדולים מסביב לקבר הרמב״ם, רבי חייא ובניו, ורבי עקיבא ע״ה. האגודה רכשה שטחי קרקע נוספים, אשר עליהם הוקמו ברבות הימים השכונות היהודיות הראשונות בטבריה, בפעולתו זו נעזר באחיו ר׳ ברוך זצ״ל.

 

בגלות

ביקש ר׳ יעקב משה לישב בשלוה ולפעול לטובת העיר מולדתו והנה קפצה עליו רוגזם של השלטונות התורכיים, שגירשוהו מן הארץ בשנת תרע״ו שנות מלחמת העולם הראשונה לאי קורסיקא של צרפת, שם שהה בארבע שנים וטיפל בבעיותיהם של שבע מאות גולים, מיהודי ארץ ישראל, שאף הם כמוהו גורשו לשם. בשנת תר״פ (1920) הורשה לשוב לארץ.

 

בשליחות קודש בקהילות ישראל בתפוצות:

עד מהרה נודע שמו של ר׳ יעקב משה בתפוצות ישראל כרב נמרץ, שידיו רב לו בהנהגת קהילה ובפעולות למען התורה, ולמען העם והארץ, בשנת תפר״ו (1926), פנתה אליו הקהילה היהודית בטנג׳יר לשמש ברב ראשי וכאב בית־הדין של הקהילה ר׳ יעקב משה ראה בכך שליחות ונענה לפנייה. בהגיעו לטנג׳יר ייסד שם בית דין רבני וניהל את בית המדרש לרבנים ״תורה וחיים״ לימים העמיד בית מדרש זה לתלמידים שמילאו תפקידים חשובים בהנהגת הציבור.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז–הגאון רבי יעקב משה טולידאנו זצ״ל

43 – אל חביב לי חבתו

 

פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה' שהיה לי נועם " לחביב אלי חיבתו "

 

קעד. אל חביב לי חבתו

שיר שנכתב בעקבות הצלה מצרה על הים. המשורר מבקש על גאולת העם ומתאר בקצרה את הצלתו. שיר מעין אזור בן טז מחרוזות ורפרין. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור מעין אזור המתחלק לשתי צלעות. חריזה: אאבע ג/ג דדב/ג הה ב/ג וכו׳.

משקל: שבע הברות בטורי הענף. בטור מעין אזור: שמונה הברות בצלע א וחמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתי בעבור עלי צרה בתוך הים לולי ה׳ שהיה לי נועם ׳לחביב אלי חיבתו׳.

סימן: אני דוד בן אהרן חזק.

מקור: א-טז ע״א; ק־ כה ע״א.

 

אֵל חָבִיב לִי חִבָּתוֹ

מַחְלָה בְּלִבִּי בִּלְתּוֹ

נַפְשִׁי נִכְסְפָה גַּם תָּאֲבָה / דּוֹדִי אָן חָנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

5-נְדֹד חִשְׁקוֹ בִּי יִבְעַר

כְּמוֹ אֵשׁ תִּבְעַר יַעַר

עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה / הָיְתָה לִי עֶדְנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

ה' כַּמָּה תִּרְאֶה

בִּנְךָ בַּשְּׁבִי נִכְאֶה

10-וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה / אֵל נָא רְפָא נָא

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

דַּיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת

גּוֹלֶה נִדַּח כְּשֵׂיוֹת

יוֹשֵׁב כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה / מָשָׁל וּשְׁנִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

וְאִם לֹא עַכְשָׁו מָתַי

תָּשׁוּב תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי

15-תִּמְחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה / קֶדֶם מְעוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי

עַד מְאֹד נַעֲנֵיתִי

עֵינַי מִנִּי עֹנִי דָּאֲבָה / נִחוּם מֵאֲנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

20-דְּלֵה פְּדֵה מֵאוֹיְבִים

צֹאן בֶּן שִׁבְעִים זְאֵבִים

כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל כִּשְׁבָּה / בֵּינֵיהֶם חוֹנֶה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

בַּקֵּשׁ שֵׂיוֹת נִדָּחוֹת

נָדִים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת

25-יַמָּה וָקֵדְמָה וָנֶגְבָּה / וְצָפוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

נֶהְפַּךְ הוֹדִי לְשַׁדִּי

בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי

הֲלֹךְ יֵלֵךְ כִּי בַּחֹשֶׁךְ בָּא / שָׁכַן עֲנָנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

אָמַר בְּפִי, לֹא אֶדֹּם

30-מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם

 יוֹשֵׁב עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה / בִּסְפִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

הלא אל חי וקים

כי הוא הנותן בים

דרך ובמים עזים נתיבה / דרך נכונה

אנא ה' הושיעה נא / תרחם ציון כי בא עת לחננה

 

35-רְעֵנִי, חוֹקֵר, קֶרֶב

כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב

מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וְהַרְחָבָה / מְזוֹנִי תְּנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

נֵרִי, אוֹרִי וְיִשְׁעִי

וּמַה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי

40-תִּרְצֶה לְקוֹל שַׁוְּעִי הַקְּשִׁיבָה / נָא הָאֲזִינָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

חַלּוֹתִי לְךָ אֶקְרָא

אַדְמַת קֹדֶשׁ אֶעְבְּרָה

אֶרְאֶה, אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה / גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

זֶרַע זֵכֶר עֲמָלֵק

בְּאֵשׁ וְגָפְרִית תַּדְלֵק

45-תַּכְרִית מִזָּכָר עַד נְקֵבָה / שְׁמָם מְחֵה נָא

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

קָדוֹשׁ אֶל רָם וְעֶלְיוֹן

בַּשֵּׂר אֱמֹר לְצִיּוֹן

רָנִי וְשִׂמְחִי כִּי הִנְנִי בָּא / תּוֹכֵךְ אֶשְׁכְּנָה

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא / תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ

 

ביאורים לפיוט

1-אל… חיבתו: אל אהוב, אשר אהבתי נתונה לו. 2. מחלה בלבי בלתו: בלעדיו ובלעדי אהבתו אני חולה בלבי. 3. נפשי… תאבה: נפשי מתגעגעת ומתאווה להידבק בקב״ה. דורי אן חנה: בכל מקום שהוא מצוי שם אהבתי נתונה לו. אן חנה: הביטוי אינו מציין שאלה, אלא תיאור מקום. נפשי נכספה לדודי באשר חנה. 4. אנא… נא: על־פי תה׳ קיח, כה. תרחם… לחננה: על-פי תה׳ קב, יד. 5. נדוד חשקו: חשקו ואהבתו שנדדו ממני. 6. כמו… יער: אהבתו בוערת בי כאש עזה השורפת יער, על-פי תה׳ פג, טו. 7. עזה כמות אהבה: על-פי שה״ש ח, ו, ורמז אל הפסוק הבא ׳מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה׳, שכן השיר נכתב על הצלה מן הים. היתה לי עדנה: על-פי בר׳ יח, יב, וכאן עניינו שאהבה זו, היא לו לשמחה ולעדנה. 9-8. ה׳… נכאה: היו״ד בסוגרים להשלמת האקרוסטיכון. במקור באה ה׳ בגרש לציין שם ה׳. נכאה: כפוף וכואב. 10. ומת… נשבה: מצבם הקשה של ישראל בגלות. על-פי שמי כב, ט. אל… נא: את מחלות הגלות על-פי במ׳ יב, יג. 11. דיו… כשיות: די לו לעם ישראל עבדך להיות בגלות. הלשון ׳דיו לעבד…׳ על-פי ברכות נח ע״ב בשינוי הוראה. 13. כערער בערבה: ציור לישראל בגלותם, על-פי יר׳ יז, ו. משל ושנינה: שהכול לועגים לו, על-פי דב׳ כח, לז. ואם… מתי: על-פי אבות א, יד. וכאן שאלה בדבר הקץ המתמשך. 16. תמחץ…רבה: עניינו הנקמה באויבים, על-פי תה׳ קי, ו. קדם מעונה: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 17. יגעתי באנחתי: כבר נתעייפתי מלהיאנח על צרות הגלות, על-פי תה׳ ו, ז. 18. נעניתי: עוניתי וסבלתי. 19. עיני… דאבה: על-פי תה׳ פח, י, עיני נמסה מרוב בכי על צרת הגלות. 20. דלה: הרם והושע. 21. צאן: כאן במשמעות כבשה יחידה. שבעים זאבים: אומות העולם המשולות לזאבי טרף, על-פי אסת״ר, יא. 22. כמה… חונה: כלשון המאמר שם: ׳גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים׳. 23. בקש: דרוש והצל. שיות נדחות: ה ם ישראל המפוזרים בין העמים. 26. נהפך הודי לשדי: הודי ולשדי נשתנו לרעה. 28-27. בעוד… ילד: אומות העולם העומדות נגדי הולכות וגוברות. 28. כי… עננה: הן אומות העולם ההולכות בדרכי חשכים ואף־על-פי-כן עולות ומצליחות, ועל כן רב הכעס והכאב. 29. אומר… אדום: הדובר עובר מעניין כנסת ישראל לעניין הצלתו בים. 30. מי… אדום: על-פי תה׳ סז, יא, וכאן כוונתו שהרוחות הובילו את הספינה לאזור נוצרי (גיברלטר או ספרד). 31. יושב: כשאני יושב. על… בספינה: בעת הסערה כשהספינה עלולה לרדת אל התהום. 32. הלא… וקים: תשובה על השאלה מי נחני. 33-32. כי… נתיבה: על-פי יש׳ מג, טז. 35. רעני: פרנסני. חוקר קרב: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ יז,י. 36. ככלב וכעורב: המתפרנסים מן הטבע ובחסד האל. הלשון על-פי ב״ב ח ע״א. 37. מידן… תנה: על-פי נוסח ברכת המזון, וביקש המשורר על מזונו שלא יצטרך להסתכן ולרדת בים לפרנסתו. 38. נרי, אורי וישעי: כינויים לקב״ה, על-פי תה׳ כז, א. 39. ומה: ועד מתי. 40. תרצה… האזינה: רצה בתפילתי, האזן והקשב לשוועתי. 41. חלותי: חיליתי פניך בתפילה. 43-42. אדמת… הלבונה: אזכה ואגיע לארץ ישראל. אעברה… הטובה: על-פי דב׳ ג, כה. גבעת הלבונה: כינוי לירושלים על-פי שה״ש ד, ו. 44. עמלק: כאן כינוי לכלל אויבי ישראל. 46. שמם מחה נא: על-פי שט׳ יז, יד. 49. רני… אשכנה: מסיים בבקשה על הגאולה, על-פי זס ב, יד.

רבי יעקב דאוודי מחכמי מראקש, נמצאו חידושים משמו, כך כתב הרב מל״ר, עיין דף מילואים להשמטות בסוף הספר ללא מספר.

רבי מכלוף דאוודי מחכמי מראקש, עלה לארץ והתיישב בעיה״ק בירושלים, ושם היתה מנוחתו כבוד בד׳ אלול שנת עת״ר (1910) כבן שמונים וחמש שנים. הניח אחריו עשרה חיבורים, שלא נדפסו עדיין, והמה בכתבי יד ביד משפחתו, וחבר כמה פס״ד. והוא מזרע מו״ה חייא דאוודי זצ״ל, מזרע דוד המלך. כי ראיתי מכתב שהיה בידו כשבא שליח כולל למערב, ובו כתוב: שהוא מזרע דוד המלך, וחתומים לו באגרת, שלושים ותשעה רבני עיה״ק ירושלים, וארבע ארצות. ומכללם: רבי חיים פלאג׳י זיע״א, ומו״ה רבי משה כיהן ר׳׳מ [=ריש מתיבתא] סטמבול, וכולם חותמים על זיכרון העדות שהוא מזרע של דוד המלך ע״ה. מל״ר, דף השמטות ללא מספר ע״ש.

רבי ידידיה דהאן בן כהר״ר אברהם דהאן זצ״ל, שניהם היו מגדולי חכמיה של מראקש ומראשי ישיבות, חיו במאה השישית. הם מכונים ״בן ברהום״, גם הבית שלהם נשא את הכינוי הנז׳ [ראה רבי אברהם דהן מל״ר, טז טור א].

רבי יעקב דהאן נוסח המצבה: נלב״ע – שנת תש״א(1941), שנת ה 56 לחייו. בנו כתב: אבי לא מת. זה כל מה שהיה חרוט על מצבתו.

מדובר באחד מראשי ישיבה הגדולה של מראקש, הרביץ תורה לצידם של כהרה״ג ר׳ אברהם אביטבול והרה״ג רבי דוד אלעסרי. למד ולימד והעמיד הרבה תלמידים זלה״ה.

רבי משה דהאן הא׳ בן כהר״ר אליהו דהאן, נוסח המצבה: גברא רבא ויקירא גירסא דלא פסקה מפומיה ביום ובלילה כד׳ סיון תשל״ו(1976).

רבי אהרן בן דוד ויוסף נוסח המצבה: כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ אהרן בן דוד ויוסף, נלב׳׳ע שנת תרס״ד (1904).

רבי משה דיין הב׳ נוסח המצבה: שייף עייל- שייף נפיק. כל ימי חיו /שכינה לפניו הצדיק הקדוש כמוה״ר משה דיין נ״ע, שנת ערבו״ת (1918).

רבי שלמה דיין נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל המקובל כמוה״ר שלמה דיין, דלוה – דלה מים עמוקים, וידיו רב לו בחכמת הקבלה. היה ראש חברת הרשב״י יע״א, נפטר לבית עולמו שנת ללקוט שושני״ם (1946).

רבי שלמה היה אחד מגדולי חכמי הקבלה מראקש (הוא היה ראש לחברת הזוהר, ע׳׳ש רבי משה מאמאן זלה״ה. היה ידידו ורבו בחכמת הקבלה לדודה של אימי ז״ל רבי שלום ביטון, זכר צדיקים לברכה.

רבי יצחק דלויה בביקורי הקודמים במראקש, לא יכולתי לבקר בקבר של הצדיק זצ״ל, עקב שיפוצים שנעשו בחדר הקבורה. הפעם נראה שהשיפוץ נעשה בהתאם, ואופיו העתיק של המקום נשמר פחות או יותר. פרט לחידוש השיש שלצערי לא ראיתי מה היה כתוב על השיש הישן. לידו עוד נמצאת מצבת קבורת כמוה״ר אברהם אבן עטר ושני קברים נוספים עתיקים ללא ציון.

וכך כתוב על הציון החדש: הרב הגדול המלומד בנסים שמו נודע בשערים במדינות ובכפרים מו״ה יצחק דלויה זצ״ל אב״ד וראש מתיבתא של ק״ק מראקש. היה מתחסד עם קונו. ולשמע אוזן דבר עם מרן הקדוש זצ״ל. נתבש״מ בחודש אב רחמן אין תאריך של השנה. בספר ׳לשון למודים', בעמ׳ פ״ט, כתוב כך: המהר״י הנז׳ נתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה, וקונן עליו הרב היעב״ץ בספרו עת לכל חפץ דף צד ע״ש", ועוד כתבו עליו: בשם הגדולים להחיד״א, מלכי רבנן. ונר המערב. בחדש אייר שנת תס״א הלשינו עליו אנשים בני בלייעל והשלטונות תפסו אותו זמן מה, ואחר כך שוחרר. תורתו וחסידותו של רבי יצחק הביאה לו פרסום בעולם התורה, גם מחוץ לגבולות מרוקו. רבני פאס ומכנאם כבדוהו והוקירו אותו מאוד. קטע מהקינה שקונן עליו הרב היעב״ץ ז״ל מפאם.

עלי פאר הדור וזיו הדרו

מאד שלם ואמרתו צרופה/ קדוש ־ גם חסידות וענוה

הלא חגר וגם צנף צנפה/ בכל חכמה-

הלא אחז ותפס / ביד רמה ובזרוע חשופה

רבי יצחק זצ״ל, ראה בימיו הרבה שכול, מת עליו בחייו אחיו רבי יהודה דלויה זצ״ל, והשאיר אישה זקוקה לייבום. וגם האח השני רבי משה זצ״ל. ראה להלן אגרות ניחומים מהרב היעב״ץ מפאם, למות אחיו רבי משה זצ״ל.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי

עמוד קלג

אשר כנפו ־ מהן אותן מלים

ל״ג בעומר

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

שִׁמְעוּ וְהִקְשִׁיבוּ אֶחָי

שִׁיר אָשִׁיר לְבַר יוֹחַאי

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי

רַבִּי שִׁמְעוֹן עוֹד חַי

 

י"ב שָׁנִים בַּמְּעָרָה

וּבְנַפְשׁוֹ אֵשׁ בָּעֲרָה

לְהַעֲמִיק עוֹד בַּתּוֹרָה

הַזַּכָּה הֲבָרָה הַטְּהוֹרָה

 

שָׁם עִם בְּנוֹ אֶלְעָזָר

אֵלִיָּהוּ לִמְּדָם שָׁנָה וְחָזַר

חִדְּשׁוֹ חִדּוּשִׁים נוֹרָאִים

פּוֹצְצוּ תִּלִּים וּסְלָעִים

 

וּכְשֶׁיָּצְאוּ, בְּמַבַּט עַיִן

הָפְכוּ כָּל חֵפֶץ וְהָיָה לְאַיִן

אֲנָשִׁים מִפְּנֵיהֶם נִבְהֲלוּ

שְׂפָתָם לְהָבִין לֹא הִשְׂכִּילוּ

 

אֲזַי יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה

מָה הַדָּבָר הַזֶּה הַנּוֹרָא

הֲלַהֲרֹג בְּרֵאָתִי בָּאתֶם

 לָמָּה מֵהַמְּעָרָה יְצָאתֶם

           

חָזְרוּ לַמְּעָרָה וְשָׁנוּ עוֹד

גִּלּוּ בַּתּוֹרָה דְּרָשׁ וְסוֹד

הֶעֱמִיקוּ בָּהּ הַרְבֵּה מְאֹד

עַד עֲטָפוּם הָדָר וְהוֹד

 

אֲזַי בָּא יוֹם אִישׁ לֹא שֵׁעֵר

רַבִּי שִׁמְעוֹן גָּדוֹל כְּמוֹ הַר

גִּלָּה לָעוֹלָם כָּל סוֹד נִסְתָּר

בְּחִבוּרוֹ הַנִּפְלָא הַזֹּהַר

 

עמוד 121

טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות.

