ארכיון יומי: 7 באפריל 2015


״מימונה״ מלשון ״אמונה״ !!!!!!!!!!!

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

מעמדה של לשון חכמים

 

מעמדה של לשון חכמיםאלף שנות יצירה

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רשמים מואזאן 1953-1952 – אסתר עטר-בוטבול

ברית – מספר 23ברית מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את ״בית הספר הישראלי ^w״-E.N.I.O.) Ecole normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי״ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.

המנהל – מר ל. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.

מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (א׳ ־ ב׳) של מר ברששת והגב׳ סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גב׳ לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי.סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!

באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.

בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב־5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים.

הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה. היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה, ברית וכוי, נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן אייה, בטן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוסבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית-המאפה: עסקים קטנים; ספרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח״, פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקח על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר ״הדפינה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו 2-1 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

יגאל...הרצאה

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתונים אתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.

 כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

 לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.[אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 193 מנויים נוספים
אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר