ארכיון יומי: 21 באפריל 2015


Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Marocil-etait-une-fois

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Furent-ils les seuls diplomates marocains de leur temps?

Non, les Pallache accompagnaient l'ambassadeur musulman Youssef Biscaino. II y eut beaucoup d'autres Juifs, hommes de confiance de Moulay Zidane : Yamine Ben Rimokh, Yakov Ben Rosh, et Israel Cheikh entre autres. II va sans dire que la predominance des Pallache faisait des jaloux a la Cour marocaine et des ermemis chez les diplomates francais. II est remarquable qu'ils aient pu continuer de servir si longtemps la Cour marocaine malgre les nombreuses embuches.

La tradition de conseillers et de diplomates juifs continua sous la dynastie alaouite. Ainsi, du temps du souverain Moulay Ismail, Joseph Maimaran fut le proche conseiller du souverain et son frere Abraham Maimaran fut Cheikh Al-Yahoud, c'est-a-dire nominalement en charge de la communaute juive. Abraham Maimaran s'occupa du rachat de prisonniers musulmans et Chretiens, agit a titre d'intermediaire avec une ambassade francaise. Joseph Toledano conclut un traite avec les Etats- Generaux en 1683  Mo'ise Ben Attar et Reuben Ben Quiqui furent en charge du commerce europeen et conclurent un traite de paix avec Angleterre en 1721

Toutefois, ce fut sous le long regne de Sidi Mohamed Ben Abdallah que l'activite diplomatique marocaine fut particulierement intense.

LES DIPLOMATES JUIFS DE SIDI MOHAMED BEN ABDALLAH

On peut se demander pourquoi les sultans eurent si souvent secours aux Juifs pour des missions diplomatiques. On peut egalement se demander pourquoi les missions etrangeres tenaient-elles tant a avoir des vice-consuls juifs.

A la premiere question, il est possible de penser que les Juifs avaient une connaissance des langues plus poussees. De nombreux diplomates juifs marocains maitrisaient l'espagnol, le portugais, l'anglais, le francais ou le Hollandais. Par ailleurs, les Juifs n'etaient pas rattaches a des clans tribaux ou a des confreries qui visaient a augmenter leur pouvoir au point de risquer de mettre en danger le trone du sultan. Les dynasties saadienne et alaouite ont generalement protege leurs minorites juives contre les exces et ces derniers leur vouaient volontiers une loyaute totale. Les sultans reaffirmerent souvent leur confiance envers leurs diplomates qu'ils appelaient parfois « notre Juif.»

II est plus difficile de repondre a la seconde question. Les delegations etrangeres avaient leurs propres diplomates et ceux-ci devaient surement considerer la nomination de Juifs locaux avec un certain degre de rivalite. D'une part, le Consul general anglais Sampson ecrivait en 1770  au Ministre des Affaires etrangeres britanniques : « Je reconnais que le service de Sa Majeste dans les dominions de l'Empire marocain ne peuvent etre accomplis sans l'assistance des Juifs.» Par ailleurs, le diplomate Charles Adam Duff declarait en 1786  que « l׳engagement des Juifs qui sont les plus abjects au Maroc dans des fonctions publiques nuit aux interets de Sa Majeste.» Plus d'une fois ce dernier s'eleva contre le fait que des Juifs transmettaient directement des courriers a la Cour anglaise, mais vainement. II semblerait que de nombreux Juifs, dont ceux qui avaient commerce avec Gibraltar, savaient interpreter les missives dans des contextes culturels distincts en tenant compte des rouages administratifs fort differents.

Dans La Mediterranee et le monde mediterraneen a l'epoque de Philipe II (seconde moitie du XVIe siecle), Fernand Braudel precisa : « Les Juifs sont, en Orient, les interpretes nes de toute conversation et sans eux, rien en serait possible ou facile… Ne le voudraient-ils pas, que les Juifs seraient obligatoirement condamnes a etre les grands artisans des echanges. Ils sont, ou ont ete partout; chasses, ils ne quittent pas forcement les lieux interdits, ils y reviennent.»

Les Juifs faisaient partie de l'entourage du sultan?

Keatinge qui a fait partie d'une delegation britannique au Maroc en 1785

 rapporta que des agents et interpretes juifs travaillaient pour le sultan. Le Dr Lempriere rapporta en 1789 QUE 7 DES 30  

secretaires du sultan etaient Juifs et il en allait de meme des interpretes.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

רבי דוד בן שמעון

בע׳׳ה

שרי צבאות ישראל רודפי צדק, מחזיקי כל בדק, אוהבי התורה ולומדיה, כל מחמדיה, ה׳׳ה מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, פרנסים גזברים ממונים, ממלכת כהנים, וכל העוסקים עם הציבור לשם שמים, וגובה להם, כתר תורה, מעלת הרבנים המובהקים מופלאים במעשיהם, דייני דנה׳ר דע׳ה, היושבים על כסא ההוראה אשר בכל עיר ועיר מדינה ומדינה יע״א, יחד כולם, אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, כיר״א.

שרי הפרתמים, אליכם אישים שבחי שלמים, והדר מציל אני צלותיה דאברהם, מול אל עליון השוכן בציון, והבוחר בירושלים, למען יאריכו ימים, ושנות עולמים, והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים, נסו״א.

