ארכיון חודשי: נובמבר 2012


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אברהם חמיאש ( דמנאת )

נקרא גם ר׳ אברהם נחמיאש. חי במאה התשע-עשרה.

ר׳ אברהם טולידאנו ( טנג׳יר )

חי במאה השמונה-עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.

ר׳ אברהם כהן ( תידילי )

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית  ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך היהודי ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר לו השופט: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר.

אי שה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה? כי הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס.

ר׳ אברהם כהן בו-דוואיה ( תיללית )

נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה. ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ-ישראל כשליח, ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם, ונשא אשה ממשפחת מלכה.

לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה, הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש.

רבי אברהם כהן בו-דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ-ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית-הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית- הקברות. כך שמעתי.

רבי אברהם כהן בו-דוואיה. נקרא בו-דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ-ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדס, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון. הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ-ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אישה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם ישבו.

זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית-הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה. כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית- הקברות ומגרשות אותם.

רבי אברהם הכהן נקרא בו-דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים. היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למיס. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא.

רבי אברהם מול אנס – אזימור.

רבי אברהם בעל הנס, קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות קבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית

גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אלתרו מעין מצבה. הוא נערץ גם על ידי המוסלמים.

יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת, היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה, הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך.

למוסלמי באזימור היתה טחנת-רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ-34 שנים.

דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר-שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו, והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום, ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב.

באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, [רב-סרן] היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: ׳בקשו מהמפקד הזה, שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים, ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו.

פעם הייתי חולה בדלקת-פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי בחלום זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳. הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחס וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה.

אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים.  מדליקים נרות, מגישים סעודות, אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

 

רבי חיים בן-עטר

בעל " אור החיים "רבי חיים בן עטר 2

1743-1696

השקט והשגשוג במחצית הראשונה לשלטון המלך מולאי איסמאעיל הביאו לתקופת פריחה חסרת תקדים במרכזים -יהודיים הגדולים בפאס, מקנאס, צפרו, טיטואן, מראקש וסאלי. היצירה הרוחנית והתורנית נמשכה, חלקית, גם בשלהי ימי שלטונו. וגם ב־׳שלושים שנות הבלבול׳׳ שאחר שלטונו הארוך של גדול שליטי מרוקו. בהעדר דפוס לא הגיע שמעה של יצירה רוחנית זו לכלל העולם היהודי. מבין גדולי הדור באותה תקופה ברוכת הרבנים, ממשפחות טולידאנו, בירדוגו, אבן צור, הצרפתי, סירירו, אבן דאנאן, די לויה, אזולאי, ביבאס, בן-חמו, אלבאז, ודי אבילה, זכה רב אחד בלבד לתהילת עולם, כנראה משום שעזב את מרוקו וזכה להדפסת ספריו עוד בחייו, הוא רבי חיים בן-עטר בעל הספר ׳אור־ החיים׳.

רבי חיים בן-עטר נולד לרבי משה, בעיר סאלי, שם התחיל את לימודיו אצל סבו הרב הגדול, רבי חיים הזקן, והשלימם בנדוד המשפחה למקנאס ולפאס. נשא לאישה את בת דודו. דודו, היה השר משה בן עטר, יצא ובא בחצר המלך, בעל מונופול הסחר עם ג׳יבראלטאר ועם אנגליה. הון חמיו שחררו מדאגות פרנסה ואפשרו להתמסר ללימודיו ולהוראתו בישיבות עירו, ולסירוגין, במקנאס ובפאס. שלוותו הופרה עם מות חמיו ב־1724 בשל רדיפות נושי חמיו, אמיתיים ומדומים, שמיררו את חייו.

בשנת 1739, החליט לעלות לארץ הקודש ולייסד בה ישיבה. בדרך התעכב באיטליה שלוש שנים להדפסת ספריו ולגיוס תלמידים וכספים ליסוד ישיבתו בירושלים. בעלייתו ביקש לעורר תנועת עליה המונית ולא להסתפק כרבני התקופה לסיים את ימיו בארץ ההבטחה. אבל נפטר שנה לאחר יסוד הישיבה ״כנסת ישראל״, בטו׳ תמוז תק״ג, כשהוא בן 47 שנים. ציונו בשיפולי הר הזיתים נמנה בין המקומות -קדושים, שרבים משטתחים עליו בכל ימות השנה, וביחוד ביום פטירתו.

רבי חיים בן־עטר מהרבנים המרוקנים היחידים שזכה לפרסם חלק מספריו עוד בחייו, וביניהם ״חפץ ה׳״ אמסטרדאם, 1732), פירוש של התלמוד. וספר ״פרי תואר״ על השולחן ערוך יורה דעה. ספרו המפורסם ביותר שזכה לתהילת עולם, ״אור החיים״ פירוש בדרך הפרד״ס על התורה, יצא לאור בליוורנו ב־1742, ונתקבל בהתלהבות עצומה במיוחד בקרב החסידים במזרח אירופה, שעד היום מזכירים את שמו כ-״אור החיים הקדוש״.

האגדה החסידית מספרת שכאשר נודע לבעל־שם־טוב,מייסד החסידות, על עלייתו לירושלים של הרב חיים בן-עטר. רצה מיד להצטרף אליו, אבל ׳מן השמיים׳ מנעו ממנו לצאת לדרך, כי אילו נפגשו היה בא המשיח – וטרם הגיע הקץ. בין תלמידיו נמנה הרב חיד״א, ובספרו"שם הנדולים״ הוא מפליג בגדולת רבו: ״ואני הצעיר זכיתי -הייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר, וחוכמתו ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפו מלא ופלא, וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורב עוזו נוראותיו".

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..RABBI HAYIM BENATTAR

RABBI HAYIM BENATTAR

L'AUTEUR DE «0R HAYIM»

Le long regne de Moulay Ismael fut si paisible qu'on disait que le seul fait de prononcer son nom suffirait a paralyser les brigands les plus coriaces. La securite totale et la prosperite economique qui caracteriserent ce regne et dont les negotiants juifs avaient ete les principaux agents, permirent la floraison sans precedent de grands centres de Torah a Fes, Mekhnes, Sefrou, Sale, Tetouan, et Marrakech. Cet epanouissement se poursuivit d'ailleurs meme apres le retournement de conjoncture de la seconde partie du regne de Moulay Ismael. Si la reputation de cet Empereur ne depassa pas les frontieres du Maghreb pour faire connaitre ses qualites au reste du monde juif, c'est uniquement faute d'imprimerie. Nombreux sont les grands noms rabbiniques de cette epoque d'exceptionnelle creativite: les families Toledano et Berdugo a Mekhnes; Benattar, Serero, Abensour et Aben Danan a Fes; Bibas a Tetouan; Hamou et Elbaz a Sefrou; et enfin De Avila et Azoulay a Marrakech. Mais un seul parmi eux, rabbi Hayim Benattar, devait connaitre la gloire universelle et voir ses livres imprimes de son vivant. 

Fils de rabbi Moshe, rabbi Hayim etait ne a Sale dans une illustre famille de descendants des expulses d'Espagne. II y fit ses premieres etudes aupres de son grand-pere, rabbi Hayim, dit "le Vieux", et les acheva aupres des grands maitres de l'epoque a Fes et a Mekhnes, au gre des peregrinations plus ou moins forcees de sa famille. II se maria avec sa cousine qui etait la fille du celebre negotiant Moshe Benattar, ami du Sultan, detenteur du monopole commercial avec l'Angleterre et avec Gibraltar, la plaque tournante de l'epoque. Ainsi libere des soucis materiels, il s'adonna, sans jamais occuper de poste rabbinique, entierement a l'etude et a l'enseignement.

A la mort de son beau-pere en 1724il ne restait rien de sa legendaire fortune, et rabbi Hayim fut contraint de faire face aux interminables revendications des creanciers, au nom de dettes plus ou moins imaginaires laissees par celui-ci.

En 1739, il decida de monter en Terre Sainte et de fonder une yechiva a Jerusalem. Pour en assurer le financement, il s'attarda quelques annees en Italie ou sa grandeur fut reconnue et ou il trouva de genereux mecenes. A la difference d'une alya traditionnelle, telle celle de nombreux rabbins qui venaient finir leur vie surla Terre Promise, le projet de rabbi Hayim Benattar etait celui de susciter apres lui un mouvement alya populaire. II initia ce projet en 1742, en montant a Jerusalem accompagne de disciples venus du Maroc, d'Algerie et d'Italie. II y fonda sa yechiva, «Knesset Israel», qui acquit tres vite une grande reputation. Cette yechiva resta celebre meme apres la mort de son fondateur, decede un an seulement apres son arrivee a Jerusalem. 

Premier rabbin marocain a voir ses ceuvres imprimees de son vivant, rabbi Hayim  Benattar fit editer son premier livre a Amsterdam en1732, un commentaire talmudique intitule Hefetz Hashem. Avant de quitter Livourne pour Jerusalem, il fit imprimer le chef d'oeuvre qui lui valut la gloire dans tout le monde juif, un commentaire mystique dela Bibledont le titre est Or Hayim. Sa reputation s'est faite paradoxalement beaucoup plus aupres des Hassidim d'Europe Orientale, que dans les communautes sefarades. Une legende hassidique rapporte que le fondateur de leur mouvement, le Baal Shemtov, ayant appris l'arrivee de rabbi Hayim a Jerusalem, entreprit aussitot de le rejoindre. Mais du ciel on l'en dissuada car s'ils s'etaient rencontres, le Messie serait arrive, et l'heure n'etait pas encore venue Au Maroc, pourtant, rabbi Hayim Benattar fut conteste de son vivant, a cause de sa tendance a la severite et a l'introduction de nouveaux interdits. II avait, par exemple, tente de rouvrir le debat sur l'autorisation de la consommation des sauterelles, proclamees «cacher» depuis des siecles, et sur l'autorisation dela Nefiha, celle-la meme qui avait ete au centre de la controverse entre Tochabim et Megourachim.

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Neanmoins, la situation, si elle n'etait pas idyllique, avait au moins les apparences de l'harmonie : entre les communautes, il n'y avait ni tension ni accrochage d'aucune sorte, l'equilibre s'etant etabli entre la mefiance des uns et le mepris des autres… Aujourd'hui, le clocher de Notre Dame du Sahara voit sa croix dissimulee – tant bien que mal -, par un «habillage», et surmontee de l'etoile et du croissant. Chemin faisant, je vis surgir des visages et me rappelai certaines personnalites, a la fois simples et familieres : au tout debut de cette Avenue du Sahara, Monsieur Chapus le transporteur, dont les camions sillonnaient les pistes du desert; plus loin, a quelques centaines de metres, de 1'autre cote de la rue presque a 1'endroit exact ou disparut, en pleine jeunesse, Simon Benassaya, dans le premier tres grave accident de la circulation que nous ayons connu, debouchait la rue portant le nom d'Elie Benassaya, son pere. 

 Tout pres, les maisons des Nezri, Carlotti, Bensai'd…

Sur la place du marche. le dispensaire de Monsieur Sassi, et le domicile du populaire infirmier M'barek (dont peu de gens savaient le patronyme, Azzedine) ; ces deux auxi- Haiies des premiers medecins francais furent, a leur maniere, des bienfaiteurs de cette population becharienne. a laquelle ils se devouerent, comme jadis le Dr Ceard. 

 Le marche. c'etait deja le debut du quartier juif, qui, de la rive droite de l'oued, a l'origi- ne ait pris de l'extension jusqu'a englober la «Place des chameaux» (place Lutaud), et se developper de pan et d'autre de 1'avenue Poincare, la rue principale. Ainsi, il separait les quaniers residentiels des villages arabes du Ksar, dela Cha'ba, et de Debdaba, ce dernier sitae sur 1'autre rive de l'Oued Bechar.

Sous la denomination «europeens» etaient regroupes deux types de population : – D'une part un ensemble assez disparate de «missionnaires», soit au plein sens du terme, comme les Peres Blancs, soit parce que, fonctionnaires de l'Etat, ils etaient venus effec- tuer un sejour plus ou moins long dans une administration (education, justice, police…) ou une des nombreuses unites stationnees dans cette importante ville de garnison etablie, des les origines de la presence francaise, a proximite de la frontiere marocaine. Les habitants europeens permanents (des Allemands, Autrichiens, Polonais, Hongrois mais aussi beaucoup de Mediterraneens venus d'ltalie, du Portugal, de Grece et surtout d'Espagne (les Algarte, Allenda, Castel, Egea, Escobar, Fernandas, Marques, Martinez, Murcia, Ortega, Pastor, Perez, Ramos, Rodrigues, Velez, Yebra, Zamora… chasses par le Franquisme en 1936) formaient un ensemble encore plus disparate : amenes par le gout de l'aventure ou les accidents de l'histoire, c'etaient des anciens de la Legion Etrangere, des aventuriers echoues la, leur expedition ayant avorte, des membres de la collaboration assignes a residence des travailleurs. 

La classification en usage avait longtemps fait une distinction entre, d'une part les Europeens (notion entendue strictu sensu, mais qui a fini par inclure les Pieds-Noirs, des descendants d'immigres europeens, nes dans le pays) et de l'autre les Indigenes c'est-a-dire les Musulmans et les Juifs. 

L'entree surla Placedes Chameaux (place Lutaud) reveilla nombre de souvenirs, et en premier lieu, cette triste matinee du 28 novembre 1947 passee a attendre, en vain, avec tous les Bechariens, la venue du General Leclerc… Je revis l'incendie du marche, et bien d'autres evenements… 

Cette place est aujourd'hui meconnaissable : encombree de batisses, de vasques et de jardins, elle ne forme plus ce magnifique et immense carre d'arcades blanches, et on n'y voit plus ces groupes pittoresques de nomades pasteurs ou de villageois venus de tres loin vendre leurs fruits et legumes, leurs epices, leurs volailles ou leurs moutons, chevres et dromadaires (d'ou le nom qu'elle a fini par prendre). 

Durant plus d'un demi-siecle, la vie becharienne fut rythmee par les manifestations civiles et militaires, qui se deroulaient surla Placedes Chameaux : Apres les dernieres caravanes, elle avait vu partir les grandes expeditions transsahariennes, le fameux camion geant de Berliet, le T-100, et les courriers reguliers, qui, bien avant l'avion, sillonnerent le desert pour rallier Tamanrasset, Gao, Niamey… 

Elle avait aussi vu passer de grandes figures devenues aujourd'hui personnages his- toriques : le marechal Lyautey, le general De Gaulle, des militaires francais ou etrangers comme Laperrine, le Marechal Franchet d'Esperey, le general Dayan, des savants et explorateurs tels Louis Armand, Theodore Monod, Henri Lhote et diverses personalites : Charles de Foucauld, Shimon Perez, Anatole France, Isabelle Eberhardt, Robert Lamoureux, 1'humoriste pas encore celebre.

ד"ר דן מנור – מאמרים…הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

קורות חייו ופועלו של רבי אברהם סבע, להלן הרא"ס זכו לסקירה יסודית ורחבה, שאינה מותירה מקום לפרטים נוספים, למעט תורתו שטרם נחקרה כל עיקר. יהיה מאמר זה, אם כן, כעין פתח צנוע לחקר משנתו, אף אם אינו מפליג מעבר לאחד הנושאים שבכתביו.

כרבים מחכמי דור הגירוש, גם הרא"ס מקדיש לנושא הגאולה דיון רחב, תוך מתן ביטוי לאותן בעיות שהעסיקו את הספרות של הדור בנושא זה, ועל כך נעמוד עוד בהמשך.

אך יש להעיר תחילה על נקודה אחת, מבחינה הספרותית. הרא"ס כדרשן אקלקטי (אֶקְלֶקְטִי

ל (ת') [מיוונית: eklektikos בוחר] מְלֻקָּט, מְקֻבָּץ, נִבְחָר עַל יְדֵי לִקּוּט מִתּוֹךְ מְקוֹרוֹת אוֹ שִׁיטוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. בעברית: לַקְטָנִי: שִׁיטָה אֶקְלֶקְטִית בַּפִילוֹסוֹפְיָה ) מילון אבן שושן. .

אינו נוטה לעריכה בעלת שיטה כלשהי, ואף לא לניסוחים סכולסטיים ברוח הפילוסופיה, כדרכם של אברנאל, ערמה ואחרים, ודרכו הפרשנית ברוח הדרש עורמת קשיים בפני חשיפתן של בעיות שונות.

(סכולסטיקה או סכולסטיציזם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים באירופה. המונח מבוסס על המילה הלטינית scholasticus שמשמעו "זה השייך לאסכולה".

סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך התנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית שהתקיימה לפניה. חשיבותה הייתה באפשרה לקבוע את התשובה לשאלה באמצעות שימוש בהגיון, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית שהסתמכה על הכתוב בכתבי-יד עתיקים אך התעלמה משימוש בהגיון

מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא את התשובה לשאלה או להתיר סתירה. היא שימשה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים אך ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.

נקודה אחרת הראויה לשימת לב בדיונינו, היא התעלמותו מתופעות אחדות המאפיינות את רוח התקופה – אין בכתביו שום הד, לא לתסיסה משיחית שסחפה את ההמונים בדור הגירוש, לא לאמונה העממית שפירשה את מאורעות הזמן בחבלי משיח ולא לשום בשורה על דחיקת הקץ. יתר על כן הוא אף מסתייג מחישובי הקץ, ובניגוד למחברי רבים מבני דורו שעסקו בכך, הוא מעיד : " שזה הסוד לא נתגלה מעולם…והשם לבדו הוא היודע ועד זה הדבר״., אין זה מן החוכמה, לדעתו, לעסוק בשאלת הקץ: ״ואולי ישאל שואל עד מתי ה׳ או מתי יהיה קץ הפלאות, לזה השיב [הכתוב] ואמר, לא מחכמה שאלת על זה״.ובסמוך לדברים אלה הוא מוסיף, שסתימת הקץ היא מן הגזירות המייחדות את גלות אדום משאר הגלויות: ״ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות [״.] ראוי שנצדיק עלינו את הדין״. על הנאמר בזהר לגבי שנה ת״ח כשנת הגאולה, בהסתמך על הכתוב: ״בשנת היובל הזאת [ויקרא כה יג], מעיר המחבר בהסתייגות: ״ואין לנו עסק בנסתרו. וקרוב לוודאי, שאין כוונתו כאן לרתיעה מתורת הנסתר, שממנה אינו מדיר את ידו כל עיקר, אלא מדובר כאן ברתיעה מחישובי הקץ.

