ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2012


עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

צבע עסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא השתתף בשמונה עשר וועדים שונים, שכולם נועדו לשרת את הקהילה היהודית. פעילות מסועפת זו הייתה ברקע הפעילות החינוכית בשרל נטר. כך לדוגמה פעילותה של אורט, שסיפקה ארבעים מכונות תפירה שנקנו לטובת הילדים בני המללאח.

בהיות סגן נשיא אורט ידע אלפונסו צבע לטוות את המרקם החינוכי חברתי המורכב שפעמים רבות החל או הסתיים בשרל נטר. הוא היה חבר הקונגרס העולמי היהודי בעת נשיאותו של נחום גולדמן. הדבר איפשר לו מרחב תמרון ציוני יהודי רחב.

יחד עם ויקטור וסם אביטל ובשיתוף פעולה עם נציגי ה – E.N.H , הרבנים יצחק רוש ואברהם חזן וכן אמיל סבן, הסתערו על הבעיה החינוכית חברתית המעיקה של יהודי מרוקו  המללאח, ושוב מנקודת מבטו המקיפה, הן בתפילות יום שבת, הן במחנות קיץ שהיוו אמצעי לשילובם בתנועת הנוער שרל נטר.

אלפונסו צבע שימש כנשיא שרל נטר, הוא גייס תלמידים לבית הספר הימי, מייסודו של אורט במרסיי, גם זה במגמה להוציא את הנוער מהקיפאון שהיה שרוי בו ולנתבו לאפיקם מקצועיים מועילים. אלפונסו צבע שקד על שליחות בוגרי שרל נטר להכשרה בקיבוצים דתיים בארץ ישראל, בשיתוף פעולה עם בח"ד בלונדון.

עבור בית הספר לקאדרים של הצופים " ג'ילבר בלוך ", גוייסו בני הנוער של שרל נטר באמצעות ז'אק לוי, אחיו של דניאל לוי, מייסד " הצופים " ובתיאום עם אלפונסו צבע.

ז'אק לוי נתמנה למנהלו של שרל נטר בהתייעצות של אלפונסו צבע עם רובר גמזון ( קאסטור ) ראש תנועת הצופים.

סיף שרל נטר, כמרכז נוער חי ותוסס, הניב הרבה זוגות נשואים שנפגשו בצעירותם בשרל נטר : אלפונסו צבע ורעייתו, דניאל לוי ורעייתו, ז'אק לוי ורעייתו וסם אביטל ורעייתו – ואלה רק כמה דוגמאות בולטות.

מחלקת " הנוער החלוץ " בהסתדרות הציונית העולמית לא יצרה כל זיקה עם שרל נטר, לא מבחינה כספית ולא מבחינה ארגונית, ואולם בעקיפין נוצר קשר, באמצעות דניאל לוי ראש " הפועל המזרחי " ותנועת " בני עקיבא ".

למורת רוחה של שרל נטר, נשלחו שליחי תנועות נוער שלא השכילו להתמודד עם הנוער היהודי המרוקאי ולא התאימו לכיוון המגמה המסורתית של הנוער. אשר אוחיון, חניך תנועת הצופים ולימים שליח ה- D.E.J.J., היווה חוליה מקשרת בין הממסד הציוני בארץ ישראל לשרל נטר. 

אלפונסו צבע נתמנה על ידי הרב זאב גולד, ראש המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, לנציג המחלקה במרוקו. לשמע דבר עיסוקיו הציבוריים של אלפונסו הפציר בו הרב גולד בכל זאת לייצגו במרוקו, וזאת משום שהבין כי לא יכולה להיות פעילות יהודית וציונית במרוקו מבלי שאלפונסו צבע יהיה נוכח בה.

השליחים שהטביעו את חותמם יותר מכול על אלפונסו צבע היו עקיבא שבת, ראש המחלקה התורנית, ומשה תשבי, ראש מחלקת עליית הנוער.

בשנת 1953 נפגש אלפונסו צבע בארץ עם משה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, והתרשם כי מסגרת זו אינה עונה כדבעי על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, המסורתי והדתי ברובו.

לעומת זאת, "המזרחי " ו " הפועל המזרחי " לא היו ערוכים די צורכם הן מבחינה תקציבית והן מבחינה ארגונית לקליטה מסיבית של בני הנוער ממרוקו, דבר שעורר דילמה מוסרית אצל קברניטי יהדות מרוקו בכלל ואצל אלפונסו צבע במיוחד, ולכן חיפש נואשות אחר פתרון הולם.

הוא נזעק שבעתיים במיוחד לאור שפע מסגרות הקליטה מייסודה של מפא"י ולנוכח הדומיננטיות שלה ביישוב.

אלפונסו צבע נתן את חסותו בסניף של שרל נטר לפעילות ההגנה העצמית, ולפעילות המחתרתית הקשורה בעלייה ב'. הפעילות המחתרתית התנהלה בהנחיית אפרים בן חיים ( פרידמן ), שהציג את עצמו כקצין צרפתי.

אלפונסו צבע פגש בו בסניף שרל נטר עצמו. במקום זה היו מייצרים דרכונים מזויפים ; כאן היו מסתירים פעילי הגנה ונשק ; כאן נוצר הקשר בין " המוסד ", " המסגרת ", בדמותו של משה חביליו, עם החניכים הבוגרים של שרל נטר ובראשם, כאמור, סם אביטל ואלי אוחיון בשנים 1945 – 1948.

איסר הראל, ראש המוסד, הודה בפני אלפונסו צבע כי הנוער היהודי המקוראי עמד מעל לכל הציפיות ואין מופלא ממנו. צבע שימש סגן נשיא הפדרציה הציונית במרוקו, וקידם במרץ את מגמותיו הציוניות דתיות, תוך שמירה על מודוס ויוונדי וכיבוד הדדי

הפדרציה הציונית במרוקו מנתה כשלושת אלפים חברים. נשיא הפדרציה היה פול קלאמארו. הפדרציה עסקה בעלייה, בחינוך הנוער החלוצי, בקיום ועידות שנתיות, בפעילות למען קק"ל, במגביות השקל הציוני ובהשתתפות בוועידות וקונגרסים בין לאומיים. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-בימי יזיד  1790 – 1792

בשנת 1665 נהרס בית הכנסת בתיטואן, והתפללו בבית כנסת פרטי.

רבי יצחק אבן וואליד – 1778 – 1870 כתב על בית הכנסת הגדולה בתיטואן שהחריבוה הגוים בעונות הרבים בשנת תכ"ה ליצירה….והביאו כל תשמיש בית הכנסת ותכשיטיה…הוקבעו בחצר של הרב יצחק ז"ל שהייתה לו ולכל אחיו ירושה מאביהם ועשאום בית כנסת.

במכנאס נשרפו בתי כנסיות בשנת 1720 כפי שכתב רבי יוסף משאש : " בשנת ת"פ באו גויים בנחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמכנאס ".

בימי יזיד  1790 – 1792

אחרי מותו של הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה ב – 11 באפריל 1790 ששלט משנת 1757, עלה בנו יזיד, המכונה במקורותינו " המזיד ". הוא הוכרז כסוטלטאן ב – 14 באפריל 1790, שלושה ימים לאחר מות אביו, ושלט עד מותו ב – 10 בפברואר 1792.

בתקופת מלכותו נרצחו יהודים ששירתו את אביו, והוא גזר גזירות שונות, ביניהן גירוש יהודים מבתיהם, וכן שוד רכושם ורציחתם של יהודים בתיטואן, לאראש, תאזה, פאס, מכנאס, ומראכש. גם מוסלמים סבלו ממנו, ומהם שהוצאו להורג.

לדברי רבי יהודה בן עטר השני – 1725 – 1812, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ונבנו מסגדים במקומם. רבי יוסף בן נאיים כותב : " כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו ".

בהמשך כתב : כל בית הכנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש " כך היה גם באשר לבית הכנסת של התושבים בפאס.

לא רק בפאס, גם בקהילות אחרות נהרסו בתי כנסת, כך היה במכנאס : רבי יוסף משאש כתב " כשסתרו הקהל בית הכנסת הידועה והנקראת על שם אדוננו הרב אפרים אלקאוואה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, ונמצאת אבן גדולה בחיק האדמה וכתוב עליה באשורית גדולה בזה הלשון :

" זה השער לה'…שנת וירם קרן שהיא שנת תק"ן – 1790 ( אוצר המכתבים חלק ב סימן אלף רסב ), כמו כן נשרפו ונגנבו ספרי תורה, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר.

רבי יעקב אלמליח תיאר איך חוללו ספרי התורה במכנאס :

חרפה שברה לבי יום זה ואנושה, על אילת אהבים

תורה קדושה, איך ביד זר נרמסה אויבים

נְתָנוּהָ בעד נעלים

זוהר אותיותיה כהו ואפלו יריעותיו אִוָה צָר למושב

לו. כסאו והדום רגלו. טלאי גם לאוכף

לשקים בלויים

המשורר רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 תיאר את הפרעות במכנאס , להלן הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין. פרופסור בשן, מביא רק חלק קטן מן הקינה הארוכה הזו, ואני – אלי פילו – בחרתי על דעת עצמי להביא בפניכם את כל הקינה בשלמותה. 

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

נצח ישראל לא ישקר.

נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.

הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?

 הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.

עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.

לך אל העם הזה.

ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.

מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.

על סיפון האניה " ארצה ".

הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.

נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו  – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.

ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.

לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.

אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.

עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.

ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.

חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.

תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.

הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.

בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.

הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.

מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה. 

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

 

מקומה של אפריקה  הצפונית בימי  הגאונים

מ א ת  ח. ז. הירשברג

משרד הדתות, ירושלים

מקום נכבד ביותר ייחדו לעצמם יהודי אפריקה הצפונית במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי בתהליך התפשטותו של עמנו מעבר לבבל ולארץ־ישראל, שני מרכזיו החשובים במעלה באותה תקופה. ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים ובאגרות ומסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה שלקהיר העתיקה, יש בכוהן להעיד על התפקידים החשובים שנועדו לאזור נרחב זה ועל פעילותם הערה של היהודים, שגרו בו, בכל שטחי החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים וההכרתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ — והיהודים בתוכם — נמשכה פעילות זו עד להתמוטטות הקהילות היהודיות חשובות בזמן

רדיפות ״המייחדים״.

רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים דלות הידיעות הישירות על יהודים ואילו נותרו רק הן לאחיינו יודעים הרבה על חייהם בתקופה, אשר משכה משתרע למן ראשית הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית לסה״ג ועד להתיישבותם של מגורשי ספרד ואיי הבאליארים באפריקה החל משנת קנ״א  1391

בגלל אופיין המיוחד של תשובות הגאונים והכרוניקות הערביות קיים פער בידיעותינו על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי גברא בסוף השלטון הביזאנטי ואתחלת הכיבוש הערבי, וכן מטושטשת תמונת המאורעות שלאחר מסע המייהדים ועד לבואם של ר׳ יצחק בר ששת׳ ר׳ שמעון בן צמח דוראן וחכמים אחרים לאלג'יריה. עם זאת גרמו תכונותיהם המיוחדות של מקורותינו, כי הרבה תופעות והתרחשויות הנרמזות בהם יובנו רק כשנסתייע במקורות הערביים י. )

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

האיזור המשתרע מערבה למצרים נקרא באותם הימים אפריקיה) — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים —־ או המערב), וזאת בעקבות הערבים, הקוראים לו מגרבי). אמנם בשימוש מקורותינו בני התקופה כולל ה״מערב״ לעתים נדירות גם את מצרים וכן את ספרדי). מאידך ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת: קירואן או מהדיה'. )

 ברגיל חופפים השמות אפריקיה והמערב,אף על פי שמוצאים אנו את שגי השמות גם יהד ). לפעמים נקראת הארץ ברבדיה — וגם שם זה מצוי עוד מימי התלמוד ״ )

מאלפת ביותר היא רשימת המקומות והאזורים שבהם התגוררו יהודים. שאפשר לדלותם מתוך המקורות. בתור הצעה לדברים שיבואו מגישים אנו אותה בסדר גיאוגראפי של המדינות הקיימות עתה: ההל מקירינאיקה — לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ. תפקידה להמחיש את

שרשרת הקהילות הנמשכת בצורה רצופה. האסמכתא הראשונה רומזת ברגיל לידיעה הקדומה שהגיעה אלינו — לפי מצב המחקר כיום — אף־על־פי שהמקור בו היא נשמרה מאוחר לעתים.

קירינאיקה — לוב יהודיה

אנטבלס = פנטאפוליס  (  מצראתה ) 

רמאדה לבדה ״ )

טולמיתא = פתולמאיס( מסלאתא )

ברקה) טראבלס אל־גרב —

טריפוליטאניה כלומר של המערב ״)

( אל־סרת    סבּרת

צורמאן ״)                 ספאקץ(

נפוסה ״)             קרקגא ?

ג׳דואה ״)              מהדיר,

מסין             קירואן

גדאמס              סוסה

ת ו נ י ס י ה             תוניס

ג ' ר ב ה              . בן־זרת

קאבס ״          אלג׳יריה

אל־חאמה             בג׳איה ״

נפזאוה"                אל־ג׳זאיר (אלג׳יר

קפצא ״)             מיגזאר

והראן ( אוראן )

בפנים הארץ מהמזרח למערב – תאהראת

וארגלאן – תלמסאן

מג׳אנה  – תבאלה

קלעת חמאד – מרוקו

אשיר – סבתא

תנגה – טנגה –   דראע

סלא –    מראכש

פאס – אגמאת

בפנים הארץ – סוס

ואזלילי – תלואית

מכנאס – אלקאבה

סג'למאסה.

למען השלמות והדיוק נזכיר כאן עוד מקומות או אזורים בסודאן ובאפריקה המרכזית, שבהם התגוררו לפי מסורות הגיאוגראפים וההיסטוריונים הערביים יהודים או מתייהדים.

מלל בארץ למלם'  דו בארץ למלם

קמנורי בארץ קמנוריה גירא בארץ קמנוריה

תאכלאתין בסודאן המערבי

לאור הידיעות המקוטעות שהגיעו אלינו ברור, שרשימה זו, המכילה ק ר ו ב לששים שמות ודאיים של ערים גדולות ואזורים גיאוגראפיים נרחבים, רחוקה מלהיות שלמה ומלאה. מאידך אין סיכויים רבים, כי יתגלו מקורות חדשים שירחיבו את אופקינו הגיאוגראפיים־היסטוריים בארצות אלה, כשם שקרה ע ם

גילוי אוצרות הגניזה וחקירתם. אין ספק, כי יהודים רבים ישבו בערי פ רזות קטנים וביישובים הרריים וחקלאיים, ואותו כפרי ש " הכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין " פרט הוא שיצא ללמד על מקרים דומים אחרים.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

115 לפנה"ס – 300 לספירה

בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.

300 לספירה – עליית האסלאם

תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.

המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן ‏‏[1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.

הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.

אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר