ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
ארבע הממלכות בתימן
מתוך עיון בתכנית של מסע הכיבוש אל דרום־ערב, שתיכנו אלכסנדר מוקדון ומפקדיו, הסיקו סופרי התקופה ההלניסטית, כי בדרום-דערב היו קיימות מדינות שמשטרן קבוע. עוד ארטוסתינֶס, הספדן המלומד של אלכסנדריה, שחי במאה השלישית לפסה״ג, השתמש בחומר זה בספרו הגיאוגרפי. חיבורו זה אבד, אבל דבריו נשתמרו בספרו של סקרבו, הגיאוגרף היווני הגדול, שחי משנת 63 לפסה״נ עד שנת 19 לספירה. בשם ארטוסתינס מוסר סטרבו, שבתימן גרים ארבעה עמים גדולים: המעינים — על חוף ים סוף (בירתם קֵרְנו); סמוכים להם — השְבָאים (בירתם מארב); מאחריהם, עד באב אלמנדב הקתָבאנים (מרכזם העיר תמנע); ובמזרח גרו החצ׳רמותים (בירתם שבות).
יוסף הלוי גילה את חורבות קרנו, ליד המקום הנקרא כיום מעין. הוא מצא שם הרבה כתובות בכתב שהוא שונה בצורתו מן הכתב השמי שבצפון. כמה שנים לאחר תגלית זו מצא איויטינג כתובות דומות לאלו בצפון, במקום ששמו הקדום, הנזכר גם בתנ״ך, היה דֶדָן; הכתובות האלה הביאו את המלומדים לכלל דעה, שהמעינים הקימו בדדן מושבה מסחרית .
ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעינים[המעונים] אשר נמצאו שמה ויחרימם עד היום הזה וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם
בחקר מארב, בירת שבה הקדומה, עסק גלזר. הוא לימד את הבדוים להכין העתקי־נייר מן הכתובות, ובמקומות שאליהם לא יכול להגיע בעצמו מחמת סכנת־נפשות, נעשתה מלאכתו על־ידיהם. ארבע פעמים נסע גלזד לתימן, והצליח לגלות עתיקות, שלא ראה אותם אדם מערבי מעולם .
נתגלו כתובות מתקופה של 1500 שנה לפחות, וכן נמצאו כתובות של הקתבאנים •החצ׳רמותים; בדרך זו נתאמתו דברי ארטוסתינס ושאר הסופרים הקלסיים. ואולם חוץ מן השמות האלה הופיעו גם שמותיהם של עמים אחרים, שנזכרו בספרות המערבית של המאות הראשונות לספה"נ, והחשובים שבהם הם בני חִמְיֵר. לדעת פליניוס, הסומך על עדותו של א. גלוס, היו הם הגדול בעממי תימן, והעיר טַ׳פאר היתה בירתם.
המקורות האלה פתחו אפקים חדשים בחקר קורות תימן הקדומה ותולדות העמים שישבו בה. נודעו שמותיהם של נסיכים־כהנים ושל מלכים, שמשלו במדינות גדולות, נתגלה הפנתיאיון התימני: האלילים השונים וסדרי הקרבת הקרבנות;נודע שבממלכות תימן היתה קיימת חלוקת־עבודה בין בני־המעמדות השונים, והמדינה היתה מוציאה לפועל עבודות ציבוריות גדולות לטובת הכלל, כגון בנין בריכות סכרים ומקדשים. כן נודע שהמדינות השכנות נלחמו זו בזו, שהחיים הציבוריים היו מפותחים, שהיתה חוקה קבועה, היה דין והיה דיין.
בדרך כלל הכתובות מובנות ותוכנן אינו מעורר ספקות יתירים. הקושי העיקרי הוא קביעת הכרונולוגיה: רבים חילוקי־הדעות בדבר סדרם של מלכי שבא ומעין. ד. ה. מילר, שניסה ראשונה לקבוע מסמרות בענין התאריכים, בא לידי מסקנה כי תקופת מלכי שבא מתחילה במאה השמינית לפסה״נ ונמשכת עד המאה הראשונה לספירה. לדעתו היו מלכי מעין בני דורם של מלכי שבא, ושתי המדינות היו צוררות אשה את חברתה.
על דעה זו עירער גלזר, שהשתדל להוכיח על־יסוד הכתובות, כי ממלכת מעין קדמה בהרבה שנים לממלכת שבא. לדעתו, ראשיתה של ממלכת מעין היא במחצית האלף השני לפסה״נ, ואולי עוד קודם לכן, וסופה כאלף שנה לפסה״נ; אם כן הופיעה ממלכת שבא לאחר שמדינת המעינים נתבטלה. זכר ממלכת המעינים אבד כמעט לגמרי בתקופת השבאים, ולא נשארו אלא שרידים דלים של העם המעיני
החמיֵרים היו יורשיהן של כל הממלכות האלה, והתואר של מלכיהם (״מלך שבא, רידאן׳ חצ'רמות וימנת) מעיד שהצליחו להשתלט על השטחים שהיו שייכים לפנים למדינות מעין, שבא, קתבאן וחצ׳רמות. קשה לקבוע בוודאות גמורה, אימתי עלו החמירים לגדולה ודחקו את רגליהן של הממלכות הללו. יש סמוכין לדבר, שראשית הספירה החמירית — שנת 115 לפסה״נ — היא גם שנת ייסוד הממלכה הזאת: מכל מקום, במאה הראשונה לפסה״נ כבד היתה המדינה קיימת. על מדינה זו נרחיב עוד את הדיבור כשנדון בהתיישבות היהודים בתימן.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה
הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה
מאת מנחם וינשטין
ביטוי לתרומה היהודית לתיקון ולהידוק היחסים בין אראגון למלכות בני זיאן בתלמסאן מהווים השגרירים היהודים. אחד השגרירים הוותיקים והמנוסים היה אברהם אבן גלל, שלאחר שירות דיפלומטי בגראנדה ובמארוקו נשלח בחורף 1289/90 כשגריר לתלמסאן. שגריר יהודי אחר של אראגון בתלמסאן בשנת 1293, היה אלפקיה בונדבי. מינוי יהודים לתפקידים של שגרירי מדינות נוצריות במדינות מוסלמיות הינו בעל משמעות רבה בהתחשב במיליציה שעמדה לרשות השגרירים ובסמכויות הרבות שהוענקו להם לגבי כלל אזרחי אראגון, נוצרים, יהודים ומוסלמים הנמצאים במדינה שבה הם מואמנים. מינויים אלו נובעים ללא כל ספק מחלקם הרב של היהודים במסחר ומן האימון שנתנו בהם השליטים המוסלמים. המלחמות בין בני זיאן בתלמסאן ובני מרין והמצור הממושך על תלמסאן הביאו למעברם של סוחרים נוצרים ויהודים לערי הנמל הקטנות ברשך BREHK תנס TENES ואלג׳יר המצויות מזרחה מתלמסאן ומרוחקות משדה המערכה. עובדה זו מסבירה גם את בואם של גולי קנ״א לערים אלו .
חלקם של הסוחרים היהודים במסחר היה גדול ביותר. לדוגמה, בשנת 1327 הגיע היקף המסחר בין ברצלונה, ולנסיה ומאיורקה למדינת תלמסאן לחמישה עשר עד עשרים אלף דינר, ומתוך זה החלק השייך לסוחרים ומממנים יהודיים עלה על עשרת אלפים דינר. גם במקורותינו אנו מוצאים כמה אישים שעסקו במסחר, כגון ר׳ אברהם ששפורטש ור׳ ישועה בן משה שהיו באלג׳יריה לפני 1391. גם ר׳ שאול אשתרוק הכהן, שהיה חכם, דיין, רופא וסוחר בעל השפעה רבה בחצרו של מלך תלמסאן, היה באלג׳יריה לפני הגזירה ופעל רבות למען היהודים. כאשר באו חכמים מספרד בשנת קנ״א ויתר על דיינותו, מסרה לחכמים ואף עשה שיקבלו שכר מן הציבור ״.
עדויות חותכות לקשרים ההדוקים בין אלג׳יריה למאיורקה קשורות באחד האישים המוזכרים רבות במקורותינו: ר׳ שמואל חלאיו שמוצאו ממאיורקה. אשתו הובאה לפני שנת 1391 מברשך שבאלג׳יריה למאיורקה, ושם נשאה לדעתה ולדעת קרוביה שהיו מצויים במאיורקה. ר׳ שמואל חלאיו גר עם אשתו ימים ושנים במאיורקה, אולם בשנת 1391 הוכרח לברוח לאלג׳יריה וקבע את מקום מושבו בעיר ברשך־״. אבל לא רק קשרי הנישואין בין ברשך למאיורקה מעידים על הקשרים ביניהן— גם ספרי התורה המצויים בברשך, היו זהים בכתבם לספרי התורה שהיו מצויים אצל משפחות קדומות שהיו במאיורקה וכנראה כתבם סופר סת״ם אחד. ברור אם כן שאת ספרי התורה הללו הביאו לברשך יהודים ממאיורקה במחצית הראשונה של המאה הי״ד
עדות נוספת לקשרים נמצאת בהשפעות ההדדיות והחפיפה שבין מנהגי מאיורקה והתושבים הוותיקים כגון: התפילה בבית הכנסת של ״אלחארה״ (בית הכנסת ברובע היהודי באלג׳יר) היתה כמנהג מאיורקה הקדום״; וכן המנהג שמי שמת לו הוולד הראשון לא יתאבל אלא ביום הקבורה; וכן המנהג למול את הוולד המת תוך שבעה למיתה״.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
حمد كنبيب: السلطان سيدي محمد بن يوسف بين التاريخ وذاكرة اليهود الجماعية
السلطان سيدي محمد بن يوسف
بين التاريخ وذاكرة اليهود الجماعية
محمد كنبيب
يشكل عهد المغفور له الملك محمد الخامس – السلطان سيدي محمد بن يوسف، قبل الاستقلال – مرحلة حاسمة في تاريخ المغرب المعاصر باعتبار ما شهدته الحقبة الممتدة من 1927 إلى 1961 من تحولات جوهرية مست بنيات البلاد التقليدية وغيرت مظاهر متعددة من مظاهر << المغرب العتيق >> حسب الاصطلاح الإثنوغرافي الأوربي الكلاسيكي.
وعلى مستوى التركيبة الإثنية – الدينية، كانت المجموعات اليهودية المغربية ضمن المكونات التقليدية المتجدرة في البلاد التي تعرضت لمسلسل التغيير وعانت من جراء ذلك إلى حد الاندثار، حيث تقلص عدد اليهود بشكل درامي في ظرف وجيز وانهار في نهاية المطاف من 250.000 نسمة سنة 1912 إلى أقل من 5.000 نسمة سنة 2005. وقد واكب الانهيار تغيير ملموس في مورفولوجية المدن والبوادي التي كان يقطن بها اليهود ويساهمون في أنشطتها الاقتصادية والتجارية وفي حياتها الاجتماعية والثقافية.
ومن البديهي أن هذه التحولات ناجمة عن معطيات وعوامل معقدة للغاية يتصدرها الوضع الكولونيالي الذي مر به المغرب والتقلبات التي شهدتها الساحة الدولية، وفي مقدمتها الحرب العالمية الثانية والحروب الإسرائيلية – العربية من الشرق الأوسط غداة الإعلان عن تأسيس دولة إسرائيل (1948) – وهي مواجهات ساهمت بشكل وافر ومباشر في رفع وثيرة هجرة اليهود المغاربة، مع العلم أن عوامل أخرى اقتصادية -اجتماعية أحدثت من جانبها قابلية لدى هؤلاء اليهود وحثتهم على الرحيل.
إلا أن مغادرة البلاد سواء في اتجاه إسرائيل، أو أوربا الغربية، أو كندا أو غيرها من أرجاء المعمور كانت لا تعني لدى هؤلاء المهاجرين التخلي عن تقاليدهم ولغتهم والشعور بالانتماء إلى المغرب والحنين له.
ويشكل التعلق بعرش البلاد وبشخص الملك الراحل محمد الخامس بالذات رافد أساسي ساهم بشكل قوي ولازال يساهم في إذكاء هذا الشعور وضمان استمراريته عبر الأجيال. وذلك في كل الأقطار التي يتواجد بها يهود مغاربة أو يهود منحدرين من أصول مغربية.
وقد برز التشبت بشخص الملك بشكل واضح وملموس، مثلا، في صفوف الشبان اليهود الذي هاجروا أو هجروا إلى إسرائيل منذ بداية وأواسط الخمسينات، عندما خرج بعضهم للتظاهر واستنكار ما ألت إليه أوضاعهم الاقتصادية – الاجتماعية. وهكذا رفع المتظاهرون في وادي صليب صور ملك المغرب وهتفوا بحياته في تحد للسلطات الإسرائيلية ولمواطنيهم << الاشكيناز >> ( القادمين من أوربا الوسطى والشرقية والمسيطرين على الوضع في إسرائيل ).
ولهذه المواقف وغيرها جذور تاريخية متعددة تتصدرها بصفة عامة نوعية التعايش بين المسلمين واليهود في المغرب عبر العصور، وبالنسبة للفترة المعاصرة المواقف التي اتخذها السلطان سيدي محمد بن يوسف لضمان هذا التعايش في ظروف داخلية وخارجية صعبة للغاية. لاسيما بعد اندلاع الحرب العالمية الثانية وإقدام الإقامة العامة على إدخال قوانين فيشي للمغرب ومحاولة تطبيقها على اليهود المغاربة فيما بين 1940-1942.
واجه بالفعل سيدي محمد بن يوسف أوضاعا عسيرة ومخاطر كانت تهدد أركان ومظاهر التعايش بين رعاياه المسلمين واليهود، وتضرب في الصميم حتى الأسس القانونية الذي كان يقوم عليه الولاء الذي كان يربط اليهود بعاهل البلاد.
صادفت فعلا بداية عهد سيدي محمد بن يوسف (1927) احتدام المساعي التي كانت تقوم بها النخب اليهودية المتشبعة بالثقافة الفرنسية للحصول على الجنسية الفرنسية والإفلات من القيود المفروضة على <<الأهالي>> (بالمعنى القدحي للكلمة في الوسط الكولونيالي). وقد كانت بعض الأوساط اليهودية ذات النفوذ في الميتروبول تتدخل لدى وزارة الخارجية بباريس وتنظم حملات صحفية لحث الحكومة على الاستجابة لهذه المطالب وتحقيق <<أحلام >> عناصر نشيطة من شأنها الإسهام بنجاعة في تقوية التواجد الفرنسي بالمغرب ،على غرار ما قام به يهود الجزائر لفائدة فرنسا في أعقاب فرنستهم بشكل جماعي بمقتضى مرسوم كريميو (1870).
إلا أن الإقامة العامة ألحت على معارضة السلطان المحتملة لكل إجراء من شأنه المس بولاء رعاياه تجاهه، لاسيما وأن معاهدة الحماية (30مارس 1912) نصت صراحة على التزام فرنسا باحترام الوضع السياسي القائم ،بما في ذلك الوضع القانوني للرعايا المغاربة بصرف النظر عن انتمائهم الديني. وذلك ما سبق أن نصت عليه أيضا معاهدة مدريد (1880).وهي المعاهدة الدولية التي تضمنت بندا أساسيا حدد فيما بعد ركنا جوهريا قامت عليه الجنسية المغربية: الولاء الدائم لعاهل البلاد.
غير أن النخب << الاندماجية >> حاولت تجاهل القيود القانونية وتشبثت بمطالبها معتمدة في تحركاتها على مسيري الرابطة الإسرائيلية بباريس وبعض الشخصيات البرلمانية المتعاطفة مع أمانيها. واستمرت على هذا النهج إلى حدود نشوب الحرب العالمية الثانية مرددة بإلحاح في حملاتها الصحفية مدى تعاطفها مع << الوطن بالتبني >> (فرنسا) وعمق الانسلاخ الثقافي والمعنوي الذي يفصلها عن عامة << الأهالي >> ومن ضمنهم سواد الملاحات التي كانت تتخبط في البؤس والجهل.
وهذا بالذات ما حاول التصدي له رواد الحركة الوطنية ومؤسسو كثلة العمل الوطني ملحين في هذا الشأن على صدارة العرش بالنسبة للرعايا المغاربة، مسلمين ويهود، وضرورة الالتفاف حول سيدي محمد بن يوسف والعمل من أجل تحسين أوضاع الشعب المغربي بمختلف مكوناته الإثنية- الدينية واللغوية وانتزاع حقوقه الأساسية.
وانطلاقا من هذه القناعات والخيارات، خاطب الوطنيون المسلمون المثقفين اليهود بغية إقناعهم بالعدول عن المطالبة بالجنسية الفرنسية أو الإسبانية والانضمام إلى صوفهم لخوض نضال مشترك لوضع حد للإدارة المباشرة، وحث الإقامة العامة على تحسين الظروف المعاشية في البلاد. وقد كتب أحد الوطنيين، محمد الخلطي، في جريدة << عمل الشعب >> عدة مقالات للتذكير بمغربية مواطنيه اليهود وبأن << المغرب للمغاربة، أي المسلمين واليهود >> على حد تعبيره، داعيا إياهم إلى المشاركة الفعالة في << الدفاع عن الوطن والعمل التصحيحي الذي ينتظره المغرب من كل أبنائه >>.
وبالإضافة لاحتدام المطالب الاندماجية والطعن في الأسس القانونية والشرعية التي كان يقوم عليها ولاء اليهود المغاربة بصفتهم رعايا سلطان المغرب، شأنهم شأن المسلمين في هذا الباب، فقد صادفت أيضا بداية عهد سيدي محمد بن يوسف انتقال الحركة الصهيونية إلى مرحلة جديدة في تقوية نشاطها بالمغرب بفضل << تسامح >> المقيم العام تيودورستيغ وتخليه عن إرث الجنرال ليوطي فيما يخص الانشقاقات والاضطرابات التي يمكن أن يحدثها الصهاينة بالمغرب.
وخلال هذه الحقبة، تزايد اهتمام الوطنيين المغاربة بالقضية الفلسطينية، لاسيما بعد اندلاع أحداث << حائط البراق >> (حائط المبكى) وماواكبها من مواجهات عنيفة بين المسلمين واليهود في القدس (غشت 1929). وقد عبر الوطنيون عن تضامنهم مع عرب فلسطين وحاولوا إرسال عريضة إلى وزارة الخارجية البريطانية بلندن للتعبير عن استنكارهم لسياسة انجلترا بصفتها قوة الانتداب المكلفة بإدارة فلسطين باسم عصبة الأمم.
ورغم إدراكها لمعارضة سيدي محمد بن يوسف للمشروع الصهيوني، فإن سلطات الحماية الفرنسية استجابت لضغوط وتدخلات الميتروبول لفائدة الصهاينة. وغضت الطرف عن تحركاتهم بالمغرب مركزة كل جهودها لعرقلة أنشطة كثلة العمل الوطني وإفشال مساعي مؤسسيها ومناضليها.
ووعيا منهم بمخاطر الصهيونية في وقت قدمت فيه الإقامة العامة على إصدار ظهير 16 ماي 1930 الخاص بالقضاء في المناطق الناطقة بالأمازيغية، حاول الوطنيون إبراز طابع الصهيونية بالنسبة لليهود المغاربة وعدم تطابق فكرها وبرنامجها ومراميها مع تاريخهم وحاجياتهم وطموحاتهم.
وعلى غرار النداءات الموجهة للاندماجيين فقد خاطب الوطنيون الصهاينة أيضا. وجاء في النداءات الموجهة لهم والمنشورة على أعمدة << عمل الشعب >> و << إرادة الشعب >>:
<< أيها الرفاق اليهود… اعلموا بكيفية لا رجعة فيها بأن لكم وطنا، ليس هو الأرض الموعودة (فلسطين) بل الوطن الذي تعيشون فيه… لقد عرفت هذه البلاد ميلادكم، ومنحتكم القوت وتنفستم هواءها وعشتم تحت سمائها الرائعة … ودفنت فيها رفات أجدادكم… إنكم أبناء هذه الأرض المعطاء >>.
لم تستجب النخب اليهودية، إلا نادرا، لهذه النداءات. إذ واصل الاندماجيون المطالبة بالجنسية الفرنسية رغم ما كان يصيبهم من إحباط بين الفينة والأخرى. في حين ارتاح الصهاينة لما حققوه من مكاسب بفضل تواطؤ الإقامة العامة وظروف دولية أعطت دفعة قوية لإديولوجيتهم وبرنامجهم << الفلسطيني>>. حيث استفادت حركتهم من ردود الفعل المترتبة عن وصول الحزب النازي إلى الحكم بألمانيا (1933) ومن تعيين الزعيم الاشتراكي ليون بلوم على رأس الحكومة التي تشكلت بعد فوز الجبهة الشعبية بالانتخابات البرلمانية في فرنسا (1936) وقد كان بلوم متعاطفا مع الصهيونية ومن أقوى مناصريها.
وبالرغم من تضارب مواقفهم وأهدافهم، فإن الاندماجيين والنشطاء الصهاينة نهجوا أساليب متشابهة في المواقف المتخذة تجاه الوطنيين ومواطنهم المسلمين، وتفادوا كل ما من شأنه قطع الصلة بصفة نهائية معهم. ولذلك كانوا ينتهزون كل الفرص المواتية للتعبير عن ولائهم لعاهل البلاد وتقديرهم لشخص السلطان سيدي محمد بن يوسف.
وكان من الطبيعي أن يتقوى هذا النهج بعد نشوب الحرب العالمية الثانية وإقدام << الدولة الفرنسية>> بزعامة المارشال بيتان على الاهتداء بالنظام النازي وسن قوانين عنصرية مناهضة لليهود تقضي بطردهم من الوظائف العمومية والتضييق عليهم في كل المجالات و << أرينة >> ممتلكاتهم. وبما أن الإقامة العامة بالرباط كانت موالية لنظام فيشي وخاضعة لأوامره، فقد مر اليهود المغاربة، وفي مقدمتهم الأثرياء والنخب المثقفة الاندماجية منها والصهيونية، بظروف عسيرة لم تترك أمامهم من حل سوى التشبث بمغربيتهم والإعلان عن ولائهم لسيدي محمد بن يوسف بصفته عاهل بلاد محافظة على شخصيتها السياسية وعلى مؤسساتها التقليدية في إطار << حماية >> فرنسية لا تتعدى صلاحياتها << المراقبة >> وإدخال إصلاحات تقنية، وبصفته أيضا أمير المؤمنين تقع على عاتقه مسؤولية الدفاع على حقوق رعاياه المسلمين واليهود.
وهكذا قام أعيان اليهود بمساعي متعددة للاستنجاد بمقتضيات الشريعة الإسلامية ومطالبة السلطان بعدم تبني الظهير الذي أعدته الإقامة العامة على أساس القانون الفرنسي الصادر بتاريخ 3 يونيو 1941 وأكدوا بهذا الصدد << أن صاحب الجلالة الشريفة سوف يخرق القوانين الشرعية إذا صادقت بواسطة ظهير على إجراءات منافية لروح النص القرآني ولفظه… (إن القوانين الشرعية) تبيح لأهل الذمة من النصارى واليهود العيش في دار الاسلام، وممارسة كل الحرف والصنائع غير الشرعية شريطة دفعهم الجزية واحترام الدين الإسلامي>>.
ونظرا لتمسك سيدي محمد بن يوسف بصلاحياته كأمير للمؤمنين وبخطة أسلافه تجاه أهل الذمة من رعاياه من جهة، ولتوسط كبار القواد والباشوات لفائدة هؤلاء من جهة ثانية. وباعتبار أيضا تخمينات السلطان حول مجرى الحرب على أساس اتصالاته مع مبعوثين أمريكيين كان بعضهم يقيم بالمغرب في إطار الاتفاق الفرنسي – الأمريكي "فيكان – مورفي" ويجمع المعلومات ذات الطابع السياسي والإستراتيجي بهدف الإعداد لإنزال قوات الحلفاء على السواحل المغربية، فقد تقوى موقف السلطان الرافض لتطبيق قوانين فيشي العنصرية.
وانطلاقا من كل هذه الإعتبارات الدينية-السياسية والدبلوماسية، أبدى سيدي محمد بشكل صريح تعاطفه مع رعاياه اليهود، واستقبل بعض أعيانهم في رحاب القصر خاصة خلال ماي ويونيو وغشت 1942 وأكد لهم بهذه المناسبة حق التمتع بحمايته مشددا على المساواة في التعامل التي يجب أن توفر لهم إسوة بمواطنيهم المسلمين.
وقد وصل صدى هاته الاستقبالات وتصريحات السلطان إلى يهود فرنسا، حيث أشارت تقارير الاستعلامات التابعة لحكومة فيشي بأنه << يسود الإدعاء داخل الأوساط اليهودية في المنطقة الحرة بفرنسا بأن سلطان المغرب رفض تطبيق القوانين الفرنسية المناهضة لليهود >> وبأن يهود فرنسا يصرحون علنا بأنه << على حكومة فرنسا أن تطلب من سلطان المغرب أن يقدم لها دروسا في التسامح>>.
اضطرت الإقامة العامة، بسبب موقف السلطان ولا شعبية الإجراءات المناهضة لليهود، إلى التخفيض من وثيرة تطبيق قوانين فيشي. وهكذا استمرت مدارس الرابطة الإسرائيلية في العمل بشكل عادي، الأمر الذي سمح للمعلمين و الأساتذة اليهود المطرودين من المؤسسات الفرنسية بالالتحاق بها ومزاولة عملهم. أما الإجراءات الخاصة بطرد اليهود من الأحياء الأوربية، فقد اقتصرت على العائلات التي حازت منازل في هذه الأحياء بعد شتنبر 1939. كما لم تطبق إجراءات التصريح بالممتلكات المنصوص عليها في ظهير 5 غشت 1941 إلا على الممتلكات التي تتجاوز قيمتها 5000 فرنك، أما الأثاث والحلي والأغراض الشخصية فقد استثنيت من ذلك. وقد تعزز النهج الذي بادر به السلطان بالدعم الذي وفره بعض المسلمين ليهود يرغبون في تحصين أنفسهم ضد إجراءات الحجر والمصادرة.
وقد واصل سيدي محمد بن يوسف مجهوداته لضمان الاستقرار في أعقاب إنزال القوات الأمريكية بالسواحل المغربية لضمان الاستقرار في أعقاب إنزال القوات الأمريكية بالسواحل المغربية (نونبر 1942) وظهور غليان شديد في بعض الأوساط اليهودية، حيث اعتبر بعض اليهود أنه أصبح في إمكانهم ارتكاب تجاوزات والاحتماء بالأمريكيين.
لذلك كلف السلطان الصدر الأعظم محمد المقري والحاجب محمد المعمري بربط اتصالات سرية بالأمريكيين (23 يناير 1943) لمعرفة موقفهم تجاه تطلعات المغاربة الوطنية وتذكيرهم بوضعية اليهود التقليدية وبالتدابير التي مكنتهم من الإفلات من قوانين فيشي العنصرية. وألح فعلا المقري والمعمري على أن << اليهود لا يحتلون الصفوف الأمامية في المغرب ( وأنهم كانوا دائما) ثانويين عددا ونفوذا . . . وكان المسلمون يعاملونهم معاملة حسنة، ولما حلت لجنة الهدنة الألمانية بالمغرب، ألح أعضاؤها أول الأمر على ضرورة معاملتهم طبقا لما تقتضيه الإيديولوجية النازية، فرفض السلطان الاستجابة لذلك بقوة مؤكدا بأن علاقات اليهود بالمسلمين تنبني على قرون طويلة من التعايش، وأن المسلمين محتاجون إلى اليهود، كما أن اليهود محتاجون إلى المسلمين ولا توجد مشكلة يهودية في المغرب، ولن تكون في المستقبل إذا بقي هذا الموضوع كما هو الآن . . . وقد ظن بعض اليهود أن مجيء الجيوش الأمريكية يعني أنه بإمكانهم احتلال مراكز قوة ونفوذ بالنسبة للمسلمين، وهذا ما لا يجب ألا يقع>>.
وبصرف النظر عن طيش بعض العناصر وتهورها، فقد فتح الإنزال الأمريكي باب المغرب على مصراعيه أمام المنظمات اليهودية الأمريكية، وأذكى اهتمامها بيهود المغرب وبوزنهم الديموغرافي في أفق بناء دولة يهودية في فلسطين. وقد ركزت الوفود التي قدمت إلى الولايات المتحدة في نونبر 1944 لحضور مؤتمر أطلنتيك سيتي اهتمامها على ساكنة الملاحات المغربية بصفتها خزانا بشريا يمكن الاعتماد عليه لتوفير نسبة هامة من اليد العاملة اللازمة لبناء الدولة اليهودية. وانطلاقا من هاته الاعتبارات تدخلت المنظمات اليهودية الأمريكية بثقلها الهائل للتمهيد لخطة التهجير في وقت لاحق.
وفي الأوساط اليهودية المغربية وبحكم الظروف الاقتصادية-الاجتماعية القاسية التي كانت فيها البلاد فيما بين 1944 و 1945 وقع شبه إجماع لدى الأعيان بمختلف أصنافهم حول ضرورة الاستفادة من مساعدة المنظمات اليهودية الأمريكية لإشباع حاجيات سكان الملاحات والتخفيف من معاناتهم اليومية، خصوصا منها سواد العاطلين وصغار الحرفيين والبقالين والباعة المتجولين، والعناصر الأخرى التي كانت تواجه سوء التغذية وتفشي الأمراض المعدية وشتى أنواع البؤس والحرمان.
وبما أن الظرفية كانت تبدو مواتية، حاول النشطاء الصهاينة انتهاز الفرصة لتحقيق قفزة نوعية كبرى: مطالبة الإقامة العامة بالاعتراف الرسمي بحركتهم.
لم تصطدم هاته المحاولات عمليا إلا بمقاومة السلطان، خصوصا غداة موجة القمع التي أعقبت تقديم عريضة الاستقلال (11 يناير 1944) وما تلاها من مظاهرات واعتقالات. وبالفعل، عشية انعقاد المؤتمر اليهودي العالمي بأطلنتيك سيتي، استغل سيدي محمد بن يوسف فرصة عيد العرش (18 نونبر 1944) ليذكر اليهود المغاربة بواجباتهم باعتبارهم رعاياه تنطبق عليهم واجبات وحقوق غيرهم من الرعايا المغاربة.
وفي سياق حديثه حول موقف السلطان أشار تقرير للإقامة العامة موجه لوزارة الخارجية الفرنسية (20 نونبر 1944) على أن السلطان لم يلتزم بالعرف الجاري به العمل في مثل هذه المناسبات حيث لم يكتف بمرور الوفد اليهودي أمامه كالعادة بل: <<طلب ( في هذه السنة) من الوفد الاقتراب من السلطان الذي نهض من مجلسه واقترب منهم وعبر عن ارتياحه لاستقبالهم، وصرح لهم قائلا : إنكم رعايانا الأوفياء، مثلكم مثل المسلمين . . . إنني أحميكم وأحبكم . . . لقد كان المسلمون ولا يزالون إخوة وأصدقاء لكم، اسألوا شيوخكم والمسنين منكم، فستعرفون بأن جدنا المنعم مولاي الحسن كان صديقا حقيقيا لليهود، وأفصح في مناسبات عدة عن اهتمام واضح وعناية بهم. وقد عرفه أجدادكم بهذه الصفة وأحبوه بصدق. ويمكنني أن أؤكد لكم من جانبي بأنني أعمل على الحفاظ إزاءكم وإزاء إخوانكم في الدين على نفس التقدير . . . ونفس الاهتمام. فهذا العيد هو كذلك عيدكم>>.
وصار السلطان على نفس النهج غداة الحرب العامية الثانية وبداية تسارع الأحداث في الشرق الأوسط وارتفاع وثيرة الإجراءات التي كانت تتخذها المنظمة الصهيونية العالمية والوكالة اليهودية، لتجسيد مشروع الدولة اليهودية على أرض الواقع بتزكية الدول العظمى والأمم المتحدة. وأمام هاته التطورات وردود الفعل التي كان يخلفها خطر <<اغتصاب فلسطين>> لدى المسلمين، كان سيدي محمد بن يوسف يبدل قصارى جهوده لتفادي نشوب اضطرابات في المغرب، لا سيما وأن الظرفية السياسية كانت تمتاز بدرجة عالية من الحساسية بسبب المناورات التي كانت تقوم بها الإقامة العامة للوقوف في وجه المطالب الاستقلالية، وتمرير المشروع المتمحور حول فكرة <<السيادة المشتركة>>. وبما أن القضية المغربية أصبحت تطرح على الصعيد الدولي وأمام الجمعية العامة للأمم المتحدة، فقد كان السلطان يعتبر أن من شأن الاضطرابات ونشوب مواجهات عنيفة بين رعاياه المسلمين واليهود أن يؤدي إلى فقدان المغرب للاحترام لدى الرأي العام الغربي بصفة عامة والأمريكي بوجه خاص.
وقد دفعت هذه الاعتبارات بالسلطان إلى استقبال شخصيات مسلمة ويهودية بالقصر الملكي ودعوة الجميع علانية إلى <<الاستمرار في النهج الذي سار عليه أسلافهم، بالعمل يدا في يد>>، مؤكدا من جديد على أنه << لايقيم أي تمييز بين رعاياه الأوفياء >> (1947).
وبعد نشوب الحرب الاسرائلية – العربية الأولى غداة الإعلان عن تأسيس دولة إسرائيل، تمثل رد فعل المسلمين المغاربة تجاه الأحداث في إقامة الصلوات في المساجد <<من أجل خلاص فلسطين العربية وانتصار الاسلام>>. وجمع التبرعات لفائدة المجاهدين وتشجيع ذهاب المتطوعين << للتضحية في ساحة الشرف>>. خصوصا وأن شائعات كانت تشير إلى <<وجود أبطال مغاربة في ساحة المعركة تحت قيادة الأمير محمد بن عبد الكريم الخطابي>>، والدعوة إلى مقاطعة التجار اليهود في المدن والبوادي. أما اليهود المغاربة، فضاعفوا أيضا من صلواتهم داخل بيعهم، ومن جمع التبرعات، ومحاولة الهجرة سرا صوب فلسطين.
ولتفادي الاصطدامات والحد من تأثير الشائعات والاتهامات المتبادلة بين المسلمين واليهود، أمر سيدي محمد بن يوسف بنشر بيان (23 ماي 1948) دعا من خلاله رعاياه للهدوء:
<<إننا بما خولنا الله جلت قدرته وتعالى شأنه من النظر في أمركم السهر على مصالحكم نوجه إليكم هذا البلاغ لتعملوا به وتقفوا عند حده . . . منذ بضعة أيام اشتعلت نار الحرب في أرض فلسطين المقدسة بعد أن يئس العرب من إقناع الصهيونيين بالعدول عن فكرة الاستيلاء على تلك البلاد وإخراج أهلها منها . . . ونحن إذ نعلن اتفاقنا التام فكرا وقلبا مع ملوك العرب ورؤساء دولهم الأماجد كما اشعرناهم بذلك، نؤيد ما صرحوا به من أن العرب لا يظهرون لليهود سوءا ولا ينوون بهم عداء، وإنما غايتهم الدفاع عن القبلة الأولى للإسلام وتثبيت السلم والعدل في الأراضي المقدسة مع بقاء اليهود على حالتهم المعهودة منذ الفتح الإسلامي>>.
وأضاف السلطان مخاطبا رعاياه:<< لهذا نأمر رعايانا المسلمين أن لا يحملهم ما قام به اليهود ضد إخوانهم العرب بفلسطين على القيام بأي عمل يخل بالنظام، أو يؤدي إلى تعكير صفو الأمن والسكينة. ويجب عليهم أن يعرفوا أن اليهود المغاربة الذين استوطنوا هذه البلاد منذ قرون تحت الذمة فوجدوا فيها أحسن مثوى، وأخلصوا كل الإخلاص للعرش المغربي هم غير اليهود المتشردين الذين قصدوا فلسطين من مختلف أنحاء المعمور، وأرادوا أن يستولوا عليها ظلما وعدوانا. نأمر رعايانا اليهود أن لا ينسوا أنهم مغاربة تشملهم رعايتنا وقد وجدوا لدينا في مختلف الظروف أحسن مدافع عن مصالحهم وموف بحقوقهم، فيجب عليهم أن لا يقوموا بأي عمل فيه تأييد للصهيونيين المعتدين أو تضامن معهم لما في ذلك من المساس بحقوقهم الخاصة وبالجنسية المغربية. ونحن على يقين من أنكم أيها المغاربة أجمعون ستلبون نداءنا وتكونون عند حسن ظننا بكم حتى يظل الأمن العام محفوظا والسلام سائدا لهذا الوطن العزيز>>.
لقد ساهم هذا النداء وتقاليد التعايش بين المسلمين واليهود في التخفيف من حدة التوثر <<الطائفي>> الذي أعقب اندلاع الحرب الإسرائيلية – العربية الأولى. فبالرغم من هشاشة الوضع والغموض الذي كان يلف موقف الإقامة العامة والمناورات الاستفزازية التي بادر بها أعوان صهاينة بهدف إحداث اصطدامات من شأنها حث اليهود على الهجرة بأعداد وافرة إلى فلسطين، ساد الهدوء في مختلف أنحاء البلاد ولم تقع أعمال عنف إلا بمدينة وجدة وجرادة وذلك لأسباب غامضة لم تفصح عنها بعد المصادر الرسمية. وربما يرجع هذا <<الغموض>> و <<صمت>> الأرشيف إلى تورط السلطات الجهوية الفرنسية فيما وقع وسكوتهم على تحركات الصهاينة في منطقة كانت لها خصوصياتها << السياسية>> خلال المرحلة التي مر بها المغرب غداة << خطاب طنجة >>.
وبالفعل كانت تكمن خصوصيات المنطقة أثناء تلك الظرفية الحرجة في تأثر أعداد وافرة من عمال مناجم الفحم بجرادة بالمطالب الاستقلالية واستعدادهم لشن الإضرابات بهدف الدفاع عن مصالحهم المهنية ودعم الأحزاب الوطنية. فكان لابد من وجهة نظر الإقامة، انتظار الفرصة لتوجيه ضربة قاسية للحركة العمالية للمنطقة وتكسير تضامنها مع الأحزاب، بل وتسريح أكبر عدد ممكن من العمال وإرغامهم على الرجوع إلى قبائلهم الأصلية من مختلف أنحاء البلاد (ولاسيما في الجنوب).
كما كانت تتجلى هذه الخصوصيات، من جهة ثانية، في وضعية وجدة بصفتها مدينة عبور كان يستعملها المهاجرون اليهود لمغادرة البلاد سرا والتوجه إلى فلسطين عبر الجزائر ومرسيليا. وكانت السلطات الفرنسية تغض الطرف رغم علمها بمعارضة السلطان الشديدة لهذه الهجرة وإطلاعها على تحركات العملاء الصهاينة ورجال المخابرات التابعين للوكالة اليهودية وما كانوا يقدمون عليه لإحداث الفتنة وحث اليهود على الهجرة عبر << الجسر >> المتمثل في وجدة.
وفي بداية الخمسينيات ارتفع عدد المهاجرين بشكل ملموس، لا سيما خلال المرحلة التي أعقبت إبعاد السلطان سيدي محمد بن يوسف ونفيه إلى مدغشقر، وما واكب ذلك من اضطرابات في قرى ومدن المغرب (1953 – 1955 ). وكانت الدعاية الاستعمارية تعمل على تخويف اليهود وتنشر البلبلة في صفوفهم، وتحاول إقناعهم بأن استقلال المغرب يعني إخضاعهم للاضطهاد وتحت رحمة المسلمين. غير أن ذلك لم يمنع بعض اليهود من الانخراط في الأحزاب الوطنية والمشاركة في الكفاح من أجل عودة عاهل البلاد وإنهاء عهد الحماية.
وبعد رجوعه من المنفى عمل سيدي محمد بن يوسف على استقبال وفود تمثل المجموعات اليهودية وطمأنتها على مصيرها وحثها على المشاركة الفعالة في بناء مغرب مستقل. وكانت مواقف السلطان مطابقة لما سبق له الإعلان عنه في مناسبات عديدة، سواء عند استقباله لرعايا يهود أو عندما كان يجيب عن بعض التدخلات الأجنبية، ومن ضمنها تدخل لروني كاسان، رئيس الرابطة الإسرائيلية العالمية (باريس) وممثل فرنسا لدى اللجنة الدولية لحقوق الإنسان.
وجوابا على رسالة طلب فيها روني كاسان من السلطان منح يهود المغرب حريات عامة قائمة على مبادئ ميثاق حقوق الإنسان الذي أعلنته منظمة الأمم المتحدة (1948) أكد سيدي محمد، بأسلوب لا يخلو من دلالة، بأن <<جلالته يتمنى أن يتم تعميم ممارسة هذه الحريات كي تشمل كافة رعاياه بلا استثناء أو تمييز… وأن الظروف المؤلمة التي يتخبط فيها جزء من الساكنة اليهودية.. ظروف تشمل كذلك عددا لا يستهان به من مواطنيهم المسلمين>>.
وتأتي قناعة سيدي محمد بضرورة إشراك العنصر اليهودي في بناء المغرب المستقل، وكذا تضامن السلطان مع عرب المشرق في مقدمة الاعتبارات التي دفعت به إلى اتخاذ التدابير اللازمة لمنع، أو على الأقل، عرقلة هجرة اليهود المغاربة في اتجاه فلسطين.
وكيفما كانت الاعتبارات التي قامت عليها خيارات سيدي محمد بن يوسف فإنها لم تؤثر على صورته في ذاكرة اليهودية الجماعية. حيث احتفظت هذه الذاكرة بشكل قوي بمواقفه الشجاعة خلال الحرب العالمية الأولى وما أقدم عليه لتفادي تطبيق مقتضيات قوانين فيشى على اليهود المغاربة في وقت كان فيه إخوانهم في الدين يعانون من الإبادة في الأقطار التي احتلتها الجيوش الألمانية في أوربا، وكان فيه يهود المستعمرة الجزائرية معرضون لكل الأخطار بعد إلغاء مرسوم كريميو وإخضاعهم من جديد لوضع مماثل لوضع الأهالي، وكان فيه أيضا يهود تونس يقاسون الويلات بعد اكتساح القوات الألمانية والايطالية للتراب التونسي.
إن اعتراف اليهود المغاربة بالجميل وبالوضع المتميز الذي تمكنوا بفضله الإفلات من قبضة نظام فيشي وتفادي السقوط بين أيادي نازية، جعلهم يقدرون كل تقدير مواقف سيدي محمد بن يوسف وينعتونه بالملك << العادل>> والحليم.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
ראשית שלטונו של האסלאם.
ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.
אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.
אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.
ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.
מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.
על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.
כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.
הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.
אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.
כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.
בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים.
לפיכך הצבנו לנו כאן מטרה מצומצמת יותר. מתוך ידיעתנו המספקת ביהדות צפון אפריקה במאה התשע עשרה, מתוך אלומות האור, שיכולים מקורו ערביים, יהודיים או נוצריים לזרוק על דורות האופל אלה, מסתמנים כמה קווים כלליים החופפים, ביסודו של דבר, עמדה מחשבתית מסוימת של המוסלמי כלפי היהודי.
בחשבון אחרון, מעבר לכל תנודותיה של היסטוריה מסוכסכת ומסוערת ביותר, נקיטת עמדה זו היא בבחינת נתון ראשון, אבן הבוחן, שלאורה ראוי לבדוק את ברכותיו או קללותיו של העימות בין צאצאיו של אברהם העברי, בני יצחק ובני ישמעאל, משך מאות בשנים.
עמדה מחשבתית זו מבארת בבהירות מַספקת את מה שידוע לנו על גורל היהודים בצפון אפריקה, מן המאה השביעית עד המאה התשע עשרה, ולכן שוב לא נוצרך להתעכב על כך.
סוף הפרק כיבוש המגרב בידי הערבים.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
צז
פ׳ מקץ. שני תרש״ט לפ״לו.
רבי יוסך משאש
ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב יש עוד בסופו מימין ביהכ״נ אחרת, פתוחה למבוי בצפונה, עולים לה במעלות, והיא כמין גם וחלק מהגם עולים לו עוד במעלות, יש במערבה עלית קיר, ושני היכלות במזרחה, התיבה בחלק הגם התחתון, פגי הש״ץ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותי׳, נקראת ע״ש החכם כמוה׳׳ר ידידיה הכהן זלה״ה, ירושה מאבותיו הקדמונים ז״ל כאשר שמעתי, ושני זקנים ספרו לי ששמעו מאבותיהם שנפלה מזוקן וחדשוה, וגם עתה זקנה גדולה חופפת עליה. זה רבות בשנים קנה דובה מו״ד הרה״ג כמוהרר״ש משאש זצ״ל, מהחכם כמוהריד״ד הנ״ל, והוא היה ש״צ ומנהיג בה, ואחריו חתנו בעל בתו הרב כמוחר״ר שלמד. ן׳ שטרית ישצ״ו, ועתה עומד ומשמש ומנהיג בה בנו של מו״ד הנז׳ החה״ש כמוה״ד מימון ישצ״ו, כשמונים איש מתפללים בה, שמעתי ששמשה גם ישיבה לת״ת, איזה זמן, ועתה היא רק לתפלות שמ״ע, ובפרט תפלת ערבית מתפללים בה כמה פעמים בזה אחר זר- ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
צח
ם׳ ייגש. לרב אחד.
אדוני! בההוא דינא דאתי לקמיה דמר אתמול בערב. בראובן שמכר חצי ביתו לשמעון, ובא המצרן לזכות, ואמר המוכר זה הלוקח נוח לי, וזה המצרן קשה לי, ונסתפק מעכ״ת, וא״ל זילו האידנא ואתו למחר, הנה אתמול בלילה, ראיתי הדבר מפורש בס׳ משפטים ישרים ח״א סי׳ ח״ת, דפסק הר״ב זיע״א, דטענת זה נוח לי וכו׳ טענה שפירתא היא, ע״ש, ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
צט
פ׳ הנז׳.
למעלת צפירת תפארה, הנזר והעטרה, הרה״ג, מעו״מ, אדמו״ר כקש״ת כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ׳׳ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום. מר חמי הגמו״ן כה״ר אהרן הכהן ישצ״ו, ומרת חמותי גוהאר, דוב״ש אדוני וביתו. והם מפצירים בו הרבה, אודות האשה רחל, המובלת כתבא דנא, שזה יותר מששה חדשים, שהלך בעלה למדינת הים, לעיר ארבא״ט יע״א, הסמוכה למשכן כבודו, ושמעה, שזרחה עליו שמש ההצלחה, ועובד ומרויח, ומיום שנסע, לא שלח לה מאומה, והיא בערום ובחוסר כל, ובפרט ששמעה, שרצה ליקח אשה אחרת עליה, ובכן נא אדוני, עמוד לימינה בכל מה דאפשר, עד יצא כנגה צדקה, ומצוה זן תגן על אדוני אלף המגן, ושלום. דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט.
ק
פ׳ ויחי. ש׳ תדפ׳׳ט לפ׳׳גן.
ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב, יש מבוי אחד לצד שמאל בסופו, המפולש למבוי הרחב, הנקרא מבוי אלעטארי״ן (מוכרי תבלין) המבוי ההוא נקרא ע׳׳ש הרה״ג כמוהר״ד שלום לעזימי זלה״ה, יש בסופו משמאל ביהכ״ג מרובעת, פתחה במזרחה, יש בה שני היכלות, אחד בדרומה, ואחד במערבה, יש בה עלית קיר קטנה בצפונה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותיה, היא נקראת ע״ש הרב הנ״ל, הראני אחד מזרעו, כהה״ר מימון ישצ״ו, פסק אחד בכת״י ידו וחתימת שמו זמנו אדר ת״ץ לפ״ק, ואמר, שמקובל בידם שהיא עתיקה מאד מאבותיהם הראשונים שבאו תחילה מגלות ספרד, והם, וזרעם אחריהם עד היום, בעליה וחזניה, כחמשים־ איש מתפללים בה, ושמשה גם ישיבה לת״ת לאבותיהם בזמן קדמון, ואד היא עתה רק לתפלות שמ״ע, ולמוד משניות בכל לילה לשכני המבוי, יש בה אוצר קטן לספרי דפוס וכתבי יד עתיקים, שאין להם רשות להוציא שום כתב יד משם, אפילו ללמוד בו שם, כי כן מוזהרים מאבותיהם מדור לדור, כך זרעם אומרים, וטרחתי עמהם מאד רק לראות על מה מדברים, ולא הגיחוגי, גם יש בה ס״ת אחד קטן, כתוב על קלף, כתיבה דקה ויפה עד מאד, קורין לו ספר זאבארו, ושאלתי הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, ואמר לי, שנקרא כן ע״ש הסופר הקדמון שכתבו שהיה שמו ר׳ משה זאבארו זצ׳׳ל, ועוד חפש ומצא בכתבים ישנים, והגיד לי, שהרב הסופר הנז׳ היה בעיר פאס, ובא לכאן בשנת ר״מ לפ״ק, והיה כותב סת״מ בקדושה ובטהרה, ואביו היה שמו ר׳ יעקב ז״ל, ע״כ. ושלום.
אני היו״ם ס׳׳ט
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "
נקבצו ונערכו סביעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי
שמעון ואנונו
הקדמה
ילאה העט יתום דיו הקולמוס, בבואנו לתאר אותם דמויות רבות יחס חכמי ורבני יהדות ספרד, צפון אפריקה, תורכיה והמזרח. בידם ניתנה – על ידי ההשגחה העליונה – המשך העברת התורה שבעל פה כשהיא שמורה מכל משמר, אל במקביל גן עושה בנחלתם ובבית גנזם – פירות ופירי פירות.
דמויות הוד והדר, ענוותנים, חסידים ומעוטרים במידות, יראי ה' ושומרי מצוותיו קלה כבחמורה, גדולים בכל חלקי התורה – ענקי רוח שסוככו בגודלם על בני עמם והנהיגוהו בכל תהפוכות ומהמורות הזמן הבוגד.
למי הכוח לאזור עוז ולגשת למלאכת המבוא שיכניס את הקורא לעולמם של " ארזי הלבנון ". על כן – בהשתחויה, בקידה ובבקשת רשות מכל אותם עובדי ה', ארזים חסונים ונהדרים, ניגש אני לערוך מבוא, מועט הכמות ודל הדפים, אך יש בו להאיר את עיני הקורא הממוצע ולהציע לפניו בקוים כלליים ביותר את המגרות בהן פעלו " ארזי הלבנון "..
נחל בתיאור אותם ארצות וערים מרכזיות בהם חיו ופעלו " ארזי הלבנון ", למעט ארצות שלא שימשו בתקופה בה אנו עוסקים – באלף השנים האחרונות – מרכז לתורה וליצירות הרוח. נמשיך לתאר את תרומתם של " ארזי הלבנון " בתחומי היצירה העיקריים ביותר, למעט תחומי יצירה אחדים ( םיוט ודקדוק ), שעל אף שהיוצרים הגדולים בתחומים אלו היו רק מחכמי " ארזי הלבנון ", הרי שהעיסוק בהם הצטמצם לחכמים בודדים בלבד בכל דור.
ונסיים, ויהיה זה בבחינת " סגירת מעגל " בתיאור זיקתם העמוקה של " ארזי הלבנון " לארץ ישראל, נחלת אבות, אליה השתוקקו בכל לב ושאפו להגיע, התפללו והורידו כנח דמעה לזכּות בטוב ירושלים. רבים מחכמי " אזי הלבנון " זכו להטמן ברגבי ארץ הקודש, אולם אלה שלא זכו – בןןדאי מודים ומשבחים לה' בגן עדנם על שיבת ציון ובניין הארץ. ויהי רצון שזכותם תעמוד לנו ונזכה לראותך בקרוב בבניין אריאל בעיר קדשנו ירושלים ת"ו.
מבוא.
פרק א.
ארצות התפוצה.
ארץ ישראל ( ירושלים, חברון, צפת ). מצרים. לוב. תוניס. אלג'יריה. מרוקו. ספרד. איטליה. טורקיה ( קושטא, איזמיר, סאלוניקי ). סוריה. בבל ( עיראק ). כורדיסטאן. איראן. בוכארה. תימן.
ארץ ישראל.
סקירה זו על ארץ ישראל באלף השנים האחרונות, תכלול שני חלקים. הראשון – סקירה כללית על תולדות היהודים בארץ ישראל, השני – סקירה על ערי הקודש : ירושלים, חברון וצפת.
במאה השביעית נכבשה ארץ ישראל על ידי הערבים, ועומַר אבן אל-חאטיב כובש את ירושלים. מאז ועד לשנת תש"ח – 1948 -, שלטו הערבים המוסלמים על ארץ ישראל, למעט ימי המנדט הבריטי במחצית הראשונה של המאה העשרים.
המוסלמים, אף שהפלו לרעה את היהודים, הרי שהתייחסו בסובלנות מבחינה דתית. ישיבת " גאון יעקב " עוברת מטבריה לירושלים. בישיבה זו פעלו המנהיגים הרוחניים של יהודי ארץ ישראל. מסורת העליה לרגל חודשה, ומכל המזרח באו בחג הסוכות לירושלים. במקביל לירושלים קמו והתפתחו קהילות נוספות : צור, עכו, חיפה, אשקלון, עזה וטבריה. בטבריה קיים היה מרכז ספרותי דתי לחכמי " המְסורָה ", שקבעו את הנוסח המדויק של התנ"ך.
בתקופה בה אנו עוסקים, הייתה ליהדות בבל – הגאונים – הסמכות הרוחנית להכריע בכל ענייני הרוח.
במאה הי"א פקדו את ארץ ישראל, רעב, מגיפות, רעידות אדמה, פלישות של שבטי בדואים ועוד. תופעות אלו גרמו להעברת הישיבה מירושלים לעיר צור אשר בלבנון ( 1073 לספירה ).
בסוף המאה הי"א כובשים הצלבנים את ארץ ישראל. מעמדם ומצבם של יהודי ארץ ישראל לא השתנה, מלבד האיסור שחל על היהודים להתגורר בירושלים.
במאה הי"ב והי"ג החלו יהודים לעלות לארץ ישראל. ראשון העולים הגדולים היה רבי יהודה הלוי שהגיע מספרד, לאחריו הרמב"ם המבקר בארץ ישראל ועובר בירושלים ובחברון. לאחריו עלה הרמב"ן, שלזכותו נזקף חידוש היישוב בירושלים.
בסוף המאה הי"ב מביס צאלח א-דין את הצלבנים בארץ ישראל, כובש את ירושלים ומתיר ליהודים לשוב ולגור בה.
בתחילת המאה הי"ג שוב כבשו הצלבנים את ארץ ישראל, וחידשו את האיסור לגור בירושלים. ואמנם במאה הי"ג לא הייתה ירושלים אלא עיר קטנה בצל המאורעות החשובים יותר.
בעת ההיא הייתה עכו בירת ממלכת הצלבנים. אולם בסוף המאה הי"ג כובשים הממלוכּים את עכו והפכים אותה לעיי חרבות.
עם חורבנה של עכו תופסים את מקומה קהילות צפת וירושלים. קהילות קטנות יותר קיימות בעזה ובחברון. בגליל התקיים יישוב כפרי שהתפרנס מחקלאות. המנהיג היהודי בעת ההיא היה " הנגיד " ( רבים מן הנגידים היו מצאצאי הרמב"ם ). סגניו ישבו בערים שונות ברחבי הארצות הסמוכות.
בעקבות הפרעות ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 -, ובעיקר בעקבות גירוש ספרד, עלו יהודים רבים לארץ ישראל, בעידודו של הנגיד ( האחרון ) רבי יצחק הכהן שולאל, ביניהם היו חכמים גדולים ומופלגים.
בתחילת המאה הט"ז, כשבארץ ישראל שולטים התורכים, העות'מאנים, משגשגת ארץ ישראל מבחינה רוחנית. רבי יוסף קארו מחבר בארץ ישראל את ספריו " בית יוסף " על הטור ואת " שולחן ערוך ", האר"י מגלה את תורתו ( שהשפעתה הייתה אדירה על היהדות מכאן ואילך ), ורבנים גדולים בהלכה ובקבלה פועלים בארץ ישראל, ( ירושלים, בצפת ובחברון ).
בתקופה זו ניסה רבי יעקב בירב – מגדולי חכמי הדור – לחדש את הסנהדרין, אך נתקל בהתנגדות חכמי ירושלים בראשות רבי לוי בן חביב – הרבל"ח. רבי יעקב בירב הסמיך את תלמידיו, ביניהם היה רבי יוסף קארו שהמשיך להסמיך אף הוא מתלמידיו. בימי זוהר אלו חיו בצפת רבי ישראל נג'ארה, והמקובלים, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי חיים ויטאל ועוד.
בקהילות הגדולות – ירושלים וצפת – היוו מספר ישיבות, ואלה היו מרכזי תורה ומשיכה לתלמידי חכמים. חלק מן העולים לארץ ישראל, הגיעו אליה על מנת לבלות בה את שארית ימיהם. דונה גראסיה ודון יוסף נשיא, בנו את טבריה וחידשו את היישוב בה במאה הט"ז, ובאופן יותר גדול גדלה והתפתחה בשנת 1740, ביוזמתו של דאהר אל – עמר ובראשות חיים אבועלפיה.
עם שקיעת ממלכת העותמנים החמיר מצבם של יהודי ארץ ישראל, ותושביה נאלצו לשלוח שדרי"ם לרחבי התפוצה היהודית, על מנת לגייס כספים לקיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל. תופעה זו של שדר"ות התמסדה, ורבים מגדולי ישראל היו שדרי"ם מטעם קהילות הקודש וערי הקודש בארץ ישראל.
בתחילה המאה הי"ט חזרה ירושלים ותפשה את מקומה המרכזי מבין שאר קהילות ארץ ישראל.
הרב דוד בן שמעון בעל " צוף דבש " – ראש קהילת המערבית – מקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות, ובירושלים מכהנים כ " חכם באשי " הרבנים : הרב חיים אברהם גאגין, הרב יצחק קובו, הרב נסים אבועלפיה והרב דוד חזן ועוד….
רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה
חסד ואמת – דרשות אגדות ומאמרים
מהגאון המפולפל נר המערבי
רבי אליעזר די אבילה זלה"ה בן אחותו של אור החיים הקדוש
מי חכם ויבין אלה נבון וידעם (הושע יד)
חסד ואמת
המללאח היהודי ברבאט – קריספיל
הספר ״חסד ואמת״ הודפס בליוורנו בשנת התקס״ו (1806) בסוף הספר מלחמת מצוה. כאן העתקתיו שוב מילה במילה ללא שום שינוי מלשון המחבר, הודפס בדף למעלה באותיות רש״י גדולות ומודגשות, וזאת כדי להקל על המעיין, אשר קודם כל עליו לעיין היטב בדברי הרב, שהם למעשה הבסיס היסודי אשר עליהם בניתי את ספרי ״מעי״ן רבי אליעזר״.
מטרת הביאור לפירושי הקונטרס ״חסד ואמת״ על מדרשים, אגדות וסוגיות הש״ס, הוא לעורר לב הלומד, לגרות רצונו ולזרזו אל העיון והפלפול ולהרגילו לשיטת :
לימוד העיון והפלפול של חכמי מרוקו
ובפרט לשיטת פירושיו ולשונו הקצר והשנון של גדול המעיינים והמפלפלים, הגאון האדיר מורינו רב אד״א זצ״ל החושף בספר זה את ההתמודדויות הרעיוניות המצויות ביסודם של האגדות שבגמרא, הן בדרך השקלא וטריא בסוגיות, והן בדרך הבהרת המסרים הטמונים והמוסתרים בהם. וזאת ע״י ״לימוד תפיסה אמיתית ומוסברת של הדברים בבהירות וביסודיות״, וגדולת רבינו שמשלב את כל השיטות ביחד על דרך העיון בכל דבר.
מקורו של החיבור בדרשות ועיונים של הרב אשר נמסרו לקהל שומעיו ותלמידיו לפני כמאתיים וששים שנה, כעת יכול ספר זה לשמש כעין מבוא והדרכה לעיון בסוגיות הש״ס שהינו יסוד מוסד בהבנת הגמרא, הצריכים קודם כל תפיסה נכונה של הדברים ביסודיות ובבהירות ורק על ידי זה אפשר להגיע לפסיקת ההלכה בדרך ישרה וברורה, וגם להקל על העיון בספריו אשר על הש״ס שו״ת ושו״ע, לרדת אל עמקי ים התלמוד להבין דבר מתוך דבר, להקשות ולתרץ, לשאול ולהשיב בכל דבר הסתום והתמוה, וכדי להיות לעזר למתאמץ לדלות ולגלות מצפוני פירושי רבעו המחבר המדבר בשפה קצרה, חדה ובדקדוק גדול, מעטי הכמות ורבי האיכות.
על כץ הצטרכתי לחלק את הביאור כסדר כדלקמן:
א – מעי״ן רבי אליעזר
בפירוש זה השתדלתי לבאר כפי שחנני ה׳ ב״ה את כל פירושי המדרשים והמאמרים הבאים בספר חסד ואמת. הביאור הודפס באותיות דקות, משולב בתוך דברי הרב המודפסים באותיות גדולות ומרובעות בכדי שיבינם הקורא, שהרי ידוע שדברי רבינו קצרים ועמוקים מאוד, ובכדי להבינם דרוש עיון מעמיק והרחבת הדברים.
ב – המדרשים והמאמרים מהש״ס
מאחר ורבעו כתב המדרשים והמאמרים שעליהם הוא דן בקיצור נמרץ, כדי להקל על המעיין הבאתי אותם בשלימותם באותיות יותר גדולות ובולטות.
ג – פרקים וסעיפים
חילקתי את פירושי ״המעי״ך לשני שערים, השער הראשון מחולק לשבעה חלקים שכולם סוגיא אחת הדנה בעניין ׳שכר מצוה/ ושער השני מפרק ח׳ ועד פרק ל״ט הוא משא ומתן על מכלול מאמרים, מדרשים וסוגיות מהש״ס. וגם חולק לפרקים ולסעיפים, משום שלשיטת הרב כדי לתרץ את קושיותיו מביא הוא קודם מדרשים ומאמרים אחרים ומפרשם ועל פיהם הוא מתרץ את קושיותיו.
וכדי להפיק תועלת ולהנות גם מאותם פירושים אשר הרב מביא אותם רק כדי לתרץ את קושיותיו, הצטרכתי לחלק את דרשותיו ומאמריו לפרקים ולסעיפים קטנים כדי שאוכל לציין למעיינים איה מקום הקושיות והתירוצים כמבואר לקמן:
ד – ציון הקושיות והתירוצים
שיטת הלימוד של רבינו היא כדרך חכמי צפון אפריקה המעיינים והמפלפלים, על הרוב מביא המדרש, אחר כך הוא מדקדק ומקשה עליו הרבה קושיות, וכדי לתרצם מקדים מאמרים ומדרשים אחרים אשר גם עליהם מקשה ומתרץ, אחר כך על פיהם הוא מתרץ ומפרק את כל הדיקדוקים והקושיות אשר הביא בראשית דבריו, אך בנתיים המעיין עלול לשכוח את כל אותן הקושיות הראשונות, לכן לפני כל מאמר ציינתי מספר הקושיות וליד כל קושיא ציינתי איה מקום תירוצה, וליד כל תירוץ ציינתי איה מקום הקושיא על פי חילוק הפרקים והסעיפים אשר ציינתי, ובכל כל ראש פרק או סעיף חיברתי כותרת הממצה את הנושא הנדון בו. כדלקמן:
ה – כותרות
לכל פרק וסעיף ב״מעי״ך הקדמתי כותרת הכוללת את תמצית תוכנו, כותרות אלה מכינות את הלומד לקראת הענין הבא ומקילות הבנתו, ביודעו מראש על מה יסובו הדברים, ומאפשרות לו חזרה מהירה על תמצית תוכן העניין.
ו – מראה מקומות
צוינו במעי״ן מאות מראה מקומות לכל מאמרי הש״ס, האגדות המדרשים וההלכות בכל מקומות תחנותם.
רבינו המחבר לרוב בקיאותו ופשיטותם אצלו, לא טרח לציין מקורם כדרך החכמים הראשונים, אשר בעיניהם היה נראה שכל בן תורה מסתמא יודע בפשיטות איה מקומם
ז – הפיסוק והראשי תיבות
במעי״ן, פיסקתי ופיענחתי כל הראשי תיבות אשר בדברי רבינו, אפילו אותם הראשי תיבות הידועים והמוכרים ביותר, על מנת שכל בן תורה הפשוט ביותר יוכל ללמוד פירושי רבינו בלי שום עיכוב. כמו כן השלמתי מילים שהובאו בקיצור ומחקתי מילים שהיו לעיתים נדירות כפולות במשפט אחד.
ח – א״ם למסרת
למטה בשולי הביאור הוספתי את חלק ההערות וההארות הנקרא ״א״ם למטרת״ ביאורים והערות הנחוצות לצורך איזה עניין הדרוש ביאור יותר מקיף, עם מבחר פניני מפרשים ובפרט מפרשי אותן הסוגיות אשר עליהן דן המחבר גם בשאר חיבוריו, שלעתים דבריו עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר(ירושלמי מס׳ חיה פ״ג ה״ה), הבאתי גם אותן סוגיות המובאים בספרי אביו של רבינו, או של דודו אור החיים הקדוש ותלמידי תלמידיו מישיבתו הקדושה אשר בעירנו רבאט,
כל אלה צוינו במספר זיהוי במעי״ן במקביל לאותו מספר בא״ם למסרת.
ט – מפתחות לספר ותולדות המחבר
כדי להקל על המעיינים והדרשנים, חיברתי מפתחות לפירושיו של המחבר על פי סדר: תורה, נביאים, כתובים, משניות, ש״ס ומדרשים, כי על הרוב כל מדרש יכול להתאים לפרשת השבוע, או לחידוש עיוני למשניות, למדרשים, או לפלפול תלמודי.
צירפתי לכאן גם תולדות המחבר אבותיו ומשפחתו בהרחבה כיד ה׳ הטובה עלי, רשימת חיבוריו, צאצאיו והסטוריה תמציתית על עירנו רבאט עיר מושבו של רבינו המחבר.
י — בספר זה הבאתי חלק מההקדמות אשר נדפסו בשאר ספריו, בפרט את אלו אשר חוברו על ידי חברי בית דינו ובני משפחתו.
גם כדי להכיר עוד יותר שלשלת משפחתו הקדושה, הבאתי הקדמת סבו הקדוש רבי משה בן עטר שהוא אביו של ״אור החיים״ אשר כתב להוצאת הספר ״כתר תורה״ של חתנו רבי שמואל די אבילה אביו של רבינו המחבר, ומכיון שאביו בהקדמתו לספרו ״אזן שמואל״ הזכיר את רבותיו אשר למדוהו תורה הבאתי גם אותה הקדמה לכאן כדי שנדע מאיפה רבינו שאב את תורתו, מה גם שאותו הספר אינו בנמצא.
בסופו קיבצתי קבוצת מעשיות ממקורות שונים, למן כתבי חברי בית דינו, כתבי רבינו החיד״א זיע״א ועד ללקט הבא מפי השמועה, ובפרט מאשר שמעתי מפי זקני וחכמי עירנו רבאט מאשר קבלו מפי חכמי העיר דור אחר דור עד ימינו.
תפילתי להשם יתברך שתורתו של רבינו בשיטת עיונו ופילפולו כדי להגיע לאמיתה של תורה תתקבלנה בעולם התורה ורבים יהנו לאורו.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
שלושה צוים אלה, החשובים לנו להערכת האמצעים שנקט השלטון להשבת הסדר על כנו ולהחזרת הרכוש השדוד, נוקטים אמצעים רגילים ומקובלים באותם ימים. אין ספק שהחשוב בשלושת הצוים הוא שניתן ב־30 בינואר 1475, משום שהוא מצווה בשיטתיות יתירה על הדרכים לשיקום החיים התקינים בעיר ובעדת האנוסים. אבל מאורעות אחדים שנתרחשו באותם ימים ממש ושהעמידו בספק גדול את קיום אותם הצוים, הביאו למעשה לידי דחייתם לכמה שנים.
כבר ציינו לעיל את חשיבותם של המאורעות הללו ותוצאותיהם ביחס לאנוסי סיאודד ריאל. עתה נתן דעתנו להתארגנותם של המורדים. בראש סיעת המורדים במלכות עמד דיֶגו לופס פאצֵ׳יקו, המרקיז די וילינה, ועמו היו קרוביו האחים רודריגו טליס חידון, המאיסטרי של מסדר קלעתרבה, הקונדי די אורואניה ואלונסו קאריליו, ארכיהגמונה של טולידו, ורבים מראשי המלכות. המרקיז די וילינה תבע מאת המלכים שתאושר בחירתו כמפקד מסדר סנטיאגו, שיאושרו ההכנסות שהיו לאביו חואן פאצ׳יקו מן המקומות אלקאראס, טרוחיליו/ ריקינה (Requena) ואסקאלונה, וכן כל שאר אדמות אביו וההכנסות שלו. כן תבע אישור המשרות שהיו בידי פדרו פוארטוקארירו ואלונסו טליס חידון, אחיו. כל אותו זמן נמצאה בידיו חואנה, בתו היחידה של אנריקי הרביעי, המכונה La Beltraneja. פרנאנדו ואיזבל לא נענו לתביעתו. הם דרשו ממנו שימסור את חואנה לידי אנשים מהימנים עד שתגיע לגיל הנישואים, ובענין ראשות המסדר הודיעו שעוד יחליטו דבר. משנכשל המשא־ומתן באו המורדים הללו בדברים עם אפונסו החמישי מלך פורטוגל, שהיה דודה של חואנה ואותו זמן אלמן, והציעו לו לשאת את חואנה ולהכתירה כמלכת קסטיליה (היא כונתה בפיהם הנסיכה מקסטיליה).מבחינתה של קסטיליה היה פירושם של נישואים אלה, בין מלך פורטוגל ובתו של אנריקי הרביעי, איחוד קסטיליה־ליאון עם פורטוגל, ולא איחודן של מלכויות קסטיליה ואראגון, כלומר שכל חשבונו של פרנאנדו בנישואיו עם איזבל היה בטל מיסודו. מכאן שמובנים כל צעדיו הנמרצים לדיכוי מרידתו של המרקיז די וילינה, וכתוצאה מצעדים אלה גם הפגיעה שפגע באנוסים הרבים שנמנו על תומכיו של המרקיז.
פרטים אלה חשובים להבנת רקעם של מאורעות, שכמה וכמה מאנוסי סיאודד ריאל נמצאו מעורבים בהם. אמנם כתב פולגאר, שנצטרפו אל המרקיז די וילינה רבים שהבטיח להם חסדים, ונצטרפו גם אחדים מפחד פשעיהם נגד המלכות. מתוך כך מובנת הצטרפותם של פורעים באנוסי סיאודד ריאל בשנת 1474 ! אבל כיצד להסביר את הצטרפותם של אנוסי סיאודד ריאל אל המורדים ? ייתכן שניתנו להם הבטחות, אך מסתבר שהסיבה להצטרפות היא במגעיהם של אנוסים רבים מסיאודד ריאל ומסביבתה עם בני משפחת פאצ׳יקו בעלי האזור ועם מסדר קלעתרבה, ומסורת היחס הטוב שזכו לו יהודים היושבים על אדמת המסדר. אף ייתכן שנמצא בין אותם שנצטרפו אל המרקיז אנוסים שנתאכזבו מאוד מדרכם של פרנאנדו ואיזבל, ואולי קיוו שיונח להם בשלטונו של מלך פורטוגל. אף־על־פי־כן הדעת נותנת שנמצאו גם אנוסים שלחמו בשורות פרנאנדו ואיזבל! הרי שנחלקו האנוסים בגישתם לבעיה זו.
היקף הצטרפותם של אנוסי סיאודד ריאל מסתבר משורת צוים שיצאו מאת פרנאנדו ואיזבל לאחר שסיאודד ריאל וסביבתה נכבשו בידי הקונדי די פאדידיס, שנתמנה ראש מסדר סנטיאגו, ודון דיגו פרנאנדיס די קורדובה, הקונדי דיקאבךה. בשורה ארוכה של צוים קוראים אנו על רחידורים אנוסים שהועברו ממשרותיהם ורכושם הוחרם. ראשון בהם הוא סנצ׳ו די סיאודד, שכבר ב־15 באפריל 1475 החרימה המלכות את החכירות וההכנסות שהיו בידיו,ואליו יש להוסיף את דיגו די ויליאריאל, חואן גונסאליס פינטאדו, פרנאנדו די טוךס-כל אלה ניטלה מהם גם משרת הרחידור ששימשו בה בסיאודד ריאל. אך ארוכה בהרבה רשימת אנוסי סיאודד ריאל שרכושם הוחרם על שום שהצטרפו אל מחנהו של המרקיז די וילינה. הדעת נותנת שגם הללו הם מחשובי אנוסיד, של סיאודד ריאל. ואל לנו לשכוח שהעברה זו ממשרותיהם ונישול זה מנכסיהם נעשו לאחד שכבר פעם אחת הועברו מהם ונשדד רכושם בימי פרעות 1474. כבר ב־23 באוגוסט 1475 הוחרמו נכסיו של אלוארו פראנקו, המכונה הזקן, והוא אנוס שנידון בשנת.1484 אחר־כך החרים מנריקי, שפעל מטעם פרנאנדו ואיזבל, את נכסיו של פרנאנדו די טיבה לטובת הכתר. פרנאנדו די טיבה נודע לימים בכינויו ״רב לאנוסים״, והוא עלה על המוקד בסיאודד ריאל ב־23 בפברואר
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה
שלמה דשן
הדיונים על הדת בישראל מתמקדים לרוב בבעיית הקשר שבין הדת והמדינה, קשר השנוי במחלוקת. ואולם להבנת היהדות הישראלית בכלל, ובעיית הדת והמדינה בישראל בפרט, מתעוררות שאלות רבות נוספות. צרור אחד של שאלות כרוך בבירור תכונותיה של התרבות, הדתית והפוליטית, אשר מביאה את החברה הישראלית לשילוב המיוחד של דת ופוליטיקה הנהוג בה. צרור נוסף של שאלות כרוך בבירור הגוונים הדתיים־ תרבותיים השונים, המעוררים את העמדות הציבוריות בנושא הדת והפוליטיקה. בפרק זה נעסוק בהיבט אחד של בעיית השילוב בין דת ופוליטיקה והוא: 
מה הם הגורמים החברתיים המביאים לכך, שבקרב יוצאי צפון־אפריקה מקבלת לעתים תעמולת הבחירות של המפלגות גוון של הטפה דתית? במערכות בחירות נמסרים השדרים הפוליטיים באמצעות סמלים דתיים, או סמלים דמויי־דתיים, וחל שילוב של דת ופוליטיקה במישור הארצי והמוחשי של הבוחר הקולט תעמולה. בהמשך דברינו נקבע שהשילוב הזה אינו פרי חישוביהם של פוליטיקאים בלבד, אלא הוא מושרש עמוק בתרבותם של האנשים המעורבים. הדיון פותח בבירור המושגים העיוניים הנדרשים לדיון בתופעות האמורות.
זה כבר חוקרי חברה מכירים בכך שסמלים הם המרכיבים הבסיסיים של תרבות, ומכאן ההתעניינות בסמלים ובמערכות של סמלים. ואולם, מעבר לעבודות־המחקר הרבות, העוסקות בפרשנות סמלי התרבות של חברות שונות, מעטות העבודות העוסקות בעיון מדוקדק בשונות ובמגוון של סוגי סמלים. פחות מזה עסקו החוקרים בתהליכי השתנות של סמלים, וכאשר אמנם עסקו בכך הם הסתפקו לרוב בדיונים כוללניים על נטישת סמלים מסורתיים ועל קבלת סמלי־תרבות חדשים בתהליך המודרניזציה. בפרק זה מבקש אני לייחד דברי למחקר תהליכי שינוי בתחום ההסמלה. אתאר תופעה מוגדרת של סמלים משתנים ואסביר אותה מתוך קישורה לרקע החברתי והתרבותי הכולל שבו היא מתרחשת. לצורך הדיון הנוכחי נבחין בין ׳סמלים׳ לבין ׳סימנים׳. ה׳סמל׳ הוא מעורפל ורב־משמעי, ואפשר שאין האדם המתייחס אל הסמל מודע לכל משמעויותיו, ועם כל זאת מעורר הסמל רגשות וממריץ לפעולה. לעומת זאת, ה׳סימן׳ הוא בעל מובן ידוע וחד־משמעי, וכוחו המרגש והממריץ מועט. להלן אביא תיעוד לתהליך השתנותם של סמלים תוך כדי תעמולת־בחירות.
סמלים תרבותיים רבים מופגנים בתעמולת־הבחירות. כפי שראינו בפרק הקודם, עשויים מעמדים דתיים, כגון טכס הענקת ספר־תורה, סעודת־מצווה ונשיאת דרשה, לשמש בימה להשמעת שדרים פוליטיים. סמלים דתיים קולטים כאן תוכן פוליטי, ובו בזמן מתרחש גם התהליך ההפוך: סימנים פוליטיים קולטים תוכן דתי סמלי. או בלשון אחרת, סימנים פוליטיים מופעלים כסמלים דתיים. נתאר את השתנותם של סמלים ונחשוף את הכוחות החברתיים המניעים אותה.
בבואו לקלפי עומד הבוחר מול רשימות של מועמדים מטעם המפלגות. מאחר שהשמות של רוב המפלגות ארוכים ומסורבלים, נוהגות המפלגות להציג עצמן על־ידי אותיות הנקבעות בוועדות־הבחירות. בוועדות אלו מגלים מידה של התחשבות ברצונם של נציגי המפלגות, ונטיה רבה לנהוג לפי המקובל במערכות־ בחירות קודמות. במקרים רבים אותיות המפלגות הן סימנים שאינם מבטאים דבר, אלא ציון שרירותי של שם המפלגה. לרוב אין באותיות תוכן מפלגתי כלשהו, והן קרובות להיות ׳סימנים׳ במובן הטכני שציינתי. לדוגמה: לאות ו של רק״ח אין משמעות כלשהי הקשורה בשם המפלגה, במצעה הפוליטי, או בשכבה החברתית התומכת במפלגה. התועמלנים מעדיפים בדרך־כלל אות שיש לה קשר כלשהו עם שם המפלגה, ורצויה להם אות המופיעה באופן בולט בראש השם. כך, למשל, זכו הליבראלים העצמאיים באותיות ל״ע. ויש מפלגה שזכתה באות המביעה גם משהו מן הדימוי הפוליטי שהתועמלנים מבקשים להפגין. ודוגמה לכך מפא״י שפעלה שנים רבות, עד לאיחורים של מפלגות הפועלים שהחלו ב־1965, תחת האות א. אות זו הופיעה אמנם בשמה של המפלגה, אך הפגנתה בתעמולת־הבחירות באה מטעם נוסף והוא, שהאות א עוררה גם תחושה של ׳ראשונים תמיד אנחנו׳, כאילו ביקשו לומר בכך, שמפא׳׳י היא המפלגה העומדת בשער והצועדת בראש. לסימן זה ערך תעמולתי חשוב בחברה המופנית לפיתוח ולעתיד, חברה העוסקת בבניין ובהגנה. בדומה לכך האות ב של המפד׳׳ל. זו נקבעה לפני שנים רבות ל׳מזרחי׳, אחת המפלגות שהתמזגו לאחר־מכן ויצרו את המפד״ל. האות הוענקה למפד״ל לאחר שהאות א כבר היתה תפוסה בידי מפא״י. והאות ב אינה מופיעה כלל בשם המפד״ל (ולא בשם ה׳מזרחי׳), אולם בהעדר האות א גם זו בחירה תעמולתית פוליטית סבירה. גם האות ב עומדת בראשית הא״ב, וגם היא מבטאת משהו מן המשתמע מן האות א. דוגמה ססגונית לאותיות בבחירות אנו מוצאים במערכת הבחירות של 1973, כאשר קבוצת ׳הפנתרים השחורים׳ עמדה על כך שתוענק לה האות ז. בעבר לא הסכימה ועדת־הבחירות המרכזית' לשימוש באות זו לצורך הבחירות, בשל האסוציאציה הגסה הכרוכה בה בשימוש המוני. ואילו הפנתרים ביקשו דווקא לקבל את האות ז, שכן בשבילם היא ביטאה יפה את הזילזול בחברה הרחבה ובערכיה, שהיה טמון במצעם המפורט. לבסוף, אחרי ויכוחים רבים, הסכימה ועדת־הבחירות לתביעת הפנתרים.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
MELLAH DE DEBDOU D'AUTREFOIS.
Source
Le Mellah, vous vous imaginez la honte de les ramener à ce temps-là.
Oui les Juifs marocains ont eu un moment de honte de leur passé que représentait le Mellah, devenu dans le langage synonyme de misère, de saleté et d'arrièration.
Maintenant que toute la population juive l'a quitté définitivement dans les années 60, il se pare de couleurs de nostalgie et d'affection.
Le temps du Mellah ne sonne plus comme une insulte, mais au contraire comme une invitation à un monde disparu et déja regretté.
Le Mellah est toujours habité par les populations locales malgré l'état délabré de certaines batisses. Ainsi tout comme la kasbah de Debdou, le mellah n'a pas d'intéret architectural particulier. “elle raconte l'histoire d'un mode de construit rural, en matériaux locaux avec une mise en oeuvre axée sur la structure de la construction, ne prêtant place à aucune recherche ornementale”
“les portes extérieures des habitations sont de types rural à l'image des constructions. Elles sont à un ouvrant à la française en bois , rectangulaires, sobres dénuées de toute sorte d'ornement Elles sont construites en planches jointives verticales, reliées grace à des traverses hoizontales sur leur face intérieure. Les linteaux apparents sur les façades sont en madriers de bois grossièrement taillés. […] Leur confection était assurée éssentiellement par les artisants juifs auxquels on reconnaissait le savoir fair en menuiserie”.
Source:Mamoun Naciri Architecte D.P.L.G. « Étude architecturale et plan de sauvegarde de la kasbah de Debdou rapport et diagnostique. » Decembre 2005
ברית מס 31- תפילאלת.ייחוסה של משפחת אביחצירא פרופסור הרב משה עמאר.
קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה
ייחוסה של משפחת אביחצירא
פרופסור הרב משה עמאר
שמעתי מכבוד הרב הראשי לרמלה לוד כמוה״ר הרה״ג ר' יצחק אביחצירא זצ״ל, שהוא נכד לרבנו הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע״א. שבהיות המלך פואד שליט במצרים, היה הווזיר (שר הפנים) שלו חשוך בנים רחמנא ליצלן, ובפקידות הבכירה המקורבת לשלטון היה איש יהודי כשר וירא הי. והוא ראה איך ששר הפנים יש לו צער גדול שאין לו בנים. יום אחד ניגש אליו ואמר לו, הלא שמעת כי איש קדוש ובעל מופתים טמון בארץ מצרים בעיר דמנהור, שמו רבי יעקב אביחצירא, אשר כל מי שיש לו איזה צרה או בקשה, הולך לשם ולוקח עמו שמן ונרות לכבוד הצדיק, ומתפלל שם בזכות הצדיק, והרבה נענו בזכותו. לכן גם אתה ידידי תעשה כך, ובעזרת ה' יהיו לך בנים. שר הפנים מילא אחר הצעת ידידו, לקח את אשתו והלך לציונו של רבי יעקב אביחצירא, ושם השתטחו הוא ואשתו והתפללו בבכי ובתחנונים לזכות לבנים.
הם הדליקו נרות לכבוד הצדיק, וישנו שם לילה אחד. בבקר חזרו לביתם בתחושת רווחה, מתוך אמונה שהצדיק יפעל למילוי תפילתם ותקוותם. ואכן תוך שנה נפקדה האישה בבן זכר, והיתה שמחה גדולה במשפחת השר, ונעשה קידוש ה' גדול. מאז השר קיבל עליו, ללכת מדי שנה לקברו של רבנו ולהדליק שם נרות ולהשתטח שם. ובינתיים זכה שנולדו להם שני בנים ושתי בנות. פעם אחת כשביקר רבי יצחק אביחצירא במצרים, כדי להשתטח על קבר סבו הקדוש. כשהתקרב לעיר דמנהור, ראה חיילים ושוטרים שומרים על מבואות העיר, וכשהגיע לציון של הצדיק, ראה שם משמר גדול של חיילים. ושאל לפשר הדבר, אמרו לו ששר הפנים של מצרים נמצא עם משפחתו בציון הקדוש הרב אביחצירא. רבי יצחק ביקש ליכנס לחדר הציון, אך השומרים מנעו ממנו באומרם להמתין עד שיצא השר מהציון. הוא אמר להם שיכנסו אצל השר ויאמרו לו שנכדו של הצדיק ממתין בחוץ.
בינתיים נתיישב רבי יצחק לנוח, והנה רואה השר יצא מחדר הציון ובא לקראתו כדי לראות אותו. רבי יצחק התכונן לעמוד לכבוד השר, אך השר הקדים ואמר לו, נשבעתי שלא תקום מפני, כי אם אני אבוא אליך. השר ניגש לרבי יצחק ונשק את ידו, וכן עשו אשתו וארבעת ילדיו. השר סיפר לו את הנם שקרה להם בהשתטחם על ציונו של הרב, וכי מאז הם נוהגים כבוד גדול בצדיק ופוקדים את המקום מדי שנה. רבי יצחק ברך אותם, והשר נתן בידי רבי יצחק הזמנה שיוכל ליכנם לביתו באופן חפשי, וביקש ממנו שכאשר ירצה לחזור למרוקו יבוא לבקר אצלו בקהיר. ובאותו מעמד אמר לרבי יצחק, תדע לך, כי כל בני נושאים שם משפחתכם, אחד על שם רבי יעקב ואחד על שם רבי מסעוד בנו, והבנות אחת כשם אמו של רבי יעקב ואחת כשם אשתו של רבי יעקב, ובכך נפרדו בשלום. כשרבי יצחק הלך לבקר את השר, השר ציוה להעמיד משמר כבוד בכניסת הרב לבית, ושיווה לביקור מעמד ממלכתי. הוא כיבד את רבי יצחק כבוד גדול, וכל אחד מבני השר העניק שעון זהב מתנה לרבי יצחק, וכל שעון היה טוב מהשני. גם השר ואשתו העניקו לרב מתנות. ומאז הנס שקרה לשר, השתנה לטובה יחסו ליהודים, בזכות רבנו. מקום ציונו של רבנו אביר יעקב, עבר שיפוץ לאחרונה על יד תורם יהודי מארצות הברית.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
ארבע שנים נמשכה הבצורת. ארבע שנים לא נתנה הארץ יבול. ארבע שנים נמשך הרעב. ארבע שנים חיבה חיים בן עטר שפאסוניה תהרה והדבר לא נסתייע. וכל אותו זמן מתרוצץ השר הנכבד משה בן עטר בין מכנאס לסאלי רכוב על פרדתו. שר ותקיף היה ורכב על פרדה, כי על־פי תקנות האיסלם אסור לו ליהודי בן־החסות לרכב על סוס, אפילו נושא הוא משרה רמה. אולם מה בצע בהתרוצצות בתוך נופים שדופים מזי רעב ומוכי בצורת? ״מדוע עלי לשאת את קללת היהודים בממלכתי אם אינם יכולים להוריד אפילו טיפת גשם ארורה אחת!״ צעק יום אחד איסמאעיל באוזני שני שריו היהודים. אברהם מימראן ומשה בן עטר עמדו נכחו נזופים. שניהם הבטיחו לו נאמנה, שאין הרבנים חדלים מלהעתיר תפילות ותחנונים כלפי שמיים, והתחייבו בראשם שסופה של עתירה זו למצוא אוזן קשבת במרומים.
״מתחייבים?״ צעק השולטן כשהוא מנופף את אגרופו והריר נוטף מזוויות פיו מרוב זעם, ״מתחייבים? מה פירוש ׳מתחייבים׳? אתם מעזים לשים אותי לצחוק ולקלס? מי אתם, מקקים מתרפסים, שאתם מעזים לרתום גם את השמיים לשירותכם? אללה נוקם את נקמתו על שנתנוליהודים למשול בנו. מתחייבים, הה? יהי כן, אתן לכם סיבה טובה להזדרז במילוי התחייבותכם, כי מרגע זה תהיו שניכם נתונים במעצר, עד שאלוהיכם יואיל לפרוע את השטר, שבקלות ראש כזאת העזתם להציג בפני. השומרים!״
שני הנכבדים היהודים נדהמו. שניהם הכירו היטב את אכזריותו של איסמאעיל, אולם עד כה היה תמיד איזה הגיון מאחורי הטירוף. הפעם נראה כאילו נפרצו כל הסכרים.
״זהו הגמול על עשרות שנים של שירות נאמן?״ העז אברהם פנים מול השליט. רגע שיתקה התדהמה את כל הנוכחים, אך במשנהו נשתלחה ידו של איסמאעיל וסטרה על פניו של הישיש. אברהם נפל. משה רץ לעברו. ״הנח לו!״ צרח המלך, ״אל תיגע בו. הוא היהודי שלי. הוא הרכוש של המלך! קחו אותו מפה!״ הצביע על משה בפנותו לעבדיו הכושים, הסרים למשמעתו. שניים נטלו את משה בן עטר והוליכוהו החוצה. כל אותה עת התפתל יועצו הבכיר של המלך ו״נגידם המעולה״ של כל היהודים, כשהוא אוחז בליבו המפרפר וחש מחנק בגרונו. בזכות ההתקף, ניצל אברהם מן הגורל שנפל בחלקו של משה הצעיר ממנו. הוא נלקח לביתו והושכב במיטתו. רופאו הנאמן והמסור טיפל בו מייד, וכך ניצל ממוות. אט־אט החלים מחוליו, אך גאוותו נפגעה ללא מרפא. אף־על־פי־כן, הוסיף לנהל את ענייני הממלכה ואת ענייני היהודים ממיטת חוליו. המכה שנחתה על ראשם של שני השרים, שכל חייהם רק התחרו ביניהם, היא שאיחדה אותם. בעומדם מול סכנה ממשית ומול בוגדנותו חסרת־הלב של המלך, גברה תחושת האחווה על השנאה והתחרות. אברהם מימראן לא הניח לרגע למלך והריץ אליו איגרת אחרי איגרת בדרישה נמרצת לשחרר את משה בן עטר מהצינוק. הוא התחייב לשלם עבורו כופר ובלבד שישוחרר. איסמאעיל לעג לו לאמור: ״כל הימים התחריתם זה בזה וחתרתם זה תחת מעמדו של זה, ואילו עכשיו התאחדתם רק כדי לשים אותי לצחוק? היה לא יהיה כדבר הזה!״ אך אברהם לא ויתר. כאילו נתנה לו מחלתו כוח לעמוד מול המלך בלא מורא. הוא הוסיף להפציר במלך ולא נתן לו מנוח. יום אחד הגיע אל מיטת חוליו רופא מוסלמי תחת הרופא היהודי שטיפל בו. הרופא המוסלמי נתן לו בחיוך תרופת־פלא, אשר לפי עדותו עתידה לשים קץ לסבלו. אברהם נאלץ לבלוע את התרופה. עם מותו נשא עמו אל הקבר תשובות לשאלות תמוהות. האם ידע שהתרופה מהולה ברעל ואף־על־פי־כן בלע את כוס המרורים בנפש חפצה, כי עייפותו הכריעה אותו? או שמא האמין באמת ובתמים שהרופא המוסלמי נושא עמו את כוס הישועה? והאם באמת שלוחו של המלך היה אותו רופא, או שמא היה זה שלוחם של אויביו הרבים ? והלא אינך יכול להיות שר בלי לקנות לך אויבים המצפים לשעת כושר להפילך. אחד מרבני פאס הספידו כך לאחר מותו:
איך סָר שר מבחר היקומים,
נגיד ומצַוֶה לאֻמים…
ראש כל קצינים וסגנים
פועל צדק הולך תמים,
ריחו נודף בבשמים…
עומד בפרץ על עמו…
נגיד רב־תבונות
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "
נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי
שמעון ואנונו
ירושלים
בסוף המאה הי״ב, מעיד התייר הגדול רבי בנימין מטודילה, שבירושלים מתגוררים רק כ-200 יהודים, והרמב״ן במאה הי״ג העיד שאפילו מניין יהודים לא מצא בירושלים. אולם הרמב״ן היה ממחדשי הישוב היהודי בירושלים וייסד בה קהילה קטנה. הוא הכשיר את אחת מן החורבות והקים בה בית כנסת (הוא בית הכנסת הרמב״ן).
במאה הט״ז עלה לירושלים רבי אליהו פירארא, שנתמנה לרבם של יהודי ירושלים. בישיבה שייסד למדו תושבי ירושלים נערים עם זקנים. עוד עלו לירושלים במאה זו: רבי יהונתן ב״ר חיים שולאל, רבי עובדיה מברטנורה – מפרש המשנה – שבכתביו ואגרותיו ישנם פרטים רבים על ירושלים בימיו. הוא יסד בירושלים ישיבה ועשה רבות לשיקום הקהילה.
במאה הי״ז, עם מינוי המושל מוחמד אבן פארוך למושלה של ירושלים, חלה הרעה במצבה של הקהילה.
במאה זו נוסדה בירושלים ׳ישיבת בית יעקב ויגה שנתמכה על ידי משפחת ויגה שבליוורנו. בראש הישיבה עמד רבי יעקב חאגיז שקבע את אופייה. רבים מתלמידי ישיבה זו נמנו בזמנו על חשובי גדולי הדור: רבי משה גלאנטי, רבי יוסף אלמושנינו, רבי חזקיה די סילוה (מח״ס ׳פרי חדשי) ועוד.
במאה הי״ח נתרבו הישיבות בירושלים, והיא הייתה למרכז של תורה. עולים רבים עלו אליה מכל קהילות ישראל, והדבר השפיע גם על כלכלתה באופן חיובי.
במאה זו נוסדה ישיבת ׳כנסת ישראל׳ על ידי רבי חיים בן עטר ( מחבר ספר ׳אור החיים׳ עה״ת ), ורבי גדליה חיון הקים ישיבה למקובלים – ׳ישיבת בית אל׳. בישיבה זו כיהנו במשך שנים רבות גדולי המקובלים בעולם היהודי: רבי שלום שרעבי, רבי חיים יוסף דוד אזולאי ( החיד״א ) ועוד.
חברון
העיר חברון, מקום בו נטמנו האבות והאמהות הקדושים, שימשה במשך מאות שנים מקום לתפילה. אחרי גירוש ספרד התיישבו מן המגורשים בחברון והקימו ופיתחו את הקהילה. חלק נכבד בפיתוח הקהילה נזקף לרבה של חברון רבי מלכיאל אשכנזי – שחי ופעל בחברון במאה הט״ז.
בסוף אותה מאה עלה לחברון רבי אליהו די וידאש, מחבר הספר הנודע ׳ראשית חכמה׳ – מחשובי הספרים בתחום המוסר. באותה תקופה חי בחברון גם רבי שלמה עדני – מחבר הפירוש הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳.
במאה הי״ז, בעת רדף העריץ אבן פארוך את יהודי ירושלים, עברו רבים מחכמיה לגור בחברון. במאה זו חי בחברון המקובל רבי אברהם אזולאי ( מחבר ספר ׳חסד לאברהם׳, ׳זהרי חמה׳ ועוד). החיד״א נשלח מטעם הקהילה בחברון לארצות אגן הים התיכון לאסוף כספים לישיבתה.
מחכמי חברון יש לציין עוד את: רבי אליעזר ארחא – ראש היישוב היהודי בחברון במאה הי״ז. רבי אליהו מאני – שכיהן כרב העיר. רבי חזקיה מדיני – מחבר סדרת הספרים ׳שדה חמד׳ ועוד.
צפת
עם כיבוש צפת על ידי צלאח א-דין, בסוף המאה הי״ב, החל היישוב היהודי להתחדש בה. בתחילת המאה הי״ג, ביקר בצפת רבי יהודה אלחריזי, והוא כתב שמצא בעיר ישיבה ששמה ׳ישיבת גאון יעקב׳.
במאה הי״ד התגורר בצפת רבי שם טוב גאון – מקובל ואיש הלכה ( מחבר ספר ׳מגדל עוז׳ על הרמב״ם ). עם גירוש ספרד מגיעים המגורשים גם לצפת ומייסדים קהילה שהולכת ומתפתחת.
בתחילת המאה הט״ז, עם כיבוש העותומאנים, חל מפנה לטובה, וצפת הופכת למרכז מסחרי למוצרי חקלאות ובגדים. במאה זו היו בצפת ישיבות רבות ובהן מאות תלמידים: ישיבת רבי יעקב בירב ( שהייתה הישיבה החשובה ביותר בעת ההיא ), ישיבת רבי יוסף קארו, ישיבת רבי משה מיטראני, ישיבת רבי משה אלשיך, ישיבת רבי שמואל אוזידה ועוד.
מלבד ישיבות שבהן למדו בעיקר תלמוד והלכה, היו חבורות שעסקו בעיקר בקבלה: בית מדרש של רבי משה קורדובירו, בית מדרש האר״י, בית מדרש רבי שלמה המערבי ועוד.
קברו של התנא הגדול רבי שמעון בר יוחאי – מחברו של ספר ׳הזוהר׳ – בקרבת צפת ( במירו ן), גרמה לצפת להיות בית היוצר של הקבלה בדורות האחרונים. קבלה זו מייסודם של האר״י והרמ״ק – התפשטה בכל תפוצות ישראל, ושימשה בסיס לכל עיון ולימוד בתחומי הנסתר.
בראשית המאה הי״ז, מעמדה הכלכלי של צפת הולך ומתערער, ורבים מתושביה עוברים לירושלים, חברון ועוד.
נזכיר עוד מחכמי עפת: רבי שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ׳לך דורי׳), רבי חיים ויטאל, רבי משה גלאנטי, רבי אברהם גלאנטי, רבי אלעזר אזכרי, רבי יום טוב צהלון, ורבי אלישע גאליקו.