עתה באתי, ויבא אברהם, אדברה במר את כל הקורות צערי בת ציון הקיפו השפע, וידל ישראל, עד זיבולא בתרייתא, וי מגוא צרות תכופות, מרבים העם לבא אל מכון הר ציון לסיבת המלחמה האיומה ניתוספו ספסלי, תמן יוקרא יוקר השערים, במעלה עקרבים, ומן השמים נלחמו, זה שנתים הרעב, לסיבת הארבה רח״ל, תשש כחינו מצרות, הלא לאמונה עגמה נפשנו מראות ברע צרת תלמידי חכמים, מאנין תבירין, צועקים בלב נשבר, ועיניהם נוזלים מקור דמעה, תנה לנו לחם ומים לשתות ונחיה, ולמה נמות לעיניך, חזו מאי דקמן, כאן נמצא אב בחכמה, מעלת הרב המובהק סבא דמשפטים כמוהר״ר שאול נטף יצ׳׳ו, אשר מיום היותו בארץ מולדתו מפורסם בחכמה, דן ידין עמו, ולסיבת חשקו עזב מכון שבתו שררותו ורבנותו ובא לשכון כבוד פעה״ק ת״ו, נהנה ממה שחננו ה׳, לילה כיום לא פסיק גירסא, ופעל והצליח והוציא חיבור נפלא, זה שמו ספר מכנף הארץ, והנה בכתיבת ידו, אסהדנא עלי כמעט שעברתי רוב חיבורו הנזכר, וטעמתי טעמו כצפיחית בדבש, וראיתי כולו מלא רוח חכמה, ישר הולך בפלפול וסברה נאה וישרה, אשרי יולדתו, ירבו כמותו, והן בעון נהפך עליו הגלגל, לא נשאר בלתי אם גוייתו, ומה יעשה בימי זקנתו להביא טרף לביתו, ונפשו איותה להוציא לאור רוב תורתו, וכשאני לעצמי קשה עלי פרידתו, ביודעו ומכירו נר המערבי, מיום היותו חזרן במצות, אהוב לשמים ולבריות, וזה לי שבע שנים אשר יושב פעה״ק לא זזה ידי, יושב ונהנה ממה שחננו ה׳ תורתו דיליה, ואין בידי להושיע, הנה כי כן אליכם אישים אקרא, שרי ישראל, דא דורונא דשדרנא לכון, ובכל מקום אשר ידרוך כף רגל ידידי שאול בחיר ה׳ הרב הנזכר, לקבלו בסבר פנים יפות, ולהעניקו מפרי צדקתכם, ומי האיש החפץ חיים להיות מסייע לדבר מצוה להביא לאור תעלומה ספרו הנזכר, הן בכולו והן במקצתו למצוה רבה יחשב, והיה דברי אלה יוצאים מתוך מורשי לבבי ובחנוני נא, והיה בעבור כבודי, ולכבוד התורה, חושו נא וחזקו ואמצו להיות לו לפה ולמליץ, וישוב נא הוא אלינו על הארץ הטובה ירושלים דדהבא, אל מקומו שואף על התורה ועל העבודה, ובשכר זאת אחי, יריק לכם ברכה הון ועושר בביתם, כנה״ר וכנא׳׳ה דשו״ט, הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלים ת״ו, בש״א לח׳ אייר דבהאי שתא התרל׳׳ט, בא׳ סי׳ ועליהם תבא ברכת טוב לפר״ק ברב עוז ושלום

(חתום) (מקום החותם)

מתחת לארץ, אנכי איש צעיר, בעי ומתחנן בעשר חלות, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגל ידידינו אהובינו הרב המובהק, מאיר כברק, והוא שאול הענק, יעניקוהו מפרי צדקתם, מן הכלל ומן הפרט, העשיר לו ירבה, והדל לא ימעיט, יען אני מכיר את האיש ואת שיחו, דחיקא ליה שעתא טובא, ועם הלחץ זה הדחק, מקל שקד לילה כיום יעיר על דלתי הספר, לא פסיק גירסא, וכגון דא מצוה רבה להחזיק ברכי דרבנן דשלהי, ובפרט שרוצה להוציא לאור ספרו הבהיר, הכי קרא שמו מכנף הארץ, יהי רעוא שהשי״ת יעזרהו להוציא מחשבתו לאור, ויחזור פעה״ק, ייתי וניחמיניה, שש ושמח שקט ובוטח, על התורה ועל העבודה, ולכל המחזיקים בידו ברכה מאת ה׳, הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד, ומשמיא מיהב יהבי על כל פרוטה ופרוטה.

זאת מאתנו אנחנו הח״מ חו״ר ומנהלי ק״ק המערביים, בזה לצוות על האשה מנב׳׳ת, מ׳ סעידה ת״מ, אלמנת הרב המופלא וכוי, המנוח כמוהר״ר שאול נטף זלה״ה, למען יעמדו לימינה, כי היא עניה ומרודה, והוכרחה מקודש לחול לפי רוב עוניה, והגם שאנחנו נותנים לה מקופת כוללנו בני מערבא יצ׳׳ו, מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, אין הקומץ משביע את הארי, לפי רוב העניים והאביונים, ויתומים ואלמנות, אשר המה מוטלים על כוללנו, ומאין יבוא עזרנו לתת להם די ספוקם, כי על כן חנותנו במדבר, אל כל המקום אשר תדרוך כף רגלה, הענק יעניקוה מפרי צדקתם, ולעמוד לימינה לתומכה ולסעדה, וכגון דא מצוה רבה, יכולה היא שתגן בעדם, עתרת החיים והשלום, הדושו״ט וכו״ח בח׳ סיון התרמ״ט ליצירה, ברב עוז ושלום.

חתומים:

ע״ה יששכר אצראף          ע״ה רפאל אהרן ן' שמעון

(מקום החותם)    (מקום החותם)

ע״ה הצעיר משה ן׳ מלכא (מקום החותם)

אנא נפשאי ראשון לציון הח״מ, ראיתי מ״ש הרבנים עליונים למעלה הי״ו, לצוות על האשה רבה אלמנת הרב המופלא וכד, ר׳ שאול נטף זלה״ה הנז׳׳ל, וגם אנא נפשאי אחלי יכונו, שיעניקו לה מפרי צדקתם, בכל מקום שתדרוך כף רגלה, ומה׳ תהי משכורתם שלימה, והיה זה שלום.

ע״ה רפאל מאיר פניג׳ל

חכם באשי

(מקום החותם)

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

כתב העת ברית מספר 29.

הנוספות של ר' שלמה אדהאן מתיטואן ל" אזהרות " רשב״ג

א. דברי מבוא: פיוטי 'אזהרות'

ר' שלמה אבן גבירול (להלן רשב״ג) למרות שנות חייו הקצרות הוריש לנו יצירות שיריות נשגבות המצטיינות בעומק הרגש וההגהות. בכלל שירתו הקדיש רשב״ג את מרצו לענף פיוטי, שעניינו מניינן ותיאורן של תרי״ג מצוות התורה. סוג פיוטי זה נקרא 'אזהרות׳.

רשב״ג אינו היוצר של סוג פיוטי זה. כבר בתקופת הגאונים בבבל, באמצע המאה התשיעית, היה נהוג לומר ביום טוב ראשון של חג השבועות בתוך חזרת ש״ץ של מוסף פיוט, שכינו אותו " אזהרות ", שבו החזן היה מפרט בפני קהלו את מצוות התורה.

קדמו ל׳אזהרות׳ רשב״ג חיבורים מסוגה זו בבבל, בספרד ובצרפת. רב סעדיה גאון (רס״ג) חיבר את "הי אלהיך תירא ואותו תעבוד בתפלה" (סדר רב סעדיה גאון, מהדורת ישראל דודזון ואחרים, עמי קנז ואילך); "אלהים אָצֵל יום הלזה מימים ימימה" (שם, עמי קפה ואילך). ולדברי פרנקל (הערה 3 לעיל עמ' לו-לח) אף "אתה הנחלת תורה לעמך", המצוי במחזור בני אשכנז לשבועות, מוצאו מבבל.

בספרד קדמו ליאזהרות׳ רשב״ג 'אזהרותיו' של ר' יצחק אבן ג׳יקטילה מגדולי חכמי ספרד ב״תקופת הפולמוס בין דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בשלהי המאה העשירית. פיוט 'אזהרות' זה התפרסם בידי מנחם זולאי: "אזהרות ר' יצחק אבן גייקטילה" (תרביץ, כ, (תש״י), עמי 161-176): "חי ושלם תהי ברדפך חסד".

 גם ר' יוסף בן אביתור (נולד במרידה שבספרד באמצע המאה העשירית, חי בקורדובה, נפטר בדמשק אחרי שנת 1012 הוא ידוע בכינויו אבן שטנש). תלמיד חכם גדול זה, שהיה מראשוני המשוררים בספרד אחרי דונש ומנחם, חיבר פיוט'אזהרות׳,"אחד מהללך ביום מתן תורתך". קטע ״:ו נתגלה בגניזה ונדפס ע״י נויבאואר.

בצרפת חיבר ר׳ אליהו הזקן ממנש (פעל במחצית הראשונה של המאה הי״א), תלמיד חכם, עסק בספרות המדרש ובפיוט. פיוט ה" אזהרות " שלו "אמת יהגה חכי" זכה לפירסום רב, וחכמי הדור חשבוהו כמקור הלכתי בעל חשיבות מרובה והסתמכו עליו בדיוניהם על מצוות שונות.

פיוט אזהרות נוסף, שנודע עליו רק לאחרונה, הוא חיבורו של ר' בנימין ברי שמואל (רבב״ש) בן דורו(ויש מסורת שהוא אחיו) של ר' יוסף ב״ר שמואל טוב עלם, ראשון לחכמי צרפת, שפעלו במחצית הראשונה של המאה הי״א. הפיוט שבידינו הוא חלקי. הוא פורסם בידי ע' פליישר מתוך קטעי כ״י שבגניזה הקהירית. נעיר כאן, שאין וודאות גמורה, שפייטני צרפת אלה קדמו(או חייו בזמנו) לרשב״ג.

כל פיוטי היאזהרות, שהוזכרו לעיל (למעט "אלהים אָצֵל יום הלזה" לרס״ג) הם בעלי מבנו פרוסודי זהה: אקרוסטיכון אלפביתי, מחרוזות בנות ארבעה טורים, הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא פסוק מקראי, ורובם נקטו את שיטת השרשור.

נדגים זאת מתוך שתי מחרוזות עוקבות מתוך "אזהרות ר' יצחק גייקטילה", עפ״י מהדורת מי זולאי.

ישרים לישרים הוריש, עם מרעיתו וצאן ידו

ידם לרדות בעבד כנעני לעולם ולהתינחלו למעבידו

 יד לתת לאח להקים רבצו ונפלו ולעזיב א ויבו למעודדו

מלא כל הארץ כבודו(ישע׳יו ג).

כבודו בהזהרך לטעון ולפרק עמו והשב אבידה כחקוק בספר

 כיוון מעשה הקט:רת ומשכן ושמן מאור ומשחה הכיל בְּשֶפֶר

כיֹהן להלביש שרד ובגדי קודש לעבד פנימה ואז יענה אשכֹּל הכופר

פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר(איוב לג' כד)

ב. ׳אזהרות' רשב״ג

רשב״ג חיבר שני פיוטי אזהרות: אחד-"אלהיך אש אוכלה" על מצוות עשה במבנה של פיוטי קודמיו. נציג כאן שתי המחרוזות הראשונות עפ״י מהדורת ד' ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, ח״ב, ירושלים תש״ם, עמי 373-372.

אלהיך אש אוכלה והחטאים ילהט בסבך

לכן הכון לקראתי והחדל לטמין עוון בחֻבך

הנה תורתי לעדה תהיה בלבך

 שמע עמי ואעידה בך(תהלים פא. ט)

בך הקימותי עדות ליחדני שתים ביום ולדבקה בי ולעבדני באמת תחת נסכי אלילים להשבע בשמו ולקדש ולאהבה וליראה שוכן זבולים

ולפדות פטר חמור בשה להיות זכר לעבודת גאולים

            בזרוע נטויה ובשפטים גדולים (שמות ו. ו)

והפיוט השני"שמיֹר לבי מענה" על מצוות עשה; "בצל שדי אחסה וצדקו לא אכסה" על

            מצוות לא תעשה. פיוט זה על שני חלקיו מעוצב במתכונת מרובעת, שקול במשקל הכמותי הארוך

            – פעולים נפעלים / פעולים נפעלים – ובחרוז מבריח לאורך כל מאות הטורים, והרי ארבעה בתים ראשונים עפ״י מהדורת ירדן (שם לעיל עמי 392).

שמור לבי מענה                           היה במאוד נענה

ירא האל ומנה                             דבריו הישרים

 

והוא יסלח אשמה                        והוא ירבה עצמה

והוא יתן חכמה                           להבין נמהרים

 

אספר תושיות                            מתוקות לפיות

ואציב תלפיות                            לאשר העוברים

 

ואכיר מצוות עשה                       בדת מעוז ומחסה

ועל פשעי יכסה                          מגלה נסתרים

המבנה הפרוסודי הזה ובעיקר המקצב הקליל גרמו לכך שפיוט זה יועדף על פני הראשון. וכבר בזמנו של ר״ד אבודרהם היה מנהג מקובל לקרוא בו בשני הימים הראשונים של חג השבועות:

"ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז״ל שעשה על מנין המצוות" (ר' דוד אבודרהם, אבודרהם השלם, ירושלים תשכ״ג, עמ' רמו). ועוד זאת: לפיוט ׳אזהרות' זה נכתב פיוט רשות "אמון יום זה" (ד: א. 5582) בידי ר' דוד בן אלעזר אבן בקודה, מגדולי המשוררים שבאנדלוסיה.

פירושים רבים נכתבו לפיוט זה. רשימה, חלקית אמנם, מובאת במהדורת ד' אברהם ל״זהו הרקיע" לרשב״ץ, המפורסם שבין פירושים אלה הוא זוהר הרקיע לרי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ) מענקי הרוח שקמו לישראל: רב, דיין, פוסק, פרשן, פילוסוף ומשורר. זהר הרקיע נדפס אמנם בקושטא בשנת רע״ה(1515), אך עוד בחיי המחבר זכה הספר לתפוצה רבה כפי שהוא מעיד ,וכבר נתפשטו שני ספרים אלו" (זהר הרקיע ואוהב משפט). פירוש זה השפיע השפעה מכרעת על הבאים אחריו, מן הטעם שהוא טרח ליישב קושיות הרמב״ן על שיטת הרמב״ם במניין המצוות. הרשב״ץ מציע ב'זהר הרקיע' ראיות חדשות (לדבריו) לשיטות הראשונים במניין המצוות ואת ראיותיו הוא סומך על שני התלמודים ועל מדרשי ההלכה.

ג. הנוספות של ר, שלמה אדהאן

בשנת תצ״ו (שנת "וילמדה את" – (1736 הביא ר׳ שלמה אדהאן לדפוס ספר אזהרות שכולל "אזהרות להגאון רבנו יצחק בן ראובן עם פירוש כמוהר״ר משה מועטי ואזהרות להגאון רבנו שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש הרשב״ץ ז"ל".

ר' שלמה בן ר׳ מסעוד אדהאן נולד בעיר בגריס שבמחוז תאפילאלת, חי בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח. מתוך הקדמתו לספרו"בנאות דשא" (ראה עליו בהמשך אנו למדים שבמהלך חייו העתיק ר' שלמה את מגוריו לעיר תיטוואן שבצפון מערב מרוקו ושם שימש, כפי הנראה, כמורה צדק: "יראה הרואה… והמסייע אותי במלאכתי מלאכת שמיים, יזכה לבני חיי ומזוני, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי אמן, וענו כולם ואמרו כן יהיה. נאם הקטן שפל . אנשים וחדל אישים מתושבי תאפילאלת יע״א ולעת עתה קבע דירתו בק״ק תיטוואן יע״א, שלמה.. בן אדוני אבי החכם…״.

למהדורה זו של ר' שלמה, הידועה בשם "ישיר משה", שם שניתן לה ע״י אדהאן עצמו, נוספו שמונה בתים ל'אזהרותיו' של רשב״ג- 'שמֹר לבי מענה' (ראה לעיל) בין בית מא- "וראשון. . . ושביעי" וכו' לבין בית מב-"ויום זכרון תרועה" וכו'. מחמת המחלוקת שהם עוררו כבר מיד עם הוצאתם לאור, ובעיקר מחמת נדירותם נביאם כאן. (הניקוד שבמקור משובש, הניקוד הניתן כא הוא שלי).

 

ועתה כתבו לכם                  בספר תורתכם

 פן ישכחו בניכם                 ואין העם מכירים

 

וכבש אשר נפלא                  במנחתו כפולה

ושלמים ועולה                     למנחת בכורים

 

וגבר אשר ירדוף                  אחר עברה להדוף

נפשו כעשן תנדוף                להצילה מאור אורים

 

גור בארץ הקדושה              היא אבן הראשה

ולא יקרא דרושה                 מאת צור הצורים

 

לצדק ימלוך מלך                  ובית המקדש מלך

יכינו להלך                           למשמרת שומרים

 

ושפטו עם בצדק                  למסלף בחדק

עצמותיו עלי חדק                 להחיות מח כשרים

 

סקול יסקל                         או שרוף ישרף

יהרגו מקלקל                      יחנק רוח אסירים

 

משרתיו נפלאו                  על צבא עבודה צבאו

קדוש בכתף ישאו               להדרת דורי דורים

 

רשב״ג בכוונת המכוון, שבתים אלה והפירוש הנלווה אליהם ייראו כמעשה ידיו של רשב״ץ.לכל אחד מן הבתים נלווה פירוש עפ״י מתכונת הפירוש של רשב״ץ, זוהר הרקיע, לאזהרותיו

בסוף הפירוש לבית השמיני(האחרון) נוספה ההערה הבאה: "וזה המצות הנז׳ בח' הבבות לא

שייכי אלא בא״י ואפשר ובית המקדש קיים ואפשר ובשביל זה השמיט אותם ר׳ שלמה בן גבירול

ז"ל ע"כ דשייא".

מן הדברים הקצרים והמקוטעים עולה: הערה זו היא הערתו של אדהאן. דש״א הוא ראשי תיבות של " של 'דברי שלמה אדהאן', שמונת הבתים אינם משל רשב״ג אך אין אנו יודעים מידי מי יצאו. הבתים האלו באו להשלים את מניין המצוות החסרות ב'אזהרות׳ של רשב״ג, ולדעתו של אדהאן רשב״ג לא מנה אותם כי"לא שייכי אלא בא"י".

במהדורות שיצאו לאחר מכן, הונח, כדבר המובן מאליו, שתוספת בתים אלו פרי יצירתו של רשב"ץ הם. כגון זו:

"אזהרות להגאון ר' שלמה בן גבירול ז״ל עם פירוש חדש ושמונה בתים נוספים להרשב״ץ (ההדגשה במקור ש.א) והעיר עליהם בכתב… מופת הדור הרב חיד״א מגדולי דורו" (מנחת ביכורים מהדורת אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרל״ו).

הרב חיד״א (בשם הגדולים, ח״א, מערכת ספרים, ערך אזהרות), מציין: "וראיתי באיזה ספר שהרשב״ץ הוסיף באזהרות מהר״ש גבירול שמונה בתים לכוין המנין שיעלה כדעת הרמב"ם, וכעת אין בידינו ספר זהר הרקיע וספר פתיל תכלת למען דעת בירורן של דברים". מתוך דבריו המסוייגים של חיד״א אתה למד, שבפניו לא עמדו לא תוספת הבתים ולא פירושם, לא הרקיע של רשב״ץ ולא פתיל תכלת של חאגיז, משום כך הוא הניח את העניין בצריך עיון. מכל מקום אין כל יסוד להניח שמידי רשב״ץ יצאו בתים אלה, ודבריו של בן אמוזג אין להם על מה לסמוך.

בידי ר' יוסף בן נאיים, בעל מלכי רבנן, היתה מסורת אחרת בנידון דידן: "ואגב יש להעיר… ומצאתי בכ״י כמוהר״ר הנז׳ באזהרות מוהר״ש בן גבירול בתחילת השמונה בתים הנוספים אשר מיחסים אותם להרשב״ץ וז״ל: אלו החרוזים שיסד הרה״ג נר המערב כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצוק״ל, ובא לכאן חכם אחד מעיר תאפילאלת והוליכם לדפוס וטעה… ונעשה פי׳ ע״ז בטעות. כ"כ [כך כתוב] בכ״י מוהר״ר אליהו הצרפתי (מלכי רבנן, ערך וידאל הצרפתי הב׳ הנקרא סיניור, כט. ע״ב – לא. ע״א).

הרב בן נאיים סובר אם כן, שהנוספות אינן לרשב״ץ, וכשם שהמביא לדפוס, שלמה אדהאן, טעה בהבנת פירושן, כך טעה ביחס למחברן האמיתי, שהוא ר׳ וידאל הצרפתי. בן נאיים נסמך גם על מסורת מיוחדת, שהיתה בידי משפחת הצרפתי: ״ומצאתי עלה א', כ״י ישן בכה״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילתו כתוב בזה״ל [בזו הלשון] מנהג בבית הכנסת של אבותי זלה״ה היו אומרים ביום א׳ של שבועות קודם ויום זכרון… היו הקהל שותקין והש״ץ היה אומר אלו החרוזים, שחיבר הרב הגדול מר קשישא אדוננו זקננו מ״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכן אני נוהג. וכתב שם בעלה הנז׳ השמונה בתים".

עיקרה של עדותו של הרב בן נאיים הועתקה לתוך פאס וחכמיה (הערה 23 לעיל) עמי 358 : בתוספת "והיו כאלה שחשבו את ר' שלמה אדהאן מדפיסם הראשון [של אזהרות רשב״ג] למחברם". ועוד: "הוא היה גם משורר ומליץ". התוספת האחרונה אין לה על מה לסמוך, רמתן  הירודה של ח' הבבות – הלשונית והפואטית – והפירוש העילג הנלווה אליהן אינם יכולים להיות : פרי עטו של הצרפתי, שעליו המליץ חיד״א (שם לעיל, מערכת גדולים, יח, ע״א, ערך וידאל ב־בא ״״״ג הצרפתי)"ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון ועומק ואח״כ יטעום המעיין מחכמתו כי רבה".

הערה מאלפת, שיש בה כדי לפתור תעלומה זו, מספק לנו בן דורו של אדהאן, ר' כליפא בן מלכא (להלן רכב״ם) ת״ח גדול ומקובל , בלשן ומשורר, מעיין ופולמוסן, היה גדול משכילי דורו בתחומים רבים, בעל השכלה כללית רחבה, לרבות ידיעה טובה במוסיקה ובלשונות לעז: ערבית, : ספרדית וצרפתית. הסטוריון ומבקר ספרותי חריף , משום חשיבותה נביאה בשלמותה:

"רק השמר לך ושמור נפשך פן תטעה בתקוני האזהרות שהדפיס ובלבל בעל ספר בנאוה

דשא כי הוא מעשה עמי הארץ ועתיד ליתן את הדין, כי הוא מבלבל פירושי המפרשים ומוציא לעז עליהם, כי לתלו התלמידים הטעות במפרש. שא נא עיניך וראה החי בבות, שהוסיף במ״ע"ם [במצות עשה] לרשב״ג, שאין להם ריח ולא טעם, לא ענין ולא לשון, כי אם לעג ולצון. אין להאריך בנפילתם כי הם נופלים מעצמם, מה שלא נעלם מכל בן דעת".

אין אנו יודעים אם בידי רכב״ם היתה מסורת כלשהי בדבר חיבורן של בבות אלה. למען ״אמת אין אנו נדרשים לכך. כדי לעמוד על טיבו של שיר עד כדי ביטולו המוחלט, העמיד רכב״ם ״ מידה יחיד ומובהק, תובעני ומחייב: שירת ספרד, שעליה הוא כותב "כף כל העמים תקעו צלבו השיר לבני ספרד" (הקדמת המחבר לכף נקי) לאמור: כל העולם הודה בעליונות השירה של ״ ספרד. דברי רכב״ם מזכירים לנו את דברי יהודה אלחריזי(ספרד, המחצית השניה של המאה י־ ב – נפטר לפני 1235) בשער י״ח בתחכמוני: "וכל חכמי בני צרפת ויון… וכל חכמה ובין לקחו לנפשם והשיר עזבו לבני ספרד" (שירמן, הערה 12 לעיל, כרך שני, עמי 151). שירה זו נטלה על גמה כבלים רבים ותביעות מחמירות, כפי שפורטו וסוכמו ע״י ר׳ משה אבן עזרא בספרו שירת ישראל. אין אפשרות להיות משורר בלי תכונות מולדות, שבלעדיהן הכשרה שירית לא תועיל; ומאידך גיסא אין די בכך, נחוץ למשורר שישתלם בנושאים רבים ומגוונים, עליו להיות דמות של ~ אשכולות בנוסף להכרת מלאכת השיר. המשורר נדרש לנסח את דבריו בבהירות ובפשטות. ״ק בניסוח ובהבעה הוא יסוד הכרחי לכל משורר.

רכב״ם, ששליטתו בשירת רשב״ץ, אינה מוטלת בספק, אפילו לא העלה על דעתו שבבות אלה משל הרשב״ץ הם, ש״למקרא דבריו עולה לפנינו לעתים זכרו של יהודה הלוי" בהגהותיו להושענות של חג הסוכות קבע רכב״ם ללא פקפוק שהפירוש הנלווה להושענות במחזור לג' רגלים אינו אלא קיצור מתוך פירושו השלם של רשב״ץ. הוא הצביע על שיבושים רבים ואי דיוקים שנפלו בו כגון זו: בחתימת הבית הראשון של "אנא אל אחד ומבייש" (ד: א. 6263) כותב הרב בן מלכא: "בחגיגת ימים שנים. כתב המפרש כמו לבי י״ט של גליות ועם היות וכוי [שהמזלזל אותם אינו לוקה מן התורה אלא מדרבנן] ודבר זה נ״ל שהמקצר מפירוש הרשב״ץ ז״ל חיסר שום דבר, אין לה שחר כפי הנוסח, כי מה יעשה בחגיגת ימים שלושה וארבעה וכו'".

כ-150 פיוטים, הכלולים בסידור התפילות ובמחזור, מכל התקופות, ויצירותיהם של עשרות פייטנים ומשוררים עברו תחת שבט ביקורתו, והוא לא נשא פנים לאיש. הוא נשאר נאמן לעיקרון שקבע לעצמו: כללי הפואטיקה של שירת ספרד.ואכן החתימה "הושיענו בחגיגת ימים" היא חתימה של ההושענות "אנא האל הנקדש ־בקדושות שלשה (ד: א. 6263); "אנא הבורא עולמו ביסודות ארבעה" (שם, א. 6272); "אנא הבורא עולמו בימים ששה" (שם, א. 6271); "אנא המקדים לעולם דברים שבעה" (שם, א. ל 62) תוך התאמה לכל אחד מימי החג(כף נקי, כ״ג. ע״ב).

רכב״ם – רבי כליפא בן מלכא – הפקיע את תנאותו של ר' אלעזר הקליר, כפי שהיה מקובל מזמנם של בעלי התוספות ( חגיגה  יג. ע״א, דייה "ורגלי החיות כנגד כולם" ומסכם: "שר"א קליר היה קודם לגאונים, אבל אינו ר״א ב״ר שמעון… גם ראיה ממ״ש שדבריו סמוכים על גמ' ירושלמית, ואם הוא תנא הוא קודם לה" (כף נקי, לו. ע״ב).

על פיוטי אשכנז הוא כותב: "וכבר חקרנו על פזמוני אשכנז… אין זה דבר חדש לאשכנזים בני הצרפתים שכתב עליהם הרמב״ם שחושבים שהגיעו לבורא בתפילותיהם" (שם, שם).

הרמב״ם מובא בכף נקי מאות פעמים ועל פיו הוכרע כל עניין, וכדבריו: "מדברי הרמב״ם לא נזוז עד שיבוא משיח צדקנו" (כף נקי, יד. ע״ב), אך הוא לא נרתע לומר עליו "לא היה מהמשוררים אפילו שירים פשוטים" (שם), ועל כן הוא פיקפק אם פיוט העקדה "אני מזכיר היום חסדי אבותי" (ד: א. 6742) שהכל מייחסים אותו להרמב״ם, אכן שלו(של הרמב״ם) הוא (שם, ;. ע״ב).

הערת המחבר : כתאב אלמחאצירה ואלמדיכארה, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה תרפ״ד.

דוגמה להבחנה חדה, שלא ניתנה עליה הדעת עד רכב״ם תשמש לנו הסליחה המפורסמת של ריה״ל, "ישן אל תרדם (ד: י. 4132). סימנו של השיר הוא י-ה-ו-ד-ה. בכל הדפוסים נמצא שהטור הפותח באות ד׳ נכפל: פעם אחת-"דלים אשר עפר יסודם"; ופעם שניה-"דמעות תזיי עינך". ומעיר רכב״ם: "דלים אשר עפר יסודם" אומר אני שהבית הזאת… ואינו לשון צחות, ולא שקול כשירי ר״י הלוי ז״ל ע"כ ראוי לסלקו". ועוד: "אומר אני שהבית הזאת כולה תוספת משום אדם חכם בעיניו ואינה ממהר״י הלוי ז״ל, ראש המשוררים, כי אין דרכו לכפול אות אחת מם׳ שמו, (שם, לב. ע״ב) הבחנה דומה מצאנו לאחרונה רק אצל שירמן(שם, כרך א', עמי -519 517): "פיוט זה נמסר בכמה נוסחאות ונראה שהמחרוזת הרביעית אינה אלא תוספת מאוחרת". גם שירו של האר״י(ר' יצחק לוריא)"יום זה לישראל אורה ושמחה" (ד. י. 1776) אינו נמלט מביקורתו, וכך הוא מפטיר: "גם זה בעיני בעל השיר חן לא מצא" (שם, ג. ע״ב).

רכב״ם משתלח בבעל 'חמדת ימים', המובא בכף נקי מאות פעמים, רק משום שזה הטיף להעתיק את הפיוטים מתחנותיהם הליטורגיות ולהעבירם למקומות "נידחים" בסידור בניגר לכוונת מחבריהם, והוא טורח להזכיר מי הם מחברים אלה: "כי הם [המשוררים] היו עיני כל העדה שהם ראשי כל ישראל, רבנו האי זצ״ל, והרב הגדול רבנו יצחק בן גיאת ז״ל, ואדון המשוררים בחכמה ויראת חטא רבנו יהודה הלוי ז״ל, והאדון ר״ש בן גבירול ז״ל, וכמה רבנים אחרים בעלי מלאכת השיר וטיב הלשון והמליצה זכר כולם לברכה(שם, לא. ע״ב). על המשוררים מבני מקומו, שדימו לעצמם שהם כבר בני סמכא הוא חורז:

חובר חבר ומחבר / לא דלת ולא סוגר /

הראשון לא יענה לשלישי / חרוזים בחוש ששי(מתוך ההקדמה לכף נקי)

ולהיפך. רכב״ם מצר על פיוטים שלא ראו אור עולם למרות טיבם ויופיים. זהו גורלם של שירי ר שמעון בן לביא בעל הפיוט המפורסם "בר יוחאי נמשחת אשריך": "בקשות לשבת הכתובין בסידורים יש לבעליהן מזל טוב שניתנו ליכתב בעט ברזל. לא כן כמה בקשות מפוזרים בקלפים וניידים להרב ר״ש בן לביא זצ״ל בעל שיר בר-יוחאי, סדורים בטיב לשון ומליצה ומלאכת השיר ודרך האמת לשבת וחול, והם אצלנו בכתיבת יד ולא זכו לעשות להם שם ולפרסמם כבקשות הלל שרובם חסרים מכל הנז' " (שם, טז. ע״א).

ונסיים בדברי שבח שמעתיר על הקינה "אשחר עדתי" שיש הנוהגים לאומרה בשבת שלפני ר"ח־ מנא״ב בעת הכרזת החדש: והוא [הפיוט ׳אשחר עדתי'] נפלא, שפתים ישק המשורר על טיב הצחות והמליצה וכל תיבה ותיבה ביתד ותנועה בתיבה אחת, ושומר דרך המליצה מבלי נטות אני ואנה מדרך קינה, וכל מביני דרך השיר בארצנו שבחוהו" (שם, לא. ע״א).

היפוכם של המעלות שמונה רכב״ם בשירי בן לביא ובקינה "אשר עדתי" נמצא בח' הבבות שרי שלמה אדהאן הוסיף מדעתו, ורק הוא, כי בכל הדפוסים של זוהר הרקיע לא נמצא זכר להן.

הערת המחבר : מקובל בן המאה הט״ז, כנראה נולד בספרד, חי במרוקו, ובדרכו לארץ קבע את מושבו בלוב כדי ללמדם תורה ומצוות שנשכה־ מהם. חיבורו המפורסם, 'כתם פז' הוא החיבור החשוב ביותר שנכתב בעת ההיא על ספר הזוהר.

סוף המאמר.

סיפורו של פרוקופיום

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

סיפורו של פרוקופיום

כבד לפני שבעים שנה הצביע ז. בכר על ההקבלה בין המסורות היהודיות על תושבי כנען הקדומים ובין סיפורו של פרוקופיוס מקיסרי על מוצאם של אנשי מאודיטאניה. והרי סיכום הדברים אצל פרוקופיוס:

בצאת בני ישראל ממצרים ובהתקרבם אל גבולות ארץ־ישראל מת משה, ויהו­שע בן־נון הביא אותם לארץ, לאחר שנחל נצחונות מזהירים על הפיניקים, שיש­בו אז מצידון ועד מצרים. בספרי העברים נקראו אלה הגרגשי, היבוסי וכו'. בראותם כי לא יוכלו לעמוד בפני בני־ישראל, עזבו את הארץ ופנו למצרים. לאחר שמצאו כי ארץ זו מאוכלסת בצפיפות, המשיכו בדרכם ללוב והתיישבו בה עד עמודי הרקולס. בעיר אחת בנומידיה, במקום ששוכנת עתה טיגיסיס, הקימו מצודה! ליד מעין גדול נמצאים שם עדיין שגי עמודי־שיש ועליהם חרות בלשון פיניקית ובאותיות פיניקיות! ׳אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן־נון השודד׳. בהמשך הדברים מדגיש פרוקופיוס, כי כנענים אלה הם תושבי אפריקה הקדומים. מרצונם הטוב הרשו אלה לקרוביהם, שבאו לאחר־מכן עם מנהיגתם דידו, להת­יישב בקרת חדשת. אולם אנשי קרת חדשת גמלו למיטיביהם רעה תחת טובה. הם נלחמו עם שכניהם הנקראים מאורים (=ברברים), ניצחום והכריחום להתיישב הרחק מקרת חדשת.

י. לוי ניתח את הסיפור הזה ניתוח ספרותי מעמיק ועמד על המקורות הקלאסיים שמהם שאב פרוקופיוס ועל המקבילות שבספרות חז״ל. הוא הרגיש כי משהו לא כשורה במבנהו של סיפור זה, אבל סבור היה, כי לפנינו שני נוסחאות מקבי­לים, שפרוקופיוס ׳חיבר אותם יחד באופן חיצוני ולא מוצלח/ לוי לא הבחין בסתי­רה שבדברי פרוקופיוס, וfן לא ניסה להסביר כיצד ולשם מה קמה לתחייה באפ­ריקה הטענה על נישול הפיניקים בארץ־ישראל בימי המכבים. מי הביאה לשם ? ובאילו נסיבות הושמעה?

בדבריו של פרוקופיוס כרוכים שני סיפורים. אחד על יהושע השודד הזר, שגי­רש את הכנענים מארצם, והשני על דידו ואנשיה, אף הם כנענים שבאו כאחים לאפריקה ונהנו מהכנסת־אורחים של המאוריטאנים, ולאחר־מכן הפכו לאויבים, וכן נעשה עוול למאוריטאנים פעמיים. אף אם יש דמיון בין שני הסיפורים בנוגע להתיישבות באפריקה, הרי הם נוגדים זה את זה במגמתם, והשני מקהה במידה רבה את עוקצו של הראשון, ולכן אין זה מסתבר שיצאו ממקור אחד.

נראה לי אפוא שהסיפור הראשון על ׳יהושע השודד׳ הוא פרי תעמולתם של היוונים והפונים המיוונים באפריקה, שביקשו להבאיש את ריחם של היהודים, כשהתחילו אלה מגיעים לאפריקה במספר הולך וגדל. אז הוצא הסיפור הישן על החמס והנישול של הכנענים, וקל היה מאוד לשנות את נושאו לבני אפריקה, שהם מצאצאי כנען, או בני אחיו לפחות, שהרעו עמהם היהודים. תשובתם של היהודים על תעמולה זו ניתנת בסיפור השני על דידו ועל דרך חדירתה לקרת חדשת, שהוא עצמו היה מעשה ערמה, ועל הגמול ששילמו האורחים לתושבי הארץ הקדומים, שגורשו מנחלתם והוכרחו להתיישב הרחק מאחוזותיהם. יש בתשובה זו רמז גם לפונים, גם ליוונים, גם לרומאים, שכולם שיעבדו את הברברים והרעו להם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר