מורשת יהדות מרוקו

בצורת בשנת 1937 והשלכותיה על מצב היהודים והחינוך.

מורה בבית ספר בדמנאת בשם הגברת ניניו פרסמה תיאור המצוקה בעיר זו ובדרום מרוקו. בעקבות הבצורת ששררה באותה שנה, והשפעת העל התלמידים, והאוכלוסייה היהודית. חג הפסח שנחוג בדרך כלל בשמחה, היה עצוב כמו ט' באב.

בבית הכנסת לא שרו בעת התפילה. ביום ראשון שלאחר החג החנויות נסגרו, כי הגברים נשארו בבתי הכנסת לאמירת תהלים לאחר התפילה הרגילה. הוכרז על יום תענית לכל אדם מגיל חמש. ב-11 לפני הצהריים התכנסו לאמירת תהלים, ולאחר מכן צעדו לבית הקברות, שם אמרו סליחות והתחננו לגשם.

השוק של יום ראשון היה ריק. מחירי המזון האמירו, ורבו הגנבות על ידי אנשים במצוקה. סוחרים יהודים ומוסלמים הותקפו לשם שוד, ורוקנו את סחורתם הדלה ואת כספם. היהודים שבשנים רגילות מילאו תפקיד חשוב בכלכלה של דמנאת, היו קונים את היבול של החקלאים כדי למוכרו לצרכנים, פשטו את הרגל.

הילדים שרגילים להתלבש חגיגית לחגים, לא לבשו את בגדי החג שלהם. התלמידים סבלו מהתיבשות, ומגפה של שפעת פקד רבים מהם. בפעם הראשונה שכה הרבה תלמידים נעדרו מהלימודים בחודש אפריל. חמישה עשר התלמידים הבוגרים עשבו את בית הספר של מנת לחפש עבודה בדמנאת או בסביבתה, בה לא שרר יובש כה חמור.

הממשל המקומי נקט ביוזמה : פתח מחסנים וחילק אורז וחיטה. ארגן בדיקות רפואיות ללא תשלום, בתדירות גבוהה. המוסלמים קיבלו בכל יום רבע קילו חיטה למשפחה, ובפעם הראשונה ניתן גם ליהודים חצי קילו אורז למשפחה. המצב הורע לקראת החורף.

אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכו חלק מהילדים ללמוד בתלמוד תורה, למרות שחלק מההורים נטו למודרנה……………….. גם הרשת של חב"ד " אהלי יוסף יצחק ", פתחה תלמוד תורה, אבל לא הייתה כאן ישיבה.

יהודי ארצות הברית סייעו בהקמת מוסדות בדמנאת. התלמידים למדו עברית מודרנית, והגיעו גם שליחים מהארץ כדי להכשירם לעליה ארצה – שליח ארץ שיראל ש. בן צור כתב על הכפרים בסיבת מראכש, פורסם בעיתון " הבוקר " ב-5 באפריל 1953.

בית הספר כל ישראל חברים הוא דם מועדון קהילתי חברתי. מחלקים בו ספרים לתמידים מצטיינים. לקראת הטקס נוקה המללאח, והוכנו הקישוטים. התלמידים שרו והכינו הצגה. נוכחו המושל ושכנים ברברים. היה גם בית ספר ביוזמת " אוצר התורה " ובפיקוחה. 

מספר היהודים והתלמידים.

לפי מפקדים בשנת 1936 ובשנת 1953

ב-1936 היו בדמנאת 1691 יהודים, בבית הספר למדו 99 תלמידים

ב- 1951 היו בה 1800 יהודים, ומספר התלמידים 155

ב-1953 אותו מספר יהודים, מספר התלמידים : 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב " צלא " למדו מאה תלמידים. 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמאלי.

החתונה היהודית בדמנאת.

פלאמאנד שחקר את המללאח בדמנאת תיאר את טקס החתונה :

בשבת מובל החתן בשמחה לבית הכנסת. בעת התפילה, האימא של הכלה מבקרת את בתה., מעניקה לה תכשיטים ועוזרת לה לצאת מהתא בו הייתה מאז החתונה. כשהחתן חוזר מבית הכנסת, הוא מזמין את משפחת הכלה לסעודה.

הסעודה החגיגית האחרונה נערכת ביום ראשון, ואחרי זה חוזרות המשפחות כל אחת לביתה. ביום הרביעי שלאחר מכן הכלה עוזבת את ביתה לראשונה. בעלה וחבריו מלווים אותה. היא טובלת, אוכלת חמישה דגים שבעלה דג בשבילה כסגולה לפריון.

מעתה הזוג מצפה לפרי בטן.כל לידה של בן, בעיקר בן בכור מוכרז בקולי קולות, זו הזדמנות לחגיגיה. לידת בת אומנם מלווה בשתיקה מאכזבת, למרות זאת גם זו היא הזדמנות לחגיגה, אבל בפחות טקסיות מאשר לידת בן הנחשבת כמתנת אלוה. בשנת 1955 בעת ביקורו של חיים זאב הירשברג בדמנאת ראה נישואין בדמנאת בין חתן בן עשרים לכלה בת 12. 

שני מורים בבית הספר של כל ישראל חברים כתבו את הדברים דלהלן לנשיא כי"ח, אחד במראכש ב-17 בדצמבר 1932 והשני ברבאט במארס 1934.

גיל הנישואין נמוך.

ניתן לראות ילדים וילדות בני 9-10 הנשואי כבר . האוכלוסייה אינה מתקדמת, ולידת הבת היא כמעט אסון. לכן ההורים רוצים להיפטר ממנה על ידי כך שמשיאים אותה כשהיא צעירה מאוד. בנות בגיל 15 נחשבות מבוגרות, ואיש אינו חפץ לקחתן.

משיאין אותן לגברים בני עשרים וחמש ומעלה, לעתים אלמנים נושאים ילדה בת עשר. לאחרונה נערכה חתונה של ילדה בת תשע עם גבר שן שלושים.

ההורים נתנו שוחד לעדים שיעידו בפני המושל שהיא בת 14, על מנת לא לעבור על תקנות הממשל. אחרי הטבילה במקווה מטפלים בשערותיה ובצמותיה, והצמה הגדולה ביותר נופלת על אפה, מכסה את הפנים ומגיעה עד שדיה.

פניה מצועפות בהינומה לבנה. ידיה ורגליה צבועות בחינה. באותו הזמן מטפלים הספרים בשערותיו של החתן. מביאים אותה לחופה כשהיא רכובה על פרד. רבים מחזיקים בידיהם נרות דולקים. כשהיא מגיעה לחופה פורצות הנשים במצווחות של שמחה.

יורדת מעל הפרד, טובלת ידה בדבש ובחלב ומורחת על קיר ביתה, וזורקת ביצה חיה על התקרה. החתן הולך לקראתה, מנשק את ידה, ולאחר הקידושין שובר כוס כנהוג. כל הקהילה משתתפת בחתונה ובעודה. בחצי גובה הקיר נמצא חדר המיטות של הזוג, שאינו יוצר ממנו במשך שבוע מזמן החתונה.

תגובת המזכיר של כל ישראל חברים כי נישואי בוסר הנהוגים בדמנאת ובמרוקו בכלל ייפסקו כאשר יבואו במגע מתמשך עם התרבות הצרפתית.

הרבנים והדיינים בעת משטר החסות – דיון מוכר בדמנאת.

לפי חוק הדיינים שנחתם בין ממשלת מרוקו ובין ממשלת צרפת באלחזיראס בזנת 1916 המורכב מ – 24 סעיפים, נקבע תקנון לגבי סדרי הדין של בתי הדין המוכרים על ידי ממשל החסות, וכן רשימה של 17 ערים ביניהם גם דמנאת הבן בית הדין מוכר על ידי הממשל. בראשם " בית הדין הגבוה " ברבאט בו כיהן הרב הראשי וסגנו.

הרבנים המוכרים היו מתכנסים מדי פעם כדי לדון ולהחליט בעניינים הנוגעים בחיי הדת, כמו בתי הדין, השחיטה, החינוך ועוד. באסיפה השנתית השישית שהתקיימה בשנת תשט"ו שהייתה האסיפה האחרונה, נזכר הרב חיים שושנה כמי שכיהן כרבה של דמנאת.

הרב של דמנאת בשנים תשט"ו – תש"כ היה רבי שמעון בן אליהו דיין, שחיבר את הספר " זהב שבא ", שאלות ותשובות, ירושלים תשל"ז. הוא גם כיהן בקהילות מראכש וקזבלנקה בין השנים תש"כ – תשל"ג, עלה לארץ ונפטר בתשל"ה.

הוא נשאל והשיב בז' מנ"א תשי"ט בדמנאת על מקרה בו יהודי שטען על אשתו שהיא מתחברת עם נוצרי, ונוסעת עמו במכונית שלו, שניהם לבד. האישה הודתה שנסעה אתו במכונית כארבע פעמים מחוץ לעיר, אבל לא קרב אליה בדרך אישות ובלאו הכי אין לו גבורת אנשים.

הבעל גם הביא שלושה עדים שראו את האישה במכונית עם הנוצרי. ואחד מהם העיד שבצאתו מן המכונית ראה אותה שהייתה מתחבקת ומתנשקת עם הנוצרי, ועתה שאל הבעל מה דינה של אישה זו.

פסק דינו של החכם כי " רשאי הבעל הנזכר לגרש את אשתו ואפילו בעל כורחה ובלי כתובה, ואפילו אם ירצה לגרשה מכל מקום איבדה את כתובתה – " זהב שבא " זימן ג'. . יש להניח שהנוצרי הוא צרפתי. האירוע מעיד על הקשר של היהודים בדמנאת עם פקידי הממשל הצרפתי.

בדמנאת היה נהוג נוסח שטר משכנתא, כפי שכתב החכם הנזכר בספרו, שם, סימן, יא.

נוא נשאל " באה לפני בעיר דמנאת אלמנה שציוותה סמוך למיתתה שנתנה לבן אחותה ג' מאות אלף פראנקים לשאת ולתת בהם ". בהמשך מסופר שהיה ערעור על הצוואה. החכם דן בנושא למרות " שעניין זה אינו מסמכות בית הדין כי עניין של דיני ממונות מכל מקום נטפלתי לעיון בדין הזה – " זהב שבא " סימן יב.

אמה של מלכות

על אשת רבי שר שלום, אם אביו של רבנו, הרבנית מרת ג׳אמילה, בתו של רבי יעקב בירדוגו זצ״ל, ונינת המלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. מספר רבנו בהקדמה לספר עדות ביעקב: שהשידוך של סביו רבי שר שלום שנעשה עם הרבנית ג׳אמילה, נוצר מקשרי ידידות ואהבה גדולים, שנוצרו בין אביה של הרבנית ג׳אמילה רבי יעקב בירדוגו עם רבי שר שלום בהיותם לומדים יחד, וגם נסמכו לדיינות באותו יום. רבי יעקב שראה את רבי שר שלום נשוי, ועד קרוב לשנתו החמישים לא זכה שיולד לו בן זכר, נתן את בתו הצעירה מרת ג׳מיאלה לרבי שר שלום להיות לו לאישה על אשתו כדי לקיים מצות פו״ר. וברוך ה׳ נולד ממנה הבן ר׳ מימון, אביו של רבנו זצ׳׳ל.

ומספר רבנו שהיא היתה צדקת גמורה יוצאת מן הכלל באהבת הבריות וביקור חולים, ולא דברה כלל בר״ה וביוה״כ, והיתה באה לבית הכנסת בכל שבת וחג, על אף שבאותו הזמן לא היו עזרות נשים כלל בבתי הכנסת, וזה מחמת ששום אשה לא היתה באה לביהכנ״ס גם לא ביום כפור, והיתה עומדת במדרגה עליונה של בית הכנסת שהיתה רחבה, ומכסה את ראשה וכל גופה בצעיף, ובין הכל נשאת שבע שנים, כי בעלה רבי שר שלום נפטר כשהוא צעיר בן נח׳ שנה, והניח את הבן רבי מימון כשהוא בן שבע, וממשיך רבנו ומספר שהיא האריכה ימים ועברה הגבורות, וראתה את הבת הראשונה שלו, והיתה אוהבת את משפחתו כבבת עינה.

יוצאי ירך יעקב

מספר רבנו על מר זקנו, (אבי אם אביו) רבי יעקב בירדוגו: שהוא היה ראש מורי ההוראה וראש הדיינים וכינוהו ריש מתא וריש מתיבתא. וגם היה לו כבוד מצד אבותיו הקדושים שהיה נכד למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ״ל. רבי יעקב הוציא לאור מכת׳׳י את ספרו של סביו שו״ת משפטים ישרים, ואת הספר של דודו שו״ת שופריה דיעקב ח״א. כתב את השו״ת עדות ביעקב שהוא פרי תשובות שענה בתוקף היותו דיין. (הספר עדות ביעקב יצא לאור בהגהתו המדוקדקת ג׳ וד׳ פעמים של רבנו בשנת תשנ״ו, אחרי שבחמישים שנה הכת״י נמצא תחת ידו) רבנו משבח את תוכנו של הספר ואומר: זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, זבח משפחה הוא לנו, תורתו מאירה ומזהירה ביופיה והדרה, וכל הבתי דינים יהנו מהספר הזה, כי הוא מלא וגדוש מכל הענינים שעוברים בבתי הדין, בפרט שלשונו יפה וקלה להבנה, ויש בו טעם זקנים של אבותיו הראשונים. ומלבד כוחו הגדול בתורה, הי׳ צדיק עצום עניש וקטיל פעם נדה ב׳ אנשים שהיו חייבים נידוי ומתו בתוך ה ־ 30 יום לנידוי. וגם רב צעיר שנתנגד אליו בענין קרקע שלו לא האריך ימים. רבי יעקב היה בנו של רבי מרדכי שהי׳ מכונה הרב המבי״ן מצאצאי רבי משה המכונה המשבי״ר.

רבי מימון

אביו של רבנו רבי מימון זצ״ל, נולד בשנת תרל׳׳ח, ונתייתם מאביו כשהיה בן 7 שנים, ונתגדל על ברכי סביו רבי יעקב בירדוגו ועל ברכי אחות אמו אשת רבי יהושע בירדוגו, רבי מימון היה מנכבדי העדה, ביתו היה בית ועד לחכמים ושרת את הקהילה באומנות החזנות והמילה, והיה מומחה גדול בענין שטרות וכשהיו אנשים רוצים לעשות שותפות בעסק והיו צריכים לעשות הסכם כתוב, וכן אנשים שהיו צריכים לעשות שטר הלוואה או מכירה היו באים לרבי מימון והוא היה מסגנן את ההסכם בצורה הברורה ביותר שלא יוכל אחד מן הצדדים לרמות את חבירו וזה היה חלק מפרנסתו, וכתב בענין זה חיבור שלם הנקרא ״אוצרות שמים״ ונקרא בשם זה לרמוז על שמו מימון משאש ועדיין הוא בכתובים, (והם פסקי הלכות, ורבנו הוסיף עליהם מקורות הגהות והארות כדרכה של תורה).

רבי מימון למד תורה אצל רבי חיים מריגי׳ן זצ״ל ובסוף ספר שמש ומגן ח״א (עמי רצז) הובאה שם קינה מרגשת מלאה הוד ויקר שכתב רבי מימון אחר פטירת מורו ורבו שנתבש״ם כב׳ למר חשון תרפ״ד ובן ששים היה רבי חיים כשנפטר, כל ימיו של רבי חיים ישב על התורה ועל העבודה ולא נהנה מכספי ציבור, אלא נהנה מיגיעו, והיה חריף ושנון הרבה.

בהקדמתו לספר שערך והגיה וסדר לדפוס ״תורות אמת״ כותב רבנו: שאחד מן המסייעים הגדולים לחברתו דובב שפתי ישנים הוא מור אביו, שהוא מלא חכמה ודעת קדושים, חכמתו ותורתו שלימה ומפוארה, בפלפול ובסברא ישרה זכה וברה, קולע אל השערה, מעיני העדה והדרה, וכל דבר קשה אותו ימסה, שופרא דסופרי, חן ערכו מי ימלל.

רבי מימון, כאמור: הוא שפנה ובקש מרבי יצחק סבאג שיטול על עצמו ללמד בחורים צעירים, אמנם רבי יצחק מיהר לענות לו ״אבל אין צעירים״, ענה לו ר׳ מימון יש לי את בני שלום תתחיל איתו, ומספר רבנו בהקדמתו לספרו ״מזרח שמש״ שאביו רבי מימון היה התומך העיקרי בישיבת ר׳ יצחק סבג, וזאת כדי שילמד אותו, וזכה שמתוך שזיכה לבנו, זיכה גם לאחרים ללמוד תורה ויר״ש מרבי יצחק סבאג זצ״ל. מכבדו בחייו מכבדו במותו

מספר הגאון רבי יצחק ברדא שליט״א שבביקור האחרון שלו אצל רבנו (כג׳ שבועות לפני פטירתו של רבנו זצ״ל) הראה לו רבנו את כתב היד של ספרו וחם השמש והראה לו שתחילת כל דבור כותבה בכתב מרובע, ושמתחת לבלנק שלו שם דף שורות ומסתייע ממנו לא לנטות מעלה ומטה, כדי שתהיה הנאה להסתכל בו, כמו ההנאה שמרגישים כשמסתכלים על ציור.

ואומר לו רבנו הנה עברתי גבורות מבורות ותראה איך הכתב שלי, וזה משום שבצעירותי הייתי כותב ד״ת, וכן כתובות ושטרות, והייתי מראה אותם למור אבי ז״ל והייתי שואלו אם כתבתי יפה, ותמיד היה מור אבי אומר לי אתה יכול יותר טוב, ומאז בכל עת שאני כותב, אני חושב שמור אבי עומד מאחורי ואומר לי אתה יוכל לכתוב יותר יפה, ואני גם בתוך כדי כתיבה משפר ומשפר. ומסיים רבי יצחק ואומר: ישוב הדעת עד גיל כזה, זה פלא פלאות.

רבי מימון נפטר בגיל 71 בסוף שנת תש״ט, זמן קצר לאחר שנבחר רבנו לכהן בדיינות בקזאבלנקא, אימו משבח אותה רבנו ביראת שמים שלה ובאהבתה לתורה ולתלמידי חכמים, נפטרה בשנת תרצ״ז בהיותה בת 53 שנים. ת.נ.צ.ב.ה.

21.135 ׳׳היה אחד שלקח אתו שתי פרות ואמר: אני אתן אחת לרב ואחת לעצמי, ואחרי שגמר את הסעודה וחזר לביתו, הוא נפטר. חכם בן עשרים ושש. ומאז אף אחד לא לוקח שום דבר לעצמו בלבד״.

22.135 ״אני אף פעם לא הלכתי לר׳ דוד ומשה. ובפעם הראשונה שהלכתי עם המשפחה ובעלי, ומרוב שמיהרנו לא המלחתי את הבשר. וכשבאתי לבשל אותו, לא רצה להתבשל בשום אופן. אחר כך אחת אמרה לי: האם המלחת את הבשר? ואז זכרתי והתחלתי לבקש סליחה מר׳ דוד ומשה׳׳.

23.135 ״אדם אחד בשם עאקנין היה בעיירה תלוואת, ליד ר׳ דוד ומשה. לבנו, אני חושב הוא נמצא בארץ, היה אוטו. הוא מוכר בגדים. אני הייתי עובד אצלו כנהג. פעם נסענו לזיארה בקדוש הזה, ר׳ דוד ומשה, והוא סיפר לי על מעשה ניסים שקרה לו. פעם, הוא סיפר, נסע באוטו שלו. היה בעיירה אימגראן, ובמקום השני בשם תארודאנת. בין אימגראן לבין תארודאנת יורד שלג בגובה של שלושה מטרים. אותו יהודי שקע בשלג עם האוטו. הנהג ניסה להתניע את האוטו אך לא היה דלק. בא אבא של עקאן ונתן לו בקבוק מלא מים שהביא

מן הקדוש. שם באוטו. האוטו נסע והוא סיפר שהוא נסע שלושה ימים עד שהגיע לעיירה

שלו״.

24.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה. בני זה קראתי לו שם על שם ר׳ דוד ומשה.אני לקחתי את אשתי והלכנו להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. היא חלמה שם והלכה לפקיד הנמצא היום במושב א׳. שמו מ״ד. סיפרה לו שחלמה כך וכך והוא פתר לה את החלום ומסר לה שהיא עתידה ללדת בן ולקרוא לו על שם ר׳ דוד ומשה. לקרוא לו דוד וכך היה״.

Miserrimum est orbitrio atterius vivere. Publilius Syrus, Sententiae, 413

(חיה בחסדו של הזולת מסכנות איימה פובליליאוס סירוס, ״פתגמים״ תרגום: גדליה אלקושי)

אחד הטיעונים העיקריים במערכת התעמולה הערבית נגד ישראל הוא שעד להופעתה של הציונות חיו היהודים בקרב המוסלמים בשלום, שלוה ואחווה ולא נתקלקלה השורה אלא משעה שהופיעו הציונים וביקשו להקים לעצמם ישות פוליטית, ואף הקימו אותה, על אדמה ערבית אסלאמית, תוך פגיעה בשאיפות הלאומיות של הערבים.

מעבר להצגת הקמה של מדינת־ישראל כמעשה־עוול מדגישה התעמולה הערבית גם צד של כפיות־טובה יהודית: לאחר כל החסד לו זכו היהודים תחת שלטון האסלאם, שילמו הם למיטיביהם רעה תחת טובה. האסלאם, טוענת התעמולה הערבית המודרנית, ׳הוא דת של צדק ויושר ושוויון, שבו זכו היהודים והנוצרים לחופש־פולחן ולהגנה מרדיפות.

כדי להדגיש את הדבר, משווים דובריו של האסלאם המודרני, במסגרת טענותיהם, את מצב היהודים תחת שלטון הנצרות באירופה למצבם תחת שלטון האסלאם ומראים כיצד, בהשוואה לשחיטות ולפוגרומים ולהגליות, לעינויים ולרדיפות השונות שהיו מנת־חלקם של היהודים באירופה הנוצרית, נהנו היהודים מחיי חופש ובטחון בצל האסלאם.

יהודים, שאינם בקיאים לא בטיבו של האסלאם ולא בפרטי תולדות עם ישראל תחת שלטון האסלאם, נתפסו לתעמולה אסלאמית זו. יתר על כן, חוקרים יהודים לא מעטים החזיקו בהשקפה דומה וראש־וראשון בהם גרץ, אשר בהשוותו את מצב היהודים תחת שלטון האסלאם לזה שתחת שלטון הנוצרים הפליג בתיאור הסובלנות האסלאמית, כאשר הוא מושפע במיוחד מן האפיזודה קצרת־הימים של ״תור־הזהב״ היהודי בספרד המוסלמית של ימי־הביניים. 

לאמיתו של דבר, אין שחר לתעמולה הערבית האסלאמית כשם שאין יסוד להשוואה של גרץ והחוקרים שהלכו בעקבותיו ולמסקנותיה. תחת שלטון האסלאם לא נהנו היהודים והנוצרים מעולם ממעמד שווה לזה של המוסלמים. וחירותם היתה מוגבלת, על־פי החוק האסלאמי. העובדה שמעמדם הנחות בהשוואה למוסלמים נקבע על־פי החוק נתנה בידי השליטים המוסלמים במקומות שונים ובזמנים שונים זכות בלתי־מוגבלת ליישם את החוק כרצונם! וחכמי־הדת המוסלמים מצאו לפניהם שדה הלכתי רחב להתגדר בו ולפתחו.

הספר שלפנינו עוסק בדיוק בשני ההיבטים הללו של מצבם של היהודים והנוצרים תחת שלטון האסלאם: ההיבט החוקי־ההלכתי וההיבט המעשי־ההיסטורי. שמו של הספר במקורו הצרפתי הד׳ימי שאול מן המונח האסלאמי המגדיר את מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי, מעמד של בני־חסות. דימה היא חסות, החסות שהאסלאם מעניק, להלכה, לכל מי שאינם מוסלמים וזכו שתהיה להם (באמצעות נביאים) התגלות דוגמת התורה או הברית החדשה.

הלכה זו על פירושיה השונים הרחיבה את תחום החסות, הד׳ימה האיסלאמית, על בני כמה וכמה דתות, אך בסופו של דבר, כאשר מדובר על ד׳ימים, או בערבית אהל אד׳־ד׳ימה, הכוונה היא ברוב־רובם של המקרים ליהודים ולנוצרים, הנחשבים ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), היינו בעלי התגלות נבואית שנכתבה בספר־קודש.

מה טיבה של החסות? בראש וראשונה יש להבהיר שמדובר בחסות ולא בשוויון.להפך, החסות מניחה מצב של אי שוויון: החסות, כפי שהמחברת מדגישה בצדק בספרה, היא מעשה חסד של השליט המוסלמי והיא אינה זכות של הנשלט. מעשה חסד נתון, אפוא, להחלטתו הבלעדית של המעניק אותו, הוא הקובע את זמנו, מקומו וממדיו, הוא הקובע אם להמשיך לקיימו אם לאו.

כלל־הקבע העומד ביסוד חוקי הד׳ימה הוא שהיהודי והנוצרי, על מנת לקבל את חסות האסלאם, חייבים לקבל עליהם את עליונותו של האסלאם להלכה ולמעשה. להלכה שומה עליהם לדעת ש״האסלאם עליון: מאומה לא יכול להיות עליון ממנו״, כפי שמלמדת אותנו מסורת המיוחסת לנביא מוחמר: ולמעשה הם חייבים לקבל עליהם ולקיים את הוראותיהם של חוקי אפליה רבים הבאים להבדיל בינם לבין בני המעמד המוסלמי השליט.

בצד הפיננסי חוק האפליה העיקרי הוא זה המחייב את היהודים והנוצרים לשלם מס מיוחד עבור העובדה שחייהם ורכושם ויכולתם להמשיך ולקיים את פולחנם נשמרים להם: מס־גולגולת, ג׳זיה. זה אינו רק מס אלא, למעשה, עקרון שנתמסד בצורת מס. העקרון הוא שמרגע שהאסלאם כבש את ארצם של הלא־מוסלמים מאבדים אלה את חירותם ונתבעים להביע את כניעתם המלאה על־ידי תשלום אותו מס ג׳זיה, מס־הגולגולת, שעניינו להוכיח בעליל את מעמדם הנכנע והנחות בהשוואה לעליונות האסלאמית המוחלטת.

 הדגשת העליונות האסלאמית במונחים של טריטוריה, שלטון פוליטי והסדרים כספיים אינה צריכה להפתיע, שכן האסלאם הוא תרבות המבוססת על חוק, החוק הקדוש, שמקורו הוא אלוהי. החוק האסלאמי בדומה להלכה היהודית הוא כולל־כל: הוא מסדיר את חיי הפרט והוא מסדיר את חיי החברה. במקביל צריך לזכור צד נוסף בטבעו של האסלאם, והוא שאיפתו הקבועה להוכיח את אמיתותו ונכונותו. כבר מתחילת דרכו נקשר האסלאם בתודעת מאמיניו עם ההצלחה בעולם הזה

להצלחה ניתן ממד תאולוגי שעיקרו הוא כי לא ייתכן שדת שאינה דת־אמת תזכה להצלחות מסחררות כל־כך: להיפך, ההצלחה, ובמיוחד זו הצבאית, היא הוכחה לאמיתות הדת. מציאותם הקבועה של ד׳ימים, המשלמים מס־גולגולת וכפופים לחוקי־אפליה המכוונים להבליט את היותם נבדלים (בלבוש, במראה, בבתי מגורים וכיו״ב) ואת היותם נחותים ביחס למוסלמים, מציאות זו בעלת משמעות תיאולוגית, שהרי עצם קיומם העלוב וחוסר־התוחלת שבחייהם של יהודים ונוצרים תחת שלטוןהמוסלמים, שנטלו מהם את חירותם ואתם אדמתם, הוא הוכחה נצחית לעליונות האסלאם על דתותיהם.

הצורך בקיומה של ההוכחה הקבועה, או הרצופה, לעליונות האסלאם נובע בראש וראשונה מכך שעליונות זו מעוגנת בקוראן, בו נאמר מספר פעמים שאללה ״הוא זה אשר שלח את נביאו עם אורח־מישרים ודת של אמת למען יגבר על הדתות כולן״ (סורה ט:33: מח:28_; סט:9). כבר על־פי פסוקים אלה, שלפי תפיסת האסלאם נאמרו מפי הגבורה ממש, לא ייתכן מצב שדת כלשהי זולת האסלאם תשלוט על האסלאם או תוכר כשווה לו במעמדה, והמצב האידיאלי, מבחינת סדר־העולם התקין, הוא רק שהאסלאם הוא השליט. האסלאם מתגלם בחוק המוסלמי, שמקורו הראשון והחשוב ביותר הוא הקוראן, ומכאן שהחוק קדוש הוא משום מקורו האלוהי.

החוק המוסלמי הוא הבסיס עליו מושתתים חיי החברה המוסלמית המתוקנים ורק על־פיו יכולים הם להתנהל בצורה אידיאלית. הקוראן הוא לא רק מקורו האלוהי של החוק אלא גם מקור להשראה באשר לדרך קיומו של החוק במקרים רבים. היחס ליהודים ולנוצרים ״בעלי הספר״, ״אנשי־חסות״, נקבע בכמה מקומות בקוראן בצורה שאין להרהר אחריה: נגזר עליהם להיות מושפלים ועלובים ונתונים לזעמו של אללה, עד יום־הדין (סורה ב:61: ג:112). המוסלמים מוזהרים בפירוש מלקיים יחסים של ידידות עמם: ״הוי המאמינים אל תקרבו אליכם כידידים לא את היהודים ולא את הנוצרים, שהם ידידים אלה לאלה, וכל מי שייעשה ידיד שלהם מבינותיכם יחשב אחד מהם…״ (סורה ה:51).

אם ביחס לנוצרים היתה למוחמד גישה דו־ערכית, חיובית ושלילית, המתבטאת בקוראן, הרי ביחס ליהודים דברי השלילה הם מוחלטים: ״מצוא תמצא כי השונאים הקשים ביותר של האסלאם הם היהודים והמשתפים והידידים היותר קרובים למאמינים הם אלה האומרים ׳אנו נוצרים׳״. (סורה ה:85). ברוח הדברים האלה נתמסד מעמדם המשפטי של היהודים והנוצרים באסלאם ונתמסדה, במידה לא מבוטלת, השנאה ליהודים.

פיתוח האיבה כלפי היהודים (והנוצרים) למסכת של חוקי־אפליה נעשתה באמצעות הפרשנות המתבססת על המסורת האסלאמית, זו המורכבת אלפי אמרים המיוחסים לנביא או תיאורים של מעשיו ונהגיו כפי שנמסרו מפי עדי־ראיה־ושמיעה כביכול, אמרי הנביא ותיאורי מעשיו מפי מקורביו מהווים את ספרות החדית/ ספרות המסורת האסלאמית.

הקוראן שמקורו, לפי תפיסת האסלאם, אלוהי, והחדית׳ שמקורו הוא בנביא, הם שני היסודות שעליהם קמה ונבנתה ההלכה המוסלמית — השריעה, זו מערכת החוק המפורטת הנוגעת לכל צד בחיי הפרט והציבור על כל גילוייהם. בהיותה כוללת־כל, עוסקת השריעה המוסלמית בפירוט גם במעמדם של הד׳ימים במדינה המוסלמית וביחס שבינם לבין המוסלמים.

ביסודם של חוקי־האפליה המוסלמיים מונח העקרון של הבלטת שונים של הד׳ימים בכל מקרה שהם עשויים להימצא בכפיפה אחת עם המוסלמים או בקירבתם. כך נולדו חוקי־הלבוש המיוחדים, שלפיהם נתחייבו יהודים ונוצרים ללבוש בגדים שונים מאלה של המוסלמים, לצנוף צניפים בצורה מיוחדת, לחגור חגורה, ואפילו לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 ממזרח וממערב כרך חמישי

שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ה – 1338, והשני בשנת רכ"ה – 1465. מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי.

משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו.

בתחילה עם בואם של המגורשים, מצויה הנהגת הקהילה בידי התושבים, הנגיד, האחראי לקהילה כולה כלפי המלך, הוא עמי שאול בן שם טוב, מהתושבים. כשרצו המגורשים למנות לעצמם נגיד משנה שיטפל בעניינם המיוחדים להם, עשו זאת אך ורק בהסכמתו, וכנראה שבסיועו אישר המלך את מועמדם, יצחק צרויה, לנגיד המגורשים.

ענייני הקהילה כולה הוסיפו להתנהל על ידי הנגיד הראשי עמי שמואל בן שם טוב, " על פיו יצאו ועל פיו יבואו ".

רבי משה בן דאנון כותב, " שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב, בערך אישה עם בעלה, וכמו שאין נדרי האישה כלל אם לא יסכים בעלה עמה, כל הסכמותינו אינם כלל, אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן.

כשלושים שנה אחר כך, בפרוץ " מחלוקת הנפיחה ", בשנת רפ"ו, עדיין ההגמוניה נתונה בידי התושבים. מהם הנגיד עמי שם טוב בן אברהם. הוא המניע את התושבים לקבל את ההסכמה על איסור אכילת הנפיחה, וחתום בה ראשון. מעמדו בחצר המלך לכאורה איתן, הוא מתלווה לפמליית המלך במסעו למכנאס, וזו עדות על מעלתו. לקהל התושבים יש רב דיין לעצמם, רבי יחייא בן חמו, שאף הוא חתום על הסכמת הנפיחה, ולא רק בית־דין משלהם יש להם לקהל, אלא אף ישיבה משלהם, שבה למדו חכמי התושבים.

סימנים ראשונים של התרופפות קהל התושבים מתחילים להיראות במהלך מחלוקת הנפיחה. יחד עם הנגיד עמי שם טוב,נמצא בפמליית המלך שנסעה למכנאס גם ר׳ יעקב רוזאליש (נגיד המגורשים י), שהוא פעיל ביותר בפולמוס הנפיחה. הוא מזמין את ר׳ חיים גאגין ומשדלו לסלק ידו ממאבק זה של הנפיחה, ובה בשעה הנגיד עמי שם טוב נראה פאסיבי בפרשה זו. יתירה מזו: כאשר ר׳ יעקב ן׳ לחסן, תלמיד־חכם מהתושבים, נתבע על־ידי משה אבטאיס(?) להתייצב עמו אצל המלך בעניין זה, ור׳ יעקב פונה לעמי שם טוב לעזרה ועידוד, עונהו הנגיד כמהסס ומתחמק: ״לך אצל המלך הנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו״.

עמידה מהצד זו של הנגיד אומרת דרשני. הוא שיש לאל־ידו, על כל פנים יותר מאחרים, אינו מכניס עצמו בעובי הקורה להגן על חכם בן קהילתו המשתדל בקיומה של ההסכמה שנעשתה ביזמתו, ויהודי פשוט, שלכאורה לא תפס שום עמדה ציבורית, משה בן בוריהמאת, הוא המחזק את ידי רבי יעקב והולך עמו לבית המלך. אין זה, כנראה, אלא מפני שמעמדו של עמי שם טוב בבית המלך לא נשאר איתן כשהיה, ושיקוליו היו שאין הוא יכול להתייצב נגד אישים מהמגורשים, שהמלך קירבם בינתיים ונתחבבו על־ידיו. ולא רק מחוץ לקהלו ניכר ערעור מעמדו, אלא גם בקהל התושבים גופו. אשה מהתושבים שבנה הפר את ההסכמה וקנה בשר מה­מגורשים, חירפה וגידפה את הנגיד עמי שאול ונכבדי קהל החושבים. דבריה עוררו תגובת אנשי הקהילה ״שהכוה ופצעוה״, אך כשנודע הדבר למלך ״נתנו על כך… אלפיים אוקיות קנס״, והנגיד לא עמד בפרץ וזה ודאי לא הוסיף לכבודו.

אף משהועבר עמי שם טוב מנגידותו (בגלל גילו ?) בשנת רפ״ז, ונתמנה במקומו שאול בן שם טוב בן שאול ן׳ רמוך, אין הנגיד החדש מראה תקיפות של ממש נגד המגורשים. אדרבה, חכמי המגורשים ״שלחו אחרי הנגיד ודברו אתו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב״. וזעמו מופנה דווקא כלפי רבי חיים גאגין, שאליו הוא פונה בטרוניה: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזב­חיהם אשר הם זובחים״

. דבריו אלו של הנגיד מרפים אף את ידי ר״ח גאגין במחלוקת זו, והוא אומר: ״כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי״ ״. אמנם, התעצמות זו שנתעצמו חכמי התושבים נגד המגורשים בעניין ״הנפיחה״, נידונה מתחילתה לכשלון. עד שנת רפ״ו רגילים היו התושבים לקנות בשר באטליזי המגורשים. משנתעוררו מנהיגי וחכמי התושבים לאסור את הנפיחה, וקבעו אטליז מיוחד לעצמם ולקהלם, היה בזה משום החזרת הגלגל אחורנית.

אהדתם הסמויה של פשוטי קהל התושבים, כאילו נתונה היתה למגורשים. לבם לא היה שלם עם החומרה ״החדשה״ שירדה עליהם על־ידי מנהיגיהם. ומתחילה לא היה בסיס ציבורי רחב למאבקם זה של חכמי התושבים, שבסוף עמד כל־כולו על עקשנותו של רבי חיים גאגין בלבד. דומה שלא היה מנוס מסיום הפרשה כפי שהסתיימה. המגורשים יצאו ממנה מחו­זקים וידם על העליונה, ולא עוד אלא שהלכו מחיל אל חיל. תהליך ביסוס סמכותם ומרותם קיבל תנופה חדשה עם נצחונם זה, עד שלבסוף הטביעו את חותמם על כל מוסדות הקהילה. ועוד דבר: יש ידיים לומר, שמשנכנס יעקב רוזאליש לחצר המלך, ומשעמד המלך על כישוריו בהטילו עליו משימות פוליטיות עדינות שמילאן בהצ­לחה, מצא חן בעיניו, וככל שמעמדו הלך והתחזק כן נדחקו נגידי התושבים הצדה ומעמדם עורער. משנתעלה רוזאליש נתעלו עמו גם בני קהלו המגורשים, ומעתה הם דבריה ודובריה של הקהילה כולה. דומה שהתושבים עצמם רצונם היה להעביר את שבט ההנהגה לחכמי המגורשים ונכבדיהם, בראותם שהם נמרצים ומוכשרים יותר ממנהיגיהם שלהם. מכאן ואילך עצמאותם של התושבים הלכה וניטשטשה. לא רק משרת הנגיד הראשי נשמטה מידם, אלא אף בית־הדין שלהם בוטל.

ביטוי מלא לירידתם זו של התושבים אפשר לראות בתקנה משנת ש״י — התקנה היחידה של קהל התושבים שנכללה בספר התקנות, והדנה בדרכי גבייתה של ״כתובה כדת״, שאינה לפי תקנות המגורשים.

חסרים לנו פרטים על ילדותו וימי־נעוריו, אך ידוע לנו שרוב ימיו נדד ממקום למקום, כנראה משום שעשה את הספרות קרדום לחפור בו ונאלץ לחפש לו נדיבים חדשים לבקרים. בשנות השמונים של המאה הגיע רומאנילי ללונדון, שבה נתבצרה באותה התקופה מושבה יהודית־איטלקית קטנה. בבירת אנגליה הדפיס שיר עברי על החורף, ומסתבר ששם תרגם מן האנגלית לעברית את הפואימה המפורסמת של אלכסנדר פופ, ׳מסה על האדם׳(Essay on Man).

 ב־1787 התכונן רומאנילי לחזור לאיטליה מאחד ממסעיו: הוא הגיע דרך הים אל מבצר גיבראלטאר, אך השתהה שם זמן ממושך, משום שלא מצא לו אונייה להמשכת נסיעתו. תקלה זו הביאה אותו לסף הייאוש, ועל כן שמח כמוצא שלל רב כשנפגש בסוחר מקומי שהחליט לבקר במארוקו בענייני עסקים והציע לו להצטרף אליו במסעו.

 וכך נפתח פרק חדש בחיי המשורר, שעתיד היה לבלות למעלה מארבע שנים בטאנג׳ר, בתיטואן, במאזאגאן, במוגאדור ועוד ולהניח לנו לאחר־מכן תיאור מרתק של חוויותיו בספר ׳משא בערב/ במארוקו נאלץ לעסוק במלאכות שונות, כפי שנזדמנו לו: נתן שיעורים לשפות, דרש דרשות בבתי־כנסיות, ובייחוד שימש מזכיר אצל הנציג הפרטי של שלטונות וינה בטאנג׳ר ואצל כמה סוחרים יהודים אשר בשבילם ערך ספרי־ חשבונות וחיבר מכתבים באנגלית.

 הוא גילה בוודאי שפע של דברים מעניינים בארץ המופלאה, אך בו בזמן נחל גם אכזבה על גבי אכזבה עד ששקע במרה שחורה. סיורו במדינת מארוקו הגיע לקצו באביב 1790, לאחר שהשליט החדש ערך פרעות בנתיניו היהודים והחיים בארץ געשו ללא נשוא. רומאנילי שם נפשו בכפו ונמלט בחוסר כול לאירופה.

לאחר נסיעה בים, שארכה יותר מחודשיים, הגיע המשורר להולאנד ובילה זמן־מה באמסטרדאם והאג, שהיו אז שתי קהילו­תיה העיקריות. אחר־כך המשיך בדרכו לברלין, הווי אומר למר­כזם של שוחרי ההשכלה בקרב יהודי אשכנז. בכל מקום שבו דרכה רגלו השתדל לקשור קשרים עם הסופרים היהודים ועד כמה שאפשר היה גם עם נכבדי הקהילה.

השירים העבריים של האשכנזים לא ערבו אמנם לאוזניו ומפעם לפעם ירה בהם את חיצי לעגו; אולם ההשקפות המתקדמות של משכילי ברלין היו בהחלט לפי רוחו ועוררו את התלהבותו. כבר ב־1786 חיבר קינה נרגשת על מותו של משה מנדלסזון, ראשם של המשכילים הללו. בהגיעו לברלין התקרב אל החברים העיקריים של חוג ׳המאספים " והם יצחק אייכל ודוד פרידלנדר;

כמו־כן בא במגע עם בני משפחות יפה־איציג ואפרים, שהיו אז העשירות שבקהילת ברלין. לכבוד חתונה שנערכה בבית יפה־איציג חיבר רומאנילי מחזה מיתולוגי־אליגורי מפואר בשם ׳הקולות יחדלון (1791). טכסט זה סודר ונדפס בבית־המלאכה של ׳חינוך־נערים׳ שפעל להפצת ספריהם של משכילי ברלין. באותו המוסד הדפיס רומאנילי גם חיבורים אחרים וביניהם את ׳משא בערב׳ (1792), שפרסם את שמו יותר מכל ספריו האחרים.

 משנת 1793 ואילך ישב בווינה והתפרנס ממלאכת הגהה בבית־הדפוס הנודע של קורצבק, שעבר לאחר־מכן לידי אנטון פון־שמידט. וכמו בברלין הגיש גם כאן מחזה מיוחד לחתונה שנערכה אצל משפחת ארנשטיין, המיוחסת שבין משפחות וינה היהודיות. יצירה חדשה זו נקראה ׳עלות המנחה׳ ונדפסה ב־1793 בדפוס קורצבק בצירוף תרגום שקול לאיטלקית.

בסופה של המאה השמונה־עשרה השתנתה מפת אירופה במידה מדהימה. הגייסות של ראשי המהפכה ובעקבותיהם צבאותיו של נאפוליאון פשטו מזרחה ודרומה מצרפת וכבשו שטחים גדולים. ההאבסבורגים נאלצו לוותר על תחומי־שלטונם שבאיטליה

 ארץ מולדתו של רומאנילי הועמדה תחת חסותה של הרפובליקה הצר­פתית והוא החליט לחזור אליה. ב־1799 מוצאים אנו אותו בטרייסטה, וב־1807 יושב הוא במאנטובה. דמותו של נאפוליאון הלהיבה את דמיונו, וכמו רבים אחרים האמין בתומו, כי עם ישראל יוצא מעבדות לחירות ועומד להתקבל בחבר האומות הנאורות. הוא לא ראה עוד טעם לשמור אמונים לשושלת הקיסרים שבווינה והביע את התפעלותו ממעשי קיסר צרפת בשירי־תהילה עבריים ואיטל­קיים. לפי פקודתו של נאפוליאון התכנסה בפאריס ב־1807 ׳הסנהדרין/ היינו אסיפת נציגיהם הרשמיים של יהודי צרפת ואיטליה. באותה השנה הוציא רומאנילי קונטרס מיוחד בשם ׳זמרת עריצים׳, ובו הגיש לקוראיו תרגומים איטלקיים של שירים ותפילות שנתחברו בידי אחדים מחברי הסנהדרין.

כל ימיו לא הצליח רומאנילי להגיע אל המנוחה והנחלה. הוא היה אמנם בעל הכרה יהודית, איש שלם עם אלוהיו, אך לא דקדק בכל מצווה קלה כחמורה ועורר בכך את חמתם של האדוקים, שהיו אז רוב בניינה ומניינה של האומה. נוסף על כך היתה לו לשון שנונה, ולא תמיד נמנע מלבקר מנהגים מסוימים שנראו לו באמונות תפלות! הוא גם לא ידע להרכין את ראשו בפני רבנים ופרנסים שתלטנים. יצא לו שם של בעל דעות חופשיות, ואפילו של אפיקורוס, ועל כן הצרו מתנגדיו את צעדיו והכריחוהו מדי פעם בפעם לאחוז במקל הנדודים.

בשנות־חייו האחרונות הסתובב רומאנילי בעיקר בגליל פיימונטה שבצפון מערב איטליה, ובסופו של דבר עלה בידו להתיישב בעיר קאסאלה מונפיראטו, אחד מן המרכזים היהודיים הידועים באותו גליל. מצבו החומרי בוודאי שלא השתפר, אך הוא מצא לו כאן מעריץ אלמוני שהתעניין בגורלו והיה מבקר אצלו לעתים קרובות. בקאסאלה מת רומאנילי מיתה חטופה ב־19 בספטמבר 1814, בהיותו בן חמישים ושבע. תאריך פטירתו ומסיבותיה נרשמו אמנם בפינקס הנפטרים של הקהילה, אך מצבתו לא נתגלתה עד היום בבית־ הקברות המקומי. הוא גם לא זכה להספדים וקינות, שבהם נהגו יהודי איטליה לכבד את זכרם של מתיהם בעלי־השם.

׳משא בערבי, חיבורו העיקרי, זכה להצלחה אצל הקוראים העברים. לאחר שהופיע בראשונה ב־1792 נדפסו ממנו עוד שבע מהדורות בתוך 130 שנה. אכן, ספר־נסיעות עברי מסוגו לא נכתב לפני־כן. במבנה החיבור ובניסוחו הושפע רומאנילי כפי הנראה מספרים לועזיים. כשהוא פותח אחדים מפרקי ספרו בתלונות על מר גורלו מזכיר הוא לנו כמה רומאנים רגשניים מן המאות הי״ז והי״ח.

כמותם משתדל גם הוא לעורר את סקרנות הקורא בהרצאת־דברים מתוכננת היטב המגיעה לשיאים דראמאטיים בולטים. הוא מגביר את המתיחות ברמזים אל עניינים שהוא עומד לתאר להלן. הספר מכיל שפע של חומר אתנוגראפי והיסטורי העשוי למשוך אליו את החוקר המקצועי, אך לא בכך בלבד ייחודו. מהתחלתו עד סופו שואף המחבר לשתף את הקורא בחוויות ובהרפתקאות המשונות שנפלו בחלקו.

יחסו לעניינים המתוארים כאן הוא אישי בתכלית! על כל דבר כותב הוא בגילוי־לב, אפילו הוא חושף בזה חולשות של אופיו. בעינו החדה מבחין הוא מיד נקודות־תורפה בחייהם, בהתנהגותם ובהשכלתם של יהודי מארוקו, ואף משמיע דברי־ביקורת חריפים עליהם. אולם לפי עצם טבעו איננו ציניקן, ויודע הוא לגלות ולהעריך גם תכונות חיוביות אצל אחיו הנידחים. יש ב׳משא בערב׳ פיסקאות, שנכתבו ברוח־טובה או בבדיחות־דעת, ועל־ידן אחרות המשקפות את התרגשותו ואת זעמו של המחבר נוכח העוול שנעשה ליהודי הארץ. סגנונו משתנה בן־רגע, להטו הפנימי תובע את פורקנו, בייחוד כשהמדובר הוא בהתעללות המוסלמים ביהודים בשנה האחרונה לשהותו במארוקו.

ביום י"ח לטבת שנה הנזכרת הייתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך, על אודות לעשור ורצו לתפוס למלך ויהי יום צרה, ועשינו סליחות עד שבת קודש מחצי היום עד הערב והילדים וספר תורה. והשם יתברך הוציאנו לאורה וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך.

ובכ"א לטבט הנזכר היה יום צר ומבוכה, סבו אנשי פאס אלבאלי העיר מכל צד להיכנס לפאס אזדיד, ועשינו סליחות בבכייה ובמצקה. והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו.

פאס וחכמיה

ובט"ו לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסין לעזור אל המלך, וגזרנו תענית. ואנשי פאס אזדיד הולכים ודלים. והשם יתברך יאמר לצרותינו די.

ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס אלבאלי מפתח באב אלבוג'את והייתה עת צרה, השם יתברך ירחם עלינו אמן כן יהי רצון. והיה ליטרא שמן שווה א"ם ד"ת, וליטרא בשר ח"ת ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והייתה העיר סוגרת ומסוגרת.

ובניסן של שנת שע"ג הנזכרת הייתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית יום ז"ך לניסן ועשינו שבע ברכות בכל בתי כנסיות ולא נענינו.

וביום ראש חודש של אייר התענינו שלא כדעת כל החכמים, ויש מי שיאמר שלא נוציא כי אם ספר תורה אחד והוציאו ב' ספרי תורה ג' קראו בפרשת החודש והמפטיר בפרשת בחוקותי ואמרנו כל נדרי ג' פעמים להתיר הנידויים והנדרים ועשינו צדקה יפה והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כבוד מורנו הרב וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם ולקח הנושא של דרוש בעור בשרם בהרות.

ומאמר מדרש חזי הסיבי עיניך משל למלך שכעס על מטרונא וכו… והלכנו לביתנו ולעת ערב באנו להתפלל מנחה ונעילה, ובעוונותינו הרבים והרעים לא נענינו, אוי לעיניים שכך רואות. ביום זה הלך אהובי כבוד הרב אברהם פימיינטא לעיר תיטואן יע"א והיה איש חסיד ויודע ששה סדרי משנה על פה ומן החמס אשר היה בעיר הלך לו.

ויום ד' לאייר עוד לא נענינו, והמלך עשה גזל גדול במראקס והניח רובם עניים וכמה מתו ברעב ונשתמדו. השם יתברך יאמר די לצרותינו. אמן כן יהי רצון. 

וביום ה' עשינו תענית ג' ונתקבצו כל הקהל כולם במקום הנזכר כולם יחפים ובהכנעה גדולה, ודרש גם כן החכם הנזכר ונשא הנושא אל כלי חרס על מים חיים, רוצה לומר שראוי להתגודד בכלי חרס וכו….והמאמר למה תוקעין בקרנות לומר געינו כבהמות וכו…….

ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שבע ואחר כך אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחויב עד כאן לשונו. מצב שיש לו בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי שאינו מרחם על בניו.

והנה הקב"ה אבינו שי לו במה לפרנס, ועוד מכוח הצדקה. ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידותו שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכששמע כל הקהל געו בבכייה גדולה אשר כמוה לא נהייתה.

ודרש גם כן בל' ערבי והניח אפר על ראשו ועל ספר התורה וגעו כל העם בבכייה גדולה. ונכנע לבם לאביהם שבשמים והסכימו והכריזו על עניין בגדי משי שלא ילבשום וקצת דברים אחרים. וקמו כל העם לצעוק צעקה גדולה על ההסכמה.

ואני שאול הצעיר צעקתי צעקה גדולה ומרה ושתקתי צעקת הקהל ובדברי עמדו ולא ענו עוד. ואמרתי שאין ראוי להתרעם עלינו שאם החכמים הם מנהיגי הדור ראוי לשמוע להם ואמרתי להם סיבת ההסכמה וטעמה וקבלו דברי ושישרו דברי בכיניהם לקחתי רשות מהשי"ת ומתורתו הקדושה ומהחכמים ומהנגידים כבור הרב יעקב רותי יצ"ו ואמרתי שהן אמת מיום שנתגרשו היהודים מקשטילייא לא היה יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה.

ובריא לי שהיום הזה יום גדול ונורא וסליחה וכפרה ורבים שהקניטו קצת אנשים בדברים יבקשו מהם מחילה בקול רם, ועמד רבי יהודה עוזיאל על רגליו ואמר שמעו קהל קדוש אני מבקש מחילה מיצחק לובאטו שקללתיו והקנטתיו בדברים בבואו לפני לדין עם חבריו, וכן עשו רבים ונכבדים. וגם הנגיד יצ"ו.

וכל זה היה לפני כל הקהל, ואחר כך אמרתי שיום זה יום סליחה וכפרה אומנם אני רואה שג' חלקים מן העבירות נתכפרו ורביעי עדיין והוא יותר חמור והוא עוון הגזל, מי שגזל חבירו או מצא אבידה או שכח שום דבר אצלו מזה העוון עדיין לא נטהרנו.

כי הנה א"א שבקהילה גדולה כזו אין בידה עוון מכל אלו כי כמה שני לא שמעתי שבא אחד להשיב גזילתו. והוכחתי את העם עד שבכו בכייה גדולה. ואמרתי להם כמה בוכים ואפר על ראשם עשו וכריסם מלאה מגזל טוב לבוש בעוונותינו הרבים מלהתבייש לפה הקב"ה יום עומדו לפניו יתברך לדין.

וגעו בבכייה גדולה וכל אחד פרסם גזילתו. ואחד פרדסם מה שגזל זה שלושים שנה ואמר אני גזלתי לפוני כך וכן ואני הצעיר מברל למי שמודה בגזילתו ואומר מי שבירך וכו….הוא יברך פלוני שהודה בגזילתו והודה על פשעיו שיש בידו ומחזיר גזילתו של פלוני .

ורבים השיבו גזילות נכסים וחפצים רבים והיה היום הזה יום תשועה גדולה. ואיש אחד ושמו מסעוד מעיר מארויכוש הודה על פשעיו שזה ימים עשה מלשינות לאחד מהקהל וצווה לפרסמו ולקוראו מלשין בקול רם והתנדב לבל ישוב להלשין עוד מהיום הזה והלאה. 

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.

בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).

הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפ­קידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:

אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.

למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.

בקובץ נכללו גם שני מאמרים, החורגים במידת־מה מהתוכנית הכללית. הם רמז לעובדה שאנו מקדישים תשומת לב רבה לתקנות החכמים ולתקנות הציבור החל מתקופת הגאונים, וזאת כדי לחשוף את המסגרת התחיקתית והארגונית שבהן פעלו הקיבוצים היהודים בתפוצות, ולעמוד מתוך התקנות שהותקנו על הצרכים שהזמן גרמן. עבודה זו נעשית בתיאום עם המחלקה לתלמוד שבאוניברסיטה, שבה נחקרות תקנות חז״ל, ועם הפקולטה למשפטים, וזאת כדי למצוא תופעות מקבילות או חורגות בתחיקה האוטונומית הכללית. אנו מקווים לפרוש בקובץ הבא יריעה רחבה יותר של מחקרים בתחום זה.

פתח דבר

פירסום כ״י מונה מספר לר׳ סעדיה שוראקי בידי פרופי ג. ב״ע צרפתי, ושל הסיכום העברי של כתאב אנס אל־גריב ותפסיר ספר יצירה לר׳ יהודה ן׳ מלכה בידי פרופי י. וידה שיצאו לפני זמן־ מה מוכיחים, כי הצלחנו למשוך למעגל מפעלינו חוקרים, שאינם קשורים במישרין בעבודתנו היום־יומית.

אכן יש צורך להכשיר כוחות מדעיים צעירים, כדי להדביק את הפיגור הרב במחקר תולדות היהודים ותרבותם במזרח במשך אלף השנים האחרונות. אמנם מותר לציין בסיפוק רב כי ההתעניינות בענ׳ף זה של מחקר עברנו, גוברת בזמן האחרון. אבל יחד עם זאת עלינו להיזהר מפני בזבוז הכוחות והאמצעים המעטים העומדים לרשותנו על־ידי כפילות במחקר, וכן מפני עבודה חובבנית למחצה.

אנו חייבים תודה לכל אלה, שבהבינם את משימתנו עזרו וממשיכים לעזור לנו בהגשמתה. פרופ׳ מ׳יצ קדרי בהיותו יו״ר ועדת המחקר היה הראשון שתמך בהפ­עלתה של תוכנית המחקר, והוא ממשיך במשימה זו כרקטור האוניברסיטה. פרום׳ י. גילת כראש המחלקה לתלמוד, וכעת דיקאן הפקולטה למדעי היהדות והרוח, וכן פרופ׳ א. אנקר, דיקאן הפקולטה למשפטים, מטים אוזן לפניותנו בעניינים שבתחום סמכותם. ברור שקיים שיתוף פעולה הדוק עם פרופ׳ נ• קצבורג, ראש המחלקה לתולדות עם ישראל. השתתפותה של קרן הזכרון במפעלינו הועלה כבר בראשית דברנו.

היתד, כוונתנו לפרסם קובץ זה לקראת חנוכה תשל״ד. באה מלחמת יומ־הכפורים ושיבשה את התוכניות. אחדים מהמשתתפים בקובץ נקראו לשרות בצה״ל ולא היה הסיפק בידם לקרוא את ההגהות האחרונות. אגו מודים לגב׳ לאה בורנשטיין, שעזרה לנו להתגבר על קושי זה.

ב״ה בר־אילן, בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל״ד.

בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בעיר תוניס במאה ה-16 והמאה ה-17. קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani).  היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים ומעמדם עלה על זה של היהודים ילידי המקום. הגראנה לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

תחת שלטונו של הביי המוסלמי של תוניסיה, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:

• התוניסאיים (Touansa), המקומיים, אשר כונו כך בניב יהודי-ערבי.
• הגורנים (Gornim), המהגרים, שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.

התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים ובעלי תרבות שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסים בין הקהילות: המקומיים והמהגרים. היהודים המקומיים, התוניסאיים, התרעמו על זכויות היתר של המהגרים מליבורנו, הגורנים, אשר היו חופשיים לנהוג כמו המהגרים מאירופה: ללבוש בגדים אופנתיים מאירופה ולא כמו יהודי המקום שחויבו ללבוש בגדים, שניתן שאיפשרו זיהויים כבעלי מעמד נחות מהמוסלמים. בסופו של דבר, התוניסאיים סירבו להתפלל יחד עם הגורנים וגירשו אותם לחדר צדדי בבית הכנסת. בשל כך החליטה קהילת יוצאי ליבורנו להפרד מהקהילה היהודית המקומית. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרה אל יהוד. בתור יוצאי אירופה הם לא היו חייבים לגור באזור היהודי המיוחד.

