מורשת יהדות מרוקו

מה הם המקורות לתולדות שליחות ארץ־ישראל ?

המקור שהיה צריך בדדך־הטבע להיות העיקרי, הפנקסים והארמונות של השולחים, מכזיב לחלוטין. אף על פי שאנו יודעים שהמוסדות השולחים בארץ־ישראל היו רושמים בפנקס מיוחד את דבר צאת השליח ואת התנאים לשליחותו, ומשחזר השליח רשמו את תמצית הדין־והשבון שמסר על סכומי הכספים שקיבל ואת שמות המנדבים למקומותיהם, הרי לא הגיע לידינו שום פנקס כזה. וכן לא נשתיירו שום ארכיונות של קהילות ירושלים, צפת, טבריה וחברון ושל העדות והכוללים ששלחו שלוחים. מארץ־ישראל, מקום מוצאם של השלוחים, אי־אפשר היה איפוא ללמוד הרבה. על כרחנו נפנינו למקורות אחרים וביקשנו את הידיעות על השלוחים במקום פעולתם בחוץ־לארץ. ואף כאן לא הגיעו לידינו המקורות העיקריים, הפנקסים והארכיונות של המרכזים הגדולים לתרומות א״י באירופה. (יוצא מכלל זה הוא פנקס העתקי אגרות של ״פקידי ארץ־ישראל״ בקושטא מהמחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, הנמצא בגנזי בית־המדרש לרבנים בניו־יורק, ושבו מצאתי ידיעות רבות על שלוחי א״י). ושוב היה מן ההכרח לפנות למקורות צדדיים.

ואלה סוגי המקורות שמהם שאבתי את הידיעות לקורות השליחות מארץ־ישראל ולתולדותיהם של שלוחי ארץ־ישראל:

אגרות־שליחות ושטרי־שליחות: סוג זה כולל תעודות שונות, כגון: האגרת הכללית שמסרו השולחים לידי השליח: אגרות לנדיבים ולקהילות שנמסרו לידי השליח שיחלקן בכל מקום בואו: שטר כוח־הרשאה משפטי המייפה את ידי השליח לתבוע בבית־דין בשם שולחיו ולגבות תרומות והקדשות וחובות: שטר כוח־הרשאה שניתן לשליח לסדר בחו״ל ענינים פרטיים של יושבי א״י, כגון גביית חוב, קבלת ירושה וכר: שטר הסכם על תנאי השליחות בין משולחים והשליח: שטר אפוטרופסות שבו ממנה השליח אפוטרופוס על נכסיו לימי שהותו בדרך שליחותו: שטר שעבוד כספי השליחות לבעלי חוב: שטר הסכם על חלוקת כספי השליחות בין ארבע ערי הקודש, בין עדות וכוי: אגרות־ חוזר של השלוחים אל הקהילות!

 אגרות פרטיות של השליח אל תומכיו ומארחיו: אגרות המלצה על השליח מאת מנהיגי מרכזי תרומות א״י בקושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמש­טרדם וכוי: אגרות המלצה מאת רבנים וראשי־קהילות הממליצים על השליח בפני קהילות אחרות: אגרות המלצה של השליח הממליץ על שליח עיר אחרת בא״י או על שליח־לעצמו: אגרות הקהילות אל השליח, מהן אגרות־עידוד ומהן אגרות־סירוב: אישור קבלת־כספים חתום בידי השליח: שטר שליח עושה שליח: שטר מינוי גבאי לכספי א״י ע״י השליח: שטר־פיטורין שנתנו השולחים לשליח בשובו, להעיד שנהג באמונה ומילא את כל התחייבויותיו.

רובן של תעודות אלו עודו טמון בכתבי־יד, בבתי־עקר ובידי יחידים, ומיעוטן נדפסו בשעתן על דפים בודדים ע״י השלוחים לשם תעמולה. אולם גם דפים בודדים אלה יקרי־מציאות הן כי לא נשתיירו אלא בטפסים מעטים או בטופס אחד בלבד. מקצת מהתעודות הללו שבכתב־יד ושבדפוס נתפרסמו בדור האחרון ע״י חוקרים שונים, שמהם יש לציין במיוחד את א. מ. לונץ, ד. קויפמן בדור הקודם, ובדורנו י. ריבקינד (שהרבה לעשות מכולם), פ. גראייבסקי, ש. אסף וי. מ. טולידאנו.

פנקסים: סוג זה כולל מינים שונים: פנקסי הקהילות, שבהם רשמו מנהיגי הקהילה שיתנו ביום פלוני סך מסוים לשליח פלוני מא״י, או שבהם אישרו שלוחי א״י שקיבלו ביום פלוני סך מסוים: פנקסי השלוחים, שבהם רשמו ראשי קהילות ונדיבים את הסכומים שמסרו בידו, להיות להם לזכרון לפני השולחים בא״י ולשלוחים לעדות בפגי שולחיהם: פנקסי־זכרון, שבהם רשם לו השליח לזכרון ענינים שונים, כגון מעשיות, משלים, חידושי תורה, הוצאות והכנסות, וכו׳; יומני־מסעות, שבהם רשמו קצת שלוחים את כל המאורעות שאירעו להם בדרך! פנקסי הזכרת־נשמות בקהילות, שבהם נקבעו הזכרות מיוחדות לשלוחים שנפטרו.

תקנות: גם סוג זה כולל מינים שונים: תקנות הקהילות בענין הקצבת כספים לא״י, בענין גביית הכסף, מינוי גבאים וחלוקת הכסף בין ערי א״י: תקנות כלליות של הקהילות שקיבלו תוקף או אישור ע״י שלוחי א״י: תקנות שהתקינו שלוחי א״י מפני צורך השעה. תעודות שונות, שעליהן חתומים השלוחים כעדים, בוררים או דיינים, כגון: כתובות, צוואות, גבי1ת־עדות, שטרי־פשר, תעודות־סמיכה, תעודות־היתר־שחיטה וכוי.

ספרי שאלות־ותשובות: בספרות השו״ת יש למצוא חומר רב לקורות השלוחים והש­ליחות. והתשובות הללו מתחלקות למינים שונים: קבצי־תשובות שנתחברו בידי שלוחי א״י וכוללים גם תשובות שכתבו בדרך־שליחותם, שעל פיהן אפשר לקבוע לפעמים את כל סדר מסעם! חשובות שלוחי א״י שלפניהם הביאו רבני הקהילות את תשובותיהם לאישור, והן מפוזרות בקבצי תשובותיהם של הרבנים ההם! תשובות על שאלות שנתעוררו בלב השלוחים אגב שליחותם, כגון שאלות על זכויות השליח בהכנסות צדדיות, היתר אבק רבית בכספי הקדש א״י, הקדשות לא״י שהיורשים או האפוטרופסים ניסו להטותם לצורך אחר, סכסוכים בענין חלוקת כספי א״י בין ארבע ערי הקודש, וכו': תשובות להצדיק את גוף השליחות ולבסס מבחינת ההלכה את זכותה של א״י לגבות תרומות מבני הגולה; תשובות על האיסור להשתמש במעות א״י לצרכים אחרים!

שאלות שנתעוררו בלב השליח כיצד עליו לנהוג בדרכו, כגון בספינה בשבת, ביום טוב שני של גליות, בשינוי מנהגים ממקום למקום כגון אכילת בשר נפיחה וכוי! תשובות בעניני היתר עגונה לגבי שלוחים שנהרגו בדרך: תשובות בעניני היתר עגונה שבהם השליח הנודד הוא עד־ראיה או גובה־עדות! תשובות בעניני עזבונותיהם של שלוחים שנפטרו בדרך! תשובות בעניני תקנות שהתקינו שלוחים או פשרות שעשו_; תשובות על סכסוכים כספיים בין השולחים והשליח בדבר תנאי השליחות, בין שני שלוחים שהלכו יחד בענין חלוקת ההכנסות ביניהם, בין שליח לקהילה מן הקהילות בגולה, בין שני שלוחים משתי ערים, או בענין תפיסת כספי השליחות לתשלום חוב. התשובות משמשות לפעמים מקור יחיד לידיעתנו על מציאותו של שליח מן השלוחים.

ספרי דרושים והספדים: גם ספרות־הדרוש מקור נכבד היא לידיעת קורות השלוחים, כי אנו מוצאים בה דרושים שדרשו השלוחים בדרך־שליחותם, דרושים שדרשו רבני הקהילות לכבוד השלוחים, הספדים שהספידו השלוחים את הרבנים. הפרנסים או את הנדיבים שנפטרו בימי שהותם בקהילה, והספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שנפטרו בדרכם.

ספרי פיוט ושירה: בקצת קבצי פיוט ושירה יש למצוא פיוטים שהובאו מא״י בידי שלוחים, שירים שנתחברו ע״י שלוחים, שירים שחיברו משוררי הקהילות לכבוד שלוחים, וכן קינות על שלוחים שנפטרו בדרך.

חידושי־תורה מפי שלוחי א״י: הללו מפוזרים כמעט בכל סוגי הספרות: פוסקים, חידושים, פירושים, דרושים, מנהגים, תפילות וקבלה. ספרי־תעמולה של שלוחי א״י: לסוג זה הקדשתי פרק מיוחד להלן (עמי 79—98). ספרי־מסעות של שלוחי אי׳י: גם סוג זה תיארתי בפרק מיוחד להלן (׳:מ׳ 136—142).

הסכמות: הסכמותיהם של שלוחי א״י שניתנו בדרך־שליחותם מפוזרות למאות בספרים מכל הסוגים, מכל הזמנים ומכל הארצות, והן אחד המקורות החשובים ביותר לידיעת קורות השלוחים, ולגבי שלוחים רבים הן המקור היחיד. לעתים נשתמרו הסכמות מרובות כל־כך מידי שליח אחד, עד שאפשר לקבוע על פיהן את סדר־מסעיו לפרטיו. (לא כל ההסכמות הללו נרשמו ב״מפתח ההסכמות״ של ל. לוונשטיין, ברלין 1923). אף מהסכמות שקיבלו השלוחים לחיבוריהם בדרך־שליחותם אפשר לעמוד לפעמים על סדר־מסעיהם. ספרים שהובאו לדפוס ע״י שלוחי א״י: בפרק מיוחד (להלן עמי 73—79) דיברתי על מנהגם של שלוחי א״י להדפיס ספרים שונים בדרך־שליחותם, ואמרתי שם שרוב ספרי חכמי א״י נדפסו אגב השליחות. ספרים אלה — בין שהם חיבורי השלוחים עצמם ובין שהם חיבורי אבותיהם ואבות־אבותיהם, ובין שהם ספרי קדמונים שהביא השליח לדפוס מתוך גנזי א״י או מתוך גנזי קהילות הגולה שמצא השליח בדרך־נדודיו — הם מקור נכבד ביותר לידיעת קורות השלוחים. מההקדמות לספרים אלה אנו למדים לא רק על עצם שליחותו של השליח, אלא לעתים גם על טיבה ומהותה, ועל המאורעות בא״י שהביאו לידי השליחות, וגם על דרך־נדודיו של השליח ועל המסייעים שמצא בדרכו. על טפסים רבים של ספרים אלה אפשר למצוא דברי־הקדשה בגוף כתב־ידו של השליח שנתן את הספר במתנה לתומכיו ומארחיו.

ובכן התעודדו יעקב ובנו שמואל לאסוף את מחניהם ויקדימו ללכת להעיר תאגמדורת הנזכרת לארוב אל הנוצרים הרודפים אחרי יהודי רבאט-אלחג'ר שם חכו יעקב ושמואל להם עד בואם, ותכך כבואם הוקפו הנוצרים ההם מאנשי צבא יעקב ושמואל, ויהיו הרודפים ההם לנרדפים מכל עבר ופנה, ובתגרה ההיא יכלו מחנה היהודים להכות חרם את כל אויביהם אשר נמצאו אז במערכה ההיא עד שמספר הגברים לבד מטף ונשים,, היה ששה עשר אלף איש חללים.

הרב יעקב משה טולידאנו

לא עברו ימים מועטים וימת גם בראנץ נציב סיטה העומדת ביון רוכסי הרים ושאר הייתה אז בירת משכנם וחסנם של הנוצרים במערבו של המדבר סאחרה. במות בראנץ מושל העיר ההיא נפל עוד יותר לב הנוצרים אשר על יד גבול המדינה היהודית וואד דרעא, וינוסו רובם לסגלמסה אך יעקב ושמואל בחפצם להפטר מהם רדפו אותם עד שם ויהרגו מהם עוד שמונת אלפי איש, ויש שירחיקו עוד יותר וילכו למדינת אגמאט אשר בגבול מארוקו.

ואמנם גם לשם רדפו אחריהם אנשי יעקב ושמואל וילחצום ויכו מהם עוד ארבעת אלפים. אז שבו היהודים ויאחזו בכל הערים שישבו כבר בם הנוצרים, מעבר לוואד דרעא צפונה ומזרחה וגם יעקב ושמואל בנו רכזו אז לבירת ממשלתם בהמדינה תאמגרות בה ישבו במנוחה שלוים ושקטים מספר שנים כי פליטי הנוצרים שנשארו בערי החבל ההוא דלו מאד ושיארו מתי מעט, רק פעם אחת התעוררו הנוצרים יושבי העיר סיטה שזכרנו, משם היה עוד מספרם רב.

ויבואו ויחנו  על ראש ההר אג'באל ומשם חשבו להתנפל על היהודים בגבול ממשלת יעקב ושמואל, אך בטרם נועזו לגשת הלאה, יצאו לקראתם יעקב ושמואל בחיל כבד ויסתערו עליהם בחרב שלופה עד כי אלצו אותם לשוב על עקבם לעיר סיטא.

ואז צרו אנשי צבא יעקב ושמואל על העיר סיטא שבעה חודשים, עד ארש נכבשה לפניהם. ובחימה שפוכה הרסו את כל מבצרי הנצרים בעיר ההיא, השחיתו וישוסו את תושביה עד בלתי השאיר לה שריד. הם, יעקב ושמואל, ידעו כי כל עוד שהעיר סיטה נקודת המרכז של הנוצרים בכל החבל המדברי וההררי ההוא, עומדת על תלה צריכים הם תמיד להתחשב עמה.

היא תהיה להם בכל עת לצור מכשול ולאבן נגף, וממשלתם לא תכון בידם, ולכן כל כך חשבו כל שך התעמלו ויתיצבו הכן להפילה להבקיעה ולהחריבה כליל, שרק אז יוכלו לבטוח כי לא תהי כל תקוה עוד להפליטים הנוצרים להתקומם ולהרגיז את מנוחתם.

רק שנים אחדות עברו אחרי התרוקן החבל ההוא מתושביו הנוצרים לפנים, וכבר על מקומם החלו המושלמנים לבוא בהמון מצפון הארץ מערי מרוקו המרכזית, ויבואו ויתישבו בעריהמדבר ההוא, לאט לאט התפשט מושבם בכל חבל ואאדי דרעה ואל האירב והלאה נגבה, ומזרחית צפונית, בכל זאת, זמן לא מעט ישבו המושלמנים ההם תחת שלטון היהודים.

