מורשת יהדות מרוקו

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שייח' עלי היה עשיר ומפורסם בעזה. מדי פעם ביקר את הורי אשתו, והיה שוכר בית בחארת-אל-זיתון, וחכם נסים הזמינו לבקר בביתו.

בדרך-כלל לא היה מקובל בין העירוניים הערבים להכניס אורחים-גברים לבתיהם, כי אסור לחשוף את הנשים לזרים ואף לא לידידים. הדת אוסרת זאת, לכן כל המיפגשים היו בין גברים בלבד בבתי-הקפה. אולם, בין היהודים והבדואים לא היתה מיגבלה כזו. הם התארחו זה אצל זה, גם הגברים וגם הנשים והילדים. הבדואי היה נעלב, אם אורחו לא היה גם מארחו. חכם נסים לא רק התארח, אלא גם אירח.

כך נוצרה שותפות עם חאג' עלי ובנו סייח' חסן, ונסים נכנס למסחר השעורה והחנדל.

בחודשי הקיץ היה חכם נסים יוצא מעזה לבאר-שבע ומתגורר באוהל בגפו, ליד חאג' עלי, שטיפל בקניית השעורה והחנדל, ושילם את המפרעות לקראת הזריעה. רק בסוף הקיץ היה חכם נסים חוזר לעשות את החורף בקרב משפחתו בעזה, מחצית השנה בנאד-שבע ומחצית השנה עם המשפחה בעזה. כך חיו הרבה סוחרים ערבים ויהודים מעזה, שעסקו במסחר עם הבדואים. הם לא חששו לגור בגפם באוהל ליד הבדואים אותם העסיקו בשכירות, כי לא היה מקרה שנגעו בהם לרעה. היחסים עם חאג' עלי ובנו חסן אל-עטוונה הניבו במשך הזמן תועלת לישוב הארץ, ולסוחרים יהודים רבים.

עם הקמת העיר באר-שבע סייע האג' עלי למשפחת עשור להתישב בבאר-שבע והעניק לה מונופול על תעשיית חרבות, נדנים ופגיונות לבדואים, והיא היתה למשענת לבני משפחת חכם נסים. לשותפות בין עלי לנסים אלקיים הצטרף חכם דוד עמוס, גדול הסוחרים ביצוא השעורה והחנדל בנגב באר-שבע, ובסיני. שנת 1909 היתה שנת בצורת. נסים אלקיים פתח בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם.

המדבר ומבנה אוכלוסייתו הבדואית במאה ה-19,ולפניה

עם כניסת סוחרי עזה היהודים למסחר עם אנשי המדבר, הם למדו לדעת את רזי החיים שם, את מבנה החברה, את המינהגים ואת המנטליות האצילה והתמימה של הבדואי, שבעיני השלטון נחשב פושע.

שבטי הבדואים הנודדים במרחבי מדבר הנגב ומדבר סיני התפרנסו עד למלחמת-העולם הראשונה מחקלאות דלה ומגידול גמלים, צאן וסוסים. חלקם שימשו גם כמובילי שיירות ומורי-דרך במדבר למצרים ולעולי הרגל למכה. חלק עסק בסחר המלח (שגנבו בסדום), וגם במוצרי תעשיה לנשים, בתרמילי אבוסים להזנת סוסים וחמורים, בקישוטים לסוסים לחמורים ולגמלים, קישוטים שהיו עשויים שיער גמלים ועזים צבועים בצבעים חזקים, משובצים חרוזי תכלת גדולים כנגד עין הרע…

רבים מהבדואים בימי השלטון התורכי התפרנסו מגביית מס דרכים מהעוברים, שרובם היו מבריחים. לפעמים גם שדדו את המבריחים. חלק מהבדואים עסקו בעצמם בהברחה. את השלל היו מביאים לשווקים. בעיקר היו חביבים עליהם מסעות הביזה והשוד בכפרי הפלחים הערבים,שנואי נפשם. אף-על-פי שהממשלה התורכית ניסתה לעודד אותם לעבודת אדמה, הם בזו לה וחשדו, כי כוונתה להשתלט עליהם.

כל ניסיונות הממשלה התורכית להשליט ביטחון ויציבות בארץ עלו בתוהו. הבדואים לא נתנו אמון בממשלה ובשלטון. בנגב ובשאר חלקי הארץ העדיף הבדואי את הרעב ואת החופש על-פני הבטחות השלטון המדכא.

חבלי קליטתם של אנשי הגרעין היהודי מיפו, שביקשו למצוא שם את פרנסתם, אילץ אותם לעסוק במסחר מיוחד במינו עם הבדואים כדי להישרד, בעיקר עם שבטי הבדואים במדבר באר-שבע ומדבר סיני. במהלך המסחר הזה הם למדו להכיר את תעלומות המדבר ואת אופי האוכלוסייה, ולמדו איך לנהוג עם הבדואים, שבמשך דורות רבים, מתקופת אברהם אבינו ועד לראשית המאה ה-20, לא השתנו.

השלטונות התורכיים התנכלו לקיומה האנושי והפיסי של אוכלוסיית המדבר הבדואית, וגרמו לכך שבמשך דורות רבים הפילו הבדואים חיתתם על כל תושבי הארץ, עירערו את הביטחון בעיר, בכפר ובדרכים, והטרידו את השלטונות התורכיים, שמעולם לא חיפשו פתרון להבטחת קיומם ומחייתם של הבדואים בכל הארץ; ואף-על-פי שרדפו אותם בעריצות, היו התורכים חסרי-אונים להתגבר עליהם ולהעניק סדר וביטחון לאוכלוסיית הארץ. בכפרים ובערים היו התושבים מסתגרים בלילות על סוגר ובריח, בתוך חומותיהם – מפחד הבדואים.

סוחרי עזה היהודים, לפני כניסתם למסחר עם הבדואים, נהגו כמו יהושע בן-נון שאמר למרגלים לצאת לתור את הארץ: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה. החזק הוא הרבה, המעט הוא, אם רב. ומה הארץ אשר ישב בה, הטובה היא אם רעה״(במדבר י״ג 18-19). כך עשו לפני שהכירו את המדבר על יושביו, והגיעו למסקנה כי אפשר למצוא בו את מחייתם. עד סוף המאה הי״ט לא היה גבול בין מדבר הנגב(שנקרא מדבר באר-שבע) ובין מדבר סיני. הבדואים נעו ונדו לאורכו ולרוחבו באין מפריע, למצוא בו את מחייתם, באין בו אפשרויות לחיי ישוב קבוע ולחקלאות קבועה. תושביו נאלצו להתפרנס גם מגידול בהמות ולחפש מדי פעם מקומות מרעה ומים כדי להשלים את פרנסתם; ואף שהמדבר משתרע על-פני שטחים גדולים ועצומים, הוא דל בגשמים, יבש מצמחיה וחסר מקורות מים. חלק גדול מהמדבר הרים וסלעים צחיחים. רק מעטים מרועי הצאן והגמלים יכלו למצוא בו את מחייתם הזעומה.

שטח המדבר שהברואים ישבו בו עד תחילת המאה ה-20 בשלטון האימפריה העותומאנית, היה כ-60,000 קמ״ר של מדבר סיני, וכ-12,500 קמ״ר של מדבר באר-שבע. הווה אומר יותר מ-70,000 קמ״ר.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

3.2 שניים משיריו של ר׳ דוד אלקאים

א. פיוט על מצבה ומעמדה של ארץ ישראל

ר׳ דוד אלקאים היה, כאמור, המשורר העברי הראשון במרוקו שנתן ביטוי ביצירתו לתהליכים החדשים שבישרו את העידן החדש בתולדות העם היהודי ומיקדו את התעניינותם של חוגים שונים בקהילות במעמדה החדש של הארץ. הודות לקריאתו בעיתונות העברית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים ולכתיבתו העיתונאית הוא היה בין המשכילים העבריים המעטים שעקבו בהתפעמות אחרי ההתרחשויות שקרו באירופה ובארץ ישראל. בקיץ 1900 הוא היה בין מקימי החוג הציוני במוגאדור, מן הראשונים שקמו במרוקו, ואף דיווח על כך בעיתון היהודי וחלם כל ימיו לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

השיר המובא כאן מעלה תמונה מסורתית אך מקושרת למציאות של ארץ ישראל. הוא שר מחד גיסא את שבחיהם של אתרים קדושים בירושלים ומתלונן מאידך גיסא על מצבה העגום עדיין של הארץ. מערכת השבח מועצמת דרך התייחסות המשורר לפעולת השבח עצמה ולאי האפשרות למצות אותה(טורים 10-1) ומתמקדת בהר הבית (ט׳ 18-15) ובאתר בית המקדש שנחרב (ט׳ 26-25) ושמר על קדושתו אף דרך המסגדים הבנויים במקומו(ט׳ 26). המשורר מזכיר גם את סגולותיה המדרשיות של הארץ, את אושרם של הגרים בה (ט׳ 16) ואת האושר העילאי שייפול בחלקם של אלה שיזכו להתפלל בבית המקדש העתיד להיבנות (ט׳ 18-17). בו בזמן הוא ממשיך להתלונן על

הגויים הממשיכים לשמוח לאידה של הארץ (ט׳ 20-19) לאחר שכבשו אותה, החריבו אותה וחיללו את קדושתה(ט׳ 24-12; 27; 31). סטרופת הסיום מציינת את אהבתו העזה של המשורר לארץ ואת כמיהתו היוקדת לעלות ולחיות בה (ט׳ 30-27).

הפיוט בנוי במתכונת של שיר קצידה מסוגת ה״מלחוך של מרוקו, ולחנו הורכב על פי התבנית של קצידה ערבית מוסלמית. השיר מורכב משש סטרופות בנות ארבעה טורים ומסטרופת סיום (״סוירחא״) בת חמישה טורים ארוכים, וכן מרפרן דו־טורי. כמו בשירי קצירה רבים החריזה כאן מגוונת ומורכבת מאוד, ובכלל זה חריזה פנימית עשירה. ברפרן התבנית היא רקרשת, כאשר החתים הסופיים של הטור השני משמשים מדריך לכל הסטרופות של השיר; בסטרופת הסיום החריזה הפנימית משחזרת את החח הסופי של הטור הראשון ואת שני החרזים הסופיים של הטור השני: רשת. בסטרופות החריזה קבועה בשלושת הטורים הראשונים ובשתי הצלעיות האחרונות של הטור הרביעי ומשתנה בצלעית האחרונה של הטור השלישי ובצלעיות הראשונות של הטור הרביעי על פי המתכונת אבבבגגגדהשת אבבבגגגוווזזשת אבבבגגגחטטשת, ובדומה. אשר למשקל של הסטרופות, הוא חופף את המבנה המוסיקלי המדורג בסדר עולה של הלחן. הוא מורכב מטור קצר(הטור הראשון), משני טורים בינוניים(הטור השני והטור השלישי) ומטור ארוך (הטור הרביעי).

כתובת השיר: ״פיוט זה על חשק ארץ ישראל אשר אליה נכספה כל נפש הישראלי; סימן: אני דוד קים חזק: קד [=לחן]: ״זיתך, יא רצם לבאהיאת, ציבתך כאלי מחזור [=באתי אל בית היפות, מצאתי אותו חרב ושומם]״. המקור: שירי דודים, עמי 201-199.

1 אֶהֱמה ליפֵה נוף משׂושׂ ואנהום.

אם אגיד שבחים לו, / מעלותיו מה גדלו / רמו ולא הָגְבְּלוּ.

 יתע מעגלי / במהללי / עמלי. / רק אעמיק בחהום _רבה עד בי אזקין.

 קצרה לשוני לספר / אף טִפה מן הים מגדלו והדרו, / מה מאד גבר!

לחרבא

5    עניה סוערה / באין לה מי יעזור; / נרדפת על צַוָארה,

צריה חון לא אמרו, / שמוה מִדְבָּר.

נאוה תהלה להסמיק בתהום.

חשבוניו לא יָכוּלוּ; / ספרים אם יַאֲהִילוּ, / קני יער יוֻפְסלוּ.

יומי ולילי / תוךּ אהלי / וגבולי / אדמה יגעתי, / הגעתי / ומצאתי.

 רק מה ששמעו אזני / וגם מה ראו עיני, / כי מחשב שביליו סֻוגרו: / והעלם

[דבר

עניה סוערה

יפעת משדי תנהר לו פתאום.

הר הזיתים למולו / שכינה תוך היכלו, / מגדל דוד מעל לו.

ינהר שבילי / עֲזָאֵילי; / והפליא / בחסדו. יצדיקני בעודי חי.

אנשק אבניו / ועציו: / אךרימי שלום פרזיו, / ואחונן עפרו, / כי היה כבר.

עניה סוערה

דור לדור אגיד ונאום אנהום.

דר בה נעים גורלו: / נחלתו וחבלו / יאיר נרו בְהִלו.

קרוב היכלי, / מלכיאלי / וחילי / שערי שמים שם ישתחוה.

 עניה סוערה: ישעיה נד, יא. הכוונה לעם ישראל הנמצא בגלות.

נאוה תהלה: תהלים לג, א; להעמיק בתהום: להרבות עד אין סוף במעשי השבח.

חשבוניו לא יכולו: לא ניתן למנות את שבחי ארץ ישראל; ספרים אם יאהילו: גם אם דפי הספרים יהיו רחבים ביריעות אהלים: קני יער יופסלו: אפילו אפשר היה להכין קולמוסים מכל קני היער כדי לכתוב בהם את השבחים. רעיון השבח הבלתי מספיק מופיע כבר בתלמוד ובפרק היוצר של תפילת שחרית, אך הוא מתייחם שם לשבחי הבורא.

יומי ולילי…: רמז לעיסוקו האינטנסיבי והאובססיבי של המשורר בעניין ארץ ישראל.

מחשב שביליו סוגרו: והעלם דבר: הכוונה כאן כנראה לדרכיו העלומות של הבורא ביחסו לעם ישראל ולארץ ישראל, שאין שכלו של האדם יכול להשיג אותן. המשורר מעלה כאן את יופיו, סביבתו וסגולותיו של הר הבית.

יפעת: צורה פיוטית של ״יפעה״, במובן של יופי רב: תנהר לו: תתגלה כמו האור: לו: להר הבית.

 גו ינהר שבילי עזאילי: הכוונה כנראה, יאיר האל את דרכי במלאכת השבח: עזאילי: חל כאן, כנראה,                     שיבוש בהעתקת תבה זו, ויש לקרוא ״עֻוזיאלי״ ככינוי לאלוהי ישראל.

פרזיו: אתריו הפרוצים: אחונן עפרו: על פי תהלים קב, טו.

דוד לדור אגיד: על פי תהלים קמה, ד.

דר בה נעים גורלו: על פי המדרש: יאיר נרו בהלו: על פי איוב כט, ג.

קרוב …. ישתחוה: בית המקדש קרוב לשערי השמים מפאת קדושתו והשכינה השוכנת בו.

עת נכספה נפשו לחזות בנועם יוצרו / ולבקר בהיכלו ויקרו, / ולבו נבר.

עניה סוערה

ועת אשתומם אחבור ואהום.

 כל עמים לה יובלו, / חלו ולא יחדלו, / נקהלו ויצהלו.

הותץ מגדלי / בעוילי / אוילי. / המה בגדו בה כֻלם והיא בם לא בגדה.

חרדה ישבה שוממה. צרים רבים יציצו ונהרו; / כל אויב גבר.

עניה סוערה

דראון שבה וזָהום תזהום.

נגעה עליו יגדילו / פיהם ויקללו. / לו חכמו ישפילו.

משכן זבולי, / אור כּלילי, / הראילי, / קדוש הוא ועומד בקדושה ובטהרה.

בית מסגד הוא לכלם, לאות כי לא חסר ולא נשבת מטהרו: / וכל טוב צבר.

עניה סוערה

סוירחא

קראתי בכל לב, ענני ושלח מזור. / לא אדע אם במרום שחו, אמרו ערו ערו; /

 [והפח נשבר.

ידידות נפשי היא עת התאזרה אזור: / מגדל עופל הבנוי ובעדן מדברו, / וכלו

[המר

מי יתן לי אבר אעופה ולא אזור. / אעפר בעפרה, כל איברי יתמרמרו / ואם

אֶתָּבָר

חמודה וחשוקה בכנפיה שזור / פתילי חיים,ויראת שדי היא אוצרו. /

[וישברו בר.

זְאֵבֵי עֶרֶב המה פזרוהָ פזוֹר, / אך לא להם לבד נתנה; ואם התגרו / עברו מעבר.

קו השוה – מגן לה וחלאתה יבזור. / על פי אוירהּ מַחְכִּים בתוכה יתגוררו.

 [/ חברו חבר.

מי יתן לי אבר אעופה: על פי תהלים נה, ז, ולא אזור: ולא אחדל עד שאגיע למחוז חפצי; אעפר בעפרה: על פי שמואל ב טז, יג׳, כל איברי יתמרמרו: יסתערו על האתרים הקדושים ויתחלחלו מרוב התרגשות, על פי דניאל יא, יא;ואם אתבר: ואז אטהר מן הטומאה הכרוכה בגלות.

חמודה וחשוקה: ארץ ישראל, שהיא ארץ חמדה; ויראת שדי היא אוצרו: ישעיה לג, ו; וישברו בר: יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, על פי חיקוי הצלילים של הצירוף ״ויצברו בר״ (בראשית מא, לה).

זאבי ערב: אויבי ישראל, על פי צפניה ג, ג; עברו מעבר: חצו את הגבולות ופעלו מעבר למה שהוטל עליהם בידי הבורא; מעבר: מיציריו הלשוניים של המשורר, במובן של מעשה מוגזם, העובר את הגבולות הסבירים.

קו השוה: העיקר; מגן לה: הכוונה לבורא המגן על ארץ ישראל מפני אויבי ישראל; יבזור: יפזר, במובן של ירפא ויתקן, על פי דניאל יא, בד; על פי: בגלל; אוירה מחכים: אוירה של ארץ ישראל, על פי המדרש; חברו חבר: עם שובו של עם ישראל לשכון בארץ ישראל, בניו יהוו שוב חבורה מלוכדת אחת.