ארכיון יומי: 20 בספטמבר 2015


מנהגי יום הכפורים אצל יהודי מרוקו- רפאל בן סמחון

אמירת כל נדריאהרן בן חסין זל

סדר התפילות של יום הכיפורים נפתח בפיוט שהוא כעין וידוי ובנעימה מיוחדת שוברת לב, משום שחייבים להתוודות אחר הסעודה המפסקת:

לן אלי תשוקתי,  בך חשקי ואהבתי,

לך לבי וכליותי,  לן רוחי ונשמתי…

אחרי פיוט זה, כל קהל בית־הכנסת עומד כאיש אחד בשקט מופתי, לשמיעת כל נדרי.

כל נדרי במכנאס

לעולם לא אשכח את התמונה היפה שנחקקה בזכרוני, המתארת את אמירת כל נדרי בליל־הכיפורים בעירי מכנאס, בבית־הכנסת של המשפחה על־שם סבי מוהרי״ע בן סמחון . בבית־כנסת זה התפללו בני משפחתו של המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין וכן בני משפחתו של ר׳ חיים מרעיון . על בית־כנסת זה נרקמו אגדות רבות, שליח ציבור שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים, היה ר׳ דוד בן חסין צאצא של המשורר בן חסין, שני הסומכים שלו היו ר׳ אהרן בן חסין גם כן צאצא של אותו משורר ור׳ יהושע מריג׳ון זכ״ל .

בית הכנסת הזה שהכיל 80 מקומות ישיבה, היה מלא מפה אל פה, זאת בנוסף לחלק של יראים, שנהגו לעמוד במשך כל התפילות של היום הקדוש ולא ישבו בכלל עד תום התפילות. בכניסה של בית־הכנסת הזה, ישבו ״ליהוד למספ׳ריה״ (הרוכלים שבכפרים), אלה יהודים שחיו בכל ימות השנה בכפרי הסביבה לרגל מסחרם עם הגויים ובימים הנוראים וכן בשלושת הרגלים היו עולים העירה לחוג את החגים עם בני משפחותיהם. אלה היו אנשים בריאים בגופם, ואשר פניהן שזופי שמש, הם היו טיפוסים ברובם תמימים ועממיים .

כל המתפללים עטו ״גאלאביות״ לבנות ועטופים בטליתות ג״כ לבנות וכך היו נראים כמלאכי רום שירדו זה עתה להתפלל עמנו.

שליח ציבור היה כאמור ר׳ דוד בן חסין, קשיש ונמוך קומה, בעל עיניים חומות בוערות, זקנו צחור כשלג ויורד על פי מידותיו, מצחו גדול ורחב, פניו לבנים, ראשו מכוסה בצעיף החום כדרך רוב החכמים המיוחסים וכל כולו לבוש לבנים ולמעלה מזה ״הסלהאם״ הלבן (בורנוס) המוכר שלו. כל אלה נתנו לו תואר פני מלאך אלהים. הוא היה קם בכפיפת ראש לפתיחת ההיכל, עיניו כבושות בקרקע ומיד, כל הקהל עמד על רגליו, הושלך הס בבית הכנסת, הרב הזקן מתאמץ לפתוח את ארון הקודש ושני עוזריו ה״סומכים״ מוציאים את ספרי התורה ומשאירים את ההיכל פתוח, מיד נשמע קולו של ר׳ דוד הזקן והוא פותח במלים:

׳׳בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא״…

באותו רגע רואים אנשים מרצינים, קפואים ממש, ארשת פניהם משתנה, אחדים מזילים דמעה, אחרים מכסים את פניהם בטליתותיהם, שלא יראו אותם בוכים, התפילות והמתפללים מקבלים משמעות חדשה. החזן הזקן ממשיך בקול רפה וספוג כאב. . .

״ועל דעת הקהל הקדוש הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין״.

ברגע זה, כל המתפללים מרגישים מלוכדים כאגודה אחת, כי יום זה הוא היום המקודש מכל הימים, והחזן הזקן ממשיך בידיים רועדות להחזיק את ספר התורה ומצהיר:

״כל נדרי, ואטרי, ושבועי, ונדויי, וחרמי, וקונמי, וקונחי וקונסי, די נדרנא, ודי נדרנא, ודי אשתבענא, ודי נשתבע, ודי נדינא, ודי ננדי, ודי חרמנא, ודי נחרים, ודי אטרנא על נפשתנא, ודי נאסר, מיום הכפורים שעבר, עד יום הבפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הבפורים שיבוא עלינו לשלום, נדרנא לא נדרי, ושבוענא לא שבועי, ונדויינא לא נדויי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי״.

באותה שעה, המתפללים חשים עצמם מזוככים מכל עוון ועונים לו בקול

רם:

״כולהון אתחרטנא בהון, יהא רעוא די יהוו שביתין ושביקין, לא שרירין ולא קיימין, ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לבל העם בשגגה״.

שלוש פעמים משננים את ״כל נדרי״ ובכל פעם היא נאמרת מפי חכם אחד משלושת החכמים המחזיקים כל אחד ספר תורה בידו וכל פעם בסולמות שונים. מדי פעם עולה קולו של החכם האומר אותה, הלחן המופלא מעלה יותר את התפעמות הלב של המתפללים.

הראשון מתחיל בטון נמוך, כמעט בלחש, השני עובר לסולם קולות גבוה ומכניס את כל הקהל לעולם יותר רציני והשלישי יותר ויותר גבוה.

אחר־כך אומר השליח ציבור את ההתרה את האחרונה.

שרוי לנו מחול לנו מותר לנו (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ומחול לנו ולכם ומותר לנו ולכם (ג׳ פעמים

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל ומחול לנו ולכל ישראל ומותר לנו ולכם ולכל ישראל (ג׳ פעמים)

שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מטה ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה (ג׳ פעמים)

סלח נא לעון העם הזה בגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה ושם נאמר: ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (ג׳ פעמים).

והקהל חוזר על כל פסוק ופסוק.

תוכן תפילת ״כל נדרי״ והתרת נדרים ושבועות של כל ימות השנה, מטרתם להיטהר ביום הקדוש מכל שמץ של עוון. יש הסוברים שתפילת ״כל נדרי״ חוברה בארצות שמסביב לבבל, בסביבה שהייתה שטופה בהשבעות, משם נתפשט המנהג בכל הארצות ונתחבב על ההמונים אשר קצתם אמרוהו כנוסחה מאגית, אחרים משערים ש״כל נדרי״ נתחברה בימי הגאונים.

הערת המחבר : ספר החג והמועד, עמי 46: משערים כי ״כל נדרי״ נתחברה בתחילת ימי הגאונים ולא בבבל כפי שסברו, שכן גאוני בבל התנגדו לה בכל תוקף, אולם בעל ה״מנהגים״ סובר שתיקנוה בבבל, מה עוד שהיא מנוסחת בארמית ובבבל דיברו ארמית.

על יסודו של ניגון ״כל נדרי״ קיימות דעות שונות המייחסות אותו לתקופת האנוסים בספרד, הניגון מבטא את זעקת השבר של המעונים על קידוש השם בספרד. אחרי תפילת ״כל נדרי״ נהגו רבני בתי־הכנסת לברך את המלך (הסולטן) של מרוקו. אחריו עשו שתי ברכות מיוחדות, אחת ל״חתן בראשית״ והשניה ל״חתן מסיים״, המכונה ״חתן שמחת תורה״ . אחרי כל הברכות, נאמרה השכבה כללית לנפטרים, שבה כל אחד עשה השכבה לקרוביו ויקיריו.

כאן יש לציין שבכמה קהילות במרוקו, השתמשו בהשכבה מיוחדת בליל כיפור וזהו נוסחה:

נחית נפשין, ורחמין נפישין, ושביקת חובין, זכותא מעלייתא וחולקא טבא, לחיי העולם הבא, בין צדיקייא תהא מנוחת רבותינו, אצילינו, נזרי ראשינו, כלילי תפארתינו, מחמדי עינינו, רחם ה׳ אלהינו על כבוד החכמים והדיינים והגאונים והדרשנים, והחזנים והסנהדרין והסופרים והפייטנים וגבאי צדקה, ומלמדי תינוקות ובעלי מקח וממכר ומי שנפלה עליהם מפולת, ומי שנשכו נחש ועקרב, ומי שטרפם אריה ביער ובדרך ובמארב, ומי שנטבעו בים ובנהרות, ומי שמתו ביבשה איש או אשה בצמא, ומי שמתו במגיפה או במיתה משונה ביד אומה קשה, וכל שמסרו נפשם להריגה על קדוש השם, בין בארצנו, בין בכל העולם, בין במזרח, בין במערב, בין בצפון, בין בדרום, בין בעיר, בין בשדה, וכל מתי ישראל אנשים ונשים וטף, המלך ברחמיו הרבים יחוס ויחמול עליהם, ויחלץ עצמותיהם, ויכפר אשמותיהם, וימחול עוונותיהם, ויפיל בנעימים חבלם וחלקיהם, וישים כבוד מנוחתם עם צדיקים בגן עדן עם ישיני חברון וחברת משה ואהרן, וילוה אליהם השלום, ועל משכבם יבוא שלום ותהיה עמידתם והקיצתם בתחיית המתים בעגלא ובזמן קריב, אמן.

גם לקהילת דבדו יש השכבה מיוחדת הנאמרת גם־כן בליל יום הכיפורים. אחר תפילת ערבית.

רבים מבין יקירי הקהל, חסידים ואנשי מעשה נהגו להישאר ללמוד והיו גם שעשו את כל הלילה בלימוד בבית־הכנסת, היו גם שנהגו להישאר עומדים על הרגליים בזמן התפילות ביום כפור בלי לנוח רגע, כרמז ״כי למשפטיך עמדו היום״ (תהלים קיט ל) והיו שעשו גם תענית דיבור.

בתוניסיה היראים הקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.

שירו של ר' אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד-לך אלי תשוקתי

 

לך אלי תשוקתי ר' אברהם אבן עזרא
ספרד מאה 12
 

 

 

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי   בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי   לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי   וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי   וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי
לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי   וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי
לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי   וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי
לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי   כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי
לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי   לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי
לְךָ מַלְכוּת לְךָ גֵאוּת   לְךָ תֵאוֹת תְּהִלָּתִי
לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה   הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי
לְךָ אוֹחִיל בְּעֵת אָחִיל   כְּיוֹלֵדָה בְּאַנְחָתִי
לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי   וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי
לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה   עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי
לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח   וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי
לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק   עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי
לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי   וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי
לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה   עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי
לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי   וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי
לְךָ אִכַּף וְאֶפְרֹשׁ כַּף   שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָתִי
לְךָ אֶבְכֶּה בְּלֵב נִדְכֶּה   בָּרֹב שִׂיחִי וְתוּגָתִי
לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה   חֲמֹל עַל כָּל תְּלָאוֹתִי
וְגָדוֹל מִנְּשׂוֹא חֶטְאִי   וְגָדְלָה יַָד מְשׁוּבָתִי
וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי   וְקָצַרְתִי זְרִיעָתִי
וְאוֹי עָלַי וְהָהּ לִי אִם   תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי
וְיִצְרִי צוֹרְרִי תָמִיד   כְּמוֹ שָׂטָן לְעֻמָתִי
יְעָצַנִי וּפִתָּנִי   בְּמוֹעֵצוֹת לְרָעָתִי
וְעָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ   חֲמָסִי עִם תְלוּנָתִי
וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי   עֲוֹנוֹתַי בְּמִטָּתִי
מְאֹד אֶפְחַד וְגַם אֶרְעַד   מְאֹד יִגְדַּל מְהוּמָתִי
וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר   לְפָנֶיךָ מְעֻוָתִי
וְאֶעֱמֹד נֶגְדְּךָ עֵרוֹם   וּמַה תִהְיֶה תְשׁוּבָתִי
בְּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי   וְאֹכַל מִפְּרִי דָתִי
וְיָבוֹאוּ יְמֵי שִׁלוּם   וְתִקְרַב עֵת פְּקֻדָתִי
וְשִׁמְעָךְ עֵת שְׁמַעְתִּיהוּ   מְאֹד זַעְתִּי וְיָרֵאתִי
וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ   וּמִי יִהְיֶה תְמוּרָתִי
וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לְךָ אֶתֵן   וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי
וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי   וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי
וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי   הֲרֵעוֹתִי וְהִרְשַׁעְתִּי
וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי   וְחָטָאתִי וְהֶחְטֵאתִי
וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי   וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי
וְלוֹצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי   וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי
וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי   וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי
וַעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי   וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי
וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי   וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי
וְרָשַׁעְתִּי וְשִִׁׂחַתְתִּי   וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי
וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ   וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע   וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי
וְכִחַשְׁתִי וּמָעַלְתִּי   וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּוֹתִי
וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי   וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי
וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי   וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי
וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ   וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי
וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ   וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי   וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי
וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא   עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי
וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי   כְּלִמָּתִי וְגַם בּוֹשְׁתִּי
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס   וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי
וּמוֹחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן   וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי
וְאִם תָּבִיא בְּמִשְׁפָּט עַבְ-   דְּךָ מַה הִיא גְבוּרָתִי
וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי   וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי
כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף   וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי
וְנֶאֱלַמְתִּי וְנִכְלַמְתִּי   וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָּמִיד   לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁאֵלָתִי
וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי   מֵעֲוֹנוֹתַי וְחַטָּאתִי
וְהַבֵּט רֹב תְלָאוֹתַי   וְדַלוּתִי בְּגַָלוֹּתִי
וְאַל נָא תַּעְלֵם אָזְנָךְ   לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי
עֲרֹב עַבְדָּךְ לְטוֹבָה גַּם   אֱמֹר נָא דַי לְצָרָתִי
וְהַרְאֵנִי תְשׁוּעָתָךְ   בְּטֶרֶם יוֹם תְּמוּתָתִי
וְיוֹם נָפְלִי בְּפַח מוֹקְשִֵׁי   סְמֹךְ נָא אֶת נְפִילָתִי
וְלַעֲנָה שָׂבְעָה נַפְשִׁי   עֲדֵי קַצְתִּי בְְּחַיָּתִי
עֲשֵׂה עִמִּי לְטוֹבָה אוֹת   וְקוּמָה נָּא לְעֶזְרָתִי
הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי   וְרִנָּתִי וְטוֹבָתִי
וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי   וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי
שְׂשׂוֹן לִבִּי וְאוֹר עֵינַי   וּמָעֻזִי וְחֶמְדָתִי
וּמַרְגּוֹעִי וְשַׁעֲשׁוּעִי   מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי
הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָתְךָ   וְלָךְ תִהְיֶה עֲבוֹדָתִי
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה   וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי
וְהוֹרֵַנִי דְרָכֶיךָ   וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי
וְתִשְׁמַע אֶת תְְּפִלָּתִי   וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי
בְּכָל לִבִּי דְְּרַשְׁתִּיךָ   עֲַנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי
אֲנַסֵּךָ אֶת דְּמָעַי לָךְ   מְחֵה חֶטְאִי בְּדִמְעָתִי
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִֵי   יְיָ הִיא וְנַחֲלָתִי
אֱסֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי   בְּחַסְדַָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי
וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ   רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי
וְעִם עוֹשֵׂי רְצוֹנֵֶךְ   תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי
וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן   וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי
וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ   בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי
יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ   וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי
וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ   וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי
וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ   יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ   תְּנָהָ נָּא אֶת מְחִצָתִי

מתוך אתר פיוט….

על הפיוט
שירו של ר' אברהם אבן עזרא, מגדולי משוררי ספרד, הפותח את תפילת ערב יום הכיפורים (לפני 'כל נדרי') במנהגים הספרדיים. במהלך הדורות יוחס הפיוט גם לר' יהודה הלוי אולם לפי דעת המחקר מחברו של הפיוט הוא ר' אברהם אבן עזרא.
זהו שיר אישי מאד. ברגש עז מבע פורש המשורר את צפונות לבו ואת רגשותיו העמוקים, את כמיהתו והשתוקקותו אל האל ואל קרבתו. הוא מודה לאל על כל אשר קיבל ממנו – מעצם היותו וחיותו ועד למיתתו ומבקש מחילה על חטאיו ומשוגותיו.
פרק מרכזי בשיר תופס וידוי המשורר על חטאיו, וידוי המנוסח אף הוא באופן אישי, על אף שהוא נשען על נוסח הוידוי הקיים בתפילה. כשהוא בוש נכלם וחרד, מתוך תחושת אפסות עצמית והתמסרות מוחלטת, מונה ר' אברהם אבן עזרא אחד לאחד את כל אשר העוה והרשיע, ופונה בתחינה אל רחמיו וחמלתו של הקב"ה. בסופו של הוידוי והפיוט פורש המשורר את בקשתו לזכות להגיע לגן עדן, עם פטירתו מן העולם, ולחסות תחת צל כנפיו של האל. באופן עדין וציורי להפליא הוא מתאר את המלאכים שיקדמו את פניו לשלום ויובילו אותו לגן עדן, שם ייהנה מהאור הגנוז ומצל השכינה. אפשר לשער שהפיוט יועד במקור להיאמר טרם מיתה, מעמדת מוצא של וידוי ושל התבוננות לאחור על החיים, המעשים והרגשות.
שפתו האישית של הפיוט והרגש הפועם המובע בו, העמידה החשופה נוכח החטאים ואל מול האל, הקנו לו מעמד של כבוד הן בתפילות יום הכיפורים הן בפיוט המתחדש של ימינו. שני לחנים חדשים חוברו לפיוט – האחד של מאיר בנאי ובביצועו, והשני של יאיר גדסי, לחן שזכה לפופולאריות רבה ולמבצעים שונים.

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים-רבי יהודה הלוי…..

הקטע שמסמל עבורי יותר מכל, את יום הכיפורים, עת אבי ז"ל, והיה זה יום הכיפורים האחרון שלו עלי אדמות, עמד במרכז התיבה, מימינו הרב שלוש ז"ל ומשמאלו, ומימינו הרב אלימלך…בית כנסת צנוע, ללא הדר וללא פאר, צריף אזבסטונים שהפכו אותו לבית הכנסת…הפשטות הייתה במראה בית הכנסת אך העומק היה בלב…תפילה תמימה, תפילה זכה, הכול לשם שמיים,,,ללא הדר וללא שררה וכמובן ללא שום תגמול, הכול למען הציבור אשר מסר בידיהם הנאמנות של שלושת הצדיקים התמימים האלה, את התפקדי החשוב ביותר, ייצוג הציבור בפני בורא עולם שיקבל את תפילותיהם ברצון… …..שלושתם " אנשי תמימי דרך " מוביתפילה בכותללים את תפילת שחרית ומוסף בעצם את כל התפילה של היום הקדוש הזה..איש איני מעז להתערב, איש אינו פוצה את פיו, כולם מרוכזים בסדר העבודה, פסגת תפילת המוסף…יש כאלו שאף מזילים דמעה, אולי מזכיר להם את העבר, בחלק הכי מרגש המעלה את הנשמה מעלה מעלה…..תתקבלנה תפילותינו ברצון מן השמים…

 

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילְךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

 

ביאורים לשיר.

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים. בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות " ממשלות " של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….

והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות….

והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

1 – ואין – ואין לדמות אליך ( אחר )

2 – טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

3 – מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך

 

– –  הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?

 וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

 

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

 

10 – יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

 

10 – ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11 – לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12 – עמדו – חדלו

 

15 – שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

–עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

 

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

 

20 -רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

 

20 – הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21 – באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22 – קדוש – קדושת המלאכים

23 – מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24 – המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

 

25 – וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אחורים לָאֲחוֹרַיִם הַנִּרְאִים

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב " כזורי " וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

 

30 – וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

 

30 – אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

32 – שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

33 – ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 – עליהם – על חיליהם

 

35 – מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשָּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

 

36 – ואין מוות – ב "כוזרי " והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו-  מערכותיו

39 וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל

 

40 -מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשְׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב " כוזרי " וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

 

45 – אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

 

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

 

50 – וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

 

50– משורר- דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 מאוצרו – של הקב"ה

54 התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עדן

 

55 – דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָּנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וְרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידְךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

 

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

 

60 – וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / בפי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מלאכותך

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לעושיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרְכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

 

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

 

–65 –  יְשֻרּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוּ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

וְיוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנְנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ ליודְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

 

70 –  פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח

ממזרח שמש עד מבואו

ז. נגד יבום על ידי אח משומד

ר׳ אליהו מזרחי(נפטר רפ״ה/1525) דן בשאלה בדבר אדם ערירי שאחיו היה משומד. כדי למנוע שאשתו תתיבם על ידו, כתב לה גט על תנאי שאם ימות יהא הגט תקף. מיד לאחר שמסר את הגט לשליח להוליכו לאשה – נפטר. השאלה האם הגט תקף. תשובת הרא״ם חיובית, בין השאר מהנמוק דלקמן:

וכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דמתייא לידי תקלה (=וכי חכמים מתקנים דבר שמביא תקלה?) והתורה שאמרה ״כי ישבו אחים יחדיו״ (דברים כה: ה) אחים ביהדות קאמר, ד״דרכיה דרכי נועם״ כתיב, ולשמא יחזור (בתשובה) לא חיישינן.

ח. נישואי אשה שנייה – אם הראשונה מורזית

הרשד״ם דן במעשה באשכנזי שאשתו מורדת ורוצה לשאת אשה שנייה. השאלה האם תקנת רבינו גרשום חלה עליו גם במצב זה. מסקנת הרשד״ם:- רבי שמואל די מדינה

לא יעלה על דעת בן אדם שיהיה האיש אסור בנחשתים ידיו ורגליו ואשתו שוחקת ממנו. חלילה, שיש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה בדעת הרב לתקן עליו.

מותר לו אפוא לשאת שנייה ואין בידו און. אדרבא, המעכב בידו הוא החוטא.

ט. כפיית אשה לעבור לעיר אחרת

בהלכה קיימות הגבלות על הוצאת האשה מעיר מגוריה לעיר אחרת, לפי רצון בעלה (אהע״ז, סי׳ עה). אולם יש מצבים בהם מותר לבעל לכפותה לעבור למקום אחר. אדם רשאי לכפות את אשתו לעבור לעיר אחרת, אס במקום מגורי האשה חייו של הבעל בסכנה. שני חכמי מארוקו, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ ידידיה מונסונייגו כותבים: כיון שהתורה דרכיה נועם, הרי אם יוכיח על ידי עדים שבהליכתו לעיר מגוריה הוא מסתכן, רשאי לכוף אותה לבא לעירו.

י. בחלוקת ירושה בין האלמנה והבנים

ר׳ יעקב אבן צור נדרש להכריע בסכסוך בין בנים הדורשים חלקם בירושת האב ובין אמם, הטוענת שבעלה הבטיח לה בכתב את כל רכושו. החכם מצדד בזכות הבנים, וכותב: ״חס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי (=אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו״. החכם אומד את כוונתו של המוריש ומניח, שרצונו היה שגם הבנים יירשו, כי כך מחייב ההגיון והצדק, כשאין להעלות על הדעת שהאב רצה לשלול מבניו את הירושה כליל. יש כאן שיקול המנוגד לפורמליזם, המתבטא בכתב שהאשה נאחזת בו.

יא. מוציאים נכסי הבעל שתפשה האלמנה

היו אלמנות שהעמידו את היורשים בפני עובדה, ותפשו את נכסי הבעל, ואילו היורשים, או האפוטרופוסים, רצו להוציא הרכוש מידיהן. בנושא זה דן ר׳ יוסף קארו. הוא דוחה זכותן בנכסים בששה נימוקים, ומסיים כך:

בזה אין מדת הדין לוקה והוי דרכיה דרכי נועם, כי בהיות הנכסים ביד שליש יוכלו היתומים לפקח בשלהם ולישא וליתן בהם על ידי השליש, וזה דין אמת ומשפט צדק־.

יב. טובת הילד

שלומו וחינוכו של הילד הם שיקול מכריע, כאשר דרכי ההורים נפרדות. כרגיל, הילד אצל אמו עד גיל שש, ומעל זה אצל האב, כי הוא מחנכו לתורה ולמצוות. אולם אם קיימת מגבלה אצל האם המעמידה בספק את יכולתה לטפל בתינוקה, הדין שונה. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס (נפטר תר״ג/1843). מעשה באדם שגירש את אשתו העיוורת, ויש לו בן בגיל שנתיים. הוא משלם לה מזונות כפי שקבעו ז׳ טובי העיר והחכמים, אבל רוצה לקבל את הילד, כי הוא חושש שבהיותה סומית לא תוכל לגדל אותו כדבעי ולהשגיח עליו, ״וגם דרכם של תינוקות לטייל ולשחק בשווקים וברחובות ואמותיהם משמרות אותם״. האב אומר, כי הדין שהתינוק אצל אמו אמור ״דוקא באשה שלא כהו מאוריה, כי לא דברו חכמים אלא בחיים ולא במתים, וסומא חשוב כמת לכל דבריו, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואם בנו יישב אצל אמו הסומא, ימשך ממנו כמה נזקים וחבלות, משום שאין לה כח לגדל אותו״. אף כי הדברים מושמים בפיו של האב, אלה דברים שהחכם מסכים עמהם, בהתבסס על ״דרכיה דרכי נועם״

יג. סקרנו נושאים בתחום המצוות שבין אדם לחבירו. יש גם דינים שבין אדם למקום שפסוק זה הובא כאסמכתה. ר׳ בנימין זאב מסתמך על כך בהקשר לסיבת האמירה של ״ויהי נועם״ במוצאי שבתות, ור׳ יעקב בן שמואל חאגיז(ש״פ-תל״ד, 1674-1620) בענין דין התעטפות בטלית. אולם מאלפים הנושאים בתחום יחסי האנוש בהם נאמר פסוק זה, כדי לבסס הלכה מקובלת, או כדי לבטא עמדה חדשה.

לסיכום, המקורות שהזכרנו הם רק מבחר מתוך הספרות של התקופה, ואף מאלה ניתן ללמוד, כי הפסוק ״דרכיה דרכי נועם״ משמש אסמכתה לשורה של מצבים בהם תחושת הצדק של הדיין מתקוממת נגד פורמליזם משפטי, שיש בו עוות או עוול לאדם. וכן ברצונו לטפח תודעה של אחוה ושלום, קיומם של סדרי חברה לטובת הציבור. ההלכה מעניקה לדיין מרחב של שיקולים התלויים בהגיון וברגש מוסרי, תוך חתירה לצדק מירבי, התחשבות בפרט ובתנאי חייו. טובת האדם ושלומו הם מטרה קדושה, שהשופט והמנהיג נדרשים לשים לנגד עיניהם. כאמור, ההתנהגות הנתבעת, לפי הדוגמאות שהבאנו, תואמת נורמה מוסרית מקובלת ולא מידת חסידות או לפנים משורת הדין.

סוף המאמר " דרכיה דרכי נועם " 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר