ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה..ג'אק אוחיון זיכרונות מה"בלד"י אי-שם בהרי האטלס
עדות
ג'אק אוחיון
זיכרונות מה"בלד"י אי-שם בהרי האטלס
מסעי הארוך הראשון, בחודש אוקטובר 1959 כדי לדייק, הביא אותי אל מקום שכוח-אל, תהלה אשר בהרי האטלס, במחוז סוס. לא היה ולו רמז אחד כי עמדתי לחיות, בהיותי בן 17 בקושי, באווירה מוזרה וקדומה, אם כי מרתקת ומעשירה באותה מידה, בגין מאפייניה החברתיים והתרבותיים.
המסלול תהלה-תפראוט-תיזניט עתיד היה להפוך לנתיב ההימלטות שלי, אשר דרכו הצלחתי להשתחרר מעול הבדידות. בזכותו גם נחשף בפניי יופייה של הארץ. התרגלתי לנופה הציורי. מתזניט, חציתי תחילה איזור גדוש בחוות ובמשקים לגידול בהמות, עד ואדי עסקה. מאחוריהם התנשאו ההרים עתירי הגוונים, החל בוורוד, עבור בסגול וכלה בחום שחום. האוכלוסייה הייתה מורכבת מתשלחים (ברברים), החיים בכפרים אשר בתיהם בנויים מאדמת פיזה, ברברית, הווה אומר מאדמת חימר. הנשים נראו יותר בשדות ולאו דווקא בבתיהן. הן חרשו ועסוק במלאכות של גידולי השדה.
מעבר קרדוס, המתנשא לגובה של 1,100 מטר, חשף לעיניי חזיונות קסומים ומדהימים, והמבט יכול היה להגיע עד לעמק עמלם ואף עד תפראוט, על מטעי התמרים, השקדים ועצי הארגאן שבה. לימים, ובמשך כל הטיולים שלי, למדתי להעריך את טעמו של הקורנית ושל התרזה אשר בשבילי ההרים, בהם פסעתי בהתפעמות. מוגדור וחומותיה, הים וחופו לא היו עוד אלא זיכרונות רחוקים, אשר טבעו במצולות שהפרידו אותי באופן גיאוגרפי מעיר מולדתי.
מספר חודשים לאחר מכן, עמדתי מול הצורך להתמודד עם אתגר נוסף. אכן, אך בקושי הספקתי להתרגל לתפקידיי הרבים, נתבקשתי וגויסתי, להפתעתי הרבה, למשימה לא פחות מקודשת: הציונות והעלייה. בלב לבו של החורף התדפקו על דלתי בחצות הליל, ללא כל הודעה מוקדמת. מצאתי את עצמי עומד מול שני גברים אלמוניים, אשר הזדהו כשליחים ציוניים. הצטרפתי לתוכנית הפינוי המחתרתי שלהם של קהילות המחוז בדרכים סודיות אשר הובילו למקום העלייה לאנייה, אי-שם על החוף.
באותה תקופה, רעש האדמה אשר הרס כליל את עיר החוף אגדיר, בסוף חודש פברואר 1960, זעזע את כל הקהילות היהודיות שבמרוקו. בני משפחתי וגם אני נאלצנו להתמודד עם מותם הטראגי של קרובינו ובני עמי. היינו שרויים בעצב ובחרדה, בעוד אנו תרים אחר ניצולים בין ההריסות. הזיכרון שאני שומר מאותו מסע שהביא אותי לאגדיר למחרת האסון, כשאני מלווה בעמית מוסלמי, מטריד אותי עד עצם היום הזה, ולאחריו, המסע הממושך והמייגע על מנת לשוב לעיר מולדתי, בעודי מזועזע ושרוי באבל.
השיבה לעבודתי נעשתה דרך מרקש, ולאחר מכן בחציית ההרים הגבוהים של האוקיימדן והטיזי-נ-טסט בואכה תפראוט. חזרתי לעבודה, חרף החוויות הקשות שחוויתי במהלך כל אותם ימי מסע, בהיותי מודע לאחריות הרובצת עליי ולטיבה של שליחותי. עם השליחים הציוניים לא יצרתי מיד קשר, אלא רק לאחר העברתי לאינזגאן. שם נפגשתי שוב עם המורה לעברית שלי, יהודה מויאל(אשר הפך בינתיים לידידי), עמו עמלתי לפתיחתו מחדש של מרכז כי״ח, על מנת להבטיח את רציפות השיעורים בעקבות היעלמותו של ביה״ס באגדיר. באותה עת, העלייה לישראל נהייתה מותרת וחופשית.
תקופה המחתרת תמה. לא אוכל לסיים בלי להזכיר חוויה נוספת, מעניינת ומרגשת. במאי צרפתי בחר בכפר שלנו כדי לביים בו את הסרט התנכ״י "רות המואבייה", וגם הפעם פנו אליי. הנה כי כן, מצאתי את עצמי מעורב בפרויקט שראוי היה לנהלו היטב בתנאים של אז. למרות התנגדותם הראשונית של בני המקום ליטול בו חלק, הצלחנו, הרב ואנוכי, לשכנע אותם אודות היתרונות החומריים והחינוכיים הטמונים במפעל מעין זה. בזה האופן, השתתפו כנציבים בסרט הגברים וכמוהם הנשים, בעוד הוטל עליי לככב בתפקידים הראשיים על פי סוג הבגד שהולבשתי, כרות או כבועז באמצע שדות מרהיבים בגוון זהוב של חיטה ושל שעורה. הוכתרתי בתואר של עוזר במאי ותסריטן באותו סרט, אשר הופק עבור הטלוויזיה הצרפתית.
באותם ימים, גל אדיר של התלהבות שטף את כפרנו הקטן. המבצע הקולנועי יצר בקרב אחיי היהודים מעין פריקת עול. ידוע ידעתי כי אוכל ביום מן הימים לפגוש מחדש את תמונותיה של הרפתקת נעורים ולראות שוב את הפנים הרבות של הילידים, אותם הכרתי במהלך שהותי, אשר השרו בי רגעים בלתי נשכחים של אושר. אין לי ספק כי עלה בידי, באמצעות שיעוריי ופעולותיי, להקנות להם תחושה של גאווה ושל ביטחון עצמי, הכול בזכות אווירה של סולידריות, של חמלה ושל ידידות כנה.
עזבתי את תחלה בעודי מלא מרירות ובלב כבד, כשאני מבטיח לעצמי לשוב אליו לפני התרוקנותו בשל גל העלייה המסיבי שעמד להתרחש. למרבה הצער, לא הספקתי כיוון שהעזיבות הראשונות החלו במהרה.
מאז, אני משתייך למשפחה יהודית רחבה מעל ומעבר לאופק. אני שומר בהקפדה את הזיכרונות בלבי. הרי הכול אימצו אותי באהבה אין קץ. זכיתי להשתתף בשמחותיהם ובצערם של תושבי תהלה. המסורת והמורשת שלהם הטביעו בי חותם לעולמי עד.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
COMMUNAUTE JUIVE A CEUTA AU DEBUT DU XVIIe RELATIONS DES JUIFS AVEC LA POPULATION CHRETIENNEET LE GOUVERNEUR.
Reponse :
Le rabbin Juda Ayach – Rabbin d'Alger de 1728 a 1756, il mourut a Jerusalem en 1760. Il était extremement repute dans tous les pays mediterneens – conclut, apres un long examen des problemes poses, que le mari ne saurait etre releve du serment prete a sa femme. II ne se trouve pas dans un cas de force majeure, et doit obtenir le consentement volontaire de sa femme pour ne plus y etre tenu. D'ailleurs meme si elle lui donnait son accord, il devrait craindre pour son ame a cause des souffrances de cette pauvre femme qui a attendu si longtemps en vain. Les dettes dont il excipe pour justifier son refus de revenir au Maroc ne sont pas une raison suffisante: "II est en droit d'esperer arriver un jour a un compromis, comme il est de coutume. D'ailleurs, sa femme est reputee etre arrivee a un arrangement avec plusieurs creanciers, et il reste peu de dettes. De plus il pourra frapper aux portes des villes pour quemander: un homme instruit comme lui peut etre assure de ramasser chez des personne charitables plus qu'il ne doit. II pourra retourner chez lui en paix." D'autres moins grands que lui, 1'on deja fait avec succes. II risque d'ailleurs de donner un mauvais exemple et on ira a 1'etranger epouser une deuxieme femme apres avoir abandonne la premiere. "Dans nos regions, il y a toujours beaucoup d'hommes qui ont fui leur residence habituelle, a la suite de dettes, ou pour d'autres raisons graves et nombreuses. Nous n'avons jamais permis a un homme marie chez lui de se marier a nouveau ailleurs, meme quand il ne s'est pas engage par serment envers sa femme. Quand nous avons la possibilite de le faire rentrer chez lui, nous ne cessons de l'y inciter. Ceci arrive quotidiennement… Qu'il ecrive donc a sa femme afin de l'apaiser et de l'inciter par tous les moyens a se joindre a lui, et pour inciter ceux de ses proches pour qu'ils l'y poussent! S'il n'y parvient pas, il n'aura pas d'autre issue pour lui que de retourner chez lui et dans son pays •.." Le 3 Ab 5492. 25 Juillet 1732, la suite donnee a cette sentence n'est pas connue.
