ארכיון חודשי: אפריל 2014


ברית מס 29- מרוקו הספרדית-מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

כתב העת ברית מספר 29.

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של בכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

על בית העלמין ה"חדש " של מוגדור – אשר כנפו.מרק אליאני

6- מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

דברים שנאמרו בכנס 'ברית יוצאי מרוקו׳ בים המלח(כח בטבת תש״ע)

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ,

 וביום הששי, יצר את האדם,

וחווה עזר כנגדו, ואמר:

 הרי לכם מעשי יצירה להשלים ובצלמי תחיו.

 קיטרגו מלאכים על אדם וחווה

. ניצבו מנגד מיכאל, גבריאל ורפאל, ואמרו:

 בתלמוד, מעשים וחסדים,

 ישתבחו אדם וחווה למעלות שמים.

הקשו המלאכים הקנאים, ואמרו:

אי לכם צדיק אחד בכל כנפי הארץ, ונפתח לו את שערי השמים.

 חגו מיכאל, גבריאל ורפאל, מעל ראש צדיק צנוע, ואמרו:

 הרי לכם צדיק גמור.

 במה נשתבח צדיק זה, שאלו המקטרגים?

השיבו להם המלאכים, שאהבו את הצדיק:

צדיק זה, בן עדן הוא, שהרחיק לכת מבית הוריו להשכיל,ומשהשכיל, פרס תלמודו.

 ולא הסתפקו המלאכים שאהבו את הצדיק בזכויותיו והוסיפו:

פלוני בן פלוני, צדיק הוא, כל חייו דרש:

שלך שלך, ושלי גם שלך, שתם היה בנדיבותו כל ימיו.

 פתחו מלאכי השרת את שערי השמים, ובא בם הצדיק.

מופת היה לי אותו צדיק. התגלם בו כל הטוב שביהודי מרוקו מקדמת דנא, טוב שנעלם כלא היה.

מעשה הצדיק הצנוע עמד לנגד עיני כל חיי.

לאורו שאפתי להתעלות להשלים את היצירה, שחיי שמים, לא יישארו נחלת מעלה, שיתקיימו כאן, על פני הארץ, פני האדמה.

יש מקטרגים רבים על ארצנו הקטנה.

מלומדים, נביאים בני ימינו, יאמרו שהיא ראויה לקטרוג.

 לעתים אני עצמי בין המקטרגים,

שרבים מבני עמנו שקועים במעשה עולות וזבחים, וזנחו את דרך הישר, דרך היצירה, דרך החסד, דרך שנותנת משמעות לחיינו עלי אדמות, הדרך שעושה את יציאת מצרים לניסיון יומיומי, לשחרר אותנו מעבדות בת זמננו, שנעסוק בהשלמת היצירה, שנהיה ראויים לבריאה בצלם.

למדתי בדרך הרב יצחק אלפסי, לשאוב הלכות מתלמוד גדול, להעמיד כדוגמת הרמב״ם, תרומה רוחנית לבני עמי, לישראל.

פרשתי ממעשה עול ופרנסה לבנות מוזיאון וארכיב להאיר את יהדות מרוקו באור חדש-ישן, אור הצניעות, ההסתפקות במועט, נדיבות לב, העזרה לזולת, הכנסת האורחים, דרך ארץ, הנימוס. קוראים לזה היום, גם דרכי נועם, גם הקרבה, להעמיד דור חדש, לתפארת בני עמי, תפארת ישראל.

את המוזיאון והארכיב, אני בונה במושב שדות מיכה, בחצי הדרך בין ירושלים לתל אביב, מחצית הדרך בין קריית שמונה לאילת, ביישוב דל אך ראוי להתחדשות, להראות בו את הערך לרב-תרבותיות, להצביע באמצעותו על הדרך שישראל כל כך זקוקה לה: דרך הסובלנות ההדדית, דרך הכבוד ההדדי. אני בונה את המוזיאון והארכיב במו ידיי, יומיום ולאט לאט. עוזרים לי מתנדבים זרים, כי עד עתה לא מצאתי חסד אצל מקומיים, לא בעבודה, גם לא בתרומות.

קבלתי ברכה מוועד המושב לבנות את המוזיאון והארכיב. דרך הייסורים של הביורקרטיה הישראלית עוד מחכה לי.

יש לי הבנה עם הרב ד"ר ( כיום פרופסור עמאר ) משה עמאר, מנהל אורות המגרב, על שיתוף פעולה בכל הקשור למרכיב רבני מרוקו בארכיב.

הבנה דומה יש לי עם פול דהאן, מנהל המרכז למורשת יהדות מרוקו בבריסל, באשר לשימוש במיצגים שלרשותו, ובאוסף רב הערך של תרבות החומרית שברשותו. גם אשר כנפו, עורך 'ברית' – כתב העת של יהודי מרוקו נרתם למאמץ, והוא מוכן לכך שיברית, יהיה גם הביטאון של המוזיאון. בשלושת המקרים, יש עוד לסכם דברים בצורה ממשית יותר.

הופעתי כאן בחסות ברית יוצאי מרוקו וד"ר שמעון אוחיון ( כיום חבר כנסת ), מסמנת פתח לשיתוף פעולה פורה. ב-25 למרץ יתכנסו אצלי פעילי ארגונים שונים במטרה להרחיב את מסגרות שיתוף הפעולה. ואני מקווה שעם הזמן ימצאו אנשים וגורמים, שירתמו למימוש המפעל של המוזיאון והארכיב במעשים ובנדיבות, לא למעני, אלא למען יהדות מרוקו, לשם שמים, למען ישראל אחרת, ישראל טובה יותר.

שהיתי בשדות זרים שנים רבות. חזרתי ארצה לפני שנים אחדות. לבנות ארכיב ליהודי מרוקו, מוזיאון לבני ישראל, מקום לראות בו את האחר שבכולנו, מקום לכבד בו את השונה מאיתנו.

אני בונה אותם בזכות אותו צדיק צנוע, שעל ברכיו התחנכתי, ושלזכרו אני מתכוון להאיר את יהדות מרוקו באור שלא נודע בישראל.

סוף המאמר מוזיאון וארכיב יהדות מרוקו לתרבות חיה – מארק אליאני

ברית מס31- תפילאלת..בית הקברות היהודי של מנצוריה

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

בית הקברות היהודי של מנצוריה

הוא נחשב לבית הקברות העתיק ביותר בחבל התפילאלת. בהנחה שמנצוריה הייתה העיר המדברית הקדומה ביותר שנבנתה בחבל זה. הוא שוכן צפונית למלון 'אסמה' מעברו השני של הכביש המוביל מריצאני לארפוד ובמרחק של כחצי קילומטר מהמלון. כדי להגיע אליו עם רכב ארבע על ארבע, יש לנסוע עד למזגידה כשישה ק"מ מריצאני. ומשם להמשיך מערבה לעבר מנצוריה, קצאר קדום שגרו בו יהודים בעבר. משם עוד כשלושה ק"מ עד לבית הספר התיכון החדש השוכן מערבית למנצוריה. משם יורדים לוואדי, חוצים אותו רגלית ומטפסים לבית הקברות. תחומו של בית הקברות הוא מקו בית הספר התיכון בקו מלבני כ-80 *150 מ' על פני השטח פוגשים במתחמי קברים ובטיח האדמדם שכיסה אותם. רובם נהרסו בצוקי העיתים, גשמים, גאות של הוואדי.ודרך שחצתה את בית הקברות והובילה לעבר בני מחמד וסיפא.

המצבות העתיקות ביותר נמצאות בחלק הצפוני של המלבן וגילם נאמד ב-450 עד 500 שנה. בבית הקברות הזה נקברו היהודים שחיו באלמנצוריה. לימים הם עקרו למזגידה, אחיאתן וסיפא. אבל הם שמרו אמונים לבית הקברות הזה והמשיכו לקבור בו את מתיהם. ברבות השנים, יהודי מזגידה המשיכו לקבור במנצוריה, אבל יהודי מלאח אחיאתן והמלאה החדש של ריצאני קיצרו את הדרך וייסדו בית קברות חדש ביאלעמרה,, מרחק של קילומטר מהמלאח. כך שגילו של בית הקברות של אלעמרה אינו צריך לעלות על 200-150 שנה.

בחיפוש קפדני שערכתי בשטח בית הקברות, גיליתי שברי אבנים ועליהם כתב עברי. הציון העתיק ביותר שמצאתי על פני השטח היה בן 375 שנה. כיוון שאבנים לא היו בנמצא באדמת הטין המקיפה את בית הקברות, היהודים לא התפנקו ביחס לגודלן, יופיין או רכותן של האבנים עליהם חרטו. איכות הכתיבה או החריטה הייתה טובה, לעיתים מרושלת ולא ביד אומן. פגשתי נוסחים אחרים של כתיבה שלא היו מוכרים לי. בולטות כאן המילים 'העלוב', 'לבריאת עלמא' ויליצירה,.

אני רואה לנכון להביא כאן מעט ממה שמצאתי כתוב על אבני המצבות, כי, להערכתי, גם בית קברות זה ימחק מהעולם אבל התיעוד הזה יישאר אולי לנצח.

אבן מצבת א'

עגלגלה, אינה מעובדת ושקע בתוכה, כותרה כ- 13 ס"מ ועליה חרוט: זה קבר הכשר העלוב ר' אברהם בר יעקב נפטר לע(לעולמו) בשישי בשבת י״ג לירח תמוז שנת השצ״ח (1618) לבריאת עלמא ת נ צ ב ה

אבן מצבת ב'

גודלה 12*7 ס"מ, שבורה ועליה חרוט: זה קבר משכיל הנבון הכשר ר' מכלוף בן שמואל תדעי נפטר לביע(לבית עולמו) יום ה' ט' ימים לחדש חשון משנת […]

אבך מצבת ג'

מבזלת שחורה, לא ברור איך הגיעה לכאן 1020* ס"מ ועליה חרוט בכתב יפה זה קבר הזקנה הכשרה רנה בת משה בן יתאח נל״ע יום א' ג' סיון התטל (1670) נע(נשמתה עדן)

אבן מצבת ד'

אבן שבורה מעויינת ועליה חרוט: של מעלת מכלוף בן מאמאן תמ שנת תבא ה ישי עמהן

אבן מצבת הי

חלוק שטוח, שבור בחלקו העליון, אליפטי במקורו ועליו חרוט: זה קבר השם הטוב הכשר ר' מכלוף ן עסור ן יתאח ן נע לבע יום א' בשבת כ (או בי) ימים לח תמוז שנת התעו ליצי תנצבה

אבן מצבת ו'

חלוק נחל שטוח ועליו כתוב זה קבר העלוב הנפ בקש מסעוד בן משה בן חיון נע לבע יום שישי שנת התקה לעי ת נ צ ב ה

האינפורמנט עלאל בן עאבד סיפר לי שהוא זוכר את היהודים מבקרים בקבר של צדיק שהיה בבית הקברות של מנצוריה. מתחם הקבר הזה זוהה על ידי, במת הקבר מוגבהת ובולטת על פני השטח. לא ברור מי הוא היה. הוא מספר על יהודים בתקופתו שהיו נושאים את מיטת הנפטר וצועדים כשני קילומטרים מהמלאח, הערבים שנעו על ציר ההליכה שלהם היו חומדים לצון ואומרים את הישהאדה' ואז היהודים היו מורידים את המיטה מעל כתפיהם. אסור היה ליהודים לשאת את המיטה כשברקע הערבים היו קוראים את השהאדה. וכך הערבים היו מתעללים ביהודים. בשל הסיבה הזו יהודי המלאח של ריצאני ומזגידה הפסיקו לקבור במנצוריה.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.הורים וילדים

אדם הסובל מהפרעה מינית חייב לגרש את אשתו

. מעשה במראכש במאה ה־20 בתלמיד חכם שנשא בתולה ושהה עמה שנה וחצי. והאשה תבעה בפני בית הדין לגרשה כי ״לא בא עליה כלל מחמת שאין לו גבורת אנשים, והבעל הודה לדבריה״, אבל הוא סירב להתגרש. בית הדין חייב אותו לגרשה ופסק שעליו לשלם לה עיקר הכתובה והוא פטור מהתוספת (רפאל מסעוד אבן מוחא, ׳פרדס דמונים׳, אהע״ז, סי׳ ב).

אדם חולה כשש שנים ואינו יכול לבעול

חייב לגרשה. ר׳ שלמה אצבאן דן באדם שהוא חולה במשך שש שנים, חסר פרנסה ואינו יכול לבעול, ואשתו תובעת להתגרש ממנו. הבעל סירב ״באומרו מזלה גרם ותשב עד שירחם המרחם״. מסקנת החכם ש״למזונות כופים בשוטים ומכל שכן למניעת תשמיש… על כן אינו מן הדין שתשב האשה הרבה שנים גולה וסורה וגלמודה, וחייב הבעל לגרשה״ (׳ויאסוף שלמה׳, אהע״ז, סי׳ טז).

לעומת זאת, ר׳ יהושע מאמאן דן באדם שכבר יש לו בת, וכתוצאה ממחלה וניתוחים אין הוא יכול לעבר את אשתו. בפסק דין שכתב בשנת תשמ״ג (1983) קבע שאינו חייב לגרשה, והתיר לו להמשיך לחיות עם אשתו (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יד).

בדומה לכך, במקרה הבא במאה ה־20: אשה קבלה על בעלה שאינו מקיים אתה יחסי אישות, והוציא עליה דברי לעז. כתוצאה מכך, טענה, חלתה במחלת עצבים. ההמלצה הרפואית היא שתיפרד מבעלה לזמן מה, ואמנם הלכה לאמה לשם ריפוי. מורשה האשה תבע מבעלה לשלם לאשתו דמי מזונותיה לפי כבודו בהיותו אמיד. וכן תבע שיקיים אתה יחסי אישות – ואם יסרב, יפרע לה כתובתה.

פסק הדין בחתימת ר׳ משה ויזגאן, ר׳ רפאל בירדוגו ור׳ יהודה שטרית קובע, שאם הבעל רוצה לגרשה, עליו לפרוע לה כתובתה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי׳ א).

הוליד מאשתו הראשונה ולא מהשנייה.

 מרדכי אלמאליח מקזבלנקה גירש את אשתו כי לא ילדה לו במשך עשר שנים, לאחר שנולדה להם בת. אחר כך נשא אשה אחרת ושהה עמה כשישה חודשים ולא התעברה ממנו, גירשה ושילם לה כתובתה. בשנת תרפ״א (1921) הוא בא לפני בית הדין בקזבלנקה, כי רצה לחזור לאשתו הראשונה. אבל בית הדין סירב לבקשתו באומרו שכבר גירשה כי לא ילדה לו במשך עשר שנים. אבל לדבריו יש לו ילדה בת 12 מהראשונה, והוא רוצה לפקח עליה שלא תצא לתרבות רעה, וכי ראה שאינו מוליד מאשתו השנייה. ר׳ דוד צבאח ציטט את השו׳׳ע אהע״ז, סי׳ י, ס״ק ה: ״המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה… לא יחזיר״.

אבל במקרה זה לא גירשה משום שם רע. פסק הדין היה, שמותר לו לחזור לראשונה וגם הרב רפאל אנקאווא ראש בית הדין הגבוה במרוקו תמך בעמדה זאת (׳שושנים לדוד׳, סי׳ נב, דף טז ע״ב-יז).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היה מעשה באשה שטענה כי אין לבעלה גבורת אנשים. הבעל ואביו אומרים שהיו משתדלים ״לעשות לו סמים ותרופות לחולי זה, והיא צועקת דינא קא בעינא״ [אני רוצה שיינתן פסק דין]. ר׳ שלמה בירדוגו פסק שתתגרש ושאין לה כתובה (׳די השב ואם למסורת׳, אהע״ז, סי׳ ט דף יא).

דיון נוסף עוסק בזוג במאה ה־20 שלאחר עשר שנות נישואין האשה לא נבנתה ממנו, ודרשה מבעלה שיגרש אותה. הבעל התנגד, כי עתה עוסק בתרופות ויש לו סיכויים שיזכה להוליד. נוסף לכך התעוור לפני שבע שנים בשתי עיניו. בפסק הדין שניתן בשנת תשמ״א (1981) סיכם החכם, כי אם יש חשש שהיא תצא לתרבות רעה – כופים אותו לגרשה. כמו שאין מחייבים אותו לגרשה בעל כורחה, גם היא אינה חייבת לשבת אתו, אבל במקרה זה פטור מדמי מזונותיה (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ כט).

עדותה עדיפה על פני בדיקה רפואית. לפי תשובת ר׳ דוד צבאח בשנת תרצ״א (1931) במאזאגאן [עתה אלג׳דידה בחוף האוקינוס] באה אשה לקבול על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והוא מכחישה וצועק במר נפשו בצעקה גדולה ומרה״. היא אינה תובעת כתובתה, אלא שתיטול בגדיה ותלך. הבעל טוען שהוא מוכן להיבדק על ידי רופאים ויביא עדותם, שיש לו גבורת אנשים. החכם הסתייג מהבדיקה הרפואית ״לא מהני [אין זה מועיל] דהגם שיעידו שהוא כאיש גבורתו, עם כל זה אף היא תשיב אמריה לו מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר… דלא תהיה עדיפא בדיקת הרופאים ממעשה בפועל״.

ר׳ דוד צבאח פסק לפי השו״ע כי היא נאמנת וכופין אותו להוציאה מיד, ולא יתן לה כתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קלד, דף סו ע״ב). בעד תרופות נגד עקרות. ר׳ יצחק אבן ואליד תמך בדעת חכם אחר שפסק ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה״(׳ליצחק דיה׳, אהע״ז, סי׳ ו, דף טז ע״ב).

בהלכות לפי א״ב המובאות על ידי ר׳ דוד צבאח, ציטט חכמים התומכים בעמדה ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה… ואפילו בזקן יש תרופה״, כפי שכתב הריב״ש בתשובותיו סי׳ קכז. כמו כן הציע לבודד את בני הזוג זה מזה לזמן מסוים (׳שושנים לדוד׳, ח״ב, חו״ם, דף קכא ע״ב).

ר׳ חיים משאש, שפעל במכנאס, כתב על מעשה ביבם שלא היתה לו גבורת אנשים. בית הדין החליט שיש לתת לו זמן להתרפא. ״אם נתרפא ובעל – מוטב, ואם לאו, מגרש וחולץ״. כך פסקו חכמי מכנאס, וחכמי פאס הסכימו עמם (׳לקט הקמח׳, יו״ד, דף קעט).

לפי פסק דין משנת תשי״ד (1954) הופיעה בפני בית הדין במוגדור אשה מתושבי סאפי, וטענה כי נישאה לפני עשרה חודשים, ובעלה מכלוף עדיין לא קרב אליה ולא בא עליה כדרך כל הארץ. הוא הודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים, אבל ביקש זמן ״לדרוש ברופאים לשדל עצמו ברפואות ומרקחות המועילים לזה אולי יחונן ה׳ יתברך״. בית הדין איפשר לו לדחות את הגירושין למשך שמונה חודשים, ואם עד אז לא יירפא, יגרשנה ללא דיחוי. בתום הזמן הזה באו בפני בית הדין נציגי הצדדים ואמרו שהרופאים נתנו בידו תעודה שהוא בריא, וביקש מאשתו שתחזור אליו. בית הדין הפציר בה שתחזור אליו.

אמה של האשה צעקה שהוא עדיין לא הבריא, והאשה דרשה ממנו גט. הוא הסכים, בתנאי שתוותר על דמי הכתובה. החכמים אהרן בן חסין, שמעון אביקציץ ומשה ויזגאן, חייבו אותו לשלם עיקר כתובתה ולהחזיר לה את הנדוניה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, ח״ב, סי׳ יב).

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.הטאלטמון.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל הווי ומסורתמה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון. 

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת פקודי נוסח מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת פקודי בנוסח יהודי מרוקו

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.דמנאת 1

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

מכתב של אהרן דרעי לדוד עמאר בדרכו לדאר אלבידה – קזבלנקה.

אני כותב לך שתדע אודות בן דודי חליפת בן מוהאר, כי המושל ציווה להביאו אליו, הופשט מבגדיו וקיבל 980 מלקות כשהוא שוכב. חייל של המושל בעט בו בנעליו ופגע בעיניו. המשיך לבעוט בו עד שדמם, ונכבל ברגליו בכבלים כבדים.

בפקודת המושל כל הבתים של היהודים נבזזו. מספר אנשים שלנו מתחבאים במקום קדוש. אחרים מתחבאים או מתים. המושל עצמו הלך למקום הקדוש של השריף, והוא כתב מכתב כאילו מהסולטאן, כי היהודים כבר אינם תחת חסותו, וכי כל מי שהורג אחד מהם לא ייענש.

המשרת שלך, יצחק בן דוד הלך לכפר להביא חיטה, אבל כשהגיע עם הבהמות העמוסות לשערי העיר נלקח ממנו הכול, והוא נאסר יחד עם כמה מוסלמים שבאו אתו והיו ידידותיים אליו. המושל שלח כרוז שהכריז בעיר כי כל מאורי שחייב כסף ליהודי אינו צריך להחזירו, יבוא אליו ויקבל אישור על פריעת החוב.

המושל הפסיק את אספקת המים, וכשביקשנו ממנו לעשות עמנו חסד ולחדשו, הוא אמר לנו שנלך לנוצרים לקבלת מים או שנמות. קיבלנו בהסתר מים מידידים מוסלמים. המים זרמו לבית הקברות שהפך לביצה.

אשתו של ראובן אלמאליח ניסתה לברוח עם תינוקה בן 18 חודש כאשר החיילים באו לשדוד את ביתה, אבל עצרו בעדה. התינוק נלקח ממנה ונרצח מול עיניה.

המושל זועם שאתה מתלונן בפני הנוצרים, והוא אומר שאינו מתחשב בנוצרים ולא בסולטאן, וטוען שינקום אפילו אם הדבר יעלה בכלי מלא זהב שאביו הוריש לו.

הערת המערכת של TM שפרסמה את המכתב ב – 26 בינואר 1885 : חברי המשלחת שבאו לטנג'יר היו כמעט נואשים, אבל התעודדו לאחר שנאמר להם כי אם יגלו סבלנות בריטניה תעזור להם.

הכתב הבאה פורסמה תחת הכותרת : The Demnat Horrors

המידע המגיע מדמנאת הוא כה נורא שהפרעות של 1881 ברוסיה הן חסרות משמעות לעומתן. מעולם לא היה בארץ זו מקרה כה נורא ומזעזע. על אזרחינו הנוצרים, ועל הממשלה הליברלית להתבייש אם יסבלו את הזעקה העולה מדמנאת ללא תגובה.

אין זה תיאור דמיוני או מופרז שאנו מתארים אודות הפרעות שם, אלא מציאות ריאלית. לפי מכתבה של אסתר אמסלם ניתן ללמוד על כמה מהפגיעות ביהודים.

ראשית כל הבתים של היהודים נשדדו. בלילות הוסרו השומרים. והאספסוף נכנס לבתים. הם חיללו את כבודן של כל הנשים היהודיות. פגעו בילדים בצורה אכזרית ומבישה שאין לתאר אותה. הרב יוסף אלמאליח נתפש ונחטף ממקום קדוש של שריף, ולמרות היותו בן 98 הושלך לארץ, הופשט מבגדיו והולקה 980 מלקות על לא עוול בכפו.

הוא עדיין גוסס בעת כתיבת הדברים. בבתים אחרים, גברים ונשים, צעירים וזקנים יהודים היו מטרה להתעללויות. הנשים נאנסו על ידי הכושים, ואחרים שפעלו בשירותו של המושל. הם לא היו מסוגלים להינצל האכזריות שלהם, מי שהצליח לברוח נתפש והוכנס למאסר.

אכזריות כלפי אם ותינוקת : אשתו של ראובן אלמליאח ניסתה לברוח יחד עם תינוקה בן שמונה עשר חודש. אבל חיילי המושל תפשו אותה, והחיזורה לעיר. חטפו את תינוקה ממנה ושחטו אותו לעיני האם. אלה רק מקצת מאירועי האימים של יהודי דמנאת.

זהו אחד ממעשי האכזריות כלפי יהודי היהודים במרוקו שצועקים לשמים, לרחמים ולאחיהם לעזרה, כדי לשים קץ למעשים האכזריים שמהם הם סובלים. לא דיווחנו על ההתנהגות אכזרית של חג' ג'ילאלי, כמו מניעתם של מים זורמים ליהודים, ומאסרם של אלה מהם. 

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים

חציית הים בידי ישראל ומשה

מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים 

 לשביעי של פסח. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה הכוללת רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו־ צלעיים. הצלע הראשונה של האזור מתחרזת עם הצלע השנייה של טורי הענף.

חריזה: א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד. / ה/ו ה/ו ה/ו ו/ד ז/ח ז/ח ז/ח ח/ד וכו׳.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: פיוט ליום שביעי של פסח. נועם ׳שמים ושמי שמים׳.

סימן: מזמור לדוד, דוד בן חסין. [נ״י: נועם ׳אבוא בגבורות׳].

מקור: א־ לה ע״א; ק- לח ע״ב; נ״י 3097 – 22 ע״ב.

כפי שנאמר זהו אחד השירים הראשונים של רבי דו חסין, פיוט זה נכתב לכבוד שביעי של פסח.

  מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים / מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
גָּבוֹהַּ עַל כָּל גְּבוֹהִים / מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
פָּדָה בָּנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם / בְּרֹן בְּחֶדְוָה וּבְגִילָה.
כַּסְפָּם וּזְהָבָם שָׁלְלוּ / וְיִרְדְּפוּם חִישׁ מְהֵרָה
5- מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

  זֶה הַיָּם גָּדוֹל עֵת נִבְרָא / צוּר עוֹלָמִים הִתְנָה עִמּוֹ.
תְּנַאי כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה / לִהְיוֹת נִקְרַע לִפְנֵי עַמּוֹ
הִקְדִּים רְפוּאָה לַצָּרָה / אֶל עֶלְיוֹן בְּתַעֲצוּמוֹ 
וּבְעֵת קָרַב וּבָא יוֹמוֹ / עָבְרוּ בּוֹ עֵדָה טְהוֹרָה
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה    

   

10 – מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם בְּעָמְדוֹ / וַיֵּט מַטֵּהוּ עַל יַמָּהּ
הִתְחִיל לְהַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ / בְּטַעֲנַת דִּין קְדִימָה.
עַד נָתַן יָדוֹ עַל יָדוֹ / ה' אִישׁ מִלְחָמָה.
יְמִין ה' רוֹמְמָה / כִּי בָּהּ נָתַן לָנוּ תּוֹרָה 

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה      

           

וּבְשׁוּב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ / מִצְרַיִם לִקְרָאתוֹ נָסוּ.
15- צוּר הַמַּשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנוֹ / רָמָה בּוֹ רוֹכֵב וְסוּסוֹ.
גַּם פַּרְעֹה שָׁבַר גְּאוֹנוֹ / וְהָעָם אֲשֶׁר בְּאַרְצוֹ.
כֻּלָּם בְּתוֹכוֹ נִרְמְסוּ / כְּמֵגִיס בְּתוֹךְ קְדֵרָה 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

  1. 1. מלכי מקדם אלהים: אתה ה׳ מעולם הוא מלכי עדה״כ תה׳ עד, יב. מלכותו בכל משלה: על־פי תה׳ קג, יט. 2. גבוה… גבוהים: כינוי לה׳. מביט בנפש שפלה: בכל זאת שם לב לאדם. 3. פדה בנים משוביהם: גאל את ישראל ממצרים. ברון בחרוה ובגילה: כולם לשונות של שמחה. 4־5. כספם וזהבם שללו: ביזת מצרים וביזת הים, על-פי במ׳׳ר יג, יט. וירדפום חיש מהרה: המצרים רדפו את ישראל, כמתואר בשמ׳ יד, ט. מרכבות… ירה: על-פי שמי טו, ד. 7-6. זה… עמו: על-פי ב״ר ה, ה ׳התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה״ד (שמי יד, כז) וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו׳. זה הים גדול: על-פי תה׳ קד, כו. 8. הקדים רפואה לצרה: ע ל-ידי התנאי עם הים. 9. ובעת… טהורה: וכשהגיע עת בקיעת ים סוף עברו בו ישראל. בא יומו: על-פי יח׳ כא, ל. 10. משה בן עמרם: על-פי אס״ר ז, יג. ויט… ימה: על-פי שמ׳ יד, טז וכא. 11. התחיל להתריס כנגדו: התחיל הים לטעון כנגד משה. בטענת… ידו: על-פי שמו״ר כא, ו ׳כיון שהלך (משה) לקרוע את הים לא קבל עליו(הים) להיקרע א״ל הים מפניך איני נקרע. אני גדול ממך שאני נבראתי בג׳(ביום השלישי) ואתה נבראת בו׳. מה עשה הקב״הל נתן ימינו על ימינו מיד ראה הים וברח…׳. 12. ה׳ איש מלחמה: על-פי שמ׳ טו, ג. 13. ימין ד׳ רוממה: על-פי תה׳ קיח, טז. כי… תורה: כפי שנדרש בברכות ו ע״א ׳נשבע ה׳ בימינו(יש׳ סב, ח) בימינו־זו תורה שנא׳(דב׳ לג, ב) ׳מימינו אש דת למו׳. 14. ובשוב … נסו: כשהים חזר לתוקפו, למצבו הראשון, ה׳ ניער לתוכו את המצרים כמתואר בשט׳ יד, כז. 15. המשביח שאונו: המשפיל גלי הים, על-פי תה׳ פט, י. 16. שבר גאונו: השפיל את גאוותו. 17. בתוכו: בתוך הים. כמגיס בתוך קדרה: כבוחש ומערבב בתוך קדרה, הלשון על-פי מכשירין ה, יא. 18. ראתה… הים: על דרך מכילתא בשלח, ג ׳ראתה שפחה(שכינה) על הים, מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים…׳. משה איש נאמן: על-פי במי יב, ז.

רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם / כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן.
כְּבוֹד הָאֵל חַי וְקַיָּם / וְכָל נִסְתָּר וְכָל נִטְמַן
20- כְּאִישׁ בָּחוּר נִגְלָה בַּיָּם / וּבְסִינַי כְּזָקֵן רַחְמָן.
בְּתוֹךְ מֶרְכַּבְתּוֹ אַרְגָּמָן / אֵין לוֹ שִׁנוּי גַּם תְּמוּרָה. 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים / שִׁירָה שִׁבְחוֹ גְּאוּלִים.
בִּנְפֹּל בְּמַיִם אַדִּירִים / שָׁרִים רַבִּים כְּחוֹלְלִים.
לְנוֹגְנִים קִדְּמוּ שָׁרִים / נָצְחוּ מְצוּקִים אֶרְאֶלִּים.
25- כִּי עֲלֵיהֶם הֵם מְעֻלִּים / לְשֵׁם לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

  1. 19. כבוד אלי: כינוי לשכינה. וכל… נטמן: ה ם סודות ה׳ ונפלאותיו. 20. כאיש… רחמן: על-פי פס״ר כא, ג ׳בשעה שנלחם למען ישראל בים, נתגלה אליהם כבחור. ובשעה שנתן להם את התורה, נתגלה להם כזקן׳. 21. בתון מרכבתו ארגמן: על־פי שה״ש ג, י ׳מרכבו ארגמן׳ ונדרש על כמה דברים: על השמים, השמש והכפורת. (במ״ר יב, ד). 22. לגוזר… לגזרים: על-פי תה׳ קלו,יג. שירח שבחו גאולים: מנוסח ׳אמת ויציב׳ ומכוון על שירת הים. במים אדירים: על-פי שט׳ סו, י. 23. בנפל… כחוללים: בעת שטבעו בים שרי מצרים. שרים כחוללים: על-פי תה׳ פז, ז. 24. לנוגנים קדמו שרים: על-פי תה׳ סח, כו, שהמשוררים התחילו לשיר ואחריהם ניגנו המנגנים בכלי הניגון ונדרש על ישראל ששירתם קדמה לשירת המלאכים (שמו״ר כג, ז). נצחו מצוקים אראלים: על-פי כתובות קד ע״א. המצוקים הם הצדיקים והאראלים הם המלאכים (רש״י שם). ונקראו מצוקים לפי שבזכותם העולם מתקיים (יומא לח ע״ב וסנהדרין כו ע״ב). 25. כי… מעולים: הצדיקים מעולים מן המלאכים. לשם… ולתפארה: מהוללים ומפוארים מהם לכן גם שירתם מעולה יותר.

    דָּחֲקוּ מַלְאָכִי מַעְלָה / לוֹמַר שִׁירִים לֵאלֹהֵנוּ.
    אַחַר עֵדָה הַכְּלוּלָה / בֵּינֵינוּ וּבֵין נָשֵׁינוּ.
    הִשְׁתִּיק אוֹתָם צוּר נַעֲלָה / עֲלִילוֹת אֵלָיו נִתְכָּנוּ
    וַיָּשִׁירוּ וַיָּרֹנּוּ / לְאַחֲרֵי כֻּלָּם שִׁירָה.
    מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

 -30 וְגַם מִרְיָם הַנְּבִיאָה / אֶת הַתֹּף בְּיָדָה לָקְחָה.
עָנְתָה בִּרְעָדָה וְיִרְאָה / נְשֵׁי עַמִּי שִׁיר וּשְׁבָחָה.
שִׁירוֹ לַה' כִּי גָּאָה / עַל כָּל אֲשֶׁר דַּעְתּוֹ זָחָה.
עִבְדוּ ה' בְּשִׂמְחָה / הַמּוֹצִיאִי מִכָּל צָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

דּוֹד וְאָהוּב דָּגוּל בְּכָל / נְעִימוֹת חָסִין בְּשֵׁמוֹת.
35- עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בּוֹרֵא הַכֹּל / אֵלָיו נִגְלוּ תַּעֲלוּמוֹת.
תּוֹלֶה עוֹלָם כְּמוֹ אֶשְׁכֹּל / יִבְנֶה עָרִים הַנְּשָׁמוֹת 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה    

29-26. דחקו… שירה: כפי שנדרש על הפסוק ׳קדמו שרים אחר נוגנים׳(תה׳ שם, שם) ׳כיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב״ה. א״ל הקב״ה: יקדמו בני תחילה. וכן דוד אומר: קדמו שרים, אלו ישראל שעמדו על הים. אחר נוגנים, אלו המלאכים…׳. (שמו״ר כג, ז). עלילות אליו נתכנו: על-פי שמ״א ב, ג. ׳כל מעשי האדם נמנין לפניו׳(רש״י). אחרי כולם שירח: ואחרי שישירו ישראל ישירו המלאכים. 30־32. וגם… גאה: על-פי שט׳ טו, כ. זחה: יהירה. 33. עבדו ה׳ בשמחה: על-פי תה׳ ק, ב. 34. דוד ואהוב: כינויים לה׳. דגול בכל נעימות: משובח ומפואר בכל דבר נעים. חטין בשמות: בעל שמות רבים וחזקים ורמז גם לשם המשורר. 35. עו שה… הכל: מנוסח היוצר. אליו… תעלומות: י ודע כל דבר נעלם. 36. ערימ הנשמות: השוממות בציון, על-פי עמוס ט, יד. באימות: ריבוי של ׳אימה׳ לצורך החריזה. 37. נשמת כל חי: רמז לייעוד הפיוט.  

   

  

           

 

מפטיר והפטרה פרשת פקודי בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

מפטיר והפטרה פרשת פקודי בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת ויקהל נוסח מרוקו

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

Abdur Rahman bin Awf

Abdur Rahman bin Awf

מוחמד וכוחותיו יצאו ממכה בסדר מופתי והותירו בקרב מנהיגי מכה ושבט קורייש רושם רב אשר ביטל כליל את חששותיהם של כל רואי השחורות כלפי מוחמד ויועציו.

מוחמד חש עצמו משוחרר ושבע רצון מסיכול כוונותיהם של יריביו נגדו מבפנים ומבחוץ והשקיע את מירב מרצו לחיזוק קשריו הדיפלומטיים עם מנהיגי אזור חיג׳אז, כשמטרתו העיקרית התמקדה בהשתלטות על נתיבי השיירות לסחר עם סוריה במטרה להפוך את אל-מדינה למרכז הסחר של חצי האי ערב. היה זה רעיון מבריק המוכיח שמוחמד לא היה רק לוחם אלא גם איש בעל חזון בתחום המדיני והמסחרי.

על מנת לוודא את תגובת שבטי האזור המיועד להגשמת חזונו הכלכלי והמדיני, שלח מוחמד שליחים בהנהגתו של הסוחר האמיד והמוכר ברבים בחבל חיג׳אז׳ עבדל רחמאן אבן־עוף, ודרש ממנהיגי השבטים לכרות עמו ברית, דהיינו להיכנע לרצונו של ה׳ ולשלטון שליחו מוחמד, אולם, למרות מאמציו, לא זכה להיענות חיובית בקרב מנהיגי השבטים מלבד חלק מבני שבט ׳ג׳ודאים׳ שהתאסלמו ומנהיג השבט הנוצרי ׳כלב׳ שהביע את נכונותו להיכנס למשא ומתן עם שליחיו של מוחמד על ברית ועל קשרי מסחר בבוא העת בעתיד.

עבדל רחמן אבן־עוף, שליחו המיוחד של מוחמד, שב לאל-מדינה והודיע על כישלונו כתוצאה מחוסר רצונם של מנהיגי שבטי האזור להסכים למשא ומתן עמו על הסכמי שלום בהתאם לתנאיו.

Abdur Rahman bin Awf, (Arabic: عبد الرحمن بن عوف‎) (Born: 10th year after theYear of the Elephant [1]) (died: 31 AH / 652[citation needed] Being 72 Years Old) was one of the Sahaba.

על פי שמועות, נודע למוחמד שלאחר הסכם חודיביה נתגלו קרעים משמעותיים בין מנהיגי מכה משבט קורייש לבין מנהיגי הצבא הבולטים כאבו-סופיאן, חאלד אבן-אל-ווליד ועמר אבן-אל-עאץ, שצידדו במשא ומתן עם מוחמד.

מתנגדיו העיקריים היו מקרב בני משפחת ׳מחזום׳, צפואן אבן־אומיה, עכרמה אבן־אבו-ג׳הל, בנו של הלוחם המהולל אבו־ג׳הל, מפקד כוחות מכה שנפל בקרב ׳באדר׳ וחלק ממנהיגי משפחת קורייש אשר עמלו קשות לדחות כל הצעה לקרבה אל מוחמד ותומכיו.

במהלך קרבות ׳אוחוד׳ ו׳חנדק׳ עמד מוחמד על גדולתם של מצביאי הצבא ממכה והתרשם מכושרם המבצעי ומחכמתם של אבו־סופיאן ובעיקר ממפקד הפרשים של מכה, חאלד אבן־אל-ווליד, שכונה בפי לוחמיו אבו־ סייף (אבי החרב). בתקופת שהותו במכה, לרגל מצוות החאג׳, ניצל מוחמד בעזרת יועציו את ההזדמנות ובפגישותיו החשאיות הצליח לשכנע את חאלד אבן-אל-ווליד להיענות לחיזוריו ולהצטרף לשורותיו.

כאמור , פעל מוחמד בכל מרצו במטרה להשתלט על נתיבי שיירות המסחר עם סוריה ולאחר כישלון שליחו, עבדל רחמן אבן-עוף, שלח בשנת 629 לספירה חיל משלוח גדול שמנה כשלושת אלפים לוחמים בפיקודו של בנו המאומץ, זיד אִבן־חארתה, במטרה להבטיח שליטה בכל מחיר על נתיבי שיירות המסחר לסוריה.

מנהיגי השבטים שישבו על ציר הדרך, השבטים " לחים ", " בלי ", ו " ג'ודאים "  מיאנו להיענות לדרישת שליחי מוחמד ובקרב עקוב מדם שהתפתח ביניהם בקרבת כפר מועתה השוכן מזרחית לים המלח, נחלו כוחותיו של מוחמד מפלה מוחצת ונפלו מקרבם חללים רבים.

בנו המאומץ של מוחמד, זייד אבן-חארתה, מפקד הכוח וסגנו ג'עפר אבן־טאלב, אחיו של עלי, נפלו בקרב ושרידי הכוח שניצלו שבו לאל- מדינה בלויית חאלד אבן־אל-ווליד שהצטרף למחנהו של מוחמד לפני «קרב ׳מועתה׳.

קרב ׳מועתה׳ והמפלה הכבדה לא ערערו את בטחונו ולא שברו את רוחו של מוחמד שהחל במרץ רב להכין את צבאו לכיבוש מכה בעזרת יועצו, חאלד אבן-אל-ווליד, שידע היטב את נקודות התורפה של צבא מכה בעיקר על רקע המחלוקות שנתגלעו בין מעצבי הצבא למנהיגי משפחת קורייש.

בחודש ינואר בשנת 630 לספירה, בחודש רמדאן השמיני מיום ההיג׳רה, יצא מוחמד עם צבאו הגדול שמנה כעשרת אלפים לוחמים למכה וכבש אותה תוך מתקפה קצרה וללא התנגדות משמעותית.

פלישתו הפתאומית למכה, ללא כל התגרות מצד מנהיגי מכה כלפיו, חיוותה הפרה גסה ובלתי מכובדת מצד מוחמד של הסכם חודיביה שנחתם בינו לבין מנהיגי מכה בשנת 628 לספירה וקבע שביתת נשק למשך עשר שנים בין שני הצדדים. כל מנהיגי מכה ממשפחת קורייש וממשפחת מחזום ובראשם ראשי העקשנים כצפואן אבן-אומיה ועכרמה אבן-אבו-ג׳הל, שהתנגדו לפנים לכל ויתור למוחמד, נמלטו על נפשם לפני שמוחמד הספיק לכבוש את מכה כולה.

בניגוד לכל התחזיות והציפיות למעשי נקם, הייתה גישתו של מוחמד אל מנהיגי מכה פשרנית ופייסנית ולאחר שחנן את ראשי מתנגדיו משבט קורייש ומשבט מחזום, אישר את שובם למכה ללא תנאי. בהתייחסותו האנושית כלפי מנהיגי מכה קנה את עולמו ומשפחות רבות שהתנגדו לעקרונותיו לפנים התאסלמו והצטרפו בהמוניהם למחנהו.

מוחמד ויתר על חלומו לנקום במנהיגי מכה וחנן אותם כי חש את רוחות המלחמה הנושבות בעורפו משבט טאיף וכאסטרטג וכמדינאי מנוסה לא ראה מנוס מלחזק את קשריו המדיניים והצבאיים עם מנהיגי מכה.

יתרה מזו, בעצת יועציו הבכירים מקרב המוהג׳רון, מנע מראש ה׳אנצאר׳ סעד אבן-עובאדה לפרוץ לבתי התושבים למטרת בזיזת שלל ובחכמה וביד קשה ריסן את מצדדיו ומנע בכך את המשך השנאה והיריבות בינו לבין תושבי מכה.

בכיבוש מכה נפלו בחרב האיסלאם כל אותם מוסלמים שפרשו מחיק האיסלאם ושבו להאמין באלילי ה׳כעבה׳ וכל אותם חקיינים ומשוררים ששרו בחוצות העיר ובשווקים שירי לעג על מוחמד ועל בני עדתו.

מוחמד הורה לכוחותיו לטהר את ה׳כעבה׳ ולנתץ את כל האלילים שבחרם, אף כי לא פגע במבנה ה׳כעבה׳ למרות עצת יועציו להחריב ולהעלים כל מבנה או סמל מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

היד הרכה שנקט מוחמד נגד יריביו ממכה הוכיחה את יעילותה. לאחר שלושה שבועות של שקט ורגיעה ניצבו כוחותיו כמצופה מול צבאה הגדול של ברית השבטים הקרויה ׳הואזף שמנה כעשרים אלף לוחמים בהנהגתו של מנהיג השבט התקיף ששלט על העיר הסמוכה למכה, טאיף. צבאו של מוחמד ניצל ממפלה קשה הודות להצטרפותם של כוחות מכה לשורותיו אשר הבטיחו את גבו וחיזקו את כוחותיו בחזית המלחמה.

בקרב ׳חונין, שהתחולל בין כוחותיו המשותפים של מוחמד לבין צבא ברית השבטים ׳הואזף עמדו כוחותיו באתגר המלחמה והנחילו תבוסה קשה לברית השבטים ׳הואזף.

תוך זמן קצר, בניגוד לכל המשוער, הביסו כוחותיו של מוחמד את מערכי ההגנה של ברית השבטים ופרצו את שערי העיר טאיף, יריבתה של מכה מימים ימימה. כל מקדשיה נחרבו וכל פסלי האלילים נותצו היו ותושביה קיבלו על עצמם את דת האיסלאם בהכנעה.

שלל רב נפל בחלקם של כוחות מוחמד לאחר הניצחון בקרב ׳חונין. כיבוש העיר טאיף נחשב להישג צבאי כביר והעלה את יוקרתו של מוחמד בעיני לוחמיו ובעיני מנהיגי השבטים מסביב. לאות הוקרה, הורה מוחמד לשתף את כוחות מכה ותומכיו מקרב המוהג׳רון בחלוקת השלל והפליא לרעה את לוחמי אל-מדינה, ה׳אנצאר׳, שמחו על החלטתו ללא הועיל.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

על מנהג הקשור בצפייה למשיח על ידי יהודי מרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. לדבריו כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח בקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. ייתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאוזניו. רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא עירבב את הדברים.

היו תיאולוגים ומיסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא ג'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה -40 של המאה הי"ט.

הוא ניזון מסיפורו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה .ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, שבאה על ביטוייה באסלאם ובקרב חלק מן היהודים. המשיח לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן.

לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, ייכנסו כל בני אנוש תחת כנפי האסלאם, והכול ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב ולכסף. הדר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים.

לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנום. פרטים אלה באשר לימות המשיח והשלבים עד ניצחון האסלאם, מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי – משיח המוסלמים, את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מן היהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות הנקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צצואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחרת בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציג אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני אדם עלי אדמות, סיפר לו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתה – עיר חוף מערבית לטריפולי – בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואומנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שיינשאו אותם העמים. 

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : " משה לא דיבר על נושא זה. הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב את עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את  פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה של העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת – והיא תופשת מקום חשוב רק אצל השיעים -, הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה מה היית העמדה השלטת ביו יהודי המגרב לגבי ייעודו של המשיח, האם זו שייצג אותה החכם ממצראתה או הגישה שנכנה אותה " נקמנית " ? נראה לי כי נאחרונה הייתה דומיננטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטניה.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המייצג את העמדה האחרת הוא חכם מטריפוליטניה. יהודי ממרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שגרמו ליהודים במשך דורות. בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זו מצויות גם אצל נוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודים לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל " האדומים " – הנוכרים לפי כינויו – ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קורבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והוא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם, ייתכן ששמע זאת מפיהם של מוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

בית הכנסת בפאסהמקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

אברהם בן מוחא. המאה ה-16. בקובץ ליקוטים קבליים, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב : כבת בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעה ז"ל, וז"ל : שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אינו אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד, ואן מניחין תפלה של ראש. והשיב לו איכה ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.

אברהם אבן מוסא בן שלמה . נולד סמוך לשנת ת"כ, כנראה בתיטואן, נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. החיד"א בשה"ג כותב עליו : רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי.

תחילה חי במרוקו, ואחר כך עבר לתוניס, לדעת בניהו. בשנת ת"פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן ששים שנה אלא מעט.

הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של רבי מנחם עטייא. היה חברם של רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב בן מראגי. מפי האחרון זכה גם לשבחים. יחד עם רבי אברהם אזולאי כתב הגהות לספר " אוצרות חיים ", שנדפס בליוורנו בשנת תר"ד. בן מוסא התייחס בהערה מופלגת לקבל האר"י. מיוחס לו פירוש קבלי להגדה של פסח.

רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר, חידושים על הש"ס ועל כתבי האר"י ז"ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי פלא רבים סופרו אודותיו.

מהר"ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי – מרוקו. חיבר " שיטה " על סוטה, כתב יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופו ביאור להלכות חמץ להרמב"ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת דהיינו הקבלה ועל מסכתות אחרות.

ובספר " שיח יצחק " מביא חידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר " אוצרות חיים " – כך כתב מרן החיד"א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל, בספרו " שם הגדולים ".

יניק וחכים.

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים הייתה משפחת " בו מוסה ", שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסא, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת – הריב"ש. הרב משה בן מוסא שאל מהריב"ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר " פירוש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ". רבי משה בן מוסה התווכח בשנת קע"ג עם המומר יהושע הלורקי בטורטוסה.

יהושע הלורקי היה רופא ומשכיל יהודיספרדי מהמאה ה-15 שהתנצר ויזם את ויכוח טורטוסה. נולד בעיר לורקה דרום מזרח ספרד וחי באקניס שבמחוז אראגון בספרד.

בתקופת היותו יהודי כתב ספר על צמחי ועשבי מרפא. הוא היה תלמידו של שלמה הלוי מבורגוס בטרם האחרון המיר את דתו. למרות המרת דתו של רבו הוא נשאר יהודי באותה העת. הוא אף כתב אגרת לרבו שהתנצר ובה התווכח עמו על נכונותה של הדת הנוצרית.

יהושע הלורקי המיר את דתו רק מספר שנים לאחר מכן. הוא הוטבל ככל הנראה בשנת 1412 ובהשפעתו של וינסנט פרר. הוא קיבל את השם הירונימוס דה סנקטה פידה. לאחר התנצרותו הפך לרופאו של האפיפיור בנדיקיטוס השלושה עשר, והיה שותף לתעמולות למען המרת יהודים.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט"ו – 1455, חיבר את הספר " מגן ורומח ", אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולס די לירה נגד היהדות.

בספר זה כתב כללים על דרכי הוויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה סופר בליסבון. בשנת רל"ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות. שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהלים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב שעלה לארץ ישראל, שלחו אגרת בשנת ש"א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאיים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בתיטואן שבמרוקו הספרדית בסביבות שנת הת"כ – 1660, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם חמד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג'י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב מארג'י " אלופי ומיודעי "

בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבע יעקב מארג'י בהקדמה לספרו : : ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ"י..וכשומעם את דבריהם…אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא יישאר חלילה סתום וחתום "

פירושו של הגאון יעקב מארג'י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות  ואיכות. פרופסור מאיר בניהו, שכתב יד של הספר נמצא ברשותו, כתב עליו : " ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופך מספר " כתם פז ", פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר.

הביאור על פרשת בראשית נקרא " המאור הגדול " ויש בו שמונה מאות ושבעים ושישה דפים צפופים. נשלם בי"ג באדר, חמשת אלפים וארבע מאות ונ"ח מצא חן ליצירה, כלומר הוא משנת תנ"ט – 1699, ולא נשמטו אלא החלק השני של " המאור הגדול " וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא " אמת ליעקב " באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא " פירוש על האידרא זוטא קדישא בלבד .

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

כמשיב בהלכה.

למרות שר׳ יוסף לא כיהן ברבנות באופן רשמי, הרי עיון חטוף בתוך קובץ תשובותיו מוכיח שהיה לן בעומקה של ההלכה, וער לשאלות המתעוררות בחיי הקהילה ולבעיות שהזמן גרמא. התשובה הראשונה שנמצא בה תאריך כתיבתה, נתבררה על ידו בהיותו כבן עשרים שנה ונדרש לה מעצמו בלא שנשאל, בדבריו:

שאלוני רעיוני לחוות דעתי קל״ה כמות שהיא, בהאי נדון ששמעתי שואלים את פי המורים … ובכן נתתי ליבי לדרוש ולחפש בספרי שו״ת רבותינו הראשונים מה משפט התורה.

השאלה דנה ביהודים מפאס המשרתים בחיל התחזוקה של המלך ואשר מחמת המלחמה נאלצים לשהות בעיר מראקש זה שמונה שנים. מפאת המחסור במקום בבתי הכנסיות במראקש, ביקשו לבנות להם בעיר בית- כנסת משלהם. חכמי מראקש עיכבו בידם בטענה, שיש תקנה בעיר האוסרת להקים בתי כנסיות פרטיים. לאחר משא ומתן הסכימו להניח להם לבנות בית-כנסת, בתנאי שיביאו פסק הלכה בכתב מחכמי הדור המתיר זאת, או לחילופין אם יסכימו לתת מהכנסות בית הכנסת ארבעים צ׳ורו לקופת הקהל מדי שנה. בתשובתו דן ר׳ יוסף בשאלה מצדדיה השונים, תור שהוא עושה שימוש נרחב במקורות משל הפוסקים, ראשונים ואחרונים. תשובתו נכתבה בשבט תרס״ג (1903), ומקיפה כשנים עשר עמודים גדולים.

שמעו של ר׳ יוסף כגדול בתורה, ושמע ספרייתו העשירה הגיעו למרחקים, ושאלות רבות זרמו אליו מן הציבור הרחב, מבני תורה ומרבנים מכובדים מפאם ומחוצה לה. גם רבנים מארצות סמוכות הריצו אליו את שאלותיהם. ולכולם ענה תשובות מפורטות. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור. להלן רשימה חלקית של החכמים אשר שאלו אותו ונשאו ונתנו עמו בהלכה, מהעיר פאס הרה״ג: ר׳ חיים דוד סירירו שהיה חברו ללימודים וכיהן כרב ראשי ודאב״ד העיר פאס״; ר׳ מאיר ישראל; ר׳ רפאל הצרפתים ר׳ מכלוף שרביט. מהעיר קאזא בלאנקא — הר׳ משה חי אליקים, הרב הראשי וראב״ד, שאל בענין נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין. בפנייתו אל ר׳ יוסף הוא מכתירו בתוארים נעלים, הוא מתנצל על שהוא מטריח את ר׳ יוסח ״כי אין לי פנאי ואין לי ספרים הרבה״; ר׳ שלמה הכהן דיין באזמור; ר׳ ישם״ח עובדיה מחכמי צפרו; ר׳ יצחק אסבאג ראש ישיבה במכנאס״; ר׳ אברהם משה הלוי פינגהורט רב באלג׳יר, אשר הפנה שאלות רבות בנושאים מגוונים לר׳ יוסף; ר׳ משה איזנביט מאלג׳יר, אשר שאלתו כתובה בצרפתית במכונת כתיבה; ר׳ שלמה עמאר מהעיר תמושנת באלג׳יר״; ר׳ דוד קאטארזא מתונים  ור׳ משה חדאד מהעיר נאבל בתוניס ר׳ אליעזר בן לולו, עלה לארץ וכיהן כרב העיר בית שאף; ר׳ ברוך אסבאג, דיין במרקאש״ ור׳ דוב בעריש צוקרמאן מהעיר לבוב, אשר ביקר בפאס לפני מלחמת העולם השניה והיו לו קשרים הדוקים עם ר׳ יוסף.

כמו בן נשא ונתן עם הרבנים הצעירים שהיו בראשית דרכם בהוראה. הם הפנו אליו את שאלותיהם או את תשובותיהם שכתבו, כדי שיחווה דעתו עליהם. לכולם הקדיש זמן להשיב ולעיין בדבריהם ולהעיר הארותיו לפסקיהם. בכר עודד אותם להתמיד בלימודם ולעסוק בבירורי הלכה. 

ולהלן רשימה חלקית של אותם הרבנים שהיו אז צעירים לימים: ר׳ ישראל אליזרע, המכהן היום כרבה של אשדוד; ר׳ יוסף שרביט, רבה של אשקלון; ר׳ יהושע מאמאן, המכהן כיום כדיין בביה״ד הרבני בבאר שבע״; ר׳ דוד עובדיה, חבר לשכת הרבנות בירושלים; ר׳ רפאל בירדוגו ז״ל, אשר כיהן כרבה של קרית שמואל וקרית חיים בחיפה״; ר׳ שמעון ברור אוחיון, רבה של יפו

תשובותיו עוסקות בכל ארבעת חלקי השו״ע, אף נוגעות בבעיות שהתעוררו בעקבות החידושים הטכנולוגיים. ומשום כר נדרש כמובן, לחיכוכים של חידושים אלה עם קיום המצוות. ולכתחילה בנושא השבת; לזה הקדיש את חיבורו ״כל חדש״. מיגוון רב של תשובות נמצאות בחיבוריו ההלכתיים, כגון הוצאת זרע לשם בדיקת עקרות; שימוש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גויי״־; אם אין חשש איסור רבית בשימוש בבנקים; ומסימני הזמן נטרד, בבעיות שהתעוררו עקב ההתרחקות של דודינו מקיום התורה ומשמירת מצוות; כגון בעיות של נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין; שליח ציבור המתגלח בתער; הליכה בגילוי ראש לגברים; משחקי כדור בשבת; צילום בשבת; כתב צרפתי לענין איסורי שבת; שותפות עם יהודי מחלל שבת, בכור שנולד לאשה יהודיה שהרתה מגוי אם חייב בפדיון; תרומות של יצאניות יהודיות לבית הכנסת, אם אין בהן משום אתנן; שינוי שמות עבריים ללועזיים, ועוד.

 בתשובותיו הוא משתמש בכל הספרות הרבנית העניפה הנמצאת בספרייתו, מהראשונים ועד אחרוני האחרונים חכמי דורו. כמו כן משתמש בספרי הלכה שעודם בכתובים. הוא אינו מסתפק בציון המקורות, אלא גם מצטט את דבריהם, בהנחה שמרבית הספרים שהוא מציין אינם מצויים בהישג ידו של כל חכם

לפעמים נדמה שאין הוא שש להכריע את ההלכה, אלא מציג את כל צידי הבעיה כפי שהם משתקפים בספרות ההלכתית. על כר כתב במפורש מספר פעמים; כמו שמצאנו בתשובתו לר׳ משה חי אליקים, שחתם בדברים דלקמן: ״מעתה אודה ולא אבוש כי אין דעתי מכרעת לשום צד רק אני מאסף לפני רום מעלתו מה שבינותי בספרים וכת״ר דעתו רחבה לקרב או לרחק״.

ראויה לציון תשובתו שפסלה יין שנמזג במים בשעת הכנתו, לקידוש, להבדלה, ולכוס של ברבת המזון ושבע ברכות. דומה כי בתשובותיו הוא נוטה להחמיר; יתכן שנטייתו זו נבעה מתור חרדתו מן ההדרדרות הרוחנית וההתרחקות משמירת המצוות ההולכת ורווחת בקרב היהודים. חרדה שנתן לה ביטוי מפורש בתשובותיו. כגון, כאשר נשאל אם מותר להשתמש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גוי, לאחר שדן בבעיה מן ההיבט ההלכתי ופסק להחמיר, כתב:

ובפרט בדורותינו אלה שנתמעטה היראה וכל יום אזדא ומדלדלא, איו לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. והחירות המדיני [=שויון זכויות] קלקלה כל הדתות … לכן צריכים אנו לעשות גדרים וסייגים ומשמרת למשמרת לכל איסורי תורה ובפרט לשבת החמורה … חרדה מעין זו חזר וביטא בתשובה שכתב מעצמו בלא שנשאל מן החוץ. כאן הוא יוצא כנגד הנוהג שהחל להתפשט בין היהודים לקרוא לבניהם בשמות נוצריים:

בימינו שפשטה החופשיות — ומעט שווי זכויות, פשתה המספחת שהתחילו איזה ישראלים לפרוץ ולשנות את שמם ושם בניהם ולהתכנות ולהקרא בשמות הלועזיים והנכריים, דבר שלא נשמע בארצינו במערב מקודם לזה וחוששני מחטאת… לאחר שהאריך להוכיח את חומרת האיסור, מסיים בפניה לציבור לשמור על טהרת השמות העבריים, ובזכות זה הוא כותב: ״אולי יחונן ה׳ אותנו להשיבנו לאדמתינו, ארצינו ונחלת אבותינו בקרוב, אמן כן יהי רצון״. יראת חטאו וחששו שלא יכשל בדבר הלכה, בולט במכתב תודה שכתב ר׳ יוסף לרבי משה חי אליקים ז״ל, הרב הראשי לעיר קאזאבלאנקה, כאשר שלח לו ספר ״שש אנוכי״ להרה״ג ר׳ שמעון אביקציץ׳

נא ידידי … שמעתי מאיש אחד שכת״ר אסר לקצבים בקאזא- בלאנקה לשום בשר במכונת הקרח הנקרא גלאס״ה ידע רו״מ בת״ר שכבר אני עני כתבתי בזה בספרי הקטן ״כל חדש״\… וכשומעי שרו״מ כת"ר אסר, לבשתי חרדה כי מיראי הוראה אני ובפרט באיסור גדול כזה איסור תורה — איסור דם. לכן כת״ר יודיעני מה משפט הדבר ומה מעשיהו, לידע איזה דרך ישכון אור ואדפיס איזה השמטה בע״ה במפתחות הספר. מתשובותיו נראה כי היה לו ידע נרחב גם בספרות הקבלית\. נחתום פרק זה בתקוה כי נשוב לדון באריכות יתר בדרכי כתיבתו ובשיטתו של ר׳ יוסף, שעה שהוא ניגש לדון ולהכריע בבעיות הלכתיות, כאשר נזכה לההדיר בע״ה כל תשובותיו המכונסות בחיבוריו ״צאן יוסף״ ו״שארית הצאן׳׳.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת קדושים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'50◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

                                                                                               

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם(יט, ב).

כתב הרב יהודה הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו, 'קדושים תהיו כי קדוש אני אלהיכם', פרשה זו כוללת ציווי על הקדושה בכל עניני החיים. 'דבר אל כל עדת בני ישראל', לפי שהכל קדושים מצווה אותם על העדה. לא מבעיא מי שלא נגעה בו מידת הדין, אלא אפילו אותם שנגעה בהם מדת הדין, יהיו מקדשים שם שמים עם אותם שלא נגעה בהם מדת הדין. לפי שאני ה' במה ש'אני ה' אלהיכם', פירושו, שהדין הנוגע בכם הוא רחמים, אני שעושה דין בכם, אני הוא שעושה רחמים באותו דין עצמו.

איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם(יט – א-ב).

כתב הרב יוסף הרוש זצ"ל בספרו אהל יוסף,  ביש להקשות , למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ועוד קשה באומרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי, מה ענין מורא האם ואביו לשבת. ופירושו רבותינו ז"ל (תורת כהנים), כל הפורש מן העריות נקרא קדוש, לכך סמך פרשת עריות לפרשת קדושים. גם בא לרמוז, מי שירא מאביו ואמו ודאי נולד בקדושה, לכך סמך קדושים תהיו לאיש אמו ואביו תיראו. ומן שתי סיבות אלו צריך קדושה.  א. שהשי"ת אלהיכם קדוש.  ב. מצד שאתם מזרע קדושים, זרע אברהם יצחק ועקב ע"ה.  וזהו שאמר 'דבר אל כל עדת בני ישראל', לכן 'ואמרת אליהם קדושים תהיו', עוד אמר 'כי קדוש אני',  וכתוב (דברים כח, ט), 'והלכת בדרכיו', ומה הוא קדוש כך אתה צריך להיות קדוש, וזהו כי 'אני ה' אלוהיכם.

אל תפנו אל האלילם ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם(יט, ד).

כתב הגאון רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבה כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי שבמרוקו, בספרו אור החיים, 'אל תפנו', רצה לומר, לשון פניה לאסור מחשבת עבודה זרה, שלא יהיה פונה בדעתו לחשוב בזה. ולהשכילך על דבר אמת, דע כי בחינת 'אלהים אחרים', תתייחס לה בחינת אחוריים, וכשהאדם חושב בה, הם פונים אותם לצד פנים, והמשכיל יבין. 'האלילים' אמר לשון רבים, לצד שבחינת הרע הוא בחינת הפירוד ואין חלק בה שיהיה לאחד. ולזה כשיזכיר הכתוב אלהים אחרים יזכירם בכינוי הרבים. 'ואלה מסכה', פירושו של דבר אלהים, שהם מסכים מבדילים אתכם ממקור החיים, 'לא תעשו' אותם 'לכם'. הא למדת, שהפונה לעבודה זרה גורם מסך המבדיל בינו ובין קונו. ולזה אמר 'אני ה' אלהיכם', כי במה שישמור עצמו מאיסור זה של עבודה זרה בזה ה' אלוהיו. ובדרך רמז 'ואלהי מסכה לא תעשו', פירושו לא תעשו עצמכם מסכה שאסור להסתכל בכם.

ברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

בשבתות הקיץ. אחר סעודת שחרית, ויש בסמוך לתפלת המנחה, שלומדים בספר משלי ופרקי אבות מספר 'ארבעה גביעים', וההסבר שניהם כתוכחה מוסר ולימוד אורחות חיים לאדם, והיו מסיימים ללומדם עד לחג השבועות. לאחר חג השבועות היו מתחילים בלימוד ספר איוב, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע. לאחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל. ובחודש אלול היו לומדים בספר קהלת ומסימים את לימודו בסוכות. הלימוד היה הן בהבנת הנקרא ולימוד פירושי הפסוקים, והן בשינונם בעל פה, ראה בספר בנאות דשא להרה"צ רבי שלמה אדהן (פרט טז עמוד נא),ובשו"ת שארית צאן (ח"א סימן ל עמוד כו), וכן בספר הנפלא ילקוט שבע (ח"א עמוד לז) וכן מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה השולחן (עמוד קלז אות א).

 
 

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר