ארכיון יומי: 29 באפריל 2015


הארגון הקהילתי 1 ג'ן אסֶדו הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

ברית 32Presence des Juifs du Maroc au Canada

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודש

עורך : אשר כנפו

הארגון הקהילתי 1

 ג'ן אסֶדו

הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

בשנות השישים, היו החיים במרוקו מלאי הבטחות עבור בן מרקש, אשר זה עתה הגיע לקזבלנקה, בה היו החיים נוחים וטובים. בבתי הקולנוע, הסרט "ווסט סייד סטורי" מילא אולמות עד אפס מקום וכך גם "אורפיאו נגרו". מודעות הפרסום של פאריד אל עטרש, אלה של ג'אן גאבין וטוני קורטיס מילאו את הקירות של שכונת "מאחורי הקרשים". בגלי האתר נשמעו קולותיהם של הוג אופרי, הפלאטרס ופאטס דומינו. הטוויסט של ציובי צ׳קר הלהיב את הרוקדים והרייטינג של דלידה היה בשיאו. בתוך ההמולה הזאת, מוכר המים היה נושא את זעקתו עד לב השמים, כשסביבו מתגודדים קבוצות של תיירים צרפתיים. לאורך השדרות הרחבות צלמי הרחוב ארבו לנו כדי לצלם אותנו ללא רשותנו, תמונות אותן תלו על הקירות בתקווה שימצאו חן בעינינו. ברצותנו להימנע מהם וכדי לייאשם, היינו מעוותים את פנינו, אלא שהתמונות יצאו כה מצחיקות, שבסופו של דבר היינו קונים אותן. נוכחותה של צרפת הורגשה בכל מקום במרוקו, אשר בה הישן והחדש דרו בכפיפה אחת. אכן, על אותה הדרך, חמור עמוס בצמחי נענע ובעשבי תיבול דחק עצמו מאחורי מכונית יגואר מהמודל האחרון, ומעבר לשניהם יכולת להבחין באורחת גמלים ועדר כבשים הפוסעים לאיטם על רקע עצי תמר ושמיים כתומים זרועי עננים קטיפתיים.

יחד עם חברינו הספרדיים, הצרפתיים והפורטוגזים, נהגנו לשחק במשחק הכדורת בכובד ראש התואם את המעמד, כשאנו מוקפים בריח של סרדינים ושל נקניקיות מֶרְגֶז צלויים ומתובלים בעריסה. במרחקים, אדית פיאף הנעימה את קולה בשירה הידוע "מילורד".

הצעירים בני גילי חשו בחוזקה את הניגוד הזה. רגלינו היו שרויות בימי הביניים ואילו ראשינו במאה העשרים. אירופה משכה אותנו, ואילו השורשים שלנו עצרו בעדנו. חווינו זאת מדי יום בבית וברחוב. בבית הספר שלנו, בי״ס אורט שברובע אנפה, בחורים ובחורות למדו יחד, באווירה חברית. מקצועות הלימוד היו ספרות, ניהול חשבונות, עיצוב חלונות ראווה, כימיה, מעבדה ועוד כאלה ששכחתי. המורים באו משבדיה, מבלגיה, מפולין ומצרפת, גברים כנשים מכאן ומהעולם הגדול, והם העניקו לנו הרבה. הם הזניקו אותנו אל העתיד, כשבידינו מטען גדול, והם השרישו בנו ביטחון עצמי.

בתום לימודיי באורט-אנפה, עזבתי את מרוקו לטובת שוויץ, במטרה להשלים את לימודיי כפי שהמליץ זאת מורי. עם הגעתי, נוכחתי לדעת במהרה כי בחפזוני לא ביצעתי את כל ההליכים המנהליים הנדרשים על ידי שלטונות שוויץ, והללו ביקשו ממני לעזוב את הארץ ללא שהות. למרבה המזל, נזכרתי כי משרדה הראשי של רשת אורט שוכן בגינבה ובזכותה עלה בידי להישאר בשוויץ ולהשלים את לימודיי.

זמן-מה לאחר הגעתי למונטריאול, ידידי סטאנלי סאטוב הזמין אותי לאסיפה של אורט- מונטריאול. היה זה עבורי גילוי משמעותי וסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות להודות לרשת אורט, על כן נרשמתי כחבר בה באופן מיידי. זה יותר מעשרים וארבע שנים אני פעיל ברשת זו, ומילאתי בה בהדרגה את כל המשרות שבארגון. הייתי לראשון התלמידים לשעבר של אורט שמונה לתפקיד נשיא, במשותף עם ידידי ועמיתי לורן ויזמן. אני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה של גברים ונשים המיטיבים לסביבתם ולעולם, כשהם ממשיכים לממש חלום שהתחיל לפני יותר ממאה ושלושים שנה.

אני מזמין ומעודד את כל הבוגרים של בתי הספר של רשת אורט במרוקו וברחבי העולם ליצור קשר עם משרדי אורט במונטריאול, כדי להצטרף לקבוצתנו ולהיות חברים בה, אם חפצים הם בכך. כל כך נפלא להחזיר טובה ובתורך לתרום מזמנך כפי יכולתך, כדי שהסיפור היפה הנקרא אורט יוסיף להתקיים.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש מאת: הרב משה אסולין שמיר

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הילולת רבי מאיר בעל הנס יד' אייר פסח שני – –
הילולת רבי שמעון בר יוחאי יח' אייר ל"ג בעומר

סדר פרשיות השבוע: "אחרי מות, קדושים אמור, בהר", רומז לכך ש"אחרי מות" –אנשים "קדושים", מצווים אנו: "אמור" וספר אודות גדולתם בתורה אותה קבלו "בהר סיני". הפרשיות הנ"ל אכן נקראות בחודש אייר במקביל להילולת שני קדושי עליון: רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי תלמידי רבי עקיבא.

יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס יחול ביום י"ד באייר בו חל גם פסח שני, יום בו נתן הקב"ה הזדמנות שניה לאלה שלא הספיקו להקריב קורבן פסח ב יד בניסן בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו', דבר המלמד אותנו – שלגאולה יש הזדמנות שניה, כך שאם לא נגאלנו בפסח האחרון, אל ייאוש, נמשיך לצפות ולהאמין בקב"ה שיגאל אותנו ובקרוב. על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מדת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הקדוש שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר פסח שני, האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי – למטרוניתא, יכיל למחמי", כלומר הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים, ולשון הזוהר הקדוש: "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני". (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב). כלשון הזוהר הקדוש.

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי חל ב י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר ספירת "ההוד שבהוד", בה – – – אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה. על כך ניתן לומר את הביטוי: "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר. ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי ובפרט תלמידי חכמים.

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק הנ"ל: "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל ענפי שם הוי ה ברוך הוא". אותם – 24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי, ולכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום }סמל החכמה{, ושנאה להם: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב(. ישנה אמרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב(: "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין }צנועים{ היו…". המסר החשוב של האמרה הנ"ל הוא: שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו. רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אמרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 }ימי הספירה{, דבר הרומז למידה המהותית: תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32 . לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות היות ותוקנה מידת – חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

רבי שמעון שר הזוהר ורבי מאיר שר ההלכה – – –
רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. – כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו – וישבו שנים עשר ירחים שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנה. – – כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י מרפא". (שבת לג ע"ב)–
מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם". בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם" רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'". "התם יאות הווה למהוי דחיל, = }שם נאה ונכון היה להיות ירא{, אנן בחביבותא תליא מילתא". כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא".)זהר ח"ג, קכח, א(. הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב עולה על גביהן" –(אבות, ד, י"ג(. לכאורה, היינו מצפים שהרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה", רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן – בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה". תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א ל – ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" )דהי"א כט, יד(. זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

רבי מאיר בעל הנס חברו של הרשב"י, שהיה "חכם" בתורת הנגלה "וסופר" בתורת הספירות, זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה, ואף "האיר עיני חכמים בהלכה", כמו כן, "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס". לפרסומו הגדול בעם ישראל, זכה בכך שקבע: בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה }ולא עבדים{, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם…" )דברים יד א(. רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים נקראים עבדים, בבחינת –
הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" )ויקרא כה, נה(. ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך גם כשלא נוהגים בהתאם: "בנים לא אמון בם" )דברים לב, כא(, "בנים משחיתים" )ישעיה, א, ד(. קידושין לו ע"א)

הדשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה "בנים אתם לה' אלוקיכם". הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו שידעה לפרגן לעם ישראל, אכן מידתו זו מתגלה בדברים רבים הקשורים לאישיותו כמו העזרה לכל אדם השרוי בצרה הנותן צדקה לכבוד רבי מאיר, ואומר ג' פעמים "אלהא דרבי מאיר ענני". }כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה'…{ היות וזה רק טבעי שהצדיק ישמח לעזור להולכים בתורת ה'. זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שוקק חיים, ואף שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו, כך שמאז אני שבוי בתורתו ובקדושתו. כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את מור אבי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה עירו של רב מאיר בעל הנס.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-המשוררת פריחא.        

 

בחורה חריגה מבחינת השכלתה הייתה המשוררת פריחא בת אברהם בן יצחק בן אדיבא ממגורשי ספרד. הפרטים הביוגרפיים הידועים אודותיה הם : נולדה בשנות ה-20 של המאה ה-18 במרוקו. עברה עם אביה ואחיה לתוניס בעת המהומות ומלחמות הירושה על כיסאו של הסולטאן איסמאעיל, לאחר מותו בשנת 1727 ( שלט משנת 1672 ).

אביה ואחיה עזבו את תוניס בשנת 1756, בעת המהומות בעקבות כיבוש תוניס על ידי האלג'ירים. הם חזרו אליה כעבור זמן מה, אך איבדו קשר עם הבת, פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. פריחא הייתה למדנית וצדקת. הנשים התייחסו אליה כאל קדושה והזכירו את שמה בעתות מצוקה ורדיפות במרוקו.

לאחר מותה הפך אביה את ביתו לאתר הנצחה לזכרה. הבית כלל מקווה טהרה במקום שמיטתה ניצבה בו, וכן העמיד האב ארון קודש במקום שבו הייתה הספרייה שלה. כן בנה אביה בית כנסת בתוניס לזכרה, שניצב במקום עד שנת 1936 ואז הועבר למקום אחר. פריחא חיברה שירים, ששניים מהם, שירי געגועים לציון, פורסמו. האחד בן תשעה בתים והאחר בין בית אחד.

פנה אלינו ברחמים / בזכות אברהם תמים / רחם עלינו ממרומים / האל גואלי, בוקר ותשמע קולי.

רחם על עם סגולתך / כי הם עמך ונחלתך / מהר קבץ קהילתך / אל הר גלילי.

יחיד נישא ונעלם / פגה בנך כשה נאלם / ובנה דביר ואולם / ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו / ולציון העלינו / והקם דבירך אלינו / צורי וגואלי.

אלי, שמע תחינתי / אדון בוחר רינתי / האל מגני ומנָתי / כוסי וחבלי.

בת יוסף מייחלת / הטוב ממך שואלת / מהר ארצָה תהי נוחלת / מיד הישמעאלי.

אבי ברוב רחמך / החש מושיע עמך / ועשה למען שמך / כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי / צורי, חזק קהילתי / והעלני לארץ חמדה / ואקטיר כּלילי / בתוך רבים אהללנו.

דגלו ירים באהלינו / הפלא חסדך אלינו / ורצה חן זה קולי.

השיא האחר דומה בתוכנו לראשון ומובעים בו געגועים לציון, אולם יש בו הד גם למצוקה אישית, לרדיפות ובקשות נקמה בגויים. האקרוסטיכון הינו – פרחה כשמה.

פעמי הרימה, יה מצילי / אלכה אל ארצי בטוב טעם.

רדָפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם.

חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וָזַעַם.

אראה שם אורך, אחבוש כּלילי / אזי אומר : אמותה הפעם.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955. 

עוד משנות העשרים של המאה, הייתה מושרשת אצל מנהיגים רבים לשנות תיאוריה שייתכן ויסות בתהליכי העלייה הן מצד צורכי היישוב – או המדינה – והם מצד האפשרויות לקלוט את העלייה. שרר אז ביטחון בלתי מוצדק שהעלייה תתקיים כל הזמן מבלי הפרעות חיצוניות – הן מבחינת הנתונים הפוליטיים של הכניסה לארץ והן מבחינת הוודאות של הנתונים הפוליטיים של היציאה מארצות הגולה .

השקפות אלה זרעו אשליות ושאננות בתוך היישוב בארץ, בתנועה הציונית הבלתי לגאלית, הדיונים המרים בחוגי הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל על ממדי העלייה לגבי כל גל עלייה מתפרץ. ואפילו שירדו ממדי העלייה בשנת 1952 ל-23.000 עולים – היו שצעקו עד לב השמים שאין אפשרות לקלוט עוד עולים מטעמים כלכליים, ושתיגרם ירידה מן הארץ.

היינו עייפים מן המעמסה והשתוקקנו להקל על חיינו על ידי צמצום העלייה היהודית לארץ ישראל במו ידינו, הן בצמצום העלייה כולה, והם בדרך של סלקציה אכזרית. זה היה המצב כאשר הועלה על הפרק דבר העלייה של יהודי צפון אפריקה.

אץ אורן כותב בעיתון " דבר, מפי אחד מאנשי צוות המיון.

" צריך לראות אותנו בעבודה לפני חודשיים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות, את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא ?

באחת העיירות בחור אינסטלאטור, בריא וחבוב ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתיים…..נורא היה בזעמו. " אתה רואה שניים אלה " ? צעק " אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה ". 

אלג'יריה.

הדרך לאלג'יר ארוכה, במטוס הצרפתי גדול ונוח. לפנַי הרבה זמן., ואני שוקע במחשבות. ביליתי כחודש ימים בשלוש הארצות העומדות להתאחד בחטיבה פוליטית אחת – מרוקו. במסגרת זו היו למעלה משלוש מאות אלף יהודים ולפי דעתי כולם שואפים לעלות לארץ ישראל.

עד כה לא הכרנו אותם במידה מספקת. בשהייתי שם למדתי משהו עליהם, ולבי אומר לי שיהדות זו יש לה פוטנציאל גדול לעלייה. אומנם ענייה ברובה, אך אנשיה מורגלים בעבודה. חלק גדול מן היהודים במרוקו חיו בכפרים ובעיירות קטנות, קרוב לטבע ורחוק מתעתועי העיר. גם בארץ, וודאי יטו יותר מאחרים, לקיים את מצוות פיזור האוכלוסייה.

יהודי מרקו סובלים מתת תזונה, ממחסור בחלבונים, וברור כי אם יאכלו מזון מתאים יאזרו כוח וידעו להתגבר גם על כל עבודה קשה. מעטים בהם בעלי השכלה כללי ועוד פחות מזה בעלי השכלה פורמלית. הם קשורים במסורת היהודית ובדת. מבחינה דמוגרפית, זוהי עדה חזקה, היכולה להעמיד ילדים רבים. מעטים בקרבה מקרי מחלה שאין להם מרפא.

האימפריה הצרפתית נהגה בסובלנות ביהודים ולא רדפה אותם בגלל דתם. אומנם הם נחשבו על פי החוק – " ילדי המלך ", והוא היה חייב לגונן עליהם. כנגד עיני היהודים במרוקו עמדה דוגמת יהדות אלג'יריה, ארץ ששושלת המחוזות הצפוניים שלה, נחשבו מחוזות צרפתיים, ויהודי אותם מקומות היו אזרחי צרפת לכל דבר.

היהודים באלג'יריה שירתו גם בצבא, אחזו בנשק, והחופש שנהנו ממנו היה מאז ומתמיד משאת נפשם של יהודי מרוקו. השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה היה תמיד יותר נוח מכל שלטון כובש אחר. הייתה בו פחות קנאות דתית קתולית, יותר התעניינות בחיי האוכלוסייה המרומית, גם מן הבחינה הסוציאלית ובשטח הבריאות.

כאשר הגיעו לארץ ראשוני העולים ממרוקו ומלוב, ואלה האחרונים מארץ של דיקטטורה ופאשיזם הורגש שהם יותר מסוגרים, ממעטים להתבטא, פוחדים. במהלך קליטתם של אלה ואלה בארץ, הורגש יותר ההבדל בין שתי העדות.

המרוקנים לא קיבלו עליהם בקלות את עול אי השוויון כעולים חדשים, מחו ביתר תוקף נגד עוולות – אמיתיות ומדומות – שנגרמו להם. הם תססו, לא פחדו מפני השלטון, העזו להתנגד לו  ולסביבה המקיפה אותם, ורק משום כך אפשר להסביר את הכינוי שדבק בהם בארץ : " מרוקו סכין ".

יהדות מרוקו, למרות הפער הסוציאלי הקיים גם בתוכה, מופיעה כגוף הומוגני, בעל אלפי חוטים של היסטוריה משותפת, שמנהגים דתיים, שאמונות תפלות, ובמובן מסוים – גוף חנוט. אולם אני משער שבעלותם לישראל יבקעו מקליפתם ויהיו נוחים להתערות בארץ מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. הם ייקלטו, כך אני מאמין, בעבודה יוצרת וביישובים שאינם דווקא בתחום המשולש הצפוף של גוש דן.

מטוסי נחת באורן ומחשבותי נקטעו. ושוב אותה תמונה : שדה התעופה הומה ורועש ואי סדר שורר בכל. המטוס חונה על המסלול וסביבו המון אדם, אלו נכנסים למטוס ואלו יוצאים ממנו. כך ישבתי במשך שעתיים בתוך המטוס.

מחשש גניבה לא העזתי לצאת ולהתבונן סביבי. בחוץ נראים אנשי צבא רבים. המטוס המשיך סוף-סוף בדרכו וקרוב לשעת הצהרים הגענו לשדה התעופה של העיר אלג'יר.

איש מאנשי משרד העלייה באלג'יריה לא בא לקבלני בשדה התעופה והגעתי בכוחות עצמי העירה, הלכתי לביתו של מנהל המשרד וציפיתי לבואו. זה היה איש צעיר, דתי, שכבר פגשתי בו בכנס השליחים בקזבלנקה.

אז דרש שנרחיב את פעולות העלייה גם באלג'יריה. הוא שמח לבואי, ולאחר שדאג לשכן אותי בבית מלון ואני נחתי מעמל הדרך, נלוויתי אליו ובאנו אל ראש התנועה הציונית באלג'יריה כולה, נַרבוני. איש זה, יליד צרפת, עורך דין במקצועו, היה מוכר לי מפגישות בקונגרס הציוני.

הוא קיבלני בזרועות פתוחות והכניס אותי ל " עניינים ". הוא הסדיר לי שורה של ביקורים ופגישות. בלוויית איש " המזרחי " שבמקום, ביקרתי במוסד דתי בעיירה מחוץ לאלג'יר. פגשנו שם שני תלמידים מבוגרים שלמדו תורה בכוונה גדולה, הם התכוננו לקבל הסמכה לרבנות.

מלווי, אדם למדן, מיוצאי פולין, ערך  להם כעין מבחן, וכך בילינו זמן מה בנעימים. למחרת בבוקר הובאתי לפגישה עם מר גוזלן. איש כבן 80, לבוש בקפידה שחורים, ללא רבב, לפי אופנת סוף המאה התשע עשרה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר