מורשת יהדות מרוקו

רבי שלמה אבן דנאן – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

הגאון רבי שלמה אבן דנאן, נולד לאביו רבי משה ביום שבת ט' בסיון תר"ח – 1848. אביו רבי משה היה תלמיד חכם חשוב, שחיבר כמה ספרים בהלכה.

בעיר פאס היה בית כנסת – שעבר מדור דור – לצאצאים של בני משפחת אבן דנאן, ושם התפללו לפי נוסח תפילה של התושבים, להסדיל מנוסח של המגורשים. היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, בעקבות גירוש ספרד בשנת רנ"ב.

אביו של רבי משה, רבי שמואל אבן דנאן היה מגודלי התושבים, רבי שמואל, גם הוא בא בעת הגירוש מספרד לפאס, אבל בכל זאת נתלווה את התושבים, והחזיק בכל עוז נגד המגורשים, בעניין המחלוקת של נפיחת הריאה.

בכל ענייני הקהילה, נחשב גם הוא לאחד מראשי התושבים. בתקנה אחת בספר התקנות – משנה ש"ה – מוזכר כי התקנה הקשורה לנפיחה, נמסרה על ידי רבי שמואל אבן דנאן, להקריא לפני התושבים. גם בתקנה של שנת ש"י, חותם רבי שמואל אבן דנאן.

חכמת שלמה.

רבי משה, אביו של רבי שלמה אבן דנאן, נפטר צעיר לימים בהיותו בן שלושים שנה, ביום י"ח בסיון תרי"ז, והשאיר את בנו שלמה כבן עשר שנים. לילד שלמה ולאמו, דאג הסבא רבי שמואל שהיה תלמיד חכם ודרשן, וכן הדוד רבי יחצק אבן דנאן. רבי יצחק שימש דיין ומורה צדק בעיר פאס, חיבר ספר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ", ונפטר בפאס ד'באייר תר"ס.

בתחילה למד הנער שלמה אצל אביו ואצל דודו, ולאחר מכן למד תורה מפיו של הגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי, המכונה " האיש " ( הרב אבנר ישראל ) הצרפתי. להגרא"א הצרפתי הייתה ספרייה גדולה ובה מאות כתבי יד מהראשונים.

הוא חיבר ספרים רבים בכל שטחי התורה, וביניהם ספר " יחס פאס " – תולדות הקהילה היהודית בפאס ובמרוקו עד ימיו. חי בין השנים תקפ"ז – ח' תשרי תרמ"ד.

רבותיו של הנער שלמה ראו שהוא פיקח גדול ושקדן בתורה, ושמו התפ-רסם כמעיין גדול בתלמוד ובמפרשיו. רבי שלמה נשא לאישה את בתו של רבי שלמה אבן דנאן, שהיה דיין. חמיו תמך בו ופירנס אותו ואת בתו. כך יכל החתן הצעיר לשבת על התורה ועל העבודה.

מסופר, כי כבר בגיל שש עשרה, היה רבי שלמה בקי בש"ס ובפוסקים והתחיל ללמוד גם חכמת הקבלה. בהיותו בן שמונה עשרה, בחרו בו גבאי הקהילה ללמד תלמוד בישיבה.

רבי שלמה אבן דנאן אהב את ארץ ישראל בכל לבו ונפשו, ונכסף לבקר שם. בשנת תקל"ו – בהיותו בן 27 שנה – הצטרף לודו רבי יצחק אבן דנאן לבקר בארץ הקודש, שרצה לבדוק את האפשרות להתיישב בארץ. במשך שלושים ושלושה ימים שהו בארץ, בבקרם בכל המקומות הקדושים.

הם מצאו רמז נאה לימים אלה, שזכו להגיע בהם להתעלות גדולה, " גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך " – בזכות שלושים ושלושה יום שביקרו בארץ הקודש, זכו לסיומו של הפסוק – ואביטה נפלאות מתורתך.

בעת שרבי יצחק ורבי שלמה אבן דנאן, עברו בדרכים על העיר נא-אמון ( אלכסנדריה ) שבמצרים, פגשו את הגאון רבי משה פארדו, יליד ירושלים, שהתמנה לרב של אלכסנדריה, עד יום פטירתו בחודש אב תרמ"ח. הם מצאוהו מעיין בסוגייא קשה, וסיפר להם כי שלושה ימים הוא מנסה להבין את דברי התוספות, ולא הצליח להבינם. הם ישבו ופלפלו עמו, והצליחו ליישב את דברי התוספות הקשים.

מאז שובו לעיר מולדתו פאס, חיזק רבי שלמה את תושבי הקהילה ועוררם לעלות לארץ ישראל. כמו כן עמד לימינם של הדר"ים שבאו לעיר פאס. כל משפחה שרצתה לעלות ארצה, הלכה אליו לקבל את ברכתו.

רבי שלמה בירך את העולים, ועיניו זלגו דמעות, על כי לא זכה לעלות כמותם. הרב התרגז מאוד על אלה שירדו מהארץ, וכשביקשו לפגוש אותו, הוא סירב לקבל את פניהם, וק'רא להם ברוגז רב " " מרגלים אתם ! מרפים אתם את ידי אחיכם הרוצים לעלות לארץ ישראל הקדושה.

קהילת פאס בחרה ברבי שלמה, לשמש כגזבר ופרנס הקהילה. הוא דאג לעניי העיר, ותמך בכל יהודי אשר מטה ידו, והפרט לאותם יהודים אשר נטפלו אליהם השלטונות בענייני מסים או בעלילות שווא. שלוש שנים שימש בתפקיד זה, עד שהתמנה להיות רב העיר פאס.

כאבותיו, עמד גם הוא בשער והגן על אחיו היהודים. מדי פעם בפעם, התייצב לפני השלטונות ודרש את זכויות היהודים. כשראה שהשלטונות לא שמעו אליו, פנה הרב ליהודי העולם כדי לבוא לעזרת יהודי פאס, ובדרך זו גייס את דעת הקהל העולמית לטובתם.

רבי שלמה שימש גם כמתווך ומקשר, הין הקהילה בפאס ושאר הקהילות במרוקו שנזקקו לעזרתו, ובין הקהילות באירופה, התרומות לקהילות אלו, נשלחו על ידו.

שופט צדק.

בחודש תמוז תרל"ט – 1879 – בהיותו בן שלושים שנה – נבחר לדיין ומורה צדק. יחד אתו בבית הדין, ישבו חכמים גדולים בתורה ובשנים, ובכל זאת כיבדו את רבי שלמה הצעיר לימים. הוא ישב בבית דינם של דודו רבי יצחק אבן דנאן ורבי יוסף סירירו, חלק צחידושי רבי יוסף סירירו נדפסו בספרים, " ליצחק ריח " ו | אשר לשלמה ".

בשנת תרע"ט, בחרו השלטונות הצרפתים את רבי שלמה, לתפקיד דיין בבית הדין הגדול לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשותו של חברו הגאון רבי רפאל אלנקאווה. מאידך, היה קשה על רבי שלמה לעזוב את משפחתו בעיר פאס, ולכן על אף יחסי הידידות שהיו לו לחברי בית הדין, ובפרט עם רבי רפאל אלמ=נקאווה – ביקש מהשחטונות לשחררו מתפקיד זה ולהחזירו לפאס.

בחודש שבט תרפ"א, שב רבי שלמה לעיר פאס, והתמנה לרב ראשי וראש בתי הדין. הוא שפט את קהילתו משפט צדק, בכל ימי שבתו בבית הדין. גם בעלי הדין הרגישו בצדקת משפטו, ויצאו מלפניו שמחים, בקבלם על עצמם את דבריו כהלכה לשמה מסיני.

השלטונות הצרפתים העריכו מאוד את מידות הצדק והיושר של הרב, וחיבבו את פסקיו ההלכתיים. ומעניין הדבר, שמשפטים שהגישו יהודים לבתי משפט צרפתיים, העבירום השלטונות לרבי שלמה, כמו כן התייעצו אתו בשאלות שנגעו בענייני היהודים וקיבלו את חוות דעתו.

עובדות אלו התאשרות מדברי הרב עצמו. וכך הוא כותב : " שאלוני נסיכי הממשלה אדוני הארץ, משם ראש הממשלה האדון זיריניאל גורו. בומקום אחר כתב " " כאשר הייתי בארץ מולדתי בעיר המהוללה פאס יע"א, נדרשתי לחוות דעתי מהמששלה הרוממה ממשלת צרפת ירום הודה.

שמו של רבי שלמה התפרסם לשם טוב ולתהילה בכל רחבי מרוקו, כאחד מגדולי ההלכה. כך פנו אליו כל רבני הקהילות במרוקו בשאלות הלכתיות בענייני אישות ובדיני ממונות. רבי שלמנ היה במזנו הרב המוסמך היחידי לענייני חליצה, בכל מדינת מרוקו.

העמיד תלמידים רבים.

תלמידים רבים לימד רבי שלמה אבן דנאן. ביו גדולי החכמים שהיו תלמידו נזכיר את הגאונים : רבי מתתיהו סירירו – דיין ומורה צדק בעיר פאס, רבי משה בן שמחון – דיין בעיר מוגדור, ובנו רבי שאול אבן דנאן ששימש דיין בכמה קהילות מרוקו.

ובסוך ימיו התמנה לרבה הראשי של יהדות מרוקו. רבי שלמה דאג גם להמונים " עמך ", ותרם להם הרבה מזמנו הפנוי. הוא לימד אותם שיעורים במשנה, בהלכה ובאגדה. הוא הצטיין כדרשן " פה מפיק מרגליות " והציבור נהנו לשמוע את דבריו הנלהבים, מדי שבת בשבתו בבית הכנסת.

הר ביוסף בן נאיים, כתב בספרו " מלכי רבנן ", כי בהיותו רבי שלמה אבן דנאן בן שמונים שנה, ישב ולמד תורה בהתלהבות גדולה, כמו אברך בן עשרים שנה, הפלפול ובחריפות, בבקיאות ובסברא ישרה.

אלו הם חיבוריו :

1 – " אשר לשלמה ", וזכה להסכמת גדולי הדור, וביניהם הגאון רבי חיים חזקיה מדיוני זצ"ל בעל " שדי חמד ". ספר השאלות ותשובות שלו " בקש שלמה ", נדפס על ידי בניו בקזבלנקה התרצ"ו.

נבואה שנזרקה מפיו.

רבי שלמה נהג לדרוש בליל יום הכיפורים, ובתוך דבריו, היה בוכה ומצביע על מקום ישיבתם בבית הכנסת של האנשים שנפטרו במשך השנה.

בליל כיפור של שנת תרפ"ט – 1929, התחיל הרב באמירת " כל נדרי " בהתלהבות גדולה, וכהגיע לקטע " מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשום, ומיום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, עד יופ הכיפרים אחר שיבוא לקראתנו שלשלום ", הוא דילג על המלים " ומיטום הכיפרוים הזה שבא עלינו לשלון ועד יום הכיפורים אחר שיבוא לקראתנו לשלום ".

היה בזה כען נבואה שנזרקה מפיו, שלשנה הבאה לא יהיה בחיים.

בראש חודש חשון תרפ"ט לא הרגיש הרב בטו, ואחרי כמה ימים התגבר על מחלתו, אבל בכ"ד בחשון שוב לא הרגיש טוב, במוצאי שבת זירז את שבניו שישמיעו לפניו את ההבדלה, ואחרי כמה שעות נפטר. דבר פטירתו התפרסם בכל רחבי המדינה, ומכל קצוי מרוקו באו לחלוק כבוד אחרון.

על קברו הספידוהו רבי שלמה ועקנין – שד"ר מטבריה, השד"ר רבי נסים דאנון ששימש כראשון לתיון בירושלים, וכן רבי רפאל ביבאס, שד"ר מטבריה.

מילא את מקומו של רבי שלמה, בנו רבי משה, אך הוא לא האריך ימים ונפטר בשנת תרצ"ו. הבן שהני הגאון רבי שאול אבן דנאן, היה גדול בכל מקצועות התורה. בתחילה שימש ברבנות בעיר מראקש, ואחר כך כיהן בתור אב בית דין בעיר מוגאדור.

אחר כך כחבר בית דין לערעורים ברבאט. בשנת תש"ט נבחר רבי שאול כרב ראשי של מדינת מרוקו. הוא נהג נשיאותו ברמה, וזכה לכבוד רב מצד קהילתו ואנשי השלטונות, הוא תיקן תקנות חשובות רבות, וחיבר ספר " הגם שאול ", נדפס בפאס תש"ט.

רבי שאול אבן דנאן עלה ארצה בשנת תש"ך. נפטר ביום כ"ב ניסן תשל"ב – 1972. בכתר פז * בהיותו בן שמונים ושמונה שנה.

מימונה < ״מונה״?

הירשבר רמז לאפשרות שחג המימונה הושפע ממנהגים של הנוצרים יוצאי ספרד שחיו באלג׳יריה, ושנתקבלו גם על יוצאי ארצות אחרות. הכוונה לחגיגת ה״מונה״(,muna mona) שחלה ביום השני של חג ה״פסחה״, שבמסגרתה היו יוצאים לשדות או לשפת הים ואוכלים שם עוגה מתוקה הקרויה ״מונה״. לדברי האב אנטוניו פיראל ממדריד, אף שמו על עוגה זו ביצה קשה מבושלת במים חמים ואמרו ״mona״.

כלום התכוון הירשברג ליצור זיקה אטימולוגית בין ״מימונה״ לבין ״mona״? אם כך, צריך להניח, שגם כאן אירע שיבוש בהגיית השם. ומה שאולי היה ״לילת ל־מונה״ הפך להיות ״לילת ל־מימונה״. ואולם אימתי אנו מצפים לשיבושי הגייה? במקרה שהמילה השאולה שוב אינה שקופה בעיני הדוברים לא מבחינה אטימולוגית ולא מבחינה סמנטית.

והנה דווקא למילה ״MUNA״ יש הומופון ערבי, ״מונה״(=״אספקה, מצרכי מזון״), שיש לו קרבה סמנטית לעניין הנידון, כלומר ל״חלת החמץ הראשונה שאוכלים בצאת הפסח״, ולכאורה לא היה מקום להשתבשות המלה. ועוד מבחינה מתודולוגית, ראוי ככלל, שנעמיד דיבור על חזקתו, ולא נניח שיבוש אלא אם יש בידינו ראיות ברורות.

מימונה על שם ר׳ מימון

ר׳ אברהם כלפון הסביר, שבמוצאי פסח הגיעה השמועה על פטירתו של הרמב״ם (שנפטר בשנת 1204), ועל כן הוא רואה במימונה מעין ״סעודת הבראה לאבלים״. אולם כבר דחה ר׳ מרדכי הכהן את ההשערה הזאת, ״יען גם בירושלים תוב״א נקראת מימונא והיא מלה ערבית וכו'.״ לפי ר׳ יוסף בן נאים, באסרו חג פסח נפטר ר׳ מימון, אביו של הרמב״ם, ומאחר שאין הולכים להילולא בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא, וה״מימונה״ היא אפוא על שם ר׳ ״מימון״. הרב י״מ טולידאנו גילה קושי מהותי במסורת זו. וגם הירשברגהצטרף לשוללים אותה, הן בגלל חוסר הוודאות לפטירתו של מי מתכוונים, לפטירת האב או לפטירת הבן, הן משום עממיותו של המדרש האטימולוגי, שראה זיקה בין שני השמות, אך סתם את דבריו בעניין האטימולוגיה העממית ולא פירש. לטעמנו, אילו נקבעה המימונה לזכר הרב מימון או לזכר בנו הרמב״ם, ראוי היה לקרוא לחג על שמו של ר׳ מימון, כלומר ״לילת מימון״, היינו ״הלילה של מימון״, והשם הפרטי יהא כמובן ללא תווית היידוע הערבית ״ל־״. זאת ועוד, הרי ימי ההילולה, שחגגו במרוקו בימי פטירתם של צדיקים מרובים היו, ואותם כינו בשם ״הילולה״, כגון ״ל־הלולה די רבי שמעון(בר יוחאי)״, ״ל־הלולה די רבי מאיר(בעל הנס)״. ומדוע לא ייקרא גם החג הזה ״להלולה די רבי מימון״?

מימונה על שם מימון מלך השדים

איינהורן הביע את הדעה, שהמימונה נקבעה כחג לכבוד מימון, מלך השדים(בדמונולוגיה היהודית) ושהיא נועדה לפייסו, כדי שלא יגרום נזקים ליבול ולבריות באותה שנה. ולפי זה הריהי חג אלילי גויי במקורה. דעה זו אינה מקובלת ביותר על החוקרים.

נגד סברה זו אפשר אף להוסיף נימוקים אחרים. דרך משל, אילו היה החג ־ ולו במקורו – לכבוד השד מימון, היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה ״לא כשרה״. אף לא נותר זכר כלשהו להתנגדות של חכמי הדור ומנהיגיו למימונה מטעם זה. בעוד שהדוגמות לעבודת שדים או לטקסי פיוס שדים, שאיינהורן מתאר הוא מביא שוברם בצדם, כלומר עדויות מפורשות, שחז״ל התנגדו להם ואסרו אותם. ועוד זאת, ראינו למעלה, כי השם ״מימונה״ מתועד רק למן המאה השמונה עשרה, ולא סביר שבפרק זמן קצר יחסית יישכח כליל מוצאו של החג. בין כך ובין כך, עיקר הטענה לשיטתנו, המבקשת לעיין בשם עיון לשוני, היא שגם כאן ראוי היה לקרוא לחג ״לילת מימון״, ללא יידוע, הנחוץ רק לפני שמות כלליים ולא שמות פרטיים. יתר על כן, צורת השם היתה צריכה להיות בזכר ולא בנקבה.

אמנם איינהורן היה ער לבעיה זו ואף הציע לה פתרון, שהמלך אינו בא לבד אלא בלוויית המלכה, מכאן שהחג נקרא ליתר דיוק על שם ״מלכת השדים, מימונה״. איינהורן ניסה ליתלות בדברי בנימין השני" כדי להוכיח את טענתו, אולם אין דברי בנימין השני עשויים לתמוך, ולו ברמז דק, בהסברו של איינהורן. גם השם שהביא בנימין(בתעתיק המתרגם) ״לעל־על־מיימוך הוא מיודע, והנימוק האטימולוגי, שנתנו לו האנשים במקום הוא מלשון ״מזל״. איינהורן מציע לראות בהוראה ״מימוךמזל״ גלגול סמנטי משמו הפרטי של מלך השדים, ״שמזלו של אדם תלוי בו, ובידיו מפתחות המלבושים והאוצרות… גם ״גד״(ישעיה סה, יא) אלוהי הגורל (דיימון, היינו שד בתרגום השבעים) הפך למזל בארמית, בערבית ובעברית״. אולם ההתפתחות אינה בהכרח לפי הסדר שאיינהורן מציע. השם ״מימון״ הוא בעל צורה דקדוקית ברורה וכמוהו יש רבים בערבית, כגון ״מחמוד״, ״מנצור״ ו״מעלוף״, מהם שנהגו גם בקרב היהודים, כגון ״מסעודי׳, ״מכ׳לוף״ ו״מעתוק״. שמות אלה תנייניים הם ונגזרו מההוראה הכללית של השורש. רוצה לומר, השם הפרטי ״מימון״ קיבל את הוראתו מצורת הבינוני הפעול מהשורש ימ״ן, שאחת מהוראותיו קשורה ב״מזל״, ולא כביכול ההיפך.

הרב י״מ טולידאנו אומר ש״מביאים שבלים וכל מיני ירק ומניחים אותם על השולחן, ומצליפים בהם ואומרים:״שנה ירוקה מימון״, ״שנה ירוקה מימון״. מתכוונים בזה לברך את שנת התבואות החדשה המתחילה אחר פסח.״

מימון״ כאן מה מעמדו התחבירי ומשמעו האטימולוגי? לכאורה הריהו פנייה בביטוי של איחול, והדוברים פונים אל ״מימון״ דמיוני או דמוני כלשהו. אולם אפשר גם להבין אותו כתמורה אל מה שאומרים קודם, כלומר ״שנה ירוקה ומימון־מזל״, והריהו אפוא כפשוטו, שם עצם כללי.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון

נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחרי גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבני נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו " חסד לאברהם  " " אור החמה " " זהרי חמה " ו " בעלי ברית אברם ".

אמנם, כיוון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.

קורותיו.

משפחת אזולאי הייתה משפחה עניפה, מסועפת ומכובדת. על בניה נמנו מחשובי הרבנים, הפוסקים והמקובלים מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד"א.

כאשר שמע רבי אברהם אזולאי ממראקש, קרובו של רבינו, שיש האומרים  שאזולאי הוא ראשי תיבות של " אשה זונה וחללה לא יקחו " החרים הרב על זה, והכריז שכל האומר כן – ילכד בחרם. הרב הנזכר היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים, ותפילתו אינה חוזרת ריקם ( נר המערב ) עמוד 11 – 112 )

את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו " קרית ארבע " , ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר"ו, בן לאדוני אבי מאוד נעלה כבוד הרב מרדכי זלה"ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה המכונה " בודוך "

אבי המשפחה רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחת חכמי קשטילייא שבספרד, אשר באו אחר גירוש לפאס, בנו, אבי רבינו היא איש חי עומד לפני ה' וישר פעלו הנבון והנעלה כבוד הרב מרדכי. אמו של רבינו הייתה בתו של רבי יצחק בן רבי אברהם חסיד ומקובל.

תקופת פאס.

העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הווסדה אנו שמוצאים בה יהודים, וחויבו במס גולגולת שנתי. קשר עמוק היה קיים בין הקיבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וארץ ישראל.

כך נראה מהתשובות הגאונים : שאלות שאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו : לכל רבנא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר.

קהילת פאס ידעה גם תקופת של צרות, פורענויות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת 1038 נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.

אולם, בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבריתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי:, רבי יצחק אלפאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד, על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי, הגיאוגראף בכרי, " והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגראב ".

כך גם בזמנו של מוחמד אלשייך – שלט בפאס 1472 – 1505, מחסיד אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלום ובשלווה, ולכן התפתחו שם ישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת 1492, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.

מקובל שרבינו נולד בשנת ש"ל – 1570 בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: " כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….

ואכן באותם הימים עדיין הייתה פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים. וכל כותב רבינו בהגיעו לעזה :

זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדת פאס…ואני בקרב חכמים ושלמים…וכן אני יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא.

אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סירירו, מרבני פאס באותם הימים : " אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב וצרות רבות…אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ראש חודש אדר ב' מת איש חסיד קדוש, כבוד הרב יעקב בם עטר זלה"ה.

התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס, אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ"ל, שהתרחשו בשנים שס"ד – שס"ו, על פי הסיבות ליציאתו מפאס ; ויהי כי הקיפו עלי הימים….ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה אשר הייתה למשל ולשנינה…יצאתי ממחיצתי ודלתי ביצי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבוא להתגורר בארץ ישראל – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול.

רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים, וכמו שכתב החיד"א : ודרך אוניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והייתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אשרי מי שראה פניו בחלום

כשעברתי להתגורר בעיר הקודש ירושלים המשכתי בעבודת הקודש כשליח ציבור בבית הכנסת ע״ש רמבע״ה. ערב יום כיפור של שנת תשל״ג היה יום שרבי וחם ביותר. ועד בית הכנסת הביאו מאווררים לצנן מעט את האויר החם. ובליל יום הכיפורים בשעת פתיחת ההיכל כשעמדתי להתפלל כל נדרי, חשתי צרידות חזקה מהרוחות המנשבות של המאווררים ולא יכולתי להמשיך בתפלה.

אחר התפלה חזרתי לביתי ולבי כבד עלי ושחתי דאגתי לאישתי שתחי, ובך עליתי על יצועי. בלילה בחלומי והנה בא אלי מורי ורבי ע״ה ומלטף את פני, בבוקר השכם קמתי בשמחה, וראה זה פלא קולי חזר אלי כמקודם, והמשכתי בתפלותי כיאה ליום קדוש זה.

מתן בסתר

סיפר מר לוי מעיר טאנג׳יר לידידי רבי יהודה קיסוס ז״ל: בהיותו פעם בעיר וואזאן שבמרוקו להשתטח על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל, פגש רבינו שם, רבינו ניגש אליו ושאל אותו האם אתה מכיר יהודי פלוני מעירך, ענה לו כן אנכי מכירו. אמר לו רבינו בבקשה ממך קח סכום כסף זה ומסור אותו לאיש זה, ואמור לו סכום זה נשלח לך מרבי ברוך עבור חוב שחייב לך. מר לוי נעתר לבקשתו, והעביר את הכסף ליעדו. כשקיבל אותו האיש את הכסף אמר: תמיד שולח לי רבי ברוך סכומי כסף בסתר ואומר להם שהוא חייב לי. וכשחקר מר לוי את העניין התברר לו שהאיש הוא עני בן טובים שאינו רוצה לפשוט יד, לכן רבינו מצא דרך לתמוך בו … בסתר.

תורה לשמה

סיפר הדרשן רבי משה סייג ז ״ל מתלמידיו של רבינו, פעם באו שני תלמידי חכמים חשובים במקנס לבית רבינו, לשאול בענייני הלכה. ולא מצאוהו. שאלו את הרבנית איפא נמצא הרב, ענתה להם, הוא מסתגר בחדרו ואין רשות להפריע לו רק כעבור שעה. הרבנים חיכו, וכעבור שעה נפתחה דלת החדר, כשראה אותם רבינו הצטדק לפניהם באומרו, שלא ידע שהם מחכים לו.

לשאלתם מדוע מסתגר בחדרו, ענה להם, קבעתי לי בכל יום זמן ללמוד לשם שמים. שהרי כשאני טרוד בענייני בית הדין אני מקבל משכורתי עבור זה, אבל שעה זו קבעתי לי ביני ובין קוני.

פדיון שבויים

סיפר לי הרה״ג ר׳ דוד עובדיה — לפנים רבה של צפרו, שבמרוקו. כשרבינו באחד הימים ביקר בעיר צפרו, הזדמנה ובאה לידם מצות פדיון שבויים. ניגש רבי דוד עובדיה לרבינו, וסיפר לו על מצות פדיון שבויים. ואמר, שאין לאל ידו להושיע. רבינו הבטיחו כשישוב לעירו ישלח לו את הסכום הדרוש לקיום המצוה, ואכן שלח לו יותר ממה שהיה דרוש. ופדה בכסף זה את השבוי, ואת יתרת הכסף הביא עימו ונסתייע בו לבניית מקוה טהרה בשכונת בית וגן, בירושלים.

ריקוד בתהלוכת ספר תורה

זכורני שהצטרפתי עם קהל רב להכנסת ספר תורה שהתקיימה ברובע הישן שבמקנס, ורבינו היה בראש התהלוכה, ויחד עימו תלמידי חכמים אשר זימרו ושרו לכבודה של תורה, שם התורם היה — יעקב בן שרביט — שלא הניח אחריו זרע של קיימא ל״ע. איש זה היה מקורב לרבינו ומבאי ביתו, קרובי משפחת התורם החזיקו בידיהם מזלפות של כסף — בהם מזלפים מי וורדים על המשתתפים, מהם זרקו אורז, ומהם זרקו סוכריות, להרבות בשמחת התורה, ובכל עשרה מטרים היו עומדים ומוכרים את הצעדים הבאים להרמת ספר התורה, ובל ההכנסות היו קודש למוסדות התורה שייסד רבינו. עד שהגיעו לבית הכנסת ע״ש רבי דוד בוסידאן זצ״ל שהיה סמוך לבית הקברות הישן. כשהגענו לבית הכנסת השמחה היתה בעיצומה, והתחלנו לשיר את השיר שחיבר רבנו: אשורר שירה לכבוד התורה…

התרגשתי עד למאוד ובלי משים ניגשתי לרבינו ונישקתי את ידו, ומיד הרמתי אותו על כתפי כחתן ביום חופתו. ורקדתי עימו זמן רב בליווי התזמורת שהיתה שם, ולקול תשואות המשתתפים.

לאחר המעשה ביקרתי בבית רבינו, ונשאלתי על ידי בני ביתו איך יכולת להרים אותו על כתפיך בהיותך עלם צעיר. עניתי להם, רבינו הוא איש רוחני, לכן היה קל להרימו, וכמאמר חז״ל ארון נושא את נושאיו.

עלילות ברשע

סיפר הגאון רבי שלום משאש שליט״א: שמר יעקב בן שרביט ז״ל (ראה לעיל) הוריש בצוואה לפני פטירתו לרבינו סכום כסף גדול, ורבינו רשאי לעשות בו כאוות נפשו. והצוואה היתה כתובה וחתומה על ידי רבני וסופרי קהילת מקנם. והיות והיו אינשי דלא מעלי מבני הקהילה שעשו הכל כדי להצר את צעדיה לא ראו זאת בעין יפה, שלחו בחשאי לחקור אחר הצוואה, ושני עדים נאמנים באו להעיד לזכותו, והם: ר׳ אליהו נחמני נ״ע וייבדל לחיים רבי שלום משאש. והעידו בוועדת החקירה על הצוואה שנעשתה כדת וכדין ורבינו יצא כשידו על העליונה. וכשרבינו עלה לארצנו הק׳ נודע שתרם סכום זה לישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.

ויתר הסכום קנה מגרש עבור ישיבה בכפר יונה.