מורשת יהדות מרוקו

דמותה של החברה היהודית.

בחיי הקהל היו משפחות חשובות ומרכזיות יותר מאחרות. הדבר זכה למיסוד בסלוניקי, ובני במשפחות האלה, שהיו מעורים בקהל, נקראו שם " עצמאיים ".

משפחות אלו היו מעורות בכל פעולות הקהל, וניתן לקרוא להן משפחות מנהיגות שנשאו בנטל, לעומת אחדות שידן לא השיגה אפילו לשלם את המסים. מאליו מובן, שמעמדם של חברי הקהל נקבע על פי יכולתם לתרום לקהל במימון ובסיוע פעיל.

הפער בחברה היהודית באימפריה בין העשירים המופלגים לבין הענניים היה ניכר. מרשימות המיסוי של קהילות אחדות באימפריה, אשר מפורטות בהן קטגוריות של משלמי מסים נחלקו שלשוה קטגוריות : עשירים, בינוניים ועניים, ועל פי חלוקה זו שילמו את מסיהם.

רובם של משלמי המס בחברה היהודית היו בקטגוריות של הבינוניים, רק מיעוט קטן ביותר נמנה עם העשירים, ואילו העניים שיעורם היה בים 30 – 40 אחוזים. המקורות הפנימיים שיבדינו על קהילות האימפריה מעלים אף הם אותה תמונה. לעתים מזומנות אנו מוצאים שאיש אחד או שניים או שלושה מבני העיר שילמו את רוב תשלומי המס לקהילה.

מציאות זו מעמידה את העשירים משלמי המס בצומת ההכרעה של הקהילה. לא אחת ביקשו אנשים אלה, אשר נשאו בתשלומי המסים השונים לשלטונות ובמעמסת תקציבי הקהילות, גם את כוח ההכרעה ואת הזכות לקבוע את סדרי ההוצאה ואת מטרותיה.

פעמים עשו זאת בעצמם ופעמים עשו זאת נושאי דברם ומקורביהם. המתחים בין בעלי הממון והכוח לבין רוב חברי הקהילה שנהנו ממימונם של אלה היו קשים. לעתים הגיעו אף לידי מעשי סחיטה ולאיומים על העשירים כדי שאלה ימלאו את מבוקשם, וָלא, היו העשירים היו מאוימים בהלשנה לפני השלטונות המקומיים והמרכזיים. דוגמאות מספר לכך מצויות בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ובעל המוסר רומז לדברים בגלוי :

….שהעוצם עיניו מן העני לבלתי עשות צדקה וחסד סוף ילכד ביד נוגש שוטר או מושל העיר…באופן שאם לא יתן כופר לעניי ישראל יתן לאלופי אדום ומגדיאל ומה שלא נתן דרך חנינה סוף יתן דרך הלשנה בעת צרה וצוקה.

כמאמר הכתוב " ונוגשיך צדקה ". וגם על הנוגש הצייד יחרה אף ה' ….שהמגלה סוד ומלשין שבעתים יוקם על השר המושל הנוגש…..

ריבוד חברתי זה, שאפיין את רוב הקהילות, גדולות כקטנות, יצר מתח חברתי תמידי והביא לא אחת לתחרות ולאיבה בגלל ניגודי אינטרסים בין כלל העניים לבין העשירים ועושי דברם. העשירים השכילו לגייס למטרותיהם את נושאי דברם בקהילות, ואלה עשו את מלאכתם.

לא ייפלא אפוא, שקמו אנשים אַלָמים, אשר לא נשמעיו לדברי החכמים ולא הסכימו להישמע לרצון הרוב. בין אם היו מקרב העשירים המופלגים ובין אם לאו. הם השכילו להשיג את מבוקשם על ידי יצירת קבוצות לחץ בתוך הקהל, שסירב לציית לכללים.

לא אחת הסתיימו הסכסוכים אלה בקהלים בפירוד בתוכן ובהקמת קהל חדש, או במעשי אלימות בקהל, בהתדיינויות משפטיות מייגעות ובערעור סדרי החיים ובתפילה בבית הכנסת.

בית הכנסת היה המקום שבו באה ההיררכיה החברתית לידי גילוי וביטוי מוחשיים. המשפחות השונות, קבוצות האינטרסים שבתוך הקהל, קבוצות המעמד הכלכלי, בעלי הייחוס והחזקה למיניהם וגם קבוצות בעלות כיוון אידיאולוגי ודתי שנוה, מצאו בבית הכנסת זירה להתמודדות ולביטוי עצמי.