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה, על שזיכני לעסוק בשירה והלכה. וכדברי פרופ׳ אהרן מירסקי זצ״ל: ״אי זו היא האומה הכותבת חוקיה בשיר, ומשוררת את משפטיה. מנגנת את מצוותיה, טובלת את דיניה בקבים של יופי, כאומה זו האומרת: ״זמירות היו לי חוקיך״.
הקדמה
משפחת אבן צור באה לפאס עם מגורשי ספרד. רבי משה אבן צור (רמב״ץ) היה גדול בתורה ובקבלה. מתחת ידיו יצאו שלושה ספרי שירה לתורת הקבלה. בעקבות ר׳ משה קורדווירו והאר״י, כתב את ספרו הראשון ׳מערת שדה המכפלה, והוא נמצא בידנו. הספר השני ׳פרדס רמונים׳ לא הגיע לידינו. והשלישי, ׳מבוא שער השמים׳, נמצא בבית הספרים הלאומי כ״י מס׳ .2185 JTS
כתיבת עיקרי תורת האר״י בשיר – זהו חידושו המיוחד של רמב״ץ. שיר זה הנו ראשוני בעניינו, שכן קודם לו לא מצאנו פייטנים שכתבו את עיקרי תורת האר״י בשיר. איש אשכולות זה כתב גם ספר פיוטים בשם ׳צלצלי שמע׳, אותו חתם בשנת 1712. לאחר מכן ניגש לכתוב שירה המיועדת לכלל עם ישראל ועניינה דיני השולחן ערוך (שו״ע), הלא היא אזהרות ׳משכיל שיר הידידות׳ (מש״ה). רמב״ץ כתב את פיוטי ההלכה שלו על פי סדר הסימנים בשו״ע. לפניו לא מצאנו בשום קהילה פיוטי הלכה על פי סדר הסימנים של השו״ע, וזהו כאמור חידושו הגדול של רמב״ץ. בדרך זו הוא ביקש להפיץ את השו״ע, מאחר שסבר שיש לנהוג על פי פסקיו של רבי יוסף קארו. העיון בשירה זו מוכיח כי הוא פרץ דרך, שעה שרצה לכתוב בשיר את כל הדינים אשר הובאו בבית יוסף. אלא שבפועל הצליח רמב״ץ לפייט למעלה ממאתיים ועשרים סימנים מאורח חיים, דיני התפילות לימי החול, שבת ומועדים.
בספר שלפנינו שני חלקים. בחלק המבוא הצגנו את השירה בצפון אפריקה ואת שירתו של רמב״ץ. שאלת היסוד שעמדה לנגד עינינו היא, אילו אמצעים נקט רמב״ץ שעה שבא לתת לבוש שירי להלכות הכתובות בפרוזה משפטית עניינית. שכן, כל פייטן שבא לכתוב דברי הלכה בשיר נדרש לנהוג בזהירות, כדי שלא לסטות מהניסוח הקזואיסטי או הנורמטיבי של החוקים. עם זאת, ברור שהמחבר ביקש להקנות מאפיינים פיוטיים ללשון ההלכה. רמב״ץ אכן נשען על לשון השו״ע, אלא שהוא השתמש בטכניקות שונות, ועל פיהן ניסינו להעמיד פואטיקה לשירת ההלכה שלו. הוא משתמש במילות מפתח מתוך השו״ע, בהנחה שהקורא מכיר מילים אלו, ויוכל להשלים את החסר מתוך השו״ע עצמו. במקומות שונים מתעלם הפייטן מדינים שנזכרו בשו״ע ושלא נהגו בימיו. יש שהוא נוקט את טכניקת המדרג מתוך מטרה דידקטית, ומביא דינים שלא על פי הסדר בשו״ע כי אם מןהחמור אל הקל. לעתים מאחד רמב״ץ את הדינים לפי סוגם, למרות שנזכרו בסעיפים שונים בשו״ע. דרך אחרת היא שימוש בביטוי משותף למספר דינים, וכן שינוי סדר המילים המובא בשו״ע. יש שהוא עושה זאת לצורך אקרוסטיכון או חרוז, ויש שבדרך זו הוא מדגיש איבר כל שהוא מהניסוח ההלכתי של מרן. יש שהוא משתמש בלשון מצומצמת ויש שהוא כותב בהרחבה, בהבעה נעימה ונינוחה כמי שבא לפייס את מקיים המצוות ולעודדו במאמציו להתמיד בקיומן המדוקדק של המצוות. בחלק השני של ספרנו העמדנו מתוך כתבי היד מהדורה מדעית מנוקדת ומפורשת לשירת ההלכה של רמב״ץ. ספר זה, כמו ספרי שירה ופיוט קודמים שזכו למהדורה מדעית, מוסיף נדבך לחקר היצירה העברית לדורותיה ולמרכזיה השונים.
ראשיתו של ספר זה בעבודת הדוקטורט שכתבתי באוניברסיטת בר אילן בהדרכתו המסורה של פרופ׳ בנימין בר תקוה, שגילה לי פנים שוחקות, ואני מודה לו על עצותיו והארותיו שליוו אותי בכל שלבי הכתיבה. הוא גילה את כתב היד של האזהרות בשנת תשמ״ז בספרייה הבריטית בלונדון(כת״י 10197 0R). והביאו ארצה. תודה והוקרה לפרופ׳ אפרים חזן, על שהואיל לעיין מפעם לפעם בפרקים בעבודת הד׳׳ר ולהאיר את דרכי. זה המקום להזכיר את פרופ׳ אהרן מירסקי זצ״ל, שהנחה אותי בכתיבת העבודה לתואר M.A. עבודה זו עסקה באזהרות רב סעדיה גאון, והיא נטעה בי את הרצון להמשיך ולעסוק בשירת ההלכה.
חובה נעימה היא לי להודות למכון לתצלומי כתבי היד העבריים שליד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. אני מודה לרב ד״ר משה עמאר העומד בראש המכון ׳אורות יהדות המגרב׳ , ולעובדי המכון שלא חסכו כל מאמץ להוציא את הספר מתוקן וראוי. תודה לעורך הלשוני אמנון ששון שהואיל לקרוא את הספר, העיר והאיר נקודות שונות,למען יהיו הדברים מנוסחים וערוכים כהלכה, דבר דבור על אופניו. שלמי תודה לקרנות שסייעו בידי בהוצאה לאור של ספר זה, לקרן עקביהו ולקתדרא לחקר הפיוט על שם ח״מ ליהמן ז״ל שבאוניברסיטת בר אילן. כמו כן תודה לקרן עמו״ס שליד בית הנשיא.
אחרונים אחרונים חביבים, רעייתי מנשים באוהל תבורך, בני ובנותי שגילו הבנה ותמכו בי לאורך כל הדרך, כדי שאזכה להוציא את הספר לאור. ימלא ה׳ כל משאלות לבם לטובה.
אחתום בהודאה לבורא עולם שזיכני לסיים את המלאכה
יוסף גבאי
שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו
35 – השריף שנשרף בשנאתו ליהודים
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
35. השריף שנשרף בשנאתו ליהודים
בימים ההם שלטו בערי מארוקו נציבי המלכות, וגם בעיר קאסבה־טאדלה שלט נסיך מוסלמי ששלטונו היה בלתי מוגבל. השולטן הזה היה אוהב יהודים וקירב אליו את הרב של העיר — תלמיד־חכם מפורסם — כדי שישמש לו כיועץ בענייני המדינה. היה השולטן מקשיב לעצותיו הנבונות של הרב ומכבדו ביותר.
בקאסבה־טאדלה התגורר גם שריף קנאי מאוד, אדוק באמונת מוחמד, צורר יהודים ומכשף. רכש לו שריף זה אהדה גדולה אצל האספסוף, שהאמין בו אמונה עיוורת. הכול חשבוהו לעושה נפלאות, היכול לעלות לשמים בכל עת שירצה. שם הוא אוסף— כך האמינו בני העם הפשוט — כסף, זהב ואבנים טובות, ובשובו לארץ הוא מחלק אוצרות אלה בין אוהביו. השולטן התחשב בהשפעתו הכבירה של השריף על ההמונים, והיה משתדל להחניף לו ולמצוא חן בעיניו.
יום אחד החליט השולטן להושיב את השריף בסוד אנשי המלוכה, כדי לזכות על־ידי כך באהדת נתיניו. הוא שלח את עבדו, נאמן ביתו, אל השריף והזמינו לבוא אליו. אך השריף דחה את ההזמנה. באיגרת־תשובתו כתב! ״כבוד המלך וראש המאמינים! אינני יכול לבוא אל ארמונך בזמן שהכלב היהודי יושב בקרבתך, ואתה, המוסלמי, מקבל עצות מפיו. רק כאשר תיפטר מן היהודי, אקבל את הזמנתך ואבוא אל היכלך״.
שלח אליו השולטן שליח שני והזמינו לפגישה בארבע עינים, שלא בנוכחותו של הרב. הפעם קיבל השריף את הזמנת השולטן, והוא בא אל ארמונו. בשיחה עם השולטן הוסיף השריף להשמיץ את הרב:— איך אוכל לראות את היהודי בחברתך, אדוני השליט, כאשר אני מתפלל בספר הקוראן הקדוש ? שומר אני על אמונתי לנביא מוחמד ולבתו, פאטימה הזוהרת, ואינני יכול ואינני רוצה להתפלל בנוכחותו של כופר.
ענה לו השולטן:— אדוני! את היהודי, שהוא רב העדה היהודית בעיר, לא אוכל לגרש בבושת פנים מעלי, אחרי ששירתני באמונה ובמסירות במשך שנים רבות. עוצה לי עצה, השריף, כדי שדבר זה ייעשה בצורה נאותה.
הציע השריף:— כאשר אכנס אני אל אולם הישיבות ואראה את היהודי יושב במקומו, אגיד לו: ״קללת אללה עליך, היהודי״. ואז יבין הרב, כי לא אתה אלא אני משלחו. הסכים השולטן:— יהי כדבריך, השריף הקדוש. למחרת היום הגיע השריף לחצר המלוכה, נכנס לאולם־הישיבות, שבו ישבו שרי המועצה העליונה, והרב היהודי יושב בין המסובים. פנה השריף אל הרב:— קללת אללה עליך, היהודי! שים נעליך־חרפתך על כתפיך!
קיבל הרב את דברי השריף כעלבון לכבודו ולכבוד עדתו, והוא קם ללכת באומרו:— נטלתי את חרפתי על כתפי ושלום על כולכם!— והוא יצא את הארמון בכעס.
בלילה לא עצם הרב את עיניו. מחשבות רבות התרוצצו במוחו: איך להיפטר מן הצורר הגדול, שגנב את לב השולטן, ואיך להענישו. והרי רשע קנאי זה, שהוא זרע טמא, עלול עוד לגרום צרות צרורות לקהילה היהודית בקאסבה־טאדלה ולכל עדת בני ישראל במדינת מארוקו, חס ושלום. החליט הרב לקרוא לעצרת מיוחדת את כל טובי העיר, ובמיוחד את הסוחרים ואת הצורפים, כי יהודי העיר התפרנסו בעיקר ממכירת תכשיטים, ובין בעלי־המלאכה הצורפים היו אנשים, שרכשו להם שם כאומנים מעולים.
סיפר הרב לכל הנאספים את סיפור המעשה:— השריף־המכשף יושב בחצר המלך והוא עלול לגרום צרות רבות לקהילתנו הקדושה. עלינו לטכס עצה בעוד מועד.— ביקש הרב את הנוכחים להיות אתו בעצה אחת בכל מה שיחליט.
הסכימו הנכבדים לשמוע בקול הרב. וזה קרא אליו את רבי יחיא הצורף, שהתפרסם במעשי ידיו בכל מארוקו, וביקשו לעשות זוג נזמים, מעשה חושב, מלאכה מפוארת ומשובצת אבני חן, שכמוהו אין בכל קצווי המדינה. כן פקד עליו לא לעשות זוג דומה ולא למכור זוג זה בעד כל הון שבעולם.
לא עברו ימים רבים ורבי יחיא הצורף הביא זוג־נזמים אל בית הרב. והנזמים נוצצו בשלל צבעים ובברק זהב, עין לא ראתה כמוהם ליופי, לפאר ולברק. שם הרב נזם אחד בקופסת בדולח. ביקש מיד רשות לראות את פני השולטן. כאשר התייצב בארמון, השתחווה לפני השליט ואמר לו:— אדוני, אביר המלכים אשר במארוקו! הרבה שנים עבדתי אותך באמונה ואני מצטער על שבניגוד לרצוני נאלצתי לעזוב את מקומי לידך. אך נפרדתי ממך באורח פתאומי, מבלי להגיד לך תודה על כל המעשים הטובים שעשית למעני. רק עתה יש בידי לכבדך במתנה צנועה. בתיבת־בדולח זו תמצא נזמ־זהב מפואר המשובץ אבנים טובות, ואותו תשים אשתך היפה בנשים באחת מאוזניה. בטוח אני כי התכשיט ימצא חן בעיניה ובעיניך. — סיים הרב את דבריו, הגיש לשולטן את החפץ היקר ונפרד ממנו לשלום.
המלכה התפארה בתכשיטה היקר בפני כל נשות החצר: היא היתה בטוחה כי ברשותו של המלך יש גם נזם שני הדומה לזה, ושניהם יפארו את קלסתר פניה בנשפים ובקבלות הפנים הנערכים לעתים קרובות בהיכל המלכות. היא פנתה איפוא אל המלך וביקשה ממנו את הנזם השני החסר. חשב המלך בליבו: — הרי השריף שלי הוא כול־יכול; הוא מגיע לשמים ומביא משם כסף, זהב ואבנים טובות: הוא ימלא איפוא את בקשתי ויוריד משם את הנזם השני. הזמין השולטן את השריף, סיפר לו על הנעשה ושטח בפניו את בקשתו:— לב המלכה זע עלי, והיא מחפשת עוד נזם שיתאים לנזם היקר שקיבלתיו במתנה מן הרב היהודי.
לא יכול היה השריף לסרב לבקשתו של הוד רוממותו השולטן, והבטיח לו להמציא את החפץ הנכסף במשך חודש ימים.
והרב ידע כי כל כשפי השריף בשקר ובכזב יסודם, והתרברבותו רק שווא תדבר. הוא ידע כי סוף סוף ייאלץ השריף לבוא אליו. ולהזדמנות זו הוא ציפה. ואכן, כעבור שבוע ימים, בחשכת הלילה, הגיע השריף אל פתח ביתו של הרב. והרב הכין מראש ארבעה בחורים עזי נפש בפרוזדור בית הרב וצווה עליהם:— כאשר יגיע לכאן השריף וידרוך על סף הבית, הרביצו בו מכות נאמנות. הכינו לכם שרביטים לחים טיבלו אותם בחומץ וכל אחד מכם יצליף שלוש הצלפות בגופו של הצורר. וכך היה. כאשר נראה הצורר בפתח ביתו של הרב, הצליפו בו הבחורים בשרביטיהם, וצעקות השריף המולקה נשמעו בכל הסביבה. כאשר שמע הרב צעקות אלו יצא מחדרו, והנה ניצב השריף בפניו בבושת פנים. הרב פנה אליו:— שלום לך, ידידי המפואר! מה אתה עושה בביתו של הכלב היהודי , מצטער אני על השומרים שלא הבחינו בך. באת, שלא כרגיל, לא בבגדי השרד והפאר שלך, ועשית את דרכך כגנב במחתרת. אלף סליחות אני מבקש ממך. הגידה נא לי, מה היא המטרה שבגללה התחפשת והחלטת לראות אותי פנים אל פנים ?
השריף הבליג על כאבו, ובליבו חשב: מתוקה תהיה נקמתי ביהודי זה ובעדתו אחרי שהתכשיט הנמצא אצלו יימצא ברשותי. על עץ גבוה תתנדנד גופתו. ובפיו אמר:— שלום לך, רב נכבד. רוצה אני לבקש ממך טובה.
הכניס הרב את השריף לחדרו וכיבד אותו, באין רואים, בכוס אראק. שתה השריף כוס ועוד כוס ועוד כוס. אחר כך התקרב אל הרב וסיפר לו:— השולטן הטיפש שומע, כידוע לכולנו, בקול אשתו והוא עבד נרצע לה. והנה חשקה המלכה בנזם הדומה לזה שהשולטן קיבלו במתנה ממך. בטוח אני, כי בן זוגו של הגזם נמצא אצלך, בין תכשיטיה ומוכן אני לשלם לך כסף הרבה תמורתו, ובלבד שתמכור לי אותו. השולטן־הכופר עוד ידע את חוזק ידי, כי הרבה זמן לא ישב האיש הזה על כיסאו׳ אך בינתיים עלי להחניף ולרכוש את חסדה של המלכה.
בשמוע הרב את דברי השריף השיכור, הבין שהוא מתכונן למרוד במלכות. הוא פנה אליו:— אדוני, אצווה על אחד הצורפים שלנו להתקין לך נזם־זהב הדומה בכול לנזם הנמצא בידי המלכה. אך אתה, ספר־נא לי אילו כשפים אתה מכין כדי להפיל את השולטן מכיסא מלכותו. בעוד שלושה ימים תבוא אלי כשבידך צרור הכסף תמורת הנזם. אך בוא אתה לבדך, ובשעה של חצות, כשכול התושבים ישנים כבר. אז תספר לי גם על תיכנון פעולותיך. זכור! בעוד שלושה לילות אני מחכה לך בחדר זה.
למחרת היום מיהר הרב אל חצרו של השולטן וגילה באוזניו את דברי השריף:— אם רוצה אתה להיווכח, אדוני המלך, כי אמת בפי, יבוא נא מזכירך הפרטי אל ביתי במועד שקבעתי עם השריף. אני אסתיר את שליחך הנאמן בחדר הסמוך, והוא יראה בעיניו מבעד למחיצה, כיצד השריף ״הקדוש״ שותה אראק וכיצד הוא מקלל את כבודך. כן ישמע את תוכניותיו לקומם את העם נגדך. ייקח נא המזכיר את יומנו, וירשום בו את דברי הבלע של השריף, אז יראה כבוד המלך, מי נאמן לו, מי דורש את טובתו.
ואכן, בעד חור המנעול ראה לבלרו של השולטן את השריף שותה אראק בביתו של הרב. אחרי שהשתכר התחיל לקלל את המלך ואת אשתו ולספר כי הוא עומד לקומם את ההמונים נגד בית המלוכה. המזכיר רשם את כל הדברים האלה ביומנו הנושא את חותם המלך. בסוף נתן הרב את הנזם המבוקש בידי השריף.
בקבלת־הפנים שנערכה כעבור זמן קצר בחצר השולטן נכחו כרגיל השריף, הווזיר הגדול, הוא משנה למלך, כל השרים והשופטים. לפתע היסה השולטן את הנוכחים וביקש מאת מזכירו לקרוא את דבריו של השריף, שנאמרו אחרי שתיית אראק בבית הרב היהודי. שמעו הנוכחים את דברי הבלע של השריף, נוכחו לדעת כי הוא פושע ושיכור. מיד תפסוהו, כבלוהו והוציאו את פסק דינו להיתלות על עץ גבוה בכיכר העיר, לעיני כל התושבים. ואת גופתו שרפו באש.
ליהודי קאסבה־טאדלד, היתה אורה ושמחה. ושעה שחגגו את נצחונם על הצורר, אמר הרב הקדוש ־ בעוונו נשרף השריף, כמו שכתוב: ״צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו״.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-קינת רבי אברהם אבן עזרא
אישה השתמדה ותבעה את החצר שלה.
لاَ إِكْرَاهَ فِي الدِّينِ قَد تَّبَيَّنَ الرُّشْدُ مِنَ الْغَيِّ فَمَنْ يَكْفُرْ بِالطَّاغُوتِ وَيُؤْمِن بِاللّهِ فَقَدِ اسْتَمْسَكَ بِالْعُرْوَةِ الْوُثْقَىَ لاَ انفِصَامَ لَهَا وَاللّهُ سَمِيعٌ عَلِيمٌ 256
אין מקנים דת בכפייה, וכבר התברר ההבדל בין הבינה לבין המַדוחים, כל הכופר בשיקוצים ומאמין באלוהים יזכה להיאחז ביתר איתנה אשר לא תיעקר, אלוהים קשוב ויודע.
הערת המתרגם : אין מקנים דת בכפייה: מכאן שעל האדם להכיר בעצמו ביתרון האמונה על הכפירה. היו שהבינו את הפסוק לא כחיווי כי אם כאיסור לכפות את הדת, ופירשו שאיסור זה בוטל בעת שהתגלו פסוקים המצווים על המוסלמים לכפות את האסלאם בכת הזרוע, ולהרוג בכופרים שאינם מתאסלמים (כגון סורה 5:9). אחרים סבורים כי הפסוק נותר על כנו, אלא שהוא מתייחס לתקופה שבה כבר הופץ האסלאם בכל ערב, וממילא לא היה עוד צורך לכפות את הדת. ויש שפירשו את הפסוק כאילו הוא עוסק רק ביהודים ובנוצרים, ומקנה להם זכות לבחור בין התאסלמות לבין חיים כבני חסות המשלמים מס גולגולת. 
שיקוצים: בערבית: טָאנות, קרוב לוודאי בהשפעת"טעות״ המופיעה במדרשים בהוראת "אלילים". פרשני האסלאם הסבירו את המונח בהוראת "שטן״, והוא הושאל גם ככינוי למנהיג היהודים במדינה, כעב אבן אלאשרף.
רבי יצחק אלפסי 1013 – 1103, נשאל " על אחים שהייתה להם אחות והשיאוה לשמעון, ופסקו לה בנדונייתה חצר, ולאחר זמן יצאה אחות זאת מן הכלל – השתמדה – עמד ש. ונתן חצר זו לבן אחיו, והחזיק בה ואחר כך מכרה זה שהחזיק בה ללוי.
וכשידעה זו שיצאה מן הכלל בדבר, תבעה חצרה וקיימה אצל השופט שלהם שהחצר שלה וכל ישראל יודעים. ובא לוי לחזור על מוכר, והמוכר אמר – לא קיבלתי על עצמי אלא אחריות עכו"ם שאין דיניהם דין ואין עדותם עדות. תשובה : אם יתברר אצל ישראל שהחצר שלה…יש להעמיד החצר ביד הלוקח בין בפשרה בין בלקיחה, או יחזיר לו הממון שנטל ממנו.
האם בניו של כהן משומד פסולים לכהונה ?
החכם נשאל על כהן שיצא מן הכלל ונשארו בניו בדין ישראל…פסולין לכהונה או לא. תשובה : אינן פסולין לכהונה שאינם נתפשים בעוון אביהם וכן כתיב בן לא יישא בעוון האב ואב יישא בעוון האב.
התאסלמות בימי המייחדים 1130 – 1269
התאסלמות המונית וטראומיטית בתולדותיהם של יהודי מרוקו הייתה בתקופה של שלטון המייחדים, תנועה מוסלמית קיצונית שאילצה את הנוצרים והיהודים החיים תחת שלטונה להתאסלם או לעזוב. הם תבעו שהבלתי מוסלמים יודו שמוחמד הוא הנביא.
הדבר מנוגד לנאמר בסורה השנייה בקוראן פסוק 256 שהזכרנו, שאין באסלאם כפייה להתאסלמות. היחס השלילי כלפי הנוצרים היה יותר קיתוני מאשר יחסם ליהודים. הם ביטלו את זכויותיהם על נכסים, ושללו מהם את אמצעי הקיום. גם לאחר שהתאסלמו התייחסו בחשד שאין התאסלמותם נאמנה. המתאסלמים נאלצו להיבדל מהמוסלמים האמיתיים בלבושם, כדי שיכירום בפומבי.
עבד אל מומין כבש תוך שבע שנים בין השנים 113 – 1146 את כל מרוקו. המייחדים שלטו בה עד שנת 1269. התנועה נוסדה על ידי מנהיג ברברי דתי בשם מוחמד בן עב אללאה אבן תומרת ב – 1121. חסידיו הכירו בו כמהדי – משיח – שיביא את האסלאם לדרך האמת, ויחנוך את ממלכת אללאה ברוח האסלאם עלי אדמות.
הם יסדו את העיר רבאט. בימי יורשיו התפשט שלטונם המעמקים של האטלס הגבוה, ועד שלהי המאה ה- 12 שלטו על רוב שטחה של מרוקו וספרד.
בקינתו של רבי אברהם אבן עזרא – 1092 – 1162, המתחיל במלים " איך נחרב המערב ", הוא מנה שורה של קהילות שנהרסו כתוצאה מהשמד, ביניהן דרעה, סבתא, סג'למאסה, תלמסאן, מראכש, מכנאס, פאס.
קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם
וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם
עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם
בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה
בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה
וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה
מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה
וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם
וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה
עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה
וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה
וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה
לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה
וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה
עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה
אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה
ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה
וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה
וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם
וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה
וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה
לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה
וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה
וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה
וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה
זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה
לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה
בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה
וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם
הפרעות בקזבלנקה והאירועים שהתרחשו בעקבותיהן – אוגוסט 1907
יוסף ינון פנטון
הפרעות בפאס או התריתל
המשא־ומתן בוועידת אלג׳זירס, שנבצר מהמשלחת השריפית לקחת בה חלק, הובילו להתמרמרות של האוכלוסייה המרוקנית. הרפורמות שהוטלו עליה בוועידה, כיבוש השטחים בסהרה ופלישת הצרפתים לשאווייה גרמו למולאי עבד אלעזיז, שהואשם ברכרוכיות, להיתפס כתומך במזימות הקולוניאליות, וחכמי הדת בפאס התכחשו לו. האווירה המרדנית שהתחזקה במדינה רק פתחה פתח לכיבוש המדינה בידי צרפת. הרצח של אמיל מושון (Emile Mauchamp), רופא מתנדב(שלפני כן פעל בארץ ישראל), במרץ 1907 במראכש, שימש אמתלה לכיבוש צבאי של אוג׳דה בידי גדוד צרפתי שנשלח מאלג׳יריה בפיקודו של ליאוטי.
הפרעות בקזבלנקה והאירועים שהתרחשו בעקבותיהן – אוגוסט 1907
זמן קצר אחרי חדירת צרפת למרוקו החלה הקהילה היהודית בקזבלנקה להתפתח, והיא כללה כ־6,000 אנשים. הצרפתים ביצעו עבודות פיתוח בנמל בקזבלנקה, ועיקרן בנייה של מסילת ברזל. מאות קבילים חמושים מאזורי מרכז מרוקו נענו לקריאה להצטרף אל מלחמת הקודש של המאראבוט מא אלעינין, וב־30 ביולי 1907 הם התפרצו לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. ב־5 באוגוסט, בפעולת תגמול, הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית ׳גלילי׳(Galilee) את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה. השבטים הקביליים פשטו על המדינה, ובעיקר על המלאח, ובמשך שלושה ימים הם בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. 4,000 יהודים חסרי הגנה נטשו את המלאח והצטופפו סביב הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו להגיע לנמל. הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. המוני התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט בסטאת ובמזגאן. רבים לא הצליחו להימלט והקבילים תפסו אותם. מכתבים שנשלחו אל כי״ח באותה התקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שכמה מהן הוכרחו להתאסלם, ואחרות נמכרו בשווקים בפנים המדינה.
בעקבות המהומות בקזבלנקה כבשו גדודים צרפתיים את העיר ואת כל שפלת שאווייה השכנה (1908-1907), והם העצימו את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות. לאנרכייה המרוקנית הצטרפה במהרה מלחמת אזרחים. אחיו הבכור של עבד אלעזיז, מולאי אלחאפיד(1937-1876), שהיה מוכר באדיקותו הרבה, הציג את עצמו כתומך בהתנגדות לצרפתים. במשך זמן רב הוא זמם מזימות להפלת אחיו, כדי לעלות לשלטון. כיבוש קזבלנקה גרם לו לבצע את הצעד המכריע: ב־16 באוגוסט 1907, באישורם של אנשי הדת של העיר מראכש, הוא מונה לסולטן העיר, בירת הדרום. מולאי עבד אלעזיז הואשם בפתווה של ׳קנוניה עם אויבי אללה והדת׳, הודח, ומצא מקלט אצל הצרפתים ברבאט – והנתינים ראו בכך אישור סופי לבגידתו.
עלייתו לשלטון של מולאי אלחאפיד (שלט בשנים 1912-1908) לא פתרה את המצב הפוליטי: הכאוס התפשט, והיהודים סבלו ממנו יותר מקבוצות אחרות באוכלוסייה. דוחות שפורסמו לעתים מזומנות ב׳ג׳ואיש כרוניקל׳(Jewish Chronicle) מבטאים תחושה קבועה של חוסר ביטחון בקרב היהודים. אם עד כה הם ביכו את חוסר הביטחון הכללי במדינה ואת המשבר הכלכלי, מעתה הם סבלו מתאוות הביזה של שבטים ערביים ומהתקפות חמושים.
הטבח ביהודי סטאת (1907-ינואר 1908) — הקדמה לפרעות הנוראות
המכתבים והדוחות ששלחו נציגי כי״ח למשרדי הארגון בפריז מתארים את הפגיעות, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה, בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. האיום למצור מצד השבטים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי הביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, בירת מחוז שאווייה, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר. בדצמבר 1903 ובנובמבר 1907 כבר נבזזה העיר באכזריות בידי שבט המיאנזה, שניצל את האנרכייה ששררה, והיא הייתה לתפאורה של הטרגדיה הנוראית שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן.
ב־12 בינואר 1908 גדוד צרפתי בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד(,Albert d'Amade 1856-1941) עזב את קזבלנקה כדי ליצור מחלה(חיל משלוח) נאמנה למולאי אלחאפיד, וחנה בסביבות סטאת. לאחר שסילק את הגדודים המרוקניים נכנס חיל הרגלים הצרפתי ב־15 בינואר לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים אלא העדיפו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, וחיכו להם בדגלים לבנים. לאחר מכן, ׳עם עזיבת הצרפתים […] התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו׳. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, כלואים בתוך מבנה, ׳מפוחדים וגוועים מרעבי.
חכם רבי שלמה אדהאן זלה"ה ראש ישבת במרכאש ובקזבלנקה
תורת אמך
◆ חכם רבי שלמה אדהאן זלה"ה ראש ישבת במרכאש ובקזבלנקה ◆
בן הגאון רבי יעקב אדהאן זלה"ה
והעמידו תלמידים הרבה
באם ישבות בדרום מרוקו כיהן כראש הישיבה במראכש, הגאון רבי דוד שלוש זצ"ל שלמרות גילו המופלג לקח על עצמו את המשימה הגדולה להרביץ תורה לאלפי הבחורים המתדפקים על דלתותיה של הישיבה המפורסמת, ולדאוג לרווחתם הגשמית, אוכל ולינה אצל בעלי הבתים במראכש.אל הישיבה נהרו מדרום מרוקו כמאתים כפרים, ומהישיבה צמחו דור של רבנים דינים ומרביצי תורה, וכתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז,
ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
אביהם של ישראל
בקרב אנשי הכפרים היה ידוע סיפור שהעלה על נס את מסירות נפשו לבחורי הישיבה, וכך היה מעשה, באישון ליל הגיע בחור ישיבה ממרחקים על מנת להתקבל לישיבה וללמוד בה, החכם ראש הישיבה לא התעצל ועוד באותו לילה סובב בבתי הכפר לחפש לו אכסניה ללון בה, וכך הגיע לביתו של גביר הכפר ודפק עליה במקלו, בני הבית שנדהמו לראות את ראש הישיבה דופק על דלתם בשעה כה מאוחרת, פתחו מיד את דלת ביתם ואירחו את הבחור בכבוד ויקר.
תפארת בנים אבותם
רוב חכמי מרכאש והסביבה היו מתלמידיו של ראש הישיבה הגאון רבי דוד שלוש זצ"ל, במשך שנות היותו ראש ישיבה העמיד רבבות תלמידים רובם ככולם גדלו לתלמידי חכמים מופלגים שהעבירו את מורשתו והרביצו תורה לאלפים. ואכן, זכה ובני בניו מהנים היום במשרות תורניות רמות, מהם, הרה"ג רבי דוד שלוש שליט"א רב העיר נתניה, והרה"ג רבי אברהם שלוש שליט"א רב העיר כפר סבא.
וכך מעיד עליו רבי יוסף בן נאים זצ"ל, מעיר פאס, בספרו מלכי רבנן: מוהר"ר דוד שלוש זצ"ל אחד מחכמי מראכש, והיה תלמודי, חי בסוף המאה השישית ובתחילת השביעית ונתבש"ם י"ג כסלו תרנ"א. הרביץ תורה בתלמידים, אוזן, שהשיג ללמד מאות תלמידים בפעם אחת זיע"א אכי"ר.
מכיריו ותלמידיו ספרו, שלא הכיר צורת מטבע, ולפרנסתו היו דואגים תלמידיו שהיו מניחים מטבעות תחת השטיח במפתן הדלת והרבנית שהייתה מוצאת את הכסף הייתה משתמשת בו לקניות צורכי הבית. (בספר אעלה בתמר, ובו מקצת חידושים על התורה להגאון רבי דוד שלוש זצ"ל).
אחרין נתמנו תלמידיו, הגאון הרב אלעזר הלוי זצ"ל מחבר ספר פקודת הלוי על הש"ס, ורבי אברהם אביטבטול, והרב אלחכם רבי יעקב אדהן זצ"ל.
ראש הישיבה
חכם אשכנזי הגיע למרוקו, כאשר הגיע לעיר התורה מרכאש, שמע את שיעורו של חכם דהאן, כדרכם תלמיד קורא ומסיר והרב מוסיף מדליה, ולאחריה לומדים התלמידים והרב הולך, לאן – לחנות, כאשר הוברר שהרב משלב מלאכה עם דרך ארץ, הרב פנה לרב דהן תלמד כל היום, ותביא לי את הספר החשבונות כמה שיצא הסכו"ם החודשי אני אשלם, החכם סירב, אני רוצה להתפרנס בעצמי ללא תמיכה, ואז הציע הרב הלא כבודו בשנה האבל על אביו הגאון המפורסם חכן יעקב דהאן ומי ימשיך את דרכו בקודש והעמדו תלמידים הרבה, דבר זה רגש את החכם ומאז המשיך בדרך אביו להיות בישיבה יומם ולילה. עם העליה הרב עבר לצרפת שם המשיך בלימוד התלמידים.
תלמידה חכמה
לרב היה בת אחת ומוסופר מרוב שהרב היה משנן את הש"ס, ביתו היתה שומעת רבות את דברי התלמוד מאביה, ולא אחת היתה דנה עם אביה בלימוד, ועד היום ביתו בקיאה גדולה במספר סוגיות בש"ס.
חזון איש
כאשר נפגש בארץ עם בעל החזון איש, דברו בלימוד במשך שעות, החזון איש מאד נהנה מעומק העיון המרוקאי.
דימונה
רבי שלמה בא לבקר את אחותו בעיר דימונה, בבוקר היה יושב במתפרה של חברו למשפחת אזולאי עד לשעת הצהרים, וראשו היה משוטט בלימוד, סיפר ר' עמרם אזולאי ניסתי לשאול את הרב שאלה בהלכה, אך הרב נמצא בעומקה של הלכה ולא שת אלינו, כאשר הוצרך להתקשר היה מיד משלם את עלות השיחה, ואף מים לא הסכים לקחת מהחנות. לקראת הצהרים היה מגיע הגאון רבי אברהם אלמליח זצ"ל רב העיר דימונה, לקחת את החכם והיו לומדים חברותא, רבי אברהם קורא מהגמרא, והחכם הכל בראשו, מוסיף עוד סברא ועוד קושיא כדרכו בקודש.
