עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

קיבוץ נדחי ישראל

א' טבת תשט"ז – 18/12/1955

בתשובה למכתבו של יעקב הרוזן, שליח העליה אז בתורכיה, ציינתי בין היתר …." הנני רואה לנגד עיני 150 כפרים לפחות הפזורים בכל רחבי מרוקו, אשר מעטים מיהודי מרוקו יודעים או ידעו מקודם על קיומם, ואני מקבצם ומביאם לארץ ישראל "

חיסול כפרים בעיר האטלס

ד' שבט תשט"ז – 15/01/1956

"….בהתאם לדרישותיכם דרישותי, הנני להודיעכם שבתאריך 23/01/01956 יעלו על האניה כ-80 משפחות מיתר הכפרים " איית בולי, איית ארבע, דטגונה ותל וואד. אינני סבור כי המחסור בבניינים יחייב בעיכוב עלייתן של משפחות אלה. במקומות שאין עדיין דירות מוכנות, אשפר להסתפק בדיור ארעי. אנו מצידנו נשתדל להכין את האנשים לקראת מצב זה.

כמו כן הנני מביא לידיעתכם את פרטי ההסדר עם הנהלת משרד העליה כאן כדי שתכינו את התנאים הדרושים לקבל האנשים בהגיעם ארצה. כי בנוסך לעולים הנ"ל יעלו גם משפחות הנמצאות במחנה במרסיי מאולבריזה וטאמאזרט.

לאחר מכן עומדים בתור לעליה אנשי ארגון " שובה " ממראכש המונה כ-701 משפחות. עלייתם תתקיים בסוף פברואר או בראשית מרס. אם יש באפשרותכם להקדים עלייתם בשבועיים לפחות, הדבר הוא רצוי מכמה בחינות.

לאחר עליית ארגון " שובה " נמשיך ביתר האנשים בתל וואד המונים 60 – 70 משפחות. אחריהם יגיע התור לאנשי הכפרים איית אגאנאט ואוריקה, המונים כ-80 משפחות. אחריהם אנשי טאזרט ואינתיפה – כ-50 משפחות, ולבסוף אנשי איית בולי ואיית ארבע המונים כ-70 משפחות המיועדות להתיישבות "

הנאה וקורת רוח

י' שבט תשט"ז – 23/01/1956

מן היהודים הכפריים אשר עלו על ידי והגיעו כבר לארץ את המנוחה ואל הנחלה אני מקבל ידיעות טובות, הם מן המכתבים הנשלחים אלי והן מן העתונות לכל גוניה. מובן שזה גורם לי הנאה רבה וקורת רוח. מתוך מכתב לחנה ברוש סארדי

לידתו של מושב דבורה

" אני מקים עתה במראכש ארגון להתיישבות מ-70 -80 משפחות. זהו חומר אנושי מעולה. האנשים הם צעירים בגיל 30 – 35, רובם בעלי הכרה, רמתם התרבותית עולה על הממוצע שביהדות מרוקו…" מתוך מכתב לתנועת המושבים.

קראנו לגרעין " שובה " והוא היום מושב דבורה שבחבל תענך שלא איכזב התקווה שתליתי בו. לארח אישורה של תנועת המושבים וההכנות לקיטת הארגון בארץ שיגרתי לה מכתב ביום 31/12/1955 ובו כתבתי בין היתר …

" נא להודיעני מתי יכול ארגון " שובה " להגיע ארצה, כי מבחינה פורמלית יכולים האנשים לעזוב את מרוקו בשלהי ינואר 1956. עליכם לברר אם מקום התיישבותם מוכן. אבקשכם גם להודיעני מה יעמוד לרשות המתיישבים הבאים למקום : גודל הדירה, מבני המשק למיניהם, כלים, בעלי חיים וכו'…

רצוי לדעת אם יש חשמל במקום ואם אין אימתי יהיה. כל זאת על מנת זהעולים יצטיידו בכלים מתאימים בהתאם למציאות הקיימת "

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות

סם אביטל מעיר כי " במחנה זה נוצר המגע הראשון בינינו – נוער צפון אפריקאי – לבין נוער יהודי מאירופה שלאחר המלחמה, וזה היה מרגש ". בסיום הקורס, לפני חזרתם לארצות המוצא, היה עליהם להישבע אמונים על ספר תנ"ך ואקדח. " המשימה שהוטלה עלי הייתה להיערך לקראת ההעפלה לארץ, אך איש לו יודע איך יתרחש הפלא.

בעוד סם אביטל עושה את דרכו מליון שבצרפת לביתו, קיבל אפרים בן חיים באלג'יר פקדוה משאול אביגור להכין את המעפילים הראשונים. ברגע שיהיו 500 איש מוכנים לעלות – הוא ישלח אונייה. הידיעה תפסה את סם אביטל בשדה התעופה בקזבלנקה לגמרי לא מוכן.

" אכן עם שלם ישב על מזוודות, אלפיים שנה מחכה לגאולה, אבל את המועמדים הראשונים צריך היה לחפש ברחבי מרוקו, עריה וכפריה. ממרוקו תמיד היו עליות ספורות של בודדים או משפחות קטנות שנסעו באופן פרטי בכוחות עצמם לארץ הקודש, אך כאן לראשונה עמדה לפעול מערכת עלייה מתוכננת על ידי מנגנון לאומי 

אפרים בן חיים פתח מחנה עלייה ראשון באלג'יר ב – 29/4/1947 בלי שיהיה לו שום עולה. את אלה היו אמורים סם אביטל ואלי אוחיון לספק. מספר סם אביטל : " אחת החוויות הגדולות ביותר בחיי הייתה ארגונה של קבצת  המעפילים הראשונה.

זה היה בחול המועד פסח תש"ז – 1947. התחלתי לארגן את הבריחה הראשונה ממרוקו כאשר היעד הוא אלג'יר. ארגנתי קבוצה של 43 בחורים ובחורות. זה לא היה קל בתקופה ההיא ללכת ולבקש את הבנות להצטרף למסע הרפתקני מסוג זה.

אין צורך לפרט את הקשר המשפחתי ההדוק שקיים במפחת צפון אפריקאית., שבה כיבוד הורים הוא ערך עליון שיש לקיימו. קשה היה ללכת ולבקש מההורים להרשות לבתם או לבנם לעלות ארצה כשאיש לא ידע לקראת מה הם הולכים.

להפתעתי, למרות זאת זכיתי לקבלת פנים חמה אצל המשפחות שבהן דיברתי על עלייה לארץ ישראל. לא הייתה משפחה אחת שסירבה או אמרה " נחשוב ,. רק שאלו מתי גם אנחנו ההורים נעלה ארצה ונצטרף לבנים. לתומי סיפרתי להם שהדבר יקרה תוך מספר חודשים.

" בליל המימונה שנת 1947 עלו קומץ בחורים ובחורות מתנועת " טרומפלדור " ברכבת מקזבלנקה לאוז'דה. בתחנות ברבאט, במכנאס ובפאס עלו הקבוצות האחרות. כסימן הזיהוי והקשר שלהם ברכבת הייתה שריקת התקווה.

עם שחר הגיעו לאוג'דה. על הרציף עשו היכרות משותפת והתפקדו, ומנו כאמור ארבעים ושלושה. הם הסתדרו בשלשות, לבושים בגדי צופים ותרמילים על הגב. כל הקבוצה צעדה אל עבר הגבול מרוקו-אלג'יריה ללא דרכונם וויזות.

בנקודת הגבול הם הסבירו כי יוצאים למרנייה לפעולת צופים עם חברים מאלג'יר ויחזרו לעת ערב. ואכן דאגו לכך שקבוצת " צופים " חזרה ממרנייה דרך אותה נקודה.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית השגרירים לסולטאן ותשובת

הוזיר לענייני חוץ.

משלחת של זקני קהילת טנג'יר התייצבה בפני השגרירים בעיר זו, שהתכנסו בביתו של דרומונד האי, כדי להעביר להם תלונה שקיבלו מאחיהם בפאס. הוחלט על ידי השגרירים להגיש בקשה לסולטאן באמצעות מוחמד ברגאש, ובו הובעה תקוותם לביטול התוכנית. לפי מצות הסולטאן ענה הוזיר, ובו ככתב את הנימוקים שגרמו להחלטה על הפקעת הקרקע.

ראשית הוא ציין, כל הם בוודאי יודעים שהנוהג בכל הארצות ובכל האומות, כי אם עומדים על כפות המאזניים אינטרס פרטי מול אינטרס ציבורי, האחרון מכריע את הכף. אם צריך להרחיב דרכים, לבנות חומת לערים או להרוס אותן וכן הבתים והחנויות המפריעים לרחובות, מקבלים הניזוקים פיצויים.

מאותה סיבה, אם בית קברות או מקומות קדושים נמצאים בדרך, הדבר לא ימנע מהממשלה להסירם. מה גם שהיהודים עצמם ייהנו מהביצוע של התוכנית. כמה מזקני היהודים בעלי ממעמד הסכימו עם צעדים אלה.

יש בידינו הצהרה חתומה על ידם ובה מכירם בתועלת שתצמח לאנשים החיים, שהאינטרס שלהם קודם לזה של המתים. נוסף לכך מדובר רק בשטח קטן בו מצויות מצבות עתיקות שרק שרידים מועטים נותר מהן, וכן כמה מצבות חדשות שייעקרו.

הביצוע על התוכנית יועיל לארמון המלוכה וגם ליהודים, שתהיה להם הגנה טובה יותר מפני מתפרעים הבאים מחוץ לעיר. הם יפוצו על ידי מתן חלקה אחרת טובה יותר, במקום זו שתופקע. כל זה הוסכם על ידי הזקנים הנ"ל כשנודע להם הועלת שתצמח גם להם. ואילו המתנגדים אינן מודעים לאינטרס הציבורי שבביצוע התוכנית.

הוזיר כתב כי אילו הממשלה לא הייתה משוכנעת שאין בתוכנית משום פגיעה חמורה, כי אז היה הסולטאן מתייחס לאזרחיו המוסלמים וליהודים כמו לבנין הם, ואין הוא חפץ שאלה ייפגעו. הכותב מסיים שהוא משוכנע כי לאחר ההסבר הדבר יובן כראוי, ההפקעה תבוצע לתועלת הציבור. 

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו

ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום

חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הנימוק להצדקת ההפקעה והסכמת הדיפלומטים.

תשובת הוזיר הועברה על ידי דרומונד האי לשר החוץ ב – 24 במרס, והוא הוסיף פרטים שאינם במכתבו של הוזיר. נודע לו שהסולטאן הוסיף אגף לארמונו הסמוך לבית הקברות היהודי, כמו כן מתכוון הוא לפתוח שער קדום ברובע של הארמון בו עברה לפנים דרך, בה נמצא עתה בית הקברות היהודי.

הסולטאן גם מתכנן לבנות בתי משמר לחיילים שישמרו על השער. הוא הוסיף כי הסכמת כמה ממנהיגי היהודים התקבלה הודות לעובדה שהמשמר הנ"ל יעניק להם יתר ביטחון מהשבטים שמחוץ לעיר. ההוצאות להעברת המצבות יכוסו מקופת הסולטאן. ולבסוף, החלקה החילופית שתימסר להם, תגודר בחומה.

על רקע תנאים אלה הודיעו כמה מהנציגים הדיפלומטיים לדרומונד האי, שהם אינם מתכוונים לפנות לשלטונות של מרוקו בנדון. וכן גם דעתו של השגריר הבריטי, בשאר גם בלונדון נוסרו מצבות לשם הפיכת בית הקברות למקום מרגוע, כפי שראה בעיתון לפני כמה שבבועות.

שר החוץ הבריטי אישר את מסקנתו של דרומונד האי, והעתק מכתב הנ"ל הועבר על ידי משרד החוץ לאגודת חיים. מזכיר האגודה הביע תודה והוקרה במכתבו ב – 20 באפריל 1877 על הטרחה של הממשלה הבריטית בנידון.

הנושא שוב נדון על ידי אגודת אחים בשנה שלאחריה, בעקבות מידע שהגיע אליה כי יהודי פאס מתנגדים להפקעת שטח מבית הקברות. הם מודעים לעובדה שכמה יהודים מסרו לשלטונות במרוקו שלא נשקפת התנגדות רצינית אם החלק המופקע ייהפך לגינתו של הסולטאן.

המועצה קיבלה בסיפוק את התערבות הממשלה הבריטית בפרשה, שהודות לה זנח הסולטאן לעת עתה את תוכניתו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס.

התעודות שאת תוכנן סקרנו לעיל מוסרות מידע על הפעולות לביטול ההפקעה של בית הקברות היהודי העתיק, תגובת היהודים לגזירה, ולבסוף ההסכמה של השגרירים האירופים ומשרד החוץ הבריטי להחלטת הסולטאן, לאחר שהוסברה התועלת לציבור.

הנושא לא ירד מהפרק. כפי שפורסם ב " החבצלת ", בז' שבט תרמ"ב שנת 1882 הודיעו מפאס שהממשלה רוצה להפקיע חלק גדול משטח בית הקברות שהיה בידיהם מימי קדם. 

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

   ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה   

קדושת ירושלים

אחת השאלות הקשות, השנויות במחלוקת בינינו לבין שכנינו המוסלמים, היא שאלת ירושלים הקדושה גם לנו, גם להם. מתעוררת השאלה: כיצד קרה הדבר שירושלים, שכה רחוקה מחצי־האי ערב, קדושה גם למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי־דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו גם עוררין על תפיסה זו?

אין ספק שקדושת ירושלים באיסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האיסלאם. רעיונות־היסוד של האיסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין האדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני־אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות — כל אלה רעיונות שהגיעו אל האיסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. בתוך המכלול העשיר הזה הגיעו גם הרבה פריטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, קדושת ירושלים.

כך, למשל, אנחנו יודעים שהמוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל־מדינה, לאחר ה״הג׳רה״ של מוחמד ממכה לאל־מדינה. לכן, אחד משמותיה של ירושלים באיסלאם הוא עד היום ״אולא אל־קיבלתיין — דהיינו: הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באיסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, הקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.

מדוע לאחר הניתוק של האיסלאם מעל היהדות והנצרות, ולאחר שהפך לדת עצמאית ערבית שורשית, לא נותקה גם ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית? וכיצד זכתה קדושתה לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר? אולי התשובה על השאלה הזאת נתונה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 — זמן קצר לאחר מותו של מוחמר — נכבשה ירושלים על־ידי הצבאות הערביים הפורצים מגבולות חצי־האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה — הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באיסלאם. אגב, היהודים שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על־ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנץ המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה — כגון בספר אפוקליפטי בשם ״נסתרות דרכי שמעון בר־יוחאי״ המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים.

מסגדי הר־הבית

להקמת בית המקדש, כידוע, לא הגענו — אבל עומר, החליף השני באיסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר־הבית וציווה לנקותו מן האשפה הרבה שנצטברה בו במשך הדורות. לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו במקום נתלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאיסלאם, בשם כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן ה״חברים״, החכמים היהודים. והנה בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר־הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבלבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בלבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר, ״באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת את נעליך טרם עלותך להר־הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר־הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד״.

על כן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר־הבית, כרי למנוע מן המוסלמים השתחווייה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי מסורתנו, מקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באיסלאם גם לאחר שהר־הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באיסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה — במסגד אל־אקצא שבדרום הר־הבית — מפנים הם את גבם לקודש הקודשים ולאבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית מוסלמית

From Wikipedia, the free encyclopedia 

Ka‘ab al-Aḥbār (Arabic: كعب الأحبار‎, full name Abū Iṣḥaq Ka‘b ibn Mati‘ al-Humyari al-Aḥbār) was a prominent rabbi from Yemen who was one of the earliest important Jewish converts to Islam. He is counted among the Tabi'inand narrated many Isra'iliyat. He was an influential figure in the reigns of the Khalifs Umar and Uthman. Associated with the development of the Sunni tradition, Ka'ab's influence is deprecated within the Shia tradition of Islam.

Ka‘ab was a Jewish Rabbi, who moved from Yemen to Bilad al-Sham (Syria). He was of the clan of Dhu Ra'in or Dhu al-Kila. Ka‘ab came to Medina during the time of Umar where he converted to Islam. He lived there until Uthman's era. Ka‘ab did not meet Muhammad.

Ka‘ab accompanied Khalif Umar in his voyage to Jerusalem (Al-Quds). It is reported that when Umar marched into Jerusalem with an army, he asked Ka‘ab: "Where do you advise me to build a place of worship?" Ka‘ab indicated the Temple Rock, now a gigantic heap of ruins from the temple of Jupiter. The Jews, Ka‘ab explained, had briefly won back their old capital a quarter of a century before (when Persians overran Syria and Palestine), but they had not had time to clear the site of the Temple, for the Rums (Byzantines) had recaptured the city. It was then that Umar ordered the rubbish on the Ṣakhra (rock) to be removed by the Nabataeans, and after three showers of heavy rain had cleansed the Rock, he instituted prayers there. Umar is said to have fenced it and, some years later, an Umayyad Khalif built the Dome of the Rock over the site as an integral part of the Aqsa Mosque. Until this day, the place is known as ḳubbat al-ṣakhra, the Dome of the Rock.

According to tradition, Ka‘ab believed that "Every event that has taken place or will take place on any foot of the earth, is written in the Tourat (Torah), which God revealed to his Prophet Moses" He is said to have predicted the death of Umar using the Torah. According to one narration, Ka‘ab told Umar "you ought to write your will because you will die in three days." Umar responded "I do not feel any pain or sickness". Abu Lulu assassinated Umar two days later.

After Umar's death Ka‘ab went to Syria and became one of Mu‘awiyah's advisers. He died in Himsduring the Caliphate ofUthman, said to have been over 100 years of age.

Abd Allah ibn Abbas disputed a view attributed to Ka'ab that "that on the day of the judgement the sun and the moon will be brought forth like two stupefied bulls and thrown to hell". According to Al-Tabari Ibn Abbas responded "Kaab is a liar!" three times, quoting the Quran that the sun and moon are obedient to Allah. He accused Ka'ab of trying to introduce Jewish myths into Islam

Further information: Isra'iliyat

Within the Sunni tradition Ka'ab is seen as a trustworthy scholar. Ibn Hajar Asqalani, a 14th-century Sunni Shafi'i scholar, wrote,

Ka`b Ibn Mati` al-Himyari, Abu Ishaq, known as Ka`b al-Ahbar, is trustworthy (thiqah). He belongs to the 2nd [tabaqah]. He lived during both Jahiliyyah and Islam. He lived in Yemen before he moved to Sham [~Syria]. He died during the Caliphate of `Uthman exceeding 100 years of age. None of his reports are in al-Bukhari. He has one narration in Muslim from Abu Huraira from him on the authority of al-A`mash from Abu Salih.

Within the Shia tradition Ka'ab is seen as an unreliable figure. Muhammad al-Tijani a 20th-century Shi'a scholar writes that "He was a Jew from Yemen who pretended to have embraced Islam then went to Medina during the reign of Umar ibn al-Khattab."Muhammad Jawad Chirri writes, after having quoted a hadith, "This dialogue should alert us to the deceptive and successful attempt on the part of Ka'b to influence future events by satanic suggestions. It contains a great deal of deception which produced many harmful results to Islam and the Muslims."

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة

كعب بن ماتع الحِميّري ويكنى بأبي إسحق كان عالماً بالإسرائيليات وتفسير آيات القرآن ^[1] كان كاتباً ويسمى بالـ"حبر" وهو أشهر المسلمين من أصول يهودية ورواياته وتفسيراته لبعض الآيات وقصص الأنبياء والأقدمين هي مصدر روايات كثيرة للصحابة والتابعين ^[2] كان له معارضون من الصحابة أو من الإخباريين الذين اتهموه بمحاولة إقحام يهوديته في الإسلام وللشيعة موقف منه ^[3] وكان مقربا وجليساً لعمر بن الخطاب وعثمان بن عفان وعبد الله بن عباس ومعاوية بن أبي سفيان.

ولد كعب في بيت يهودي من يهود اليمن وهو حِميّري بالحلف فاسمه عبري محرف إلى العربية فكعب اسم منتشر بين يهود شبه الجزيرة العربية وهو تحريف للاسم العبري "عقيبا" وماتع اسم غير عربي على الإطلاق وليس معروفاً^[4] نسب إليه المؤرخون اللاحقون سلسلة نسب وكالعادة أغلب الظن أنها مختلقة وخيالية  ورد أنه أسلم خلال خلافة أبي بكر الصديق وقيل خلافة عمر وقيل أنه أسلم قبل وفاة النبي محمد عندما أرسل علي بن أبي طالب لليمن ووردت عدة روايات حول سبب إسلامه منها أنه آمن بعد أن رأى صفات النبي محمد في التوراة فيما يزعمون  وقد كانت مسألة ذكر النبي محمد في كتب اليهود وفق اعتقادات المسلمين، تشغل بال الكثيرين بمن فيهم الصحابة والتابعين والمؤرخين والمحدثين وعوام الناس فكان كعب وأمثاله مصدرهم لمثل هذه القضايا والأمور  ومن الأمثلة على سعة علمه وتبحره في علوم اليهود حكاية أوردها الطبري في تفسيره لآية :"يا أخت هارون ما كان أبوك إمرأ سو ء وما كانت أمك بغيا" فقال كعب أن هارون المذكور ليس بهارون أخ النبيموسى فكذبته عائشة فرد قائلا :" إن كان النبي قال هذا فهو أعلم وأخبر وإلا فإني أجد بينهما ستمائة سنة" فسكتت عائشة اتهم كعب كثيراً في كتابات متأخرة منها أنه كان مشاركا في مؤامرة اغتيال عمر بن الخطاب وجاء فيها أنه أنذره بمقتله بثلاثة أيام زاعمين أنه قال لعمر أنه وجد ذكره في التوراة. ويرجح عدد من الباحثين أنها القصة مُختلقة لإنه لو كان كما روى أولئك الرواة لعد شريكاً صريحاً في المؤامرة وقُتل على إثرها ولكنه لم يُقتل بل عاش إلى خلافة عثمان  فعبيد الله بن عمر قتلالهرمزان الفارسي وإبنة أبو لؤلؤة الصغيرة فلو كان كعب معهم لما تردد في قتله. توفي قبل مقتل عثمان بن عفان بسنة ودفن في حمص وقيل في دمشق ورأي ثالث فيالجيزة 

•  טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון.

סוף פרק התחדיד

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחת דוייב

המרוחם, הותיק, חמר חדת עתיק, גזע איתנים, גבורים אנשי השם, הצדיק ר׳ משה הוליד: יצחק.

איש גבור חיל, המכונה דוייב, גברא רבא ותקיפא, מחזיר מלחמה שערה, משכים ומעריב, ירא אלהים וסר מרע, גבורה ויראת ה׳ במקום אחד, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: משה, אהרן, עווישא, סעידא.

הנכבד ויקר, רודף צדקה וחסד, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: רפאל, יצחק, שמעון, אברהם, נונא, זהירא, מאחא.

הנבון וחכם, ביתו פתוח לרווחה, רחים רבנן, שמו נודע בשערים, נשיא הקהילה בתאוורירת, הצדיק ר׳ אהרן בן סוסאן הנז׳ הוליד: יהודה, יעקב, סוליקא.

המרוחם, איש אמונים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: יצחק, יהודה, רפאל, רהיט, סיסי, ג׳ולייט.

משפחת בו סבנייא

חכם ותיק, חמר עתיק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, החסיד ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: דוד.

בן איש חיל, אבן הראשה, מר קשישא, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, קמרא.

איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, שב וישיש, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אסתר, פראווח, סלטאנא.

הזקן הבשר, מנא דבשר, מלא מצוות ברמון, איש חברה קדישא בקהילת אחפיר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה (ליאון), מסעוד, רחמים, שמעון, דוד, מאיר, פריחא.

המנוח, נבון ויקר רוח, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ ראובן סן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, מכלוף, יעקב, אברהם, מרדכי, דוד, משה, סעאדי, חנאני.

—

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אשת המוהל

כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.

מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.

שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.

כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו

ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)

כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.

מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.

במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.

תולדות ר׳ יעקב פינטו

הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.

חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.

בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.

עוד כינוהו^: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.

כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.

צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.

וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.

גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.

זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.

ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.

עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.

היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.

בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.

לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.

ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.

אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.

כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".

ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.

כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של  הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.

מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.

לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי,  הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.

בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.

אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.

הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.

השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.