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטה הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו

בבית הכנסת של משפחת טולידאנו נהגה להתפלל כל המשפחה המסועפת, פעם אירע שקרוב משפחה התחצף לאביו — רבי יעקב, רבי ברוך הזדעזע עד עמקי נשמתו. משחזרו לביתם הכריז, שלא יניח לאותו קרוב משפחה לשבת בבית הכנסת עד שיבקש סליחה מאביו. אמו ששמעה דבריו ניסתה לדבר על ליבו, ואף סיפרה שאותו קרוב עומד לבוא עימם בקשרי נישואין.

אולם רבי ברוך לא הרשה לעצמו לוותר על כבוד אביו, ולו גם במחיר ביטול השידוך, אמר רבי ברוך — אם מה׳ יצא הדבר — החתונה תתקיים בבל מקרה, אך על כבוד אבא לא אוותר.

ואמנם לא נח ולא שקט עד שביקש אותו קרוב את סליחת אביו.

ובתקופה מאוחרת יותר: ישב רבי ברוך עם ידידיו בסעודת מצוה לכבוד סיום מסכת, בשעה שכולם נהנו מהסעודה, רבי ברוך לא טעם מאומה, שאלוהו, מדוע אינך אוכל והרי סעודת מצוה היא? ענה להם, שרוי אני בתענית. לאחר שהפצירו בו סיפר להם את סיבת התענית: אתמול שהיתי עם אבא בבית הדין, ואבא חייב את אחד המתדיינים, לפתע החל החייב בדין להתוכח בחרי אף להוכיח את צדקתו, בלהט הויכוח השתמש במילים בוטות ופגע בכבודו של אבא, לא יכולתי לחשות, והוכחתי אותו על פניו. ואולם אבי לא הסכים עם תוכחתי והצטער שהעלבתי באיש. לאחר שעזבתי את בית הדין, גזרתי על עצמי תענית לכפר על הצער שגרמתי לאבא.

לעת זקנתו של רבי יעקב התרופפה בריאותו והוא נחלש מאוד, ואף לבית הדין הפסיק ללכת, בנו רבי ברוך מלא את מקומו בבית הדין.

כיון שמשרת הדיינות היתה משרה ממלכתית — פנה רבי יעקב לשלטונות ברבט — עיר הבירה, וביקש שיאפשרו לבנו רבי ברוך למלא את מקומו, ואכן קיבל את הסכמתם. ורבי ברוך החל לשמש כדיין בבית הדין בחיי אביו.

כאשר מידי חודש קיבל את משכורתו מסרה לידי אביו, למרות שהיה בעל משפחה, ואביו חילק את הכסף כרצונו בין בני הבית, ולרבי ברוך הפריש סכום מסויים למחיה, ולאחר פטירת אביו הצטער מאוד שהפסיד את ההזדמנות להנות את אביו ממשכורתו.

לפני שנתבקש לישיבה של מעלה אביו — רבי יעקב. ניגש אליו רבינו וביקש את ברכתו. אמר לו אביו ״יהי רצון שכל צאצאיך יהיו כמותך״.

תמה רבינו ושאל ״עד כאן ולא יותר?

השיבו אביו: ״הקשית לשאול בני…

ואכן זכה רבינו והתקיימה בו ברכת אביו ״שיהיו צאצאיך כמותך״. בניו, ונכדיו, וניניו, ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראה. בנו מוסדות תורה לתפארת שבהם מרביצים תורה ברמים, ומוסרים נפשם להצלת נערי ישראל, ומדריכים אותם במסילה העולה בית אל.

כאשר רבי ברוך החל לשמש בדיין בבית הדין בחיי אביו, לא חבש מצנפת הרבנות לראשו כל זמן שאביו — רבי יעקב — חי מפני כבוד אביו, ורק לאחר פטירת אביו שם על ראשו את המצנפת כמנהג הרבנים במרוקו.

לאחר פטירת אביו, הביא רבי ברוך את אימו הרבנית חנה ע״ה לגור בביתו ושם נשארה כל ימי חייה הנותרים, רבי ברוך טיפל בה ודאג לכל מחסורה, מאחר והתרופפה בריאותה וסיבלה היה רב, היה בא אליה בוקר וערב לדרוש בשלומה ולשאול לרצונה. בשומעו את תאניותיה היה ממלא את כל אשר תחפוץ, וכל משאלה קטנה כגדולה היה ממהר למלא בשמחה ובמאור פנים.

בשבת היו מסובים ליד שני שולחנות. בשולחן אחד ישבו סביב רבי ברוך ואורחיו, ולשולחן השני הסבו אשתו הרבנית וילדיהם. ואולם את אמו הושיב על ידו לצידו, והיה משרתה בעצמו ומכבדה כבוד מלכים כל עת הסעודה, כך כלכל את שיבתה ודאג לכל מחסורה במסירות ובאהבה.

פעם סיפר לנו רבי ברוך בשיעור: היום בהפסקת הצהרים חזרתי עייף ועדיין אני ללא ארוחת צהרים, מפני שאמא ביקשה ממני לקנות לה נעלי בית והוצרכתי לעלות לרובע המוסלמי — למדינה — ששם יש מבחר נעלי בית, והתרוצצתי מחנות לחנות עד שעלה בידי מה שביקשה. ואנו התלמידים מסתכלים בפני רבינו המבריקות כשמש בגבורתו, שעדיין היה עייף ויגע מרוב טרחתו. ובהזדמנות זו חזר ושינן לנו איך צריך לכבד הורים ואת המעשה בר׳ טרפון ואימו. ועל דמה בן נתינה שכיבד את אביו וכך הפליג בשבח מצוה יקרה זו.

הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל

בשנת תרצ״ה נפטר ראש רבני מרוקו סבא דמשפטים נר המערב הגאון רבי רפאל אנקאווא זצ״ל. מחבר הספרים קרני רא״ם — שו״ת. ותועפות ראם — על ארבעה חלקי הש״ע. ספר פעמוני זהב — על חושן משפט, וספר פעמון ורימון.

בכל ערי מרוקו הוכרז אבל כבד, ונערכו הספדים לכבודו בכל בתי הכנסיות.

רבינו הוזמן, למרות גילו הצעיר, להיות בין המספידים, הוא נסע לרבאט עיר הבירה, והספידו מרורים כיאה וכיאות לגדול הדור.

כאשר שב רבעו לעיר מקנם סיפר לנו, שהמנוח זצ״ל מלבד שהיה מפורסם לגדול בתורה, התפרסם גם אצל אומות העולם בחכמתו ובתבונתו, וזאת הודות למעשה שהיה בצרפת.

זוג גויים צרפתים לאחר נישואיהם קיבלו מהוריהם ירושה גדולה מאוד. באחד הימים שלאחר הנישואין נסעו ברכבם על שפת הים, והיות והבעל היה שיכור טעה בדרך והדרדר לתוך הים ונטבעו. כשנודע להוריהם קמה צעקה גדולה ומרה…

לאחר מכן נחלקו ההורים מי יירש את הירושה. הללו טענו שהבעל אשם בכך שנהג את המכונית. על כן הורי האשה יירשו את רכושם, והורי הבעל טענו שהאשה היא נהגה לכן היא אשמה, והגישו עצומותיהם בפני בית המשפט בצרפת. אולם גם בין השופטים היה ויכוח ולא ידעו איך להכריע בדין זה.

מבין המשפטנים היה אחד שהכיר את הגאון ר׳ רפאל אנקאווה, אמר לחביריו יש במרוקו דיין חריף ובקי מאוד בעניינים אלו ושמו הרב אנקאווה שילחו לו ותבקשו ממנו שישיב לנו על כך.

כאשר הגיעו הדברים לרבי רפאל אנקאווא השיב מיד שהצדק עם הורי האשה, ונימק דבריו בטוב טעם, היות ובאיש יש רמ״ח איברים, ובאשה יש רנ״ב אברים — דהיינו שלאשה יש יותר ארבעה אברים מהאיש, לכן כשטבעו בים אומנם הם מתו אבל היות והאדם מת אבר אחר אבר נמצא שהאשה מתה לאחר הבעל, לכן הוריה יזכו בירושה.

כאשר שמעו השופטים את דברי רבי רפאל אנקאווה קיבלו דבריו וכך עשו, ואח״ב שלחו לו אות כבוד שנקרא ״לגיון הכבוד״. שעונדים חברי הפרלמנט בצרפת, ומיני אז התפרסם שמו כגאון וחריף, שבקי בכל ענייני המשפט.