Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le
Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
Premier texte : metiers juifs a Taroudant
Les femmes juives, poussees par la misere, quittent leur mellah pendant les jours de souk. Enveloppees entierement du hai'k blanc qui les distingue des mauresques, elles s'installent a l'entree d'un fondouk et attendent que les Indigenes leur proposent du travail. Elles confectionnent des djellabas et des faragias qui doivent etre rendues dans la journee meme. Elles sont pliees sur leur ouvrage. L'endroit est obscur. Et ce labeur qui est certes une des causes [des maladies] d'yeux est tres peu remunere. Parmi cette foule qui s'agite et qui travaille courageusement, on remarque avec tristesse de nombreux mendiants. De pauvres Juifs, jeunes gens ou vieillards, qui n'ont pas de metier vont de boutique en boutique, de fondouk en fondouk, en tendant la main. Ils demandent un peu de sel, un morceau de sucre, une bougie, une carotte, une pomme de terre, un sou que leurs coreligionnaires et les Arabes ne leur refusent jamais. Nous avons le grand espoir que la nouvelle generation qui frequente notre ecole saura tirer profit de l'enseignement que nous lui donnons et pourra enrayer la misere noire qui regne au Mellah.M. Benozillo
Deuxieme texte : une haute figure de Taroudant
Rabbi David ben Baroukh Cohen Azogh, appele affectueusement Baba Doudou, est ne dans le dernier quart du XIXeme siecle dans une famille de kabbalistes, qui etaient veneres a Taroudant comme dans les autres communautes du Sous. Ils etaient consideres comme des saints et des faiseurs de miracles de leur vie comme apres leur mort. Le fondateur de la lignee fut semble-t-il le kabbaliste Rabbi Yishaq Hacohen, qui a vecu dans la seconde moitie du XVIeme siecle et au debut du XVIIeme et dont une oeuvre kabbalistique a ete recemment publiee.
L'auteure du rapport trace ici un portrait personnel emouvant de Baba Doudou, dont la belle figure et le haut prestige dont il jouissait a Taroudant l'ont profondement impressionnee. La veneration qu'on lui portait s'est accrue encore plus dans les dernieres annees de sa vie, et les ceremonies qu'il presidait etaient empreintes d'une grave solennite. Son deces le 12 mars1953 a ete ressenti comme une veritable catastrophe par les Juifs de Taroudant.
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
ר׳ יצחק נשען על מאמרי חז״ל אלו כבסיס לדבריו והוא מפתח אותם לכדי שיטה מובנית. לדעתו, שלושה הבדלים הם בין הנקברים בארץ לאלה הנקברים בחוצה לארץ. האחד גופני, והוא עניין גלגול מחילות. הנקברים בארץ פטורים מגלגול מחילות, שהוא עונש גופני המוטל על הנקברים בחוצה לארץ. ועוד עולות לנקברים בארץ ישראל שתי תועלות נפשיות. האחת, שקבורת ארץ ישראל מכפרת עוון, ובלשון חז״ל ״כאילו קבור תחת המזבח״. והתועלת השניה היא ההצלה מגלגול מחילות של הנפש. ר׳ יצחק אינו מדבר על גלגול מחילות גופני ממש, אלא במשמעות סמלית. מי שנקבר בארץ ישראל, נפשו עולה ישירות ונחה תחת כסא הכבוד! ואילו מי שנפטר מחוצה לה רק לאחר שנפשו עוברת דרך ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש, עולה היא כדי לנוח תחת כסא הכבוד.
בדרושים שבספר ״תולדות יצחק״ אנו מוצאים שהנפש עוברת מסלול שונה במקצת. גם שם מודגשת חשיבות הקבורה בארץ ישראל, אשר משום כך, לדעתו, הקפיד אברהם לקבור את שרה בקריית ארבע. אלא שקריית ארבע תופסת את מקום בית המקדש שבהר המוריה:
בקרית ארבע היא חברון, נקרא כן בעבור שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה עם ארבע מחנות שכינה. ולזה נקברו שם האבות והאמהות שמשם חוזרות הנשמות ליסודם שהוא כסא הכבוד".
ר׳ יצחק דורש את שם המקום קריית ארבע על שם התחברות עם ארבע מחנות השכינה, ולא כמקובל, על שם ארבעת הזוגות הקבורים שם. קריית ארבע היא אפוא הציר המרכזי של כל הארץ המיוחדת הזאת.
גלגול המחילות, שנדחה בדברי חז״ל לזמן התחייה ונסב על הגוף עצמו, הופך אצל ר׳ יצחק לגלגול הנשמה מיד לאחר המות, בדרכה למקומה אל תחת כסא הכבוד. שינוי זה משמעו שהעונש יחול גם על צדיקים שמתו ונקברו בחו״ל. ואילו מי שעלו לארץ ומתו בה נפשם עולה מיד אל תחת כסא הכבוד, ובכך נתכפרו להם חטאיהם. בצורה זו הפכה הגלות מגלות פיסית לגלות מיטאפיסית. הגלות המיטאפיסית נקשרת לגלות שבארצות האימפריה העות׳מאנית, שהרי שם לאנרדפו היהודים כמו בארצות הנוצריות. העובדה שנתקבלו במקומות אלו בסבר פנים יפות אינה בשום אופן חלק מתהליך הגאולה, כפי שטענו ר׳ יצחק אברבנאל ואחרים, אלא גלות ממש, מכיוון שרק השיבה לארץ ישראל היא הגאולה, גם אם אין בה עדיין קיום מדיני.
על פי ר׳ יצחק, רק ארץ ישראל מקנה שלמות לעם ישראל גם בחיים וגם במות. כמרכיבי השלמות בחיים הוא מונה, בעקבות קודמיו, את התפילה, החכמה והנבואה. גם במרכיבי השלמות שלאחר המות יש שלוש מעלות: גלגול, כפרה ועליית הנשמה. זאת אומרת: נפטר מגלגול מחילות, מתכפרים לו עוונותיו, ועלייה ישירה אל תחת כסא הכבוד.
בספר ״תולדות יצחק״ מביא ר׳ יצחק תמצית הרעיון הזה בשם אחיו, ר׳ אפרים קארו, אביו של מרן ר׳ יוסף קארו:
והחכם ר׳ אפרים קארו זצ״ל אחי השיב לאלו הספיקות ואמר שכוונת אברהם היתה מתחילה להקבר הוא ואשתו בארץ כנען לפי שארץ ישראל מכפרת עוון שנאמר וכפר אדמתו עמו, והעם היושב בה נשוא עון ולפיכך כשהרגישה בעצמה אפיסת הכוחות ויתרון החולשה וידעה שלא תאריך ימים צותה שיוליכוה לחברון למות שם. ולזה אמר באח כנען, כלומר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון ולפי שהיא בארץ כנען ולזה ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה. ולפי שהיו דרים בבאר שבע שהיא ארץ פלשתים ואינה ארץ כנען, לא קנה אברהם אחוזת קבר, שבבאר שבע אינו רוצה להקבר, ובארץ כנען לא היה דר לקנות אחוזת קבר.
באר שבע היא ארץ פלשתים, שאין בה קדושה, ועל כן לא הכין אברהם אחוזת קבר למשפחתו. כוונתו היתה לשוב לארץ כנען, הארץ המובטחת. ההבדל בין הישיבה בארץ הנבחרת לבין הישיבה בארצות הגויים הוא כהבדל בין עבודת ה׳ לבין עבודה זרה. מי שאינו גר בארץ ישראל הוא במעלת עובד אלוהים אחרים. דברים אלה קשה לאומרם בפני הציבור ואין מקומם בדרשה, אך אפשר להלבישם על פסוקי המקרא, בפרט על פסוקים שעניינם בתקופה קדומה ביותר. ר׳ יצחק שם את הדברים בפיו של אדם הראשון בשעת גירושו מגן עדן .
ומפניך אסתר, י״א [יש אומרים] שאדם נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו. ולזה אמר ומפניך אסתר שכל המגורש ממנה נקרא נסתר מפניו,שהוא ברשות אלוהים אחרים, שנאמר, גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.
כך מוסבר גם עונשם של אנשי סדום. חומרת העונש, לדעת ר׳ יצחק, אינה מתיישבת עם גודל החטא, אלא שהעונש הוחמר מאוד מכיוון שהחטא נעשה בארץ ישראל, ייחודה של הארץ מעלה את דרגת חומרתו של החטא יתר על מקומות אחרים.
ויש בענין סדום ספק. הנה יש בעולם מדינות רעות כסדום ובא עליהם דבר וחרב, אבל אש וגופרית מן השמים לא מצעו. התשובה, שזה למעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות. ועוד להתרות את ישראל כאשר התרה גופרית ומלח שריפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה.
ר׳ יצחק מבחין בין עונש טבעי — דבר וחרב, לבין עונש על-טבעי — אש וגופרית. הראשון נועד למקומות טבעיים, השני למקומות נבחרים. ארץ ישראל, בבחינת מקום נבחר, מעצימה את חומרת המעשים, ועל כן גם העונש חמור יותר. חומרת החטא אינה נמדדת במעשים ארציים. יש בחטא מימד מיטאפיסי, הגורר תגובה מיטאפיסית. מהפכת סדום צריכה היתה לשמש לקח לעם ישראל, והתראה זו היא מהפכה טוטאלית שאין ממנה חזרה. סדום ועמורה אינן ארצות יישוב לאחר העונש, אלא היפוך מושלם של מצבן לפני המהפכה.
המשך המשוואה מתבקש לגבי עם ישראל, והוא אינו מעודד, שהרי גם עם ישראל חטא באח ישראל ונענש על חטאים אלה. הדברים נרמזים במקום אחר:
לרע הד׳ שהוא שארץ ישראל לא תחזור לנו אמר שדה אחוזה שאמר בה בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת האח, לומר שאח ישראל תשוב לנו בימות המשיח.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
עובר הפרה קשור בתוך רחמה
כשיסדתי תלמוד תורה החדש בעירנו (ח.ד.), בא אלי אחד מחברי מעיר מראכש ושמו שמעון אדרעי, ובפיו בקשה לקבל אותו כאחד המורים. שמעון זה מוצאו מאחד הכפרים הדרומיים, ולמד תלמוד באחת הישיבות שבמראכש. על אף גילו הצעיר, כבן 25, היה בקיא בתלמוד, בעברית ובדקדוק. הוא ידע גם את שפת היהודים הברברים (שבתוכם גדל). שפה מיוחדת זו נקראת ״שלחאווייא״ ואינה מובנת ליהודי מרכז מרוקו. מלבד
מלבד היותו מלומד, נהג לפעמים לעשות מעשי קונדס ותחבולות משעשעות. עד שאגיע לסיפור המתעתע שלו, אציין שלא קיבלתי אותו כמורה, כי לא היה לי מקום כבר למורה נוסף, אבל הפניתי אותו למנהל תלמוד תורה בעיר השכנה רבאט, ושם נתקבל כמורה. אבל מנהל תלמוד תורה לא ידע להעריך את כשרונותיו בהוראה, ובמקום להעסיקו כמורה לתלמוד וכמורה לתלמידים מתקדמים, הפקיד בידו כיתה של ילדים בני שלוש ארבע, שלא היו עוד מסוגלים ללמוד אותיות אלפא ביתא. ילדים אלה היו רובם ככולם בני עשירים, ששילמו בעבורם שכר לימוד די טוב, ואפילו להביאם לתלמוד תורה שכרו אדם מיוחד, כי לא היו עוד מסוגלים ללכת לתלמוד תורה בעצמם.
שמעון זה בא אלי ואומר לי ״נפגעתי מאד מהיחס שגילה כלפי מנהל תלמוד תורה. הפקיד בידי כעין גן ילדים, ועד כמה שניסיתי ללמד אותם אפילו אותיות אלף-בית, לא הצלחתי״. אמרתי לו ״חכה כמה זמן ואקח אותך אלי לכיתה גבוהה בבית הספר שלי״. בהכירי טוב את כשרונותיו בענייני הוראה. יום אחד בא אליו מנהל תלמוד תורה ואומר לו, בשבת הבאה, אני מזמין את ההורים של הילדים, כדי שיראו מה הם למדו״.
עד אשר יבוא יום המבחן, שמעון זה לימד הילדים כמה תנועות מבדחות ומצחיקות. כשאומר לכם ״וואחד״ (אחד) תעשו תנועה זו, כשאומר לכם ״תנאייך (שניים) תעשו תנועה זו, וכר. ביום שבת שנקבע, באו כל ההורים, שבעי חמין ורווי שתיה, לחזות במבחן ילדיהם.
שמעון קורא לילדים ״וואחד״, הילדים מושכים את שני אזניהם. ״תנאייך הילדים משפשפים האף שלהם באצבעותיהם, ועוד כמה תנועות. משחק זה מצא חן בעיניהם של ההורים, שלא יכלו לעצור בעד צחוקם והנאתם. בהיותם שבעי מזון ורוויי שתיה.
למחרת היום שמעון הוזמן למנהל תלמוד תורה. ״עשית ממני צחוק ולעגת לי״. עונה לו שמעון ״אתה הוא שעשית ממני צחוק. אני מורה לתלמוד וללימודים גבוהים, ואתה נתת לי ילדים שאינם מסוגלים ללמוד אפילו אות אלף. לימדתי אותם רק דברים הקלים ביותר שהם יבולים לקלוט״.
מנהל תלמוד תורה בא אלי ״שלחת לי מוקיון וליצן שעשה ממני צחוק בעיני ההורים של הילדים״. עניתי לו ״בפי ההורים לא היתה כל תרעומת, מלבד שהצגה מוזרה זו גרמה להם לתענוג ולנחת רוח״. בימי העליה הגדולה ממרוקו שמעון זה עלה גם הוא לארץ, לא הצליח בקליטתו והיגר לפאריז, שם היה לסוחר תכשיטים והתעשר מאד.
יום אחד, בהיותנו בשיחת חברים, סיפר לנו שהתחשק לו ללכת לבקר בכפר מוצאו. בהגיעו לשם מצא שבאותו יום היתה חתונה בכפר, קול מצהלות, ריקודים וכר. עד שבני הכפר ממשיכים בשמחתם, שמעון זה הלך כביכול לבדוק את שחיטת הפרה. מצא ברחמה עובר קטן. לקח מעשבי השדה, קלע חבל, וקשר את רגלי העובר. חזר לרב השוחט ואמר לו ״נדמה לי שהפרה אינה כשרה לאכילה, כי מצאתי שהעובר שלה קשור בחבל, וזה מטיל בספק את כשרותה״. הרב בדק הפרה, ומצא באמת כי העובר קשור ברגליו בחבל. הרב חזר לחוגגים ואמר להם בשפתו ״זגו זגו(חכו חכו). מאז אני שוחט לא קרה לי דבר כזה״. רכב על חמורו ואמר ״אני הולך לעיין בהלכות שחיטה ובדיקה״. עד שהוא חוזר הוא אומר: ״זה שהפרה אכלה עשב מסוים, ותוך כדי פיתולי הלידה, היא התהפכה על ימין ועל שמאל, והעשב שהיא אכלה נקלע והיה לחבל. אבל איך החבל קשר את רגליו של העובר?״ כדי שלא לבטל את שמחת החגיגה, שמעון קורא לו ״הפרה כשרה לחלוטין ואני הוא שקשרתי החבל על רגליו של העובר״. זו רק תחבולה אחת מתחבולותיו של אותו שמעון. החגיגה נמשכה. ורב הכפר נוכח לדעת שאין זה ענין של הלכות שחיטה ובדיקה, אלא מעשה קונדס.