ארכיון חודשי: נובמבר 2012


המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

احضي راسك ليفوزوا بيك القومان يافلان.

חדי ראסך לאייפוייזו ביך אלקאומאן יאפולאן

Alliance Israelite Universelle

 Mais, pre-conditionnes ideologiquement et devant rendre compte a !'institutionqui les employait et qui suivait de pres leur engagement civilisationnel et educatif c'est l'approche distanciee qui est plutot cultivee et demontree dans leurs textes. Les contenus de leurs rapports communautaires sont pourtant bien varies: les types juifs et leurs comportements, le statut de la femme juive au sein de la famille, les traditions du mariage et leur faste, les rapports avec les Musulmans, les fetes juives, generales ou specifiques commela Mimouna, avec leurs traditions et leurs preparatifs, le culte des saints, l'antisemitisme et l'hitlerisme, les metiers juifs, ou bien l'environnement arabe et berbere. 

II y a donc la des materiaux ethnographiques valables pour celui qui s'interesse a la vie juive au Maroc avant la dispersion des communautes. Cependant, le chercheur se doit de garder une demarche critique a l'egard des presentations et des argumentations qui y sont developpees. Dans leur essence textuelle, ces rapports sont en fait avant tout des temoignages personnels sur differents aspects de la vie juive au Maroc avantla Seconde GuerreMondiale. 

Ils ont ete ecrits a une epoque ou les structures communautaires, les mentalites et les traditions culturelles n'avaient pas reellement change, malgre les reformes et les nouvelles institutions introduces par le Protectorat francais peu apres son installation en 1912, et malgre la scolarisation de plus en plus etendue, mais encore insuffisante, des enfants dans les ecoles de l'Alliance et les ecoles franco-israelites. 

 Comme pour tout temoignage, ou l'on parle autant — sinon plus — de soi que de ce qu'on entend et on voit, il est necessaire de croiser des regards divers en mettant a contribution d'autres sources complementaires ou supplementaires. 

Dans cette etude, j'aimerais illustrer cette problematique de l'ecriture des instituteurs de !'Alliance sur les Juifs du Maroc par la publication de textes inedits qu'une institutrice a ecrits sur la communaute juive de Taroudant, ou elle a enseigne avec son mari d'octobre1930 ajuillet 1932.

II s'agit de Mathilde Benozillo, nee Hadjopoulos a Yanina en Grece, qui a été affectee d'abord a l'ecole d'El-Ksar en 1925-6, puis a celle de Fez de1926 a1930

Parmi les redacteurs de rapports au Maroc, elle a ete peut-etre la plus prolifique et l'une de plus perspicaces.Mais avant de livrer ses textes in extenso, il nous faudra donner u apercu general sur la communaute juive Taroudant, son histoire at sa production culturelle.

ברית- בעריכת אשר כנפו

אהבת איש לאשתו.

מעל קבר משיש לבן גדול מימדים בלב לבו של בית העלמין, העתקתי את דברי השירה שקראתי להם בשם : אשתי אשתי. השיר מתחלק לשני חלקים : החלק הראשון מתחיל במלים " גמלתני טוב ולא רע " והחלק השני מתחיל במלים " ויקונן דוד "

החלק הראשון הוא שיר הנושא פעמיים את שם הנפטרת בראשי שורותיו, כלומר, עם אקרוסטיכון כפול של יאקוט נ"ע ( שם הנפטרת בתוספת ראשי תיבות של " נשמתה עדן " ) זהו שיר במתכונת קלאסית עם דלת וסוגר ובעל חריזה, א-ב, א-ב קבועה.

בחלק השני נראה שהמשורר מוותר על ההקפדה על השירה ובוחר הסגנון חופשי המאפשר לו לתת דרור לרגשותיו. משני חלקיו של השיר עולה תמונה של אישה מופלאה ומושלמת מכל הבחינות ובעיקר מצטיירת תמונה של אהבה נשגבת של הבעל לאשתו.

החותם על דברי השירה האלה הוא הבעל הגמון ( הגבר המכובד והנבון ) הרב דוד יפלח. במוגדור היה יודע ומפורסם המשורר רבי דוד יפלאח כפי שכינו אותו, שיך דוד יפלאח, ראש הפייטנים, שהיה שותף לעריכת הספרים , רני ושמחי " ו " שיר ידידות ,.

ברם נראה שלא מדובר על אותו איש, כי כידוע, למשורר רבי דוד יפלח לא היו ילדים ואילו כאן מדובר על כך שהמנוחה השאירה בנות. נוסף לכך, לא הרחק מקברו של שיך דוד יפלאח נמצא קברה של אשתו מרסדס יפלאח שהלכה לעולמה בשנת 1965, 21 שנה אחרי מות בעלה.

היות וידוע לנו רק על משפחת יפלאח בודדב במוגדור, יתכן שזהו בן דודו של שיך דו יפלאח וטבעי שגם הוא יקרא כך. האם הבעל המקונן הוא שכתב בעצמו את השירה הזאת ? הדברים נכתבים כל כך אישיים שאנו מתפתים לחשוב שכן.

אם כי יותר מתקבל על הדעת הוא שזהו שיר שנכתב על ידי רבי דודו אלקיים, או אולי על ידי הפייטן רבי דוד יפלאח אם אכן היה בן דודו של המקונן דוד יפלאח. 

גמלתני טוב ולא רע כל ימי חייה

 

אשתי אשתי

ידידת נפשי חמדת לבי ורוחי

יעלת חן רעיה אילת אהבים

אשת נעורי את הייתה שמשי ירחי

אורך בו ראיתי אור כאור כוכבים

קרבתך חפצתי ברבעי וארחי

קרני רמה בך ואת יושב כרובים

וביד שמת חילי עזי ומבטחי

וקרובי ומידעי רעים אהובים

תמכתני בצר ולא כשל כחי

תריביני להיות מאשר ברבים

נעם אמריך כל לב תשמחי

נגה זיו פניך זך כנפי להבים

ענותך שפלותך ואת עצמך תשחי

עש עפר לפני עוללים ושבים

ויקונן דוד

אשת חיל עטרת ראשי

מנת חלקי וכוסי

בת גילי ומשושי

רבת המעלות

נאוה לתהלות

מכבדת את התורה תמימה ויראה

שלמה בכל מדה טובה

רוח חברותיה נוחה הימנה

ודרישת החסד על לשונה

קורת רוחה וניב לקחה

אמץ אמונתה ורב צדקתה

רב חבתה והוד תפארתה

זיוה יראת ה' על אחת טענתה

אך קרב יומה

ותעזב את בית אישה ואמה

פתאום שחר אהלה ובניה לא היו לה

הבנות אשר בחיקה גדלה זועקות

הוי הוי אמנו יאקות

למה עזבתנו כצאן אשר רועה

אין להם ונשארנו לעדר תועה

איך עתה אתאפק ואסבול

ואעיף דמעי כמי המבול

אשא את בשרי בשני

ואצדיק עלי את הדין צדיק הוא ה'

רק על קברה שמתי את עיני

והאבן הזאת חוצבה מצבה

והייתה לי למזכרת אהבה

למנוחה מאור עיני הכבֻדה והצנועה

מרגלית יקרה יפה זכה וטהורה

שמע יאה לה והיא נוה לשמה

רעיתי תמתי

מרת יאקות

אשת הגמון הרב דו יפלאח הי"ו ה"ה

ערב שמשה יום ב' בשנת לח' תמוז

בסדר ויחנו בקברות ה'

בא סימן

יקרה היא מפנינים וכל

חפציך לא ישוו בה – לפ"ק.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le poids de l’islam dans la constitution marocaine 

Le poids de l’islam dans la constitution marocaine 

Malgré les déclarations apaisantes des autorités, les dirigeants de la communauté juive ne pouvaient pas ignorer le fait majeur que le Maroc indépendant est défini dans sa constitution comme un état musulman dans lequel l’Islam jouissait d’un statut particulier, bien que le premier article de la constitution définît le Maroc comme un royaume constitutionnel démocratique et social et que l’article 5 déclarât expressément que tous les Marocains étaient égaux devant la loi. En outre, les Juifs, très sensibles à la question de la liberté de circulation, ne trouvèrent pas dans l’article 9 aucune référence au droit de quitter le Maroc ou d’émigrer, mais uniquement au « droit de s’installer librement dans tout le royaume ». Le problème n’était pas d’ordre juridique uniquement. Le Maroc post-colonial était une société dans laquelle la religion occupait une place primordiale et toute sa culture reposait sur l’Islam. 

Cette réalité socioculturelle ne laissait plus de place aux non-Musulmans, ni même aux laïques, comme dans les pays occidentaux. De ce fait, toute tentative de surmonter le problème de l’existence d’une communauté juive dans une société musulmane était vouée à l’échec. L’intelligentsia juive tenta un certain temps d’ignorer le problème, dans l’ardeur enthousiaste de l’indépendance, mais elle dut vite déchanter. La classe dirigeante du pays fut un temps partagée entre sa volonté d’adopter le principe occidental de démocratie, et la fraternité panarabe qui soufflait de l’Orient, mais les contrecoups du panarabisme et du panislamisme n’épargnèrent pas le Maroc. Son adhésion àla Liguearabe, la rupture des relations postales avec Israël et le processus d’arabisation de l’administration firent pencher la balance et écartèrent toute chance de voir les Juifs jouir dans le nouvel état indépendant d’un statut laïque et démocratique, pareil à celui des Juifs d’Europe occidentale.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.

זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.

מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?

ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא

ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.

שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.

השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.

בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.

וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.

אגב־אורחא אנו למדים מתולדות השליחות פרשיות גדולות בתולדות הישוב בארץ־ישראל. תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל החל מהכיבוש הערבי הן עד כה פנה מוזנחת בחקירת תולדותינו. במקצת היתה כאן הזנחה־מדעת, ובמקצת מתוך העדר ידיעת המקורות. בשנים האחרונות חל בשטח זה שינוי רב לטובה, אבל עדיין אנו רחוקים מרחק רב אפילו מאיסוף החומר לתולדות ישוב ארץ־ישראל. תעודות־השליחות משמשות אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות הישוב. אמנם מבחינת־מה הם חד־צדדיים, כי מאחר שהן פונות לרגשות־שבלב מן־הנמנע שלא יהא בהן מקצת הגזמה, אולם החוקר המנוסה ידע על־נקלה להוציא את העיקר מהטפל ואת הגרעין ההיסטורי מתוך קליפות־ההגזמה. המעיין בספר זה של תולדות השליחות ימצא איפוא חומר חדש מרובה לתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בדורות הרבה.

וכן ימצא המעיין בספר זה על תולדות השליחות חומר רב לתולדות קהילות הגולה, ובמיוחד לגבי הקהילות שבארצות המזרח, שבמקרים רבים הידיעות על יחסיהן עם שלוחי א״י הן המקור היחיד 'לעצם מציאותן, או לידיעת קורותיהן.

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

20.135 ״אני בת חמישים ושתיים. הייתי מאוד חולה והיו לי הרבה התקפות. וכל רופא אשר הייתי הולכת אליו וזה לא עזר. יום אחד בא אחי אמי ז״ל, בא אליו אבא בחלום: תלך ותגיד לבני שאחותו נמצאת בצער גדול וכל הרופאים לא יעזרו לה, אלא צריךילקחת את אחותו לר׳ דוד ומשה ושם התרופה שלה. והוא המסכן היה צולע. ולא רצה ללכת אצל אחי. ואחי גם כן לא מאמין בחלומות. ואז למחרת בלילה בא אבא אליו בחלום ונתן לו בעיטה. אמר לו: אתה צריך ללכת עוד פעם אליו ולהגיד לו שילך לר׳ דוד ומשה, שישחט שם. אז הלך לספר לו את החלום ושהתרופה שלה זה לא הרופאים, אלא ר׳ דוד ומשה. אז בא אחי ביום ששי ומצא אותי שוטפת [את הרצפה] ואז תפסה אותי ההתקפה. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה שיביא לי רופא, אך אמרתי לו שהרופא לא יעזור.

 אז הוא ענה לי שגם הוא בא לספר לי על החלום ושאני אתרפא מהר, כי אבא ז״ל בא לדודי פעמיים ואמר לו שאקח אותך לד׳ דוד ומשה ושם את תתרפאי. התחלתי לבכות מתוך שמחה. הוא חזר למראכש כי הוא מורה ואז אמר לי לבוא אליו בראש חודש. אם אוכל אבוא אתך, אם לא אז לא. בלילה, באחת בבוקר, חזרתי אליו הביתה כדי לוודא את החלום. אמרתי לו אם הוא בא אתי. הוא אמר לי שהוא מורה ולא יוכל לבוא אתי, אך נתן לי כסף כדי לקנות שחיטה. ואז הלכתי לר׳ דוד ומשה, ודודי, אחי אמי, קנה לי את השחיטה.

הייתי ישנה שם בחכם ולא חלמתי. בלילה השני גם לא היה חלום. בלילה השלישי, היו שם אנשים שביקשו ממני שאלך אתם למולאי איגגי, אך אני סירבתי. אמרתי להם: עד שהחכם לא שולח אותי מכאן, אני לא הולכת. והוא צריך לבוא אלי בחלום ויתן לי את התרופה. בלילה אני ישנה ובאה אלי אשה לבושה עד כפות רגליה ובידה דלי של סיד ירוק ואומרת לי: קומי אחותי, קומי, תלכי לביתך, את בריאה. ועכשו תתני לנו לסייד את החדר בשביל אשה אחרת חולה אשר תבוא. אני קמתי בשמחה והלכתי עם אותם אנשים למולאי איגגי. בדרך חזרה ממולאי איגגי קיבלתי התקפה והתחלתי לצעוק: ר׳ דוד ומשה, אני הלכתי לזיארה והפסדתי כסף וזה הלך חס ושלום לחינם י אני ישנה בלילה ובא אלי בחלום אחי אמי. אמר לי: את פתחת את פיך רק על הרב דוד ומשה? למה כעסת? אמרתי לו: ההתקפה שבגללה הלכתי, חזרה אלי וזה הכעיס אותי.

 אמר לי: אל תכעסי, לאחר ארבעים יום יענה לך ר׳ דוד ומשה ויתן לך את התרופה עם הרב יעקב אביחצירא בקזבלנקה. איזה שכן שלי היה רב וסיפרתי לו את החלום. אמר לי: אחרי ארבעים יום תעלי לבית־הקברות לזיארה. תעשי השכבה לר׳ יעקב אביחצירא והוא יענה לך.

ככה עשיתי. בליל הארבעים, אני ישנה וחלמתי אשה חולה כשמסביבה יש נשים. אני אמרתי לה: מה יש לך ? אמרה לי: מהיום שעשיתי ניתוח ואני חולה. הלכתי לר׳ דוד ומשה וזה לא עזר לי, אבל הערב ירפאו אותי. אחרי זה באה אותה אשה עם שני רופאים ואמרה לי: הם יתנו לי משהו כדי להתרפא. הם הלבישו לה חגורה. אז אני חזרתי לקזבלנקה. חלמתי ככה וחזרתי. כשחזרתי לקזבלנקה וקיבלתי התקפה, ישר הלכתי לרופא שלי ואמרתי לו שירפא אותי. מצאתי שני רופאים כמו שחלמתי ואמרו שיעשו לי צילום. ראה את הצילום ואמר לשני: היא צריכה רק חגורה. וזאת החגורה שאמרו לי בחלום. ומאז אני בסדר עם החגורה הזו. אני באה לר׳ דוד ומשה.' אתמול היתה לי התקפה ובא אלי רופא והיום הנה באתי לר׳ דוד ומשה״.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

184 לא תאמן ב־דבּייר, וואכ׳א יכון קד אל־פווייר.

אל תאמין בזכר, גם אם קטן הוא בעכבר.

185 א־ראג׳ל פחאל דּלו, אידא מא צלאח בדּלו.

הגבר כדלי הבאר, אם לא יוצלח החליפו באחר.

 

אל־עזרי – קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.

הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.

 

187 ראג׳להא-הווא פארסהא.

בעלה – כמו פרש על סוסו.

 

אשה, נשים

 

188 אל־מרא מא כ׳לאקת גיר ל־זוואג׳.

לא נבראה האשה אלא לנישואין.

 

189 –  מא כ׳לאקת אל־מרא גיר ל־דאר.

לא נבראה האשה אלא לבית.

 

190 א־נסא ענרהומ סבע אוג׳והּ.

לנשים שבע פנים.

 

191 אלי טאח פ־יד אל־מרא, טאח פ־ג׳מרא.

הנופל בידי אשה, נפל על גחלת

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

6 – כיצד נתגלה קבר יהודי קדשו.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

פעם בנו ערביי תלואת שליד מראכש גדר מסביב לבית הקברות שלהם. ובבית הקברות הזה היה קבור רב גדול, והערבים לא ידעו על כך, כי בכפר שבו היה בית הקברות היו גרים ערבים בלבד, ולא היו יהודים בכלל.

פעם באחד הלילות, חלמה אישה אחת מנשי הכפר חלום, ובו בא אליה איש לבוש חלוק לבן וארוך, ובעל זקן לבן, גדול ויפה. הוא אמר לאישה : בבוקר הודיעי לאנשי חברא קדישא של היהודים שעיר הסמוכה, כי אין מנוח לרב שלהם הקבור בבית הקברות המוסלמי שבכפר.

סתם חלום !~ אמרה האישה בלבה. אך החלום חזר עוד פעם. שוב חשבה האישה, סתם חלום ! אך כאשר חזר החלום בפעם השלישית, היא ידעה כי החלום אמת ידבר. למחרת בבוקר הלכה לספר בעיר את דבר חלומה.

באו חברי חברא קדישא אל השייך של הכפר ואמרו לו – הרב שלנו קבור בבית הקברות שלכם. הרשו לנו לחפש את המקום. נשלם לכם כסף רב כדי שתרשו לנו לבנות על הקבר מקום לתפילה ולהילולה.

טוב הסכים השייך.

אנשי חברא קדישא חיפשו וחיפשו אך לא מצאו דבר. התעצבן בן השייך והתחיל לקלל – מה אתם מחפשים כאן ? רב שמת לפני מאה שנה ? הוא פנה הצדה לעשות את צרכיו ליד הגדר, ולפתע פתאום נעמד כמו אבן. משותק בכל גופו.

כאשר ראו אנשי לברא קדישא שהתכוננו כבר לחזור העירה, את בן השייך העומד מאובן כמו פסל, הם ידעו : כאן קברו של הרב !

שאלו הערבים – ומה לעשות עם בן השייך ? השייך יהרוג אותנו אם יוודע לו כי הבן שלו משותק. להרוס את הגדר ! ציינו אנשי חברא קדישא. ומיד הרסו הערבים את הגדר. אחר כך עגו מעגל מסביב למקום שבו עמד בן השייך.

לקחו אבנים וכתבו עליהן " קבר יהודי קדוש ". אנשי החברא קדישא התפללו, ובן השייך הניע את אבריו וזז ממקומו. הוא שאל – איפוא אני ? מה קרה אתי ?

סיפרו לו את הכל, והוא אמר – אם כן הדבר, הרי באמת גדול הוא הרב שלכם. בני הכפר הקימו מצבה על הקבר הקדוש ומדי שנה היו היהודים באים לשם כדי לערוך הילולה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

הדו"ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורוקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל-40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית הספר מורה לאנגלית.

מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של גברת סטלה קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על האנגלית, צרפתית, ערבית , קריאה, כתיבה , דקדוק, חיבור, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה,, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.

על פי ידיעות משנת 1892 נוסד במראקש בית ספר חדש בתמיכת " אגודת חיים . התוכנית נתמכה על ידי יהודי מוגדור והגברת סטלה קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראקש בנדון.

בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במללאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למללאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה שלט בשנים 1757 – 1790, מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למללאח.

על פי מקור מהעשור השני של המאה ה-19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שסכו לחסותה של ארצות הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד העבדות.

על פי דווח שמסר מר הירש, מנהל בית הספר בטנג'יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 – 1000 יהודים השוואה ל-7.000 במללאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו"ח של יוסף הלוי, שליח כל ישראל חברים במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.

קוב היהודים גרו כאמור במללאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות הבצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה ודברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל-4.5 נפשות בממוצע לחדר.

היו בתים ש-18 – 20 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנם של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך והצפיפות במללאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלוי סחבות.

משנות השישים עד שנות התשעים התנהלה התכתבות בין הקהילות היהודיות במוגדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במללאח ובקשת הרשות להרחיבו. היוזמה לשיפור התנאים במללאח כמו גם התרומות שהושגו לא פתרו את הבעיה.

כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות ה-90 של המאה ה-19 תוכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התוכנית נכשלה.

בשנת 1891 פורסם ש-60 משפחות יהודיות מתגוררות ב-27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המללאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי.

רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראקש רכובה על סוס עת בתה בת ה-12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי 1894 – 1908, להרחבת המללאח.

הסולטאן אישר הקמת דירות ל-150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למללאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים והתוכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור.

אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידת בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה. .

על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנותך מללאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי : אושרה תוספת של בתים במללאח הקיים.

מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה של הגברת סטלה קורקוס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקליין, יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן.

שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות.

בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.

יהודי דמנאת סבלו בשנות ה-80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1884 – 1886. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון ב-9 ביוני 1894, ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים.

הם פרצו למללאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראקש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה-14 של חסן הראשון.

התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי כנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל"ט – תרפ"ה, שנכתב על ידי שלמה הכהן, התרחשה התנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ"ד, 1894.

יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים.

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה, היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג'ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סַאטוב ב-15 באפריל שנת 1895.

עד שנת 19047 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב-26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב-28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון, כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905, בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. 

המכתב נכתב תחת הכותרת " מנהלת עוז והדר " בית ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור ". חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה-18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה. 

Juifs du Maroc R.Assaraf

 La première association sioniste marocaine, ShaareïZion (« Les Portes de Sion »), fut fondée durant l'été 1900, à Mogador, par un négociant, Moses Lougassy, qui avait longtemps vécu en Angleterre. L'homme ne manquait pas d'imagination, au point de proposer à Theodor Herzl un projet de drapeau figurant un soleil levant et sept étoiles, allusion à la journée de travail de sept heures qu'il voulait instituer dans l'état juif à venir. 

 Bien que disposant, du fait des cotisations récoltées, de deux mandats, Moses Lougassy jugea inutile de se rendre au congrès sioniste. Le médecin juif russe de la communauté de Tétouan, qui avait fondé le groupe ShivatZion (« Retour à Sion »), ne se comporta pas autrement. 

Restée très conservatrice en dépit de son ouverture commerciale vers le monde extérieur, la communauté juive de Safi vit l'un de ses membres, Meir Barchechat, créer l'association Ahavat Zion (« L'Amour de Sion »), dont l'idéologie était essentiellement religieuse, comme le montre la lettre écrite, dans un hébreu fleuri, par Barchechat à Herzl :

Que Dieu te bénisse de Sion et puisses-tu voir le bien de Jérusalem ! Bien que notre ville soit encore éloignée de tout projet social grandiose et de toute idée exal­tante et que la situation spirituelle de ses habitants soit au plus bas, l'idée sioniste bat avec force dans le cœur de nombre d'entre nous grâce à la lecture des journaux Hamâitz et Hayéhoudi, et ne nous a pas laissé de répit jusqu 'à ce que nous décidions de fonder notre association à laquelle nous avons donné le nom d'Ahavat Zion.

Certes, notre cœur s'est grandement réjoui à la pose de cette première pierre, mais nous sommes loin du but et, comme des aveugles, nous tâtonnons face à un haut mur, car nous n \avons aucune idée claire ni aucune conmissanœ précise de l'essence du sionisme, nous ne possédons aucun livre qui puisse nous éclairer sur son idéologie.

 Nous avons bien rempli notre devoir de souscrire au shekel sacré, mais il nous semble difficile de croire que ce soit seulement pour l'annonce du shekel que le sionisme ait été fondé, et que le paiement annuel des frais de cotisation du shekel suffise seul à se prévaloir du noble titre de « sioniste » et pour prendre place parmi les sionistes et les nobles détenteurs de l'étendard de la nation.

 Il nous semble bien que l'idéal sioniste doit aussi comporter un noble et exaltant projet pour la vie de notre nation. Nous prenons donc l'audace de vous demander d'instruire notre secrétaire et de nous informer de tout ce que nous devons savoir sur le sionisme, ainsi que nous faire parvenir votre livre, l'État juif, dans sa version hébraïque, ainsi que toute documentation en hébreu nous éclairant sur le sionisme.

Circonscrit au départ aux villes côtières, le mouvement gagna, les années suivantes, l'intérieur, perdant au passage son caractère politique. La seule évocation de Sion suffisait à gagner au mouvement des adhérents, même si ceux-ci n'avaient pas une idée très claire de l'idéologie sioniste.

 C'est ce qu'on peut déduire de l'émouvante lettre adressée par un membre de HibatZion à Meknès, le futur grand rabbin du Maroc Yeshoua Berdugo, aux dirigeants de l'organisation sioniste, une lettre dans laquelle il demandait des éclaircisse­ments sur les buts du mouvement :

Aux responsables et aux dirigeants du Centre sioniste de Cologne !

Le salut à tous nos frères, les Amants de Sion !

Chers Messieurs, plus précieux que l'émeraude !

Votre lettre pleine de sentiments d'affection et d'amour nous est bien parvenue et nous nous en sommes réjouis.

Charmants frères, soyez assurés que nous sommes mobilisés pour répandre l'idée sioniste parmi nos coreligionnaires du Maghreb.

Ah! comme le son de ce mot est agréable à notre palais ! Puisse tout le peuple d'Israël n 'avoir qu'un seul cœur et qu'un seul avis pour faire aimer et magnifier œt idéal si élevé ! Et celui qui place sa confiance dans l'Éternel et œuvre pour notre Terre sainte, pour Sion, notre plus grand amour spirituel, ne peut être déçu, que Dieu le veuille ainsi !

Maintenant, frères, nous vous prions de bien vouloir nous faire parvenir des livres traitant du sionisme car nous avons entendu dire qu'il en existait, mais nous ne les avons jamais encore vus.

Les débuts des Protectorats français et espagnol, en 1912, et le déclenchement dela Première Guerremondiale étouffèrent dans l'œuf l'activité des premiers groupes sionistes marocains, une activité totalement ignorée des autorités chérifiennes

 L'aspect essentiel­lement religieux de ce sionisme lui ôtait le caractère subversif et révolutionnaire qu'il pouvait avoir en Europe centrale et orientale, et contribuait à sa relative opacité, à tel point qu'un des responsables de l'Alliance israélite universelle, directeur de l'école de Tanger,Y.D. Semach, pouvait écrire :

Je peux dire à présent qu'il n 'y a pas de sionisme au Maroc, parce qu'il n 'y a pas de classe intellectuelle. Assurément, tous les hommes religieux sont sionistes par tradition, mais ils n 'ont aucune idée du mouvement politique actuel et personne n 'est en état de le leur enseigner... Le sionisme marocain n 'a donc aujourd'hui aucune importance, il ne peut devenir actif que s'il trouvait un propagandiste actif capable de se mettre en rapport avec le sionisme européen.

Le judaïsme marocain n'avait guère entendu de la déclaration Balfour de novembre 1917, par laquelle le gouvernement britannique promettait d'instaurer, à la fin des hosti­lités, un foyer national juif en Palestine. Seuls les Juifs de Tanger y portèrent un certain intérêt, au point que le président de la communauté locale envoya à son homologue de Casablanca la lettre suivante :

je vous fais parvenir un certain nombre de copies de la proclamation que le général Allenby a adressée aux habitants de Jérusalem. On me les a envoyées de Londres pour qu'elles soient distribuées parmi nos coreligionnaires. Les dites copies sont en caractères hébraïques. Je vous prie de bien vouloir les distribuer parmi nos coreligionnaires de votre ville.

Il accompagnait son envoi d'exemplaires d'une brochure, la Grande-Bretagne et les Juifs soulignant le soutien apporté par l'Angleterre aux causes juives depuis Cromwell jusqu'à lord Balfour

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

המונח מולאי פחות נפוץ בקרב יהודי מרוקו אבל זכה לפרסום רב היות שהוא נסוב לאחד הקדושים הנערצים ביותר על־ידיהם, מולאי איגגי. ידועים ששה קדושים ששמם מתחיל במונח מולאי: מולאי איגגי, מולאי אינגירד, מולאי יעקב, מולאי סדרה, מולאי תאביה ומולאי תאמראן, ואחד נוסף בעל שני שמות: ר׳ אברהם כהן הוא מולאי מאתיל. גם כאן השמות קשורים למקומות (איגגי ותאביה) או לעץ (סדרה).

המונח סייד, שהוראתו אדון, לא נפוץ בקרב היהודים כחלק משמו של קדוש. ידוע קדוש אחד בשם סייד אל־מרהירהא. לר׳ אהרון הכהן (דמנאת) קוראים היהודים סייד אהרון כהן או סייד אהרון. הקדוש קאייד אל־גאבא נקרא סייד אל־יהוד על־ידי המוסלמים. משתמשים יותר בתואר סייד כאשר מזכירים את הקדושים ואומרים על קדוש פלוני שהוא סייד גדול. כמו כן משתמשים בצורות סידנא (אדוננו) וסידנא (אדונינו). הרבה יותר נפוץ בשמות של הקדושים הוא המונח סידי (צירוף של יסייד׳ עם מילת היחס ׳שלי׳) והוראתו אדוני.

לקבוצה זו שייכים קדושים רבים הנערצים הן על־ידי היהודים והן על־ידי המוסלמים, ואחרים שעליהם נאמר במפורש שהערבים לקחו אותם מהיהודים. תופעות אלה מסבירות את השימוש במונח סידי וכן את העובדה שקדושים נושאים שם ערבי, כגון סידי מוחמד ובלקאסם וסידי חמאד אל־כאמל, או קיצור בצורה ערבית, כגון סידי בראהים וסידי מוסא. הקדוש המפורסם ביותר בקבוצה זו הוא סידי בועיסא וסלימאן.

המונח חזן שגור בקרב המוסלמים לציון הקדוש היהודי, אך יהודים משתמשים בו רק במקרים מועטים. ידועים שלושה קדושים שהמונח חזן הוא חלק של שמם: חזן איזו, חזן אל־חילי וחזן די תירהרמין. שני האחרונים נערצים על־ידי היהודים וכן על־ידי המוסלמים. ר׳ אהרון כהן (דוכאלה) נקרא חזן הארון או חזן הארון כהן על־ידי היהודים.

מונח נוסף השגור בפי היהודים הוא באבא, שהוראתו אבא. נראה שזהו שם חיבה שניתן בעיקר לקדושים בעודם בחיים. הוא נמצא בשימוש במיוחד לגבי צאצאים של ר׳ יעקב אביחצירא" ושל ר׳ דוד בן־ברוך.

ביחס לנשים משתמשים במונח ״סדיקה״ (צדיקה) כאשר מזכירים קדושה, המקביל למונח סדדיק לגבי קדושים גברים. המונח מופיע בשמה של הקדושה המפורסמת ביותר במרוקו, סול הצדיקה או סוליכה הצדיקה, היא סול חטשואל. המונח השגור ביותר במרוקו כחלק משמה של אשה קדושה הוא לאלה, שהוראתו בברברית ׳גברת׳. במקרה אחד אנו מוצאים את הצירוף לאלה צדיקה (הקדושה הקבורה באימין תימוגה), ובשני מקרים אחרים מצורפים שני המונחים לשמה של הקדושה: לאלה סול הצדיקה ולאלה מרים הצדיקה. ידועה קדושה אחת בשם אמא והיא אמא אסתר, ואחת בשם סתי (שהוראתו בערבית ׳גברת׳) והוא בא בצירוף: לאלה סיתי בן־סאסו.

קדושים מוזכרים גם בתואר עזיזי שפירושו אהובי ו־חְבִּיִבִּי שפירושו יקירי. יהודי הדרום משתמשים במונח אל ענאייא,שפירושו השגחה, שמירה. יהודי דראע (סביבות מחאמיד) משתמשים במונח אל גאסי, שפירושו המון, קהל.

לפעמים נהוג להוסיף תארים לקדושים מסוימים. כך יש קדושים המכונים סבאע,שפירושו ׳אריה׳, וכן סבאע אל כביר דהיינו האריה הגדול, או סבאע אל עזיז שפירושו האריה האהוב. רק קדושים מספר מהדרום זכו לתואר זה, כגון ר׳ דוד ומשה, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ יוסף דיין, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה בן־חמו. תואר אחר הנוסף לשמות של קדושים מפורסמים הוא אזוג, שפירושו בברברית ׳גדול׳. כך אומרים ר׳ דוד בן ברוך כהן אזוג, ר׳ דוד ומשה אזוג, ר׳ פנחס הכהן אזוג.

היווצרותם של הקדושים

אחת השאלות המרתקות הקשורות לפולחן הקדושים בכלל ובמרוקו בפרט, במיוחד לאור המספר הגדול של קדושים הנערצים על־ידי היהודים שם, היא שאלת היווצרותם של הקדושים. בהרבה מקרים נראה כאילו הקדושים שקועים בתרדמת ההיסטוריה והנה יום אחד הם צפים ומופיעים כקדושים. קשה לעמוד על תהליך היווצרות הקדושים, דהיינו איך אדם בחייו או לאחר מותו נהפך לקדוש או איך ישות היסטורית או דמיונית נהפכת לאובייקט של הערצה.

יש לציין מיד, שרוב הקדושים הנערצים על־ידי היהודים במרוקו הוכרו בתור כאלה רק לאחר מותם, כאשר התנהגות מופתית או למדנות יתירה בחייהם הכשירו בדרך כלל את הקרקע להפיכתם לקדושים. מעטים זכו לכך בעודם בחיים. קבוצה אחרת מורכבת מקדושים שנתגלו באמצעות חלום או דרך קשר עם עצמים בטבע, ובה מספר גדול של דמויות פיקטיביות או אגדיות. הדרכים העיקריות ליצירת קדוש, שנתאר אותן להלן, הן עשיית ניסים, מופת אישי, התגלות בחלום, התגלות במעשה יוצא דופן בשעת הפטירה, התגלות באתר הקבר ועוד.

  1. 1.      עשיית ניסים

הצגת כוח על־טבעי על־ידי עשיית ניסים ומעשי פלא היא אחד הקריטריונים המובהקים המאפיינים את הקדוש רבנים וחכמים מפורסמים בחייהם נהפכו לקדושים רק כאשר שמם נקשר לנס שחוללו. לרב מיוחסים הניסים לקדושים לאחר מותם, אך יש והקדוש מראה עוד בחייו את כוחו העל־טבעי, למשל כשהוא מרפא חולים באופן פלאי, מציל קהילה שלמה, או מתהלך על הים כדוגמת ר׳ יעקב אביחצירא; על ר׳ אליעזר דאבילהמסופר שעצר במקלו את הים שעלה על גדותיו: ר׳ חיים טולידאנו הוציא מן הים תיבה שנאבדה לסוחר יהודי; ר׳ חיים פינטו הקטן, ר׳ ראובן אג׳ייני, ר׳ פנחס הכהן, ור׳ רפאל אנקאווהחזו נבואות שתמיד התקיימו: ר׳ משה חאליווה ור׳ רפאל אנקאווה היו מרפאים חולים עוד בחייהם: ר׳ פנחס הכהן  חולל ניסים רבים בחייו והציל את הפחה שלמראכש כמה פעמים, וכך גם ר׳ דוד בוסידאן ממכנאס.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה

פלקרוואת די מפררקין פוצט לבלדאן דלמסלמין, תנאסא חתא לגוסטו דלקראייה, חתא אתפיגידא דרבנים ולחכמים למשנועין די לאחו קדדאך דדאוו עלא ליהוד דששרק ודלאפריק.

מן גאנב למעישה למחצירא פלמלאלח אדדייקין, חתא לפיורציאת דלגוף' דתאצילא קלאלו, לגופות חתא הומא פחאל לעקל בדאוו טויחו. מתמיין מן כול רהט דלכידמא דליד מן גאנב אררהט דלמעיסה דייאלהום ומן גיאנב לקוואעד לקדאם דלמסלמין, ליהוד די האד לבלדאן בקאוו מחדורין פדדלאלא בססלעא, ופצנאייע דלעניות.

באש יתפקיקיו האד לקהלות למגיבונין מא כאנית גיר ואחד אטריק: אססקוולאת! האדיך די כדמו לאלייאנס כאנו יעארפו האד לחקק בזזאף דלוקת קבל מא יתהתתב לחברה.

ביהא גיר לאלייאנס קדרית יתגימע שי דראהם ואפקות באש יתצללחהום אלאכילוק די ואחד אסקוילא פטיטאוון וחללותהא פעאם תמנטאעס למייא ותנאיין וסתין ו' פעאם 1864 תחללית סקוילא אוכרא פבלאד אוכרא דלג׳רב, פטאנגיא. ופעאם 1865 וחדא וכרא פבגידאד. מן תממא אססגיל דסקוילאת כאן יזיד ויכתר פכול עאם ו' ליום כאיינין סקוילאת פבולגאריא, פטורקיא די ורופא וטורקיא די אזיה, מן יפה חתא לחלב, בגדאד ומוסול, פמאצר, פתונם ופלגירב, בדאוו נית פרומאניא וזאיידין התא לפרס וליאמאן.

מן תאריך 1897 אסקוילאת בדאוו יקתרו בזררבא. פעאם תמנטאעם למייא וכמסא ותמאנין לעאדאד דיילאהום כאן די 34. פעאם 1890 כאן די 94 ופלגאמיע כימסא

עליהם. אבל החסות המגוננת הזו של אירופה ואמריקה לא יכולה היתה לצמוח ולהניב את כל התועלות שהיינו מצפים שייקרו אלמלא חברת אליאנס שהאירה והעירה את לבותיהם במידע. בהתנהלותה הראשונית של אליאנס, ניכרה העזה מבורכת. בה בעת שבמקומות אחרים ישבו על המדוכה כדי לדעת אם הקמת הארגון ראוייה או לא, אם הוא יועיל או לא יועיל, קמו ששת הנחשונים הראשונים ועשו מעשה. הם היו עד״ן עול׳ ימים – בני 50 שנה. אבל בלהט ליבם כאשר חקרו ודרשו בראיה מפוקחת ומסודרת מה נדרש ליהודים, גילו מההתחלה שהדבר הראשון שיכול להוציא את העם היהודי מהצרות הוא גאולתם ממיעוט הדעת וההשכלה, שהיו שרויים בהם במשך למעלה מ-100 שנה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

״שאלתם קהלות הקדש אשר בקשטיליא יש להם מנהגים ידועים בעניני הכתובות, וקהל שוויא יש תנאי שהתנו ביניהם,וזה לשון שטר התנאי;מפני דרכי שלום מפני שראו הקהל ישמרם צורם שבשעת פטירת האיש או בשעת פטירת האשה, היה הבן יוצא קרח מכאן ומכאן. הסכימה דעתם ועשו תנאי והסכמה ביניהם מהיום ועד תשלום חמשים שנה, והחרימו בספר תורה וזהו התנאי שבשעת פטירת האשה בחיי בעלה, שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שיהיו להן בשעת פטירתה. קרקעות ומטלטלין, בין נכסים שהיו ממנה בין נכסים שהיו ממנו, משום צד שבעולם.

שיחלקו אותם כל בניה ובעלה שוה בשוה, שיקח הבעל מחצית הנכסים ושיקחו בניה המחצית האחר. וכמו כן כשיפטר האיש בחיי אשתו, שיחלקו כל בניו עם אשתו שוה בשוה, כל הנכסים שהיו להם משום צד שבעולם בשעת פטירתו.ובין הנכסים שהיו ממנה, בין הנכסים שהיו ממנו שיחלקו אותם. שתקח האשה מחצית כל הנכסים ושיקחו הבנים המחצית האחרת, ולא תהיה האשה רשאית לתבוע כתובה וכוי. ואם בשעת פטירת האיש או האשה, יניחו בנים ובנות, והבנות לא נשאו מעולם, שיתנו הבנים לאחיותיהם וכוי. ואם חם ושלום יפטר הבעל בחיי אשתו ולא יהיה לו זרע ממנה, שתקח האשה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתו, כל מה שיתברר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא.

 ומה שישאר שתקח האשה הרביע ויורשי הבעל שלשה חלקים. ואם תפטר היא בחיי בעלה ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתה, המחצית מכל מה שיתבאר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, ושיקח הבעל כל מה שישאר זהו עקר תורף התנאין בבתובין בשטר התקנה.

גם ההוספה בסוגרים משם היעב״ץ מקורה בתשובת הרשב׳׳א הנזכרת. לא כאן המקום לדון בפרטי התקנה וגם בתוכנה של התקנה הראשונה, והסיבות שהביאו לשינויה. כי דיני הירושה לפי תקנותיהם של חכמי מארוקו, הם נושא רחב וראוי לקבוע להם מקום בפני עצמם.. מכל מקום ראינו שחלק גדול מהתקנות הראשונות של המגורשים הן המשך למה שנהגו בספרד. ועוד יש כהנה דוגמאות נוספות.

התקנות החדשות שנתקבלו במועצת הרבנים במארוקו,

בין השנים התש״ז- התשט״ו – 1947 – 1955 באו לתקן תקנות בדיני אישות. תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית עקב המודרניזציה והתרבות הצרפתית, שסינוורה והוליכה שולל את הנוער היהודי במארוקו. תקנות אלה נועדו גם לאחד הפסיקה בדיני איסור והיתר ובדיני משפחה בכל יהדות מארוקו, וכן להכניס תיקונים ושיפורים בתקנות הקיימות או אף לבטל חלק מהן, ולתקן תקנות חדשות לפי צורכי השעה, אפילו בניגוד להלכה. כדברי רבי שאול בן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה.

״ובאמת יש לישא וליתן ולברר את ההלכה… איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ (= במשא ומתן) של קושיות ותירוצין, רק זאת המטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב, בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה דור אחר דור. רבותינו הראשונים והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, ומפורסם למעלתכם״

ואכן בעניני ירושה תקנו תקנות נועזות. המעניקות זכות שווה לבת הרווקה. כבן. בין בירושה באביה בין אמה, ואף לבת הנשואה הועלתה הצעה להעניק לה זכות זו, דבר הנוגד לדין תורה .

התקנות באו גם לאשר מצב חברתי ותרבותי חדש כמו יציאת הבנות לבילוי, אין הבת ככלי ביד היוצר בידי הוריה, לתת אותה לאשה למי שירצו הם, ״וכל כבודה בת מלך פנימה״ . אלא הבנות יוצאות עם הבחורים להיכרות ולבילוי, ואך נקבעה תקנה הקובעת זמן ההיכרות – הרשמי של ששה חודשים. תוך ששה חודשים מיום השדוכין אם הבחור יחזור בו מכוונתו להתחתן, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה. מעל לששה חודשים אם יחזור בו יצטרך לשלם לבחורה פיצוי (הסכום נקבע בתקנה). מעניין לבחורה ניתנת האפשרות לחזור בה מתי שתרצה בלי לשלם שום פיצוי לבחור (אלא הכל יתדיינו לפי ההלכה) .

חלק גדול מהדיונים וההחלטות נועדו לחזק מצב חיי הדת שהתרופף כגון: שמירת שבת , טהרת המשפחה , וביותר בשטח החינוך הדתי , ועוד. למעשה הן מהוות רק בהמלצות ולא כתקנות מחייבות. יותר מאוחר כנראה מועצת הרבנים בעצמה עמדה על הבחנה זו, בין תקנה מחייבת לבין תקנות שהן רק המלצות. והחל מהאסיפה הרביעית, חוברות התקנות חולקו לכמה פרקים ״תקנות״, ״אזהרות״ ו״שונים״ שני הפרקים האחרונים מהווים למעשה בהמלצות.

בעוד ש״ספר התקנות״ מקיף מגוון רחב של נושאים בתחומי המשפחה, החברה, הכלכלה, הדת, ועוד. הרי התקנות החדשות דנות למעשה רק בנושאי אישות וירושה. וזה תוצאה מההגבלה שהגבילו שלטונות הפרוטקטוראט את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים

יש לציין כושר סמכותם, שיפוטם והכרעתם של הרבנים חברי המועצה. שבמספר כינוסים שכל כינוס ארך לא יותר מיומים, הצליחו לדון, להכריע ולתקן תקנות רבות וחשובות. וכן את המרות שנחונו בה כל רבני מארוקו, לקיים הלכה למעשה תקנות המועצה. גם אלה שהתנגדו לתוכן התקנה בעת הדיון, קבלו עליהם דעת הרוב. גם חכמים רשומים שלא כיהנו באופן רשמי בדיינות ולא היו נתונים למרות המועצה, קבלו בהבנה את התקנות גם אם הן היו נועזות ביותר, ולא שמענו על ביקורת חריפה או פולמוסים שהתעוררו סביב לזה. כל ויכוח היה טהור לשמו, ועם קבלת ההכרעה נגמר הויכוח . דבר שאין לו אח ורע בעולם היהדות במאה האחרונה. חבל מאוד שכינוסים אלה לא נמשכו זמן רב כי בשנת התשט״ז-1956 עם קבלת עצמאות – מארוקו נפסקו כינוסים אלה,כנראה מחשש שהשלטונות לא יראו את זה בעין טובה.

את תמצית הנושאים שנדונו והתקנות שתקנו בכל אסיפה פרסמו בחוברת תקנות.יש בידינו ששה חוברות מששת הכינוסים שהיו,מחוברת ג׳ ואילך נתנו גם תקציר בצרפתית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר