כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

והויכוח בותיקן

לאחר כמה שנים, קם אפיפיור חדש – פאולוס הרביעי, שהיה צורר ואויב ליהודים. כל ימיו חרש מזימות רשע על היהודים, ולבו לא שבע מראות בדעותיהם. גזירות רעות ונוראות הגה אותו בן בליעל. לאחר שבדה מלבו כל מיני עלילות שווא על זלזול היהודים בנצרות, גזר עליהם כל מיני תקנות וחוקים שונים ומשונים, אשר שמו אותם ללעג וקלס בין שכניהם הגויים. ולא נח ולא שקט, עד שבשנת שי״ד (1554 למניינם) הורה לשרוף את ספרי התלמוד בכל איטליה.

באותה עת יצא שמעו הטוב של ר׳ שלמה בין אחיו היהודים, והגיע עד לפתחו של האפיפיור. זה האחרון, בשמעו את גדולתו של החכם היהודי שהגיע מספרד, התעוררה בו תאוותו הנלוזה, והחליט להביס את החכם היהודי, בחשבו כי כך יעלה בידו לערער את אמונת אחיו.

כמנהג אותם ימים, מיהר להזמין את ר׳ שלמה, וגזר עליו להתווכח קבל עם ועדה, עם בחירי ההגמונים והחשמנים בני דתו בעניני אמונה.

ר׳ שלמה בפקחותו העצומה ובמתק שפתיו, השכיל להשיב מלחמה שערה לאותם כמרים, והיכם שוק על ירך. בנועם אמריו, ניפץ את עלילות הרשע חסרות היסוד אשר טפלו ראשי הנצרות על היהודים האומללים.

בראותם את פני הדברים, חששו ההגמונים פן בני עמם הנבערים מדעת יפקחו את עיניהם ויחפצו ללכת אחר יופי אמרותיו, בליבם חשו כי תוקף אמונתם האיוולת עלולה להתערער בקרב ההמונים. לכן החליטו באכזריות האופיינית להם, להשתמש בכח המסור להם מאבותיהם – כח החרב – נשק בו השתמשו בקלילות מרובה באותם ימים, ובכך לשים קץ לאותה סכנה מבחינתם.

במעלות קדושים וטהורים

בהוראת האפיפיור, גזרו על כל היהודים הגולים שהגיעו מפורטוגל לאנקונה, להמיר את דתם, ואם לא – ישרפו על המוקד.

אנקונה (באיטלקיתAncona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.

אנקונה שוכנת 210 ק"מצפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס

בהמאה ה-15 באו לגור בעיר הנמל אנקונה יהודים מספרד ומהלבנט עקב היותה מרכז הסחר בינלאומי בין מרכז איטליה לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 היה הגטו אחד משלושת המקומות היחידים במדינה שהיהודים הורשו לגור בהם.יהדות אנקונה מפורסמת באישים שיצאו ממנה: יהודה מסר לאון, רב, מורה, רופא ופילוסוף, הרופא אמטוס לוזיטנוס, הרב משה בסולהיעקב ד'אנקונהאלסנדרו ד'אנקונה Alessandro d'Ancona חוקר ספרות איטלקית ומדינאי איטלקי ידוע.

באותה שנה הועלו 24 אנוסים על המוקד בכיכר העיר. אירוע זה הטביע את חותמו בעולם היהודי באותה עת, והוביל לחרם על העיר, הוא חרם אנקונה. בשנת 1871 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודי העיר. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של 2,336 תושבים. מתחילת המאה ה-20, לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה. בשנת 1932 העירייה, שהייתה בשליטה פשיסטית, הרסה את בית הכנסת האיטלקי על מנת לפנות מקום לנתיב תחבורה. ריהוט בית הכנסת הועבר למבנה בית הכנסת הלבנטיני, בו הוא נמצא עד היום. במבנה מצויים היום שני בתי הכנסת. שניהם לא פעילים. בשנות השואה 157 מיהודי העיר נשלחו לגרמניה – 15 מהם חזרו. מספרם המשוער של יהודי העיר היום הוא 300.

באותה עת, כבר הצליחה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה ר׳ דון יוסף נשיא זצ״ל, להימלט לטורקיה. שם, תוך זמן קצר, רכשו השפעה מרובה בחצרו של השולטן התקיף סולימאן הגדול. לאחר שהפילו תחינתם לפניו שיעמוד לימין בני עמם הנתונים בסכנה, שיגר סולימאן מכתב תקיף ביותר אל האפיפיור, בו הזהיר, שאם תפול שערה מראשם של היהודים נתיני הממלכה העותומנית, מרה תהיה אחריתם של הנוצרים היושבים בארצו. בלית ברירה, נאלץ האפיפיור למשוך את ידיו מן היהודים שהיו נתיניו של השולטן, אך כל שאר היהודים שלא זכו להימנות על נתיניו נותרו במרתפי האינקוויזיציה, אשר החמירה עליהם את דינה, וביקשה לבצע בם את גזר הדין האמור.

כששים יהודים לא עמד להם הכח לשאת את קושי התלאות, ובצר להם, בחרו להמיר את דתם.4 אולם שלהבת האמונה אשר יקדה בלבותיהם של ר׳ שלמה, ועוד עשרים ושלשה יהודים צדיקים וחסידים, גברה על הפחד מלהבות האש, ובעוז רוחם בחרו לעלות על המוקד.

אולם הדבר לא הועיל להם כי האפיפיור הגלם, אך בדרך גלותם הצליחו להימלט על נפשם- שלשלת הקבלה עמי רע״ו על פי קינת שלמה חזן (נדפס בהלבנון שנה חמישית עמוד שמ״ג). ר׳ שלמה פינטו נמנה עם הקבוצה השניה, ועלה על המוקד ביום שבת קדש ח׳ באייר.

כדי לשמור זכרם, נציין כאן את שמותיהם: ר׳ שמעון בן מנחם הזקן, ר׳ יוסף אוהב, ר׳ יוסף פאפו, ר׳ אברהם הכהן, ר׳ שמואל גוואשקון, ר׳ אברהם צארולייה, ר׳ אברהם דספנייא, ר׳ אברהם פאלקון, ר׳ שלמה יחייא, ר׳ יעקב מוצו, ר׳ משה פאצו, ר׳ יצחק נחמיאס, ר׳ יוסף ורדאי, ר׳ שלמה אגואדיס, ר׳ דוד נחש, ר׳ יוסף מלכו, ר׳ יוסף ברצילון, ר׳ יעקב מונטאלבאנו, ר׳ אברהם לובו, ר׳ יעקב כהן, ר׳ דוד ראובן, ר׳ דוד צדיקאירו, והגברת דונה מניורה, הי״ד.

כך לאחר הימלטם מפח האש היוקדת בספרד ופורטוגל, נפלו אל פחת מוקד הותיקן, ובשנת שט״ו (1555 למנינם) צעדו בשמחה וגאון לקראת מותם, לקדש שם שמים ברבים, ולהשלים רצון קונם.

לא בפעם אחת הועלו, אלא בארבע פעמים: ג׳ וח׳ באייר, ז׳ וי״ב בתמוז.

במרכז העיר אנקונה הוכן להם המוקד, אליו הובלו בתהלוכת ״אוטו דה פה״ – הידועה לשימצה.

גם בהיותם כבר קשורים על מערכת העצים, ניסו הכמרים האכזריים לדבר אל ליבם להמיר את דתם, אך נתקלו בסירוב מוחלט. עד שניתן האות, ולקול צהלת המון הגויים, ולמגינת לב אחיהם הדוויים, גופם נשרף, ונשמתם המזוככת עלתה בלהב המוקד בסערה השמימה.

רוב הפרטים בפרק זה נלקחו מקובץ revue des etudes juives כרך י״ו עמי 222 – 239, ומהחובר  oro׳le gemeiie D, שעותקים מהם מצוי בידי כבוד הרב שליט׳׳א, וכן מספר עמק הבכא לר׳ יוסף הכהן עמודים -135-134, מספר שלשלת הקבלה עמודים רע״ו רע״ז, ומספר הדמעות ח׳׳ב עמוד 8ו3 ואילך. נציין עוד: פרטי הויכוח, המשפט שהתנהל אחריו, והעונש, מצויים בארכיוני הותיקן. יזכרו לשבח מר ויטו ארביב ורעייתו מילי מרומא, שעשו מאמצים רבים לחשוף את הפרוטוקול האמור, והצליחו לגלות חלק מהפרטים המובאים כאן, ובכך לאמת את הידוע בקרב משפחת פינטו ממסורת אבות – יבורכו משמים על כך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר