מורשת יהדות מרוקו

190 – לַמְדָנִי אֵל הַמִּתְנַשֵּׂא – פא

אפרים חזן ודוד (אנדרה) אלבאז

 

בשבחה של תורה. לקדיש. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת ג טורי סטרופה וטור מעין אזור.

חריזה: אא בבבא גגגא וכו׳. משקל: שמונה הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳אני צורת עופר׳.

סימן: אני דוד חזק או נועם ׳תורת אמת נתן לנו׳.

מקור: א־ לו ע״א; ק־ מ ע״א; נ״י 3097 ־ 25 ע״א.

 

לַמְדָנִי אֵל הַמִּתְנַשֵּׂא / זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה

 

אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים

תּוֹסִיף וּמְאִירַת עֵינַיִם

כְּאוֹר חַמָּה שִׁבְעָתַיִם

לְהָבִין כָּל דָּבָר קָשֶׁה

 

נַפְשִׁי כָלְתָה גַּם נִכְסְפָה

אָמַרְתָּ אֱלֹהַּ צְרוּפָה

עֲלֵי לָשׁוֹן וְגַם שָׂפָה

וְתָמִיד אוֹתָהּ לֹא אֶנְשֶׁה

 

יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים

עַצְמָהּ תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים

נִדְרֶשֶׁת בְּשִׁבְעִים פָּנִים

מֵהֶם נִגְלֶה מֵהֶם נִכְסֶה

 

דְּעֵה חֲכָמָה לְנַפְשְׁךָ

וְאִם שׁוֹמְעֶיךָ יִרְצוּךָ

אָז יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ

וְתִהְיֶה עוֹשֶׂה וּמְעַשֶּׂה

 

וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים

בִּלְעָדֶיךָ אִישׁ לֹא יָרִים

יָדוֹ כִּי בָּהּ יַשְׁרוּ שָׂרִים

וּמֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא

 

דּוֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִרְוֶּה

סוֹד הָאֵל לָנוּ יִתְחָוה

וְיוֹמָם חַסְדּוֹ יְצַוֶּה

25רָצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה

 

חַדֵּשׁ כְּקֶדֶם יָמֵינוּ

זָכְרָה בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ

קָבְצֵנוּ לְאַרְצֵנוּ

אָז תִּתְגַּדֵּל וְתִתְנַשֵּׂא

 

1. 1. אל המתנשא: על-פי דה״א כט, יא, ׳המתנשא לכל לראש׳, וקטע זה בא בפסוקי דזמרה (ויברך דוד). זאת… משה: למדני את התורה, ולשון הכתוב הוא בדב׳ ד, מד. 2. ארך… תוטיף: התורה מאריכה חייו של אדם. על־פי מש׳ ג, ב: ׳כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. 3. מאירת עיניים: על־פי תה׳ יט, ט: ׳מצות ה׳ ברה מאירת עינים׳. 4. כאור החמה שבעתיים: מתאר את אופן הארת העיניים שהיא במאור עז, והלשון על-פי יש׳ ל, כו. 5. להבין… קשה: עיניו של לומד התורה יאורו, ומתוך כך יוכל הוא להבין כל דבר קשה. 6. נפשי… נכספה: על-פי תה׳ פד, ג. 7-6. נפשי… צרופה: נפשי נכספת לתורה, מש׳ ל, ה. 8. צרופה… שפה: לשונה של התורה זכה וטהורה. לא אנשה: לא אשכח. 10. יקרה היא מפנינים: על-פי מש׳ ג, טו. 11. עצמה… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. 12. נדרשת בשבעים פנים: כדברי המדרש ׳שבעים פנים לתורה׳ (במד״ר יג, טו). 13. מהם… נכסה: על-פי תיאור ארבע הפנים של התורה פרד״ס – פשט, רמז, דרש, סוד (זוהר, ויקרא קי). 14. דעה חכמה לנפשך: מש׳ כד, כד. 15. שומעך: אלה השומעים לקחך והלומדים ממך. ירצוך: יקבלוך ברצון. 16. אז יפוצו מעיינותיך: על־פי מש׳ ה, טז, תורתך תתפשט בין תלמידיך ותלמידי תלמידיך. 17. עושה ומעשה: על-פי ב״ב ט ע״א. שכן אתה לומד תורה ומקיים מצוותיה, וגורם לאחרים ללמוד תורה ולקיימה. 18. ושמח מאשת נעוריך: מש׳ ה, יח: ׳היא התורה שלמדת בנעורך. 19. ובלעדיך… ידו: אם תלמד תורה, הרי תהיה המוציא והמביא וראש לכול. הלשון על-פי בר׳ מא, מד. 20-21. כי… כסא: בזכות התורה והחכמה מגיעים השרים והמלכים למעמדם הרם והלשון על-פי מש׳ ח, טז: ׳כי בי שרים ישרו׳. ישורו: יגיעו לשררה ולשלטון. 22. דודים… נרות: מש׳ ז, יח ועניינו העיסוק בדברי תורה.23. יתחוה: יתגלה וייאמר ויסופר שורש ׳חוה׳ בהתפעל אינו רשום במילונים. 24. ויומם חמדו יצוה: אם נלמד תורה בלילה, נזכה לחסד האל ביום, הלשון על-פי תה׳ מב, ט. 25. רצון יראיו יעשה: תה׳ קמה, יט, חסדו יתגלה בכך שימלא רצון יראיו העוסקים בתורתו. 26. חדש כקדם ימינו: בקשה היא לגאולה על-פי איכה ה, כא. 28. קבצנו לארצנו: על-פי לשון הברכה העשירית בתפילת העמידה ׳וקבצנו יחד… לארצנו׳. 29. אז: בשעת הגאולה. תתגדל ותתנשא: תתגלה גדולתך, וכאן רמז לקדיש.

כתובות לשבועות

 

כתובות לשבועות בין הקב״ה החתן לבין ישראל הכלה

א. כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה

יָרַד דּוֹדִי לְגַנוֹ

ר׳ ישראל נג׳ארה – חייו ויצירתו (צפת, שט״ו/1555 – עזה, שפ״ח/1628)

 

ייחוסו: ר׳ ישראל נג׳ארה מתייחס כנצר למשפחה ספרדית שפעלה בעיר Najera בנסיכות קאשטיליה, ובעת הגירוש נדדו אבותיו והתיישבו בתורכיה. שם זקנו ר׳ לוי ושם אביו ר׳ משה. ר׳ משה, מתלמידי האר׳׳י, פעל בצפת ובא בברית הנישואין עם בתו של הרב ישראל די־קוריאל, אחד מארבעת המוסמכים להוראה על ידי ר׳ יעקב בירב. ר׳ משה נודע בספרו לקח טוב (קושטא של׳׳א). מצפת נקרא ר׳ משה לדמשק לכהן כרב, שבה הקים ישיבה ודרש בקהל. בשנת שמ׳׳ז נפטר וזכה להספד מפי בנו ר׳ ישראל.

חייו: ר׳ ישראל נולד בצפת בסביבות שנת שט׳׳ו, למד בישיבת אביו והלך גם בדרכי זקנו במיוחד בספרות הדרושים. ר׳ ישראל היה אמן וצייר, ואחרי פטירת אביו נתמנה לסופר קהילות עד שנת שע׳׳ג, תפקיד הנחשב למעמד מכובד. תפקידו כסופר הוא לשמש איש קשר בין קהילתו לקהילות אחרות על ידי ניסוח מכתבים ומסירתם לשלוחים. כמו כן המשיך את מסורת אביו בעריכת המשמרות שהעבירהּ לג׳ובאר שבדמשק בערבי ראשי חודשים, סוג של תיקוני תפילות ותחנונים. בעת זקנותו אחרי שנת שפ׳׳א העתיק את מגוריו לעזה, שבאותם הימים הייתה ׳ארץ רחבת ידים לסחורה ובה גנות ופרדסים וכל מעדני עולם׳, ושם שימש רב ומרביץ תורה לקהילה היהודית.

חיי משפחתו: ר׳ ישראל נישא לראשונה לאישה שנפטרה לאחר זמן מה. הוא נשא אישה שנייה וגם ממנה לא שפר מזלו: את בתו הבכורה שכל בהיותה בת עשר, ועליה קונן ׳את בכורתי לקח… יפה כלבנה… יחידה לי חבלי וגורלי׳, וגם ילדיו הראשונים מתו בצעירותם. אחריהם נולדו לו עוד בנים, המפורסם מביניהם הוא ר׳ משה, שלכבודו חיבר שירים וגם ספר ׳שוחטי הילדים׳ ובו הלכות שחיטה לצעירים. אחרי פטירת ר׳ ישראל נג׳ארה בעזה מילא את מקומו בנו ר׳ משה כרב הקהילה כמה שנים.

פעילותו השירית: את שירו הראשון חיבר בשנת של״א שנדפס בספר אביו בהיותו כבן עשרים. את דרכי השיר למד נג׳ארה מר׳ אברהם הלחמי שהיה מצוי בשירה ובנגינה והתגורר בצפת, שבה החלה השירה לפעם בקרב ר׳ ישראל. ר׳ אברהם היה לו למנחה ולמעודד גדול. אולם עיקר גידולו של ר׳ ישראל בשירה היה בדמשק. דמשק של אותם הימים נחשבה לאחת הערים היפות בעולם, מוקפת פרדסים ואגמים והתאימה לאווירה של יצירת שירה וזמרה לסוגיה: שירה תורכית, ערבית וספרדית שנושאיה שירי חשק ועגבים, שהושרו בגנים ובפרדסים על רקע חיי הוללות וחיק הטבע. יהודי המקום חיו בשני עולמות של שירה: מן העבר האחד הם נמשכו אחרי השירה הנכרית, תכניה ולחניה, ומן העבר השני הם קיוו ליצור עולם של שירה יהודית משלהם לפאר בה את התפילה בבית הכנסת. על רקע זה חולל ר׳ ישראל נג׳ארה את מהפכתו השירית. ר׳ ישראל שהיה מצוי בלחנים הנכרים ואף מושפע משיריהם הסב לחנים אלה וכמה מצלילי שיריהם לשירים עבריים שכתב. גם השיח של החשק ותשוקתו העביר לשיח האהבה בין הקב׳׳ה לכנסת ישראל נוסח שיר השירים, כאשר בראש השיר ציין את הלחן הנכרי. ככה יכול היה ר׳ ישראל להשפיע על מאזיניו היהודים לנטוש את שירי העגבים התורכים ולהסתופף בצל מהדורת שיר השירים החדשה על רקע המנגינות המקומיות הנעימות והידועות ליהודי הקהילה.

ביקורת על נג׳ארה ועל שירתו: ביקורת נוקבת ניתכה על שירת ר׳ ישראל על ידי המשורר מנחם לונזאנו לאו דווקא על הלחנים, שגם בהם הוא השתמש, אלא על התכנים, הדימויים, הצלילים ותיאורי החשק המזכירים את מקורותיהם. אולם ביקורת זו לא החלישה את דעתו של ר׳ ישראל ואת שירתו, והוא המשיך בפעילות נמרצת תוך שהוא חוזר ומסביר בדברי רקע, שמגמתו היא לעקור את שירת העגבים מן השורש, ובמקומה לייסד שירת קודש על לחני המנגינות הידועות. באשר לדמותו של ר׳ ישראל חלוקים עליה המבקרים דאז מן הקצה אל הקצה. יש שראו בו איש בוהמה המסב על שולחנו גלוי ראש וזרועות גלויים, ויש שראו בו בר אלהין, שהמלאכים יורדים לשמוע את שירתו.

השכלתו: השכלתו העיקרית ומאמצי כתיבתו הם אמנם בתחום השירה, אבל הוא היה איש אשכולות גם בשאר ענפי היהדות: פרשנות, ספרות הדרוש, ספרות השו׳׳ת וההלכה, מוסר ואיגרות וגם צייר אמן. להלן חיבוריו:

 

שירה

זמירות ישראל – הכולל שלושה חלקים: עולת תמיד (225 שירים), עולת שבת (54) ועולת חודש (67). נדפס לראשונה בצפת שמ׳׳ז/1587; אח׳׳ב בשאלוניקי ובויניציה שנ״ט/1599, בילוגראדו תקצ״ח/1838, ומהדורת פריס חורב, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב תש׳׳ו/1946.

 

שארית ישראל – ספר שיריו השני. רובו עדיין בכתב יד, חלקים ממנו הוהדרו על ידי אהרן מירסקי, ועתה הוא בטיפול מחקרי על ידי טובה בארי, חוקרתה של שירת נג׳ארה היום.

 

פרשנות ־ פצעי אוהב ־ חיבורו הראשון של נג׳ארה – פירוש על איוב הכולל ביאור המילים ופירוש מקיף. הספר אבד ברובו, ונותרו ממנו רק דפים בודדים שהוהדרו.

 

 

דרושים – מקוה ישראל – חיבור בן 40 דרשות כמניין 40 סאה שבמקווה, כשכל דרשה מכונה סאה. נושאי הדרשות קשורים למעגל החיים (שמחות והספדים) ולמעגל השנה (חגים ומועדים). יצא לאור על ידי שאול רגב, אוניברסיטה בר אילן 2004 (670 עמודים).

 

מוסר והלכה

כלי מחזיק ברכה – ספר קטן על ברכת המזון, יצא לראשונה בוניציאה שע׳׳ה, ומאז במספר רב של מהדורות. הספר עוסק בביאור הברכות וקיצור דיני ברכת המזון ומעט חרוזים. מהדורה אחרונה יצאה על ידי׳ מבורך בראנץ, הספרייה הספרדית, ירושלים 2017.

 

שוחטי הילדים – דיני שחיטה בחרוזים בקיצור עבור הצעירים. נדפס לראשונה באמשטרדם תע״ח/1718 יחד עם הספר ׳ימין משה׳ לר׳ משה ונטורה, ומאז נדפס עוד במספר רב של מהדורות.

 

שו׳׳ת: לנג׳ארה כמה שאלות ותשובות, והן מופיעות יחד עם תשובותיו של ר׳ יום טוב צהלון שו׳׳ת רבי יום טוב צהלון, ויניציה תנ׳׳ד/1694 ואח״ב בירושלים (שני כרכים), תש׳׳מ-תשמ׳׳א.

 

 מימי ישראל – איגרות, מכתבים ושירים ששלח נגיארה לאישים שונים. בדרן כלל, דברי האיגרת והשירים משולבים אלה באלה ומשלימים אלה את אלה. יש בהם דברי פולמוס ודברי מוסר, ברכות, דברי שבח ודברי ביקורת. הספר יצא בוניציאה שס״ה/1605, והוא מחולק להקדמה ושישה חלקים: א. מי השלוח – מכתבים ואיגרות ששלח למשוררים, ובהם דברי שבח על שירים שכתבו. ב. מי מנוחות – איגרות ששלח לאישים שונים, ובהן ברכות לאירועים מסוימים או סתם דברי הערכה. ג. מי מריבה – דברי מוסר ותוכחה בניסיון להשכין שלום בין היריבים. ד. מי מצור – איגרות ומכתבים לבקשת עזרה לקהילות שונות בעיקבות צרות שבאו עליהן, פגעי טבע ופגעי שלטון. ה. מי זהב – בקשות לעזרה וסיוע לנצרכים. ו. מי המרים – קינות ואיגרות ניחומים על צרות אישיות. בסוף הספר מצורפת האיגרת "משחקת בתבל" על חיי האדם והעולם. האיגרת בנויה מקטעים ובה אקרוסטיכון ״אני ישראל בר משה חזק", והיא פותחת ומסיימת בשיר. לפי מ״ד גאון היא נדפסה בצפת שמ״ז/1587.

כתובות לשבועות בין הקב״ה החתן לבין ישראל הכלה-כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה

28 – אחי ורעי קהל ועדה

 

בשבחה של תורה. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור.

משקל: שלוש עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳מה דין לעמך. סימן: אני דוד חסין. מקור: א- לו ע״א; ק־ מ ע״א; נ״י 3097 – 25 ע״ב.

 

אַחַי וְרֵעַי, קָהָל וְעֵדָה שְׁלֵמָה

הַקְשִׁיבוּ, שִׁמְעוּ, דִּבְרֵי אֶל חַי, שׁוֹכֵן רוּמָה

תּוֹרַת ה' מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ תְּמִימָה

בָּהּ רוּץ כְּעֹפֶר לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ

5-לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ

 

נֶחְמָדִים הַם דְּבָרֶיהָ מְאֹד יָפִים

מִפָּז וְחָרוּץ מְזֻקָּקִים הֵם וּצְרוּפִים

וְגַם מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוֹפִים

בְּנִי הִזָּהֵר לַעֲסֹק בָּהּ כָּל יָמֶיךָ

10 -וּמִצְווֹתֶיהָ אַל יָלוּזוּ מֵעֵינֶיךָ

 

יָמִים וְשָׁנִים זֶבֶד טוֹב אֵלֶיךָ תִּזְבֹּד

בְּנֵי וְחַיֵּי וּמְזוֹנֵי עֹשֶׁר וְכָבוֹד

וְכָל אוֹיְבֶיךָ יִפְּלוּ וְיֹאבְדוּ אָבוֹד

בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ

15-תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וְאִם תָּקִיץ תְּשִׂיחֶךָ

 

דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה כַכֶּסֶף אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה 
תִּמְצָא כִּי גָּדְלָה בְּכֶתֶר מַלְכוּת וּכְהֻנָּה
מַעְלוֹתֶיהָ עוֹלוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה
מֵהֶם אַל תָּזוּז כׇּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ  

20 -אַל יַעַזְבֻךָ קׇשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ

וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנְךָ תִּהְיֶה תָּמִיד 
עוֹשֶׂה וּמַעֲשֶׂה וּמַחֲזִיק וּמַעֲמִיד 
תַּלְמִידִים הַרְבֵּה קְשׁוּרִים בָּךְ בִּפְתִיל צָמִיד 
לִלְמֹד וּלְלַמֵּד וְשִׁנְּנָתַם לְבָנֶיךָ
25- וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתְךָ

דְּבַק הִתְיָרֵא מֵחֲכֵמָים הַנִצָּבִים
עַל חוֹמַת אֲנַ"ךְ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים 
וּשְׁתֵה בְּצָמָא דִּבְרֵיהֶם דּוֹדִים עֲרֵבִים
דְּבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנֶךָ 
30- וְגַם אֲלֵיהֶם בֵּית הַוַּעַד יְהִי בֵּיתֶךָ

חֲכָמִים סוֹפְרִים יְיַשְּׁרוּ נְתִיבוֹתָם 
בְּמַעֲשֵׂיהֶם בְּהִלּוּכָם וּבִכְסוּתָם 
יִהְיוּ נְקִיִּים צְרִיכָה תַּלְמוּד שִׂיחָתָם
רוֹאֵיהֶם יֹאמְרוּ אַשְׁרֵי הָעָם יֵשׁ לוֹ כָּכָה

גַּם יֹאמְרוּ אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹכָה

 

1-קהל ועדה: על-פי שמ׳ יב, ו. 3. תורת… תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 4. בה… אביך: על-פי אבות ה, כד. ובדפוסים הנוסח: ׳רוץ כגבור׳. 5. לא… מפיך: יהו׳ א, ח. 8-6. נחמדים… צופים: על-פי תה׳ יט, יא. 10. אל ילוזו מעיניך: על-פי מש׳ ג, כא. אל ילוזו: שלא יסורו. 11. זבד… תזבוד: על-פי בר׳ ל, כ. 12. בני חיי ומזוני: על-פי מו״ק כח ע״א. 15-14. בהתהלכך… תשיחיך: על-פי מש׳ ו, כב, וראה לימודו של פסוק זה באבות ו, ז. 16. ככסף אם תבקשנה: על-פי מש׳ ב, ד. 18-17. בכתר… ושמונה: על-פי אבות ו, י. 20-19. כתבם… גרגרותיך: על-פי מש׳ ג, ג. 21. ותורת… לשונך: על-פי מש׳ לא, כו. 22. עושה ומעשה: מקיים מצוות ומזכה אחרים, ובדפוסים הנוסח: לומד ומלמד, על-פי לשון ברכת אהבה שתפילת יוצר. 23. ומעמיד תלמידים הרבה: על-פי אבות א, א. בפתיל צמיד: שתהא השגחתך עליהם, על-פי במ׳ יט, טו. 24. ללמוד וללמד: על-פי ברכת ׳אהבה׳ שביוצר, ובדפוסים הנוסח: לשמור ולעשות. 25-24. ושננתם… בביתך: מתוך קריאת שמע, דב׳ ו, ו. 27-26. הנצבים… אנ״ך: על-פי עמ׳ ז, ז. אנ״ך: אורייתא, נביאים, כתובים. 30-28. ושתה… הוועד: על-פי אבות א, ד. 29. דבש… לשונך: על-פי שה״ש ד, א, שיהיו דברי תורה ערבים לך כדבש וכחלב. 31. יישרו נתיבותם: ילכו בדרך ישרה. 33-32. במעשיהם… נקיים: על-פי הנהגות שונות המתייחסות לתלמיד חכם, כגון: שהש״ר ד, כב ועוד. צריכה תלמוד שיחתם: על-פי ע״ז יט, ע״ב. 34. אשרי… ככה: על-פי תה׳ קמד, סו. 35. אשריך… כמוכה: על-פי דב׳ לג, כט, וכיוון אל הנאמר ביומא פו ע״א.

השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

בין השנים 1885-1882 השקיע אברהם מויאל חלק ניכר מזמנו בפעילות שבתקופות מאוחרות יותר היו מגדירים אותה כ״ציונית״. הוא חרש את דרכי הארץ, הרבה לבקר במושבות החדשות ועמד בקשרים מתמידים עם אנשי רשות טורקיים. כל זאת, בעת שניהל את עסקיו ביפו, שלצידם טיפל בכספים שהזרימו לארץ תורמים מחוץ לארץ – ובראשם הברון רוטשילד וחובבי ציון.

הוא לא עשה הכול בעצמו. היו לו שותפים לדרך, ובראשם שניים: שמואל הירש – מנהל מקווה ישראל במשך 12 שנים (1879־1891), ואלעזר רוקח – פעיל טרום ציוני, איש ספר, מזכירו של ויסוצקי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1885, ולאחר מכן מזכירו של מויאל.

מבין השניים היה הירש החשוב והמשפיע יותר. ואולם, גם הירש וגם רוקח נזכרים בהיסטוריוגרפיה של היישוב, לא אחת, באופן שלילי, ורק מחקרים מאוחרים העמידו אותם – ובמיוחד את הירש – במקומם הנכון.

מויאל היה קשור, בשל עסקיו ובמיוחד בשל פעילותו הציבורית, עם חברת ״כל ישראל חברים״, שבית הספר החקלאי במקווה ישראל היה המפעל הראשון שלה בארץ. הוא הכיר היטב את מנהליו הראשונים של המוסד, קרל נטר, זאב הרצברג, ובמיוחד את הירש, שבתיאורים רבים של בני הזמן נזכרים ביקוריו בחנותו של מויאל ביפו. מויאל סייע לביל״ויים בצעדיהם הראשונים בארץ, שאותם עשו במקווה ישראל, וניסה ככל יכולתו לרכך את יחסו הקשוח של הירש כלפיהם. רוב הביל״ויים מתחו על הירש, בזמן אמת, ביקורת קשה, וטענו שהוא מתנכל להם ללא הרף. חיים חיסין, שנמנה עם הקבוצה הראשונה של אנשי ביל״ו שעבדו במקווה ישראל, לא חסך שבטו מהירש: ״המשגיח נוגש בכל עוז, אינו נותן מנוח, כך ציוו עליו. הירש עושה זאת בכוונה, כדי להוציא מראשינו את ה׳שטויות׳ ולאלצנו לנסוע מכאן. כל יום הוא עוקב אחרינו מבין העצים. פתאום מופיע על ידנו. בשום אופן אינו מעכל את העובדה שיהודים רוסים, ומה גם משכילים, יעבדו ברצינות, פשוטו כמשמעו״.

וזוהי עוד ביקורת מתונה. בעיתון המליץ התפרסם מאמר לא חתום, שהועתק משבועון יהודי רוסי ותקף את מעשיו של הירש בארץ ישראל בחריפות יתרה. מחברו היה הביל״ויי מנשה מאירוביך, מהמתיישבים הראשונים בראשון־לציון. לדברי מאירוביך, הירש עשה ככל יכולתו"להצר ולהציק״ למושבה ראשון־לציון, בהיותו בשלב הראשון של ההתיישבות בא כוחו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. כל הבטחותיו למושבה, בפקודת הברון, לא מולאו. מאירוביץ׳ הזהיר, שאם לא תהיה הנהגה אחרת למושבות, של אנשים בעלי ״לב עברי״ – רעה תהיה אחריתן.

לפנינו האשמה ישירה כי הירש פוגע במכוון בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לאחר חודשיים כתב מאירוביץ׳ עצמו להמליץ, והמשיך בהתקפותיו על הירש. הוא טען, כי הירש הפך את מתיישבי ראשון־לציון לעבדים, וכל מה שקורה במושבה, בהנחייתו, אינו מעשה לאומי כלל.

באותו גיליון של המליץ, הובאה תגובתו של אחד האישים המרכזיים ביישוב היהודי של אותם הימים, פטרון הביל״ויים יחיאל מיכל פינס. הוא שלל מכל וכל את האשמותיו של מאירוביך, ויותר מכל: פינס התרעם על כך שמעשיו הטובים של הירש כלפי הביל״ויים (שלכאורה הוא היה נגדם) וכלפי ראשוני המושבה עקרון, אינם נזכרים כלל בדיווחו של מאירוביך. ״האם רק את הרע יספר ולא את הטוב?״ תמה. פינס הזכיר כי התיישבות העקרונים על אדמתם הייתה במידה רבה בזכותו של הירש, והוא אשר גייס לעזרתם את אברהם מויאל, אשר טיפל בהם ״כאב רחמן עם בניו החביבים… להביאם אל נחלתם״. את מויאל הגדיר פינס כ״הגביר הנכבד מבני המערביים [יוצאי צפון אפריקה]״.

מויאל, לעומת הירש, נחשב לטוב ולמיטיב. הוא נקשר מיד אל הביל״ויים וסייע להם רבות בקליטתם בארץ ובמושבתם גדרה. כפי שסופר לעיל (ראו בפרק השלישי), כשסירב הירש תחילה לקבלם לעבודה במקווה ישראל, פנה מויאל להנהלת ״כל ישראל חברים״ בפריז, ומשם הגיעה הוראה להירש להעסיקם. הדבר, מתברר, לא קלקל את יחסיהם של מויאל והירש, והדבר בא לידי ביטוי זמן קצר לאחר מכן, כשעלו לארץ ראשוני המושבה עקרון. קבוצה של 11 איכרים הגיעה ארצה, כזכור, בהדרכתו של יחיאל ברי״ל וחיפשה במשך תקופה ארוכה קרקע להקים עליה את מושבתם.

קשיי הירידה שלהם מהאונייה לחוף תוארו בפרק קודם (עמ^׳ 55-53) וההתגברות עליהם הייתה מבצע משותף של הירש ומויאל. כל אחד מהשניים תרם את חלקו כדי שאפשר יהיה לעקוף את האיסור הטורקי של כניסת יהודים לארץ, בשל בהלה שאחזה את השלטון העות׳מאני לאחר שהגיע גל גדול של עולים, במה שייקרא מאוחר יותר העלייה הראשונה. בעיית כניסתם לארץ של העקרונים לעתיד נפתרה באמצעות ״טריק״ שאותו רקחו הירש ומויאל: הירש פנה אל הקונסול הצרפתי בירושלים, שהיה מיודד מאוד גם עם מויאל, והלה אישר שקבוצת האיכרים הגיעה כדי ללמוד במקווה ישראל. כאמור לעיל, איש לא בדק את גילם ומצב משפחתם של ה״תלמידים״, שכולם היו נשואים ואבות לילדים…

כמו הביל״ויים גם ראשוני עקרון קיבלו תחילה עבודה במקווה ישראל, ואף הם כקודמיהם סבלו מידו הקשה של הירש, שהתייחס אליהם בקשיחות. נוסף על כך, הוא היה מסוכסך עם יחיאל ברי״ל, דבר שהשפיע גם על יחסו ל״ראדומים״, כפי שכונו. ברי״ל האשים את הירש שהוא מרפה בכוונה את ידיהם של 11 החלוצים, ואף הציע להם מימון כדי שישובו לחו"ל. הברון רוטשילד, שהיה בסוד העניין, לא הסתיר את תסכולו מהסאגה הזו, שבמרכזה עמדו ה-11, עבודתם במקווה ישראל וחיפוש ממושך ביותר אחר שטח קרקע להקמת מושבתם. ועם כל זאת, מקורות בני הזמן מציינים שוב ושוב את מאמציו של הירש לסייע ל״ראדומים״ במציאת שטח מתאים להתיישבותם, עד שאישר את רכישת השטח שליד הכפר הערבי עקיר. בכך היה תפקיד מרכזי למויאל, שיצא למסעות ברחבי הארץ, ולמקצתם הצטרף הירש. בכלל, נראה כי להירש היו שני קווי אופי, נוגדים: קשוח שנראה כמעט עוין מחד גיסא, ומסייע במאמצי ההתיישבות, מאידך גיסא. הדבר היה אופייני להתנהגותו כל השנים.

הירש, יליד חבל אלזס (1845), ששירת בתור קצין בצבא הצרפתי והשתתף במלחמת גרמניה-צרפת ב-1870, נותר כל חייו קצין באופיו. בשנתו הראשונה במקווה ישראל הוא סילק כמה מהתלמידים, שלדעתו לא היו ממושמעים מספיק. המוסד בתקופתו היה ידוע במשמעות הקפדנית שלו בלימודים ובעבודה. את היחס הנוקשה לבילו״יים ולאחר מכן ל״ראדומים״, אפשר להסביר בצורה חיובית דווקא: הירש ביקש להעביר את ה״חדשים״ סוג של טירונות, ורק כשעמדו בה זכו להערכתו והם ידעו, כפי שמסתבר, להעריך אותו. הברון רוטשילד העריך את הירש, הרבה להתכתב איתו ופעם אחת אף שלח לו פרס מיוחד בעבור תרומתו לקליטת באי העלייה הראשונה – שטר של 1,000 פרנק – סכום כסף ענקי. הוא הופתע מאוד כשהירש החזיר לו את השטר וטען שאינו מגיע לו. עוזרו הראשי של הברון, מיכאל ארלנגר, כתב באחד ממכתביו להירש: ״אין ברצוני לחלוק לך מחמאות, אך לעיתים רחוקות מזדמן למר דה-רוטשילד לעסוק עם אנשים שנלושו מחומר זה שלך״. כשנכנס מויאל יותר ויותר לטפל במושבות של חובבי ציון, היה הירש שותפו בכל מהלכיו. הירש ידע אל נכון שהברון מרוצה מאוד מטיפולו של מויאל בכספים המגיעים מחו"ל. באחד ממכתביו של ארלנגר אליו, נכתבו השורות המחמיאות האלה על מויאל: ״שמח להיווכח שמר מויאל מממש היטב את הכסף שחובבי ציון שולחים. זה לפחות המעשה הטוב האחד שעשה ויסוצקי בעת שהותו בארץ ישראל [מינויו של מויאל לראש חובבי ציון בארץ]. הברון מכיר את המסירות שמשקיע מר מויאל במפעל זה״.

מויאל הזכיר פעמים רבות את הירש ומעשיו בדיווחיו להנהגת חובבי ציון, וכשנפטר בשלהי 1885 אישר פינסקר את ההחלטה שכבר התקבלה בארץ ישראל, כי האיש המתאים ביותר להחליפו בתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ הוא הירש. הדבר הפתיע רבים, משום שהירש לא נמנה עם חוגי חובבי ציון והיה מקושר יותר ל״כל ישראל חברים״.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-} השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

 

"אם בחוקתי תלכו –

ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).

רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,

מ"ב פירושים לפסוק הנ"ל בן שמונה מילים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.

השוחט התייצב  בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".

 לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.

בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.

במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).

בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",

 המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).

 

ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.

 רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.

 

ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי",  מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,

  ובכך להתחבר למחברם הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).

 כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.

 

בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.

רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.

 

בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.

 בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.

כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים).  שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.

 

 הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.

במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.

רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.

כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

 זהירות בכבוד תלמידי חכמים.

 

נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:

 נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,

לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".

 אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").

 

 

חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב –  ולחישתן לחישת שרף –

וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.

"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.   

 כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.

 סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".

 (רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).

 

מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.

ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".

(שו"ע י"ד  סימן רמה).

רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

 

בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.

רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.

א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).

ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).

ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).

ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).

 

מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.

תן דעתך  שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).

 

הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:

"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..

כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.

 

בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').

השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" –  שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.

יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.

 לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.

 

 

 

 

 מצות לימוד תורה:

שו"ע י"ד סימן רמה.

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".

הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).

 

י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,

אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,

כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,

 וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.

וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:

"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…

והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.

 

"ודברת ב"ם  – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).

ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.

מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.

להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.

 

פירוש א':

רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).

באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.

א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?

תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".

בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).

"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.

באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.

כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.

כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.

כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

 

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).

אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).

 

בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה, הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".

 

(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,

 ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

 "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו  לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.

 

הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

 

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

 

"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.

 

במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:

האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).

הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".

 

עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.

הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.

והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".

 

עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.

כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".

וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".

 

 סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".

ב.  ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.

ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.

 

ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך'  (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.

ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.

ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".

 

 פירוש ב':

 להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".

על האדם להרגיל את  בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

 

הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:

 אם תעמול בתורה = {בחקתי},  התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.

 

זוהי אבן הבוחן  לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.

                                                                              

 

פירוש ג':

לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים,  בחקתי – ברבים = ד' פירושים.

וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".

 

 

 

פירוש ד':

 "נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.

כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').

 

אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:

 בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.

כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.

 

פירוש ה':

"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).

פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב,  בהתאם להלכה.

 

פירוש ו':

"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.

לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.

 

פירוש ז:

"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".

הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".

 

רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות  יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.

רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".

 

פירוש ח:

רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).

רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' –  שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.

 

פירוש ט:

"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).

 

פירוש י:

רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א).  כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".

 

פירוש מ"א:

על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.

רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.

 

פירוש מ"ב.

הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.

הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.

 

השם מ"ב.

הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).

העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.

 

הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.

כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5  + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.

התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.

מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.

בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'

רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:

 

רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.

כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:

"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.

"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".

רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.

בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.

למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.

 

יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.

הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.

 

עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.

בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.

התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.

 

ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.

הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.

 

ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.

בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.

הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.

 

הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".

הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.

 

יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.

ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.

 

הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.

האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.

 האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.

 

האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.

הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.

רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

• ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה..

 לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות 

     העדה המרוקאית-זהות דהויה.

 

           בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לרגל הוצאת הספר "מרוקו" בעריכת ח' סעדון הובעו דעות שונות על הישגיה של יהדות מרוקו בתחום התרבות והרוח, אך במסגרת זו נתייחס רק לנאומו של מנהל המכון ליהדות צפון אפריקה, שעמד בעיקר על מאפיינים אחדים של העדה המרוקאית.

.

    א'.  אחד המאפיינים, לפי הגדרתו, הוא 'הכוחניות' המתבטאת במאבקה של העדה על זכויותיה החברתיות והפוליטיות.

    ב'.   הזדהות עדתית. בני העדה נוטים לגלות סולידאריות הדדית במקרים של מצוקה חברתית, או פלילית.

    ג'.   שמרנות קנאית על נכסי התרבות והפולקלור, שהביאה עמה מארץ המוצא. נראה, שהנואם, כרוב הציבור בארץ, רואה בחג המימונה, ואולי גם במתכון של המטבח, את מכלול תרבותם של יהודי מרוקו. 

 

         כותב שורות אלו, שאף הוא דיבר באותו כנס, ניסה להפריך את הדעה בסעיף ג' הנ"ל בנוגע לשמרנותם של יהודי מרוקו, אולם בנאומים מסוג זה הכפופים לזמן מצומצם, הוא לא מיצה את דעתו במלואה. לכן כאן המקום לציין דוגמאות הממחישות,דווקא, את התפרקותה של העדה מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.      

    

     א'.   שיבוש שמות המשפחה

 

      אין מדובר כאן בעברות שמות במשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה זו היא בבחינת חזרת העטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי : "שמא גרים".

 

   אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותה ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותקן לכל מי שהשתבש בכך.

 

    לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. כנראה משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן יזרי'  במקום  'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.

 

    אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה'  במקום  'מלכא'. שם ארמי  זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי  'אבי'  ששובש לכינוי   ערבי  'אבו' : אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סיערוב השם מציין קדמה. מכל בעלי השמות העילגים  'אבוקסיס' רק גברת אחת (רימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי  'אביקציץ'

 

    יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד : פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המקרים. 'אבוכזר' ,השיב האיש.  זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה : ' אנתה מן פאמיליית אביכזר די מוגדור ? (אתה ממשפחת אביכזר של מוגדור)  שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר,שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם, ולא שעה להתמזרחותו- אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסורעב.

 

     לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה' , 'בן עזרי  ל-בניזרי'. זה שמו של אחד החכי"ם, שרוממות "  החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך אין הוא טורח להרים את עטרתו המתפלשת בעפר.

 

 הפייטנות

 

     נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח,  וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.

 

      הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה,שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד ) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם : ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".  

 

        איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי, הדלה לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוסיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אמנם מקורם במוסיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי, אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון : פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה,לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.   

 

        לא פחות מכך הוא גורלם של :'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאן לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום  שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה ( זמן ק"ש, זמן תפילת י"ח ). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג ש"ס.

    במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים.

   הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, מזמרים אותו,לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה למול מבטי ערגה כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי  'הקדיש' שש"צ מסלסל בלחן של אחד מזמרי ערב.

    המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון'  לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של שירה בציבור, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין' . תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום'-שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!.

    ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה'  ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסודובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.

   עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך לדומיניון של חב"ד(לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב), לעומת זאת 'המרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית גניזה. 

      הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל פרוספר ממן ז"ל בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים-('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.

    בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה : ,חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו' , שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן. 

               

      לבד מגניזת  'הקרובות היוצרות והרשויות',  ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. אפשר להסיק אם כן, ובצדק, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אמנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.         

   

   ברם, לא די לו למרן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות 'ויוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, והוא הזיח ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת י"ח.

 

     יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים כראב"ע, רשב"ג וריה"ל לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת. לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עג כדי הזלת דמעה.

 

       אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת י"ח, שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר, מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת :"ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.

 

   למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטים, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים באיחור לבית הכנסת באיחור כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר :"בא לתקן ונמצא מקלקל".

 

     כאשר השוויתי  את המחזור-'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני,ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות :,"במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשבי להצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.

 

       אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה שמרנית ? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי לא אחת לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך, כאמור, זו תופעה שלא כאן מקומה.

 

        אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה רב מחלקם של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.

 

      ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, אך ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו- תרבותי, מוסלמית ויהודית. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.

 

     אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוסיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן.

   צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, לדאבון לב רבים כמוני, הפטרונים, המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוסיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד,או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של ,אוחיל יום יום",או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.       

 

 ד"ר דן מנור- העדה המרוקאית-זהות דהויה.

אגדיר רבתי ותושביה האירופיים.

 

         אגדיר לפני חורבנה על ידי רעידת אדמה בשנת שישים למאה הקודמת, כללה ארבעה יישובים שהמרחק ביניהם נע בין שלושה עד חמישה ק"מ. 

• "אגדיר אוֹפַלָּה"(אגדיר עילית) כפר בנוי על פסגת ההר, ישוב עתיק שהציביליזציה הצרפתית פסחה עליו, ותושביו נותרו שלוחים [כפריים דוברי שלוחית]כאבותיהם, להבדיל משלושת היישובים הבאים שהמשטר הצרפתי שקד לפתח בהתאם לקדמה בת התקופה.  
• "טלברז'ט" הוא היישוב הגדול והמאוכלס יותר מסחיפיה. ובשל כך היא זכתה למונופול על ענייני חברה כמו ועדים של ארגונים שונים. שני בתי חולים, אירופי ומוסלמי, מסחר רוב החנויות מרוכזים במרכז מסחרי((la place de commerce   ותרבות.  
• קולנוע אחד, מגרש כדורגל, אולם ריקודים המכונה וחוף הים(la plage) רצוף מלתחות. העיר שוכנת על גבעה גבנונית במקצת כשמורד תלול מפריד בינה לבין החוף האטלנטי. היא בנויה על פי ארכיטקטורה מזרחית, אף שבאחדים מבנייניה ניכרת גם ארכיטקטורה מודרנית כמו בניין "ברוטל" הניצב בקצה המערבי של העיר.