נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

חלק שני. משפחת רבי יוסף בן נאיים.

בכתבי היוחסין שבידי משפחת בן נאיים, שנהגו לכתוב אותו בכתובותיהם, מוזכרים שישה דורות מרבי יוסף כלפי מעלה, והם : רבי יוסף בן רבי יצחק בן רבי מסעוד בן רבי שלום בן רבי מסעוד בן רבי נסים, לבד מדברי שבח ומליצות נאות שנאמרו על כל אחד מהם, יש לנו ידיעות בדוקות של רבי יוסף ואביו רבי יצחק בלבד.

רבי יצחק נולד בחודש כסלו תר"ט – 1849, לאביו רבי מסעוד, על אביו אין בידינו ידיעות. נראה, כי התפרנס ממסחר והיה ידוע כמי שנושא ונותן באמונה, נמנה על חברת גומלי חסדים ( חברא קדישא ) והיה אוהב התורה ולומדיה.

לבד מרבי יצחק לא ידוע אם היו לרבי מסעוד בנים אחרים. בילדותו למד רבי יצחק תורה שבכתב אצל הרב אהרן ששון ז"ל, ותורה שבעל פה לפני הרבנים, רבי חיים דוד סירירו בן הרב מתתיה, ורבי ישראל מימראן ז"ל.

בשל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה, עזב את ספסלי בית המדרש, ובגיל צעיר התחיל לעבוד כמלמד דרדקי. במשך הזמן למד את מלאכת השחיטה והבדיקה ובזו האחרונה יצא שמו כשו"ב מומחה בהלכה ובמעשה, ומשתי מלאכות יחד הרוויח כדי מחייתו.

בסיור מחקר שערכתי במרוקו בקיץ שנה זו שנת התשמ"ו – 1986, בהיותי בעיר פאס, ביקרתי ביבית המרא דאתרא הרבה הגאון כבוד הרב ידידיה מוסונייגו שליט"א, וכששוחנו על תולדות הרב הגאון יוסף בן נאיים ז"ל שאלתי את הרב, איך הגיע רבי יצחק להיות שו"ב בעיר.

הרי בפאס הייתה נוהגת שררה השו"ב, ומלאכה זו הייתה בחזקת המשפחות המיוחסות, כגון : בן עטר, הצרפתי, אבן דנאן ומונסונייגו. ותשובתו הייתה כי רבי יצחק היה בא כוחו של הרב הגאון יצחק אבן דנאן זצ"ל, מחבר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ", אשר היה שוקד על לימודו ומינה במקומו לשוחט את רבי צחר בן נאיים והיה חולק עמו בהכנסות.

מאחר והיו שוחטים רבים מבעלי השררה, הם עבדו במשמרות. לכן ההכנסה לא הייתה גדולה, ויכלה לשמש רק כעזר לפרנסה.

בתקופה זו הייתה התעוררות גדולה בקרה יהודי מרוקו לעלות לארץ. עשרות משפחות עלו והתיישבו בערים, טבריה,חיפה, יפו, ירושלים ובמקומות אחרים. בירושלים הצליחו העולים להקים קהילה עצמאית בשם " העדה המערבית ", לאחר מאבק קשה, ועל אף התנגדות העדה הספרדית בעיר. 

בעוד שבשאר המקומות התמזגו העולים בתוך הקהילה הקיימת במקום ולקחו חלק פעיל בביסוסה. בשנת תרל"ו – 1876, בהיות רבי יצחק כבן עשרים וחמש שנה, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל.

לשם כך חסך פרוטה לפרוטה ומכר את כל נכסיו. אך אשתו עמדה כנגדו וסירבה להיתלוות אליו משיקולים שונים. רבי יצחק ראה עצמו מחוייב לקיים את נדרו ולכל הפחות לעלות לרגל לארץ, לחונן את עפרה ולהשתטח על קברי אבותינו ורבותינו הקדושים.

בחודש סיון אותה שנה הגיע לארץ, ביקר בארבעת הערים הקדושות , ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בי"ח באלול אותה שנה הספיק לחזור למרוקו. הוא הרבה לספר על נסים רבים שהתרחשו לו בלכתו ובשובו.

בהיותו בירושלים התאכסן בבית הרב דוד בן שמעון ז"ל, שעלה ממרוקו בראש קבוצת משפחות מהעיר סאלי, והקים בירושלים את " העדה המערבית ". לאחר שובו המשיך רבי יצחק בעבודתו, כמלמד דרדקי וכשו"ב עד לשנת תרל"ח – 1878.

בשנה זו פרצה מגיפה בעיר, אשר הפילה חללים רבים. גם רבי יצחק ואשתו, שהיו חשוכי ילדים, לקו במגיפה, אשתו נפטרה אך הוא הצליח להתגבר ולהחלים ממחלתו.

בחשון תרל"ט – 1878 נשא לאשה את מרת רחמא בת רבי משה לעזימי, שהייתה נינה להרב המקובל האלוקי כבוד הרב מימון לעזימי זצ"ל, שגם לה היו אלה נישואין שניים. . בשנה זו הפסיק עבודתו בהוראה, כנראה מחוסר סיפוק ורוב עמל הנדרש מהמורה, והחל לעבוד כסופר בית הדין בפאס, עבודה שהתפרנס ממנה על ימיו.

ילד עם עבודתו הוסיף להתמיד בלימודו בקביעת עתים לתורה, והלך והתעלה ביראת שמים טהורה, וחי חיי תמימות ופרישות, כפי שמרבה להזכיר בנו בחיבוריו.

בסוף אלול התרמ"ב – 1882, נולד לרבי יצחק בנו יוסף. הוא השתדל הרבה בחינוך בניו ובהדרכתם לדרך התורה והיראה, עוד משחר ילדותם. כפי שמספר בנו יוסף, כי בהיותו בן ארבע שנים, היה אביו מעיר אותו בכל לילה לתיקון חצות.

אחרי זה היה הבן חוזר לישון ואילו אביו ישב על לימודו עד עלות השחר. בעלות השחר היה חוזר ומעיר את בנו ולוקח אלו עמו לבית הכנסת לתפילת שחרית. הבן מציין כי, אביו התחיל ללמוד תורה בהיותו פעוט.

הוא הקדיש ללימוד בניו רבה מזמנו בימי חול, בשבתו ובימים טובים. כדי לתת להם חינוך טוב ולימודים ברמה גבוהה, דאג לא פעם, להביא מורה מומחה מבחוץ, קיבץ לו קבוצת תלמידים ודאג למשכורתו..

רבי יצחק כיהן כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי העיר דבדו בפאס., שכנראה נמנה עם מייסדיה. ( ייתכן שבית כנסת זה היה פרטי של רבי יצחק ). הוא נהג בחסידות והחמיר על עצמו לנהוג בכמה דברים על פי מנהג הקבלה, כגון, לבצוע בשבת י"ב כיכרות, לא הסתפר לא הוא ולא בני ביתו כל ימי הספירה.

נזהר שלא לקרוא ולברך נגד המים של נטילת ידיים שחרית, והקפיד הקפדה יתירה על קיום המנהגים, גם אותם מנהגים שמקורם אינו ברור כגון : המנהג בתספורת להשאיר לילדים קטנים זממ"א ( שערות בקודקוד ), וכן לא אכל דבר חמוך בראש חודש 

והיה בעל אמונת צדיקים חזקה, הוא הרבה לספר לבניו מנפלאות הצדיקים ששמע וממה שראו עיניו. הוא נהג להדליק נר תמיד לעילוי נשמת הרב הקדוש רבי יעקב אביחצירא זצ"ל. וכן היה מתפלל בכל צרה להנצל בזכות רבי יעקב, והיה נענה.

גם אשתו רחמא הייתה ידועה בצדקותה ובצניעותה. היא הייתה מכסה גם את צמת שערותיה דבר שלא נהגו הנשים לעשותו. וכן לא השתמשה בסוכר בפסח. היא נפטרה בכ"ג תש"א. בנישואיה הראשונים הייתה נשואה לרבי מנשה הכהן אלכלאץ והייתה לה ממנו בת בשם יאקות, הבת נפטרה בו' אדר תש"ח.

רבי יצחק, רחש אהבה עזה למשפחתו, חרד היה לבניו והשתדל לשמור עליהם שימרה מעליא. כפי שמספר בנו רבי יוסף, בשעה שהיו בלבולים במלכות ויד המלכות לא הייתה תקיפה, ארעו מדי פעם התנפלויות על המללאח בפאס.

בתקופה זו סגר את בנו הקטן רבי יוסף תקופה ארוכה בבית ולא הניחו לצאת לבדו אפילו ללמוד, מחשש פן תארע התנפלות פתע על שכונת היהודים ובנו ייתפס בחוץ. הוא תמך בבנין בכספים, גם בשעה שהיו גדולים ונשאו נשים, כדי שיוכלו להתמסר ללימוד תורה, דבר שלא היה נפוץ במרוקו.

הוא עודד את בנו רבי יוסף להדפיס את חיבורו " הדרת פנים זקן ". רבי יצחק נפטר בבוקר יום ו' ראש חודש סיון תרע"ה – 1915, לאחר שהתפלל תפילת שחרית מתוך סידור. וסיפר, שנתברך בכוח של ראיית הנולד, קודם פטירתו אמר לבנו רבי יוסף שבלילה הזה ירדו גשמי זעף, וכן היה.