ובאשר להערתו של י׳ תשבי על חישוב הקץ בכתב היד צרור החיים – חיבורו של הרא״ס – הרי אליבא דתשבי מדובר במובאה ממחבר עלום שם, המובאת גם בחיבורים אחרים." גם מועדי הקץ, שהרא״ס מציין שם בהמשך דבריו, שאובים מן הזהר, כפי שתשבי עצמו מעיר," ואילו דעתו האמיתית של הרא״ס מובעת בזו הלשון: ״ולפי שהגאולות לא ראינו אותם, הייתי חושב שאלו הגאולות היו באותיות השם ע״כ״. אין טעם להתייחם ליסוד המיסטי שבדבריו אלה, כאשר מפשוטם נשמעת הסתייגות מחישובי הקץ במובן המקובל.

אכן, אף כשהוא קובע את מועד הגאולה באלף השישי, אין הוא נוקב בתאריך כלשהו, כדרכם של מחשבי קיצין. הנימוק לקץ הגלות באלף השישי נעוץ לדעתו בהקבלה שבץ האלף השישי לבין יום השישי, כיום האחרון לששת ימי הבריאה., ובדרך דרש הוא מוצא סימוכין בכמה כתובים לתפיסתו זו.

בכל אחד מחמשת ימי הבריאה מצוי, לדעתו, רמז לאומות העולם (אוה״ע) וישראל יחד. ואילו ביום ו׳ קדמה בריאת אוה״ע בבחינת בהמה ורמש לבריאת ישראל בבחינת אדם. קדמות אוה״ע לישראל מלמדת, שאמנם ממשלתם תוסיף להתקיים גם בראשית האלף השישי, אך היא תפול במרוצת הזמן, ואחריה תיכון מלכות ישראל: ״ובזה נ״ל – נראה לי – שיש בכאן סוד גאולתינו שהיא באלף השישי ואע״פ [ואף־על־פי] שימשלו הישמעאלים בתחלת האלף הו׳ לשיבא אדם הרמוז הוא צמח צדיק הוא משיח לא יהיה להם שום ממשלה לעד לעולם וכל הממשלה תנתן לישראל הוא האדם הידוע.המשוואה הזאת – אדם, משיח, ישראל – שמוצאה ביום ו', נראית למחבר כערובה לבוא הגאולה באלף השישי: ״אבל יום הששי הוא יום נבחר הוא האלף הששי שבו גאולתנו״.

באחד מפירושיו הוא מצביע על השם יעקוב בכתיב מלא נייק׳ כו מב] לעומת השם אליה בכתב חסר [מלאכי ג׳ כד] וראה בכך השאלה של אות מאליהו, המסמל את בשורת הגאולה, ליעקב המסמל את מצוקת הגלות. וכיון שמדובר באות ו׳, הרי זה לדעתו רמז ברור לתחולת הגאולה באלף השישי: ״ולכן תמצא כי בכאן שם יעקוב מלא בוא״ו להורות על הגאולה העתידה שהיא באלף השישי כנגד הוא ״ו […] ולזה אמרו שזאת הוא״ו היא וא״ו של אליהו שלקחה יעקב ממנו ערבות עד שלחו […] לפי שידוע שיעקב ע״ה היה איש מכאובות [.״] והוא סימן לבניו״.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

אתרוג ללא פטמה

היהודים במרוקו הקפידו לקנות ארבעת המינים לחג הסוכות רק מהמשובחים ביותר. היהודים לא גידלו ארבעת מינים אלה, ורק הערבים, אשר ידעו את ערכי היהודים בכל חג וחג, הם שמכרו וסיפקו ארבעת המינים ליהודים. ערבי אחד, הביא כמה ארגזים של אתרוגים. וביודעו שהיהודים יקנו אותם בכל מחיר הגדיל את מחיר כל אתרוג למחיר בלתי מתקבל על הדעת.

 יהודי אחד בא אליו, בחר באתרוג משובח, והערבי ביקש מחיר יקר. היהודי הציע סכום מסויים, והערבי לקח האתרוג, תלש ממנו הפיטמה ואמר ליהודי ״אפילו חתיכה קטנה זו לא אמכור לך במחיר שאתה מציע״; היהודי אמר לו ״עכשיו שתלשת הפיטמה מהאתרוג, כל יהודי יקנה ממך אתרוג בכל מחיר״. הערבי, בתומו, לקח כל האתרוגים ותלש מכל אחד את הפיטמה שלו.

היהודים, שהקפידו על אתרוג עם פיטמה (בלתי מורכב) פסלו את כל האתרוגים שבידי הערבי, מבלי שידע מה הסיבה.

הערבי חזר כלעומת שבא, עם האתרוגים שלו, מבלי למכור מהם אף אחד.

בכך, היהודי גרם הפסד רב לערבי, על שרצה לנצל היהודים בדורשו מחיר יקר לכל אתרוג, שלפי דעתם לא היה כשר למצווה

איך לשמור על השטיח מפני גנבים

ערביה אחת מכפרי הבדווים ארגה שטיח קטן, ויצאה לשוק למכור אותו. השווקים האלה שהתקיימו פעם בשבוע ביום קבוע, השוק של יום ראשון, השוק של יום שני וכו'… לשווקים האלה באו המון ערבים מכפרי הסביבה. הערביה קיפלה את השטיח ושמה אותו על ראשה. עד אשר תמצא קונה מצוי. בתוך ההמולה שהיתה בשוק, היה גם הדוד שלי דוד רביבו, איש תחבולות ידוע. בעוברו בשוק, חטף את השטיח מעל ראשה של הערביה, והטמין אותו מתחת לג׳לאביה שלו, מתחת לבית שחיו.

הערביה הרימה צעקות ״גנבו לי, גנבו לי״. הדוד שלי בא אליה ושאל אותה ״מה קרה״, והיא ענתה לו ״לקחו לי השטיח מעל ראשי״. ״טיפשה שכמותך׳ הוא אומר לה ״למה את לא עשית כמוני, גם לי היה שטיח למכור, אבל מחשש הגנבים הרבים שמתהלכים בשוק, הטמנתי אותו מתחת לבית השחי, מוסתר בג׳לאביה שלי״.

מבלי להראות לה אותו, הדוד שלי לקח השטיח, אותו מכר בשוק אחר, והערביה התמימה חזרה לאוהל שלה בלי השטיח, שהשקיעה בו עבודת אריגה ממושכת. באומרה להבא אדע איך לשמור על החפצים שלי בבואי לשוק. דוד זה נהג תמיד בתחבולה. בהיותו פועל-עוזר לאבא שלי, היה מנצל את ראשי השבטים והשייחים שבאו לבקר באוהל של אבא. כדרך המוסלמים, כל מי שנכנס לאוהל הניח את נעליו בפתח האוהל ונכנס יחף. הדוד שלי, היה נועל נעליים אלה ומוכר אותן בשוק. בצאתם לא מצאו הנעליים שלהם, וקנו אחרים מאת אבא.

הכד שלא כולו מלא דבש

יהודי אחד, שהפרוטה לא היתה תמיד מצויה בכיסו, חשב על איזה רעיון שיכניס לו קצת כסף. חשב, חשב, ומצא. לקח כד חרס די גדול, מילא את תחתיתו בגילולי(צואה) בהמות, מעליה שם שכבה של זפת, ובחלק העליון שם שכבה של דבש. הלך לשוק הערבים והתחיל להכריז על הסחורה שלו: ״דבש, דבש טהור ומשובח״. הסיר המגופה של הכד והשאיר אותו פתוח לראיה ולטעימה. קונים עוברים וכל אחד טובל את אצבעו בדבש ומלקק אותה כדי לבדוק מה טיבו של דבש זה. ערבי אחד קנה את כד הדבש, אבל הוזהר על ידי היהודי, שלא ינער הרבה את הכד ושלא ישפוך אותו בכלי אחר, עד אשר יגיע לביתו. היהודי הלא ידוע לערבי, מיד לאחר המכירה, עזב המקום בריצה.

הערבי בא לביתו, לקח מקל והתחיל לנער את הדבש שבכד, כמה גדלה תמיהתו בראותו שהכד אינו מלא כולו דבש, אלא מעורבב בחומרים אחרים בלתי אכילים.

חזר לשוק למצוא את היהודי שרימה אותו. אבל היהודי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ״מה קרה לך״ שואלים אותו בשוק. סיפר המעשה בצורה מליצית, ספק בצחוק ספק בכעס. ״לוולא-עסל, תאנייה – קטראן, ותאלתא – כירא דל־בהאיים״ (הראשונה – דבש, השניה – זפת והשלישית – צואה). הגדרתו זו של הערבי המרומה הפכה במשך הזמן לפתגם עממי ידוע, בו משתמשים לגבי אדם שבפעם ראשונה הצליח במעשה ידיו, בשניה נכשל, ובשלישית הגיע לכשלון מוחלט. הערבי חשב שקנה מהיהודי דבש נקי וטהור, והנה במקומו מצא צואת בהמות. התחבולה של היהודים היתה תמיד מקור לפרנסתם. זה מה שאומר הפתגם ״לא תשרי, חתא ת-דוק״(אל תקנה לפני שתטעם).

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.

 

7 – הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

היה היה בקזבלנקה סוחר יהודי, עשיר וחשוב מאוד, ולו בן יחיד. יום אחד נפל הסוחר למשכב. הוא קרא לבנו ואמר לו – רוצה אני לדבר אתך, כי ייתכן שאמות בעוד כמה ימים. מה תעשה בני, עם הרכוש הגדול שיישאר בידיך, עם הבתים והחנויות ? רוצה אני לדעת זאת לפני שאמות.

ענה הבן – מה פירוש מה אעשה, אבא ? מי שרוצה כסף ויבקש ממני, אתן לו, כאשר ארה שמחה גדולה, אלך לשם, אשתתף בה ושאמח, כי אוהב אני לשמוח, כאשר אראה בחורה יפה אקח אותה ואזכה אותה בעושר רב.

אוי ואבוי ! בכה האב על ערש הדווי שלו – לאן ילך כספי, שלמענו טרחתי כל ימי חיי !

מת האב ולא איש שישמור על הכסף ועל החנויות הרבות. לא עברה שנה ומכל הרכוש הגדול לא נשארה לאלמנה ולבן אפילו פרוטה אחת. לא הייתה לו ברירה, והוא התחיל לבקש נדבות בשבילו ובשביל אמו.

יום אחד גילתה האם המסכנה לבנה – היום אין לנו מה לאכול. אמר הבן לאמו – אעזוב את העיר הזאת, כי כולם מכירים אולי פה ויודעים שהייתי עשיר וירדתי מנכסי, מרוב בושה לא אוכל להישאר כאן. אמר ועשה. עזב את קזבלנקה והלך למראכש – מי מכיר אותי שם ?

הוא אמר בלבו. אך במראכש גרו עשירים רבים, שהיו עושים בעבר עסקים גדולים ורבים עם אביו. הם הכירו יפה את הבן היחיד. הם שאלוהו : למה באת הנה ?

אמר להם –  באתי לקנות סחורה,אך הכסף שלקחתי אתי, אזל בדרך. אם תלוו לי,אחזיר לכם.

אמר לו אחד העשירים – יכול אני להלוות לך כל סכום שתרצה בו. אבל בתנאי אחד : בכסף תוכל לעשות כרצונך וכל הרווח לך יהיה. אבל בסוף השנה, אם לא תחזיר לי את הכסף שאותו הלוויתי לך, תתחייב לתת קילו בשר מבשר גופך.

לא הייתה לו ברירה לבן המסכן. הוא הסכים לתנאי זה וחתם עליו בחוזה. במשך כל השנה עשה הבן עסקים, אך המזל לא האיר לו פנים. הוא הפסיד את כל הכסף שלקחו בהלוואה.

חודשיים לפני תום השנה חדל הבן לאכול צרוב דאגה על שעליו להחזיר את ההלוואה במועד קבוע. במיוחד הדאיג אותו התנאי, שלפיו צריך להיחתך מגופו קילו בשר.

מה עשה המסן ? על שפת הים היה גר מלך אחד, אשר הכניסה לארמונו הייתה אסורה לחלוטין. רק מי שרצה למו היה הולך לשם. פנה גם המסכן לארמון זה, כי לא ראה דרך אחרת. ליטול את נפשו במו ידיו הוא לא העז, אך בלבו אמר, אלך לארמון ושם יהרגו אותי.

רצה המסכן חסר המזל להיכנס לארמון, והנה סגור הפתח ומסוגר. מה עשה ? הלך ישר לחלון חדרה של בת המלך והתיישב תחתיו כשהוא בוכה בכי מר. הוציאה בתו של המלך את ראשה לראות מי בוכה. אולם היא לא יכלה לראות את הנעשה למטה.

כך עברו שלושה ימים. וכל הזמן מוסיף הבחור לשבת ולבכות מתחת לחלון הנסיכה. ביום הרביעי קראה אליו בת המלך – צא נא, אדם ! אם מבני אדם אתה ולא מן השדים, הראה את עצמך ואעשה את כל מה שאתה מבקש, כי נגע בכייך ללבי. אך אם מן השדים אתה, לא אוכל לעזור לך.

שלוש פעמים חזרה הנסיכה על דבריה אלא לפני שנענתה על ידי הצעיר, לפני /הראה את עצמו, ביקש ממנה התחייבות שלא תהרוג אותו ולא תעשה לו דבר רע.

בת המלך הבטיחה לו זאת, והבחור יצא ממחבואו. והנה נתברר לבת המלך, כי הבחור נחמד מאוד. היא שאלה אותו – הגד נא לי, בחור, מדוע אתה בוכה ? אולי אוכל לעזור לך ?

סיפר המסכן מי הוא, ונתברר כי הנסיכה הכירה את אביו המנוח.

הייתי בחור רע, בזבזתי את כספו של אבי ואת כל חיי. אמי המסכנה נשארה בבית, ומי יודע, אולי היא מתה כבר מרעב. רציתי לשנות את מזלי ושיניתי את המקום.

אך פגשתי עשיר אחד שהכיר את אבי…..כך המשיך הבחור לספר לבת המלך את כל קורותיו ואת דבר החוזה שלו עם העשיר….עכשיו הגיע המועד ועלי להחזיר לעשיר את הכסף או לתת לו קילו בשר.

יעצה בת המלך לצעיר…חזר לעירו של העשיר, שלו אתה חייב את הכסף, ותן לי את כתובתך. ברצוני לשלוח לך עורך דין, כדי לעזור לך.

נשאר הצעיר בארמון והוא ובת המלך אהבו זה את זה מבלי שהמלך ידע על כך. לפני תום השנה חזר הצעיר למראקש, כל מי שראהו היה שואלו….איפוא הייתה במשך הזמן ?

הוא היה עונה להם – הכלתי לעיר אחת ושם נשאתי לאישה את מלכת היופי.

ומה יהיה על המשפט שלך ?

יבוא עורך דין ויטען את טענותי.

הגיע מועד המפשט. בת המלך מחופשת כעורך דין, נכנסה יחד עם השופט לאולם בית המשפט. שאל השופט את העשיר – מה מגיע לך ? מה אתה דורש מהצעיר ?

הוציא העשיר את החוזה מכיסו והראה אותו לשופט. זה קרא את החוזה ושאל את הבחור – האם אתה מסכים ?

אדוני השופט – ענש הצעיר, מהא ני יכול לעשות ? הרי רואה אתה את חתימת ידי. אך עליך לדעת כי עשיתי עם העשיר את החוזה וחתמתי על ההסכם מפני שלא הייתה לי ברירה אחרת.

אז קמה ממקומה בת המלך, הלבושה בגדי עורך דין ( גבר ). היא פנתה לשופט – אדוני השופט, אניע מסכים, בשם שולחי, לתת קילו בשר לעשיר. אבל אני דורש שהעשיר יחתוך מתוך גוף הבחור בדיוק את קילו הבשר. אם יחסר משהו ממשקל הבשר, ישלים עשיר את הקילו ; גם אם יחתוך יותר מדי, נחתוך אנו מבשרו כדי להחזיר לבחור.

קם העשיר והודיע – אין אני יכול לחתוך בדיוק ובבת אחת קילו בשר. מוותר אני על הבשר ועל הכסף כאחד. אין אני יכול לעמוד בכך.

אחרי המשפט הלך כל אחד לביתו. בת המלך החליפה את בגדיה וחיפשה את בעלה עד שמצאה אותו. היא אמרה לו – איזה עורך דין שלחתי לך ? האם היה טוב ?

אמר לה – הוא היה באמת טוב מאוד, לא חשבתי שאזכה במשפט

אמרה לו – ביודע אתה " אני הייתי עורך הדין הזה….

עזבו בני הזוג, יחד עם אם הבחור את מראקש, שבה הכירו הכול את הבחור, ונסעו אל ארמון המלך. שם נערכה חתונה מפוארת ובני הזוג חיו יחדיו חיי אושר ועושר.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

 

צוואת הצדיק לפני מותו ותיאור האוירה הכללית ביום הילולתו

כידוע, הקהילה היהודית הקטנה שהיתה בכפר אשג׳ן מנתה מספר לא רב של משפחות שכללו בעלי מקצועות שונים שבאו לשרת את עובדי האדמה, אלו הפלחים שהתגוררו בסביבה. והיתה בכפר קבוצת יהודים שעסקו בנפטרים שנפטרו בכפר אשג׳ן. השריף הגדול שהיה ראש השושלת הסונית של בעלי האדמות של כל הסביבה, הקצה חלקת אדמה לקבורת הנפטרים היהודים, וזהו בית הקברות היהודי של קהילת יהודי וואזן עד היום הזה.

בבית קברות נקבר הצדיק הנודע רבי עמרם חסידא, ששמו נודע ברבים, והמונים באו להשתטח על קברו. כשלושים משפחות יהודיות התיישבו בכפר, ובקצה הכפר אשג׳ן ניכר שהיה שם בעבר רובע יהודי, הריסות הבתים שנתגלו שם מעידים על קיומה של הקהילה, ניתן להבחין בצבעים השונים שבהם היהודים סיידו בתיהם, לשם בא הצדיק רבי עמרם לערוך מגביות כסף לטובת הישיבות של המקובלים בחברון, ובסוף נפטר שם מהמחלה הקשה שתקפה אותו פתאומית.

גל האבנים המכסה את קברו של הצדיק.

כשחש רבי עמרם שמיתתו קרבה קרא לראש החברה קדישא של הכפר וביקשו באופן מיוחד שלאחר פטירתו לא יקימו, לא מצבה ולא כל בנין או מונומנט כלשהו על קברו.

אולם היו שידעו לספר שרק לאחר קבורתו של רבי עמרם התגלה בחלום לראש החברה קדישא וציווהו שלא יקימו שום מצבה על קברו. כעבור כשלושים שנה מתאריך פטירת רבי עמרם נקראה הקהילה היהודית של כפר אשג׳ן לעבור לעיר וואזן ולגור בה ברובע הפונדקים, זהו המלאח. כקיבוץ יהודי יחולו עליו כל כללי תקנות הדאמי, כלומר היהודי כמיעוט המוגן תחת אחריותו של השריף.

לפני שהיהודים עזבו את הכפר, העמידו מנין יהודים שישמרו על בית הקברות משמרת קבועה. בכל יום ויום היו מתקבצים מסביב לקברו של הצדיק רבי עמרם ולומדים תהלים, אידרא ופר׳ ורק ביום שישי היו חוזרים לביתם, מאז פטירת הצדיק נקבע שחברי החברה קדישא יעסקו בהתנדבות בכל הכרוך בנפטרים וקבורתם, ומאז נשמעו ונפוצו השמועות על הימצאות קבר הצדיק בכפר אשג׳ן המרוחק תשעה ק״מ מהעיר וואזן.

הנהירה למקום החלה לגדול, והבאים לקבר הקדוש נהרו בהמוניהם, באו ברגל מהעיר או על גבי בהמות משא. אנשי החברה קדישא סיפרו שכמה יהודים אמידים שבאו להתפלל על קבר הצדיק התפלאו לראות שרק ערימת עפר מכסה ציון קברו של הצדיק, והחליטו להקים מצבה כיאה לצדיק ולכבדו.

מספרים שלמחרת הקמת המצבה התפלאו לראות שרק ערימת אבנים נמצאת שם, והסיקו את המסקנה שהיה ראוי שיכבדו רצונו של הצדיק שציווה שלא יקימו מצבה או כל ציון על קברו.

גל האבנים שכיסה את קברו של רבי עמרם הלך וגדל משנה לשנה כפי המנהג, ישנם אנשים שכאשר מבקרים קבר מניחים עליו אבן קטנה, וכן גדל והתמלא הגל שנשארו במקום הקבר עד היום הזה.

אנשים המברכים והמתפללים עבור החולים, הנכים, החרשים, העקרות והאלמים שמורשים לדרוך יחפים על האבנים, היו מספרים בהתלהבות שהצדיק עושה נםים ונפלאות לא רק ליהודים בלבד, היו גם ערביות שהאמינו ביכולתו של הקדוש היהודי לרפא אותן ואת תחלואיהן. יהודים רבים שנולדו להם ילדים אחרי כמה שנים של עקרות קראו לבניהם עמרם, על שם הצדיק רבי עמרם.

נתקלתי בתופעה מוזרה שכמה מהמתפללים שהביאו עמם בקבוקי מים לקדשם על הקבר, סיפרו לי שביום ההילולא בשעות הצהרים כשהשמש בתוקפה, לעיתים קרובות, באה יונה לבנה ונחה על אחד מענפיו של עץ הזית שמעל קברו של רבי עמרם, שעומדת ומקשיבה לצעקות היו־יו שהנשים משמיעות, האנשים מתחילים להתלהב ומתפללים בקול רם, העדות של יציאת יונה מסמל עבור מוקירי זכרו שנשמתו של הצדיק בקרבת הקבר.

בתקופת ההילולא היו נשים שתלו פיסות בד ססגוניות כאומרות: הננו מבקשים ממך להתפלל עבורנו, והאבן או פיסת הבד מסמלת כאות מעריצי הצדיק הפוקדים את הקבר. הגברים יושבים מסביב לערימת האבנים ושרים לכבוד הצדיק, היו זוג זקנים עיוורים שקראו את כל ספר האידרא בעל פה, והיו שאומרים תהלים או לימוד אחר.

לפי האגדה, שכל מי שהיה משתטח על קברו של הצדיק היה עומד על יד האבן הגדולה המרכזית של קברו, לוקה בידו אבן קטנה ומבקש את מבוקשו מהצדיק וזה כעין מכתב המיועד לצדיק, והיה אומר אם אתה פה הנה האבן שלך ואם אתה לא פה כשתבוא תראה אותה. זאת הסיבה שיש שם הרבה אבנים קטנים כי הצדיק אינו תמיד ליד קברו בוואזן, אלא בגן עדן ורק לפעמים נמצא על יד מצבתו. היות ואי אפשר לדעת אם הצדיק באותו עת נמצא או לא, לכן כשהוא בא מגן עדן מוצא האבן שם כעין מכתב ואז נותן לו תשובה בחלום ע״י שליח או הוא בעצמו מתגלה בחלום (עיין בספר תשועת צדיקים 458).

ממול לעץ הזית דולקת להבה שמגיעה גבוה ולוחכת הענפים הירוקים הגבוהים אן אינה שורפת אותם. מרחוק נראה לעין בנין מפואר והוא בית הכנסת של הצדיק ובו הרבה מתפללים. בסביבה יושבים תחת עצים גדולים המבקרים המתפללים ומקימים אוהלים מכל הגוונים והצבעים. סיפרו לי שישנם משפחות שמבלות במקום שבעה ימים, אלה הם בודדים שיש להם חולה הזקוק למזור למחלתו ויושבים שם למשך 7 ימים. צדיק באמונתו יחיה, סיפרו לי פוקדי הקבר שהיו חרשים ואלמים ששמעו ודיברו, והיתה אישה בגיל העמידה שיצאה מדעתה, אם לבנים ובנות וחזרה למצבה הנורמלי, הם היו מצביעים עליה כנם רפואי והיא היתה מחייכת ומשוחחת עם כל אחד בעדינות.

בהמשך הסיור ראיתי בכניסה לאזור בית הקברות שורות שורות של אוהלים שמתנהלים בהם ממכר מצרכים חיוניים. יינות, בירה, לחם וכל מה שנחוץ להמשך השהות החגיגית במקום, נמכרים גם פנסי תיאורה המופעלים על מצברים, וכמובן הרבה נרות. קצת רחוק נמצא בית המטבחים, פלחים מביאים למכירה כבשים לרוב, והשוחטים ידם מלאי עבודה, בגדיהם מוכתמים בדם השחיטה, ובידם סכיני שחיטה מכל הגדלים, במרחק מבית המטבחים הארעי נמצאות בתי שימוש ארעיים, ובמקום ישנו באר מים שממנו היו באים לשאוב מים לשימוש ולשתיה. תחת כרמים וברחבות הסמוכות חונים הרבה כלי רכב פרטיים ואוטובוסים ציבוריים להסעת פוקדי הקבר, במרחק מה נמצא מעין מחנה אוהלים צבאיים שבהם אוכסנו הג׳נדרמים (שוטרי תנועה) שבאו לשמור על הסדר ולנווט התנועה של כלי הרכב שהסיעו החוגגים לאתר הקדוש וממנו.                                                                                 

ההילולא הזאת מבטאת את עוצמת האמונה הנותנת כח להמשך קיומו המיוחד של העם היהודי הנמצא בעולם של שנאה ועויינות ערבית כלפי העם היהודי הרוצה לשמור על מסורתו ואחדותו. 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר-סוף הקדמה. 

 כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקודש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הציבור והיחיד ימים ולילות, עקר ממני הדבר הטוב הזה.

אמנם בחול המועד סוכות התרצ"ט, באה לתלמסאן נערה אחת מצרפת, ממשפחת רוטשילד וכבודה מאוד, ונאמה נאום ארוך באולם הגדול של העיריה, והכל על אהבת ארץ ישראל, והתעוררות לעלייה, ובשומעי דבריה הנלהבים והפסוקים מהתנ"ך שאמרה, פלגי מים ירדו עיני, ועניתי גם אני חלקי, בלהב קודש, ועשתה מגבית גדולה, ונאסף הכסף מהר ונמסר למזכיר הקהילה, ונשלח ממחרת אל הארץ.

ומאותו היום חזר אותו היזק הקדוש, ונעשה בלבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר את הציבור לעלייה, ואך לא הועילו דברי כלום, כי יהוד אלג'יריין, לבם היה אטום חתום וסתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו.

ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ, והם אינם מדברים, רק צרפתית וערבית מגומגמת, ובכן חזרתי לדבר על עזרה כספית, וזה הועיל קצת.

ובחודש אדר התחילו שמועות של מלחמה עולמית עם גרמנייא, והיו השמועות הלוך וגדול מיום ליום, וביום שישי בשעה אחת ביום י"ז באלול נשמעה תרועת המלחמה, ובי"ג באדר הת"ש קיבלתי מברק ממרוקו, מהממשלה הצרפתית והמרוקאית לנסוע לארץ מולדתי מכנאס, למלא מקום רב גול שנתבש"מ, כמוהר"ר מושה טולידאנו זצ"ל.

ותכף נסעתי ומצאת י שם התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ, ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריוח גדול והשקט והשלווה והשבע הגדול שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו לעלות אל הארץ.

ואמנם העליה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז, שנתרבו בה חלומות וחזיונות ומחשבי קצין, וגם אני נתעוררתי לזה, ומצאתי חשבון מדוייק במה שכתוב בדניאל ( ח' יג-יד ) ואשמעה אחד קדוש מדבר ויאמר עד מתי החזון. ויאמר עד ערב בקר אלפים ושלוש מאות ונצדק קדש.

המנין הזה מתחיל לדעתי מבנין בית שני, שהיה בשנת שלושת אלפים ת"ח, ועד שנת תח"ש, הוו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, ת"ך שנה שעמד הבית השני, ומחרבנו עד תח"ש, עברו עוד אלף תת"ף שנה, הווה ליהו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, וכן היה, בחמישה באייר תש"ח, הוכרז בעולם על מדינת ישראל, והוקבע ליום העצמאות, ובא עוד סימן, בשוב ה' את שבו"ת עמו, יגל יעקב ישמח ישראל, ובאותה שנה התחילה העלייה ברבבות עם, ופעמים נפסקה על ידי השלטונות חזרה על ידי שוחדות.

ואני הייתי בוכה במסתרים על שלבי לא היה חזק כל כך לנתק מוסרותיו מהגלות כפרה סוררת, ולהשליך על ה' יהבי, ולעלות בשמחה לארצנו. והבוחן לבבות וכליות אלהים צדיק, היה מגיני וקרן ישעי משגבי.

ואף כי באדר שב"ת בעדי, נחליתי מחלה אנושה, עד שהרופאים אמרו נואש, לבי היה חזק עמדי, והבטחתי באלהים הייתה גדולה מאור ואמרתי לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה בארצות החיים. וברוך ה' קמתי ואתעודד, וחזרתי לאיתני, ויהי הדבר לפלא, ממש תחיית המתים, ברוך מחיה המתים.

ומאותו יום התחלתי לחשוב הרבה בדבר, ואך השטן מצא עוד מקום לקטרג, איך תעזוב רבנות עם משכורת גבוהה קבועה ממשלתית, ותלך כאיש הדיוט לבקש פרנסה ? ואך המקום ב"ה חתם פי שטן, כי בשנת תשכ"ב יצא דבר מלכות, שכל עובד ממשלתי, יודי או רומאי, מבין שבעים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד

והבטיחו על הענקה חודשית, מגמלא אוניה, וכל הרבנים בשומעם נזדעזעו, ועשו כמה תחבולות לעמוד על משמרתם ולא הועילו, ואני בחסד אל שמחתי באומרים לי, כי אמרתי, מאת ה' הייתה זאת, אשר בית ה' אלך עומדות יהיו רגלנו בשערי ירושלים.

וכאשר גילית מחשבותי לבני יחידי מא אליהו שיחיה, התחיל לחשוב ולחשוב, והחליט לעלות הוא ואשתו בתור תיירים לראות, ואף שעמדו לפני הרבה בעיות, לא יכולתי למונעו, ובאלול תשכ"ג, נסע עם אשתו, ותרו את הארץ, ובערב כיפור חזרו, ואמרו טובה הארץ מאוד מאוד.

ואך קשה עליהם לגור שם, מכמה סיבות : א. מסחרו בבגדים במרוקו, קשה להשיגו שם בארץ. ב. החייטות שהיא מקצועו, אין לה מהלכים בארץ, ובשניהם צריך חנות במרכז, וכסף רב, ואין לו. ג. יש לו בת משודכת ואי אפשר לעזבה.

ואני בשומעי, נפעמתי ונדהמתי, והחלטתי, לעזוב את כל, ואעלה, ומפני שהיה קשה עלי להגיד, שעולה להשתקע, מפני אחי ורעי הרבים, וכל בני משפחתי, ומה אני גם בני ונכדי ילחצוני וידחקוני בטענות שונות ובמבול של דברים.

ויבוא גם השטן בתוכם, כדי להפר עצתי, לכן אמרתי שאני עולה בתור תייר. וגם את זה בעמל רב השגתי, כי קשתה עליהם מאוד פרידתי אף על ימים אחדים, ועם כמה וכמה אזהרות, לא תתעכב יותר מחודש ימים.

ואני עונה כל דבר בכפיפת ראש, וב"ה כוננתי עצמי, ולקחתי תעודת מסע באוירון מעיר רבאט, עד עיר מארסילייא בצרפת, באמצעות אחי נועם, טוב דעת וטעם, כה"ר ברוך בן עמראן הי"ו, בעל הכה"ץ רחל בת אחי נועם, כהר"ר ידדיה הי"ו, כי היה בדבר טורח.

והוא טרח הרבה בזה זכור לטוב, וכדי לאמת שרק בתור תייר אני נוסע, לקח תעודת הליכה וחזרה, ובחסד אל, עזבתי את הכל כיד כני, ויצאתי ממכנאם אני ואשתי בלויית מר כרוך הנ״ל במכונית שלו, באחד בשבת ב׳ לניסן התשכ״ר אחר הצהרים, ואחר כשעה וחצי הגענו לעיר רבאט וקדם פנינו איש חמורות, מר רפאל חיון הי"א, בן חכם צדיק וישר, כהה"ר יעקב זצ"ל.

והכין הכנה גדולה לארוחת הלילה, והזמין אחיו ואחיותיו, וכמה אהובים ורעים, ואחר גמר הסעודה פתאם באה רעידת האדמה, ובבהלה נוראה ירדנו מהעליות, וברחנו מחוץ לעיר, רחוקים מכל בנין, ומצאנו שם כל יושבי העיר נוצרים וערבים ויהודים, אנשים נשים וטף.

וכל פניהם חוורים כסיד מרוב הפחד, והיהודים יושבים על הארץ ובוכים וקורים תהלים, וי"ג מידות והושענות, וכולם היו מחכים לרעידה אחרת, כי כן הודיעו ברם קול חכמי לב בעלי מקצוע, ועוד סימן גדול היה להם, בכלבים, החפשים לעצמם בלי קשר, עזבו בעליהם וברחו, והקשורים בשלשלאות, היו מתאבקים לנתק את מוסרותימו ולברוח, כי הם מרגישים בזה יותר, באשר חוש הריח חזק אצלם מאוד.

ונשארנו כך ברעש הגדול, עש שעה ארבע בבוקר, שאז ראינו הכלבים נחו ונמו שינתם, והחפשים שברחו חזרו לאדוניהם, ונשמע קול ברמה, חזרו לבתיכם לשלום, אז הודינו לה' חסדו המרחם על הארץ, המרחם על הבריות, וחזרנו לבתינו ושכבנו וערבה שנתינו משך שעות אחדות.

ואז קמנו ונתעודד, התפללנו, וסעדנו לבנו, ונסענו באווירון, ואחר שתי שעות הגענו למארסילייא, והקבילו פנינו הרבה אהובים רעים, ונתארחנו אצל ידידים נחמדים, מר אבנר טולידאנו ישצ"ו, בן החכם מהר"ר יצחק ז"ל ושותפו מר מאיר אסודרי ישצ"ו בן כבוד הרב ישועה ז"ל, עד יום רביעי, ה' בניסן, שאז רכבנו באוניה, הנקראת בשם מולדת, היינו בתוך קהל גדול כשמונה מאות אדם, עולים ותיירים, מכל העדות.

ונתענגנו על רוב שלום, ותפילות ולימודים והרצאות, ומה גם בשבת הגדול, התפללנו בשירה וזמרה, והוד והדר, ודרשנו בשחרית ומנחה, בנוכחות הרבנים המשגיחים על הכשרות ורב החובל וחבריו, והיו הדברים מאירים ומזהירים בס"ד.

וביום א' בשעה יו"ד בבוקר, הגענו לעיר הקודש חיפה היפה, והקבילו פנינו אהובים ורעים, והלכנו ישר לבית צדיק וישר, מר אליהו פדידה ישצ"ו, בן כבוד הרב שמואל הי"ו, שהוא בעל בת אחי אשתי הכבודה מרת אסתר בת כבוד הרב יוסף הכהן ז"ל.

וגם הוא נתגדל על ברכי במקנאס שנים רבות בהיותינו שכנים בחצר אחת. ולמען לא אהיה כפוי טובה חלילה, אגיד לאדם יושרו.

הזוג היקר והנכבד והנחמד הזה הגדיל חסדו עמנו הרבה הרבה, כי נתארחנו בביתם משך שבעה חודשים רצופים, מיום ט' ניסן התשכ"ד שבאנו, עד חשון התשכ"ה, שנכנסנו לשיכוטן החדש שעשינו משכנתא בקירית ים א' וטיפלו בנו בכל צרכינו, באהבה וחבה כאב את בנו ורצה, ולא בנו לבד, אלא גם במאות מקרים יום יום מכל ערי הארץ ועולים חדשים ותיירים, שהיו באים לדרוש בשלומנו.

וכל אחד נתקבל בסבר פנים יפות ובטי ובמרקחת ובעוגיות, והרבה בארוחה שלמה, או של ערב או בוקר וצהרים, ובפרט בשבתות ובמועדים, כתות כתות נכנסות ויוצאות, והכל רק לכבודנו, ולא נשתנו עלינו בשום יום, כיום הראשון כיום האחרון.

גם חליתי בביתם חולי כבד לא תקום פעמים צרה, ועשיתי ניתוח בבית חולים אלישע משך שבעה עשר יום בסיון תשכ"ד, וחזרתי לביתם, ונהלו אותנו בכל הצריך ובנדידת שינה בלילות, וכמה צערים, והכל עשו בשמחה וברצון טוב.

ולא הם בלבד, אלא גם בניהם היקרים, מאירים כספירים, כבוד הרב משה הי"ו, ואחיו הבחורים היקרים מר שמואל, ומר יוסף, ומר דוד שליט"א, ואחיותיהם מרת חנה ובעלה מר גדעון אוחנא הי"ו ומרת פנינה ובעלה מר אריה אשכנזי הי"ו. וגם חמותו של אבא אליהו בת קדושים, מרת רחל אלמנת חמיו הצדיק מר יוסף כהן ז"ל.

אחי אשתי שמחב מב"ת, כלם כאחד היו משרתים אותנו, ומקרבין לנו התועלת בכל מאי דאפשר, זכרה להם אלהי לטובה, וברכם בכל טוב סלה, אמן.

ואף אהה ! כי מר אליהו פציצא ז"ל הנ"ך, פתאם יצאה נשמתו בטהרה ביום ב' ז"ך טבת שנת תשכ"ז, וכבוד גדול עשו לו במותו, בהספדות ודרושים בביתו ובבית הכנסת " היכל שלמה " בקרית שמואל, אשר טרח מאד בבניינה ושכלולה, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ.

נחזור בס"ד לסדר עלייתי אל הארץ, אף כי ב"ה זכני ועליתי, היה לבי מלא געגועים לבני יחידי מר אליהו שיחיה הוא וביתו, כי הפרידה קשה מאד עלי ועליו, והוא קשה עליו הפרידה מבתו חנה זיינט, אשר נתן לאיש מר רפאל אדרעי שליט"א, והמקום ב,ה ראה בעניינו, ונתן בלב הזוג הנחמד לעזוב את הכל, ואחר ב' חודשים לחתונתם, עלו אל הארץ, ביום ב' ט"ו שבט תשכ"ה.

כמה מאד גדלה השמחה במעוני, וכמה מאד הללתי ושבחתי למלך הכבוד ב,ה\ וברוך המקום נסתדר במשך ירחים אחדים בדירה נאה וכלים נאים ועבודת קבע. ועוד גבר עלינו חסדו, כי ביום י"ד ניסם תרכ"ה הנזכר, עלה לארץ בני אליהו שליט"א, הוא ואשתו ובניו, ועשינו פסח לה' בני חורין מן הגלות, ובמשך ירחים נסתדר גם הוא בכל הצריך, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב.

ישתבח יושב תהלות

ויתעלה על חסול הגלות

סיימנוה בלי הדרן עלה ובלי דעתן עלה

פלאות יעשה עם עוד המסתופפים בצלה

משוך ימשכם באהבה לארץ אבות

אשר בה באמת שמחת כל הלבבות

חי, יתן בלבם להכיר ערכה יותר מכל חפץ

זריזים אז יהיו לעלות בלב חפץ

קדוש יקראו לעפרה ואבניה

ויאמץ לבבם להיות בניה ובוניה. אמן

סוף הקדמה. 

קו לקו. אסופת מאמרים

 לולא זה, היה גורלן של יצירות חשובות אלו כגורלם של אלפי ספרים וכתבי־יד אחרים, שאבדו לגמרי והושמדו לנצח, כי עלו באש, או אכלתם התולעת, או נרקבו באורך הזמן, או הושלכו לגניזות וכדומה. וגם עתה ידוע לנו על קהילות שלמות במרוקו, שהשאירו ספרים וכתבי־יד רבים בעליות בתי כנסת שוממים או בבתי קברות, לפני עלייתן ארצה, וחבל שלא נמצא מי שידאג לזה).   

באותה הקדמה גם כן, שימר לנו שאול כמה מנהגים חשובים במרוקו, חלוקת ספרי המקרא לשבתות השנה, קריאתם ותרגומם לערבית־יהודית בבתי כנסת בזמנים קבועים ומיוחדים, וכן כתב על המנהג של גניזת ספרים בלויים וקרועים, כפי שנעשה במקומות שונים במרוקו, וכו'.

מצווה ומזהיר

ר׳ שאול היה אחד האנשים הבודדים, שלא ניתן לשכוח אותם, כי מעשיו ודבריו עשו עלינו רושם עז שאינו נמחק בקלות. כל מי שנפגש אתו חש את הרגש ואת הדחיפה של חיפוש שורשים ושיבת למקורות. שאול הדגיש וחזר והדגיש שעלינו לחדש ולחזק את הקשר עם מסורת אבותינו ורבותינו, כי היא מוטבעת בחותם רציפותו ואחדותו של עם ישראל, ועלינו לחטט בנבכי העבר שלנו ולגלות את יופייה ואת הדרה של יהדות מרוקו.

 אולם, הוסיף לציין ולהזהיר שאת עבודתנו צריכים לעשות לשם שמים — לא למעננו, אלא למען עדתנו ובכך הערובה להצלחתנו.לשאול היה לב רגיש, עין פקוחה ואוזן קשבת, לכל דבר ועניין של העדה ותרבותה, וידע כי אחד האסונות הגדולים שלנו — הוא השיכחה, או ההשכחה, של תרבותנו, ורגש הנחיתות שהושרש.

בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית. גם ביומו האחרון, לא דיבר שאול לא על מחלתו ולא על מצב בריאותו; הוא דיבר על עדתו, עברה המפואר, מצבה כיום, ומעמדה בעתיד. הוא חזר ושינן באזני את ׳האני־ מאמין שלו: יש לגו שורשים חזקים ועמוקים, יש לגו מורשת עתיקת יומין, יש לנו מסורת ארוכה וממושכת, אבותינו הנחילו לנו ערכים בני קיימא, רבותינו השאירו בידינו נכסי רוח אדירים ואפילו פשוטי עמנו יצרו תרבות אנוש נפלאה. אם נדע לשמור על כבוד הורינו, אם נחפש את זהותנו ונטפח את נחלתנו באהבה ולשם שמיים, — נצליח .את דרכינו ונחזיר עטרה ליושנה.

אהבנו את שאול וכיבדנוהו, הערכנו את טוב לבו ואצילות נפשו, הערצנו את אדיבותו וניקיון כפיו. אבדתו השאירה צער עמוק בלבנו, כי נתייתמנו מאדם יקר ישר ונאמן.

יהי זכרו ברוך, ותהי נפשו צרורה בצרור החיים הנצחיים.

חיים גלעדי

מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו

היכרנו בראשית שנות החמישים. שאול היה עסוק בארגון מחדש של משתלת העירייה. כבר בשיחה הראשונה נדונו בעיות שהזמן גרמן: הגינון הדליל בשכונות ירושלים, הצמצום במים, חוסר כוח מיומן לפיתוח הגינון, ותת־מודעות בין תושבי העיר לצורך הגינון.

 היכרות זו הביאה לפגישות נוספות. החלטנו לרכז את שארית הגננים הוותיקים, שנשארו מהנשירה הגדולה אחרי מלחמת השחרור. לפגישות הבאות נצטרפו הגננים: פויכטונגר, פרלמוטר, כהנר ואחרים, בחלקם ייזכרו לטובה, כבר אינם אתנו ובחלקם נדדו והרחיקו, רק שרידים בודדים נשארו.

לפי הפרטיכלים שבידיי, הקמנו ועד לשם ארגון מחדש את " אגודת הגננים " שהתקיימה לפני המלחמה ושאול ז"ל נבחר כמזכיר הוועד, איסוף כתובות פועלי הגינון והכנת כרטיסיה נעשה פעם בביתי ופעם בביתו של שאול, שהירבה לבוא במגע עם פועלי גינון, בבקרם במשתלה שלו.

הדבר הראשון, שמצאנו להכרחי לעשות היה, לארגן קורס ערב להכרת הצומח והטיפול בו, שיתקיים פעם בכל שבוע באופן סדיר ומאורגן.על שאול הוטל לגייס את מיטב המרצים מהאוניברסיטה העברית, כיום הם: פרופסור פיינברון, פרופסור פאהן, פרופסור פליקס, כיום בבר־אילן, וגם גננים ותיקים, ביניהם אליעזר פויכטונגר, פרלמוטר, רוזנפלד, שאול בעצמו וגם אני;

 כולנו מהווים רשימה ארוכה של מרצים בהתנדבות לקורס הגנני הראשון בירושלים של אחר שוך הקרבות. נמצאות אצלי הזמנות צהובות מיושן, שמועצת פועלי ירושלים הדפיסה והפיצה בין פועלי הגינון וגם בין… " פועלי־הדחק " שעבדו אז בבתים הנטושים של " הקטמונים " ושכונות נטושות אחרות.

הקורס נפתח בראשית החורף של שנת 1952 ושאול ליווה את הקורס עד סיומו בקיץ 1953 וחלוקת תעודות השתתפות על ידי מזכיר מחלקת התרבות של המועצה. שאול היה נוכח בכל הרצאה, ולפני הרצאה הסביר לפועלי הגינון את מתות ההרצאה, ומטרתה.

 הוא הצליח להחדיר ללב השומעים את המידע על צומח ואת האהבה לצומח. והקורס הצליח מעל המשוער. הייתה זו תקופה זוהרת ופורייה בחייו של שאול ז"ל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקייםארבעים שנות יישוב בעזה

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885, היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מתוקה שנת העובד

״אם בחוקות׳ תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעיתם. ויש לפרש על דרך שאמרו חז"ל, כ׳ כשברא ה׳ אדם הראשון לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, כשלא יחטא, שאם כן הרי ירידה היא לו ושיפלות,כי תכלית התקווה היא בעולם העליון. אלא היתה הכוונה,כ׳ עלה יעלה לשמיים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ,ויהיה כמי שדר בבית ועלייה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה,כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמיימה. אך על יד החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח את הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן,כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה,שלא ירגיש במוות, אלא כאדם ההולך ממקום למקום. ותמצא שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה, על דרך שאמרו: מתוקה שנת העובד. כ׳ מ׳ שהוא עובד הי שינתו היא המיתה, מתוקה ועריבה עליו. ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו, שעל ידי התעצמות תורתו לאמת.״(אור הח״ם, ויקרא, כ״ו )

שפל דוח בפני כל אדם

הענווה והפשטות, כאמור, היו מרכיבים עיקריים באישיותו של הרב. כשהגיעו אליו תלמידי חכמים לקבל ברכה, היה הרב מושך את ידו, לאחר שהושיטה ללחיצת שלום, כדי שלא ינשקו אותה. לאחר מכן היה מנסה להתחמק מהבקשה, באומרו ״מי אני ומה אני כי אברך אתכם – אתם תלמידי חכמים היושבים באוהלה של תורה ועוסקים בהוויות אביי ורבא. אשריכם, שזכות גדולה שכזו נפלה בחלקכם, להיות עסוקים בתורה הקדושה״. בסופו של דבר היה נעתר לבקשתם ומברך אותם, אך מסרב לקחת תרומה מהם. השיחה עם צורבא דרבנן היתה נמשכת והולכת, ולא נפטר הרב מאורחיו, תלמידי החכמים, עד שבסופו של דבר היו אלה מברכים אותו. לעיתים היו מגיעים אליו תלמידי חכמים כדי לתהות על קנקנו או ללמוד ממנו, אך הוא הצטנע והצניע את ידיעותיו וביטל את עצמו בפניהם, כעפרא דארעא.

״הווה שפל רוח בפני כל אדם״, אומר רבי מאיר בפרקי אבות, והרב משה אהרון לקח את הדברים כפשוטם. כשהיה מגיע בשבתות לבית הכנסת, היה מנמיך את קומתו בכניסה כמנסה להצטמק וכדי שלא להתבלט. כשהיו מגיעים אליו מתפללים לנשק את ידו, היה נחרד ומתנגד וממעיט בערך עצמו. כשניגש אליו פלוני אלמוני, שוע או אביון, מכובד או פשוט, היה הרב קם ממקומו לכבוד האיש. כששאל אותו בנו על כך השיב לו הרב, כי בכל יהודי יש חלק אלוה ממעל, ו״אני קם בפני אותו חלק. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, סיים את תשובתו.

כך יובן גם המקרה הבא. באחת השבתות, בדרכו לתפילה, ראה הרב עיוור העטוף בטליתו, המגשש את דרכו לבית הכנסת. ניגש אליו הרב, ומבלי להזדהות לקח את יד העיוור בידו והינחה אותו אל בית הכנסת. שם הוליך אותו עד למקומו והושיב אותו.

ימים אחדים אחר כך התייצב העיוור בבית הרב, וביקש מחילה על כך שהטריח את מעלת כבוד הרב והפך אותו בלא־יודעין להיות לו מורה דרך. הדברים ציערו את הרב, שכן הוא קיווה שגמילות החסד שעשה עם העיוור תישאר בינו לבין קונו, ולא תצער את העיוור.

דבר דומה אירע בערוב ימיו, לאחר שחלה. כשהתקשה ללכת, ביקש בנו מהמתפללים אומרי הקדיש כי יתייצבו ליד אביו, ולא כהרגלם מול ארון הקודש, כדי לומר יחד איתו את הקדיש. זאת, כדי למנוע מאביו את הטירחה שבהליכה עד ארון הקודש. שמע זאת האב והתנגד בצורה החלטית ונמרצת. ״לא יקום ולא יהיה״, אמר לבנו. ״אני אקום ואגש מול הארון, יחד עם כולם. אין לשנות ממינהג אבותינו״.

באותה רוח נהג עם אורחים. בימים שהיה מקבל קהל והיה לבד בבית, והגיע אליו אורח ממרחק כדי לקבל ברכה או להתייעץ בנושא מסרים, היה הרב מצווה על אורחו לסעוד את הסעודה, שהשאירה לו הרבנית. כשזו שבה הביתה ושאלה את הרב אם כבר אכל – ענה לה הרב בחיוב. יום אחד תפסה אותו הרבנית ב״קלקלתו״, כשנתן את ארוחתו לאחר, ומאז, בכל פעם שיצאה מהבית, נהגה להכין כמה וכמה ארוחות, כדי שגם לרב יישאר משהו, לאחר שינהג מינהג הכנסת אורחים עם מבקריו.

דומה, שמאמר חז״ל על דרכה של תורה – ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״, היה עקרון שהינחה את הרב. חיי הגשמיות היו עבורו כורח המציאות, והנאות העולם הזה היו דברים הזרים לרוחו. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבעת שהגיע לגיל 45 נשרו כל שיניו מפיו. רופא שיניים, שביקר אצלו, הציע לרב להתקין מערכת של שיניים תותבות. הרב פסל את הרעיון על הסף. ״אם הקב״ה לקח ממני את שיני, אין לי רשות להחזיר אותן. ואם תאמר שעלי להתקינן כדי ליהנות מאוכל בעולם הזה – גם בזה אין לי חפץ. איני רוצה בהנאה זו. אני אוכל רק כדי להחזיק את גופי, וכפי שביקש יעקב אבינו בתפילתו בעת שיצא מבאר שבע לחרן – ׳ונתת לי לחם לאכולי. די לי בלחם ובמים״.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ – ד'ר אלישבע שטרית

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט״ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי״ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט׳׳ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר־יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה. ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט״ו ותשט״ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט״ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט״ז נוסדו המושבים: יד רמב״ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי״ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי״ף , על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.

במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו 10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.

טבלה מס׳ 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948

32.3%

יוצאי אירופה

29.7%

יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו

13.5%

יוצאי עיראק ואיראן

11%

יוצאי תימן

5%

ילידי הארץ

2.1%

יוצאי מצרים

1.4%

יוצאי הודו

5%

יוצאי ארצות אחרות

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה. כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי 32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב , מאלג׳יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית׳ חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופי רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

(סקירה חודשית,ירחון לקציני צה״ל מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו״ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר : ח"כ בשנים 1977 – 1984, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ״ל מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחו, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% ממונה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועף אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דגר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענן, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לאן גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון.

על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!׳ מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק״ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.

במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס(נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור יים הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן ״אל תקרא בנייך אלא בונייך״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר