ארכיון יומי: 15 באפריל 2015


נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשנייה.

בעליונה עורבבו החומרים השונים ובתחתונה עסק בהפרדה וזיקוק הסבון המופק מהם. דוד לחיאני היה דמות מקובלת ומכובדת על כולם. הוא עסק בין השאר בפעילות־ציבורית למען תושבי־העיירה. יום אחד, בחצותו את נהר ״תולאל״ נורה דוד לחיאני על ידי צעיר ערבי שנשלח על ידי שודדים. הצעיר ירה בביטנו מקרוב ודוד הסתער עליו, היפילו ארצה ולקח ממנו את האקדח. הוא היכה בכל כוחו בערבי בכת־האקדח עד שבאו ערבים והוציאו אותו מידו. דוד שראה כי דם רב זב מביטנו, הכנים את אצבעו בחור שנוצר כתוצאה מחדירת־הכדור והלך רגלי עד לביתו. שם בביתו נפל ארצה, ולמרבה הפלא, באו תושבי־המקום הערבייס וטיפלו בו במקום בשיטה פרימיטיבית אך מועילה שהיצילה את חייו. הערבים־הכפריים המנוסים במקרים שכאלה, הפשיטו את דוד ומרחו את כל גופו בחמאה משומרת והחלו מפרפרים על בטנו וגבו חוטי־ברזל מלובנים. הם השקוהו בתמצית עשבי־בר נגד ״זיהום גופו״ ועטפו אותו בשמיכות חמות. טיפול זה נמשך שלושה חודשים תמימים ורק אחרי זה התאושש דוד מפציעתו והחל לאכול ביצים חיות ולשתות חלב טרי כל יום. הוא הלך לבדיקות הרופאים הצרפתיים בעיירה ״בודניב״ ואלה גילו שהכדור נעוץ בביטנו מתחת לכבד אך לא יכלו לנתחו מחוסר מכשירים. הוא סבל מכאבים שנגרמו לו מהכדור שבביטנו, אולם בכל זאת האריך לחיות וניפטר בגיל מאה.

גם כליפה לחביב עסק בייצור סבון ונוסף על כך היה עוסק בדייג. ידידיו לדייג היו יגו יחיה וענא יעקב. את הדייג היו מבצעים בצורות שונות ומשונות. פורשים בנהר את הרשת, שניים מתקדמים בכיוון שנגד זרם המים, כאשר השלישי לפניהם ״מגרש״ לעברם את הדגים ושאר חיות־המים אל תוך הרשת. כאשר היו מגיעים למקום בו המים עמוקים היו משליכים בקבוקים מלאים בקרביט ומים. הבקבוקים היו מתמלאים לחץ, מתפוצצים וגורמים בהלה לדגים שהיו בורחים ונופלים הישר אל תוך הרשת שציפתה להם פרושה. במקרים רבים, היו הפיצוצים גורמים למותם של הדגים והם צפו על פני המים. בכל המקרים, שללם של הדייגים היה רב.

יהודי אחר שעסק גם הוא בייצור סבון, אך באיכות ירודה, היה חאקי עקו, ויוסף אחיו עזר לו בכך. חאקי עקו היה גם מעבד עורות ובנוסף לכל אלה עסק כעבודות חקלאות בשדות אספאלו אשר חכר מאנשי הזאווייה הערביים. אולם לחאקי עקו לא היה מזל, וככל שעסק בעבודות רבות מצבו היה קשה יותר ויותר. הוא ניסה את מזלו גם בגידולי־בקר ובשיווקם בשווקים הסמוכים לעיירה, אך כעבור תקופה קצרה פשט את הרגל ונאלץ לשלם חובות במשך שנים רבות. שותפו, יחיה בראהים (יחיה לוי), אשר נפרד ממנו לפני פשיטת־הרגל, הצליח דווקא בעסק זה של שיווק בקר בשווקים. היו לחאקי עקו גבות זועפות, סבר פנים חמוץ והוא היה משלח מלים בוטות בלשונו החדה לעבר חבריו ושכניו. הוא לא נהנה כלל מאהדת הציבור, ואף לא זכה להוליד ילדים. דודו ישועה לא רק ראש היהודים היה בעיירה, רב השפעה ובעל הופעה מרשימה, אלא גם העשיר ביותר. ידו הייתה בכל והוא החזיק בכל המסחר הסיטוני. משפחתו העניפה חלשה על רשת עסקים מסועפת של כל סוגי המסחר. המושל לו, ואחריו המושל מטר, סייעו לו בכך, ורוב המסחר בסוכר היה בידי דודו ישועה ומשפחתו.

ליהודים נותר מעט מאוד מהמסחר הסיטוני והם ניהלו עסקים בקמעונות. את סחורותיהם קנו היהודים מדודו ישועה עצמו, אשר כל בני־משפחתו ניהלו את עסקיו בנאמנות, ולו עצמו נותר רוב הזמן לתפקידו הציבורי. אולם, למרות שליטתו המוחלטת במשפחתו ובקהילה, לא חסרו לדודו ישועה צרות ודאגות אשר נבעו בעיקר ממריבותיהם התכופות של בני אחיו, השונים זה מזה באופיים.

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

 

משטר וישי

באדיבות אתר עמית, אתר ליהודי תוניסיה……

יוסף בנישתי – הרי אתה ספרדי … מה לך ולשואה

במהלך איתור וחיפוש חומר היסטורי לאתר עמית – כדי להסביר ולתעד באופן הפתוח היותר את המימצאים ואת העובדות והנסיבות הקשורות ליהדות תוניסיה אנו נתקלים לא פעם בחוסר ידע מופגן, בבורות וחוסר תקשורת ובהבעות פנים המומות, נדהמות ומבולבלות. אין ספק שהנושא הפחות מוכר ביותר לציבור הישראלי הוא העובדה שהקלגס הגרמני הניח את מגפיו בימי השואה, גם בתוניסיה. יוסף בנישתי כתב על כך

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה. משום מה ביום זה תמיד הייתי מקבל את התחושה שאני לכאורה לא שייך. לכאורה זה לא סיפור שקשור אליי. הקשר היחיד הוא שאני גם יהודי, מכאן ואילך כל קשר הוא בגדר מקרי בהחלט. מעבר לתחושות גם בלימודי השואה לא ניתן משקל לכיונונה של תודעה מסוג אחר. תודעה שבה השואה לא מנוכסת לעדה, והיא שואת העם היהודי בכללו ולא שואת יהודי אירופה. האם אנחנו צריכים לנפנף במספרים בכדי לתת תוקף איש איש לדעתו….ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה : באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים . האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו ?

בבית הספר כשהמורה שמעה מפי תלמידים מי במשפחתם ניצל, איך ניצל ומאין הגיע הרגשתי שמראש היא לא מתכוונת שאני אדבר. מראש היא פנתה לתלמידים מסוימים, ולהם נשמרה זכות הדיבור משנה לשנה. חשבתי להרים את האצבע ולהודיע לכולם שסבי היה ניצול שואה. אבל האווירה הייתה חזקה ממני. אווירה ששידרה מראש שביום הזכרון לשואה ולגבורה לאחד כמוני אין מה לספר, עליי לשתוק ולהקשיב. בין לבין בהפסקות בשיחות עם תלמידים אחרים ניסיתי כדרך אגב להגיד שסבי היה ניצול שואה, ושהגרמנים הגיעו לתוניסיה. לא היה אחד שלא הרים גבה. התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה שבפעמים הבאות מלכתחילה וויתרתי על הניסיון.

באחד מימי הזכרון הגישו לנו דפים עם חומר תיעודי על פועלו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים. באחד הדפים ציינו כמה נרצחו בכל מדינה. חיפשתי את תוניסיה – ולא מצאתי. הלכתי למורה וקבלתי בפניה שתוניסיה לא מוזכרת, ושהביטוי הרווח בחומר התיעודי הוא שואת יהודי אירופה ואין איזכור לכך שהנאצים הגיעו גם לצפון אפריקה וגם משם נשלחו יהודים לאושוויץ. המורה הגיבה באדישות ואמרה שאני יכול לשלוח לשמעון ויזנטל מכתב. באימרה הזו היא פטרה את עצמה. היא לא הבינה – וגם לא ממש ניסתה להבין – מה זה כל כך חשוב אם זה נקרא שואת יהודי אירופה או שואת העם היהודי. אולי אף בסתר לבה חשבה שהתגובה שלי קטנונית. ברור לפי תגובתה מדוע התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח כל כך חזקה. בכל פעם שהשתמשו בביטוי שואת יהודי אירופה רציתי להתקומם ולהגיד – רגע, איפה סבא שלי בתמונה הזו?! הרי הוא לא היה באירופה.

בלימודי התיכון עסקנו רבות בנושא לימודי השואה. בשיעור היסטוריה האחרון לפני הבגרות במשך עשרים דקות הזכירה המורה – תוך כדי רפרוף בספר ש"אולי החומר הזה על שהות הנאציזם בצפון אפריקה יעלה באחת השאלות, אז רצוי שנעבור גם על זה"…לא ידעתי אם זה משמח או מעציב. מצד אחד סוף סוף הוזכר בפומבי שהנאצים הגיעו לצפון אפריקה והקימו שם מחנות כפייה. סוף סוף ! אבל מאידך האופן בו זה נעשה מעיד שהחשיבות לדעת את זה היא הסיכוי שאולי זה יהיה בבחינת הבגרות. אין למידע הזה שום משמעות לכשעצמו. ההתייחסות הזו של "ודרך אגב הנאצים היו גם בצפון אפריקה" חידדה עוד את התודעה שהשואה "לא שייכת" ליהדות המזרח. זה כמו להגיד דבר אחד אך בין השורות הכוונה היא הפוכה.

אז אני אספר כאן שסבא שלי היה במחנה כפייה בתוניס. במקצועו הוא היה חייט והיה לגרמנים אינטרס ברור להשאיר אותו בין החיים. עבודתו החיונית והטובה בתיקון המדים של הגרמנים השאירה אותו חי. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.

 

במשך שלוש שנים – מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 – הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג.

למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג`יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.

מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מתוך הספר  " בין צלב הקרס לסהרה – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה 

רוברט סטלוף

מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מוחמד אל־זורקאני, העורך הראשי של העיתון הממשלתי המצרי אל־ליווא אל־אסלאמי: שביולי 2004 טען במאמרו ״השקר על שרפת היהודים״, כ׳ השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה היא שקר שהציונים המציאו.

כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל לכל דבר יש גבול. יש רגע של רוויה, ורצוני לומר חד וחלק, יהדות העולם נתונה בסכנה בגלל המדיניות המאוד לא אחראית של ממשלת ישראל, הנתמכת על ידי כמה מנהיגים של הקהילה היהודית בארצות הברית, שאינם מודעים למציאות. אצטער מאוד לראות את היום שבו תתפרץ אנטישמיות רדומה במיוחד באירופה, ואולי בארצות הברית. אבל לנו, לערבים, אין חלק בכך. אין לנו חלק בשואה. מעולם לא רדפנו את היהודים.

– כאמל אבו אל־מג׳יד, תיאולוג מוסלמי חשוב בעל השקפות פוליטיות מתונות, בהרצאה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, ספטמבר 2003.

יש בעולם הערבי הרבה אינטלקטואלים אצילי־נפש וראויים להערצה, שנלחמים ומסכנים את חייהם למען מטרות כמו זכויות האדם, חירות, דמוקרטיה, צדק וכן הלאה, אבל מדהים הדבר שאיש לא חשב מדוע וכיצד הסוגיות האלה רלוונטיות לשואה, וגם לא מדוע וכיצד החשיבה על השואה חיונית למי שעוסק בהן.

– אנואר שמסאדין, שם־עט של פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בצפון אפריקה, ממאמרו באינטרנט ״השקפתם של הערבים על השואה באמת מעיקה״.

האנדרטה הזאת ניצבת לזכר האירועים המקוממים ביותר בהיסטוריה. כולי נגעל ונזעם ממה שראיתי היום. הרשע והשנאה שהאנושות הפעילה באותה תקופה מעוררים תיעוב אמיתי. האירועים האלה חייבים להמריץ את כולנו להתייצב יחדיו כדי לבנות שלום וללמד סובלנות, כדי להבטיח שאכזריות שכזאת לא תישנה. מה שראינו היום חייב לעזור לנו לשנות רוע לטוב לב, שנאה לאהבה ומלחמה לשלום.

– נסיך צעיר ממדינה במפרץ הפרסי, אחרי ביקור במוזיאון

השואה בוושינגטון, פברואר 2004.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

פרק שלישי

 הג'יהאד של חמאם

״אלפי מפגינים יצאו לרחובות וצעקו יאללה אכבר׳, ׳הלאה הקומוניזם׳ ויחי האיסלאם׳. במהלך ההפגנה [.״] הותקפו בתי קפה, ספריות וידאו וחנויות למשקאות חריפים […] יומיים לאחר מכן הועלו באש משרדיו של העיתון החילוני אל־קודס, ונסגרו בית קולנוע, אולם ביליארד ובר״.

היכן התרחש כל זה? בקהיר של שנת 1948? באסיוט של שנת 1988? לא; אנו עכשיו ברצועת עזה של שנת 1980, הכפופה לשלטון ישראלי. גיבורי הסיפור הם חברי ״אל־מוג׳מע אל־איסלאמי״(האגודה האיסלאמית), הארגון שממנו צמחה עם פרוץ האינתיפאדה של 1987 ״חרפת אל־מוקוואמה אל־ איסלאמייה״(תנועת ההתנגדות האיסלאמית), הידועה יותר בראשי התיבות שלה ״חמאס״(שגם להם משמעות בפני עצמה: ״התלהבות״). חמאס מגדיר עצמו כזרוע הפלסטינית של האחים המוסלמים. מקומו של מייסד המוג׳מע וחמאס, השיח׳ אחמד יאסין, בתולדות התנועה הפלסטינית מקביל למקומו של חסן אל־בנא בתולדות האחים המוסלמים.

יאסין נולד בשנת 1936 בכפר אל־ג׳ורה, שהיה סמוך לאשקלון. האחים המוסלמים שלטו במסגד ובבית הספר בכפר, ויאסין הילד היה נתון להשפעתם. בשנת 1948 ברחה המשפחה לרצועת עזה, שם הצטרף יאסין בשנת 1955 לאחים המוסלמים. בשנת 1973 ייסד את המוג׳מע.

בשנותיו הראשונות בנה הארגון תשתית מוצקה של סיוע סוציאלי וחינוכי לתושבי הרצועה. הוא הקים מרפאות קטנות, מרפאות שיניים, גני ילדים, מתקני ספורט ובתי ספד ללימודי קוראן. את הפעילות מימנו סעודיה, כווית וירדן. הארגון לא פרסם ספרים או עלונים משלו, אלא העדיף להפיץ את כתביהם של אל־בנא וקוטב. ״עלינו להיות סבלנים״, הצהיר יאסין, וגם בכך אימץ את גישתו של אל־בנא, ״מפני שהאיסלאם יתפשט במוקדם או במאוחר וישלוט בכל העולם. הסבלנות תקצר את מסע האיסלאם״.לאחר שבנה בסים גדול דיו בפעולות הרווחה פנה המוג׳מע לשלב הבא בתכניתו.

טרור איסלאמיסטי בעזה

גם בשלב זה, השלב השני, הפגין המוג׳מע עניין מועט בלבד בציונות ובכיבוש הישראלי. חברי הארגון ראו בשמאל הפלסטיני ובלאומנות החילונית את אויביהם העיקריים, ומשנת 1980 ואילך פעלו נגדם בשיטתיות. שדה הקרב העיקרי היה האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, שמנתה כ־4,500 סטודנטים והייתה הגדולה שבאוניברסיטאות ביהודה, שומרון ועזה. המוג׳מע הפך אותה בהדרגה לשטח אימונים איסלאמי. מצבורי נשק קטנים הוסתרו במרתפי הקמפוס. סטודנטים ומרצים שלא נהגו כמצוות האיסלאם האורתודוכסי הותקפו בידי כנופיות חמושות. בין הקורבנות הראשונים היו גברים שלא גידלו זקן ונשים שלא עטו רעלה או לא לבשו בגד מעטפת. במקביל שונו תוכני הלימוד באותה רוח.

כשראשי חמאס מתראיינים, הם נוהגים להתגאות בהישגיהם האקדמיים במחנה האימונים ההוא. ״בשום אופן איננו בעלי אמונות טפלות״, אמר למשל מחמוד א־זהאר בריאיון ל׳זידויטשה צייטונג׳. ״אנחנו דוקטורים, מהנדסים. האנשים המשכילים ביותר נמצאים בחמאס. איננו חיים עם מיתוסים. אנו בעלי הרמה האקדמית הגבוהה ביותר בחברה הפלסטינית״.

מהי אותה ״רמה אקדמית גבוהה״? במחקרה ״פוליטיקה איסלאמית בפלסטין״ פורסת בברלי מילטוךאדוארדס את המקרה־לדוגמה של סטודנט ושמו בסאם, אוהד של החזית העממית לשחרור פלסטין. באחד הקורסים הסביר המרצה שמוצאה של תורת האבולוציה של דרווין הוא יהודי: רק יהודים יכלו לגרום לדרווין לקשר בין הופעת האנושות להתפתחות הקופים. לפי הקוראן אלוהים ברא את האדם, ולאיסלאמיסטים אין ברירה אלא לדחות את תורת האבולוציה ולראות בה תורה כוזבת. בסאם, לעומת זאת, לא היה איסלאמיסט, והוא העז להתווכח עם מורהו. הוויכוח התגלה כהרה אסון. בסאם הוכה מעתה שוב ושוב; בני משפחתו הוסתו נגד ה״אתאיסט״; וחומצה הושלכה על גופו. לבסוף, כדי להציל את חייו, נכנע לאיסלאמיסטים והחל להגיע לתפילות במסגדים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר