ארכיון יומי: 22 בספטמבר 2015


מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו יגאל בן־נון

מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקויגאל...הרצאה

יגאל בן־נון

עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.

ביקור אלינור רוזוולט במרוקו

ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.

בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957  לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה.

הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית.

משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.

פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg

פניית הרב יוסף אלמאליח ממוגדור לשגריר בריטניה במרוקו

דבר הרצח הגיע כאמור, דרך מראכש למוגדור, והרב יוסף אלמאליח, דיין בעיר זו ושהיה פעיל בחיי הציבור היהודי ובעל קשרים עם נציגים דיפלומטיים של מדינות אירופה, פנה ב-25 ביוני 1880 לג'והאן דרומונד האי בנדון.

הרב יוסף בן אהרן אלמאליח 1803 – 1886, יליד רבאט שבגיל 13 עבר למוגדור, ובשנת צ"ר – 1840, נתמנה בתור אב בית דין בעיר, נלחם במיסיון האנגליקני החל משנת 1844 ואילך, שהגיע לעושר, והיה גם דוברם של הסוחרים בפני השלטונות בעיר נמל חשובה זו. הוא ובנו כיהנו בתור סוכנים קונסולריים של אוסטריה במוגדור.

הרב אלמאליח כתב לו שראשי היהודים במראכש כתבו למנהיגי קהילת מוגדור וביקשו להודיעו על האירוע. המושל באנתיפה שהתמנה לאחרונה בשם חג' עבד אללאה אזנאג'י גרם באכזריות וללא כל הצדקה להריגתו של יהודי בשם יעקב אדהאן.

איש זה בן 65 היה מהאנשים העשירים ביותר באנתיפה, ובעת הבצורת חילק תרומות בביתו ליהודים ולמאורים. ביניהם לאישה שנהנתה מתרומותיו עד שהבצורת פסקה. מתוך אדיבות איפשר לה לדור אצלו ולשרתו. המושל שלח בחודש זה ליהודי הנזכר ושאלו איך ייתכן שאישה מאורית תשרת יהודי.

ומכעסו, ציווה שיעקב יולקה עד שמת. לא הרשה לקוברו, עד שהיהודים שחטו מספר ראשי בקר ושילמו לו שמונים דולרים.

הרב ציין כי יהודי אנתיפה ומקומות אחרים הנתונים לשיפוטו של  מושל זה, וגם בערים אחרות פוחדים שמעשה שרירותי כזה יארע גם להם. הוא סיכם מכתבו בכך כי בהתחשב ברגש החיובי של הנמען כלפי היהודים המסכנים, הוא מתבקש לפעול לשחררם מעריצותו של מושל אכזרי זה.

כי אם הם יישארו תחת שיפוטו, לא יהיה להם מנוח. הוא התבקש אפוא לנצל את השפעתו על מנת שמושל זה יפוטר. הבקשה לפיטורו ולענישתו עולה גם בחודשים הבאים.

תוכן מכתבו של הרב אלמאליח אמור היה להימסר על ידי השגריר הבריטי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, אבל היות וזה עוד לא הגיע לטנג'יר מושב השגרירים, העבירו בסוף יוני לוזיר אחר במטרה שהדברים יגיעו לידיעת הסולטאן.

הזכיר את העובדה שהמידע הגיע אליו " מאדם מכובד " מבלי להזכיר את שמו של החכם ממנו קיבל את הבקשה, כי הוא חשש משא הודיעו כבר למושל שהרב אלמאליח מסר לו את הפרטים על התנהגותו המבישה.

לאחר תיאור המעשה ציין הכותב כי מה שלא יהיה הדין באשר להתנהגותו עם האישה המוסלמית, הרי הריגת יהודי חף מפשע על ידי מלקות הוא פשע שהסולטאן לא יעבור עליו בשתיקה, והוא יבטא זאת על ידי פיטוריו והענשתו של אדם אכזרי זה.