באר יעקב
סיפר רבי שלמה חפוטא, כאשר היה מגיע לבית אבא הגאון רבי יאיר חפוטא זצ"ל מלפנים ראש השוחטים במראכש ובארץ כיהן כרב הישוב באר יעקב, היה מגיע לביתנו מיום חמישי והיה כל היום לומד עם מור אבי, קושיא רודפת קושיא, והיה רבי שלמה עם מטפחת ליבש את היגלי הזעה על מצחו, ובשבת השתתף אחי הגאון רבי אברהם, איני יודע אם הינו על שולחן סעודת שבת או בהיכל בית מדרש לגודל הריתחא דאוריתא שהיה בשולחן שבת, מראה שלא ישכח מזכרוני.
ישיבת הרמב"ם
רבים מסתופפים לשמוע את השיעור הכללי מאת ראש הישיבה הגאון המפורסם רבי אברהם חפוטא, הרב מתחיל במסירת השיעור והרב צולל בעמקי העיון, וכל הבית מדרש בריתחא של תורה, הרב מקשה ומיישב, עד שהיתה קושיא גדולה והרב שואל האם יש מי שמוכן לתרץ, לאחר שהיתה דממה בבית המדרש, הרב מבקש החכם דהאן מה מיישב, כל התלמידים רואים יהודי מבוגר בסוף בית המדרש שלא חשבו לרגש שמדובר בגאון עולם, ובמקום יישב להם את הקושיא, ואז התגלה להם החכם שהיה מגיע מידי פעם לשמוע את שיעורי תלמידו הרב חפוטא.
תלמיד חכם
כאשר ביקר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל בפריז, קיים מספר שיעורי תורה, באחד השיעורים השתתף החכם, ושאל שאלה, לימים שנפטר החכם הסתפקו אם לומר הספד שאין אומרים הספד בפורים רק לתלמיד חכם, אמר להם הרב אליהו מהשאלה שנשאלתי על ידי החכם גילתי את גדלותו התורנית.
הרב נפטר ביום פורים ומנוחתו בהר המנוחות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית ירון צור . הגר הלל
יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית
בתפוצה קולוניאלית
ירון צור . הגר הלל
האוניברסיטה הפתוחה
הגר הלל :
עם התבססות המשטר הקולוניאלי במרוקו, ניצבה יהדות מרוקו מול מציאות חדשה. המעבר ממרוקו הנשלטת בידי סולטאן מוסלמי־עצמאי למרוקו הנתונה בצל הפרוטקטורט הצרפתי, וכן המעבר מחברה מסורתית לחברה בתהליכי מודרניזציה ועיור מואצים, חייבו את מרבית הקהילה היהודית לקחת חלק בתהליכי הסתגלות קשים. המבוכה לנוכח האתגרים שנוצרו בעקבות מציאות זו, הכשירה את הקרקע לקליטתן של אידיאולוגיות מודרניות, אשר היכו שורשים בעיקר בריכוזים יהודיים בערים מודרניות, כמו קזבלנקה. סוד משיכתן היה בכך שהן הציעו מערכות פוליטיות, חברתיות, או תרבותיות, אשר נענו לצרכים המשתנים ובאו לפתור את הבעיות של הציבור היהודי בעידן החדש.
בשנות העשרים והשלושים, נקרע הרחוב היהודי בין שתי אידיאולוגיות מודרניות עיקריות: הלאומיות הציונית וזו של הרפורמיזם היהודי־המערבי. ביקשנו לבדוק את דרכה של התנועה הציונית בקזבלנקה בין שתי מלחמות עולם: שורשיה, מסריה, מאבקיה, אופיו הסוציו־אקונומי של גרעין תומכיה, וכן דפוסי התארגנותה ואופני פעולתה.
איתורם של כל חברי התנועה חייב חיפוש אחר אירוע שבו הם היו עשויים להשתתף. עברנו על המקורות שבידינו, שנה אחר שנה, אך רק בשנת 1936 נמצא מבוקשנו – ועידה, שלראשונה נוסדה בה הסתדרות מרוקנית ציונית־ארצית, ובראשה ועד מקומי ייצוגי שנבחר לשרת את מטרות הציונות: איסוף כספים לבניין הבית הלאומי, הפצת השפה העברית העלייה. כאשר חיפשנו את קבוצת היוזמים של ועידה היסטורית זו, נתקלנו בתא ציוני קטן בקזבלנקה, המאכלס קבוצה שונה בתכלית מזו שהכרנו בראשית התקופה הקולוניאלית הצרפתית ושונה מזו שאנו עתידים לפגוש בשלהיה. גילוי זה עורר בנו תמיהה ואת פשרה ננסה להבין בפרקים הבאים.
עיון במקורות העלה שהתא הציוני בקזבלנקה עסק מדי פעם בגיוס כספים למען הקרנות הציוניות, אך עיקר מאמציו הושקעו בעריכת עיתון מקומי, ליאתניר אילוסטרה L'Avenir illustre, שפירושו – העתיד (עיתון עם איורים) ואילו מערכת העיתון תירגמה את שמו – ל־העתיד המצויר.
העיתון נוסד בקזבלנקה, בשנת 1926, בידי יונתן טורש(J. Thursz), מהגר מאירופה המזרחית, ששיקם את התא הציוני בקזבלנקה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אומנם, מערכת העיתון גילתה נטיות פרו־ציוניות ברורות. ואולם, דומה כי על־פי המודל שהוצע בחלקו הראשון של הספר המגמה השלטת בעיתון בתקופה הנדונה כאן אינה ציונית קלאסית אלא רפורמיסטית־לאומית.
הגוון הרפורמיסטי של ליאווניר אילוסטרה בא לביטוי באידיאולוגיית השיקום של החברה היהודית בקזבלנקה במטרה לגאול אותה ממצוקתה הכלכלית, החברתית, הארגונית והרוחנית לפי עקרונות ההשכלה והליברליזם. בניגוד לזרם הציוני הקלאסי, שראה בקיבוץ גלויות ובבניית בית לאומי בארץ־ישראל אפשרות יחידה לשיקום העם היהודי, הרי שהתפיסה שעמדה ביסוד הזרם הרפורמיסטי־הלאומי, היתה שניתן לשקם את העם היוהודי גם במקום מושבו – בתפוצה. הגוון הלאומי באותו עיתון השתקף בניסיון להתאים את החברה היהודית לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה הנוכרית בלי לוותר על ייחודה היהודי ועל מוסדותיה האוטונומיים. לעומת זאת, הגוון הציוני של העיתון בא לביטוי בזיקתו לתהליך הקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל. תהליך זה נתפס כמוקד השראה למדד ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי כולו, והוכחה שאפשר לקיים ישות לאומית יהודית בעידן המודרני.
הדיון בזרם אידיאולוגי אחד, הזרם הרפורמיסטי־הלאומי ובמאבקיו נגד מתחרהו – הזרם הרפורמיסטי־היהודי־המערבי־הקלאסי – יפגיש אותנו עם הקבוצות החברתיות בקזבלנקה שתמכו באידיאולוגיות אלה, וכן עם האמצעים שהשתמשו בהם כדי להפיצן. כידוע, אחד האמצעים להפצתן היה ייסוד עיתונות יהודית־מקומית שדרכה נלמד על הצורות שבהן עובדו האידיאולוגיות המערביות והותאמו לצרכים הייחודיים של קהילת קזבלנקה ועל האופן שבו הונחלו לציבור המקומי.
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית-יעקב גלד
מקדם ומים – חלק ב'
מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו
עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית
יעקב גלד
לעילוי נשמתו של אבי־מורי ר׳ אליעזר ב״ר בן־ציון ומרים גלד ז״ל, ולעילוי נשמתה של אמי־מורתי יהודית־איטה בת ר׳ חיים הלוי ובתיה ראבינוביץ ז״ל. ת.נ.צ.ב.ה.
מאמר זה הוא נסיון לבדוק את היחסים שבין הקהלים הרומאניוטים הוותיקים, האוטוכטוניים, בקיסרות העותמאנית ובין הקהלים הספרדיים, שהחלו להתיישב באימפריה לאחר גירוש ספרד(רב״ב – 1492).
המחקר מבוסס בעיקרו על חומר היסטורי, המפוזר בספרות השאלות והתשובות של הדורות ההם.
היהודים הרומאניוטים ישבו באנטוליה, בתורכיה, בבלקאן ובאיים שסביב עוד מימי יוון ורומי. הם נקראו בשם ״בני רומניאה״ ע״ש מלכות רומי המזרחית. היהודים הספרדים קראו להם ״גריגוש״ (יוונים) מפני שדיברו בלשון יוונית. בספרות השאלות והתשובות הם מופיעים גם בשם ״תושבים״, מפני היותם התושבים הוותיקים, לעומת הספרדים שמקרוב באו לקיסרות. המקורות ההיסטוריים על עדה זו ועל ארגונה הקהילתי לפני הכיבוש העותמאני דלים הם.
ר׳ בנימין מטודילה מוסר לנו, שהיו שם קהילות גדולות וביניהן תיבאש (טיוה, תבץ׳) – ״עיר גדולה ובה כמו אלפים יהודים… ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד וגם גדולי הדור… ואין כמותם בכל ארץ יוון חוץ ממדינת קוסטנטיני".
הוא מזכיר גם קהילות רומאניוטיות בסלוניקי(סלוסיקי), איגריפו, גליפולי (קליפולי) ועוד. בראש כל קהילה עמדו חמישה, ארבעה, או שלושה חכמים, וכן היה ממונה על היהודים תחת יד המלך.
מקור נוסף שכנראה דן על עדה זו נמצא בצורת הסכמה עתיקה מוידין (בידין) שבבולגריה, שמביא הרב הרומאניוטי ר׳ שלמה הכהן(מהרש״ך) – חכם בן המאה השש־עשרה משאלוניקי – משנת 5137, דהיינו 1377. זהו מסמך יחיד במינו מתקופה זו המפיץ אור על קהל הרומאניוטים בוידין ובביזנץ בכלל. מניתוח הסכמה זו אנו למדים, שהקהילה הרומאניוטית נהנתה מאוטונומיה פנימית וכבר בשנת 1377 היו קהילות רומאניוטיות בסביבת וידין. קהל וידין הנו קהל המתקן תקנות ומסדיר את החיים הכלכליים בצורה מאורגנת. את ההסכם תיקנו בנוכחות "תושבי אנשי הקהל״, שחתמו בסוף כתב ההסכמה. אחרי הכיבוש העותמאני, הוסר הצעיף שהיה פרוש על עדה זו. מתוךמקורות השאלות והתשובות מהמאה השש־עשרה ואילך, החל להצטייר לנגד עינינו אירגון קהילה זו. בתוף ספרות זו משוקע חומר לא מועט על קהליהם, רבניהם, פרנסיהם, מנהיגיהם, יחסיהם עם הספרדים ומאבקיהם לשמירה על עצמאותם הקהילתית.
רומניוטים (Romaniots או Romagnotes) הוא הכינוי שניתן לעדה יהודית לא אשכנזית ולאספרדית שבניה חיו בחבל הבלקן ובאסיה הקטנה. נכון לתחילת המאה ה-21 מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, במדינת ישראל ובעיר ניו יורק.
על פי המסורת הרומניוטית, מקור הקהילה מיהודים שיצאו מארץ ישראל לאחר חורבן הבית השניוהתיישבו באזורי אסיה הקטנה והבלקן. הרומניוטים דיברו ניב יווני קדום שנקרא יווניטיקה, ותפוצתם כללה את יוון, איי יוון, אסיה הקטנה, אלבניה ובולגריה. קהילות גדולות חיו בסלוניקי, בקורפו וביאנינה.
באיסטנבול ובאיזמיר נקברו הרומניוטים בנפרד משאר הקהלים ממגורשי ספרד (שכללו את הספרדים והפורטוגלים), יחד עם המוסתערבים והאשכנזים.
נוסח התפילה
ליהודים הרומניוטים נוסח תפילה ייחודי הקרוי נוסח הרומניוטים, המאופיין בקרבה לנוסח הארץ ישראלי הקדום.
לאחר הגעת מגורשי ספרד לאזורי הבלקנים, התערבבו העדות היהודיות השונות זו בזו, וכך התבוללו חלק מהרומניוטים בין היהודים הספרדיים. חלק מהקהילות הרומניוטיות שנשארו, כמו בקורפו ובסלוניקי, הושמדו על ידי הנאצים, בעוד שבני קהילות אחרות, כגון בני קהילת יהודי אלבניה, עלו לישראל ונטמעו בתוך הציבור היהודי הכללי. בשכונת אהל משה בנחלאות שבירושלים קיים עד היום בית כנסת של רומניוטים יוצאי יאנינה בשם "בית אברהם ואהל שרה לקהילת יאנינה". בית כנסת זה משמר חלק מהפיוטים מהמחזור הרומניוטי והמנגינות של בני קהילת העיר יאנינה שביוון אך נוסח התפילה בו הוא נוסח הספרדים.
מקור השם
בהרצאה על הנושא "Romaniote Jews of Ioannina Greece" בכנס:"Lecture presented on August 15, 2006 at the International Jewish Genealogical מובא דיון על מקור השם.
בעוד המונחים יהדות אשכנז או יהדות ספרד מעידים על ארץ המוצא הגאוגרפי של היהודים, לא כן לגבי ה"רומניוטים". מקורו במאה ה-4, כאשר בירת הקיסרות הרומית עברה לקונסטנטינופול, היו בה יהודים אזרחי רומא. הם כונו: Romaniotes-citizens of Roman. המונח בא לציין כי העדה היהודית היא ממוצא "הלניסטי" – מדובר ביהודים דוברי יוונית, אשר קלטו את תרבותם, סגנון החיים ומסורות מהסביבה הרומלית, כמו רוב קהילות המיעוטים באותם הזמנים: נוצרים או עובדי אלילים.
ביטוי לעובדת התאקלמותם של היהודים בסביבתם אפשר למצוא גם בשמות. אחד משמות המשפחה של יהודי יוון הוא: Moskos – שם ממוצא הלניסטי, המופיע במצבות בגרסאות שונות, כמו: Mordos, Molhos
Photo d'une cantine mixte de l'AIU à Rabat.Année 1952
Publié le 13/04/2014 à 17:02 par rol-benzaken
Photo d'une cantine mixte de l'AIU à Rabat.Année 1952
AIU.Alliance Israélite Universelle.
http://rol-benzaken.centerblog.net/2134-aiu-alliance-israelite-universelle
.Une histoire de familles-J.Tol-Aloro-Altaras-Altit- ALDO-AMALOU
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Aloro
Nom patronymique d'origine espagnole, deformation de el oro, 1'or et par extension, l'homme plein d'or, le riche. Le rabbin Eisenbeth en donne une autre explication, nom de fleur. le laurier.
Autre possibility vraissemblable: ethnique de la ville de Loria, en Espagne. Au XXeme siecle, nom extremement rare, porte uniquement en Algerie, dans l' Algerois.
ALTARAS
Nom arabe de metier, alteration de altaraz, le brodeur de fils d'or sur tissu, metier juif par exellence au Moyen Age. Autre hypothese: adjectif arabe indicatif d'un defaut physique ; le sourd. Le nom est atteste en Espagne au debut du XVeme siecle. Apres l'expulsion, on trouvait des porteurs de ce nom principalement dans l’empire ottoman et en Italie. Au XXeme siecle, nom tres rare, porte uniquement au Maroc par une famille originaire de terre Sainte.
JACQUES ISAAC(1786-1873):
Comercant et philantrope ne en Syrie, fils : fils d'un rabbin de Terre Sainte. Installe a Marseille, il amassa une fortune colossale danss le commerce avec le Levant. Au moment de la conquete française de L'Algerie, il s'enthousiasma pour un projet d'installation dans la nouvelle colonie de 40.000 Juifs de Russie. Muni de lettres de recommandations du President du Conseil francais, Guizot, il se rendit en 1846 a Saint-Petersbourg, negocier ce transfert avec les autorites tsaristes. Mais le projet echoua devant les demandes exorbitantes du tsar qui exigeait une taxe de sortie de 60 roubles-or par immigrant.
ALTIT
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Altet dans la province de Lérida. Autre hypothèse: nom d'origine berbère au sens difficile à cerner. Il existe en effet, sans le sud du Maroc, entre l'oued Souss et l'oued Noun, une tribu berbère portant le nom de Ida ou Altit. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans l'ancienne zone espagnole du Maroc (Tanger, Tétouan, Larache, El Ksar).
ALDO
Cinéaste, metteur en scène francais, ne dans la petite communaute de EL Ksar Elkébir, au nord du Maroc. Il a produit pour la television française de nombreuses creations, dont une serie sur les fetes dans les villages espagnols. President-fondateur (1983) de l'Association. des originaires de la zone espagnole du Maroc et de Gibraltar, Mabat-France qui organisa avec Mabat-Israel en 1984 une rencontre mondiale des originaires de la région. Auteur d'un article sur la communauté de Tétouan dans l'ouvrage collectif dirigé par Sarah Leibovici, " Mosaïques de notre mémoir e" . Mort à la fleur de l'âge en 1988.
AMALOU
Nom patronymique d'origine berbere, textuellement l'ombre, au figure trait de caractere, efface. modeste. Au XXème siècle, nom tres peu repandu, porte uniquement en Algeriedans l'Algerois.
ALMAALAM ou ELMAALAM ou MAALAM : nom d’origine arabe (ma’alem) signifiant le patron.
ALMOSNINO ou ELMOSNINO ou ELMOZNINO ou MOSNINO ou OUCHNINO ou ELMOUCHNINOU: nom d’origine espagnole (limosnero) signifiant celui qui fait l’aumone; on a aussi propose une origine arabe (mûshninu), le terme pouvant désigner un orateur. Une famille de rabbins Almosnino vivait a Salonique au XVIeme siecle.
ALPHAN ou AUPHAN : on peut soit y voir la même origine que Alfon; soit un patronyme d’origine mediterraneenne et judeo-arabe issu de l’hispano-berbere alfan signifiant « le blanc ».
ALPHANDERY : voir Alfon; autre origine possible : nom de metier arabe (alfandari) signifiant percepteur.
AOUCHICHE : nom d’origine berbere qui signifie brave, agreable
AOUDI ou AOUDAI: nom forme sur ‘awD qui signifie en arabe substitut, remplacant (c’est le nom qu’on donnait a l’enfant ne apres le deces de son frere ou de sa sœur). Autre possibilite : nom construit sur ‘awd qui signifie en arabe baguette, canne, luth, temperament; et au Maroc et en Algerie il signifie cheval. A vous de choisir.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
זה בעצם מה שדחף אותנו והוביל אותנו להתארגנות לצורך הקמת וועד פעולה נבחר בדרך מסודרת, במטרה לבדוק, לנהל ולפקח על הנכסים של העניים. למטרה זו הזמנו את מר אלמאליח לישיבה כללית עמנו, במקום ניטראלי, כדי לדון ברפורמות הנחוצות לצורכי הקהילה. מצורפים בזה רשימת הרפורמות שמר אלמאליח מסרב לקבל. נראה שמר אלמאליח חשש מגילויי התנהלותו המבישה, וסירב בתוקף להופיע בפנינו. סימנים אלה מעלים בהחלט חשד רציני. כל הנאמר כאן, מוכיח מעבר לכל ספק, וחד משמעי, שהתנהגותו נואלת ופושעת ולא ניתנת להסבר. אנו משוכנעים שיש בידינו הזכות לבקש צדק. לפי זה, פנינו במכתב אל הסולטאן, מתשובתו עולה שהכיר בתביעותינו,העתק תרגום תשובתו מצורף בזה. אולם לדעתו, זה עניין פנימי השייך להלכה היהודית שפתרונה בידי הרבנים היהודים. מכיוון שאין בידי הסולטאן כל השפעה על מר אלמאליח, החלטנו לפנות לשר הממונה, אולם גם זה השיב שמדובר בעניין יהודי פנימי, ואל לו להתערב. אחר התשובות האלה, החלטנו לפנות לעזרתכם ולסיוע החשוב שלכם בעניין הנ״ל. על כן אנו זקוקים להתערבותכם ולתמיכתכם. ברור לכם שצעדינו אלה זקוקים לעזרתם של כל היהודים, מכיוון שאין לנו כל מטרה אחרת פרט לעזרה עבור הנדכאים והנזקקים.
אץ בכוונתנו למנות כאן את כל מעלליו של אלמאליח, ונסתפק בכך שרק לאחרונה, במטרה לשבש את פעילותנו, השתמש בתחבולה שמקוממת אף את השלווים ביותר. הוא חילק לכל קצב יהודי 300 $, לכאורה כהלוואה, כדי שימנעו מלגבות את מם ה״גאבילה״ מהקונים. מס זה נוהג כבר שנים רבות, בהתאם לתקנות רבותינו. ורבנינו אף הטילו חרם ונידוי על סרבני המס, בהתאם לתקנות שתוקנו. במקום זאת, אנו התאספנו וערכנו מגבית, והבאנו שוחטים וקצבים מחוץ לעיר למען הקהילה.
הערות המחבר : מס "הגאבילה", הוא הבלו שהוטל על צריכת הבשר. מס זה כידוע, נועד כחלק מתשלומי הגיזיה(מס גולגולת) הכללי היהודי למלכות. אם הקצבים לא יעבירו את כספי המס במועדם ליידי ראשי הקהילה לשם העברתם לייעודם, יבולע לכלל הקהילה. בזכות ההתמדה בתשלום מס זה, זכתה הקהילה לזכויות המיוחדות של היידיימי", "כאורחים" במדינה המוסלמית.
ראה: כרם חמר, ספר התקנות לר' אברהם אנקווא כרך ב', ליוורנו 1871, (תקנה קמ״ז ועוד).
בנסיבות אלה, אנו זקוקים לעזרתכם, כי אנו מיצינו את כל דרכי הפעולה שהיו בידינו לעשות על מנת לפתור את הבעיה הכאובה הזו בה אין הסולטאן רוצה לקחת בה חלק. גם השגריר האוסטרי אינו רוצה להענות לפניותינו, ואינו רוצה להתערב, מחמת אי התערבותו של הסולטאן. לכן אנו פונים אליכם, אחינו אתם, אתם בעלי כוח והשפעה בחו״ל, כדי שתעזרו לנו. קיימות בידכם אפשרויות רבות להגיע אל השגריר האוסטרי בטנגייר, ולדרוש ממנו שיכפה על מר אלמאליח, הנתין שלו, לקבל את הרפורמות המוצעות על ידינו, שתועלתם טובה לכלל, או שהאיש הזר יתפטר מתפקידו. אנו כותבים בשם 1200 משפחות, ומבקשים מכם, רבותינו היקרים, שלא להשאר אדישים לפנייתנו זו, ומפצירים בכם שתקבלוה בהבנה.
קבלו נא, בני בריתנו היקרים, את ברכותינו ותודותינו, ואת רגשי הערצנו העמוקים".
חתומים:
Moses Corcos: Jacob H. Corcos: S. Hadida: N. G. Afriat: V. Lumbrozo: J. D.
Ohana: S. G. Afriat: Sem Corcos: D. Corcos: Meyer Corcos.
עד כאן לשון המכתב
האם היה ורקה נוצרי או יהודי?
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים " 
האם היה ורקה נוצרי או יהודי? במקורות החשובים ביותר של המסורת המוסלמית – אבן אסחאק, בוח׳ארי, מוסלם, ואבן כתייר – עולה כי ורקה כתב גם את הברית החדשה בערבית. אם כן היה אפשר להסיק, כמו שכותב גם אבן אסחאק:
״ורקה השתייך לדת משה לפני שהשתייך לדת ישו, כלומר היה יהודי ונעשה נוצרי ".
הערת המחבר : מוהמד בן איסמאעיל אל-בוח'ארי (נ׳ 870) ומוסלם בן אלהג׳אג׳ אל-ניסאבורי (נ׳ 875) נחשבים למלקטי המסורות שבעל-פה (חדית׳) החשובים והאמינים ביותר באסלאס. על בוח׳ארי נאמר, כי בחר לכלול בכתביו, על בסיס מהימנות, רק 3,000 מתוך 300,000 מסורות; אבן כתייר (1373-1301) נחשב למקבץ המסורות החשוב של ימי הביניים המאוחרים, והותיר אחריו פירוש מונומנטלי לקוראן וביוגרפיה של מוחמד.
אבל כפי שכבר צוין לעיל, דרשותיו של מוחמד בעיר מכה – התופסות למעלה מחמישים פרקים בקוראן – נשאו אופי יהודי מובהק, ללא עירוב של סממנים נוצריים, ואין בהן שום אזכור ורמז לישו, לבשורתו ולברית החדשה. היות ומעולם לא ראינו נוצרי מאמין המטיף לענייני דת ואמונה מבלי להזכיר את ישו, אפשר להסיק מכך שורקה היה יהודי שלא האמין בישו, וזו הסיבה שהוא טרח לתרגם רק את התורה, ולא את הברית החדשה.
הערת המחבר : אם הדברים שנאמרו במדינה המוזכרים בקוראן יצאו מפיו של מוחמד, מן הסתם היה לו שם מורה חדש, נוצרי הבקי בברית החדשה.
השערה זו שהעלינו כאן – לפיה היה למוחמד מורה יהודי שנטע בו את מושגי היהדות בלבד – זהה אף לדעתו של האב הדומיניקני הצרפתי טרי גבריאל (שבחר בשם העט חנא זכריאס). לפני כשישים שנה פרסם טרי גבריאל מחקר שהתייחס לסוגיה זו בספר שכתב אסלאם – ממשה עד מוחמד – יוזמה יהודית.
לפי אבן אסחאק, היה ורקה זקן בימים כאשר עודד את מוהמד. אבן אסהאק גם רומז שורקה נפטר לפני שמוחמד החל לדרוש בפני הערבים. אבל ייתכן שחי עד שנת 619 ועודד את מוחמד גם בשעה שכבר התחיל מוחמד לדרוש. אפשר גם שורקה הוא שכתב את מה שמכונה ׳הקוראן בלשון ערבית׳, וכן את החלק הראשון של ה׳יומן. בהמשך יובן מדוע לא ביאר אבן אסחאק מפורש עניין זה.
כדי לסיים את הפרק נוסיף, שכל הנכתב בפרק הזה אינו בעל חשיבות מיוחדת ליהודים. להם יש ספרים ומסורת משלהם, שעליהם נסמכים בכל דבר הקשור לדת. מהפרק השלישי ואילך נציג את גישת היהדות לקוראן ולאסלאם.
סוף הפרק