ט• קטעים מפסקי דיו של ר׳ משה דאנון

בקטעים מפסקי דין של רבי משה דאנון׳ ממגורשי פורטוגאל בפאס (מארוקו), נמצאו בתוך ספרו.על כללי התלמוד, הנזכר בשם הגדולים להחיד״א, שראהו בכתב־יד ונמצא בספריות אחדות, אך בידי היה כתב־היד להראשון, כתב־יד המחבר׳ שמצאתיו בפאס, ושם בכלל ז, פרק חמשים, כללי לנידוי וחרם, נמצאו שני פסקי דין על הסכסוכים שהיו בין חכמי היהודים ׳התושבים בפאס ובין רבני המגורשים, שבאו מספרד ומפורטוגל, וכמו כן .בין רבני המגורשים עצמם. סכסוכים אלה פרצו לרגל הנהגת הקהל״ שהתושבים אז לא רצו שחכמי המגורשים ישלטו עליהם, הנגיד שאול .בן שם טוב, מן התושבים, ויצחק בן צרויה מן המגורשים. וכנראה מפני סיכסוכים אלה נדד רבי יעקב בירב, שבשנים הראשונות אחר צאתו מספרד נתמנה כידוע רב בפאס ואחר־כך יצא משם עד שהגיע לצפת. גם שני הרבנים החתומים כאן על שני פסקי הדין, נראה שלא נשארו בפאם, כי לא מצאנום בין רבני פאס שנזכר שמם בתקנות שעשו רבני המגורשים אחד־כך בפאס ככתוב בספרי ״נר המערב״, פרק שמיני.

השם רבי יצחק אמריליו מצאנו בשו״ת הרא״ם, סי׳ נב, והרשד״ם. .אבן־עזר, סי׳ קכו, ויתכן שזהו והתיישב. אחר כך בתורכיה. והשנים יצחק בן צרויה ומשה אלבראניץ נזכר שמם בסופרי בית־דין של הרבנים מתקני :התקנות משנת רנ״ד עי׳ נר המערב שם.

מי שקבל עליו חרמי הקהל על דעת רבים שהם שלשה אשר נקבו בשמות אס יש לו התרה בלא דעת אותם .הרבנים, כתבתי על זה בארוכה .בתשובת שאלה שנשאלתי מהנשא ונעלה הנגיד הזקן עמי שאול בן שם טוב י׳׳א על חרם שהחרימו הקהל יצ״ו, שלא יהיה עליהם שום שיך ׳ממגורשי קשטילייא וספרד וזה החרם שהחרימו היה על דעת רבים והם שלשה חכמים שהיו מעבר לים ואותם החכמים לא ידעו ולא שמעו בזה; כלל. והנה לך לשון השאלה והתשובה…

נשאלתי׳ חרם שהטילו על, דעת רבים בפירוש פלוני ופלוני ופלוני אם יש לו התרה׳ והוצרכתי להשיב על צד ההכרח במאמר הנגיד אדונינו עמי שאול בן שם טוב י״א.

תשובה, הן זה במסכת שבועות … ומזה הצד נמשך כל חרם מאיזה, אופן שיהיה הקהל לעצמם מתירין אותו… וכ״ש בנדון זה שנדרו על דעת רבים ואחד מהם נשתמד ואחד איננו והאחד הלו לבית עולמו ומעולם לא: שמעו בזה ולא על החרם… ויש קולא ג״כ בנדון זה מצד אחד והוא כי מתחילה קבלו הקהלות למעולה דון יצחק בן צרויה לשיך עליהם ואם יערער אחד בהתרתו שיהיה אותו ערעור כאלו יערער כל הקהל. ובהיות. זה החרם קיים הטילו אחר הפך זה, שלא יהיה עליהם שיך דון יצחק הנזכר ולא התירו הראשון. והיה זה על זה יותר מארבעה חדשים ומטילי החרם, האחרון העלימו זה כדי שלא ידעו בזה הקהל. ומאחר שלא התירוהו קודם לא חלה השניה… ובנדון זה ג״כ החרם לעולם לא בא לאזן החכמים שתלו עליהם- כ״ש וכ״ש שכבר בטלה דעתם כמו שכתבתי ואין בכאן דעת רבים כלל ואפילו דעת יחיד … ויש עוד צד אחר כי זה החרם יסודתו בהר־ הטרף״, – בלשון מליצית כאן ההיפך מהר הקודש – שהטילוהו באונם ובאלמות׳ כי רובא ורובא דמינכרא קבלוהר מצד היראה והאונס. שהיו רודפים אחרי מי שלא היה מקבלו ומערער עליו עד לחייו. ואם יבוקש הדבר ימצא וזה מבואר לכל הוא והוה ליה נדרי אונסין … ועוד יש צד אחר והוא כי בחרם הראשון שהטילו על דעת. שני חכמים בזה הסכים הנגיד עמהם ונתן להם רשות להטיל אותו חרם אבל בחרם השני שהטילו על דעת שלשה ע״ז לא הרשה אותם להטיל ולא הגידו לו שום דבר מזה. ועוד יש צד אחר והוא שהטילו חרם שאעפ״י שיצווה הנגיד שיהיה ביניהם שיך שלא יקבלו מאמרו וזה היפר הדת וההלכה שהדין הוא שאין שום אדם יכול לישבע על דבר שאינו ברשותו. להרע או להיטיב אמר רחמנא מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וזה משני פנים האחד שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב י״א בערך אשה עם בעלה וכמו שאין נדרי האשה כלל אם לא יסכים בעלה עמה כך כל הסכמותינו אינם כלל אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן י״א. וכתב רבי׳ ירוחם … ובנדון זה לא נתן להם הזקן הנגיד רשות להטיל חרם ולתלות החרם

על אחרים. להסיר הממשלה מתחת ידו. וכ״ש שלא הגידו לזקן האמת :והוא שהיה חרם קדום מוטל על הצבור שקבלו לדון יצחק בן צרויה לשיך ולא התירוהו קודם שהטילו חרם שלא יקבלו עליהם שום שיך ואדרבה הטילו חרם שאפי׳ יצווה הנגיד שיהיה עליהם שיך שלא ישמעו אליו בזה. זה החרם לא חל שכבר קבלו לנגיד הזקן לשיך עליהם א״כ אינם יכולים לעשות אלא מאמרו וציוויו ומי שהוא ברשות אחרים אין נדרו נדר … ועוד.

משום דינא דמלכותא דינא והמלך ירום הודו מינה לנגיד לזקן שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו ודינא דמלכותא דינא. ועוד מפנים אחרים אפילו הזקן עצמו אינו יכול לישבע שלא יהיה שום שיך על הקשיטליאנוש לפי שאם יקרה שיאמר המלך יר״ה לנגיד שימנה על הקשטילייאנוש איש אחר -שיבין טענותיו איך יוכל לומר למלך איני רוצה וכ׳׳ש נכבדי הקהל שאיו יכולת .בידם לישבע דבר שאין רשות בידם לקיים … ועוד יש צד אחר והוא כי אלו החכמים והנלווים אליהם ההולכים בעסק זה הם נוגעים בדבר כי כל מה שטרחו להנאתם טרחו להרבות מוהר ולהרחיב מתן וזה מבואר וידוע לכל הוא. והנלווים אליהם ג״כ לקחת שררה לעצמם שיהיו כלם ראשים ולהרבות שכר מכיריהם ולעשות רצונם כפי חפצם וזה מבואר וידוע לכל הוא. א״כ זה החרם שהטילו שוא ושקר הוא ועבירה היא לקיימו ויש צד אחר והוא זה דבר ידוע שאין הצבור יכולין לעמוד בגזירה שלא  ייבוא ברצון הנגיד י״א אלא בזמן שמעלת כבודו חפץ … וכ״ש בנדון זה דליכא דעת רבים כדפרישית … וכ״ש בנד״ז שהיתה הטלת החרט שלא כדין מכל וכל שאפילו התרה אין צריך וכ״ש.כאן שכבר הותר. ויש צד אחר אליבא דכ״ע שיש בהתרה זו מצוות, האחד להרים מכשולות -מהקהלות. ב׳ כדי שידר׳ משפט בינינו ולא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול שבפשע ארץ ־רבים שריה. והיו בכאן יותר מעשרים שיכים וכל אחד עושה הישר בעיניו ומרבה שכר מכריו ולא היו הדברים נעשים לש״ש והיה דרכם לרדוף שלמונים ותמיד כל היום חוזרים חלילה במינויים. והמחזיקים בידיהם מרבים עליו מהר ומתן ובזמן שנשלם מינויו כל אחד מהם היה ממנה ומברר חברו שיהיה דיין וממונה. אחריו וזו דרכם כל הימים. שלישית, שכל הרוצה לחרף חברו ולרדוף אחריו הרשות בידו ואין שום משפט וזה מבואר. ובהיות מנהיג אחד איש על מקומו יבוא בשלום. ד, שמצווה היא גדולה והשקט ובטח בהיות שלום בין הנגיד הזקן עם הקהלות שאם נעשה נבזה חפצו בשלומו;יהיה שלום לנו … . ומצוה היא להרים המכשולות כ"ש .בנדון זה שהוא שלא כדין מכל הצדדים ואפילו התרה א״צ. אלא ע״צ היותר טוב. כך נראה לי הצעיר החותם :

משה דנון

המר ונאנק יצחק אמרארילייו

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

שער רביעי

כראי הפנים לפנים כן דברי ימי אדם לאדם. ואתה, הקורא, אם עודך באבך ובדבאך, אל תענה בדרך כחך לקצר ימיך. כמה חתחתים להלחם! כמה מוקשים להתיק! כמה תמורות לסבול אשר אין ספורות למו! אף בהתגברך על החילים  האלה, הקרב נלאך ותחלש. אל תביא את נפשך לנסות אותם! כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב, כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי. לא מתוך  ספרים, כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביצוקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כענין. פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו. דרשתי, חקרתי, שאלתי היטב, עד כי יכלתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם כמשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים מרה לאמר כי הערביאית היא עברית מֻשחתה—כי היא הנבחר שבלשון הקדש; ואם ידך בלשון הזאת, אף דעתך  תכון עמי לגזור כן. על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדית, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים. המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה יתלכדו ובמה יתפרדו והעליתי בכלל: כי כל עוד אשר נרחקו חמים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפצו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והש­חיתו שפתם. אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם: משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבד, וכלם הם סעפים היוצאים מגזע אחד. לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצֹרך האריכו ראשי בדיהם, ורחבו ונסבו למעלה למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט, עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות, אם כי כוננו כלנה מרחם אחד. נבדלות או דומות כפי בחינת מחצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהן לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן, אם כי יוצאות מענפים שונים, יותר מאחרונות החצובות מענף אחד. המבטא ומתכנת הלשון תלוים כפי נוף מקורם. כלי המבטא שוים בכל אדם ועם כל זה המלומדים והאמונים לדבר כפי ערך לשונם לא יכינו לדבר כן בלשון אחרת: האפרתי לא יאמר שבלת, הערבי לא יאמר פ' האשכנזי לא יקרא ע' הנצרי לא ח׳ ולא ע׳:,gi, ci בלשון איטאל״יאנו, eu,[בלשון צרפת,jota בספרדית,th באינג״ליש ch באשכנזית, aon בפור״טוגיז — הם כלם אבני נגף וצור מכשול ללומדיהן. וכן תנועות לשון־הקדש ליהודי מערב והאותיות ליהודי אירו״פא, כאשר שמעת בדרוש המק׳׳נסי. היהודים המדברים לשון ספרדית, כאותם אשר תחת פקודת טיטוי׳אן, כותבים כלשונם ובכתב חצי אותיות רש״י, וה­מדברים ערביאית כותבים כלשונם ובכתב רש״י שלם. כלם כותבים בקנה עצי פשתים, ותומכים הגליון בברכיהם לכתוב מקום שלחן. כלשון ערביאית בלשונות כל בני קדם כותבים  מימינם לשמאלם: ואולי הוא נכון, כי היא תנועת טבענו, והמופת — תופרי הבגדים.

הלמודים והחקירות האלה לא לקחו כל עתותי יומי: גם האהבה אכלה חדש את חלקה. שמו היהודים מועקה במתני לשאת אשה. אלהים ה׳! עשוקים! רצוצים! אין להם פה להשיב  לערבי ולא מצח להרים ראש, כי כעת יאמר לאחד מהם: שחה ואככה, ישחה ויכהו, ולא יזיד אף להביט בפניהם, פן יאמרו כי קללם בלבו. ותחת אשר היה להם לחשוב מחשבות להמעיט מספר האמללים, לא לבד ישאו אשה בן ט״ו, בן י׳׳ב וגם בן עשר שנים, יאלצו גם החפשים להיות עמהם בצרה. ואם תשאל להם למה, לא יעשו זה להשלים חפצם ותאותם החזקה, בהיות נפת המערב חמה, רק לשמור המצוה הראשונה אשר בתורת ה׳ ולסגור בעד יצר לב האדם רע מנעוריו; כי ר׳ פלוני נשא אשה בן י״ו ואלו היה נושא בי״ד היה אומר: חץ בעיני השטן, כי אותיות בחור ירזמון ביום חסיד ובלילה  רשע, על כי לא יוכל להנצל ממקרה לילה! ועוד להחיש עת משיחנו, כי אין בן דוד בא עד שתכלנה כל הנשמות שבגוף… ׳הה, פתאים!׳ אמרתי להם, ׳עד מתי תאהבו פתי? פקחו עיניכם וראו, כי הלא זה משפט הערביאים אשר צוו בתורתם להוליד כל אשר בכחם, בעבור לא תאבדנה הנשמות לשוא׳. אבל מי זה ישרש פורה ראש אשר הזקין בלבותם? כל המשיב כופר בכל התורה. למודים כן למוטות עלם יחזיקו בידיהם מוסרות צואריהם.

כאשר ידעתי כי מטעם המלך הנשים אם עבריות אם ערביות לא תצאנה מגלילותיו, ואם אנשא-או אהיה שם לעבד  עולם או אעזוב את אשתי, כי לא תוכל לצאת עמי, לא שמעתי בקולם, אם כי נסו אותי עשר פעמים במהר ובמתן ובנערות יפות.

המה צנוף יצנפוני צנפה בחבלי האהבה, וכסף המנחה לאט לאט מעט. נשאתי עיני אל הפקידים: פקיד אינגלינ״דיר  שאלני על מכתב היציאה ולא האמין כי אבדתיו. פקיד סו״איד אשר שמע שמעי מאיש ווי״ן, העלני ללשכתו ויאמר לי: ׳בכל לבי אהיה בעוזריך, אם איש ישר אתה; הוני נא את מי ידעת בגיבר״אלטאר, עד אחקרה מלין לדעת אם בפיך נכונה זכרתי לו שם סוחר אחד אשר למדתי את בנו לשון צרפת. ׳האיש ממיודעי הוא, אמר לי, ׳לך לשלום, ולעת נכון אשמיעך את דברי משמועה רעה לא יראתי, כי אמרתי חף אנכי ולא עון לי. הוחלתי לדבריו.

אש המדון אשר נצתה בין הקיסר ובין מלך אינגיל״לאנד על דברת השודדות ים עודה יוקדת, ואניות אינגיל״לינדיר באות  למחוז טאנ״גיא משבוע לשבוע לדבר שלום, ובבואם היו קונים די מחסורם ומחיתם. התחברתי עם ראשיהם וחובליהם להיות מליץ בינותם, ויהיו לי לישועה מספר ימים.

כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו

אלף סלאם ווכלל סלאם בכמסא

אלף שלומות וכל שלום בסימן חמש

עלא ננפיסא ומוממו מול אזזין לפאסי

על היולדת והתינוק ויופיו מהעיר פאס

שופ ייא לחבאב מא חלאהא גלסא

הביטו ידידים, מה מתוקה חגיגה זו

תסמע גיר כוד האכ עממרלי כאסי

כאן תשמע רק, קח ומלא לי כוס זאת

תחת סי צזר לים חראר, פי ווצט לערסא

מתחת לעצי הלימון גזעיים, בתוך גן ורטב

ווריחת ליאסמין ווזזהאר, תחיי למגאסי

ריחות יסמין ופרחים, יעוררו מעלפון רב

ווכלליני נתפדדא פמוממו, חתתא ייטיב נעאסי

והניחו לי לערוג לתינוק, עד ששנתי תערב

ייא האדוך דדאייזין, גלבי סאר סתאת

ואתן החולפות על פני, ולבבי הפך לשברים

ווררוח פנאת, ככפו רזילכום

ונפשי כלתה, זרזו רגליכן

ווילא כונתו בנאת פאס למולועאת

ואם הנכן בנות פאס ואהבה בלבבכן

אזיוו נגוללכום מא יצלאח ביכום

בואנה אלי, ואגידכן עצות לטובתכן

לעוד מעא ררבאב, ווכאס לכמר ישקיכום

כי רק העוד והנבל, וכוס היין ירוו צמאונות