השגריר סיים מכתבו בהשאת עצה ידידותית והמלצה שהסולטאן ינקוט בצעדים נמרצים בנדון, לפני שהמעשה האיום יגיע לידיעת האירופאים. להערכתו הידידות של בריטניה וממשלות אירופאיות אחרות כלפי הסולטאן עלולה להיפגע אם מעשים אכזריים כאלה של מושלים יוכלו להתבצע ללא תגובה מתאימה.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

החזרה ארצהעקיבא אבנר משה אזולאי

בחג החנוכה, בדצמבר 1917, כבשו הבריטים את ירושלים, ובאוקטובר 1918 שוחררה כל ארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה נסתיימה, ומפקדי המחנות פקדו לארוז את כל החפצים. מיסטר הורבלום נכנס לבית הכנסת והודיע שהמלחמה הסתיימה, וכל אחד מהמהגרים רשאי לעזוב את אלכסנדרייה ולנסוע לאן שיחפוץ.

לגבינו, הקהילה היהודית באלכסנדרייה, הסתיים השלטון התורכי, וארץ ישראל נמצאת תחת שלטון אנגלי.

הסבא מקיים שבועתו

היה עלינו, על משפחתי ומשפחת רבי דוד אזולאי, לקיים שבועת הסבא, לחונן עפרה של ארץ ישראל, לאחר ארבע וחצי שנות גלות. כל נפש קיבלה 5 לירות סטרלינג. ארזנו החפצים ויצאנו ברכבת מאלכסנדרייה לקנטרה, היכן שנמצאת תחנת הרכבת היום. ברכבת זו לא היו כיסאות, וכל הנוסעים נסעו בעמידה, מלבד משפחת אזולאי, שנמצא לה מקום ישיבה. הנסיעה ארכה כיומיים. מלאי התלהבות התקרבנו לירושלים, כששירה בוקעת מגרונותינו ״שאו ציונה נס ודגל״. ופתאום, נעצרה הרכבת, האנשים קפצו מהחלונות, והשירה הפכה ליללה. מיהרו להוריד מהרכבת את רבי אזולאי. הייתה תאונה, ואינני זוכר בדיוק מה גרם לה. ברדתנו, מצאנו עצמנו מוקפים באנשים, אשר חילקו לנו עוגות וחלב, העלו אותנו למכוניות משא והסיעו אותנו לשכונת הבוכרים בבית חסידוף, בירושלים. משפחתי הלכה לחפש מקום מגורים בעיר העתיקה, ומצאנו לנו חדר על יד ״שריה אל עתיקה" (בית הממשל העתיק). בחזרה לבית חסידוף, כאשר התקרבנו לביתו של רבי דוד אזולאי, נשמעו צעקות נוראות. נאמר לנו, שציון, האח של עקיבא, נהרג מפצצה, אשר הטמינו הטורקים. הפצצה נמצאה על ידי ילדים, והם שיחקו בה. המחזה היה נורא, ציון נפצע בדרכו לבית המדרש. כשהוא פצוע רץ הביתה, נפל לזרועות אמו ונפטר.

הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת אל־סור, על יד הכפר עזרייה. לרב דוד היה קשה להשלים עם מות בנו, שהיה רך בשנים וגדול בתורה, והיה מיועד להיות רב ולהמשיך בדרכי אביו. בעקבות מותו של ציון, ירדה משפחת דוד אזולאי לגור אתנו, בעיר העתיקה.

בשל היותו רב ונכבד עדה קיבל הרב אזולאי מקום מגורים בבית הכולל, בקומה השנייה, וכן תמיכה מקופת "תפארת ישראל״, על כך שהיה מלמד את הילדים.

