השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

ותישאני רוח

׳״שיחו בכל נפלאותיו׳ – צריכים לספר בנפלאות הארבה, כי נגד מכה זו אי אפשר לעמוד״(הרמב״ם).

בשנה אחת נראה הארבה בעיר מוגאדור, ושוב נחרדו תושבי העיר היהודיים. ״הרואה גובאי אומר ׳ברוך דייך האמת^,״, נאמר במסכת תענית, ובהלכה אף נפסק כי על הארבה והחסיל, אפילו נראו באספמיה , קובעים תענית, מפני שזו מכה מהלכת, ומתריעיך על הארבה והחסיל אפילו כשנראתה כנף אחת של ארבה.

מדי כמה שנים פקדה אותם מכה זו, הכתובה בתורה, והותירה את שדותיהם ומטעיהם עירומים מתבואה ומפירות. המחסור הביא תמיד בעקבותיו לייקור מוצרי המזון, ולמצוקה כלכלית של התושבים. תפסו היהודים בידיהם את אומנות אבותיהם, והכריזו על יום תענית ותפילה ברחבי מרוקו. ימים ספורים לאחר מכך, בעת שהר״ח הגדול ישב בלימודו עם תלמידיו, נפלה על הבית חשיכה. היה זה ענן של חגבים, שחלפו מעל והמשיכו הלאה. כמה מהם נפלו על ספריהם, והצדיק הפסיק מייד את לימודו, לקח שופר והחל לתקוע בו כדי להעביר את רוע הגזירה. הוא החל להתפלל, אמר שלוש עשרה מידות והפך את היום ליום כיפור קטן. כך עמד בתפילה ולא חדל, עד שבאה רוח נגדית ולקחה את הארבה ימה.

ברכת החגבים

כמה מסוגי הארבה מותרים באכילה מן התורה, כנאמר(ויקרא י״ א כ״ ג) ״את אלה מהם תאכלו, את הארבה למינהו ואת החגב למינהו״. אולם, יש לדעת את סימני הכשרות כדי שאפשר יהיה להבדיל בין הטמא לטהור. בין יהודי מרוקו היו בקיאים בסימנים הללו, והם העלו את הארבה על שולחנם.

בתקופת אור החיים הקדוש, רבי חיים בך עטר, היתה מחלוקת בינו לבין הרב כליפא מלכה מאגאדיר, צדיק ומקובל ידוע בדורו. זו נסבה על אכילת הארבה, והרב בך עטר פסק שיש לאסור את אכילת הארבה, ונימוקיו עימו הרב מלכה התיר, באומרו כי איך סיבה לאסור דבר המותר בתורה. ברוב קהילות מרוקו הסתמכו על פסק ההלכה של הרב מלכה, ואכלו את הארבה המותר. הם זיהו אותו לפי צורת ״ח״, שהיתה על בטנו.

ומה בירכו עליו? חכמים פוסקים כי יש לברך ״שהכל נהיה בדברו״, ורבי יהודה פוסק כי איך לברך עליו כלל מפני שהוא מין קללה.

פוקח עוררים

ירא שמיים היה מסעוד בן יצחק הלוי, מחסידיו וממאמיניו של הרב פינטו. רבי מסעוד, שהתפרנס למחייתו כצורף כסף, הלך ואיבד עם השנים את מאור עיניו. בהגיעו לגיל גבורות, הפך לסומא.

משחשך עליו עולמו פנה רבי מסעוד לרופאים שונים וקיבל תרופות שונות, אך דבר לא עור לו. ״ עני חשוב כמת״, הירהר הישיש לעצמו, משחלפו 10 שנות עיוורון, וחשב כיצד יוכל להסיר ממנו את האסון הנורא, שהתרגש עליו. או ביקש מקרוביו, כי יקחו אותו להשתטח על קברו של הר״ ח פינטו זצ״ל, כדי לבקש שם רחמים ליד הציון. ״אולי בזכות הצדיק אירפא״, אמר להם.

הביאו אותו בני משפחתו אל הקבר, ושם שטח תפילה ותחנונים לפני בורא עולם, כי יעלה ארוכה למחלתו בזכות הצדיק, שליד קברו הוא משתטח. כך פקד את הקבר יום ועוד יום, הירבה בתפילות ובפרקי תהילים, ובאחד הימים התקבלה תפילתו ומאור עיניו חזר אליו.

כשחזר לעיר, השתוממו כל התושבים לראותו הולך בכוחות עצמו, ללא אדם שיסייע לו ויאחז בידו כדי להסיר מיכשול מדרכו. סיפר להם רבי מסעוד על הנס הגדול שאירע לו ליד קבר הר״ח זצ״ל, ומאז הקפיד במועדים קבועים לעלות על הקבר ולומר שם פרקי תהילים, כפי שעשה בעת שהיה בצרה. כך עשה, עד יומו האחרון.

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

חתימת הרבנים ז"ל

משבחת בריחם

המשפחה מוזכרת באגרת יחם פאס (ראה ספר פאס וחכמיה, ח״א עמי 137).

פרי צדיק עושה חיים, הישר והתם, גומל חסדים, ראש בית אב, אבי התעודה, הזקן הכשר ר׳ אברהם בן סוסאן ^הנקי בריחם הניח ברכה: יעקב.

גברא רבא ויקירא, מתפרנס מיגיעו, אמיד בכסף וזהב (בביתו היו ״גראראת דלוויז״ שקי מטבעות זהב), עושה צדקות, משכים ומעריב, ר׳ יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יצחק, משה, אברהם.

הזקן הכשר, מנא דבשר, מתהלך בתומו, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: ראובן, סתירא.

איש החסד והוא בן איש חיל, רב פעלים לחסד עם החיים ועם הנפטרים, ביום וגם בלילה, איש חברה קדישא, הליכותיו בקודש, קנה שם טוב קנה לעצמו, הצדיק ר׳ ראובן בן סוסאן הנז׳ (המי עמי רובין) הוליד: יצחק, יעקב, רחל, עווישא, מרימא.

הנכבד, הולך תמים ופועל צדק, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, נעים הליכות, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: יעקב, שלמה.

המרוחם, עניו וישר, בענייניו מאושר, בעל הכנסת אורחים, משכיל אל דל, קיים מצות וקמת ועלית, ועלה לארץ ישראל בראשית שנות תר״ע, החסיד הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הנד הוליד: רחמה, מרים, רחל.

הזקן הכשר, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ שלמה בן סוסאן הנז׳ הוליד: משה, אברהם, יצחק, שמעון, עמרן, מכלוף, מזל שמחה, רחל, מסעודא.

המנוח, תם וישר, חי מיגיע כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנד (המי בוגדיחא) הוליד: יוסף, מאחא. גברא יקירא, אבן יקרה, יראת היא אוצרו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים (הביא לקבורה, והוא עדיין נער, את גופת אביו ר׳ אברהם ז״ל מכפר רחוק עד לדברו), הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: אברהם, משה, אפרים, יעקב, אליהו, עווישא, מאחא, פרלא, סתירא.

משפחת מאנינא

הזקן הכשר צניע ומעלי, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ מבלוף בן סוס אן הוליד: יעקב, מרימא, עווישא, סעידא.

המרוחם, נבון וחכם, יראת ה׳ היא אוצרו, בעל אכסניא, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יעקב בן סוסאן הוליד: מכלוף (מיכאל), נונא, מרימא, סלטאנא, אסתר.

משפחת בן עלו

הזקן הכשר, נשוא פנים, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: משה, יעקב, יצחק, יהודה, אליהו, מרים.

המרוחם, אוצר בלי חמדה, מיראי ה׳ וחושבי שמו, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ יעקב בן סוסאן (מקום מגוריו היה בתלמסאן) הוליד: מרי (דביתיהו של ר׳ יוסף בן הרב אברהם מרציאנו ז״ל), סלטאנא.

המקובלים במרוקו

שלמה אבודרהם.

  המאה ה-18. מחכמי תיטואן. בהקדמת " מעשה רק"ם ", מיום י"א בחשון תקס"ו, נזכר אברהם בן " החכם השלם הדיין המצוין הרב הכולל המקובל האלוהי חסיד ועניו כבוד הרב שלמה אבודרהם זצ"ל. ובהקמת שאלות ותשובות " זכות אבות " מחודש תמוז תקנ"א, נזכר יצחק אבודרהם נר"ו בן לאותו צדיק החכם השלם הדיין המצוין הרב הכולל המקובל האלוהי עץ החיים כבו הרב שלמה זצ"ל. 

שלמה בן שבת בן רבי אברהם.

מהעיר תאמאנרת מנוף סוס, העתיק את " מערת שדה המכפלה " של רבי משה בן צור באדר ב' תפ"ו. אף צירף הקמה בשם " הלל גמור "

שלמה ווענונו.

1800בערך. חיבר ספר " הלולא רבא ", והא סדר הלימוד לליל ל"ג לעומר, ליוורנו. בהסכמת רבני ליוורנו כתוב : " ….ובא אחד חכם מתושבי המערב, החשוב המעולה החכם השלם והכולל כבוד הרב שלמה ווענונו נר"ו, הקריב את קרבנו בהננו ואנו להדפיס מחדש בתוספת מרובה הוד לטובה חידושי תורה שפתיה נאוה " וכו….

שמואל עמאר 

רב ומורה צדק בעיר מראכש והיה מקובל. מדבריו הביא רבי שלום בוזאגלו בחיבורו " מקדש מלך ", כנרשם בלוח ראשי התיבות, בסוף חלק ראשון.

שמעון בן לביא.

מקובל גדול, ממגורשי ספרד. חי בפאס. בערך בשנת ש"ט עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שהחליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. חלק נכבד בין השנים רנ"ב – ש"ט, הוא פעל בפאס, ובמשך תקופה זו עסק בחיבור ספר , כתם פז " למקובל שמעון לביא בפאס – הפירוש היחיד לזוהר שלא הושפע מקבלת צפת. אף חיבר ביאור מלים זרות שבספר הזוהר. מפורסם ביותר הוא שירו " בר יוחאי

אברהם אביחצירא.

תאפילאלת.

אברהם בן עטר בן יעקב.

החכם השלם בחכמת האלוהות.

אברהם בן עטר בן עובד בן יהודה.

מרבני פאס מקובל וחסיד

אברהם אצבאן.

מכנאס. בתוספת למכתב שכתב אל " הדיין כבוד הרב יהושע " הוא מבקש לקבל בהשאלה את הספרים " עשרת מאמרות של הרמ"ע מפאנו ו " ספר רזיאל "

אברהם בלולו.

מחכמי דמנאת. בכתובה תואר כ חביד טהעניו מקובל אלוהי

אברהם חליווא.

המאה ה-ה18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם בנגלה ובנסתר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

ל ׳ז. טופס ההסכמה החדשה האחרונה בענין הנישואין, שאם לא יהיה לו זכר לסוף עשר שנים שיכול לישא אשה אחרת.

בהיות שמקדמת דנא שתקננו התקנה החדשה, למי שיקח לו אשה בתנאי, שלא ישא מיום התקנה ואילך, שרשאי לקחת לו אשה אחרת בסוף עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו זרע ממנה בחיים בסוף העשר שנים. ובאותה שעה גמרנו להקבץ שנית לבקש תקנה לאותם שלקחו נשים בתנאי הנז׳, קודם התקנה החדשה הנז'. לפי שראינו שהרבה מהם מתים בלי זרע מפאת התקנה הנז', ולא בא לידי גמר עד היום שנתקבצנו שנית, לשאת ולתת בענין המי, וגם לנישואים אחר התקנה הנז׳, שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה, לאחר עשר שנים לנשואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים לסוף עשר שנים לנשואיו. אעפ״י שהיה לו ומת ח״ו, קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר, ואפילו מי שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכו׳ בשבועה, אנו פוטרין אותו מהשבועה, ומתירין לו היתר גמור, שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳, מטעם הפקר ב״ד הפקר. הואיל והוא לדבר מצוה. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו חי׳פ בעישור אחרון לניסן, שנת ליהודים היתה אורה ושמחי׳ה לפ״ק בפ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים ע״ז החכמים השלמים הה״ר שלמה עוזיאל ז״ל, והה׳ר אברהם הכהן יצ׳׳ו, והה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והה״ר שמואל בן דנאן יצי׳ו, והה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והה״ר וידאל הצרפתי יצ׳׳ו, דהה״ר אברהם הכהן הרופא יצ״ו, וה״ר שמואל ן׳ חביב יצ׳׳ו.

ל״ח. וס״ל כתוב גם אנו החתומים הסכמנו בתקנה הנ״ל, בראותינו שהיא תועלת הקהלות יצ״ו. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל והכל שריר וקיים. וחתומים ע״ז הנגידים המעולים, החכם ה״ר יעקב גיקאטילייא, והנבון ה״ר דוד ן׳ זמירו יצ״ו, ואנשי המעמד. והם, הנבון ה״ר יוסף בן נחמיאש יצ״ו, והנבון ה׳׳ר דינר נפ׳אוי יצ״ו, והנבון ה״ר שמואל קטן יצ״ו, וה״ר מסעוד בן חקוק נ״ע, וה״ר משה סונאיץ יצ׳׳ו, וה״ר יהושע קורקוס יצ״ו, והנבון ה״ר מאיר הלוי יצ׳׳ו, וה״ר יהודה פימינטא יצ״ו, וה״ר שלמה הכהן אלחדאד יצ״ו, וה״ר יוסף פ׳ראנקו יצ׳׳ו, וה״ר משה אלעזר יצ״ו, וה״ר שמואל הכהן יצ״ו, וה׳׳ר יונה בן שגיור יצ״ו, וה׳׳ר בנימין תאזי יצ״ו, ור׳ שמעיה חסאן נ״ע, ור׳ פנחס כהן יצ״ו בר נחמיה נ״ע, וה״ר יהודה בן ימין יצ״ו בר יעקב נ״ע, וה״ר מאיר בן עמרם יצ״ו. ואנו החתו׳ הגהנו טופס זה מהתורף, ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים והנגידים ואנשי המעמד הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ והכל שריר וקיים. וחתומים החכמים השלמים בהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכהה׳׳ר מכלוף אסולין הסופר זלה״ה.

חשון ש״ס

ל״ט. טופס הסכמה אחרת על ענין הנז״ל, שאפי׳ יהיה לו זרע זכר, אם יהיה אונס ניכר לב״ד מחמת האשה, שיכול לישא אשה אחרת.

בהיות, שאדוננו המלך יר"ה, בימים האלו שעברו אחר התקנה הכתובה בעבר הלז, יצא דבר מלכות מלפניו להפקיע כח תנאי, שלא ישא בכל מדינות מלכותו, וכל מי שירצה לקחת לו אשה על אשתו, אף על פי שימצא לו ממנה זרע זכר, עשה יעשה וגם יכול יוכל, ולית דימחה בידיה, וכאשר דבר מלך שלטון, ודינא דמלכותא דינא, עמדו קצת אנשים ופרצו גדר התקנה הנז', ולקחו להם אשה אחרת על האשה הראשונה שיש להם ממנה זכרים ונקבות, להשביע יצרם ולמלאת תאותם, וכעסתה צרתה, וכמעט קט רצו הנשים לעבור על דת יהודית ולכן לגדור כל פרצה עמדו קצת אנשים רואי פני המלך יר״ה, בהסכמתינו ובהסכמת אנשי המעמד יצ״ו, וחילו פני אדוננו המלך יר״ה, להיות דבר הנישואין שירצה כל בר ישראל לישא על אשתו, מסור לב״ד שיהיו בימיו, ונשא פניהם לדבר הזה. לכן ראינו לתקן המעוות בדבר אחר שיש בו צורך מצוה, שכל איש שיהיה נשוי וירצה לקחת לו אשה אחרת על אשתו, בהיות לו ממנה זרע זכר, ויראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם אונס נכר לב״ד אליהם. ופירש הרב יעב״ץ ז״ל, משם הרב הגדול מוהר״ר יעקב בן דאנן ז״ל, היכא דאיכא חולי המונע הלידה, או חולי המונע תשמיש וכיוצא, מחמת האשה שיש לו. אזי הרשות בידם להפקיע מעליו כח תנאי, שלא ישא לשיוכל לקחת לו אשה אחרת ואף על פי שקבל עליו התנאי ההוא בשבועה, אנו מפקיעין התנאי ההוא מעכשיו, הפקעה גמורה. ומתירין לו שבועתו, ולא יהיה לנו העון לפוקה ולמכשול. כל זה ראינו לתקן נוסף על התקנה הנז׳, בין בחולפים בין בהווים בין בעתידים להנשא. וה׳ יברך את עמו בשלום. ולראיה ח״פ בעישור אחרון לחדש חשון שנת לעבדו שכ״ם אחד לפ״ק, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכמים השלמים הה״ר שלמה עוזיאל ז״ל, והה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והה״ר סעדיה .בן ריבוח יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והר״ר שמואל בן דנאן יצ״ו, והר״ר וידאל הצרפתי יצ״ו. :ונתאמתו לנו חתימותיהם, ולראיה חתמנו פה וקיים. וחתומים החכמים השלמים הר״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה ובהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ובחדש אב הרחמן בשנה הנזכרת שהיא ש׳ ת״ם עונך נלקח ארון האלהים, ונתבש״ם אדוני זקיני הח׳ הש' הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוהה״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל השי״ת ישים מיתתו כפרה על הדור.

[שמעתי שבש׳ התס״א ליצי׳ באדר ב׳ נכנס הגביר המעולה כה״ר ראובן ן׳ קיקי לחופה עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש ה״ר לוי הלוי ן׳ שושאן נ״ע].

אמר הכותב אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו משי התס״א ליצי׳ שבחדש ניסן המכובד באה שמועה מאת המלך הנז׳ שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה ובי״ג בניסן ש׳ הנז' באה שמועה שהמלך הז' הטיל מס על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת ככר הכסף ונשמע וימס לבבנו וארכבותן דא לדא נקשן. ורפו כל ידים וכהו העינים ונשברו המתנים ותלכנה מים.

 והשמחה של ערב פסח נהפכה תוגה, הרבה מבעלי בתים שלא קנו בשר למועד. ובהרבה בתים שלא קראו ההגדה ומי שקרא אותה היה קוראה כקריאת מגילת קינות. ושלחו כל הקהלות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקוה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו ( בכבוד בניו ) שיתנו היהודים הסך הנז׳ במושלם.

ועלה להם לקהל פא׳ס יצ״ו לחלקם רביע המאת ככרים שהם כ״ה ככר. והיה גובה המם כולו ע״י השר הגדול לקאייד עלי ן׳ עבדאלה אריפי. ולא התחילו לגבות עד ר״ה סיון והיתה צעקה גדולה ומבוכה בעיר זה בוכה וזד. מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בב״ה. ויש שנתן במם שעלה לו עד עשרת אלפים אוקיות ויש ששת אלפים ויש שמנת אלפים והפחות שבכולם אלף אוקיות. ונתפסו ת׳׳ח לתת אלפים אוקיות והרסו כמה תפוחים של כסף של ס״ת. ומב״ה של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים הביאם א׳׳א זצ״ל מעיר תיטוא׳ן יע״א. ולא היו של הקדש ולא של קהל אלא א״א זצ״ל קנה אותם משלו ומממונו וחלקנו אותם לד׳ חלקים כל א׳ נטל פרדי (חלק) א׳ לחלקו והשלים עליו לפרוע המס שעלה לו. ואדוני אחי כה״ר אברהם נתן במס מה שעלה לו אלף אוקיות קדומים ממסיר״ה ( ראשי תיבות : ממטבע מולאי סלימאו ירום הודו ) ואני הצעיר נתתי במס הנז' מה שגזרו עלי ליתן חמש מאות אוקיות, וכן כל ת״ח שהיו לו תפוחים הרסו אותם לתפ״ץ.

[ובש׳ הנז' שהיא ש׳ התס״א ליצי׳ ביום ש״ק ח״י לחשון מתה אשתי הראשונה בת הגביר המעולה כמה״ר שאול ן׳ רמוך ז״ל. והיא בת דודתי תנצב״ה, והיא היתה עשירה וכל מה שיש לי בעולם הוא שלה מה שעלה לה בירושת אביה שמת והגיחה בתולה אע״פ שלא נתנו לה המעשר ממה שיעלה לה בחלקה בגחלת אביה שכבר סלקה עצמה מעזבון אביה ז״ל וכתבה מחי׳ על כל מה שנשאר אע״פ שלא היה ברשותי וכוי ועשיתי לה תכריכין מסך חמש מאות אוקיות קדומים מכ״ט ממס׳ירה ולא הניחה בנים אחריה שכל מה שהיתה יולדת היתה  קוברת לתפ״ץ.

 ויורשיה יורשי כתובתה הוא שאול ן׳ אחיה כה"ר סעדיה נ״ע. ומפני שלא התאבל עליה שלא היה מחוייב באבלה. לא נטל מירושתה מחצית ממה שנמצא אחריה אצלי, אבל נטל פחות שליש כמו שזה מפורש בתקנות קדמוננו זלה״ה. ומה שנתתי לו בירושה הנז' הוא מחצית החצר הנק׳ ע״ש ן׳ רמוך אלקראע. והיא סמוכה לאלפר׳אן של התושבים. ועוד נתתי מעות בעין ת״ר אוקיות ועוד פשתו׳ל מתק׳ל בשמונים אוקיות. וסלקו אותו ב״ד מעל ירושה הנז׳ סלוק גמור כמו שהוא כתוב וחתום אצלי כראוי. ובשנה הזאת בעצמה נכנסתי לחופה עם הבתולה ביידא בת ר׳ יוסף עוזיאל. ובח׳ ניסן של שנה זו באה השמועה של מאת כסף ככר וערבה כל שמחה. עם כל זה תוקף הצרות שמצאתי כתובים אצלי ואצל אחרים הם אלו.

בש׳ התס״ד – 1704- אם אמרתי אספרה התלאות והמדורות שעברו עלינו, יכלה הזמן והמה לא יכלו. אור ליום ה׳ י״ד לכסליו סדר ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך נלקח ארון האלהים ונתבש״מ הח׳ הש׳ הדו״מ העניו ומאושר בכל עניניו כמוה״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, ונקבר באותה לילה עצמה קודם עלות השחר. יען בעוה״ר היה כאן מולאי חפיץ׳ בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם של בני מלכים עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו הנד באה שמועה אלינו כי המלך נתן למולאי חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז״ך לכסליו הנז' ויבוא מולאי חפיץ׳ עם אנשי ביתו ויצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה והקביל אותם בספ״י וישלחם שמחים וטובי לב ויצו עליהם סריס א׳ ושמו עבדלא ן׳ קאסם ויאמר לו כשירצה א׳ מהנגידים לבוא אצלי הנח לו. והיה הדבר בערמה. למחר ומחרתו בעוה״ר והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ה זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב. א׳ שואל יין וא׳ מים שרופים וא׳ טאבא וא׳ ליבזאר׳ ״! וא׳ כסוו׳א וא׳ כנזא׳ר וא׳ תהלי׳ל. וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפי׳ בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג ונחבאים בהאלזוואר׳י והאלסוואט׳נוס – העליות והחצרות והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) – סוכרא – אגרה על השירות למשרת השר – ושוברים הדלתות והאמנות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגובי המס, וכל מה שהיו גובים ביום ובלילה מהמס הלואי ואולי היה מספיק לעופות וביצים ובני יונה ותורים שהיו צריכים לתת בכל יום. ויהי היום וישלח אלינו א׳ משריו שמו סי׳ רחאל פאנג׳א לגבות ממנו ד׳ אלפים אוקיות ונתנו אותם הקהל בלילה אחת מרוב הפחד. אח״כ בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת [עלילה] על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חדש א׳ עם כלתו והוא גבור מאד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח. הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי׳׳ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף ככר מזוקק מעות כ״ט וגבו אותו בלילה א׳. ושם העבד שבא סי רמדאן.

עוד למחר שלח א׳ מהמשרתים ובידו מכאחי׳ל (רובים) ד׳ לעשות להם טבעות זהב ויעשו את הטבעות ונתנו בהם זהב שוה ששים משקלים ונתנו סוכ׳רא לגוי הנז' ששמו אשראייבי חמשים אוקיות מכ״ט ממס״ירה.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כולו מר. הדבר נחוץ קום רוץ. ומכור דגן ותירוש וקנה לבן אדוני המלך ד׳ כ׳וואמי – וילונות – של משי ותכף ומיד שלחו אחריהם לפא׳ס לבאל׳י וקנו אותם באלפיים ושש מאות אוקיות קדומים ונתנו סוכר׳א מאה אוקיות. בו ביום והנה סי רמדאן הנז״ל בא ויאמר תנו לי מאה וחמשים אוקיות קדומים ומיד נתנו לו מאה וחמשים אוקיות. בו ביום שלח אלינו שופט א׳ קטן איש עיור ובידו מקל רוכב על כתף גוי א׳ לתת לו כסות ותכף ומיד קנו לו כסות וילבש קללה כמדו, באותו שבוע שלח אחר ד׳ כ׳וואמי אחרים ותכף קנו לו באלפים ות״ק אוקיות. בו ביום שלח אחר״! קפטא׳ן סכרנא׳ט באס יקימוה יקאמת למכז׳ן וזאתהום ליקאמ׳א מאה וחמשים. עוד זה מדבר והנה משרת א׳ כולו מלא קצף ושמו סי גדיף לתת לו כסות א׳ לאחד מחתניו של מולאי חפיץ׳ וקנו אותה במאה ועשרים אוקיות קדומים ונתנו סוכ׳רא על האלכסוו׳א הנז׳ שלש מאות וחמשה ושבעים אוקיות.

מה היו ממניעי ההתאסלמות.  

המפגש הנרחב בתחומים כלכליים וחברתיים בין יהודים ולמוסלמים גרמו לכך שיהודים שסבלו מהפליות או מרדיפות על ידם, יתאסלמו במקום לקדש את ה', או להגר למקום אחר. בעתות מצוקה היו יהודים מוכנים להתאסלם והצדיקו זאת בכך שבניגוד לנצרות – האסלאם אינו עבודה זרה.

אין להניח כי רוב המתאסלמים היהודים שוכנעו כי הדת המוסלמית היא דת אמת, ולמענה כדאי לנטוש את אמונת האבות, חוץ מבודדים שעשו זאת מתוך הכרה. המתאסלמים לא זכו באמון המוסלמים, באשר היו חשודים שהם נקטו בצעד זה מאונס, ואינם מאמינים נאמנים.

פתגם נפוץ במרוקו : אליהוד יהודי ולו כאן עלי ארבעין ערק, שתרגומו, " היהודי – יהודי גם אחר ארבעים דור "

היו נוצרים במרוקו שהתאסלמו, ועדויות על כך בצעודות הארכיון משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מן המאות ה – 18 וה – 19, מבלי לגלות את הסיבות והרקע למעשה זה.

אנגלי בשם  URQUHART שביקר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 כתב כי בניגוד לארצות אירופה הנוצריות, אין המוסלמים מאלצים יהודים להתאסלם. כפי שנראה להלן, היו מצבים בהם יהודים נאלצו להתאסלם.

בין היתרונות למתאסלם, עבד של ד'מי שהתאסלם או ברח למוסלמי, אין העבד עומד יותר תחת רשותו של הד'מי, והוא משוחרר.

היו פיתויים ואילוצים שקשה לעמוד בפניהם. יש להבחין בגזרות שנגזרו על ידי שליטים, שכתוצאה מהן נאנסו יהודים לקבל את דת מוחמד, ובין מקרים בודדים בהם יהודים נטשו את היהדות למען האסלאם. הכוונה למצבים אישיים או פוליטיים בהם הועילה ההתאסלמות, ולעתים הצילה את חייו של המתאסלם.

הפרטים הבאים חלים על כל מי שאינו מוסלם דהיינו נוצרי או יהודי, שגורמים להתאסלמות :

1 – אם אמר בטעות את השהאדה – עבדות או ההצהרהש " אין אללאה מבלעדי אללאה ומוחמד הוא שליחו ". שמואל רמאנילי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה- 18, כותב, כי אין המוסלמים מפצירים באדם לקבל את דתם, אבל " אם נשמע בפיו מלות אלה : סידי מוחמד ראסול אללאה – אדוני מומד שליח אלוקים – אם כמצחק או בשגגה או ימיר את דתו או יישרף ואין מציל.

2 – לבלתי מאמין אסור להיכנס למסגד – סורה 9 " התשובה " פסוק 17 – הנכנס למסגד או למקום קדוש בהם אסור לבלתי מאמינים להיכנס – יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות.

מתוך הספר " הקוראן " תרגם מערבית אורי רובין – " המשתפים אינם ראויים לכונן או לשַמר את מסגדי אלוהים, בעודם מעידים על עצמם כי כופרים הם. אלה, מפעולותיהם לא יניבו פרי ולנצח יהיו באש "

ביאורו של המתרגם לפסוק – " המשתפים אינם ראויים " פסוק זה פורש כמכוון לבני קוריש אשר התגאו בהיותם מכונניה ומגיניה של הכעבה במֶכה.

הפסוק קובע שאין ערך למפעלותיהם על עוד הם מתנכלים לנביא ואינם מקבלים על עצמם את האסלאם.

" מסגדי אלוהים " צורת הריבוי שימשה יסוד לפירוש הקובע שפסוק זה אוסר על לא מוסלמים – כולל יהודים ונוצרים – לפקוד כל מסגד באשר הוא. עד כאן מספרו של ארי רובין " הקוראן ".

3 – אסור היה ליהודים לבקר בערים קדושות, לבקר בקבר סולטאנים, להיכנס לבית קברות מוסלמי. אם קבר קדוש של יהודי הפך קדוש למוסלמים, וליהודים נאסר להתפלל שם, התאסלמות איפשרה למאמינים היהודים להתפלל שם בזכותו של הקדוש.

4 – מי שמתחפש למוסלמי : יהודי חייב ללבוש בגדים בצבע שחור. אם ילבש בצבע אחר, או יתחפש למוסלמי " יאנסוהו להמיר דתו.

רומאנילי כתב כי אם יהודי ילבש בגדי מוסלמי, כדי שלא יכירוהו ונתפש, הדרך היחידה להציל חייו היא על ידי התאסלמות. היה יהודי שהתחפש למוסלמי בימי הרעב כדי לקבל מזון, אבל בלא יודעין חשף את יהדותו על ידי שהטיל מימיו שלא כדרכם של המוסלמים בכריעה. לאחר שנתפש, הציל חייו על ידי שהתאסלם. – מתוך  " משא בערב " – שמואל רומאנילי.

5 – אם יהודי נאשם בעבירה כלשהי על ידי המושל, בין אם זו אשמה אמיתית או עלילה, התאסלמות משחררת אותו מעונש.

6 – אם יהודי נאשם שביזה את " הנביא " או את דת האסלאם.

7 – אם היו ליהודי קשרי מין עם מוסלמית, דבר האסור על פי דיני האסלאם, או העלילו עליו זאת, או אפילו ניהל שיחה עם מוסלמית. כד להשתחרר מעונש שריפה – עליו להתאסלם.

8 – לחץ כלכלי : כדי להימנע מתשלום מס גולגולת וממסים שרירותיים, וכן מההגבלות החלות על יהודים בלבד.

9 – אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי ולא רצה, או לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבותו הכספית, או שהעלילו עליו שהוא חייב כסף, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב.

10 – מי שרצה להגיע למעמד בכיר, שיהודי אינו יכול להגיע אליו.

11 – עבריין שנתפס בעבירה, ורצה להשתחרר מעונש.

12 – אדם שנאסר ורצה להשתחרר, או אפילו רק לשפר את תנאי  מאסרו

13 – מריבות בתוך המשפחה בעיקר אם מעורבים עניינים כספיים.

14 – בעקבות חילוקי דעות בקהילה, חשש שאדם יוחרם.

15 – בעקבות התנפלויות.

16 – יתומות : בת רווקה שהתייתמה הייתה נלקחת על ידי השלטונות ומאלצים אותה לקבל עליה את דת האסלאם. אחד האמצעים להימנע מזאת היא השאתה המהירה, אפילו בגיל נמוך.

אבל יהודי שהתאסלם חשוד בהתחזות, ולא בקלות מתקבל לחברה המוסלמית.

התאסלמות של יהודי שהפך לווזיר מופיע בסיפורת של יהודי מרוקו.

◆41' מס ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ פרשת עקב ◆ תורת אמך
המלקט: הרב אברהם אסולין

והיה עקב תשמעון את המשפטים וכו' ושמר ה' אלוהיך לך וכו')ז, יב(.
כתב הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זיע"א מו"ץ בעיר מכנאס ממרוקו בספרו
"אמרי ברוך" על התורה.
צריך ביאור מדוע נקט מלת "עקב" ולא אמר והיה אם תשמרון.
ואמרו חז"ל והיה עקב אלו מצוות שאדם דש בעקביו. ונאמר על הפסוק " –
כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש )א, יז(. ואת דברי דוד המלך ע"ה
בתהלים )מט, ו(, "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני" רוצה לומר אין אני
מתיירא שמא עברתי על שום מצווה מהחמורות, אך אני מתירא רק מהקלות פן
דשתי עליהם ולא חששתי. ולכאורה כיון שקלות הם ודאי עונשם מועט, ומה
פחד דוד המלך כל כך? ויש להסביר ע"פ דברי התנא )אבות ב' א'(, והוי זהיר
במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, ורצונו לומר
שבאמת כלפי הקב"ה אין מצוות קלות וחמורות מצד עצמם ועל כולם יבוא
אלהים במשפט, ולכן אף מה שנראה בעיניך כקל, בעיני הבורא יתברך
חמור הוא ואפ' שאין אתה מבין, בדרך משל אם יש לאדם קטטה עם חברו,
יכול לומר בלבו מה בכך אם אשנא אותו בלבי דוקא אבל לא אעשה שום רע
בפועל, אבל טעותו מרה וגדולה שהר אמרו ז"ל )יומא ט' ב'(, לא נחרבה ירושלים
כי אם בעוון שנאת חינם, ובזה יובן שלכן דוד המלך דוקא מעבירות קלות,
שמכיוון שהיו בעיניו קלות זלזל בהן, אך באמת בעיני ה' חמורות היו. וכן מובא
ברמב"ם )פ"ד מהל' תשובה הל' ד' ה(, חמישה דברים העושה אותם אין חזקתו לשוב
מהם לפי שהם קלים בעיניו, ואלו הם: רכילות, לשון הרע מחשבות רעות, שנאת
בלב, ומתחבר לרשע. ומבואר שמפני שקלות הן לא שב האדם עליהם בתשובה
שלמה כמו על החמורות.
והיה עקב תשמעון את המשפטים וכו')ז, יב(.
אפשר לפרש אומרו "והיה עקב תשמעון", שבא ללמדנו שיהיה האדם עניו ושפל
ברך, שאין חושב עצמו כלום רק הוא השפל בעולם, וכעקב הזה שהוא האיבר
הכי תחתון בכל האיברים. וזהו אומרו "והיה עקב", ר"ל אם האדם ישפיל עצמו
כעקב, "תשמעון את כל המשפטים" ר"ל מעשה אני עליו כאילו קיים את כל
המשפטים ועשאם. ועוד איתא בגמרא )ברכות הע"א(, אם ראה אדם שיצרו מתגבר
עליו יזכיר לו יום המיתה, ואין הכוונה יזכיר להיצר הרע, שהרי יצר הרע הוא
מלאך המוות )ב"ב טז, ע"א(, אלא יזכיר לעצמו ולנפשו כי מעותד הוא למות ויתכסה
בעפר ותאכל אותו הרימה, ובזוכרו זה ודאי יחלש כוחו יצרו. וזה אומרו "והיה
עקב" ר"ל אם יזכר האדם בסופו ובאחריתו ודאי ישמור כל מצוות ה' ומשפטיו.
"והיה עקב תשמעון"
ביאר הגאון החסיד רבי יצחק אברז"ל זלה"ה ממרביצי התורה בעיר מרכאש,
בספר כפר ליצחק. "והיה עקב תשמעון" פירוש "והיה" פירוש שמחה ותשחק
הנשמה ליום אחרון שיש לך שכר לחלוק עם החכם כי "בצל החכמה בצל הכסף"
בשביל ש"תשמעון" לשון הבנה פירוש תבינו "את המשפטים האלה" פירוש כי
המצוה הזאת להחזיק ביד לומדי התורה השכל מחייבה על דרך "אם כסף תלוה
את העני עמך" "ושמרתם" כמו ואביו שמר מחשב אני עליך כאלו "ועשיתם
אתם" פירוש כאלו למדתו אתם התורה כי המחזיק נעשה חכם לעולם הבא
"ושמר ה' אלהיך" השכר "את הברית" שהיא התורה משום "ואת החסד" גמילות
חסדים שהחזקת ביד החכם ושמא תאמר דבר שאין לו קצבה לא משתעבד
ושכר עולם הבא הוא ארוך על דרך "מה רב טובך" לזה אמר "ושמר ה' אלהיך
לך" ולגבי הקב"ה הוי דהר שיש לו קצבה ועוד "אשר נשבע לאבותיך" ואם נשבע
משתעבד כי שבועה חמור.
והסיר ה' ממך כ חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך
ונתנם בכל שנאך)ז, טו(.
כתב הגאון החסיד רבי יחייא שניאור זצ"ל מרבני תאפילאלת ובארץ רב שכונת
מוסרה בי"ם, בספרו יש מאין ח"ג.
קשה מהו אשר ידעת? וגם למה לא כללם ביחד ויאמר כל חולי ומדוה מצרים
הרעים? ונראה לפי רבותינו ז"ל )דברים רבה, עקב(, כי עשר מכות שבאו על
המצרים, מקודם היו מסתלקים מהם תיכף באיים על המצרים, והנה חוץ ממכות
מצרים יש עוד כל מיני מחלות, ולכן מבטיח כאן השי"ת, שאם ישראל יעשו רצונו
ינצלו מן הכל. וזה שאמר "והסיר ה' ממך כל חולי", דהיינו כל מיני מחלות, וגם
"וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת", וטעמת מהם במצרים, גם כן "לא ישימם
בך", אפילו בהעברה בעלמא, כמו שהיה במצרים שבאים עליכם ותיכף
מסתלקים, אפילו כך, לא ישימם בך, אלא ונתן הכל על אויביך ועל שונאיך.
שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד(.
כתב הגאון רבי שמואל עמאר זצ"ל בספרו שמע שמואל.
על פי הזוהר הקדוש )פרשת נח, סו(, ובמדרשים: כי מהמצות ומעשים טובים שאדם
עושה, נעשה לו מלבוש רוחני, והוא הנקרא חלוקא דרבנן, ובכל יום ויום נעשה
מעט עד שנגמר, ובגמרא אמרו, שיש מן הצדיקים שביקשו לראותו והראו להם
חלוק חסר, והוזקקו להשלימו בתיקון מעשיהם, וידוע גם שצריך להיזהר
מעבירות שאדם דש בעקביו, שאם לא כן בר מינן עבירה גוררת עבירה. ואם
יזכה למלבוש לנשמה שהוא חלוקא דרבנן, כדי שיוכל להסתכל באור החיים,
אשרי חלקו ואשרי הצדיקים.
ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש )ח, ח(.
ביאר הגאון החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה.
מה שנאמר "ארץ חטה ושעורה וגפן" וכו' בלשון יחיד. אפשר לפרש, שפירות
שנשתבחה בהם ארץ ישראל משונים הם בגדלם מפירות של ארץ ארצות, כמו
שמצינו במרגלים שנאמר )במדבר יג, כג(, ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד,
שהביאו אשכול ענבים אחד ונטלוהו שמונה מהם, ואחד נטל רימון אחד, ואחד
נטל תאנה אחת. לכך אמר "חטה" בלשון יחיד, לפי שחיטה אחת בארץ ישראל,
חשובה כחיטים רבות של שאר ארצות , וכן שעורה.
וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל )ח, יח(.
ביאר הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחמי סאלי במרוקו.
יש לפרש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד
להכיר בוראו והשגחתו עליו. ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה
ודרך זה יכנס לאבדו. הא למדת, שזכירה זו גדר לעבודת השם יתברך,
ומחסרונה ידיחנו השטן ממדרגה למדרגה למטה ממנה.
ולמען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה )יא, כא(.
איתא בגמרא )ברכות ח' ע"א(, אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבל פירוש
יש אנשים באים בימים בבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה
כתיב )דברים יא כא(, אבל בחוץ לארץ לא, כיון דאמרו לו שהם מקדימים
ומערבים לבתי כנסיות אמר האי דאהנייא להו, והתמיה מבוארת והרי
סוף סוף על האדמה כתיב ומה הועיל שמשכימים ומערבין לבית
הכנסת לעניין זה.
ופירש הגאון ז"ל ע"פ מה שאמרו )מגילה כט ע"א(, עתידין כל בתי כנסיות
שבבבל להשתרבב ויקבעו בארץ ישראל. ולפי אתי שפיר שברגע
שהם בבית הכנסת שעתיד להקבע בארץ ישראל, שייך לקרוא בהם
על האדמה, וזוכים ע"י כן לאריכות ימים.
\
מעשה רב: אריכות ימים / רפואה שלימה. מהקונטרס "פניני המידות".
שהיתי בבית הרב הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א, שאלתי את הרב במה
הארכת ימים, הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה, שרציתי לשמוע
עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עליית הרבה יהודים ממרוקו לארץ,
אימי ע"ה, עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש, וכאשר הרב קבל מכתב
שאין מי שידאג לאמו, הרב בתוך זמן קצר עזב את עולם הדיינות והרבנות,
למרות שהרב נועד עוד לגדולה, והרב עלה לטפל באמו, והוסיף הרב, ממש
שהצלתי את אימי ממוות לחיים, ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירותו על אמירת
ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.
שבת שלום הרב אברהם אסולין

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

חבורת אריות

בין גדולי החבורה, נמנו גם המקובלים: ר׳ ישעיהו הכהן", ור׳ יעקב גדליה. את ר׳ ישעיהו הכהן תארו : ״הרב הגדול והקדוש, תורה וכהונה וגדולה במקום אחד החסיד העניו, איש אלקים קדוש״. ר׳ ישעיהו, שהיה בעל נכסים, בנה מהונו בית הכנסת בעיר מרקש, ברחוב נגידים או ״דרב תאזר״ כפי שמכונה בפי העם. בית ­הכנסת נקרא על שמו, ועמד על תילו עד העת האחרונה.

ר׳ יעקב גדליה היה מו״ץ במרקש, וזמן מה היה גם מו״ץ באגאדיר ובסאלי, על כתב המקובל ר׳ שלום בוזאגלו בהקדמתו לפירושו מקדש מלך על הזוהר: ״ואריה דבי עילאי, דיתיב בתוונאי דליבאי, הנמנה תמיד לכל דבר מצוה, ויחדיו נמתיק באהבה ואחוה, הוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם, הדיין כמוהר״ר יעקב גדליה זלה״ה״.

אף המקובל הידוע מהעיר טיטואן, הגאון הקדוש ר׳ יעקב מאראגי, היה קשור זו. ומסופר שפעם אחת נחלק עם ר׳ אברהם אזולאי בפשט הזוהר, וכדרכם של תלמידי חכמים ניסה כל אחד להוכיח לחברו את צדקת דרכו, עד שגברה ידו -עקב, ור׳ אברהם הודה לדבריו.

עליו מספר החיד״א, ששמע מפי רב חסיד אחד, שר׳ יעקב היה עני מרוד, וקיים את התורה מתוך עוני ומחסור. וטעם הדבר, כי מן השמים נגזרה עליו גזירה שכל שיהיה לו יאבד, כי כך היה תקונו. ואכן, כל ימי חייו, אם בא לידו איזה ריוח מועט,  תיכף ומיד הפסידו, ונשאר בלי כלום. יחד עם חברו ר׳ אברהם ן׳ מוסא, המכנהו "החכם השלם, המקובל האלקי״, חברו הגהות לספר אוצרות חיים של רבי חיים ויטאל, כמו כן חיבר גם פירוש על האידרות.

לחבורת אריות זו הצטרף ר׳ יעקב פינטו, התקבל בה כחבר מן המנין, ועד מהרה הפך להיות אחד מראשיה.

צלוחית של פלייטון

קדוש עליון, היה ר' יעקב. איש תם, יושב אהלים, פרוש מכל ענייני העולם הזה.

תענוגותיו – מזיו השכינה. ושאיפותיו – להתקרב אליה ולדבוק בה.

שיג ושיח אין לו עם הבריות, מנותק מדרכי העם ההולכים במורדות מחשכי החומר, פניו למעלה, אורח חיים למעלה למשכיל (משלי טו, כד). חיותו בעולמה של תורה, כל הוויתו ורעיוניו נתונים בה, באהבתה ישגה תמיד. בכל תחום ממקצועות התורה ידיעותיו שופעות כמעין המתגבר, מפכות בעוז כנהר שאינו פוסק. והכל טהור, בהיר ונהיר, שמן זית זך, כי תורת אמת היתה בפיו.

בהיותו חבר באותה אגודת חסידי עליון, שרפי מעלה, דומה היה ר׳ יעקב לצלוחית של פלייטון מגולה הנתונה בחנות בשמים, קולטת ושואבת מריחות חברותיה מוסיפה בהם את ניחוחה המיוחד לה, ומפיצתו ביתר שאת. כך ר׳ יעקב, התחכך בשולי גלימותיהם של חבריו הצדיקים, שאב מתורתם ומעשיהם, הוסיף לכך את ניחוחו המיוחד לו, ורקח מרקחת נפשו לכבוד בוראו שבשמים. מצלוחיתו נדף ניחוח עדין ונדיר, המשלב בתוכו טעם יינה של תורת הנגלה, עם ריחה המשכר של חכמת הנסתר.

ואם בהשוואה לצלוחית פלייטון אנו עוסקים, כמה קולעים כלפי ר׳ יעקב, דברי חז״ל (מסכת ע״ז דף לה:), המדמים תלמיד חכם ששמו מתפרסם בעולם לצלוחית זו שריחה נודף בהיותה מגולה, ופירש רש״י שם: "מגולה ריחה נודף, והיינו דכתיב (שיר השירים א,ג) שמן תורק שמך, כשמגלין אותה ומריקין שמנה, כלומר כשאת־ מלמד תורה לתלמידים, אז יצא לך שם בעולם״.

כך גם ר׳ יעקב, תיכף בבואו למרקש החל להריק ממעיינות חכמתו לתלמידים ותוך זמן קצר התפרסם ברבים, עד ששמו נישא בהערצה בפי כל. בני העיר שהרגישו כי איש אלוקים סובב בתוכם, מינוהו לרב עליהם, ולאחר תקופה קצרה נחשב כבר לאחד מרבני האזור כולו. ר׳ יעקב לא הסתפק בכך, ומלבד ששימש כמורה דרכה של קהילת מרקש, ניהל בה גם ישיבה גדולה, אשר תלמידים רבים שחרו לפתחה, כפי שיסופר להלן (בדברי ימי אחיו ר׳ אברהם זצ״ל).

כל כוחו ומרצו השקיע ר׳ יעקב בעבודת הבורא. את האלקים התהלך ר׳ יעקב מדרגה זו לדרגה גבוהה הימנה, עלה ונתעלה בסולמו של ר' פנחס בן יאיר. מפרישות לטהרה, ומטהרה לחסידות, וכן הלאה, עלה ונתעלה עד לשמי מעלה, והגיע למעלת רוח הקדש.

מתחילה דומה היה ר׳ יעקב לארון הזהב שבמשכן, תוכו עץ, וסביבו זהב. היינו: פנימיותו חומר מורכב, אנושי, בר חלוף, וחיצוניותו זהב התורה ומעשים טובים.

אך לאחר זמן כאשר התמיד לעלות במעלות הסולם, מקדושה לקדושה גבוהה הימנה, התרומם  טפח וטפחיים, וסחף אחריו אף את אותו גוף חומרי מורכב שהכניע מהותו, הזדכך, ונהפך להיות קודש. ככל הנראה חש היטב בתפקידו הטפל, והשתדל להצניע את עצמו, למעט בדרישת צרכיו ככל האפשר, ולא להפריע.

אודות לכך זכה ר׳ יעקב בעת למודו להתפשטות הגשמיות, ולא חש בכל אשר נעשה סביבו. לסובבים אותו היה נדמה כאילו גופו כאן ונשמתו נעה בשמי מעלה, באים לשמוע קול תורתו.

לא בחינם זכה לגילוי אליהו הנביא, ולמד תורה מפיו, כפי שהללוהו חכמי הדורות: " אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא ז״ל "

כך זכה והתעלה לעשות רצון קונו באהבת אמת, ללא כוונת שכר, להדמות למלאכי מעלה העושים רצון בוראם למען שמו בלבד, ונהיה בבחינת הכרובים שעל הארון, פורשי כנפים למעלה ופניהם אל הארון, כביאור זקנו הרי״ף זצ״ל, בספר דרשותיו

״וטעם היות הכרובים פורשים כנפים ופניהם אל הארון, לומר, שלא יפנה התלמיד חכם לדבר אחר זולת אל הארון ואל התורה, כמו שאמר התנא הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והיו הכרובים פורשי כנפים שיהיה הלימוד לשם שמים למעלה, ולא לפניה אחרת ח״ו, רק ידמה למלאך ד׳ עושה רצונו מאהבה״.

172 – לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי

בשבח שבעה אבות עולם (׳כורתי ברית׳). שיר מעין אזור בעל חמש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף, טור מעין אזור ורפרין המוצג במחרוזת הפתיחה. כל טור מתחלק לשתי צלעות.

חריזה: א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד ה/ו ה/ו ה/ו ג/ד ג/ד.

משקל: עשר הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתיו על שבעה כורתי ברית. אברהם, יצחק, יעקב, אהרן, משה,יוסף, דוד סי׳נמן]:

לדוד בן אהרן בן חסין ׳נועם נורא אל כדרש׳.

מקור: א־ יט ע״ב; ק- יד ע״א.

לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי / בּוֹרְאִי יוֹצְרִי עוֹשִׂי וְקוֹנִי
לֵךְ יְרַנְּנוּ לִבִּי וּבְשָׂרִי / שְׂפָתַי וְחִכִּי וּלְשׁוֹנִי
אַתָּה הוּא מַלְכִּי יִשְׁעִי וְאוּרִי / חַי חַי יוֹדְךָּ הַיּוֹם כָּמוֹנִי
אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי / כָּל תַּעֲלוּמוֹת לְךָ נִגְלִים
5- אָבִי רְאֵה גַּם הַכֵּר נָא לְמִי / הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים

בַּר וָלֶחֶם אוֹתָנוּ תַּשְׁבִּיעַ / אָבִינוּ רְעֵנוּ זוּנֵנוּ
זְכוּת אַב הֲמוֹן שִׁמְךָ הוֹדִיעַ / וַיַעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ
עַל מִזְבֵּחַ אוֹתוֹ הִגִּיעַ / רָץ לְהַקְרִיב אוֹתוֹ לִרְצוֹנוֹ
זְכוּתוֹ תָּגֵן תָּסֵךְ עָלֵינוּ / זְכוּת אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים

10- אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, רָדְפֵהוּ / כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְפְנַי וְלִפְנִים
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה לֹא קָם כָּמוֹהוּ / יוֹסֵף צַדִּיק בֶּן זְקוּנִים
אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ / תִּזְכֹּר צִדְקָתָם לִבְנֵי בָּנִים
זֶרַע יְשֻׁרוּן הֵמָּה בַּיְּשָׁנִים / רַחֲמָנִים וַחֲסָדִים גּוֹמְלִים

אָבִי בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ יֵשֵׁב עַל כִּסְאוֹ / עֲטֶרֶת פָּז יָשִׁית לְרֹאשׁוֹ
15- מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה יָבִיאוּ / אֵלָיו יַקְרִיבוּ וְיַגִּישׁוּ
בְּתֹף וְכִנּוֹר לִקְרָאתוֹ יֵצְאוּ / צַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ
מִזְמוֹר שִׁיר יִלְחֲשׁוּ / הָבוּ לָהּ' בְּנִי אֵלִים

חָסִין הֲיָראוּי בְּמַהֲלָלָיו / אֱלֹהִים חַיִּים מֶלֶךְ עוֹלָם
מִי יְשַׁלֵּם לוֹ אֶת כָּל גְּמוּלָיו / וּמִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם 
20- בָּשָׂר בָּן נִדָּח קוֹל לוֹ קוֹל אֵלָיו / אַל תֵּבוֹשׁ וְאֶל תִּהְיֶה נִכְלָם
סֹב דְּמֵה לְךָ אֶל חַי הַנֶּעְלָם / לִצְבִי וּלְעֹפֶר הָאַיָּלִים אָבִי רְאֵה

לדוד… צורי: על-פי תה׳ קמד, א. מראי… וקוני: כינויים לקב׳׳ה, על-פי ברכת הלבנה. 2. לן… ובשרי: תה׳ פד, ג. שפתי וחכי ולשוני: השווה איוב לג, ב-ג. 3. אתה… ואורי: על-פי תה׳ מד, ו. חי…כמוני: על-פי יש׳ לח, כ. חי חי: רק אדם חי יוכל להודות לך, וכיוון בזה אל ההמשך בבקשת הפרנסה והמחיה. 4. אתה… וקומי: על-פי תה׳ קלט, ב. כל… נגלים: על-פי תפילת זכרונות במוסף לר״ה. 5. אבי… למי: על-פי שמ״א כד, יב משולב בבר׳ לח, כה. 6. בר… זוננו: בקשה על הפרנסה, על-פי ברכת המזון. 7. זכות… הודיע: שילוב שני מדרשי חז״ל: בר״ר נא, יא; תד״א זוטא כה, א. ויעקוד… בנו: על-פי בר׳ כב, ט. 9. תסך עלינו: על-פי תה׳ ה, יג. איש תם: על-פי בר׳ כה, כז.

10. 10. אהרן… ורודפהו: שילוב לשון המשנה, אבות א, יב בתה׳ לד, טז. כהן… ולפנים: כינוי לכהן הגדול. 11. והאיש… זקונים: שילוב פסוקים: במ׳ יב, ג; בר׳ לז, ג. 12. אלהי… ארוממנהו: על-פי שמ׳ טו, ב; צדקתם לבני בנים: על-פי תה׳ קג, יח. 13. ביישנים… גומלים: על-פי יבמות עט ע״א. 14. בן ישי בראש: על-פי סנהדרין קב ע״א. עטרת… לראשו: על-פי תה׳ כא, ד. 15. מכל… ויגישו: על-פי תה׳ עב, י־יא. 16. בתף… יצאו: על-פי תה׳ קמט, ג. 17. הבו… אלים: תה׳ כט, א. 18. חסין: כינוי לה׳ שהוא חזק. הראוי במהלליו: כינוי לה׳. אלהים… עולם: מתוך ברכת ׳היוצר׳. 19. מי… גמוליו: על-פי תה׳ קלז, ח. ומי… וישלם: על-פי איוב ט, ד. הקשה: לא עשה כרצונו. וישלם: יצא בשלום ולא נענש.
11. 20. בן נידח: כינוי לישראל הפזורים בארצות הגלות הנידחות. קול… אליו: על-פי יומא ד ע״ב; במד״ר יד, כא וכיוון אל בשורת הגאולה. אל… נכלם: על-פי יש׳ מה, יז. 21. סב… האילים: על־פי שה״ש ח, יד. אל חי הנעלם: כינויים לקב״ה, והשווה ׳יגדל אלהים׳.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

רבי דוד עובדיה

הכנסתו של הרב : בצפרו הייתה מסורת לפיה שכר טרחתו של הרב – הוקצו מהכנסות של בית הכנסת הגדולה. על רבי משה בן חמו מסופר " שכל צרכי הרב ואספקתו היו על הקהל והיה הדבר מסור לגזבר בית הכנסת שהיה גם גזבר העיר,

וכשלא הייתה גבית בית הכנסת מספיקה למרכי הרב היו משלימיםלו ממקום אחר וגם אחרי כן הוקצו הכנסות הקהל לרב העיר. אך לא רק מבית הכנסת בלבד הייתה פרנסת הרב, אלא אף הוסיפו להם כסף ממקורות אחרים, ובפרט נתנו להם חלק מהכנסות השחיטה

תעודה מספר 44

בע״ה התקצ"ג

להיות שבחדש תמוז יה"ל משנת ולבקר ר נ ה ( תהלים ל ו. ) לפ״ק אור זרח עלינו נהירו דעיינין ידידנו החכם השלם והכולל סוב׳ר הרז״ם ( מקובל לומד בעיון תורת הסוד )  יהודה יעלה מעלה על גבי מעלה לשם תפארת ותתלה כמוה״ר יהודה אלמאליח ( מרבני תיטואן )  ננטיריה רחמנא אכי״ר, והחכם עיניו בראשו עין ל״ו ראתה בחסרון הלב'נה ( הכסף. לבן שם למטבע של כסף המקובל במדינה, בספרי השו"ת )  ודוחק השעה ועיניו פקח בפרט בצרת הת״ח השוחטים ובודקים לצבור, שטורחם רב ושכרם מועט ואין הקומץ משביע את האריה ובלא״ה הצבור מוטל עליהם להחזיק בידם, למען יחזיקו בתורת ה', ולא זו שאינם מחזיקים בידם כראוי אף זו ששכר טורחם לא עלתה בידם כנהוג בכל עיר ומדינה, ובהיות יחידי קהלינו מקובצים לפני החכם נר״ו פיו פתח בחכמה ובתוכחת מגולה מאהבה לאמר אליהם לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים, ואין חוקר ודורש במה הם מתפרנסים, ערב ובקר וצהרים לבקרים חדשים, ומרוב הדוחק והצער אשר שרויים בו בחייהם קצים, ומערומיהם במה הם מכסים, ובעוה״ר בני אל חי למקרה הזמן משולחים ונטושים, ואין חולה עליהם ורואה בצרתם ואזן לא שמעה נעשו הכל כתרשים, הלוא תדעו הלוא תשמעו שאלולי הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים, וכהנה רבות מתוכחות מכאיבות הלבבות ועלימו תטוף מלתו חן הוצק בשפתו וידמו למו עדתו, ויהי כשומעם ויענו יחדיו כל העם, ויאמרו כל אשר יאמר מעכ״ת אלינו כן נעשה בלב שלם ובנפש חפצה, ולא נטה ימין ושמאל משבילך ותגזר אומר ויקום לך ויאמר החכם נר״ו אליהם שאלתי ובקשתי מלפני כבודכם אם נא מצאתי חן בעיניכם  זאת עשו מהיום הזה והלאה תתנו אוקייא אחת כ״ט לשור ומחצית אוקייא לשה כבשים ושה עזים (פרוטה אחת לתרנגולת) וכשומעם דברי פי חכם חן קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לדורות עולם והסכימו מהסכמה גמורה בכל תוקף דלא להשנאה מינה לדרי דרין ודלעלמין לא תתחבל לקיים כל הנמצא כתוב בספר״ בשמחה ובטוב לבב אין נקי עשיר ורש ובינוני נתון יתן הקצבה האמורה ולא יעבור כתיב  ואיש אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמוע אל דברי ההסכמה הזאת על יחידי הצבור והנגיד בראשם ישצ״ו מוטל לשתקו בנזיפה ובמהומה ובמגערת עד אשר יטה שכמו לסבול עול ההסכמה הזאת בל תמוט עולם ועד וחפץ ה׳ בידם יצלח והאל יתברך ירצה פעולם כקטורת ממולח אכי״ר ולראיה על קיום זאת ההסכמה חתמנו שמותינו ושו״ב וקיים.

ישועה אלבאז סי״ט   יצחק בכמוה״ר רפאל אביטבול סי״ט   יוסף אלקובי סלי״ט   שלמה כן המו ס״ט אברהם מאמאן סיי״ט   שלמה אדהאן ס״ט   אברהם הכהן סי״ט   צ״ל כליפא ן׳ הרוש ס״ט   צוה לחתום יחייא עטייא ס״ט   שלום בן יתאח ס״ט   שלמה צרולייא סי״ט   אברהם סמחון ס״ט   צוה לחתום יוסף לכסלאסי

גם אנחנו החו״ם מסכימים בהסכמה גמורה שלא יכנס בכלל חילוק שכר השחיטה שום אדם זולת החכמים ישצ״ו הנ״ז לקמן בשמותם עליהם אין להוסיף והמוסיף גורע וקאי בבל תוסיף זולת אם יהיה בהסכמת כל החכמים הנז״ל ובהסכמת זט״ה ומקבלין אנו עלינו שהחילוק יהיה נוהג בינינו עזה״ד דהיינו בכל עשרה אוקיות יטול מהם ידידינו אור ישראל החכם השלם והכולל הדו״מ כמוה״ר יהושע יש״י עולייל נר״ו סך שלשה אוקיות ומחצית אוקייא, וידידינו נהירו דעיינין החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמוה״ר עמור אביטבול נר״ו סך שתי אוקיות וידידינו החכם השלם והכולל כהה״ר שמואל אלבאז נר״ו סך שתי אוקיות וידידינו החכם השלם והכולל כהה״ר עמרם אלבאז נר״ו סך אוקייא ומחצית אוקייא וידידינו החכם השלם וכ׳ללא הוא כהה״ר יהושע ן׳ זכרי סך אוקייא וכגון דא אצ״ל שאיזה הכם מהנזכרים אשר יזבח לשום אדם ונתרשל ולא קבל ממנו השכר הקצוב או מחל לבעל הבהמה אותו שכר יתנכה מחלקו העולה לו ואיהו דאפסיד אנפשיה ומודים דרבנן שהסכמה הזאת מוחזקת ומקוימת עלינו ואפי׳ כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה ולראהי ח״פ בזמן הנ״ב וקיים. יהושע יש״י סי״ט עמור אביטבול סי״ט שמואל אלבאז סי״ט עמרם אלבאז ס״ט

יהושע אבן זכרי סי״ט

תעודה מספר 115

התקי"ב -1752

ב"ה

ק״ק קהל צפרו יע״א.

אחד״ש אותיותינו אלה יביעו ידברו על אודות שבאו לפנינו החכם השלם הדו"מ כהה״ר יוסף ן׳ עטייא מאריה דאתרייכו והחכם השלם כהה׳׳ר אהרן ן׳ זכרי התנו וספרו לנו שזה ימים נמנו וגמרו בני קהלם יש״ץ ותקנו להם אופן חלוקתם בהכנסות ב״ה הי״ג בינם ובין כה״ר מאיר גבאי הנז׳ עזה״ד כה״ר מאיר הנז׳ יטול חלק אחד וכהה״ר אהרן הנז׳ חלק אחד והחכם כהר״י הנז׳ חלק וחצי חלק וראינו שחלוקה זו אינה אמתית ואינה על קו היושר, איך איפשר שה״ר מאיר הנז׳ יטול חלק אחד וכהה״ר אהרן יטול חלק אחד כל אפייא שיין, וכ״ש וק״ו בן בנו של ק״ו לגבי החכם כהה״ר יוסף הנז׳ שחלוקה זו יש בה אונאה גדולה כי החכם הנז׳ עליו מוטל כל צרכי ב״ה הי״ג לעבור לפני התיבה ולדרוש ברבים בשבתות ובמועדים הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ועוד כי הוא זקן ובעל יסורין וטיפולו מרובה ואינו מן הדין שהר׳ מאיר הנז׳ יטול הלק א׳ והחכם הנז׳ שמוטל עליו כל צרכי ב״ה יטול חלק וחצי חלק, לכן ראינו אחרי רואינו ועלתה הסכמתינו שתהיה חלוקתם בהכנסות בית הכנסת כפי העת והזמן עזה״ד – על זה הדרך –  והוא שהכנסת ב״ה תתקבץ ביד הגזבר אשר ימנה החכם הנז׳ כפי ראות עיניו אשר ייטב בעיניו עם הכנסת ב״ה הקטן אשר פתחו מקרוב ויתקבץ הכנסות כל השתי בתי כנסיות הנז׳ ביד הגזברים אשר ימנה החכם הנז׳ נדרים ונדבות חנוכה ופורים ורינטא״ש – הכנסות בלשון ספרדית –  ונדבות ג׳ רגלים הכל כאשר לכל ויתחלק ביניהם עזה״ד הר׳ מאיר הנז׳ יטול רביע ההכנסות הנז׳ והחכם כהה״ר יוסף הנז׳ עם כהה״ר אהרן התנו יטלו בין שניהם ג׳ רבעים ויתחלקו ביניהם כמו שהיו מתנהגים מקדמת דנא ובזה איש על מקומו יבוא בשלום, וצ״ל שב״ה הקטן אשר פתחו מקרוב גם הוא יהיה על פי החכם הנז׳ וימנה ע״י איזה ת״ח שיהיה ראוי והגון לעבור לפגי התיבה בשכר או בחנם הן יהיה השכר משל צבור הן מהכנסות ב״ה, ואם ירצה כה״ר מאיר הנז׳ לעבור לפני התיבה ולהיות ש״ץ קבוע בב״ה הקטן הוא קודם לכל אדם ואין שום אדם יכול לעכב ואותו ש״ץ שנתמנה כבר יכבד וישב בביתו ולא שייך ביה כיון שעלה שוב לא ירד שהרי לא נתמנה ע״פ חבר עיר ואדרבא ירידה היתה לו, וגם מינוי הגזברים יהיו ע״פ החכם הנז׳ הכל לפי ראות עיניו באין פוצה פיו ומצפצף ואותו שאומר שיש לו חלק בגוף קרקע ב׳׳ה הקטן אשר פתחו מקרוב אם יברר בראיה ברורה שיש לו חלק בגוף קרקע ב״ה הנז׳ יטול שכי׳ קרקע דוקא וישומו אותה כאלו היא בית או חצר ויתנו לו חלקו העולה לו, ואם לא יברר בראיה ברורה לא יטול כלום, ובין כך ובין כך לא ינהוג שום שררה על הצבור בשביל שיש לו חלק בגוף הקרקע ולא יעשה עצמו גזבר בב״ה אלא הוא כאחד מבני ישראל המתפללים שם בב״ה הי״ג הנז'.

כללא דמילתא הכל לפי ראות עיני החכם הנז׳ על פיו יצאו ועל פיו יבואו בין במנוי ש״ץ העובר לפני התיבה בב״ה הקטן בין במינוי הגזברים ואין לשום בר ישראל קטון וגדול לערער על שום פרט מהפרטים הנז׳ ואם יערער שום אדם על שום פרט מהפרטים הנז׳ מלבד שעונשו גדול וגדול עונו מנשוא שמרבה מחלוקת בישראל, עוד יש לאלידינו לרדוף אותו עד חרמה ומחינא ליה בסילוא דלא מבע דמא,פירוש רש"י לפסוק הזה – קוץ שמכאיב ואין יציאה דם ניכר בו דהיינו נדוי –  ויוספים אנחנו לזרז אתכם שעכ״פ צריכין אתם לקבוע לחכמים הנז׳ בין לחכם כהה״ר יוסף בין להחכם כהה״ר אהרן חתנו בין להר' מאיר גבאי פרנסתם משל צבור כי מה תועיל ומה תציל להם הכנסת ב״ה ואפי׳ לא׳ מהם אינה מספקת וכ׳׳ש לג׳ בעלי בתים ויש להם טיפול ואיפשר שלא תספיק להם למלח ותבלין, ובפרט בימים האלה ובזמן הזה שנתמעטו הכנסות ב״ה שנודרים ואינם משלמין בין נדרים ונדבות בין רינטא״ש ומתהללים במתת שקרשודאי לא תספיק להם אפי׳ לכסא דהרסנא – פירוש רש"י – דגים קטנים –  אשר על כן צריכין אתם לקבוע להם פרנסתם משל צבור שכל ישראל חייבין לפרנס חכמיהם ודייניהם ואדרבא זהו כבודם של צבור כשיהיו חכמיהם מתפרנסים בכבוד ובנחת ולא בצער ובריוח ולא בצמצום, והגם שכפי הנשמע שהחכם כהה״ר יוסף הנז׳ הוא נוטל משל צבור סך חמש עשרה אוקיות בכ״ח עכ״ז אינה מספקת לו אפ'׳ להוצאות שבוע אחד כי הוא זקן ובעל יסורין ואינו לפי כבודו שיתפרנס בצער ובצמצום ובדוחק גדול, ולכן צריך לעודדו ולסומכו ולסעדו דכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וחכמה יש כאן זקנה יש כאן ועיין בח"ה סי׳ ט׳ ס״ג נאם החותמים בכסלו שנת לא י ת י צ ב איש בפניכם ¹⁰ לפרט האלף הששי בפאס יע״א ושלמכון יסגא.

יעקב אבן צור             שאול בכא״א יעקב אבן דנאן             אפרים מונסונייגו סלי״ט

רפאל עובד אבן צור                      אליהו הצרפתי                     מתתיה סירירו ס״ט

כשנתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם הדיין המציית כהה״ר יוסף ן׳ עטייא זלה״ה ראינו ועלתה הסכמתינו שתהיה החלוקה עה״ד שנזכור להלן והוא שיתקבץ כל הכנסות השתי בתי כנסיות כנז״ל ביד הגזבר ותהיה החלוקה עזה״ד כפי העת והזמן שיורשי הה׳ השי ד״ו כהה״ר יוסף גבאי זלה״ה יטולו חלק אחד בכל ההכנסות הנז׳ ויורשי הח׳ הש׳ ד׳׳ו כהה״ר יוסף ן׳ עטייא יטולו ג״כ חלק אחד וכהה״ר אהרן ן׳ זכרי הנ״ל שעליו מוטל רוב טורח צבור יטול חלק ומחצית חלק ובזה איש על מקומו יבוא בשלם והכל ככל תוקף וחוזק הכתוב לעיל נאם החותמים בחדש שבט בשנת לא יתיצב איש בפניכם לפרט האלף הששי פה מתא פאס יע״א וקיים.

יעקב אבן צור                  שאול בכא״א יעקב אבן דנאן                 אפריט מונסונייגו

רפאל עובד אבן צור          אליהו הצרפתי     מתתיה סירירו ס״ט

שעת הכושר ההיסטורית

אל מול עוצמתה של האימפריה הרומית עמדה האימפריה הפרתית במזרח. מסע הכיבושים של טריאנוס הצליח להכניע מדינות רבות במזרח, כאשר מטרתו הייתה כפי הנראה כיבושה של האימפריה הפרתית, והגעה, בעקבותיו של אלכסנדר הגדול עד לגדות נהר הגנגס.

 האימפריה הפרתית עצמה הייתה אך אגד רופף של מלכויות אוטונומיות למחצה, ועד מהרה העמיק טריאנוס חדור, כשהוא כובש את מסופוטמיה ואת ארם נהריים, אך העמים המשועבדים התקוממו עתה נגד הפולש הזר, בבבל בצפון אפריקה ובארמניה. במלחמות אלו היה לעתים ליהודים תפקיד מתסיס וממריד, וידם הייתה רבה בהתנגדות לרומאים.

ראוי בכל מקרה לבחון את הדברים בפרופורציה הראויה, וזאת מן ההיבט הגאוגרפי ה"תמים": מקומות מגוריהם של היהודים בין הפרת לחידקל היו רחוקים מזירת ההתנגשויות בין הרומאים לפרתים. בכל מקרה לא מן הנמנע שקבוצות של יהודים הצפינו והצטרפו לכוחות הפרתיים במאבקם להדוף את הפולש המאיים, אם מתוך רצון להצית אש של מרידה כלל אזורית, אשר תחליף את התרבות ההלניסטית השלטת בארצות המזרח בתרבות היהודית, ואם מתוך כך שמסעותיו של טריאנוס הביאו לכך שהצבא הרומי התרכז באזור המזרח, והנוכחות הצבאית הרומאית במקומות רבים באימפריה הייתה דלה, נראה היה ליהודי התפוצות כי שעת הכושר ההיסטורית להתחיל במרידתם הגיעה.

 נראה כי מכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, יכולה להביא לנזק ממשי, ואולי גם להביא להישגים אל מול רומא, כמו גם להישגים במלחמה האתנית בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות.

אף כאן ראוי לבחון את האירועים בפרופורציונליות ההיסטורית: ראשית – הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף ביותר; שנית – יכולתם של יהודים לאתר את מקורות החולשה של הצבא הרומי אף היא מוגזמת; שלישית – תיזמון גלובלי-אפוקליפטי הינו מופרז; רביעית – הסיבות להתנהלות מגמה מרדנית שונות מתפוצה לתפוצה; חמישית – רק מהלך רומי אנטי-יהודי, אימפריאלי בנקודת זמן מסוימת, עלול היה לעורר גל מרדני יהודי אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לאי קפריסין.

מהלכו של המרד

המרד בתפוצות

מקורות שונים, המשקפים ברובם את הצד הלא-יהודי של המלחמה, מספרים לנו על מהלכו של המרד. ההיסטוריון אוזביוס מקיסריה וההיסטוריון דיו קסיוס, וכן סופרים נוספים בני התקופה כאורוסיוס מתארים את המרד ואת נסיבותיו. מקורותינו (המשנה, התלמוד והמדרשים), מזכירים את המרד אך באופן עקיף.

המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, בלוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. בראש המורדים עמד אדם אשר חלק מן המקורות ההיסטוריים מכנים אותו אנדריאס ואחרים לוקואס או לומפסואס. מעניין להדגיש את השמות המיוונים של המורדים.

 נכון שיהודי התפוצות, באזורים פרו-הלניסטיים, כגון ערי הפוליס, היו חשופים מטבע הדברים להשפעת התרבות ההלניסטית ומנהגיה (ובכללה אימוץ שמות יווניים קלסיים), אלא שתופעה זו מרחיקה, יחד עם מימצאים ארכאולוגיים וספרותיים, את ההנחה כי מאחורי תנועת ההתמרדות עמדו ממדים משיחיים, גאולתיים. קסיוס דיו מתאר את חמת הזעם שבה נהגו היהודים כלפי הרומאים והיוונים בעריהם – אכלו את בשר אויביהם, עשו חגורות ממעיהם, ומשחו את פניהם וידיהם בדמם. מספר האבידות הוערך במאתיים ועשרים אלף איש.

המורדים המשיכו מלוב מזרחה, והגיעו לאלכסנדריה, לאחר שהביסו מצביא בשם לופוס. בטרם נכבשה העיר על ידי המורדים, הרגו תושבי אלכסנדריה את רוב יהודי עירם. המורדים נקמו את נקמת אחיהם המומתים באכזריות.

יצוין כי העדויות הארכאולוגיות, הפפירולוגיות והספרותיות מצביעות אכן על התנהלות של תנועת מרדנות והתקוממות משמעותית ביותר באותן פרובינקיות: קיריני ומצרים. תיאורים מזוויעים, כמעט קניבליים, כגון זה המובא אצל דיו קסיוס, או בפפירוסים (עת כותבת אמו של אפולוניוס לבנה:

 "ברצון האלים ובייחוד הרמס הבלתי מנוצח, מי יתן ולא יצלו אותך" – 116 לספירה) בתוספת לחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה ושעולה מאוצר המימצאים הארכאולוגיים, מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד.

ראוי לשים לב במיוחד להרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה. האם הדבר מלמד על עוצמת האלימות בלבד, או שמא גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, ואולי על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות אידאלי והתנהלות קרבות מצור הדדיים.

בהקשר זה נציין את הטקסט המעניין המופיע בתלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק נה, הלכה א): "תני (שנה, ציין) אמר רבי יודה: ' כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (=השער הכפול של הסטואה, שדירת העמודים) של אלכסנדריאה (והכוונה למבנה של בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך, שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים, בסגנון הלניסטי) גדולה … ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם … ומי החריבה?

 טרוגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס) הרשע' …". טקסט זה מסתיים באמירה העובדתית: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד" המציינת את קצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות. תמונת מצב זו, בציוריות דרמטית של הדלתא של הנילוס הרוויה בדמם של יהודים, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים‏ כדי ללמד על עוצמת החורבן, ומתוכו על ממדי המרידה.

במקביל התקוממו יהודי קפריסין בראשות אדם בשם ארטמיון. העיר סלאמיס הוחרבה, ומאתיים וארבעים אלף יוונים נהרגו. על-פי דיו קסיוס נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, ואם מישהו (ממוצא יהודי) מושלך לאי בעל כורחו על ידי רוח סערה, הוא מוצא להורג. הוראה אכזרית זו מלמדת, סימבולית, על רוגזם של הרומאים נוכח ההתקוממות היהודית. כן התקוממו יהודי מסופוטמיה אשר נכבשה זמן לא רב לפני המרד על ידי צבאות טריאנוס.

יודגש כי המרידה היהודית במסופוטמיה היא בעייתית מהסיבות הבאות: ראשית – גורמיה שונים, ובראשם – מאבק בצבא הרומאי הפולש; שנית – חלק מהטקסטים כלל לא מדבר על מרידה, אלא על "פעולת מנע" רומית, שתמציתה – תקיפת היהודים מתוך חשש שיצטרפו למקומיים; שלישית – מוקד התיישבותם של יהודי בבל היה רחוק מאוד מזירת הקרבות, מה שמעלה התלבטות משמעותית לעצם ההתערבות היהודית במרידה.