פ״ט. לפי שבששה לשבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות וששים וחמש ליצירה,[5365-השס"ה-1605] יצא דבר מלכות מלפני אדונינו המלך יר״ה, וצוה להכריז בכל מדינות מלכותו שהמתקאל של זהב שמשקלו שנים עשרפונדיונים ג׳רביש, שהיה עוכר עד עתה בששה אוקיות, יעבור מכאן ואילך בשבעה אוקיות וחצי מעות, והמעה של כסף שמשקלה שמונה פונדיונים סוסי״ש, שהיתה עוברת עד עתה בשנים עשר פונדיונים, תעבור מכאן ולהבא בט״ו פונדיונים. ובכן רבו קטטות ומריבות בין בני ברית הנושים זה בזה מעות קדומים, שהתובע רוצה לגבות גם העודף שהעדיפו מעותיו שביד הנתבע, והנתבע רוצה ליפטר מהעודף, ובהיותינו מקובצים בב׳׳ה הי׳׳ג, של חכה״ש ה״ר סעדיה ן׳ רבוח יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו לתקן לפנים משורת הדין לסיבות ידועות לנו, שיש בהם צרכי צבור. שיפטר הנתבע מפרעון העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, הן יהיו מלוה בשטר אעפ״י שיהיה משכון ביד התובע קרקע או טלטל, ואפי׳ כלי כסף וכלי זהב, אין לתובע לגבות מהנתבע שום עודף ממה שהעדיפו מעות, מחמת גזרת המלך יר״ה, שהוקיר המטבעות הנז׳, ואעפ״י שיהיה כתוב בשטר שהודה הנתבע שקבל אוקיות שמשקלם כו״ב פונדיונים, או מתקאלים מזהב שמשקלם כו״ך פונדיונים ממשקל פ׳, אין לתובע לגבות כלום ממה שהעדיפו האוקיות או המתקאלים ההם, מחמת גזירת המלך יר״ה שהוקיר המטבעות. זולת אם יהיה כתוב בשטר בפירוש שנתחייב הנתבע לשלם מה שקבל ממעות הכסף או הזהב במספר ובמשקל, אעפ״י שיוקרו המטבעות ההם בהורמנותא דמלכא, אזי מוטל על הנתבע לשלם גם את העודף שהעדיפו מעות התובע שבידו, ותקנה זו אינה כי אם בשטרי חובות ומשכונות וכתובות שזמנם מאוחר, לכסלו שנת גש״ם לפ״ק. אמנם הקדומים לכסלו הנז׳, לא הפקענו יד בעלי השטרות ההם ממה שתקנו להם רבותינו נ״נ ז״ל, לגבות בהם חמשה פונדיונים מעות עודפות בכל אוקיא, אלא התקנה ההיא עודנה בתוקפה באותן השטרות שקדמו לכסלו הנז', ובענין מעות הפקדון שלא ניתנו להוצאה שיטעון הנפקד ששלח בהם יד והוציאם קודם הכרוז, אם ישבע בנק״ח על טענתו הנז׳, גם הוא יפטר מפרעון מה שהעדיפו המעות ההם מפאת גזרת המלך יר״ה, שמשעה ששלח בהם יד נעשה עליהם גזלן, וקי״ל דכל הגזלנים משלמין בשעת הגזלה. ולראיה שכך הסכמנו וחקקנו, ח״פ בשבעה לאייר שנת ששים וחמש לפ״ק בפ׳אס יע״א, והשבועה שזכרנו שישבע הנפקד עה״ד הנז׳ תובן כנק״ח, והשו״ב וקיים עכ״ן התקנה הנז׳. וחתומים עליה החכמים השלמים, הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והה׳ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ורווחא שבק לדקשיש מיניה. והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל והה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל, והה״ר יחיא בירדוגו ז״ל והה״ר שאול סרירו זלה״ה.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על דבר יוקר המטבעות

-דכ׳לו – יכ׳רג׳ך.      

הכנס אותו – יוציא אותך.

Dekhlu yikherzek

دخلو يخرجك

באו מהרחוב ומגרשים אותנו מביתנו.

בא מן החוץ, ומוציא אותך מבפנים. (פניני חכמה נב׳)

תן לעורב לאכול, ינקר עיניך. (פתגם צרפתי)

 Élève le corbeau, il te crèvera les yeux. 

 

453- ציפא – ל־ד׳יאפא, ושתווא ל־מולאת א־דאר.

הקיץ לאירוח, והחורף לבעלת הבית.

 

454-ציפא ד׳יפא, ושתווא מולאת א־ראר.

הקיץ – אורח, והחורף – בעל הבית.

 

דאר אל־כּלאב מא יג׳יווהא ד׳יאף.

בית שיש בו כלבים לא באים אליו אורחים.

לא יכנס המלאך בבית שיש בו כלב. (ראשית חכמה עט׳ 11)

כל המגדל כלב רע, מונע חסד. (שבת ס״ג)

 

456-ד׳יאפת נהאר – זיארא.

אירוח של יום אחד כביקור בקבר צדיק.

הטוב שבביקורים ־ הרף עין. (יצחק יהודה, משלי ערב)

אדם שמקבל אורחים, ביום הראשון מאכילם עופות, בשני ־ בשר, עד שמאכילם קטניות. (מדרש רבה, פנחס)

נכבד אורחים מקרוב באו יותר מדי־, אך אם יום או יומיים יעמדו ־ יהיו לבוז. (מ. חפץ, מלאכת מחשבת, ויצא)

 

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול… על תהליך גאולתנו…,

 ועל זה עתידים ליתן את הדין – כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך שלא מעוררים את העם לגאולה

 

צדיקי הדור ואדוני הארץ = הצדיקים והמנהיגים,

וגם כל אחד מעם ישראל,

 חייבים לפעול ביתר שאת,

למען גאולת השכינה ובנין המקדש,

אחרת יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע – אם לא נשוב בתשובה:

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

 

עתיד הקב"ה להשליט עלינו מנהיג ש-פ-ל,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת מן האנשים – יקים עליה".

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 פרשת בהר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפסוק ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הזוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

התפילה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {י. מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והנחסר – נשלם מעצמו".

'בכל, מכל כל': האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.

 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.

 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

והמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

 

רבותיו של הרא״ה: רבי שמואל אלבאז ור״ח בן עטר

רבי שמואל בן אלבאז [=הרשב״א] נולד לאביו ר׳ יצחק בשנת תנ״ח (1698). התייתם מאביו בהיותו כבן חמש. מצעירותו הרשב״א למד לפני חכמי פאס, הוא נמשך ללימוד תורה ובה ראה כל משאת חייו. הוא הלך והתעלה במידות ובדעות, עד שהתפרסם כאחד מחכמי העיר. על רבותיו נמנה רבי שלום אדרעי. רשב״א, בחידושיו למועד קטן (כח, ב), על מאמר רבי ישמעאל רבו עוונותיו תכפוהו אביליו וכר, כותב וז״ל: ׳ועוד אפשר לומר על פי מה ששמעתי משם הרב הגדול מוהר״ר יהודה בן עטר נר״ו בישוב שאלת הכתוב פוקד עוון אבות על בנים עם הכתוב איש בחטאו יומתו וכו״. ממה שהוא מזכיר את רבי יהודה בחייו בשמו, ולא מוסיף ליד זה תואר ׳מורי שיחיה׳ או ׳מורי ורבי׳ כמקובל, משמע שלא למד לפניו. אחרת בודאי היה מקפיד לציין זאת וגם להתפאר בכך, שזכה להיות תלמיד לגדול החכמים בעת ההיא. למרות שמצאנו אותו מכנה אותו בתואר ׳מורינו׳, אין זה אלא תואר כבוד לגדול הדור, ולא משום שלמד לפניו.

במרוקו מקובל היה לשחרר ממיסים תלמידי חכמים העושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. אולם בתקופת שלטונו של המלך סמאעיל, התרבו ההיטלים והקהילה לא יכלה לעמוד בהם, לכן בלית ברירה הם שיתפו גם תלמידי חכמים בנטל. בהיטל של קיץ שנת ת״פ (1720), הקהילה לאחר הסכמת חכמי העיר, הטילה גם על לומדי תורה, סכום מסויים שעליהם לחלקו ביניהם. ואלה צירפו את רשב״א לרשימה, והוא התנגד בנימוק שכולם יש להם הכנסה כל שהיא בעוד שהוא: ׳רק תורתו אומנותו ממש, כל היום שוקד על תלמודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה, והרי הוא כשאר בני גילו הדומים לו, יושבי אוהלים תקועים כל היום בבית המדרש׳. הנושא הובא להכרעתו של רבי יהודה בן עטר, והלה כותב: ׳אחרי ההתבוננות, ראיתי דבריו טובים ונכוחים מן הטעם הנז', והדין עמו׳. הצטרפו לדעתו של רבי יהודה, חכמי העיר פאס וראשי הקהל, וגם חכמי מכנאס.

מהאמור לעיל למדנו כי רשב״א למד את התורה מעוני ומרוב חשקו ודבקותו בתורה, הוא לא חיפש לו שום תעסוקה גם לא מלאכת קודש, להקל על מצוקתו הכלכלית. מתוך כמות חכמי הדור שנזעקו לעזרתו, ומהתיאורים הנעלים בהם תיארו אותו, ניתן ללמוד כי כבר בהיותו כבן עשרים ושתים, התפרסם כתלמיד חכם מופלג בתורה, שקוד על לימודו וגדול במעשים. וניתן להסיק מפסק זה שעד לסוף שנת ת״פ (1720) לא היתה לרשב״א ישיבה. מדבריו ש׳אין בידו מאומה/ משמע גם לא הכנסה מבית הכנסת.

מרביץ תורה

רשב״א לבד משקידתו המופלגת, הוא ניחן גם בסברה ישרה ובעיון חודר לעומק הסוגיה, הוא הקים לו ישיבה ובה לימד תורה. אין לנו תאריך מדוייק להקמת הישיבה, וסביר להניח שזה היה סביב שנת תפ״ה (1725). מתוך רשימת תלמידיו, נראה, כי לישיבתו נהרו תלמידים מוכשרים ומבוגרים, המסוגלים ללמוד תלמוד עם ראשונים, וההלכה עם מקורותיה. ויושר עיונו היה לשם דבר אצל בני דורו. כפי ששמע החיד״א מתלמידיו וגם התרשם מתוך עיונו בחיבורו ׳עוז והדר'.

הערת המחבר: ראה שם הגדולים, ספרים, מערכת ע, אות כז. רבי שמואל חיבר ספרים אחדים, ומהם שיטות על הרבה מסכתות. על שיטתו למסכת עבודה זרה שקראה: עז והדר, כתב החיד״א ז״ל בספרו שם הגדולים (ערך עז והדר), וזה לשונו: ״שיטה נפלאה בפלפול עמוק…. מהרב הגדול מ״ה שמואל בן אלבאז מרבני עיר פאס, בזמן הרב הגדול מ״ה יעקב ן׳ צור. ושמעתי מתלמידיו ותלמידי תלמידיו את כל תוקף גדולת הרב מר שמואל הנזכר, בעומק העיון ישר ובהוראה,ותלמודו שגור ומסודר בפיו״.

כדיין

דומה כי רשב״א התמנה לדיין רק בשנת תצ״ד לאחר פטירתו של מוהריב״ע כי חתימתו הראשונה שמצאתי בשו״ת מוצב״י, היא מיום א׳ שבט תצ״ד, לחזק את פסק דין שכתב היעב״ץ. חתומים לפי הסדר ר׳ שלום אדרעי, רבי אברהם אבן עלאל ורשב״א. וחתימתו הראשונה עם דייני העיר בתקנות היא מאייר שנת תצ״ה (5 3 17). להלן אחת מפניות שפנו לבית הדין בפאס. ובה מוזכרים היעב״ץ, רבי שלום אדרעי ורשב״א.

החכמים השלמים דו״מ הרבנים המובהקים, גאוני ארץ, עומדים בפרץ. הלא המה חכמי פאס יע״א ובראשם מו״ר כמוהר״ר יעב״ץ, ואחריו יאיר נתיב אב בחכמה ובאגדה כהה״ר שלום אדרעי, ואחרון אחרון חביב מאן דלביש מדא ילבוש מדא וכל יגיעתו על התורה ועל העבודה כהה״ר שמואל ן׳ אלבאז נר״ו. שלמא לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה היא, וממנו אח״מ [=אנו חתומי מטה] ולכל חברתכם הקדושה, אכי״ר.

בפניה מובלטת שקידתו של רשב״א על התורה ועל העבודה. לאחר פטירתם של הרבנים רבי שלום אדרעי ורבי אברהם בן עלאל, נותרו כדיינים בעיר היעב״ץ ורשב״א. דומה כי הסיבה שרק היעב״ץ ורשב״א כיהנו כדיינים בעיר פאס מספר שנים, ולא צירפו להם דיינים חדשים. היא כי לאחר שנות הבצורת הקשות שעברו על העיר פאס, נתדלדלה הקהילה היהודית, ולא היתה זקוקה ליותר דיינים. תופעה זו נמשכה עד לפטירתו של רשב״א סביב שנת תק״י.

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״)

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.