כל עדה בנפרד

בעיר העתיקה היו הבדלים עדתיים בין האשכנזים, הספרדים והמוגרבים. ההבדל הבולט היה בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נקראו בפי האשכנזים "פרנקים״. נישואין מעורבים בין עדות לא היו, ובעיקר לא בין ספרדים לנטורי־קרתא. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. האשכנזים לא קנו דברי מזון ובשר מהספרדים בשל ספקות הכשרות. המוגרבים, "המערביים״, בחרו לגור ברחוב המוגרבים, עם הערבים המוגרבים, בשל זהות המנהגים והתרבות. חאג׳ אמין אליחוסיני דאג להביא מרוקנים מוסלמים לגור במדרגות היורדות לכותל המערבי, ברחוב חברון, בשריה־אל־עתיקה, בחמם־אל־עין, בשער שכם ובמספר בתים על יד הכותל. מהם היו: קצבים, סנדלרים, מוכרי דגים, חלפנים וסוחרי ביצים. בתי הכנסת היו גם הם בנפרד לכל עדה: "רבי אלעזר״, "תלמוד בית הכולל״, השייך למוגרבים ברחוב חברון, כולל שבו שני בתי כנסת, עליון ותחתון, ישיבה ומקווה, וכן חלק ניכר מהר הזיתים, היו רכוש ״העדה המערבית". לספרדים יוצאי טורקיה וספרד ודוברי הלדינו היה שייך בית הכנסת ברחוב היהודים, ״יוחנן בן זכאי״. לאשכנזים – בית הכנסת "הרב יהודה אלחסיד״, הנקרא "החורבה", ישיבת ״עץ החיים״, ישיבת "חיי עולם" ברחוב חברון, בית הכנסת "ניסן בקי׳ ברחוב הקראים ושטח גדול ומוכר של בתים: בתי ספר ובתי כנסת, הנקראים "בתי מחסה". עלי לציין שבית הכנסת הנקרא ״החורבה" שימש מקום קליטה בשל היותו גדול, ולשם ברחנו בכל המאורעות.

המקומות חאן־אל־זיית, באב־אל־חוטא, באב־אל־זהרי ובאב־אל־סינסלה היו בידי הערבים. רוב הבתים שגרו בהם יהודים נשכרו מערבים. יש לציין, שהעדה הספרדית קבעה את המדיניות בעדות השונות בעיר העתיקה בזכות השפה ואורח החיים, הדומים לתורכים השליטים. לאחר שנה של מגורים בשריה־אל־עתיקה (בית הממשל העתיק) עברה משפחתי לגור ליד בית הכולל, למבנה ערבי, בשכנות עם משפחת דוד קודש.

סוף הפרק : מנהגי יהודי מרוקו ליום הכיפורים-רפאל בן שמחון

תפילת מנחה

תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.

הנעילה

לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.

לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:

אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.

והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:

״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.

עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:

שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.

אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!

אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:

כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:

ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.

הצום הראשון של הילדים

נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.

במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.

שמחת כהן

למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.

הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.

[1]          דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).

عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}

מפתחות לתֶּטוּאַן – מואיז בן הראש

7הטרילוגיה התטואנית

  • אימא, מה קורה לְלֵיאון?
  • הוא שמח שאנחנו נוסעים לישראל. ־ הוא לא נראה לי שמח,
  • ירושלים תרפא אותו.
  • ירושלים תרפא אותו, הוא בוכה הרבה, למה הוא בוכה.
  • אנחנו לא יודעים למה הוא בוכה, הוא לא יכול לדבר,
  • הוא בוכה אולי בגלל שהוא נוסע מביתו.
  • אולי.
  • אולי הוא לא רוצה לעזוב את אדמתו.
  • הוא נוסע לירושלים, אלפיים שנה אנחנו נוסעים לירושלים, זו זכות גדולה.
  • זכות גדולה, זה מה שהרב לימד אותי לבר-מצווה, זו זכות גדולה לחיות בירושלים, הוא אמר לי את זה בין הפרשיות, הוא לימד אותי את ההגדה של פסח גם, ירושלים,
  • ירושלים.
  • והיא תרפא את שמואל.

הוא כבר סבל מספיק, הילד הקטן הזה, ה׳ ירחם עליו בירושלים וירפא אותו.

תֶּטוּאַן 1996

הם קוראים לי מן הקברות, ממעמקי ההיסטוריה, ומבקשים ממני שאכתוב אותם, את סיפורם, ואני את סיפורם איני יודע, מדי-פעם אני שומע פירור פה פירור שם, השבט באמזונס של הבן זמרה, על מואיס בן זמרה בקראקס, על אחים, בני-דודים רחוקים, החיים והמתים, והם מבקשים שאכתוב אותם, כאילו לזה נולדתי, כאילו יש בכלל חשיבות בעולם הזה למשפחה אחת מני רבות בתטואן, והרי אני ברחתי מתטואן, לא רק העבירו אותי בגיל שלוש-עשרה לירושלים, גם אחר- כך שנים ברחתי מן העיר הזאת, ברחתי מן הזיכרון, והוא רודף אחריי, רדף אחריי עד היום, היום שבו נסעתי לבקר את העיר, היום תחילת שנת התשנ״ז, 1996, שנה בדיוק לאחר הירצחו של יצחק רבין, הנה אני כאן, אני מגיע לעיר, לספר אותה, לספר את החלומות שלה, לראות את יהודיה האחרונים, את סימי חַדְשְׂוּאֵל שהתחתנה עם לוי בֵּנְטַטָה, ואת האסייג, ואת השמש של בית-הכנסת, שנראה זקן בדיוק כמו לפני עשרים וארבע שנים, אותה הליכה של פלטפוס קשה, אותו מבט קצת בוכה, והוא כן, הוא זוכר אותי בבית-הכנסת "יגדיל תורה", הוא זוכר אותי וזוכר איפה ישבתי בדיוק, וזוכר את אחי ואת הבלגן שהיה עושה, והרחובות, ובית-הספר שהפך בינתיים לַאִינסְטִיטוּ פְרַנְסֶה, כמה מפתיע, או כמה לא מפתיע, בית-ספר אליאנס כאילו חזר לצרפת, כאילו מעולם לא היה שייך אלא לצרפת, והבית של סבתי שהפך לבית-מלון, פנסיון מידי, עשרים וארבעה חדרים ללא שירותים צמודים, פנסיון לפועלים הרבים היורדים מן ההרים לשבור את לחמם בעיר הגדולה, כי היא הפכה לעיר גדולה של שבע מאות אלף אנשים, היא גדלה מעבר ליכולת שלי לדמיין אותה גדלה, ואני כאן עומד ברחוב מוחמד החמישי, לשעבר החֶנְרליסימו, עומד ברחוב ומתבונן בזיכרון מעומעם על הכתובת על הקיר פסאז׳ בן זמרה, הנה הבתים שבנו סבי ואחיו, הנה הם, ומי גר בהם עכשיו, הפלא ופלא, גרים שם אנשים כמוני, כמו כולם, אנשים שמחפשים פרנסה, קידום, יותר כסף, אלה הם היותר עשירים, זה הרחוב העשיר, מה שהיה סוף העולם הפך להיות מרכז העיר, המקומות שמרו על שמותיהם הספרדיים, "לה גְלַסִיאַל" שעדיין עושה את אותה הגלידה, לס קמפנס שקצת השתנתה ועכשיו יש בה מקומות ישיבה ולא רק עוגות לקחת הביתה, והים…

לא לא הגעתי לריו מרטין, זה היה הים המיושן, עכשיו נוסדה בו עיר, ששמה מרטיל, הגעתי לקבילה, הגעתי לים שלי, שם גיליתי את החופש האמיתי, זה לא רק היה החופש הגדול מבית-הספר, זה גם היה החופש מן ההורים, החופש לרוץ בחול, לרוץ בסמטאות, לנסוע באופניים, ואחרי הלילה הראשון קמתי עם שחר לראות את הזריחה בים, אותה זריחה שסבתי אמרה לי לקום לראות כשהייתי בן שמונה, באותו מקום, ולא הצלחתי להתעורר, אותה זריחה נפלאה, השמש עולה מן המים, שורפת את המים, ואט-אט גם מתחילה לשרוף את העיניים, והמים העומדים האלה כמו ברכה, הים התיכון התכול שלי שאינו דומה לשום ים תיכון אחר, ים תיכון אבל שרוצה להיות חלק מן האוקיינוס, הפינה האחרונה של הדעת, ומן הצדדים שני הרים נכנסים אל הים ומזח קטן עם דייגים צעירים שזו פרנסתם ובטלתם היומית, הם אינם מצליחים לדוג הרבה, והגלים של הלֶבנטה, הגלים הקטנים האלה הנכנסים אל הים, כאילו מנסים לבלוע אותו, והוא הולך פנימה ועוד פנימה, והגלים הקטנים הפועמים אל תוך החול, בקצב יציב ובלתי יציב כמו הלב, שם, שם בדיוק בחיבור שבין המים לחול שמעתי את דפיקות לבי, את צעדי הליכתי, את עקבותיי על הים, עקבות הילד הקטן שהייתי, שם בחול, מלא חופש ואהבה, וידעתי שהוא עדיין שם, שהאני הקטן שלי עדיין שם, הוא עדיין הולך, רץ, קופץ, חולם עליי כשאהיה גדול, חולם להיות פיסיקאי, מתמטיקאי, חולם להיות רופא, חולם להיות עשיר, חולם על מכוניות, חולם על אהבות, חולם על העולם הגדול, ולא יודע שהחול הזה הוא העולם הגדול, לא הערים הגדולות בהן יבקר, לא פריז ולא רומא, אלא החול הזה שמחבר את הים התיכון לאוקיינוס, הים הזה שגליו משמיעים את דפיקות לבו, הגלים הקטנים, הם הם העולם הגדול, והבית…

הבית עם קירות הגרניט, הקירות עליהם דיברתי כל-כך הרבה, הבית עדיין שם, הטיח החיצוני הולך ומתקלף לו כמו החיים עצמם ואיש אינו מתקן אותם, הערבים אינם מאמינים בחיצוניות מזויפת, אם הבניין הוא בן שישים שנה, אז הוא ייראה בן שישים שנה, ואם הוא חדש אז הוא ייראה חדש…

אני לא יכול לכתוב את הסיפור שלכם, אבותיי, אני יכול רק לכתוב את הסיפור שלי, וגם הוא פסיפס חסר מאות חלקים, איך אתם מבקשים ממני, אנשי-תטואן שאכתוב אתכם, איך אתם מבקשים ואני הרי אחרון הנולדים שם, אחרון הרואים וזוכרים, למה לא ביקשתם ממישהו לפניי, מישהו שחי שם את כל חייו, האם צריך אדם ללכת מן המקום על מנת להתגעגע אליו ולהבין אותו, האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו, לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית, כמוני עכשיו בירושלים, אך לא אומר לכם לא, איזק בן זמרה, מואיס סַנַנֶס, ומואיסָס, מימון בן זמרה, ודוד חדשואל, מואיס בן הראש, וסימי ביִבַּס, לא, לא אומר לכם לא, אכתוב את הסיפורים, אלה לא יהיו סיפורים תיעודיים, התעודות תמיד משקרות, אלה יהיו השקרים שלי והשקדים שסיפרו לי, האמיתות שנראה לי שגיליתי, על אף שאלו אמיתות יחסיות, כל-כך קשורות ברוח הזמן, קשורות בדעות הקדומות שלנו היום, שמישהו יבוא ויכחישן בעוד דור או שניים, זהו סיפור הפכפך, סיפור שכל מי שמנסה לספר אותו מחליק על שמן, מחליק ולא קם, עוד לפני שהתחלתי בו משפחתי ניתקה כל קשר עמי, הם לא מדברים אתי, הם כועסים עליי על שכתבתי את כאבי ילדותי בשיריי, הם כועסים שלא באתי להלוויה של סבתי, והרי הייתי חייב לברוח מזה, לברוח מכולם כדי לראות אותם, כי לראות את ניסיונות אמי לחבר אותי למשפחת חלשואל, ולנתק אותי ממשפחת בן זמרה, את הדינמיקה שמרחפת מעל פני הדברים האלה, מעל פני האחדות הגדולה הזאת, השלמות המדומה, הגאווה הטיפשית, בשביל זה הייתי חייב להיות בחוץ, לברוח, לברוח כדי למצוא שאין לאן לברוח, לברוח כדי להרגיש את הצורך הבלתי נשלט הזה לשוב לבית שבו נולדתי, לשוב אליו ולראות אותו עומד שם, זקוף וגבוה, הטיח נופל, אך הבית זקוף, לא כמו הגב שלי שהולך ומתעקם, לא כמו ראשי שהיה שפוף כל-כך הרבה זמן, שרצה לראות רק אל תוך האדמה, לראות אם ממנה אפשר לראות אדמות אחרות, אולי ים, אולי גלים קטנים ומחבקים, גלים שצלילם הוא הדופק שלי, אבל אכתוב אתכם, אכתוב את השקר, ואולי מן השקר הזה שאכתוב עליכם ועליי תצמח לי אמת כלשהי, הבנה כלשהי, אולי אמצא עוד כמה חלקים לפסיפס שככל שאני מוצא יותר חלקים כך השטח שלו הולך וגדל………

המשך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר