התחיקה האנטי־יהודית והפעלתה בצפון-אפריקה
יהודי צפון אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
התחיקה האנטי־יהודית והפעלתה בצפון-אפריקה
הגזירה החדשה, שהיתה נטולת בסיס חוקי, הוצאה אל הפועל כדלקמן:
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
אחוז התלמידים היהודים היכולים להתקבל לכל כיתה לא יעלה על 14 מכלל התלמידים הלא־יהודים שהיו רשומים ב־5 בנובמבר בשנה הקודמת. האחוז שנקבע לכל שנת־לימודים יהא אפוא סופי ואין לשנותו. יוצא מכך כי תבוטלנה לגמרי הכיתות המאוכלסות אך ורק בתלמידים יהודים […]. לאזרחות צרפת אין כל משקל בקביעה מי הוא יהודי. יובאו בחשבון אך־ורק השיקולים המוזכרים בסעיף 1 ב׳תקנון היהודים׳ מתאריך ה־2 ביוני. אין זה בא בחשבון כי תלמיד יהודי המוצא מכיתה כלשהי מפאת הנומרוס קלאוזוס יבקש מיד או אחר־כך להתקבל למוסד אחר. שכן הסילוק הוא עובדה מוגמרת בשנת־הלימודים השוטפת […].
במוסדות לנערים שבהם מתקבלות נערות באופן יוצא מן הכלל, לא יתקבלו עוד תלמידות יהודיות החל בשנת־הלימודים הנוכחית.
בשנת־הלימודים 1943-1942 צומצם ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הלימוד התיכון לכדי 7 אחוזים. הגזירה החדשה לא פורסמה ב׳עיתון הרשמי׳ אלא ב־24 באוקטובר, אולם היא הוצאה אל הפועל כבר בסוף ספטמבר בידי הרקטוראט האלג׳ירי — ומכאן אפשר לשער כי היה זה הרקטור עצמו שעמד מאחורי צעד זה. יתר על כן, מכאן ואילך נאסר על תלמידים יהודים, שסולקו מבתי־הספר שלהם, לגשת לבחינות הבגרות: הותרו ללא הגבלה רק בחינות הסיום בלימודי היסוד.
מספר היהודים שסולקו ממוסדות הלימוד הציבורי הסתכמו כמובא בלוחות.
מוסדות להשכלה גבוהה שנת־הלימודים 1943-1942
משפטים : מועמדים יהודיים 300 התקבלו 34
רפואה : ' 151 24
מדעי הטבע 99 22
מדעי הרוח 102 20
סך הכל 425 110
שנת הלימודים 1941-1942 נומרוס קלאוזוס 14 אחוזים
שנת הלימודים 1942-1943 נומרוס קלאוזוס 1 אחוזים
לאחר שסולקו מן החינוך הציבורי, הוצאו יהודי המגרב עד־מהרה גם מארגוני־הנוער שהקים ממשל וישי, ואילו מי שהחזיקו עדיין באזרחות צרפת הורחקו מ׳מפעלי הנוער׳(Chantiers de la Jeunesse). על סילוק זה החליטה לא ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳, אלא הנציב הכללי למפעלי הנוער. במכתב לק׳ ואלה, הסביר הגנראל דה לה פורט דו טאיל כי נוכחותם של יהודי המטרופולין ב׳מפעלי הנוער׳ עוררה פחות בעיות מזו של בני־דתם במגרב, שכן על אף העובדה כי —
אין היהודים חודרים אלא במעט לפעולת החינוך המוסרי הנעשית במסגרת מפעלי הנוער ושום טובה אינה יכולה לצמוח מהם, אבל נוכחותם לא היתה עד כה מקור לבעיות. התפלגותם בין 46 הקבוצות של מפעלי הנוער באיזור החופשי מבטיחה את פיזורם כיאות. לפנינו יסודות מעטים, ותו לא.
לעומת זאת, בצפון־אפריקה היה צירופם של היהודים ׳גורם מזיק׳, וזאת משני טעמים: (1) הפיקוח על האזרחות הצרפתית של המגויסים היהודים היה בבחינת מלאכה ׳עדינה ביותר ובלתי־אפשרית למעשה׳.(2) בהתחשב במספרן המוגבל של הקבוצות בצפון־אפריקה (5 כנגד 46 בצרפת), עלה בהם בהרבה מספר היהודים על זה שבמטרופולין. אולם, אם בצרפת—
יהודים אחדים הפזורים בקבוצות מהווים, לפי שעה, גורם פאסיבי, הרי שהתכנסותם של כמה מאות יהודים, בצפוךאפריקה כלל אינה מתיישבת עם פעולת השיקום הלאומי שבה החלו מפעלי הנוער. נעלה מכל ספק כי יהודים אלה לא יפיקו כל תועלת במפעלים שלנו, אך הם עלולים לזרוע בהם זרעי התפוררות.
קסוויאה ואלה לא התקשה לאשר את יוזמת עמיתו,'ואף הציע לו לסלק מן ה׳שאנטיאה׳ גם את יהודי צרפת. אולם הרחקתם של היהודים נעשתה עובדה מוגמרת רק עם החלפתו של קסוויאה ואלה בדארקיאה דה פלפואה בראש ׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳. הצו שפורסם בעניין זה ב־19 ביולי 1942 יושם בצפון־ אפריקה, כלשונו וככתבו.
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Echos du pogrome de Constantine
Un calme precaire et susceptible de rupture au moindre incident, revint effectivement dans les rues et dans les esprits. Si le Maroc ne connut pas les tragiques debordements du terrible pogrome de Constantine qui endeuilla le judaisme algerien, en aout 1934 ses repercussions psychologiques furent loin d'etre negligeables, ranimant le climat de tension et de nervosite, un moment apaise. Toutefois, malgre les ressemblances, le mensuel de tendance sioniste de Casablanca, l'Avenir Illustre, ecartait le danger – pour l'heure — d'une telle contagion :
« Comment les Juifs du Maroc ne feraient-ils pas de rapprochements entre ces evenements et les mouvements d'agitation de merne origine qui ont emu nos populations, il y a quelque temps a Rabat, Sale et Casablanca
Comment ne rendraient-ils pas grace aux autorites marocaines qui, elles, ont su eviter par des mesures d'ordre rapidement prises, les effusions de sang ?
… Au Maroc, encore que certains symptomes existent qui doivent nous faire reflechir, nous n'avons pas pour I'instant a redouter une action politique dont nous serons les victimes indirectes mais sures. Dans le jeu des partis qui modele cependant I'interet du Maroc et destine a dominer encore quelque temps les appetits des groupes ,
I'antisemitisme n'a pas encore acquis la place eminente qu'il tient en Algerie. II nous appartient a nous Juifs de retarder indefiniment I'heure de son avenement. Puisque nous savons qu'entre les Musulmans et nous, il n'existera jamais que des malentendus qu'on suscitera artificiellement, notre devoir est de resserrer toujours plus strictement notre alliance avec eux. Ni les evenements du dehors, ni une auvre malplacee ne sauront briser au Maroc l'accord qui existe entre Musulmans et Juifs, si comme eux nous suivons loyalement notre propre inclination qui ne peut nous conduire qu'a l'entente et a la paix…»
Cependant plus terre a terre, les autorites du Protectorat prirent des mesures de precaution. Les rapports des Renseignements Generaux soulignaient l'inquietude manifestee par les Israelites dans plusieurs villes du Protectorat, alors qu'on signalait l'arrivee en catastrophe a Tanger de 24 families aisees qui avaient fui Constantine :
« Les Israelites marocains fletrissent ces actes de sauvagerie qui les ont tant emus d'autant plus qu'ils sont unis par des liens de parente et d'amitie a leurs coreligionnaires d'Algerie…
La bourgeoisie musulmane, tout en les regrettant, tente de les excuser dans une certaine mesure, en faisant ressortir que les Israelites ont insulte la religion musulmane et ont, les premiers, ouvert les hostilites… »
Dans cette atmosphere, les cours de theologie prodigues par le chef nationaliste, Allal El Fassi, a l'universite des Qaraouyine de Fes, juges trop incendiaires, furent suspendus par le Makhzen. En effet, il mettait en garde ses etudiants contre la perfidie et la cupidite des Juifs et rappelait la constante vigilance du Prophete a leur egard, au debut de l'islam
La mesure de cette sourde inquietude est donnee par l'etrange transaction decouverte a Casablanca :
« Un Israelite algerien, Mo'ise Azoulay, a tente de tirer profit de cette crainte en ecoulant parmi ses coreligionnaires des pistolets automatiques. Les achats demontrent que les Israelites auraient I'intention de se defendre. La remarque est faite a cet egard que les femmes de menage musulmanes, employees chez des Europeens, ont declare que les Juifs attaqueraient des indigenes pour se venger des massacres de Constantine… »
ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. יהודי צ.אפר. וארץ ישראל
ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.
הגאולה ובקשתה.
כיוון שעול הגלות קשה נשוא, אין לפני הקב"ה, כביכול, ברירה אלא לגאול את ישראל, והמשורר מבקש וחוזר ומבקש על גאולה זו. כמה דרכים עומדות בפני הפייטן לבקש ע הגאולה ולתארה, והראשונה שבהן תיאור הגאולה דרך בקשתה.
בשקה זו שתי פנים לה : האחת – כנסת ישראל במצטערת בגלות היא המבקשת על גאולתה, על הצלתה מידי האויב האכזר, ועל תקומתה בארצה, והשנייה – הפייטן פונה לקב"ה ומבקשו לגאול את עמו, ואילו הוא, הפייטן, עומד, כביכול, מחוץ לבקשה. בדרך זו נעשה הפייטן כעד לפני הקב"ה ומעיד, כי ראויים הם ישראל שייגאלו.
דרך אחרת בתיאור הגאולה היא שהמשורר משים עצמו מבשר על הגאולה, והוא משמיע בשורתו לכנסת ישראל, לאמור : הכיני עצמך לגאולה, כי הנה קרובה היא.
ויש שהמשורר שם את דברי הבשורה בפי הקב"ה, הקורא לישראל לקום ולהיגאל. בפיוטים כאלה מונה הקב"ה שבחיה של כנסת ישראל ומבטיחהּ על הגאולה הקרובה, ותוך כדי כך בא תיאורה של הגאולה העתידה.
צורה נדירה יותר היא, שהמשורר רואה בעיני רוחו את הגאולה שכבר נתגשמה, ומדבר עליה בלשון עבר, כגון בפיוט " פרחה הגפן ". בפיוט זה מדמה המשורר את כנסת ישראל לגפן, שגדלה ויפתה, והניבה פירות, וכבר נטועה היא על כנה, כאותה הגפן שבתהלים, פקר פ לפני ש " ארוה כל עוברי דרך ".
הגפן דימוי הוא שהפך שם נרדף לכנסת ישראל, בייחוד לאחר הרחבה של המשל בוי"ר ( ויקרא רבה ), המשכו בשירה הקדומה ביותר, ומשם לפיוט העברי על כל תקופותיו, עד לאחרוני הפייטנים.
פיוטי גאולה רבים פותחים בנושא הגאולה, אלא באחד משני נושאים אלה ף 1 – תיאור נרחב של יציאת מצרים וימי ראשית האומה. 2 – שבחו וגדולתו של הקב"ה. רק לאחר פתיחה זו עובר הפייטן לנושא הגאולה. אם ננתק את המחרוזות הראשונות מהקשרן, הן עשויות לעמוד לעצמן כפיוטים נפרדים.
דרך זו מלמדת עד כמה השתלט נושא זה של גלות וגאולה על פיוטה של תקופה זו, שנושאיה העומדים בפני עצמם משתעבדים לו. צורה זו, המעמידה שני נושאים זה בצד זה ומקשרתם, מזכירה את שירי החול בעלי תבנית המורכבת, כגון שירי השבח, שבהם קודמת פתיחה ארוכה לדברי השבח, והפתיחה עשויה לעמוד לעצמה, כשיר עצמאי מסוג שונה, כשהיא מתקשרת אל חטיבת השבח על ידי בית מעבר.
לפעמים הקישור בין שתי החטיבות הוא מלאכותי ביותר. בשונה משירי חול, החטיבות בפיוטי הגאולה המאוחרים קורות זו בזו ומשלימות זו את זו, והמעבר ביניהן הוא טבעי ביותר. מתוך שבחו של הקב"ה ותיאור גדולתו מבקש הפייטן על הגאולה, שהיא תלויה בו ובגבורתו, ומתוך סיפור יציאת מצרים ותיאור הגאולה הראשונה מבקש הפייטן על הגאולה האחרונה.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דור גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב
רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב
ביאורים לשיר.
1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה
אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול
רהב – כינוי למצרים
2 – בזעם…אש – אש הגלות הצורבת בלבה
נָאוֹם נוֹאֲמָהּ : " מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים
כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים
3 – חופף – מגן
שם…שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני
4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע
5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לאה תִּלְאֶה
יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה
5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה
6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך
פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים
הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים
7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם
8 – הביאו…רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי
על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.
רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד
10 – עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד
9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם
10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.
נועצו לב כלם – על פי תהלים
גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם
שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים
11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות
הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה
12 – שם…לך – זו שירת הגאולים
ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם
אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים
13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא
14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה
15 – חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
משוד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה
לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה
ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.
סוף הפרק
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
היחסים בין הדתות
השלטון הערבי, שבא בעקבות התיאוקרטיה הביזנטית, שפך ממשלתו על אוכלוסיות האמונות על אי־סובלנות דתית. הכנסיה היוונית־האורתודוקסית, שהיא שיצרה באמת את הד׳ימה שלעתיד־לבוא, כבר פיתחה מערכת של רדיפות, הפרדה והשפלה כדת וכדין. אכן, הקודקס של תיאודוסיוס (438), הקודקס של יוסטיניאנוס (534) וחוקי הקונציליום הצטרפו לכלל מערכת־שיפוט שלמה ומסודרת שהצדיקה את רדיפתם של עכו״ם, יהודים וכופרים בכל רחבי הממלכה. את החוקים האלה לימדו ופירשו באקדמיות, במנזרים, ובבתי־הספר שהקים יוסטיניאנוס ושנפוצו ברחבי הממלכה. רבים מן הפקידים שהיו אחראים למימושם של חוקים אלה הלכה־למעשה הכלילו אותם בחוקיהם של הכובשים, ושאיפתו של המעמד השליט לשמור על עמדות־הבכורה שלו היתה סיבה ראשונה־במעלה להמרות־דת בחוגיהם. כך עברו חוקים ביזנטיים אלה, שנתרקמו במסגרתה של מערכת־ערכים מיוחדת־במינה, לחקיקה המוסלמית, שבה קיבלו את צידוקם ממערכת־ערכים אחרת. אולם שתי אלו כאחת התבססו על אותו עקרון עצמו: שעצמתה ושליטתה של דת הן המוכיחות את אמיתותה, ואילו הכנעתן והשפלתן של שאר דתות הן הוכחה למשוגתן. אכן, הרי זו אירוניה של ההיסטוריה שבשטחים שעליהם השתלט האסלאם היה בידו להסתייע במשטר־הדיכוי המופלא שפיתחה ושיכללה הכנסיה הביזנטית נגד עם־ישראל. אבות הכנסיה, שבאכיפת החוקים נגד היהודים הגיעו לשיא כוחם, מכשירים היו בתוך כך את הקרקע, כשלוחים שלא־מדעת של ההיסטוריה, למיגורה של הנצרות המזרחית. וממש כמו שעל־ידי ביזויו של עם־ישראל היתה הכנסיה מוכיחה את עליונות תורתה כך גם בא האסלאם לעולל בעפר את הכנסיה ובזאת הוכיח את עליונותו שלו. ככל שירדה קרנן של דתות האויבים כך נראתה אמיתותה של הדת המנצחת, השואבת עוז מכוחו של השלטון החילוני, מובנת מאליה.
בחקיקה של שתי הדתות דומים הם החוקים הנוגעים להחזקת עבדים, לעשיית־נפשות, לניאוץ, לכפירה בדת, לבנייני הפולחן, להמרות־דת (אפילו של פעוטות), להפרדה חברתית, לאיסורם של נישואי־תערובת, לסירוב קבלתה של עדות במשפט, ולמניעת דריסת־רגל בפקידות. חוקים אלה, שמקורם ביזנטי, הפכו להיות בהדרגה תמצית מהותו של מעמד הד׳ימי. מלכתחילה הוסיפו עליהם הכובשים הערבים את הג׳זיה — כופר־הדם – תמורת הזכות לחיות.
בהמשך הדברים באו חוקי־דיכוי נוספים והעלו את הרדיפות לדרגה גבוהה של עידון. הוצאו כללים שקבעו את מלבושיהם של הד׳ימים, את תספרתם, ולפעמים את צבען של נעליהם. הונהגו דינים לגבי סוג הבהמות שמותר לד׳ימים לרכוב עליהן והאוכפים המותרים להם, התנהגותם ברחוב, הצורה שבה יקדימו להם שלום וכו'. מצד שני, כמין ירושה מן המשפט הרומי והביזנטי, ניתנה לד׳ימים אוטונומיה משפטית ודתית מוגבלת.
בתקופה הראשונה זכו הכובשים הערבים בשיתוף־פעולה מצד קיבוצי היהודים, השומרונים והנוצרים שדוכאו על־ידי הכנסיה היוונית־האורתודוקסית. הפולש ידע לנצל את החילוקים בין הסייעות המקומיות והיה נושא פנים פעם לאחת ופעם לצרתה, במגמה להחליש ולהחריב את כולן במדיניות של ״הפרד ומשול״. אולם אין לשכוח כי השלטון המוסלמי מילא תפקיד של בורר ומגן ביישוב המריבות בין עדות לא־ מוסלמיות וכן בתיקון עוולות שעשו המוסלמים לד׳ימיס. עם הכיבוש הערבי עברו הנוצרים היוונים־ האורתודוקסים ממעמד של מדכאים (שהכבידו אכפם על עובדי עבודה זרה, יהודים ובני כנסיות נוצריות אחרות) למעמד של נדכאים. גרוע מזה: הערבים כפו עליהם אותו מעמד שכפתה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית קודם־לכן על נרדפיה. המדכאים־לשעבר הצטרפו אל קרבנותיהם, אבל רגשי־השנאה שבין הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לבין היהודים נשארו עזים כשהיו, גם אם הוקהה עוקצם—והוא הדין, בשיעורים אחרים, ברגשי־ השנאה שבין העדות הנוצריות השונות.
הצרה המשותפת לא קירבה כלל את עדות הד׳ימים השונות. נהפוך הוא, ירידתן חיזקה את האיבה ההדדית שביניהן. בהשפלת היהודי נשתקפה ליווני־האורתודוקסי דמותו שלו, ודמות זו היתה מכאיבה פי־כמה דווקה מפני שהוא עצמו עיצב אותה. לגבי היהודים היה האסלאם, במובנים רבים, המשך לדיכוי שסבלו תחת שלטונה של הכנסיה הביזנטית. מבחינתם לא השתנה שום דבר באמת, פרט לכך שמדכאיהם הגאים הושפלו ונוצרה אחדות־סבל עם שאר הכנסיות, אחדות שעתידה היתה להימשך כל עוד התמידו הד׳ימה ומניעיה.
גורמי הסיכסוך המדיני
לא לנו הוא לנתח את המורכבות הדקה של היחסים בין העדות במרוצת הדורות. התר- קמותם של יחסי־איבה בין העדות המדוכאות — ותכופות עוד יותר של יחסי קנוניה וידידות — היא שארגה את מסכת ההיסטוריה. כאשר ב־1343 שחטו, למשל, את הקופטים בקאהיר אם הרהיבו עוז בנפשם לצאת החוצה, השאילו להם היהודים את המלבושים המיוחדים להם, והודות לתחפושת זו, השאולה מעדה נרדפת אחרת, יכלו לצאת את בתיהם. ב־1853 תיאר הנוסע בנימין ״השני״ את היחסים הטובים בין יהודים וארמנים בכורדיסתן. בתוניסיה עשו יהודים ונוצרים לעתים קרובות אגודה אחת במהלך המאה הי״ט על־מנת למחות נגד מעשי־עוול. השיח׳ של מֶרְוְ קידם בברכה יהודים ממשהד, שנאלצו להתאסלם ב־1839, והרשה להם לשוב אל דת־אבותיהם. אכן, יהודים אלה ניצלו ממוות על־ידי נכבדי משהד המוסלמים, שהצהירו כי העדה כולה תתאסלם. בימי השחיטות של 1860 בדמשק היו מוסלמים, בפרט האמיר עבד אל־קאדר, שניסו להציל נוצרים, ויהודים מצאו מחסה בבתיהם של מוסלמים (תעודות 45, 51,46). הדוגמות המרובות של סולידאריות בין קבוצות מדוכאות — כמו גם עם קבוצות מוסלמיות — הן ענין למחקריהם של מומחים. אך הצבענו על אי־אלה גורמי־קבע, שבזכותם לא היה הד׳ימי מדוכא בלבד אלא מסוגל היה לקשור קנוניות ולטכסס.
הח׳ליף או המושל הוא שהיה צריך לאשר את בחירת מנהיגה הדתי של כל עדה ד׳ימית. לעתים קרובות היתה תאוות־הבצע מסייעת ליסודות המושחתים ביותר בקרב הד׳ימים, עד שירדה בעת־ובעונה־אחת רמתן המוסרית והתרבותית של העדות השונות ונבאש ריחן לא רק בעיני האומה אלא גם בעיני בני העדות הללו עצמן. העריצות והשחיתות קבעו את גורלן של עדות דתיות שביקשו למצוא חן בעיני השלטונות כדי להתקיים או להתפתח. בתקופות של משבר היו גירושו ונישולו של קיבוץ אחד לטובת זולתו מטפחים רגשי תחרות ושנאה שהתמידו משך יובלות־שנים. בשנים 1856-60, כאשר חששה קושטא מפני גילויי לאומיות נוצריים למיניהם בתוך הממלכה, הסיתה את הדרוזים נגד המארונים שעמהם דרו בשלום משך דורות על דורות. כדי למגר את תנועת האוטונומיה הארמנית בשנים 1894-96 ניצלו השלטונות התורכיים, שתמיד היטיבו להרעיל יחסים בין העדות, את הכורדים לעשיית טבח בארמנים. באוּרְפה (אָדֶסה) שעל נהר פרת נאלצו היהודים לקבור את הפגרים ולחטא את השטח. בכל־זאת, כפי שכבר ראינו, תהיה זו טעות לחשוב שאיבת־תמיד היתה שוררת בין העדות השונות.
היחסים בין הכנסיות השונות, שהעולם הנוצרי תמך בהן וגונן עליהן, תלויים היו גם בתהפוכות המצב המדיני. לא רק היריבות בין מדינות אירופה השונות השפיעה על העדות השונות אלא גם המלחמות והחוזים שנכרתו עם ארצות האסלאם. במאה הי״ט סייע הפחד מפני מעשי־תגמול של אירופים לשפר את מצבם של הנוצרים ולהעלות את קרנם במידת־מה.
פעלו גם גורמים נוספים. חוסר־הסובלנות — ועקב כך גם הדיכוי — היו קשים יותר אם היה קיבוץ מסוים של ד׳ימים הציבור הלא־מוסלמי היחיד באיזור. כך עלתה להם ליהודים במגרב ובתימן. כנגד זה היה מצבם של היהודים טוב יותר בספרד המוסלמית ובממלכה העות׳מאנית, מקום שהיו מיעוט קטן לעומת הנוצרים. היהודים, שנעקרו מאדמתם והלכו בגולה ותומכים מבחוץ לא היו להם, היו נטולים כל משקל מדיני. והיא שעמדה להם לעומת הד׳ימים הנוצריים, שנחשבו מסוכנים ובוגדים־בכוח, שמרובים היו יותר וקשורים לעולם הנוצרי. כך קנו להם היהודים לפעמים מעמד מועדף של מתווך בין השלטון המוסלמי המדכא לבין המון הנוצרים המשועבדים, ודבר זה כשלעצמו חידד את יחסי־האיבה.
הכובשים הערבים (והתורכים אחריהם) אכן השכילו לנצל את כישורי מנהיגותם של המיעוטים הנדכאים, בין יהודים ובין נוצרים מן העדות הפורשות, לביסוס שליטתם שלהם על רוב האוכלוסיה. ״תור־הזהב״ היהודי בספרד ובממלכה העות׳מאנית היה פועל־יוצא ממצב מדיני שבדרך־כלל היטיב עם המדוכאים־לשעבר אך הרה־אסון היה למדכאיהם הקודמים, שתחת כובד העול של שליטים חדשים מבחוץ ירדו לדרגת קרבנותיהם שלהם, ולפעמים אף למטה מכך, הכל בהתאם למסיבות המדיניות.
מבצע יכין.ש.שגב – יהודי האטלס עולים לישראל.
יהודי האטלס עולים לישראל.
בתום סיורו במרוקו, כינס שרגאי את כל שליחי מחלקת העלייה בקזבלנקה, וביקש לסכם עמהם את רשמי ביקורו ולהתוות דרך פעולה לעתיד. מסקנתו של שרגאי הייתה זהה לזו של שליחיו : יהודי האטלס חיים בפחד ממשי מפני המוסלמים ונוכח חוסר הוודאות לגבי עתידם – קיים היה אצלם רצון עז לעלות לישראל.
למרות כללי הסלקציה החמורים, החלו יהודים נוטשים את כפריהם ובאים לקזבלנקה, כדי לזרז את עלייתם, נהירה זו לקזבלנקה יצרה לחץ עצום על שליחי העלייה וקיים היה קושי בהנפקת דרכונים ותעודות מסע. אך לאחר משא ומתן מייגע, שהתנהל בחלקו בפאריס, הסכימה ממשלת צרפת להנפיק דרכונים קולקטיביים לקובצות מאורגנות של עולים.
במגמה לזרז את הנפקת הדרכונים, ביקש שרגאי משליחי מחלקתו לסייע לפקידי מחלקת ההגירה המרוקניים, במילוי הטפסים ובריכוז המסמכים הדרושים.
הנהירה לקזבלנקה, העמידה את מנגנון העלייה לפני תופעה שחזרה ונשנתה פעמים רבות : המשפחות היהודיות הבריאות וה " מבוססות ", נותרו בכפרים מאחור ולא רצו לעלות לישראל. כך, למשל, בראשית 1954 הגיעו לקזבלנקה כל תושבי הכפר היהודי " איית בלאל ".
נציג משרד הבריאות, ד"ר מתן, כה התרשם מן העובדה שהכפר לא המתין לבואם של השליחים מישראל, אלא בא בעצמו לקזבלנקה, עד כי נהג הפעם לפנים משורת הדין ואישר את עלייתם של כל בני הכפר. ד"ר מתן נהג כך, למרות העובדה שהבדיקה הרפואית לא הייתה חיובית במיוחד : מבין 18 במשפחות שמנו 103 נפשות, נמצאו רק 21 איש מסוגלים לעבודה גופנית.
בין 103 הנפשות הללו – 16 היו זקנים – מהם שניים היו משותקים והיתר – נשים, תינוקות וילדים. אך לאחר שניתן האישור לעלייה, הוברר כי בכפר איית בלאל, נותרו 8 משפחות יהודיות בריאות ומבוססות. במגמה למנוע תופעות דומות, סוכם על שיטת הפעולה הבאה : השליחים מישראל ייצאו לערי המחוז ויקבלו רשימה של כפרים, שבהם מצאו פעילים מקומיים מועמדים לעלייה.
מנגנון העלייה והקליטה, היה מסביר לרב המקומי או לראשי הכפר, כי אין אפשרות להעלות את הכפר בשלימותו לישראל. אך הכפר כולו יפונה למראקש. שם יערכו המיון והבדיקה הרפואית ושם גם יוחלט מי יורשה לעלות ומי יישאר – והכל בהתאם לכללי הסלקציה.
כך,למשל, מי שנמצא לוקה בשחפת פתוחה, או במחלה חשוכת מרפא – נפסל לעלייה, משפחת בת 5 נפשות שלא היה בה מפרנס אחד – נפסלה אף היא. " אבל כל ניסיון כזה היה בבחינת כישלון חרוץ ", סיפר אחר כך עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת, שהיה עתה ראש מחלקת העלייה בקזבלנקה.
עמוס רבל, חניך תנועת " החלוץ " באוסטריה, היה בין המעפילים שעמדו להיות מגורשים לאי מראויציוס, כאשר ספינה הגירוש " פטרייה " חובלה בידי חברי ההגנה מול נמל חיפה, לפני מלחמת העצמאות. יחד עם ניצולי האונייה, הועבר רבל לעתלית אך שם נעצר כמי שנחשד בסיוע חבלני לה " הגנה ".
לדברי רבל השיטה שנקבעה, במרוקו לא הייתה יעילה, יען כי הנשארים במראכש, לא היו מורגלים לחייה העיר, לא ידעו להסתדר בעבודה והם הפכו לנטל על הג'וינט והמוסדות הקהילתיים המקומיים שטיפלו בהם.
במחצית 1954, נוכח הלחץ הגובר לעלייה ומפאת החמרת המצב הפנימי במרוקו, הגמיש ה " מוסד תיאום " את מדיניות הסלקציה ואישר את " עליית חירום " של 5.000 יהודים מהרי האטלס, לפי העקרונות הבאים : אין להעלות משפחות חולות שלמות, אם אין בהן מפרנס אחד לפחות :
אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה ממשפחה בריאה, אם אין להם מקום אשפוז בטוח בישראל ; אין להעלות משפחות גם אם הן בריאות, אם לדעת צוות המיון, אין הן מסכימות או אינן מתאימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי הפתוח.