יעקב ובנו אחריו שמואל, כמאה שנה חיו בחסות השולטנים ההם באושר ומנוחה ושתיהם היהודים והמושלמנים עזרו להאחבת גבול המדינה היהודית הזאת ולהתבצרות מעמדה וכל זה, כל הקורות האלה, מלחמת היהודים בנוצרים והתחזקותה של הנסיכות היהודית זו, הייתה אז בעצם העת ההיא שיהודי מרוקו בפנים המדינה התענו תחת גלגול מחלות של חליפות המושלים בין סוף השלטון האדריסים ובוא המוראביטין.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

מחקר זה בא לסרטט קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור ( היעב"ץ ) אחד מחכמי מרוקו החשובים, בן העיר פאס שחי בין השלים התל"ג – התקי"ג – 1673 – 1753. יצירותיו, בהלכה ובמקצועות אחרים ביהדות שרובן עודן בכתבי יד, ותולדות חייו טרם זכו לתיאור מקיף או לניתוח. מאמר זה מבוסס על קובץ תשובותיו " משפט וצדקה ביעקב ", ועל כמה קבצים בכתבי יד של היעב"ץ ושל אחרים, שזכרונם יובא להלן. יש פרטים שונים בתולדות חייו שהיו בלתי ידועים ונתגלו רק תוך כדי עיון במקורות הנזכרים.

רקע התקופה.

התקופה שבה חי ופעל היעב"ץ הייתה בורבה עת סבל ליהדות מרוקו. בתקופה זו שלט המלך מולאי איסמאעיל, שמלך בין השנים התל"ב – התפ"ז – 1672 – 1727. בימי שלטונו הכבידו הוא ומקורוביו על היהודים בכלל ועל יהודי פאס בפרט.

למרות זאת נהנו היהודים מביטחון יחסי הודות ליציבות משטרו. את ימי שלטונו סיכם מורנו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתקופה " קורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת הפורענות מרובה בה "

עם מותו של מולאי איסמאעיל החלה המלחמה על כיסאו בין יורשיו; אי יציבות המשטר הביאה לחוסר ביטחון ולהתכלות לחיי היהודים. אלה האחרונים נוסמסים. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת בתק"ז – 1747. בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבד אללאה.

הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי איסמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב"ץ, שאלות ותשובות " צשפט וצדקה ביעקב ". כבר מעת שחלה מולאי איסמאעיל התחיל לקנן פחד בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו "

מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך מעת חלות המלך ירום הודו ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים "

ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבוּ לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח : " ביום ההפיכה יצא לחוץ ( רבי חייםן טולידאנו ) ותפסו גוי אחד להראות לו ממונו ורצה להורגו וכראות כן נערו…ואמר לגוי התירהו ואני אראה לך הממון : ובמקום אחר :

" כשנכנסה הבולשת לעיר פה מכנאסא בג' בשבת וכ"ט ( התפ"ח ) בו, אירע מעשה שהייתה אישה אחת ובתה בתולה עם קצת נשים אחרות בחדר אחד ונכנס לשם גוי אחד לשלול שלל ולבוז בז…והייתה האישה מספרת צערה לשכנותיה…בראותי הגוי נתן עיניו לאנוס את בתי אמרתי לו הנני אדוני והתעלל בי כרצונך רק אל בתי אל תגע ידך ולא הועלתי כלום בדברי…והתעלל בנו כרצונו "

מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשאלות ותשובות,  אירעו שבעה עשר בין השנים התפ"ח – התק"ה, ומתוך כשישה עשר מקרי רצח אירעו אחד עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ"ח וכ"ט באב התפ"ח.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

זד. שנים מתבצעת באוניברסיטת בר־אילן בתמיכתה של קרן הזכרון למען תרבות יהודית תוכנית מחקר של תולדות היהודים בארצות המזרח. התחלנו במיפתוחה המדעי של ספרות השאלות ותשובות המהווה את המקור העיקרי ועתיר התוכן, בשביל תולדותינו באיזור זה. בעבודת נמלים של צוות חוקרים צעירים הוכנו מפתחות לעשרות רבות של קבצי שאלות ותשובות, ועתה החלנו בפירסום חומר זה בסדרה, שקראנו לה ״עזרי מחקר״ ושתפקידם להקל את עבודתו של חוקר תקופה זו על ידי הכנת כלים ראשוניים. רשימה (לא־מלאה) של המקורות שעובדו עד כה ניתנה בחוברת הראשונה של אותה סדרה: רשימת הישובים היהודיים במזרח ובמגרב במאות הט״ו—י״ז. ואף כי היא מרשימה כשלעצמה בהצביעה על הקבצים של שו״ת שעליהם עברנו, היא מוכיחה גם כי עדיין נותרו קבצים רבים וחשובים המחכים להכנת מפתחות ערוכים ובדוקים, שיקלו על השימוש בהם.

בד בבד עם התקדמותה של עבודת המיפתוח ניגשנו לעיבודו המדעי של החומר שהצטבר לצרכי מחקרים שונים. הקובץ הראשון בתחום זה היוצא כעת, ייחודו בשני דברים: הוא מבוסס כולו על המקורות שעיבדנו, והוא פרי עמלם של פרחי מחקר, שהשתתפו בעבודות ההכנה של המפתחות ועתה זכו להשתמש לפחות בחלק מעמלם. אכן מבחינה מסוימת הקובץ הוא מנחת ביכורים של צוות, כדברי הנביא: איש את רעהו יעזרו (ישע׳ מא; ו).

הזנחת המחקר ההיסטורי של התקופה העות׳מאנית באזורי התיישבותם של הבאים מאירופה הנוצרית גרמה לסילוף התמונה של החברה היהודית במזרח. תפ­קידם של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה ובהבאים אחריו לחקור את תופעות המפגש והעימות בהיסטוריה שלנו בארבע שכבותיה העיקריות:

אופיה של יהדות המזרח ולעומתה זו שבמגרב, יהדות אשכנז ולעומתה יהדות ספרד, גרם להיווצרות ארבע יחידות חברתיות ותרבותיות נבדלות זו מזו. סגולתו המיוחדת של עמנו היא שגם בתנאים אלה הוא שמר על אחדותו. עמים אחרים שחיו בתנאים דומים התפלגו והתפצלו ללאומים שונים, עויינים ואויבים זה לזה. בעם היהודי לבש עימות זה צורה שונה.

למאמר אחד יש נגיעה ישירה לתופעת ה׳גורנים׳, ממגורשי ספרד שהתיישבו מלכתחילה בליוורנו, ומשם עברו רבים מהם לאפריקה הצפונית. למחקר ה׳גורנים׳ במגרב קיבלנו מענק מהזרוע למחקר בסיסי, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שיאפשר לנו להעמיק בבירור חברה זו.

צבע עסק בפעילות ציבורית ענפה. הוא השתתף בשמונה עשר וועדים שונים, שכולם נועדו לשרת את הקהילה היהודית. פעילות מסועפת זו הייתה ברקע הפעילות החינוכית בשרל נטר. כך לדוגמה פעילותה של אורט, שסיפקה ארבעים מכונות תפירה שנקנו לטובת הילדים בני המללאח.

בהיות סגן נשיא אורט ידע אלפונסו צבע לטוות את המרקם החינוכי חברתי המורכב שפעמים רבות החל או הסתיים בשרל נטר. הוא היה חבר הקונגרס העולמי היהודי בעת נשיאותו של נחום גולדמן. הדבר איפשר לו מרחב תמרון ציוני יהודי רחב.

יחד עם ויקטור וסם אביטל ובשיתוף פעולה עם נציגי ה – E.N.H , הרבנים יצחק רוש ואברהם חזן וכן אמיל סבן, הסתערו על הבעיה החינוכית חברתית המעיקה של יהודי מרוקו  המללאח, ושוב מנקודת מבטו המקיפה, הן בתפילות יום שבת, הן במחנות קיץ שהיוו אמצעי לשילובם בתנועת הנוער שרל נטר.

אלפונסו צבע שימש כנשיא שרל נטר, הוא גייס תלמידים לבית הספר הימי, מייסודו של אורט במרסיי, גם זה במגמה להוציא את הנוער מהקיפאון שהיה שרוי בו ולנתבו לאפיקם מקצועיים מועילים. אלפונסו צבע שקד על שליחות בוגרי שרל נטר להכשרה בקיבוצים דתיים בארץ ישראל, בשיתוף פעולה עם בח"ד בלונדון.

עבור בית הספר לקאדרים של הצופים " ג'ילבר בלוך ", גוייסו בני הנוער של שרל נטר באמצעות ז'אק לוי, אחיו של דניאל לוי, מייסד " הצופים " ובתיאום עם אלפונסו צבע.

ז'אק לוי נתמנה למנהלו של שרל נטר בהתייעצות של אלפונסו צבע עם רובר גמזון ( קאסטור ) ראש תנועת הצופים.

סיף שרל נטר, כמרכז נוער חי ותוסס, הניב הרבה זוגות נשואים שנפגשו בצעירותם בשרל נטר : אלפונסו צבע ורעייתו, דניאל לוי ורעייתו, ז'אק לוי ורעייתו וסם אביטל ורעייתו – ואלה רק כמה דוגמאות בולטות.

מחלקת " הנוער החלוץ " בהסתדרות הציונית העולמית לא יצרה כל זיקה עם שרל נטר, לא מבחינה כספית ולא מבחינה ארגונית, ואולם בעקיפין נוצר קשר, באמצעות דניאל לוי ראש " הפועל המזרחי " ותנועת " בני עקיבא ".

למורת רוחה של שרל נטר, נשלחו שליחי תנועות נוער שלא השכילו להתמודד עם הנוער היהודי המרוקאי ולא התאימו לכיוון המגמה המסורתית של הנוער. אשר אוחיון, חניך תנועת הצופים ולימים שליח ה- D.E.J.J., היווה חוליה מקשרת בין הממסד הציוני בארץ ישראל לשרל נטר. 

אלפונסו צבע נתמנה על ידי הרב זאב גולד, ראש המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, לנציג המחלקה במרוקו. לשמע דבר עיסוקיו הציבוריים של אלפונסו הפציר בו הרב גולד בכל זאת לייצגו במרוקו, וזאת משום שהבין כי לא יכולה להיות פעילות יהודית וציונית במרוקו מבלי שאלפונסו צבע יהיה נוכח בה.

השליחים שהטביעו את חותמם יותר מכול על אלפונסו צבע היו עקיבא שבת, ראש המחלקה התורנית, ומשה תשבי, ראש מחלקת עליית הנוער.

בשנת 1953 נפגש אלפונסו צבע בארץ עם משה קול, ראש המחלקה לעליית הנוער, והתרשם כי מסגרת זו אינה עונה כדבעי על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, המסורתי והדתי ברובו.

לעומת זאת, "המזרחי " ו " הפועל המזרחי " לא היו ערוכים די צורכם הן מבחינה תקציבית והן מבחינה ארגונית לקליטה מסיבית של בני הנוער ממרוקו, דבר שעורר דילמה מוסרית אצל קברניטי יהדות מרוקו בכלל ואצל אלפונסו צבע במיוחד, ולכן חיפש נואשות אחר פתרון הולם.

הוא נזעק שבעתיים במיוחד לאור שפע מסגרות הקליטה מייסודה של מפא"י ולנוכח הדומיננטיות שלה ביישוב.

אלפונסו צבע נתן את חסותו בסניף של שרל נטר לפעילות ההגנה העצמית, ולפעילות המחתרתית הקשורה בעלייה ב'. הפעילות המחתרתית התנהלה בהנחיית אפרים בן חיים ( פרידמן ), שהציג את עצמו כקצין צרפתי.

אלפונסו צבע פגש בו בסניף שרל נטר עצמו. במקום זה היו מייצרים דרכונים מזויפים ; כאן היו מסתירים פעילי הגנה ונשק ; כאן נוצר הקשר בין " המוסד ", " המסגרת ", בדמותו של משה חביליו, עם החניכים הבוגרים של שרל נטר ובראשם, כאמור, סם אביטל ואלי אוחיון בשנים 1945 – 1948.

איסר הראל, ראש המוסד, הודה בפני אלפונסו צבע כי הנוער היהודי המקוראי עמד מעל לכל הציפיות ואין מופלא ממנו. צבע שימש סגן נשיא הפדרציה הציונית במרוקו, וקידם במרץ את מגמותיו הציוניות דתיות, תוך שמירה על מודוס ויוונדי וכיבוד הדדי

הפדרציה הציונית במרוקו מנתה כשלושת אלפים חברים. נשיא הפדרציה היה פול קלאמארו. הפדרציה עסקה בעלייה, בחינוך הנוער החלוצי, בקיום ועידות שנתיות, בפעילות למען קק"ל, במגביות השקל הציוני ובהשתתפות בוועידות וקונגרסים בין לאומיים. 

בשנת 1665 נהרס בית הכנסת בתיטואן, והתפללו בבית כנסת פרטי.

רבי יצחק אבן וואליד – 1778 – 1870 כתב על בית הכנסת הגדולה בתיטואן שהחריבוה הגוים בעונות הרבים בשנת תכ"ה ליצירה….והביאו כל תשמיש בית הכנסת ותכשיטיה…הוקבעו בחצר של הרב יצחק ז"ל שהייתה לו ולכל אחיו ירושה מאביהם ועשאום בית כנסת.

במכנאס נשרפו בתי כנסיות בשנת 1720 כפי שכתב רבי יוסף משאש : " בשנת ת"פ באו גויים בנחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמכנאס ".

בימי יזיד  1790 – 1792

אחרי מותו של הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה ב – 11 באפריל 1790 ששלט משנת 1757, עלה בנו יזיד, המכונה במקורותינו " המזיד ". הוא הוכרז כסוטלטאן ב – 14 באפריל 1790, שלושה ימים לאחר מות אביו, ושלט עד מותו ב – 10 בפברואר 1792.

בתקופת מלכותו נרצחו יהודים ששירתו את אביו, והוא גזר גזירות שונות, ביניהן גירוש יהודים מבתיהם, וכן שוד רכושם ורציחתם של יהודים בתיטואן, לאראש, תאזה, פאס, מכנאס, ומראכש. גם מוסלמים סבלו ממנו, ומהם שהוצאו להורג.

לדברי רבי יהודה בן עטר השני – 1725 – 1812, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ונבנו מסגדים במקומם. רבי יוסף בן נאיים כותב : " כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו ".

בהמשך כתב : כל בית הכנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש " כך היה גם באשר לבית הכנסת של התושבים בפאס.

לא רק בפאס, גם בקהילות אחרות נהרסו בתי כנסת, כך היה במכנאס : רבי יוסף משאש כתב " כשסתרו הקהל בית הכנסת הידועה והנקראת על שם אדוננו הרב אפרים אלקאוואה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, ונמצאת אבן גדולה בחיק האדמה וכתוב עליה באשורית גדולה בזה הלשון :

" זה השער לה'…שנת וירם קרן שהיא שנת תק"ן – 1790 ( אוצר המכתבים חלק ב סימן אלף רסב ), כמו כן נשרפו ונגנבו ספרי תורה, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר.

רבי יעקב אלמליח תיאר איך חוללו ספרי התורה במכנאס :

חרפה שברה לבי יום זה ואנושה, על אילת אהבים

תורה קדושה, איך ביד זר נרמסה אויבים

נְתָנוּהָ בעד נעלים

זוהר אותיותיה כהו ואפלו יריעותיו אִוָה צָר למושב

לו. כסאו והדום רגלו. טלאי גם לאוכף

לשקים בלויים

המשורר רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 תיאר את הפרעות במכנאס , להלן הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין. פרופסור בשן, מביא רק חלק קטן מן הקינה הארוכה הזו, ואני – אלי פילו – בחרתי על דעת עצמי להביא בפניכם את כל הקינה בשלמותה. 

נצח ישראל לא ישקר.

נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.

הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?

 הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.

עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.

לך אל העם הזה.

ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.

מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.

על סיפון האניה " ארצה ".

הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.

נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו  – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.

ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.

לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.

אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.

עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.

ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.

חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.

תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.

הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.

בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.

הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.

מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה. 

מקומה של אפריקה  הצפונית בימי  הגאונים

מ א ת  ח. ז. הירשברג

משרד הדתות, ירושלים

מקום נכבד ביותר ייחדו לעצמם יהודי אפריקה הצפונית במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי בתהליך התפשטותו של עמנו מעבר לבבל ולארץ־ישראל, שני מרכזיו החשובים במעלה באותה תקופה. ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים ובאגרות ומסמכים אחרים, שנתגלו בגניזה שלקהיר העתיקה, יש בכוהן להעיד על התפקידים החשובים שנועדו לאזור נרחב זה ועל פעילותם הערה של היהודים, שגרו בו, בכל שטחי החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים וההכרתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ — והיהודים בתוכם — נמשכה פעילות זו עד להתמוטטות הקהילות היהודיות חשובות בזמן

רדיפות ״המייחדים״.

רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים דלות הידיעות הישירות על יהודים ואילו נותרו רק הן לאחיינו יודעים הרבה על חייהם בתקופה, אשר משכה משתרע למן ראשית הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית לסה״ג ועד להתיישבותם של מגורשי ספרד ואיי הבאליארים באפריקה החל משנת קנ״א  1391

בגלל אופיין המיוחד של תשובות הגאונים והכרוניקות הערביות קיים פער בידיעותינו על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי גברא בסוף השלטון הביזאנטי ואתחלת הכיבוש הערבי, וכן מטושטשת תמונת המאורעות שלאחר מסע המייהדים ועד לבואם של ר׳ יצחק בר ששת׳ ר׳ שמעון בן צמח דוראן וחכמים אחרים לאלג'יריה. עם זאת גרמו תכונותיהם המיוחדות של מקורותינו, כי הרבה תופעות והתרחשויות הנרמזות בהם יובנו רק כשנסתייע במקורות הערביים י. )

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

האיזור המשתרע מערבה למצרים נקרא באותם הימים אפריקיה) — בדומה לשמו בימי התנאים והאמוראים —־ או המערב), וזאת בעקבות הערבים, הקוראים לו מגרבי). אמנם בשימוש מקורותינו בני התקופה כולל ה״מערב״ לעתים נדירות גם את מצרים וכן את ספרדי). מאידך ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת: קירואן או מהדיה'. )

 ברגיל חופפים השמות אפריקיה והמערב,אף על פי שמוצאים אנו את שגי השמות גם יהד ). לפעמים נקראת הארץ ברבדיה — וגם שם זה מצוי עוד מימי התלמוד ״ )

מאלפת ביותר היא רשימת המקומות והאזורים שבהם התגוררו יהודים. שאפשר לדלותם מתוך המקורות. בתור הצעה לדברים שיבואו מגישים אנו אותה בסדר גיאוגראפי של המדינות הקיימות עתה: ההל מקירינאיקה — לוב במזרח ועד לקצות מרוקו במערב, לאורך החוף ובפנים הארץ. תפקידה להמחיש את

שרשרת הקהילות הנמשכת בצורה רצופה. האסמכתא הראשונה רומזת ברגיל לידיעה הקדומה שהגיעה אלינו — לפי מצב המחקר כיום — אף־על־פי שהמקור בו היא נשמרה מאוחר לעתים.

קירינאיקה — לוב יהודיה

אנטבלס = פנטאפוליס  (  מצראתה ) 

רמאדה לבדה ״ )

טולמיתא = פתולמאיס( מסלאתא )

ברקה) טראבלס אל־גרב —

טריפוליטאניה כלומר של המערב ״)

( אל־סרת    סבּרת

צורמאן ״)                 ספאקץ(

נפוסה ״)             קרקגא ?

ג׳דואה ״)              מהדיר,

מסין             קירואן

גדאמס              סוסה

ת ו נ י ס י ה             תוניס

ג ' ר ב ה              . בן־זרת

קאבס ״          אלג׳יריה

אל־חאמה             בג׳איה ״

נפזאוה"                אל־ג׳זאיר (אלג׳יר

קפצא ״)             מיגזאר

והראן ( אוראן )

בפנים הארץ מהמזרח למערב – תאהראת

וארגלאן – תלמסאן

מג׳אנה  – תבאלה

קלעת חמאד – מרוקו

אשיר – סבתא

תנגה – טנגה –   דראע

סלא –    מראכש

פאס – אגמאת

בפנים הארץ – סוס

ואזלילי – תלואית

מכנאס – אלקאבה

סג'למאסה.

למען השלמות והדיוק נזכיר כאן עוד מקומות או אזורים בסודאן ובאפריקה המרכזית, שבהם התגוררו לפי מסורות הגיאוגראפים וההיסטוריונים הערביים יהודים או מתייהדים.

מלל בארץ למלם'  דו בארץ למלם

קמנורי בארץ קמנוריה גירא בארץ קמנוריה

תאכלאתין בסודאן המערבי

לאור הידיעות המקוטעות שהגיעו אלינו ברור, שרשימה זו, המכילה ק ר ו ב לששים שמות ודאיים של ערים גדולות ואזורים גיאוגראפיים נרחבים, רחוקה מלהיות שלמה ומלאה. מאידך אין סיכויים רבים, כי יתגלו מקורות חדשים שירחיבו את אופקינו הגיאוגראפיים־היסטוריים בארצות אלה, כשם שקרה ע ם

גילוי אוצרות הגניזה וחקירתם. אין ספק, כי יהודים רבים ישבו בערי פ רזות קטנים וביישובים הרריים וחקלאיים, ואותו כפרי ש " הכפר בינו ובין קירואן עשרה מילין " פרט הוא שיצא ללמד על מקרים דומים אחרים.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

115 לפנה"ס – 300 לספירה

בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.

300 לספירה – עליית האסלאם

תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.

המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן ‏‏^[1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.

הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.

אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.

רבי לוי אסולין

הרב לוי אסולין, היה תלמידו של דודו – רבי יחייא אסולין (הצדיק הקבור בג׳דידא).

רבי לוי למד אצל חכמי סאלי תתגדל בתורה. בסוף ימיו נסע לקצמטינה ושימש שם כרב ודיין. נפטר בט״ז באדר התרס״ג.

בהקדמה לספרו ״בני לוי״ כותב הרב: ״מבית אבי ומארץ מולדתי, הזאת העיר רבתי כולה כליל, כלה כלולה, עיר האלוקים סלא, ארץ מגדלת גבורים, רבני ישראל רבים אדירים, היא העיר הגדולה, ארץ ממנה יצא איש אלוקים קדוש, המכין לארץ מטר, גדול אדונינו ורב מוהר״ח אבן עטר, פוק תני מאן גברא דקא מסהיד עליה (צא ולמד מיהו האיש המעיד עליו) מוה״ר חיד״א ב״שם הגדולים״, קול המרבה לספר מעלת תקפו תילי תילים, ושם כל ימי גדלתי בין החכמים הן ישיבה בעזרה מאלמים אלומים״.

(בהמשך מספר הוא על דודו רבי יחייא אסולין, ציטוט אותו נביא לקמן).

חיבוריו:

א. זבחי אלוהים – על הלכות שחיטה.

 ב.בני לוי – דרושים.

רבי משה בן צור בר יצחק

רבי משה היה אחד מהחשובים שבחכמי סאלי. הוא עסק והתמחה בכל ענפי התורה. שייך למשפחה חשובה, המתייחסת ליעב״ץ – הרב יעקב בן צור מפז. הוא חי במאה החמישית למניינינו.

הספרים שחיבר:

א. ״מבוא שער השמים״ – קיצור ״מעיין החכמה״ על הקבלה בדרך שיר עם שני פרושים.

ב. ״משביל שיר הידידות״ – קיצור דיני שו״ע בשיר ובחרוז – משנת התע״ז ובו תי״ו בתים.

ג. קיעור ״פרדס דמונים״ – ספר קבלה של הרמ״ק.

ד. ״צלצלי שמע״ – ספר שירים וקינות שנכתב בשנת התע״ב ונדפס בספר ״עת לכל חפץ״ – ספר הפיוטים של רבי יעקב בן צור.

ד. ״מערת שדה המכפלה״ – קיצור אוצרות חיים למוהרח״ו בצורת שיר עם שני פרושים – ״דברי קבלה״ ו״הלכה למשה״. הספר עוסק בכללי חכמת האמת בקל״ח בתים.

בהקדמה לספר זה, כתב הרב דוד בצרי כי בבית מדרשו של הרש״ש היו משתמשים בספר זה לצורך חזרה. לספר נתנו הסכמות חשובות הראשל״צ הרב נחמן בטיטו, מקובלי ירושלים ובראשם השד״ה, הרב מנחם מענכין הלפרין והרב יוסף חיים זוננפלד.

בהקדמה לספרו ״מערת שדה המכפלה״ הוא מספר על אביו רבי שמואל ועל סבו רבי משה בן צור ממגורשי ק״ק קאשטיליא.

מספר זה ניכרת גדלותו כרב מקובל, הבקיא בכל חדרי התורה, בשפה העברית בדקדוקה ובמכמניה. בסודות השירה והחריזה .

אור נעלם יתנשא ויאסוף

עצמו מנוחה סביבות יכסוף

אמצע אורו פנה ויחשוף

המאור הגדול נקרא אור אין סוף

משך קו אור להיות אצלו אמון

לבנות עולמו פנה וארמון

גם בעיגול ויושר והמון

האציל ספירות אדם קדמון

בביאורו כתב ״להמתיק סוד ולומר לסימנא בעלמא כי זה רמז הכתוב כפלח הרמון רקתך״, כי אותו חלל שהיה ריקן בעת הצמצום, אחר האצילות, נעשה כפלח הרמון, מלא מכל טוב, לפי ששם הוא עולם אדם קדמון (א״ק) המבריח מן הקצה אל הקצה ושם גם נמצאים כל הפרצופים וכל העולמות, וזה המקום הוא מ״בעד לצמתך״, כלומר מצד הצמצום (לצמת פירושו להדק, לצמצם מקום). החלל שהיה לפנים והיה ריק בעת הצמצום, נתמלא מכל טוב ״כפלח הרמון״ באור ה׳ יתברך.

כאן נוכל לראות גודל חשיבותו של עם ישראל שגם הוא כדברי הגמרא במסכת מגילה, שנביא בהמשך, נמשל לרמון שאפילו ריקנים שבו מלאים מצוות כרמון וכשנצרף מאמר רבותינו על ישראל שנברא ראשית במחשבה, כמו החלל וכשהחל עם ישראל לקרום עור וגידים, כבאצילות, בתקופת האבות ובתקופת מרע״ה נתמלא כפלח הרימון. כמו״כ כתב רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל כי כשמחשבים את ראשי התיבות של עשר הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ, הויט בגימטריה ישראל – ב- גג"ת מונים גדולה במקום חסד – להורות שעם ישראל משול למידות העליונות.

אירופים שביקרו במרוקו במאות ה־20-19, וכן בחיבורים של אירופים על ארץ זו, נמתחה ביקורת על התופעה. כך, למשל, רופא צבאי בריטי ששירת בגיברלטר מ־1805, והוזמן בשנה שלאחריה לטפל בווזיר של הסולטאן סולימאן השני (שלט בשנים 1822-1792), כתב ביומנו כי היהודים נישאים בגיל צעיר מאוד, וכי אין זה נדיר לראות זוג נשוי שגיל שניהם יחד אינו עולה על עשרים.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ר׳ שלום הכהן מג׳רבה כתב כי ״סמוך לפרקה ישתדל להשיאה לאיש הגון וירא שמים… ועל כל פנים אם בגרה אל יאחר אותה מלהשיאה…״ (׳ברכה ושלום׳, דף יא, ע״א). הוא קובע אפוא שיש להשיאה בעת בגרותה. נחום סלושץ שביקר בג׳רבה ב־1906 ושוב ב־1928, כתב כי כלה נישאת בגיל 14 (סלושץ, 1957, עמי 83). גיל הגברים הנישאים. לפי המסורת התלמודית בן שמונה עשרה לחופה (אבות ה, כד). במסכתות סנהדרין דף עו, ע״ב, ויבמות סב, ע״ב, משבחת הגמרא את מי שמשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם: ״בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה״ (קידושין, כט ע״ב).

אבל הציפייה היא שכאשר הוא נושא אשה, יהיה בידו מקצוע או רכוש לפרנסתה: ״לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה״(סוטה, מד ע״א).

הרמב״ם פסק כי ״האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוה״ [בדומה למס׳ קידושין שהזכרנו לעיל] (הל׳ אישות פרק טו, הל׳ ב). בשו״ע אהע״ז, הלכות פריה ורביה, א, ס״ק ג: ״מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח והמקדים לישא בן י״ג מצוה… בשום ענין לא יעבור מכי שנה בלא אשה״. ר׳ רפאל בירדוגו כותב בהקשר לקביעת גיל יח לנישואין, כפי שנפסק שם בס״ק ג:

ואף על פי שכל המצות בן יג, משום דכתיב ״הכן בחוץ מלאכתך״ (משלי כד, 27), ואחר ״ובנית ביתך״ (שם), הרחיבו חכמים זמן ה׳ שנים ללימוד אומנות או עיסקא, דבר שיתפרנס בו הוא ואשתו וגם ללמוד תורה. דקימא לן [מקובל עלינו] מי שלא ראה סימן יפה בתלמודו ה׳ שנים שוב אינו רואה. (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ג). בהקשר לס״ק ח, לשו״ע אהע״ז הנ״ל: ״אף על פי שקיים פריה ורביה – אסור לו לעמוד בלא אשה״, כדי שלא יחשדו בו ביחסים עם אשה שאינה אשתו. (על נושא זה ראו: ר׳ יוסף שרביט, ׳אורחות יושר׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ א).

בקהילות בצפון אפריקה נישאו בחורים עד הזמן החדש בגילים נמוכים לפני שהיה בידם לפרנס את בת זוגם הצעירה. בדרך כלל בין 13 ל־20. ר׳ משה מלכה כתב בשנת תרצ״ז (1937) על נער בן 13 שנשא אשה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ סז). אך זה היה מקרה יוצא דופן, ונישואין בגילים 20-18 היו רגילים יותר. הכל אורגן על ידי ההורים, והזוג הצעיר היה פסיבי. הנוהג במרוקו בדורות עברו תואר על ידי ר׳ יוסף משאש, שחי במאה ה־20, בעת שכבר חלו שינויים:

בזמן הקודם היה הדבר תלוי ביד ההורים. בהגיע הבן ליה שנה, היו הוריו נושאים ונותנים בענין זיווגו, בלי ידיעתו וכאשר גומרים העסק לשדך לו בת פלונית] מודיעה אותו אמו. והוא בבושת פנים ושח עינים, משיב טוב, אף שאינו מכיר את המשודכת [הכלה], ואז שולחים שדכנים לדבר עם הורי הבת. וכאשר גומרים גם הם את הדבר, מודיעה אותו אמה. על הרוב לא הגיעה הבת לשנת עשר…. ונקבצים כלם בבית הורי המשודכת, ועמם ב׳ סופרי הדיינים ורב העיר וראש הקהל וכותבים התנאים ביניהם…. וקובעים זמן לחופה… וכל משך ימי השדוכין לא היה המשודך רואה פני המשודכת… כל זה היה בזמן הקודם (׳אוצר המכתבים׳, סי׳ תתקצד). לדברי ר׳ שלום אביחצירא בן המאה ה־20, בדורות עברו היו משיאים בתפילאלת בנים בגילים 13-12. ואם היו שני אחים בגילים 14-13 ואפילו בני 12-11, עם בנות בגיל 9-8, ״היו משיאין אותם בבת אחת״, כדי לחסוך בהוצאות. אבל לדבריו, נישואין בגילים אלה לא החזיקו מעמד, ורובם נגמרו בגירושין. בהמשך תיאר את השינוי שחל בזמן החדש:

בדורות הללו אין מהרין להקדים ולישא בן יג כלל לא, לא מצד חולשת המבעים ושינוי הדורות, אלא מצד שינוי הדיעות ומחשבות לבות בני אדם שעלה בדעתם ובמחשבתם שאין ראוי ונכון והגון לאיש בן י״ג וכו׳ לישא אשה בת עשר שנים, אלא עד שיהיה הזכר בן כד שנה ומעלה והנקבה בת יח שנה ומעלה (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ א). בהמשך ציין בין הגורמים לשינוי, את החסות של צרפת על מרוקו.

בתוניס היה מעשה בשנת תרס״ד (1904) בנער בן 13 ומעלה ש״חשקה נפשו בנערה אחת ישראלית לקחתה לו לאשה, ואביו מאן בדבר״. ר׳ ישראל זיתון כתב כי היות ומגיל יג ומעלה נקרא גדול לכל דבר, ״הדבר ברור כי מבן יג ומעלה יכול לקחת לו אשה אשר ישרה בעיניו וגם אם אביו מוחה בו אין צריך לשמוע אליו״(׳משפט כתוב׳, יור״ד, סי׳ כא).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם מותר לאב להשיא את בנו בגיל 12 וחצי, ״ואיך יקנו העדים מהקטן בכתובה״. החכם הביא את המקורות בהלכה לגבי גיל הנישואין המינימלי, ואינו פוסל את נישואי הקטן(׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כג

נישואי צעירה לזקן

במסורת התלמודית יש גישות מנוגדות לתופעה של נישואי זקן לצעירה. במסכת יבמות סב ע״ב כתוב:

דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם בילדותו – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר (קהלת יא, 6) ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״ (השווה קהלת רבה, יא, ו). לעומת זאת, שנינו במסכת יבמות, מד, ע״א: ״מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך״. במסכת סנהדרין דף עו, ע״א לפסוק ״אל תחלל את בתך להזנותה״(ויקרא יט, 29), לרבי מני, זה המשיא את בתו לזקן כדתניא ״אל תחלל את בתך להזנותה״. אומר רבי אליעזר: ״זה המשיא בתו לזקן… עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״ (דברים כט, 18).

בהלכה אנו מוצאים התנגדות לנישואי בת לזקן: ר׳ יעקב מולין, שו״ת מהרי״ל החדשות, סי׳ קפה: ״לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות״ מצוטט בשו״ע, אהע״ז, סי׳ ב, ס״ק ט.

אצל חכמי צפון אפריקה מצויות שתי הגישות. ר׳ משה עטייא, בן המאה ה־20, תמך בנישואי צעירה לזקן, אם הנישואין מועילים לה. הוא ציטט את ההלכה הנ״ל בשו״ע, אבל לדבריו: ״דוקא בשאינה חפצה בו, אבל כשהיא חפצה בו – מותר״. כראיה הביא את דברי ר׳ יהודה החסיד, בעל ׳ספר חסידים׳ השולל נישואין כאלה, אבל תולה את הדבר ברצונה. החכם כתב על מעשה באשה שחפצה בזקן, ״מפני שהוא יהודי טוב״, והאינטרס שלה הוא להינשא לו(׳מעט מים׳, אהע״ז, סי׳ א).

לעומת זאת, ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (Sefrou, כ־30 ק״מ דרומית מזרחית לפאס) התנגד לנישואי זקן עם ילדה שהוא אמור ליבם, היות והוא רש ואינו יכול לספק את צרכיה ״ועוד שהיא ילדה והוא זקן ותש כוחו״ (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כב).

בתשובתו של ר׳ יוסף משאש מאוג׳דה (Oujda, בצפון מזרחה של מרוקו) הביע התנגדות לנישואי זקן עם ילדה, ולדבריו: ״מצוה רבה לגרשה כי אינה בת גילו והוא זקן והיא ילדה״(׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תרעז).

פתגמים רבים מבטאים התנגדות לנישואין כאלה. ״עלמה לאיש זקן – אגוז קשה לשן רעועה״. וכן ״זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו, סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו״; ״הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה״ (ח. דהן, 1983, א, מס׳ 313-312; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 118).

למרות זאת היו נערות יהודיות במרוקו שנישאו לזקנים, כפי שניתן ללמוד ממקורות עבריים ולועזיים.

ר׳ אליהו חזן שכיהן כרבהשל אלכסנדריה החל ב־1888 עד פטירתו, כתב בטבת תרס״ה (ינואר 1905) לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב הראשי בטנג׳יר משנת 1855, כי הגיעו לבית דינו שלושה זקנים ממרוקו הנשואים לבנות קטנות (אחד מהם בן 60 ואשתו בת ה־15, נישאה לו בהיותה בת 8), והן מרדו בבעליהן. החכם ביקש את ר׳ מרדכי כי: ״בכוחו הגדול יבקש אופן נאות לתקנת בנות ישראל ולעצור בעד המנהג הרע והמר הנהוג בערי מרוקו לשחק בתינוקות ולהשיא בנותיהן בנות ח׳ או עשר שנים״. ר׳ מרדכי ענה לו כי ״דבר זה אינו נוהג בכל ערי מרוקו, רק בקצת מקומות רוקא שהיה מנהג זה אצלם מימות הראשונים״. בהמשך מסר לו על שיחותיו עם חכמים במטרה לבטל נוהג זה ״ששכנינו אנשי אירופה מלעיגים עלינו. ומה כוחי יפה להכריח על מקומות אחרים״ (׳תעלומות לב/ ח״ד, סי׳ יא).

מהדברים ניתן להבין שנוהג זה קדום, ובקהילות השמרניות במרכזה של מרוקו – כמו פאס, מראכש ועוד – המנהג נמשך, ואילו בערי החוף, כמו טנג׳יר ומוגדור, בהן הורגשה השפעה אירופית, נישואי בוסר נדירים יותר, אבל עדיין היו מצויים.

עדויות על נישואי בנות צעירות לזקנים מצויות גם בשנים הבאות, כולל בעת העליות לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20.

ביחסים שבין היהודים למוסלמים נתבלטו שיתוף וניגוד כאחד. המוסלמים נזקקו לשירותי המלאכה, המסחר והאשראי של היהודים, ואילו האחרונים תלויים היו ברצונם הטוב של שכניהם, שהתירו להם לשבת על אדמתם, ואשר תמורת שירותיהם שילמו להם בדרך כלל בטובין, בפרי האדמה והמקנה. תלויים היו בחסותו השיפוטית של השיח׳ המקומי, אשר הגן על עסקיהם ודאג לבטחונם האישי.

 התנכלות זרים לשלומם של היהודים בני־חסותו היתה בבחינת פגיעה בכבודו, שכן היה בה כדי להעיד על חולשתו או אי־אמינותו. אולם כאשר עורר עושרם של היהודים את קנאת שכניהם המסולמים, והללו האשימו אותם בהונאה במסחר, היה הוא עצמו מעלים עין לעתים ואף תומך בפשיטה על בני־חסותו. אך הפגיעה היתה בעיקר ברכוש ולא בנפש.

 אף בדרכי מסחרם ובמלאכתם בין הכפרים וערי־השוק לא היה בטחונם של היהודים מובטח. יתירה מזו, בעלי־המלאכה הנודדים צריכים היו להישמר לא רק מפני שודדי דרכים, אלא גם מפני מעסיקיהם המוסלמים, שנזקקו מאוד לשירותיהם והפעילו עליהם לפעמים לחצים ופיתויים להמיר דתם ולהשתקע בקרבם. דיווחיהם של נוסעים מסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים (ראה סלושץ, 1927) משתלבים בתיאורים ששמענו מפיהם של יוצאי הרי האטלס. וכך מתאר תומסון בספרו משנת 1889 את פעילותם הכלכלית של יהודי הרי האטלס:

היהודי מוכיח עצמו כסוחר קטן אך חרוץ, העומד בפני סכנות גדולות וקשיים בדרכו משבט לשבט ומשוק לשוק. קונה הוא צמר, שמן, אגוזים ושקדים, ומוכר תה, סוכר, כותנה ומוצרים אחרים, הממלאים את הצרכים הפשוטים של תושבי ההרים. יש שהוא בא לשוק כדי להציע כאן את כישוריו כנפח, נגר או חייט.

תומסון ממשיך ומתאר בציוריות את יחסיהם של היהודים עם המוסלמים:

כל יהודי מהרי האטלס נאלץ למצוא לעצמו אדון ושליט שלו הוא משתעבד מרצונו, כיוון שמעדיף הוא להיות עשוק על־ידי אחד מאשר על־ידי רבים. אדונו נוטל על עצמו את החובה להבטיח שלא יענו את היהודי יותר משמותר למוסלמים טובים, וגם דואג הוא לכך שלא יגזלו את היהודי יותר מדי, מכיוון שגזילת־יתר של היהודי תפגע לבסוף בכיסו שלו. רווחיו של היהודי הם גם רווחיו שלו. מעניק הוא ליהודי את עזרתו השיפוטית ומסייע לו בכל דרך אחרת לעשות ממון, מתוך ידיעה שלעתיד לבוא ייכנס ממון זה לקופת אוצרו <עמ׳ 252-251).

מצבם של היהודים בהרי האטלס השתפר לזמן־מה עם ייצוב השלטון הצרפתי, שהשליט סדר וביטחון גם בחלקי המדינה המרוחקים, אשר הגישה אליהם היתה קשה. אך עם יציאתם הצפויה של הצרפתים ב־1956, שוב נראה היה אי־הביטחון באופק. אולם אין להסיק מכאן כאילו היו המוסלמים מעוניינים לגרש את שכניהם היהודים; להיפך, כיוון שנזקקו להם ניסו לעכב בעדם מלצאת את מקומותיהם בדרכם לארץ־ישראל.

 העדויות והמחקרים מלמדים, שיחסי המוסלמים והיהודים במרוקו לא אופיינו בתחרות כלכלית ובעוינות דתית וחברתית, באותה מידה כפי שנתבלט הדבר ביחסי נוצרים ויהודים בארצות אירופה, וביחסי מוסלמים ויהודים בארצות אחרות. חוסר הביטחון שבו חיו יהודי הרי האטלס נבע בעיקר מתנאי הקיום המיוחדים לאזורים אלה, ולאו־דווקא מטעמים של איבה דתית ולאומית. מלאכותיהם ומסחרם של היהודים בהרי האטלס עברו בדרך כלל מאבות לבנים.

אבות ובנים נשואים נהגו לגור תחת קורת־גג אחת ולהתפרנס במשותף. גם לאחר מות אב המשפחה נהגו האחים להתמיד בהחזקת משק־בית משותף, עד שבגרו בניהם שלהם. ההתמחות בענפי מלאכה ומסחר שונים, התמחות שעברה תכופות מדור לדור בקרב בני אותו בית־אב, סייעה לגיבושן של קבוצות־שארות מלוכדות.

בתי־האב השונים בקהילה נבדלו לעתים זה מזה גם במסורות ובמנהגים, כגון במיני־מאכל שונים בחגים. עקרונות שארות ונורמות של אחווה משפחתית התקיימו גם אצל השכנים הברברים. תופעה זו אופיינית לחברות רבות, שבהן מקורות הקיום הכלכלי מוגבלים והתנאים הפיסיים קשים. בעלי הממון שבקרב חברי הקהילה היו גם בעלי הקשרים ההדוקים יותר עם השליטים המקומיים, וכתוצאה מכך זכו הם וקרוביהם במעמד מיוחד של השפעה ויוקרה.

על מצב יהודי העדה ניתן ללמוד מתולדות קהילה אחת, אסאמר, שרוב יוצאיה התיישבו במושב־העולים הנקרא בספר זה בשם ׳רוממה׳. אסאמר שכנה במרחק של כחמישים ק״מ בדרך הרים מדמנאת. היתה זו הגדולה שבין חמש הקהילות היהודיות שבאזור־החסות של שיח׳ אחד. בתחומי שיפוטו של אותו שיח׳ התגוררו כאלף יהודים. לפי מסורת יוצאי אסאמר, התחילה ההתיישבות באזורם בקהילה אחת, אשר התפצלה לפני כחמישה דורות. אל בני המקום הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, כגון אבי משפחת בני סבאג, שהיה סוחר אמיד, ואשר הגיע שלושה דורות קודם־לכן מדמנאת. קשה לשחזר את הסיבות להתרחבות ולהתפצלות: אפשר שחברו כאן סיבות כלכליות ופוליטיות ותנאים נוחים במיוחד, שמשכו למקום גם יהודים ממקומות אחרים.

ערב עלייתם לארץ היו באסאמר כשלוש מאות וחמישים יהודים, מבוגרים וטף. אוכלוסיה זו התפלגה לשבעה בתי־אב מגודל שונה: בני סבאג, בני מכלוף, בני ביטון, בני גבאי, בני אלה, בני אמזלג ובני חמו. מעדויות של יוצאי אסאמר מתברר, כי בני סבאג היו האמידים והמכובדים ביותר בקהילה. עד עלייתם לישראל עסקו בעיקר במסחר, כשהם משווקים את תוצרת שכניהם אל ערי־השוק ומשם משווקים מצרכים שונים, כגון סוכר ותה.

מסחרם הביאם תכופות לדמנאת. לבני סבאג היו גם שותפויות עם שכניהם במטעים ובצאן. כמה מבני המשפחה התמחו במלאכה של רקמת נעליים. מלאכה זו נעשתה בבית, וסיפקה גם היא הכנסה טובה. על אף קשריהם הטובים עם השליט המקומי ומקורביו, יודעים בני סבאג לספר כי מאז שהתיישבה המשפחה באסאמר פשטו עליהם שכניהם ארבע פעמים ושדדו מכל הבא ליד. בני סבאג הצליחו להחביא במקומות סתר מקצת רכושם, ובעיקר את מסמכי ההלוואות והשותפויות עם שכניהם. הקשיש והמכובד שבין בני המשפחה היה נציג יהודי קהילות האיזור כולו בפני השיח׳ המקומי. ראשי המשפחה מילאו תפקיד זה במשך הדורות האחרונים.

מרבית בני מכלוף עסקו בייצור נעליים רקומות. אחדים עסקו במסחר, ומעטים גם בחייטות. משפחה זו בכללה מצבה הכלכלי היה איתן, והיתה שנייה לבני סבאג במעמדה החברתי. ממשפחה זו יצאו כמה מהחכמים החשובים של הקהילה. בני משפחת ביטון עסקו בעיקר בנפחות. מלאכה זו נעשתה ברובה בבתיהם של מזמיני העבודה הברברים. משום כך נעדרו הנפחים תכופות מבתיהם, ולעתים אף לתקופות ממושכות, עד שסיימו את המלאכה בביתו של המזמין.

בדומה להם היה מצב התעסוקה של הנגרים, רובם ממשפחות אלה, וגם של עושי הסנדלים הפשוטים, רובם ממשפחת גבאי. הנפחים והנגדים סיפקו או תיקנו את כלי העבודה החקלאיים של שכניהם, עסקו בפירזול הסוסים, וכן בייצור רהיטים, מנעולים וכלי־נשק פשוטים. מרבית בני משפחות אמזלג ובן־חמו, וקצת מבני ביטון, היו חסרי מלאכה קבועה. העניים וחסרי המקצוע שבבני הקהילה עבדו בשירותיהם של האמידים יותר, ובמיוחד בעסקיהם של בני סבאג. כן הועסקו בשירותים שונים אצל המוסלמים, כגון יציאה למרעה בחגי שכניהם.