ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2015


השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626- הירשברג

סעדים...קברים

השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626

יום שבת קודש שנת שע"א, כלו בדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו. ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחין שלו"ל ( שבח לאל ותודה לבורא ) – הערת המחבר  צריך לומר יש"ו – ימח שמו וזכרו – כמו שמצאנו שורות אחדות לאחר מכן, וזה היה כנראה טעות סופר.

ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים, אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים , ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים. ונתחילו לגבות ולא הספיק היום.

ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה והחכמים בוכים ומיילים ! זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתווספו על זה חלאים רעים ונאמנים. או לנו כי חטאנו.

אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בו מולאי אשיך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחין הנזכר ימח שמו וזכרו, ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד ה"ר יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. או לעינים שכך רואות ! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים.

ואני שואל קטם מכולם, וכונו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות. על זאת אספדה ןאילילה, כי שמה ושערורה  (שַׁעֲרוּרָה

(נ') [ראו שׁוֹעָר]
1. קִלְקוּל, שְׁחִיתוּת: "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ" (ירמיה ה ל).
2.ח שַׁעֲרוּרִיָּה, סְקַנְדָּל, מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה: "כָּל נָבָל בָּהֶם רוֹאֶה אוֹתִי כְּעַבְדּוֹ, עַל כֵּן בָּאָה הַיּוֹם הַשַּׁעֲרוּרָה" (ביאליק, איש הסיפון). "וְחוֹלְלוּ לָהֶם שַׁעֲרוּרָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין" מילון אבן שושן

הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. או מכל עבר ומכל פינה ! השם יתברך יוציאנו לאורה אמן כן יהי רצון.

וביום חמישה ועשרים לכסלו שנת שע"א -1611 יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

קנסות כבדים בתיטואן ובתאדלה.

ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאה אלף אוקיות, והאלנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרת אלפים אוקיות ואפילו הספרים הניחום ערומים.

וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה הגויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים, וגזרנו תענית כמו יום ט' באב השם יתברך ינקום נקמתנו אמן כן יהי רצון.

יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ"ו ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ולאלקאייד מחמד אסנוסי.

הגידו זאת ביהודה כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות חמישה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורנו הרב יעקב רותי, והא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל יצ"ו שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל, ונתנו הקהל החמישה ועשרים אלף אוקיות בעד הנגיד.

אם יהיו כל הרקיעים גלוים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיוון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו. ובחמישה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמו שלא נוכל להעלותם על ספר.

ובי"ג לתשרי שנת השע"ב – 1611 עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחטה שווה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת.

וביום ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית כשהמלך מאסף הערביים להלחם עם אנשי פאס לבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו במצור ובמצוק וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה, כי כן מצווה המלך.

פאס וחכמיה-מעללי מולאי אליזיד-המזיד יש"ו-סופו של הצורר

ומיד באו כמה חמרים וסבלים ביום ב׳ כ״ז לאלול ונסענו להאלקצב׳א ועברו עלינו צרות צרורות יותר מפעם ראשונה ולא הניחו לנו להוציא שום קורה ותיבות כלל. ונטלו ממנו כמה מטלטלים יש בגנבה ויש בזרוע ויש בפרהסיא מלבד הוצאות הדרך רחוקה והיה שלהי דקייטא וחום הרב שבה שבר המוח ותשש כוחנו ואבד שברנו והעלים ה׳ פניו ממנו והשיב אחור ימינו והיינו נזופים למקום כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא וצדיק הוא ה׳ כי פיהו מרינו. וגזר אומר המזי״ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק, ובא השר להאלקצב׳א והכריז ע״פ המזי״ד ע״ז. וכן בכל ערי המערב גזר כן. והפסידו היהודים ממון רב, ובגד סכרנא׳ט שהיה להם רובם הכניסו אותו ליורה של צבעים להחזירו גוון אחר והיה מתעכל ובלה הבגד ולתקופת השנה לא נשאר להם שום זלטיט׳א כי בלו כולם והוצרכו לקנות גוון בגד אחר. וגבר אויב וכל משרתיו רשעים היו רוקקים בנו ומקללים אותנו, והרגו בחור אחד בדרך פא׳ס אלבאל׳י הי״ן. ושמע המזי״ד ולא שם על לב. ולא היו מדברים עמנו הגוים כ״א בקללות נמרצות ומעלילים עלינו עלילות ברשע. וגזר בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא בשם עברי. וכל היהודים גדולי המלכות שהיו משרתים לאביו יר״א הרגם יש בהריגה ויש בתליה. כמוה״ר מסעוד ן׳ זכרי ואחרים עמו תלאם מרגליהם בשער עיר מקנא׳ס ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם ולא ניתנו לקבורה עד אחר כמה חדשים שנתן להם רשות.

וכן בתיטוא׳ן הרג ב׳ יהודים. כי נכנסה בו רוח תזזית׳״של המן צורר היהודים. ושלח בכל ערי המערב לשלול היהודים ונאסרו כמה נשים, ונקרעו ונשרפו כמה ס״ת, וכמה מישראל המירו דתם, ולא נתנונו השב רוחיגו כי מדחי אל דחי יצאנו ומצרה אל צרה כזבורא ועקרבא .

העתר המחבר : כגון שעקצוהו זבור ( דבורה ) ועקרב ביחד לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זבורא יועיל קריירי, והמועיל לאחד מזיק לאחר.

וצרות אחרונות משבחות את הראשונות עד שאין בנו מי שפותח ספר כי אם א׳ מעיר וב׳ ממשפחה. ורוב הקהל והחכמים והרבנים נדדו הלכו מן האלקצב׳א. יש שהלך למקנא׳ס ורובם לצפרו. ויש שהלכו איש וביתו לפא׳ס אלבאל׳י בפונדקות ובחצרות של גוים. והיו באים מע״ש לע״ש לקנות בשר והולכים להם. ועשינו ימים נוראים וחג הסוכות כמו חי כמו חרון אף בעולם באהלים. וברבות הגשם והקור עשינו נוואוו׳ל – סוכות מקנים –  של קנים וטחים אותם בטיט ועפר. ונתקיים בנו מקרא שכתוב ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. כי היינו חונים במקום הפקר כי הגויים לא היו דרים סביבותינו והמקום בקצה העיר ומעותד למקרה ופגע לולא ה׳ שהיה לנו. והוא רחום בדין מלבד צרת יוקר השער וחוסר הפרנסה. ובחדש אדר תקנ״א – 1793 – נפלה דליקה בהאלנואיי׳ל הנז׳ ונשרפו כמה סוכות וכמה טלטל אין מספר. ויצאנו מן האלקצב׳א בלילה אל מחוץ לעיר סמוך לנהר מפגי הדליקה שהיתה עד לב השמים כי אמרנו כולנו מתים ויצאנו בבהלה בבת א׳ מן השער ונפלו זה על זה ומתה בת קטנה. ובשומעם הגוים של האלקצב׳א הסמוכה לנו באו חגורים לשלול אותנו, ונתן ה׳ בלב שר העיר ונשא עיניו וראה הדליקה מן פא׳ס אג׳דיד ואמר עתה ישללו אותם שכינהם הרעים. וחגר עצמו ואמר לחבריו שילכו עמו, ובא רוכב על סוסו ותפס כמה גוים והכה אותם ועמד שם עמנו עד שכבתה הדליקה וציוה עלינו לשרי השער והלך לו. והיינו מכריזים בכל לילה שיכבו הנרות מפני הדליקה וגם התנורים וכמה דליקות נפלו אבל לא היו גדולות.

