ארכיון יומי: 7 באפריל 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשביעי של פסח,

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לשביעי של פסח,
פרשת שמיני וספירת העומר.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
שביעי של פסח –
שותפות האדם עם הקב"ה בתעשיית הנס.
רבנו אוה"ח הק': "דבר אל בני ישראל ויסעו ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל –
הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר
}מידת{ הרחמים".
"וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" )פרשת פנחס(.
חכמים מספרים שבליל שביעי של פסח, ירדו בני ישראל לים, ובשחרית עלו מן הים, וראו את
המצרים טובעים בים, ואז אמרו את שירת הים הידועה אותה אנחנו שרים מידי יום ביומו בתפילת
שחרית. החג הזה של יום שביעי של פסח, ניתן לעם ישראל לרגל הישועה שנעשתה לישראל,
בכך שניצלו מן המצרים שרדפו אחריהם, נעשה להם נס קריעת ים סוף, נהנו מביזת הים שהייתה
יותר גדולה מביזת מצרים, וראו איך משעבדיהם לשעבר טובעים לעיניהם.
המצרים טבעו בים, אבל זכו בשלושה דברים: א. נטהרו בים לפני מיתתם. ב. זכו ללוויה של 60
ריבוא מעם ישראל שנכחו במיתתם. ג. מטילי זהב מביזת מצרים שנלקחו מהם, שימשו אחר כך
להקמת המשכן.
במה זכו לכל זאת? בגלל שברגע האחרון, האמינו בה' ככתוב: "וידעו מצרים כי אני ה'. זה מראה
עד כמה גבוה שכר האמונה בקב"ה.
במה זכו בני ישראל לנס קריעת ים סוף? בגלל שהאמינו בהצלתם ע"י הקב"ה, ונכנסו לתוך הים
בראשותו של נחשון בן עמינדב כדברי הגמרא, עד שהמים הגיעו לגרונם, נחשון שזכה לקפוץ
ראשון לים, ובעקבותיו בני ישראל, זרעו זכה למלכות.
הקב"ה מוכן לעזור לאדם רק במידה והוא מאמין בכך, ועושה מעשה בכיוון. לא יוכל אדם לשבת
בביתו, ולצפות לגשם של שטרות שירד לו מן השמים.
רבנו "אור החיים" הק' אומר שלפני קריעת ים סוף מידת הדין קטרגה על עם ישראל: "מה אלו אף
אלו עובדי עבודה זרה" כדברי המדרש )שמואל רבה כא, ו(. ובאיזו זכות ינצלו בני ישראל? על כך עונה
רבנו אוה"ח הק': "דבר אל בני ישראל ויסעו }למרות שהים עומד לפניהם{ ויתעצמו באמונה בכל לבם, –
ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר
}מידת{ הרחמים".
לרבנו היה קשה, מדוע נאמר בהתחלה "דבר אל העם ויסעו", ורק אחר כך נאמר "ואתה הרם את
מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו". היה צריך להיות ההיפך: קודם, משה יבקע את הים, ורק
אח"כ בני ישראל יסעו בתוך הים. לכן הגיע לפירושו ההגיוני הנ"ל, שקודם נכנסו לים, ורק אחר כך
הוא נבקע.

ארבע דרגות בעבודת ה' במשנת רבנו "אור החיים" הק'.
א."וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"
יראת העונש.
לאחר שראו את נס קריעת ים סוף, ועוד יותר את המצרים טובעים בים, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר
מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה".
כלומר, בני ישראל זכו לראות את משעבדיהם לשעבר, נענשים ע"י הקב"ה לידם.
ב."ויראו העם את ה'"
יראת הרוממות.
רבנו "אור החיים" הק' הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים
סוף, זכו ליראת הרוממות כדברי בעל העיקרים )מאמר ג לב'( "כמו אצל אברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים
אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה". וכן במסילת ישרים יט': "עיקר היראה היא
יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה"
ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
הדרגה הגבוהה באמונה בה'.
האמונה הזכה בה' , דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי
הגר"א על הפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי )תהילים קל"א ב'(. הוא מדמה את –
"ודוממתי" נפשו של התינוק הבוטח באמו למאמין בה', ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'" אומן = אמן = ויאמינו.
אברהם אבינו נקרא מאמין היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה
כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "גם זו לטובה".
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת"
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד
לומר "ישיר" שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו או לרמוז, –
למצווה לאומרה תמיד" )אוה"ה( לכן קבעו לאומרה בתפילת שחרית מידי יום. יש לה מנגינות נעימות ומגוונות.

"ויהי ביום השמיני… וירא כבוד ה' אל כל העם"
"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" )שמיני ט ו(. –
כשעושים דבר ה' בשלמות זוכים להארה אלוקית )אוה"ח הקדוש( –
פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה הנקראת על שם המספר שמונה = 8 , מספר המסמל את הספירה השמינית
= הבינה שהיא מעל הטבע, הרומזת מבחינה קבלית להתרחשויות המתרחשות בפרשתנו אשר בשיאן, הקב"ה
משרה את שכינתו בעם ישראל ביום השמיני למילואים, לאחר שלראשונה ירדה אש מן השמים ואכלה את
הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו: ככתוב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה… וירא כל העם –
וירונו ויפלו על פניהם" )ויקרא ט כד(, ובכך הוכתר אהרן לשמש ככהן גדול במעמד כלל עדת ישראל, וגם קוימה
הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" )שמות יח ח(. –
מאז, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שהוקם בשלה, נוב, גבעון, ולבסוף
בבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו, ואולי אף ירד מוכן מאש מן
השמים כדברי רש"י בהמשך לכתוב: "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה". –
בסיום ההקרבה, אהרן מברך את העם בברכת כוהנים: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" )ויקרא ט כב(, אבל
האש לא ירדה מן השמים. רש"י ע"פ המדרש מסביר שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי
רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו', השכינה ירדה, –
רש"י הקדוש מסביר שהיה צורך בברכה נוספת היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת
הקרבנות לא ירדה אש, וגם כאשר סיים אהרון להקריב ובירך את העם בברכת כוהנים דבר שגרם להשפלת אהרן
ומבוכה אצל עם ישראל שציפה לירידת האש מן השמים.
אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא המסר האלוקי לכל אחד מאתנו: בכל בעיה, יש לפנות רק
לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך רק על ברכת בשר ודם ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כוהנים בה ברך אחרון
את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה דבר שמשתקף בברכה השנייה: "יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיכם, וגם ברכת "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" )תהילים צ יז(.
בברכה הנ"ל אנו מצפים לנועם ה' = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנועם ה'" )תהילים כז ד(,
כך שיצליחו ויכוננו מעשינו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו".
אם מעשינו לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל לקב"ה שמעשינו יצליחו בעתיד בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו –
כוננהו", בעתיד.
רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נועם…" בהשתתפות משה ואהרון ולא הסתפקו
בברכת כוהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה
ולויה המסמלות חסד וגבורה" )אוה"ח ט כג(.
"ויהי ביום השמיני קרא משה".
המספר שמונה והאות חי"ת –
בעולם שמעל הטבע ותורת הספירות. –
האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: )ויקרא ט, א(
"מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה" כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני,
שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים.
לבד מעבורות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –
שמונה ימים, שמיני עצרת.
לפי מרן השולחן ערוך, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה
דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.
לשיטת האר"י הקדוש, האות חי"ת מורכבת מאות ו המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות +
קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי
המעשה והשבת הקדושה. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע = "לקראת שבת לכו ונלכה
כי היא מקור הברכה". –
שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8 , כמו מאיר, שקד, תאיר, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י
ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע
הספירות התחתונות בעולם הטבע, דבר לא נעים, כחיבור אש ומים. מסימבול ה- 8 הדומה לשתי קוביות נעולות
היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני.
הכול תלוי בך…
"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" }מות נדב ואביהו{. )מגילה י(.
"… ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" )שמיני ט, ה(. –
האר"י הק': "ויקרבו כל העדה" קודם, הם קיימו "ואהבת לרעך כמוך" בכך –
שהתקרבו איש לרעהו, ורק א"כ זכו לקבל עול מלכות שמים "ויעמדו לפני ה'".
רק ע"י אחדות עם ישראל נזכה לעמוד "לפני ה"'. –
האר"י הקדוש כותב בשער הכוונות )חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה( "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס
מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו,
כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים
העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש
לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה, ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו,
או מחמת חולי, ויתפללו עליו, וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.
ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".
את דברי האר"י הקדוש, רגילים אנו לקרוא לפני שחרית, השאלה הנשאלת, מה עושים עם זה?
"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,
והוי דן את כל האדם לכף זכות" )פרקי אבות, א, ו( – –
הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לפרגן איש
לרעהו, ולהתמקד יותר בצדדים החיוביים אצל הזולת. ככלל, מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, מלמדת
אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו, ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי –
דאבות" )בבא קמא ל, א(. הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד ויקיים את האמרות הטהורות שנאמרו על ידי
הלל ושמאי, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם
אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה' לקראת קבלת תורתנו הקדושה.
"והוי דן את כל האדם לכף זכות": נתמקד בביטוי הנ"ל אותו מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו, ובכך לקיים
את עם ישראל "כאיש אחד ובלב אחד" כמו במעמד הר סיני.
כ"כ, הביטוי הנ"ל משלים את דברי האר"י הק' הנ"ל.
"בצדק תשפוט עמיתך" )ויקרא יט טו( מצוות עשה לדון את חברו לכף זכות )ספרא לפסוק( –
הרמב"ם פוסק בספר המצוות )מצוה קעז( "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא
לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות "הוי דן את האדם לכך זכות".
"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק –
על ידי }רבי אליעזר בן{ הורקנוס }לפי השאילתות{ במשך שלש שנים. בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו.
רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי הייתה התשובה, וכך הלאה. "הפשיל כליו
לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר החג הגיע אליו עם שכרו שכלל שלושה חמורים שנשאו מכל טוב.
לגופו של עניין התברר שרבי עקיבא דן אותו לכף זכות, ברגע שאמר לו שאין לו במה לשלם בהתחלה, דבר
שהתברר כנכון היות ורבי אליעזר אכן הדיר את כל נכסיו בגלל שבנו לא למד תורה. אחר כך חכמי הדרום התירו
לו הנדר )שבת קכז ע"א(.
החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם כך יתנהגו עמך בשמים" )צפורן שמיר(. –
בעצם, בשמים פוסקים את אותו דין לזה שפסק כדברי הבעל שם טוב.
ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים
חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון", כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.
חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשכרה במקום כשרה היות וראה אותה
מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן
היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המלה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המלה "כשרה". הגמרא
אומרת שהיא תבעה אותו ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף
זכות". )ברכות לא(.
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" )אבות ב ד(.
לעולם לא תוכל להיות במקומו, היות וכאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו
הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו', לכן אל תדון אותו.
משה רבנו שאמר על ישראל "והן לא יאמינו לי" במקום לדון אותם לכף זכות נענש בצרעת. –
מן הראוי שכולנו ננהג לאור הכתוב: –
"טוב עין הוא יבורך" )משלי כב ט( , אל תקרי "יבורך" אלא "יברך" )חז"ל(. –
"אעשה נפלאות" לרבנו "אור החיים" הק'
"המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו".
רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו "אור החיים" הקדוש מספר שבזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות
בכבודו של תלמיד חכם. רבנו אוה"ח הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו
חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזוהר הקדוש שהשכינה מצטערת על חטאי בני
אדם, וכדי שהקב"ה לא יצטער, וימנע חילול ה', מיד מחל לו. החיד"א מספר שרבנו "אור החיים" הקדוש מאוד
שמח לשמוע את תשובת החכם ואף הוסיף על כך: "ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו שמעבירים לו
על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים
לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מדה כנגד מדה". )החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי, בספרו
"דבש לפי"(
טעמי ספירת העומר.
א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות.
"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא }לטהרה{, לא אקרי טהור.."
ב. ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה והתשוקה שלנו לקבל את התורה מחדש בשבועות.
"להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג השבועות"
ג. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.
"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון }פסח{,והשמיני בחג, מתן תורה".
ד. צרור המור: כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם
זקוקים לשבעה שבועות היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.
ה. רבנו "אור החיים" הקדוש: טהרה מטומאת מצרים לאחר שבני ישראל הגיעו ל מט שערי טומאה. –
"וספרתם לכם, פירוש באמצעות מניין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם". –
לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה.
בברכת חג כשר ושמח משה אסולין שמיר. –
0523240298 shamir240298@gmail.com

״מימונה״ מלשון ״אמונה״ !!!!!!!!!!!

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

מעמדה של לשון חכמים

 

מעמדה של לשון חכמיםאלף שנות יצירה

לאיגרת(=הספר) גופה שלושה שערים:

א.  השוואת מילים: עברית – ארמית

ב.  השוואת מילים: עברית מקראית לעברית משנאית

ג.   השוואת העברית לערבית ולארמית: אוצר המילים, מעתקי הגאים והשוואת דקדוק.

שני חידושים עקרוניים חשובים בולטים בחיבורו. האחד: השוואה בין הלשונות, והאחר: השוואה בין שני רבדים בעברית, לשון מקרא ולשון חכמים. ואף כי בשניהם קדם לו רב סעדיה גאון, ראש המדברים בימי הביניים בחכמת הלשון, חידוש חידש בן קוריש: הוא עשה זאת בשיטתיות, ולא בתחום אוצר המילים בלבד, אלא אף בתחום ההגה והצורות. הוא ניסח כללים למעתק ההגאים בין עברית לערבית! ובצדק הוא נחשב לאבי הבלשנות השמית המשווה, הישג אדיר, שהבלשנות הכללית הגיעה אליו רק במאות הי״ח והי״ט.

אעסוק כאן בחידושו השני בלבד, זה הנוגע ללשון המשנה ולמעמדה. ואקדים מילות רקע לשם הבנת חידושו: כל ספרי הדקדוק שנתחברו בימי הביניים עסקו בלשון המקרא בלבד. ואף המילונים הכילו את אוצר המילים המקראי בלבד, כגון המחברת של מנחם בן סרוק וספר השרשים של אבן ג׳נאח. ואין צריך לומר שהשירה נכתבה על טהרת לשון המקרא. מדוע נגרע חלקה של לשון המשנה, שבה נתחברו כל חיבורי התנאים (משנה, תוספתא, מכילתא, ספרא וספרי) שתוכנם היה לבסיס ההלכה? שני טעמים עיקריים לכך: א. הדבקות בלשון המקרא תאמה את רוח הזמן. הערבים דבקו בלשון הקוראן הצחה והמקודשת. אף הקראים, שהרבו לעסוק בלשון המקרא, דבקו בו בלבד, משום שלא הכירו בתורה שבעל פה מצד תוכנה; ב. חכמי הלשון לא הכירו את מושג ההתפתחות בלשון. כל שינוי בלשון היה עשוי להיחשב שיבוש. ומכאן הסיקו, שלשון המשנה, שנמצאו בה שינויים רבים מלשון המקרא בתחום הדקדוק ובתחום אוצר המילים, משובשת היא, ואין היא ראויה שיסתייעו בה אפילו לצורך פירוש מילה מקראית נדירה או אף יחידאית. אלה שנסתייעו בלשון המשנה, הן מעט והן הרבה, נאלצו להתנצל על כך.

וזו אפוא עמדתם של חכמי הלשון כלפי לשון המשנה:

8    רס״ג(בבל, המאות ה-ט׳-י׳):

שבעים מלים בודדות: ״ואני ראיתי חלק מן היהודים אשר כופרים במצוות ובדינים, שנמסרו ע״י הנביאים ואשר אינם כתובים(בתורה) וכן מתכחשים חלקם למה ששמעו מדיבור העם ולא מצאוהו בתורה. ומצאתי מלים רבות בתורה, שאין דרך לעמוד עליהן אלא מן הדיבור אשר קיבל אותו העם מפה אל פה, אשר בעת שנתכוון לקבוע את ההלכה כלל בתוכה מהן את מה שנזקק לו נהיה דיבורו בו באופן רהוט. וכן ראיתי מי שלא התעניין בידיעת ההלכה של עמנו ומי שהתעניין בה ולא הבין מתוכה, לא ידע שאלה המילים הנפוצות בה מצויות גם בתורה. ומצאתי מי שלא מאמין בהלכה אשר יתהה על המילים הללו ולא ידע אמיתות משמען, ועל כן היטלתי על עצמי לאסוף אותן מן המקרא, ואפרשן מלה מלה ואביא להן עד מן הדיבור הרווח המצוי במשנה, המפורסם בין אנשיה כשם שמפורסם הדיבור העממי. וידעתי כי בזה תועלות שונות: האחת שתתגלינה לעם משמעויות המלים האלה ותחדל המבוכה בהן וכן שידעו, כי מוסרי המשנה והתלמוד הם הבקיאים ביותר בלשון, בעיקר מפני שהיו הקרובים ביותר אל הנביאים, כששוחחו עם תלמידיהם במלים אלה, אשר הן קשות למי שלא הרגיל עצמו בקובציהם ודיברו בהן באופן רהוט״.

9     מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה-י׳):

המחברת, ערך ״תאב״: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט, קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי…

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רשמים מואזאן 1953-1952 – אסתר עטר-בוטבול

ברית – מספר 23ברית מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את ״בית הספר הישראלי ^w״-E.N.I.O.) Ecole normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי״ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.

המנהל – מר ל. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.

מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (א׳ ־ ב׳) של מר ברששת והגב׳ סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גב׳ לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי.סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!

באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.

בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב־5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים.

הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה. היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה, ברית וכוי, נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן אייה, בטן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוסבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית-המאפה: עסקים קטנים; ספרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח״, פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקח על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר ״הדפינה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו 2-1 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

יגאל...הרצאה

גילוי דעת נגד השתתפות יהודים מרוקנים בוועידת הקונגרס היהודי העולמי

ועידת הקונגרס היהודי העולמי התכנסה בז'נבה ב-20 באוגוסט 1961. ממרוקו הוזמנו אליה דוד אזולאי ומרק סבאח, שניהם תומכי ההשתלבות. העיתונים אתחריר של האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים, אלעלם של מפלגת אלאסתקלאל ואלמוכפיהְ (הנאבק) הקומוניסטי והעיתון Maroc Information המקורב לארמון מחו על השתתפות זו בוועידה, שנדונו בה לדבריהם נושאים הנוגדים את האינטרס הלאומי של מרוקו. המפלגה הקומוניסטית אף ביקשה מאזולאי ומסבאח לפרסם את תוכן הדברים שנשאו בה, אך השניים התנגדו לכך בטענה שהקונגרס היהודי העולמי עוסק רק בנושאים דתיים של העם היהודי.

סבאח ואזולאי נאלצו להגיב על ההתקפות נגדם ולפרסם את עמדתם בעיתונות. לדבריהם הם החליטו להשתתף בוועידה בגלל הדיון במצב יהודי צפון אפריקה. הם ביקשו למנוע מידע שגוי מן המשתתפים וסברו שלהרצאתם על המצב האמיתי תהיה השפעה חיובית יותר. חששותיהם אומתו כששמעו דברים שגויים על המצב בארצם והם ביקשו את רשות הדיבור לתיקון העובדות. כך שמעו נציגים יהודים מ-36 מדינות מכל העולם את עמדתם הלאומית על יהודי מרוקו. דבריהם היו הפתעה גמורה לרוב משתתפי הוועידה ובדברי הסיכום של נשיא הקונגרס היהודי העולמי הוא המשיך בעמדותיו המסורתיות של הקונגרס היהודי העולמי ממארס 1955, שתמכו בעצמאות מרוקו ובשובו של המלך הגולה למולדתו.

נחום גולדמן ציין שהקונגרס היהודי העולמי "אינו רשאי לפעול אלא תוך כיבוד שאיפות הקהילות היהודיות בכל מדינה במאבקן במדינותיהן למען חיזוק השוויון לאזרחים ללא הבדל דת". שני נציגיה של ההשתלבות היהודית באומה המרוקנית סיימו את דבריהם בהצהרה המשקפת את הסחף שהתרחש בעמדות רוב האינטלקטואלים המייצגים מחנה זה:

אנו מבינים ומקבלים את העובדה שנוסף על השתייכות המוסלמי למולדתו הוא מרגיש קשר לכל המוסלמים בעולם שכן האסלאם חוצה את גבולות המדינה. אין אנו מסכימים שתתייחסו ליהדות כאל אמונה בלבד. היהודים, יחד עם היותם אזרחים נאמנים לארצם, מרגישים סולידריות עם יהודים אחרים בעולם. אף מדינה בעולם, יהיה משטרה אשר יהיה, אינה דורשת מן היהודים שיישארו סגורים בגבולות ארצם, ללא קשר רוחני או תרבותי עם בני דתם. אנו מצפים שתקבלו את צדקת עמדתנו לפי מסורת האסלאם שפרחה בימי הרמב"ם ועברה ללא אבחנה מקורדובה לפס או לקהיר מבלי שיהודים או מוסלמים ימצאו בה פגם.

 כחודשיים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1961, פרסמו חמישה יהודים קומוניסטים התומכים בהשתלבות בלאומיות המרוקנית גילוי דעת המגנה את השתתפות סבאח ואזולאי בוועידת הקונגרס היהודי העולמי, בניגוד לאינטרס הלאומי. מועצת הקהילות פרסמה בביטאונה מכתב גלוי בחתימת המשפטן רלף בן-הרוש-מאודי, עורך הדין רוז'ה כהן, ג'ו לוי, סימון לוי ואברהם צרפתי. להערכתם השאלה שעמדה לדיון היא אם נכון לפעול מבחינה לאומית מרוקנית בארגון מסוג זה. מסקנתם הייתה שלילית, שכן המדובר בגוף פוליטי שרוב חבריו ציונים. זאת ועוד, רוב נציגי הקונגרס היהודי העולמי הם נציגים מארצות הברית ומאנגליה המשרתים אינטרסים כלכליים של המערב בעוד מרוקו מנהלת מדיניות ניטרלית של אי הזדהות. עובדה זו הפכה את הקונגרס היהודי העולמי לגוף המנוגד לאינטרס הלאומי:

פעולתו של הקונגרס היהודי העולמי נשענת על התאוריה השגויה שהיהודים מכל העולם הם עם אחד ושעליהם לתמוך במדינת ישראל כמולדת כל היהודים. ההשקפה הציונית מנוגדת לדרך ההשתלבות של מיעוטים דתיים יהודים בקרב אומותיהם. בזכות אידאולוגיה זו מרשה לעצמו הקונגרס היהודי העולמי להתערב בעניינים פנימיים של מדינות בתואנה של חופש הגירה לישראל. עלינו, המרוקנים היהודים, לפעול למען אינטגרציה מוחלטת של המיעוט היהודי הדתי בקרב האומה המרוקנית.

 לטענת החותמים, מבחינה היסטורית, כלכלית, לשונית ותרבותית, יהודי מרוקו הם מרוקנים. אם שוויון זכויותיהם מתעכב בתהליך הביצוע, אשמים בכך העבר הפאודלי-קולוניאלי של מרוקו, הדעות הקדומות והפעילות הרעיונית והפוליטית של הציונות וארגוניה. מיזוג שתי הקהילות עובר דרך המאבק בגזענות ודרך המאבק בציונות שברחוב היהודי. מאבק זה אינו יכול להתקיים בארגון כמועצת הקהילות, שהיא ירושה ממשטר החסות הצרפתי.מועצת הקהילות העדיפה לא להגיב ולתת לסערה להירגע. היא טענה ששני המשתתפים לא היו נציגי הקהילה.[אך ביטאון הקהילה, La Voix des Communautés (קול הקהילות), פרסם בהבלטה הכחשה לפרסום שהאשים את המזכיר הכללי של מועצת הקהילות בהשתתפות בוועידת הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה או בכך ששלח נציג רשמי מטעמו לכינוס זה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר