מורשת יהדות מרוקו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק שמיני.

הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.

מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.

רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.

ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570

על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.

כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.

במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון  ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו/

ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.

כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה  או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.

עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.

וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.

אנו חוזרים לוויכוחים שהתנהלו לפני אלכסנדרוס מוקדון. מורי ורבי א. אפטו־ ביצר וי. לוי הסבירו במאמרים מאלפים את הרקע האפולוגיטי שבאגדות על הבעלים הראשונים של ארץ כנען, ועל זכותם של בני־ישראל עליה. לדעת י. לוי הושמעו אלה לראשונה כאשר התחילו החשמונאים להרחיב את גבולות המדינה המחודשת ולנשל את הגויים שהתיישבו בארץ. היוונים באלכסנדריה השתמשו בדבר זה כחומר לתעמולתם והתחילו מערערים על זכותם של היהודים על ארץ־ ישראל מעיקרה. על טענת נישול הכנענים מארצם באה אז התשובה בתיאור חלו­קת הארץ בין בני נוח שבספר היובלים (פרקים ח, יא — י, לה), שנתחבר אז. בחלקם של בני שם נפל טבור הארץ, כלומר ארץ־ישראל (ח, יט), ובני חם! כוש,  פוט וכנען קיבלו חלקים רצופים זה לזה (ט, א). כל שלושת בני נוח נשבעו באלה ובקללה, שלא יקח אחד את חלקו של השני, שיצא לו בגורלו(י׳ יד). ׳וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו למ­ערב הים וישב בארץ הלבנון ממזרח וממערב לארץ הירדן ועל שפת הים׳ (שם פסוק כט), ועל־כן קיללו אותו חם אביו וכוש ומצרים אחיו, שייכרתו כנען ובניו מן העולם(שם ל—לה). מכאן שהכנענים שדדו את הארץ, בניגוד לחלוקה ולשבועה שנשבעו בני נוח.

תשובה אחרת מוצאים אנו בספר חכמת שלמה : ה׳ שנא את תושבי הארץ הקד­מונים, כי התעיבו במעשי כשפים ועצרות און: וימיתו בניהם באכזריות ויאכלו קרבים ויערכו כרה מפגרי אדם ומדמו(יב, ד—ה). ועוד נחזור להאשמה זו של קאניבאליזם.

כל אימת שנתחדשו הטענות נגד היהודים מצד היוונים, ולאחר מכן מצד הרו­מאים בשינויים מסוימים, גם ניתנו עליהן אותן התשובות הקדומות, אף הן בשי­נויים. את התשובה, שהכנענים הם שגזלו את ארץ־ישראל מבעליה החוקיים, מוצ­אים אנו בקצת שינוי בדבריו של ר׳ שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה: והעוים היושבים בחצרים עד עזה [כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם](דברים ב, כג), מאי נפקא לן מינה ? מדאשבעיה אבימלד לאברהם! אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא, כג), אמר הקב״ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים (חו­לין ם, ב). כלומר כפתורים הם שהשמידו את העוים־הפלשתים, ובני ישראל לא הפרו את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך הפלשתי, כי יגמול טובה לבני בניו תחת החסד שעשה אתו.

לכל המאוחר בימי המכבים הושמעה לראשונה הטענה בדבר ביזת מצרים, כי גם עליה ניתנת התשובה כבר בספר היובלים (מח, ח): ויבוזו את מצרים תחת העבדות, שהעבידום בכח. תלונה זו הועלתה שוב בימי ר׳ עקיבא והוא מודה בע­קיפין בצדקתה: אמר ר׳ עקיבא הכל קראו תגר על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם ממצרים, שנא׳ כספך היה לסיגים (ישעיה א, כב)! וכסף הרביתי להם(!) וזהב עשו לבעל(הושע ב, י)! כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת(שם ח, ד).

ייתכן, כי גם ההאשמה השלישית, על העוול שנעשה לערבים בני ישמעאל ובני קטורה, קדומה היא, והיא אולי מימי אלכסנדר ינאי שנלחם בערבים, כפי שקור­אים בצדק מחבר ספד המכבים א ויוסף הכוהן לנבטים ולתושבי מואב וגלעד 34. שלושת הדיונים, שכאילו התקיימו לפני אלכסנדרוס, רוכזו במסגרת אחת, ולפ­ניה ולאחריה באים דברי ויכוח ודו־שיח בעניינים של ׳ודע מה שתשיב׳. מסתבר, שלכתחילה סופר שהוויכוחים הללו נתקיימו לפני אחד מקיסדי רומי הידידותיים ליהודים, אפשר לפני טראיאנום עצמו, שעד פרוץ המרד בקיריני נחשב לידידם, בהשפעת אשתו פלוטינה. באותו זמן בוודאי לא דובר על בני אפריקה, אלא על כנענים. ואמנם מוצאים אנו בכתבי־יד ובדפוסים אחדים של מגילת תענית את הגירסה ׳כנענים׳, שהיא המקורית ללא ספק, ורק על־פיה יש הצדקה למה שמסו­פר, כי היה הדבר בשנת שביעית. לאחר המרד ומחמת ההסתה היוונית, שהתפש­טה על אפריקה, הוכנסה הגירסה בני אפריקה, הם הפונים, שראו את עצמם ככ­נענים. אז גם הוכנס שמו של אלכסנדר מוקדון ³⁵. ההשערה על החלפת השמות טראיאנוס—אלכסגדרוס מוקדון מוצאת אסמכתא בלתי־צפויה בשינוי־גירסה תמוה. בירושלמי מייחסים אל־נכון את חורבן בית־הכנסת המפורסם באלכסנדריה לטרו־ גיונוס (כלומר טראיאנוס) הרשע׳ בעוד שבבבלי הגירסה היא אלכסנדרוס מוקדון .

ראוי לציין, שחז״ל ידעו להבחין יפה בין הפונים בגי אפריקה ובין הברברים־ המאוריטאנים. בסיפורים שבהם נרמז ללוסיוס קווייטוס לא מצאנו אף פעם את השם בני אפריקה (חוץ מן המקום שנזכר בו דוכס אפריקה, והכוונה לתוארו של המצביא הרומאי). וכשמדובר בכנענים שעברו לאפריקה לא נזכר השם ברבריה או מאוריטאניה.

                            מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

 כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

האם רצו יהודי מרוקו לעלות ?

בינואר 1952 שלח זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, דין וחשבון על יהודי מרוקו. בדו"ח זה הוא מחווה את דעתו, כי בעתיד הקרוב תהווה יהדות מרוקו מקור עיקרי של עלייה לישראל מהסיבות הבאות :

1 – חששות היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית.

2 – המצב הכלכלי והסוציאלי הירוד מאוד של חלק גדול מיהדות מרוקו.

3 – עולי מרוקו, הנמצאים כבר בארץ, מהווים כוח משיכה לקרובים ואנשי הכפרים והערים, שמהם יצאו.

4 – קיומה של המדינה מגביר את רצון העלייה.

5 – כיסופי גאולה.

עוד מוסיף חקלאי, כי בעת קביעת מדיניות העלייה חייבים להביא בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הפוליטית בצפון אפריקה. לטענתו, גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה תלך ותגבר, והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים – ובראש וראשונה במקומות הנידחים.

במרץ 1952 היו רשומים לעלייה במרוקו, 62.000 יהודים. מתוכם כ-30%, דהיינו כ-20.000, התאימו לעלייה גם לפי תקנות הסלקציה החדשות.

העלייה ממרוקו בוצעה על ידי שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הם איתרו מועמדים לעלייה, והללו נרשמו במשרדי העלייה של הסוכנות בערים הגדולות. המשרד הראשי של הסוכנות במרוקו היה בקזבלנקה – קדימה .

העולים עברו בדיקות וטיפולים רפואיים במרפאות אוז"ה, בבתי חולים צרפתיים ובמרפאות פרטיות שמימון הג'וינט, ובפיקוח רופא מחלקת העלייה במרוקו – ד"ר שניצר.

לאחר שאושרו לעלייה, הוציא להם מנהל מחלקת העלייה דרכונים מהמושל הצרפתי. אחר כך הובאו העולים על ידי " המוסד לעלייה " למחנה " אליהו בקזבלנקה, ומשם הפליגו העולים ארצה בהתאם למכסת העלייה שהוקצתה לכל ארץ.

העלייה לישראל בשנים 1952 – 1954.

לשלוש השנים 1952 – 1954 תכננה הנהלת הסוכנות היהודית עליית 202.000 יהודים בתקציב של כ-310 מיליון לירות. בפועל עלו בתקופה זו 54.065 יהודים בלבד. מצפון אפריקה על כ-500.000 יהודיה, תכננה הנהלת הסוכנות עליית 68.000 בלבד, ומן הגדולה שבגלות שם – מרוקו, שבה היו כ-290.000 יהודים, תוכננו לעלייה במשל שלוש השנים 48.000 נפש בלבד – השווים בערך לריבוי הטבעי של יהודיה במשך שלוש שנים.

בפועל עלו ממרוקו בתקופה זו 16.076 נפש בלבד, כלומר פחות ממחצית הריבוי הטבעי, כדברי מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול ממספר שאנו מעלים משם "

טבלה נספר 9 – עליית עולים – ועולים בפועל בשנים 1952 – 1954

לשנים           כלל העלייה              מצפון אפריקה, מרוקו תוניסיה ואלג'יריה                  ממרוקו

                   תכנון – עולים בפועל         תכנון                  עולים בפועל          תכנון – עולים בפועל

1952           120.000 – 24369            28.000              7676                  18.000 – 4872

1953           60.000 – 11.326             25.000              3713                  18.000 – 3013

1954           22.000 – 18370              15.000              11.104               12.000 – 8191

סה"כ            202.000 – 54065           68.000               22.493              48.000 – 16.76

מדוע לא מימשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית את תוכניתן להעלאת 202.000 עולים בשלוש שנים אלה ? הרי לא הייתה בעיה תקציבית ! שערי מזרח אירופה נותרו נעולים ; מארצות מערב אירופה ואמריקה לא רצו יהודים לעלות ;

מצפון אפריקה, שם היה פוטנציאל גדול ורבים היהודים שרצו לעלות – במרץ 1952 היו רשומים במרוקו בלבד 62.000 יהודים לעלייה ! – וניתן היה להעלותם – יהודי גלות זו לא היו רצויים בארץ מחשש שיגרמו ללבנטיזציה שלה, ולכן הועלו נגדם תקנות הסלקציה החמורות.