מולאי אליזידובש' תקנ״ב בליל ש״ת אחר ערבית משום עגמת נפש אמרנו להקיף בס״ת כנהוג זכר לחרבן. כי לא נאוה לכסיל כבוד מאחר שהיינו נזופים ותהם האלקצב׳א והיתה צעקה גדולה ומרה אשר כמוה לא נהייתה שנפל דליקה גדולה ונשרפו כמו מאתים נוואיי׳ל ונשרפו כמה מטלטלים וכמה ספרים וכמה תיבות ושלחנות וחביות דבש וחמאה ולכלי"ע – שמורים מבשר מטוגן – וכיוצא ששיערו כמו עשרה ככרי כסף, ונשרף ס״ ת ולא היה פנאי כלל לפנות אדם כליו ולהבריח שום דבר כי היה דברו יתברך נחוץ והייתה הדליקה מדלגת וקופצת מסוכה לסוכה שלא כמנהג הדליקות ועלתה עד לב השמים, ואנחנו ברחנו לרחובה של האלקצב׳א וישבנו שם אנשים ונשים וטף עד קרוב לחצות לילה שבקושי כבתה הדליקה וישראל וגוים חובטים במקלות ומפילים הסוכות אולי תכבה.

ואני נשרפו לי שלשה סוכות ובכללם בה״ך וכמה ספרים. לולא עובד בני שנכנס לתוך האש והציל מעט מהרבה ולמחר בבוקר ראינו והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן כי עדיין האש דולקת בשרשי הקנים ופני הארץ שחורה כפחם, ולא התפללו הקהל ביום ש״ת כי אם מתי מספר. ונתקבצו היהודים והלכו לגרים ולאם המלך וספרו לה את כל הקורות אותנו ונמכרו רחמיה על ישראל, וכתבה אגרת למזי״ד דרך תחנה ובקשה ממנו אולי יחנן. וספרה לו שנפלה דליקה גדולה בנו. וכן האלודאיי׳א כתבו לו אגרת לבקש עלינו שיחזרינו לעירנו ותהי להיפך.

 ואדרבא שמח לאידנו ולא ינקה בע״ה ואמר בדעתו שהגרים הנז׳ שמבקשים ממני להחזירם לעירם אתן להם את העיר על דרך חתום פי שטן ולא יוסיפו עוד לדבר עליהם. וכן עשה. ובעונותינו נתקיים בנו קוה לשלום ואין טוב וכתב להם ונתן להם עירנו ונכנסו לעיר והלקו אותה ביניהם לבתים ולחצרות למשפחות ולבתי אבות. ומקודם היו דרים במבוי שלנו משפחת הפלשתים איי׳ת יימו׳ר. ובמבואות האחרים נכנסו בהם משרתיו רשעים וכל הורג נפש וכו'. והתחילו לדבר תפלתם בבית התפלה שבנו. ובמקום אשרי העם איכה יועם. במקום בה״ך הגדולה של התושבים שהיתה הריבה בנו שם ג׳אמע ושמע׳א.

וכשבנו אותה שחטו שם כבשים ותוף וחליל לסימן רע להם ולא נשאר לנו לקוות כי אם לאבינו שבשמים הוא יסבב סבובין עד שנשוב לעירנו. וביום ו׳ ערב שבועות בא שרי״ף א׳ במאמר המזי״ד לתפוש הקהל ליתן ה׳ ככרי כסף, כי אמר שיש ביד ה״ר בנימין בן סמחון ואחיו פ׳ וה״ר יעקב בן סעדון הממון של לחזאן בכ׳א.

ותפש אותם ואסר אותם בבה״כ של האלפסיי׳ן בכבלי ברזל ואמר שיתנו לו ממון של העלוב ה״ר מרדכי אשריקי הי״ן שהרגו ושרפו במקנא׳ס וממונו הוא בידם, ותפש האנשים הנז׳ יום ה׳ וכל ליל ו׳ היה מכה בהם מכה רבה מאד ונתנו מה שנתנו חנם ולא רפה ידו מהם עד שהודו בע״כ בפני הפלילים שלהם שיש בידם ממון הנז'.

ומחר יום ו' בבקר השכם בא הגוי הנז' להאלקצב׳א וסגר אותה ושלח מלאכי חבלה לתפוס הקהל והחכמים הנמצאים שם. וכשמעי ברחתי וטמנתי עצמי בחפירה א׳ תחת הקרקע כל היום ההוא. ותפס כמה חכמים וקהל והוליכם דרך עקלתון כדי שלא יכירו בהם שכנינו וסגר אותם בבה׳׳כ הנז' והתחיל להכות בהם מכה רבה והתחילו לפרוע ממון הנז' והאנשים הנז' נתנו כמו ג׳ אלפים מתקאלים והשאר התחילו לפרוע הנתפסים האחרים, וגזר עליהם שבליל שבת יהיה הכל פרוע ואם לאו יעשה להם משפט כתוב.

 ונתן ה׳ בלב הכבודה יאקות אשת ה״ר יוסף ן׳ עטיא הנז׳ והלכה לשר אלגנימ׳י וספרה לו כל המאורע שעשה שרי״ף הנז' ובא השר הנז׳ ואמר לו מה המעשה והאכזריות הזה אשר אתה עושה, לא ירצה ה׳ בו. והשיבו בעזות מצח ובחציפות דברים רעים. וכשמעו השר הנז' כעס הרבה וקללו והלך למזי״ד ואמר לו אדוני מה המעשה הזה שעושה השרי׳ף הקטן ביהודים שרצה להרוג קהלה. אם מאת המלך היה הדבר תנם על ידי ואני אתנהל עמהם לאט לאט ואם לאו למה יומתו מה עשו. ונתן ה׳ בלבו והפכו לטובה ואמר לו שיתיר אותם ממאסרם ושרי׳ף הנז׳ לא יכנס בהם כלל. וכן היה התירם והממון שכבר נתנו בטלו המזי״ד ואז יצאנו מהמטמוניות שחייבו בו כל יום ו׳ ולא הזמין שום אדם דבר מה לשבת כי היה חרון אף הרבה ובהלה ומהומה ופחד בלב כל העם עד ששלח ה׳ תשועה.

סופו של מולאי יזיד המזיד בעיר מראכש- פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה

נמצא שישבנו בהאלקצב׳א בגולה כ״ב חדשים כנגד כ״ב אותיות התורה לכפר עלינו. ואם באתי לספר חטאת הצבור יכלה הזמן, ולא ספרתי כי אם צרת צבור והיו צועקים לילה ויום עד שעלתה צעקתם את פני ה׳ שילך לתפוס עיר מראק׳ס והלך והגיע לשערי העיר בסוף שבט ש׳ תקנ׳׳ב י״ולא רצו לפתוח לו השער כי המלך מולאי היסאם לא היה שם ויראו ממנו והיו מתלוצצים עליו באומרם שהמלך הנז׳ הוא בעזרם ולא יכול לעשות להם שוס דבר. ובא שוער א׳ ופתח לו השער הפונה לעיר היהודים ונכנס משם בלילה והרג כל השוערים וקודם עלות השחר שלח כל מחנות שלו לשלול שלל ולבוז בז קהל מראכי׳ש, ובעונותינו שרבו באו על העיר בטח ועדיין רובם ישנים נשים וטף ושללו אותם בזוזי ובזוזי דבזוזיי•״ – שודדים, ושודדים המשודדים – והרגו מהם ובעלו ואסרו כמה נשי כהנים והיו בועלין הנשים לפני בעליהן כשזה קם זה נופל ונהרג ת״ח ונשבו כמה נשים ובתולות ופגעה בהם מדת הדין.

ושהו בשלל ג; ימים ונטלו אפילו דלתות הבתים והחצירות ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. ונאספו כל הקהל אנשים ונשים וטף בבית הקברות והם ערומים רעבים גם צמאים בימי הקור כנז׳ ג׳ ימים. וביום הג׳ שלח להם לעפ׳ן ־ חנינה – וגזר על הגוים הדרים שם כמה גזירות והרג כמה גדולי העיר. ואחייכ עשה במרמה והכריז שיתקבצו כל הגוים בג׳אמע הגדול לחדש שם המלוכה. וכשנתקבצו אמד להם חרב חרב. וסבב אותם במחנותיו והרגו בהם הרג רב. ושמענו שכל המבואות והשוקיים היו מלאים בפגרים מתים והלכו אליו בלמחאדיר״ – בקבוצות ומועצות – למחול להם ולא הועילו. ואח״כ ביום ב׳ בשבת יצא למלחמה עם אחיו מולאי היסא׳ם הנז׳ ונצח אותו במלחמה אע״פ: שהיה במתי מעט נגד אחיו הנז' והרג בהם הרג רב כי היה אביר לב וגבור בקרבות, ואמרו שאין מספר להרוגים שהרג באותה מלחמה והגיע עד מחנה אחיו וכזאנ׳א – אהל במחנה –  שלו ואילולי ברח אחיו היה נתפש חי.

ונטל כל כליו והתיבות. ולמחר יצא למלחמה והתחיל לנצח אותם והרג הרבה. וירא ה׳ את עוני עמו ישראל ונתמלאת מאתו ויצא גוי א' מתוך המלחמה ויד בו מכחל׳א״ – ירה בו ברובה ונכנס הכדור בכיס השתן שלו –  ונכנסה בו רצאצ׳א סמוך לכיסו והחלה מעט וקשר אותה וחזר למלחמתו והיו אחריו ג׳ רעיו בזרזבאנ׳ת והיו ממלאים לו והוא מכה בהם ומעולם לא החטיא כלל כי כולם היו, באים בגופות ומתים.

ולעת ערב החלה הרבה ואמר להם שיחזירו אותו לעיר ושלח אחר גדולי העיר כמו מאה ועיוור עיניהם בצפאפד – בשיפודים – ואח״ב הרגם ואמר לסופר שיכתוב לעיר פא׳ס אלבאליי שיתפסו הגדולים שלהם ולכלם בשם יקרא ויהרגו אותם. וכן לימקנא׳ס כתב שיתפסו הגדולים שלהם ויהרגום. והיהודים שיצאו מן העיר. וכן לצוויריא. באופן שכתב להשמיד כמה נפשות כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך מלכו של עולם ולא יניח ברכה אחריו. ולעת ערב יום ג׳ מת בלי חמדה ובלי תאוה עם היות שלא הניח פינה שלא נשיטתח בה לעבירה והיו לו כמו מאה נשים והיה בועל אותם זו בפני זו כמו שספרו לי מי שראו אותו.

והיה צד נשים מתחת בעליהן יש בגלוי ויש בסתר וכן משכב זכור וכ״ש השתיה לקבל אלפא חמרא שתי פסוק מדניאל ה' ופירושו כנגד אלף איש היה שותה יין –  יין ושכר ומלבושים נאים כמו התוגרמים. ברוך הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמולי לכל אויבי נפשנו. ברוך האל המושיע. ומיד קמו עמדו גדולי המלכות לבטל הגזירות ולשלוח ספרים ביד הרצים רוכבי הרכש קודם שיעשו שום פעולה באגרות הראשונות. וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ונתבטלו גזירותיו ומחשבותיו אשר חשב על היהודים. שבלכתו למראכיש אמר לשרים שלו בדרך תדעו שבחדש אדר הנכנס יש ליהודים פורים ואומרים שבשביל המן שרצה להשמידם ונהרג עושין יום טוב. והוא נשבע שבשובו ממראק׳ס יעשה להם כמו המן. ברוך מפר מחשבות אויבינו ולא תעשינה ידיהם תושייה. ובסוף שבט באה השמועה לפא׳ס שנפגר המזי״ד ונתקבצו הפלשתים והאלודאי״א וליעבי״ד שבאו מימקנא׳ס לפא׳ס אלבאל׳י ואמרו הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך ירי׳א, והסכימו כולם יחד בפה מלא כאילו יצתה בת קול מן השמים שימליכו את סי׳ מולאי סלימאן יר׳׳ה בן המלך יר״א. והוא איש דעתן ומעולם לא הלך בגדולות ובנפלאות ׳כאחיו בני המלך אלא היה קורא דוקא. ומתחלה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבל עליו ומלך מלך ומחל להם בכל המסים וארגוניות שהיו בימי אביו והמזי״ד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאד ואמר להם מה שבלבכם לעשות בע״ה אעשה אותו, והיה זה בח״י לאדר. וביום ש״ק הלך למקנאס לחדש שם המלוכה ואמר לקהל שילכו עמו ג׳ מהם ושם יעשה רצונם. וכן עשו הלך הנגיד ה״ר יוסף עטייא וה״ר דוד אלכרייף ובנימין בן סמחון י״ץ ונתעכבו שם

עד יו״ט ב׳ של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו. ולמחר יום א׳ של חול המועד שלח לנו השר לקאייד עייאד עז״א עם כל השרים ליסע מן האלקסבא לעירנו. ומיד באו כמה חמרים וסבלים ונסענו בשמחה

ובטוב לבב ונכנסנו לעירנו תהלות לאל. ומצאנו כל הבתים והחצרות חרבים. כי בשומעם האלודאיי׳א שהוחזרה לנו העיר נכנסו ליל מוצאי יום טוב מגדולם ועד קטנם וסתרו ונטלו כל הקורות והדלתות והתיבות

וכל הנקרא בשם עץ. ולא נשאר משוכלל כי אם דבר מועט מקורים בקורות דוקא.

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15 המרות המוניות בפאם במאה ה-15

פגיעות

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15

המרות המוניות בפאם במאה ה-15

הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.

מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.

לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).

המרה ואפשרות לחזור ליהדות

בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.

 יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.

יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.

ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.

 אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20

המתאסלמים בפאס

יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.

לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים  Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.

 האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.

המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.

התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:

 הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.

הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.

במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.

 אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.

מלאכים בשמי מרוקו – נהוראי שטרית

מלאכים בשמי מרוקו

תיאור מציאות שנות ה- 50 במרוקו אחרי פתיחת שערי העלייה

בעת ההיא במרוקו ילדתי היקרה,
הופצו שמועות שמלאכים מן הארץ הקדושה,
באו וזרעו מפיהם במתיקות את הבשורה:
'קמה ארץ- ישראל מעפרא דקודשא'

המוני היהודים על טפם יצאו מן "המלאח",
תמהים וכמהים, היכן המלאכים? שואלים,
ותקום בהלת השמחה לעזוב ולברוח
"זאת עלייה!" תיקנו השליחים הטובים.

התורים נשתרכו לעלייה ברחובות הערים,
הערבים נדהמים ממראה עיניהם, שואלים:
"למה אתם עוזבים אותנו? הלוא כמונו כמוכם!"
ליהודים הייתה תשובה: "לזה ציפינו אלפי שנים!"

העומס והלחץ על פעילי העלייה הכריעו אותם,
הם ברחו על נפשם וסגרו את משרדי הרישום,
אלא, שאחרים פתחו מחנות לקליטת המוני-העולים,
אז באו השלטונות וסגרו המחנות ומוסדות היהודים.

וכך היה המצב: עלייה וסגירה, בורחים וחוזרים,
היהודים לא נרתעו, ולא נסוגו אפילו מהסלקציה,
והנה ילדתי, אנחנו כבר ששה עשורים בונים ונבנים,
באנו כאן עם כל מורשתנו לרבות "המימונה והמופלטה".

תמונה: Jewish Agency for Israel

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר