ארכיון יומי: 20 באפריל 2015


רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

קשר עם הציבור

רבנו זצ״ל היה אומר ׳שרב צריך להיות במצב שכולם יכולים לגשת אליו׳ כלומר עם כל חשקו של הרב המקומי להתמיד בתורה, אין לו לחסום את הציבור מלגשת אליו, וקיים זאת רבנו בעצמו, שעם כל מה שהיה שקוע בתורה כל ימיו ולילותיו בכל רמח׳ ושסה׳ בלא שיור, לא זנח את חיי הציבור. ובשעת הצורך השכיל לרדת אל העם, כמו כן השתדל להגיע לכל אירוע, וכך יצר קשר אדוק עם אנשי קהילתו.

אבא של הקהילה

מורגל היה בפיו לומר ׳שהוא האבא של הקהילה׳ והיות שכך הרגיש, ביצע את תפקידו בכובד ראש ובשלימות, והכל מתוך תחושת אחריות כלפי הכלל, ומתוך אכפתיות שהיה לו לכל הדברים אותם נדרש לבצע. וכשנשאל מדוע הוא עמל כל כך בעניני הקהילה, והרי הוא עושה מספיק, והרי לגוזמא יחשב ? היה עונה בשלווה שאין לו כל ספק שכך צריך להיות, שהרי כבר קבעו חז״ל ׳שאדם נתפס על עוונות עירו׳. לא בכדי מוצאים אנו שהתייחסו אליו ידידיו בתיאורי חיבה מופלגים, כגון בספריו של הרה״ג הרב משה בן חמו שליט״א (ישמח משה ויסוד הבנין) ואלו דבריו: ידידנו רוח אפינו גאון עוזינו ותפארתינו, מבני עליה המועטים, נר המערב, עצום ורב, המאור הגדול, מזר״ק הטהור(ר״ת מזרע קודש) סבא דמשפטים (הוא כינוי לותיק שנים רבות בדיינות = כסבא הותיק בשנים) מעוז ומגדול בנם של קדושים אראלים ותרשישים מן הגזע ומן השורשים, המפורסם בתורתו וענותנותו ובספריו הקדושים, אדמו״ר כקש״ת כמוהר״ר שלום משאש שליט״א יחי שמו ויאריך ימים על מלחמתו, ויתקיים בו ״ימים על ימי מלך תוסיף״.

קשר של קיימא

הקשר של רבנו לאנשי קהילתו מתבטא גם בסיפור הבא: כשחזר פעם אחת למרוקו, לאחר שבע עשרה שנה שלא היה שם, הציפו אותו גל של געגועים וזכרונות, ואמר: ׳לא האמנתי שאחזור לכאן׳ וביקש ליכנס לבית הכנסת שבה התפלל, התעניין בשלומו של כל אחד מהמתפללים, ושאל מי הם שנפטרו, תוך כדי שהוא עובר את כל הבית הכנסת, וכל שתי שורות היה עשה השכבה לנפטרים למי שנפטר מאותם השורות, לאחר מכן ישב כחצי שעה וקרא תהילים והתתפלל לעילוי נשמתם.

תורה ושלום

לצד עבודתו העמוסה בקזבלנקא החל רבנו להתפרסם בכמה ובכמה ארצות, ומוצאים אנו עשרות שאלות שנשלחו לו מאנשים מחוץ למרוקו, וגם רבנים שהכירוהו במרוקו ועלו ארצה, המשיכו להריץ את שאלותיהם אליו. אמנם אף על פי כן המשיך להתמיד בתורה ביתר שאת, וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש חלק חושן משפט כותב: חסדי ה׳ אזכיר, תהילות ה׳ אשר גמלני כל טוב וחנני דעה בינה והשכל, לדעת בערך הזמן היקר מפנינים ומטמונים, ואף שלעשות שלום ע״י הדיונים בבית הדין גם נחשב לתורה, עם כל זה לרוב חשקי בתורה הייתי פורע את אותו הזמן בזה שקדמו עיני אשמורות, ע״כ. ובהקדמתו לשמש ומגן ח׳׳א כתב ״ברכת ה׳ היא תעשיר, ורוב לימודי הוא בלימוד בלילה עד שעות מאוחרות, וכמו שאמרו חז״ל ״אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה״.

פיוט שחובר לכבוד אדמו"ר עט"ר הראב"ד ( זצ"ל )

 כהתמנותו לרב ראשי ואב בית הדין קזאבלנקא יע״א ע״י רבי יוסף מויאל ס״ט.

נו' אם חכם לכך בני, ונו' אם אמרתי אספרה, הנז"ל :

יום הזה שלום אבשר, שפתי יפטירו בשיר, לכבוד ראש אב בית דין אשר, מעריב ערבים בדברו.

רב שר שלום מה טוב טעמו, נודע בשערים שמו, כנופת צוף טוב נאומו, דבריו כמה יקרו.

תורתו זכה וברה, אספקלריא המאירה, לוחם מלחמתה של תורה, ריש מתא כשמואל בדורו.

שמו צור אל חי חלקנו, איש שר שופט עלינו, נשיא אלקים בתוכנו, פאר הדור והדרו.

המנורה הטהורה, שכינה על פניו שורה, מהם יצאו קרני אורה, הוד והדר יציץ נזרו.

חן וחסד ורחמים, על פניו המה נרשמים, ענות צדק יחדיו תמים, יעטרו הוד יקרו.

גבור לעמוד בפרץ, עובד ביושר ובמרץ, אהבה ואחוה פורץ, שלום בין איש ובין גרו.

יתיצב לפני מלכים, שרים גדולים ונסיכים, כל העם אליו צריכים, לשמוע בקול דברו.

והוא נמצא בין חרדים, צדיקים וגם חסידים, הוא להם מבחר ידידים, בחכרתו הם בחרו.

נוהג רועה צאן קדשים, ישראל קודש קדשים, אנשים ונשים רצים, הן כולם אליו ינהרו.

לקטן וגדול מקשיב, לשואל כענין משיב, בכוחו גדול די השב, לכל אחד די מחסורו.

ראו הנמצא איש כזה, מי ומי האיש הלזה, הלא זה מזה בן מזה, במינו יחיד בדורו.

אל חי רם שוכן שמים, ממנו תוצאות החיים, נרו יאיר שבעתיים, יזרח שמשו יאיר אורו.

יוסף לו אל שנות חיים, מוהר ומתן כפליים, יעלה אל ירושלים, תוך נוח היכל דבירו.

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

הוציאה ממסגר

השר של מראקש הגיע באחד הימים לעיר מוגארור, עירו של הרב חיים פינטו, והתארח בביתו של שר העיר. ישבו ושוחחו על דא ועל הא, ומעניין לעניין הגיעו לנושא מסרים מהקוראן. כאן התפתח ביניהם ויכוח, למקורו של עניין מסויים בקוראן. השר האורח ממראקש אמר, כי המקור לכך הוא מתורת משה. מארחו ממוגאדור חלק עליו, ואמר לו כי היפוך הדברים הוא הנכון: המקור לנאמר בתורת היהודים הוא הקוראן. לא הגיעו להסכמה ביניהם, ועברו לשוחח בנושאים אחרים.

בשלב מסרים החליטו להתרענן מעט מהישיבה בבית, ויצאו לטייל ברחובות העיר. בעוד הם מטיילים נפגשו עם הרב חיים פינטו, והחליטו כי ישאלו אותו מי מביניהם הוא הצודק, באותו עניין שבו נחלקו דיעותיהם.

שמע הרב את דברי השניים, וביקש כי יקריאו לו את הנאמר בספרם. לאחר ששמע פסק, כי הצדק הוא עם השר האורח ממראקש: המקור הוא התורה הקדושה – ולא הקוראן. שמע השר של מראקש, התרשם ואמר: ״אכן, חכם גדול יהודי זה״. אולם, מארחו ממוגאדור כעס כי הרב הצדיק את בעל הפלוגתא שלו, קינא – והחל לנטור טינה לרב. מאז אותו יום, בכל הזדמנות שבה נקרה הרב על דרכו, נהג לבזות אותו ולהשפילו. באחד הימים החליט השר כי אין די בכך, וציווה על משרתיו ללכת אל בית הרב, ולהושיב אותו בבית האסורים. וכך עשו.

משנודע הדבר הגיעו אל השר תושבי העיר, והודיעו לו: ״אנחנו עוזבים את מוגאדור ועוקרים לאגאדיר״.

״לא ייעשה כדבר הזה!״ – הרעים עליהם השר בקולו. ״ אתם יושבים כאן במצוות המלך, המבקש ליישב את הממלכה, ואסור לכם לקום ולעזוב את העיר וללכת לעיר אחרת. ובכלל, מה פשר הדבר? מה הסיבה להחלטה זאת?״

ענו לו התושבים: ״ איך נוכל להישאר בעיר הזאת, ורב העיר הקדוש יושב מאחורי סורג ובריח? בזכות הצדיק ישנה השגחה משמיים על העיר, וכשהוא בבית הסוהר – אין לנו מה לחפש כאן יותר. אנו חוששים לחיינו״.

שמע השר את דבריהם והתרשם, כי כנים דבריהם. מכיוון שחשש מהממונים עליו, שיתמהו ויכעסו כשייוודע דבר ההגירה ההמונית, הורה לשחרר את הרב מבית הסוהר. אבל, הוא לא מיהר לבקש סליחה ומחילה מהרב, על מה שעולל לו.

חזר הרב לביתו, והתושבים חזרו בהם מכוונתם. לא עברו שעות אחדות ומן השמיים פקדו את בית השר באותות ובמופתים, עונש על מעלליו. תחילה מת בנו הבכור, בנפילה מגג הבית ארצה. כששמעה אמו, אשתו של השר, כי נהרג פרי ביטנה – מתה אף היא מצער. ביום אחד מתו שניהם.

באו אליו חכמי הערבים בעיר, ואמרו לו: ״לא מקרה הוא. מן השמיים נלחמים בך, על מה שעוללת לרב היהודים. חזור בך, ומהר חוש אל בית הרב ובקש את סליחתו. אחרת, מי יודע מה עוד עלול לקרות לך ולמשפחתך״. קיבל השר את עצת החכמים ורץ אל בית הרב פינטו. שם ביקש ממנו סליחה וכפרה, כשפיו וליבו שווים. סלח לו הרב ושאל אותו: ״עכשיו, כשנענשת, האם אתה מקבל עליך את הדין?״

השיב השר בחיוב, והרב המשיך: ״דע לך. בעוד 15 ימים יעלילו עליך שרים לפני המלך, על מעשה כביכול שעשית. המלך יכעס על כך, ויצווה לאסור אותך במראקש, ומשם יקחו אותך לעיר פאז. אבל, אל תיפול ברוחך: בכל פעם שתחוש מצוקה תקרא ״יא אלחזאן פינטו״ – ואבוא לעזרתך״.

שמע השר את הדברים, ופיקפק בנכונותם. קשה היה לו להאמין, כי המלך, שהיה ידידו ובן משפחתו, יצווה להכניס אותו לכלא. אבל, כדברי הרב – כך היה. כעבור שבועיים העלילו עליו שונאיו לפני המלך, וזה ציווה לאסור אותו ולהעבירו מבית סוהר אחד למישנהו. כשהגיע עד משבר נזכר בדברי הרב, והחל זועק לעזרה: ״יא אלחזאך פינטו״. הוא טרם כילה לצעוק ועל כותל התא הופיעה לנגדו תמונת הרב, זזה ומדברת אליו, והוא שומע את דבריו המרגיעים: ״הסר דאגה מליבך. השבוע תשתחרר מהכלא הזה, ויקחו אותו לכלא בעיר מראקש״. וכך היה.

כשהגיע למראקש שוב ביקש את עזרת הרב, וצעק מכלאו: ״יא אלחזאן פינטו״. ושוב הופיעה דמות דיוקנו של הרב על כותל התא, והוא עודד אותו: ״אל תדאג. בסוף השבוע תשתחרר ותחזור למוגאדור, אל תפקידך הקודם״.

וכך היה. במועד שניבא לו הרב יצא השר מבית־האסורים. במקביל החליט המלך לערוך חקירה בפרשה, בגלל הקירבה המשפחתית אל השר. בסיומה של החקירה התברר, כי אכן כל הפרשה לא היתה אלא עלילת דברים. מייד ציווה המלך להחזיר אותו ברוב פאר והדר אל מעונו הקודם במוגאדור, והורה להשיב אותו על כנו בראשות העיר.

ימים אחדים בטרם הגיע השר לביתו הודיע הרב לבני משפחת השר, כי יכינו את הבית לקראת שובו הקרוב של ראש המשפחה. הוא נקב להם תאריך מדוייק שבו ישוב, ולמועד זה יצאו בני ביתו לקראתו אל שערי העיר, וקידמו את פניו בתופים ובמחולות.

בדרכו חירהר השר בקורות אותו, ונוכח בגדולתו וצדיקותו של הרב פינטו. אז החליט לעזוב את דת אבותיו ולהסתפח אל נחלת ה׳. אולם, כשהסתכל סביבו וראה את אלפי הערבים שבאו להקביל את פניו, חשש לנפשו מהתגובות הקיצוניות שיעורר צעד זה בקרב אחיו המוסלמים, ולא הוציאו אל הפועל.

כשהגיע הביתה ראה כי הבית מלא בכל טוב, כאילו מוכן למשתה. ״מה קורה כאן?״ – שאל. ״בעוד אני נמק בבית הכלא אתם מצאתם לנכון לערוך חגיגות ושמחות?״

הרגיעו אותו בני הבית וסיפרו לו, כי ידעו מהרב פינטו כי הוא עומד לשוב הביתה, וכי את כל הכבוד הגדול הזה עשו לכבודו של השר השב הביתה.

אז ראה השר כי לא חלום חלם בכלא, וכי הודיע הרב פינטו גם לבני משפחתו כי ישתחרר בקרוב, וביקש לקרוא לרב פינטו. כשהגיע הרב ביקש השר מהמלווים כי יחלקו כבוד גדול לרב, ואז סיפר להם השר על כל הניסים והנפלאות ועל כל הקורות אותו, וכיצד ניצל בזכות הרב. ובמעמד המוני זה התקדש שם שמיים ברבים בזכות הרב.

חזר השר אל ביתו ואל תפקידו. אבל, משהו בכל זאת השתנה: משונא ישראל מובהק הפך השר לאוהב היהודים.

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

גבריאל אלבו

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecle

קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר ביהדות המגרב. במאמר זה נדון בקהילת אסז'ן שכוננה אותה בשלהי המאה הי״ח. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגלמכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בל׳׳ג בעומר ובט״ו באב לבית העלמין אסז׳ן לחוג את ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ושל ר׳ עמרם בן דיוואן. יחד עם זאת, על קהילת אסז׳ן עצמה – הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן – לא נכתב תחום המחקרי. מאמר זה בא לענות על לקונה זו ולהוות בסיס למחקר נוסף.

הערת המחבר : אסז'ן – שם המקום מופיע במקורות הלועזיים והעבריים בכיתובים שונים ורבים כגון : איזאזין, איזאג'ין, אסג'ן, איסז'ן, אשג'ן, אשז'ן ועוד ווריאציות שונות, במאה העשרים יהודי ואזאן קראו למקום ; אזֶ'ן, במאמר בחרנו בכיתוב אסז'ן ביחס למאות האחרונות ואיזאזין ביחס לימי הביניין ותחילת הזמן החדש.

א.      ההתיישבות היהודית באז׳ן.

רשימת קהילות משנת התפ״ח, 1728 המופיעה ב״עס סופר" שחובר ע״י היעב״ץ, ומצוטט אצל הירשברג מונה שלושים יישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל העובר או המעיין הנובע בהם או בסמוך להם. איזאג׳ין מוזכרת ליד לקצאר כביר. הוא היישוב Ezaggen המוזכר אצל ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. עד חיבור רשימת הקהילות על ידי היעב״ץ מוקדמת יותר ממועד העתקת העותק הזה בתנ״ח [1698], היעב׳׳ץ שימש כסופר בית דין בין שנת התנ״ג 1693) לשנת התס"ד 1704אם נאמץ הנחה שהתאריך המוקדם ביותר לחיבור רשימת היישובים היה בשנת התס״ד 1693 – אזי זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית יזאג׳ין] במקורות העבריים.

מיעוט האזכורים של הקהילה במקורות הרבניים של התקופה, מלמד שעד שנת תפ׳׳ח היהודית במקום הייתה מצומצמת, וספק אם הייתה במקום קהילה עצמאית העומדת ברשות עצמה, יש להניח שהקהילה היהודית במקום לפני 1728 [־1693] נסמכה על קהילת אלקצר והייתה שלוחה או קהילת בת של קהילת אלקצר. הקהילה באסז'ן כמו קהילת האם בקסאר אלכביר הייתה  מורכבת ממגורשים דוברי יהודית ספרדית, ואנשיה קיימו קשרי שארות הדוקים עם בני  קחילת אלקצר ( קסאר אלכביר ) במחצית  הראשונה של חמאה הי״ח קחילת אסז׳ן חקטנה זכתה לתגבור דמוגראפי משמעותי במהלך שנות הרעב והבצורת. בשנים 1700- 1750 בעקבות הרעב והמגפות אלפי פליטים יהודים ברחו מפאס ומקנס צפונה.

 עשרות משפחות הצטרפו לשלוחה יהודית באסז׳ן. הגעת פליטי פאס ומקנס לאסז׳ן התרחשה, במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בתקופה זו, היו שנות בצורת ושנות רעב תכופות ב- 1713.-1724 1721, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744" גל הפליטים הראשון הגיע לאסז׳ן בשנים 1713 – 1724, שנים ספורות לפני אזכור הקהילה בעט סופר ע״י היעב״ץ. בשנים הללו הייתה בצורת ממושכת באזור מקנס ובפאס אנשים רבים מתו וכ 1000 יהודים התאסלמו, אלה שלא יכלו לעמוד במחירי המזון שהאמירו עקב הבצורת והיו בריאים דיים לצאת למסע, נדדו צפונה.

מכלל הפליטים שנדדו לעבר תיטוואן חלק הצטרפו לקהילה היהודית באסזין. מעצם היאחזות הפליטים במקום ניתן ללמוד, שבניגוד גמור למוסלמים במקנס ובפאס שרדו ופרעו ביהודים ואנסו אותם על דתם, המושל של אסז׳ן ובני שבט רהונה האירו פנים לפליטים היהודים שעברו בתחום הטריטוריה שלהם. פליטים יהודים אלה ממקנס ומפאס שהתיישבו באסז׳ן הוסיפו לקלוט פליטים יהודים גם ברעב של שנת התצ״ח (1738) ״נחרבה פאס מתוקף הרעב ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו לתיטוואן.״יי

נוכח הרעב הממושך, הבצורת, היובש והאנרכיה ניתן להניח שלשפע החקלאי ושפע מקורות המים באזור היה משקל לא מבוטל בהחלטת הפליטים מפאס ומקנס להשתקע באסז׳ן. ישוב בקרבת מקורות מזון ומקורות מים שופעים [נחלים, מעיינות ומפלים] היה אטרקטיבי ניתן להניח, ביתר שאת בעתות משבר, למרות שתיטוואן ריכזה את רוב האוכלוסייה היהודית במדף׳ הצפוני של מרוקו. בשיאה במאה הי״ח קהילת איזאגיין מנתה פחות מחמישים משפחות.

דלות המקורות אינו מאפשר לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. מיעוט האזכורים מלמד שזו הייתה קהילה קטנה שחיה בשולי זרם האירועים המרכזי. יחד עם זאת, המסורות בעל פה בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן מצביעות על קיומה של חברה קדישא מאורגנת שסעדה את ר׳ עמרם בן דיוואן בחוליו ובגסיסתו וטפלה בקבורתו. האזכור של ראש הקהילה מר אליהו רומי [רויימי] כמי שארח בביתו את ר׳ עמרם בן דיוואן, מלמד שלקהילה היו מוסדות הנהגה כבכל קהילה יהודית מאורגנת. עדויות ליאו האפריקאי ודה מרמול מלמדות שאנשי עיר זו היו עשירים. חיזוק לכך ניתן לראות בקיומה של ישיבה בראשות ר' עמרם בן דיוואן בביקורו הראשון במרוקו. נתון זה מלמד שלקהילה היו האמצעים הכלכליים הנחוצים לכלכל ולתמוך בתלמידי הישיבה, שעל פי הנוהג ביהדות מרוקו נתמכו על ידי גבירי הקהילה שדאגו לכל מחסורם. אין צורך לומר שתלמידי חכמים על פי ההלכה ותקנות חכמי המערב פטורים מכל מס וחלקם היחסי בתשלום מס הגולגולת חל הקהילה.

ב. כלכלת קהילת אסז׳ן

תפקידה האסטרטגי במאה השש עשרה עיצב במידה רבה את כלכלתה, במאה השש עשרה והשבע עשרה הנוכחות היהודית באסז׳ן ככל הנראה היתה דלה. ליאו האפריקאי ודה מרמול לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. לא ברור אם במאה השש עשרה הייתה באסז׳ן קהילה עצמאית או שזו הייתה שלוחה כלכלית של קהילת קסאר אל כביר. משום שהעיסוק במתכות היה בלעדי ליהודים, יש להניח כמעט בוודאות שיהודי המקום נתנו מענה לצורכי התחזוקה השוטפת של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי שחנה בעיר שעליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה מרמול.

בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע בעיר, עבדו עשרות אומנים: חרשי ברזל, בוני כלים מברזל, ארד, נחושת ובדיל, מומחים לייצור ותיקון חרבות ורובים הפועלים על בסיס אבק שריפה, בורסקאים מומחים לעיבוד עור גולמי, המלחה, החלקה,ייבוש ומתיחה, רצענים, ותופרי מרדעות ואוכפים, אלה השלימו את קשת העיסוקים והמקצועות שנדרשו לתפירה ותיקון מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים יש להניח שעל קשת העיסוקים הזו נוספו סוחרים יהודים שעסקו בסחר במוצרים מוגמרים.

מתוך הנחה שגם האוכלוסייה האזרחית המורית של אסז׳ן, נזקקה לסוסים, פרדות וחמורים לצרכי תעבורה, נשיאת משאות ועבודה חקלאית, אזי ניתן לאמוד את מספר הסוסים באורוות של היישוב בשש מאות או יותר. מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה שלא עלתה בסוף המאה השש עשרה על אלפיים נפש. לאור העובדה שאורוות של צבאות סדירים נוהלו על ידי מומחים לדבר שדאגו לזיווג והפריה של העדר, גידול הסייחים הצעירים ואילופם, יש להניח שבאורוות בלבד הועסקו עשרות מורים. יחד עם זאת, עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.

במאה הי׳׳ח לאחר ירידתה מחשיבותה האיסטרטגית, Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג׳זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותים לבני המקום ולשבטי הריף תושבי ההר. האמידים שבהם מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, רכשו עורות, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים ומכרו אותם ליצואנים בלאראש ומצד שני רכשו מוצרי ייבוא מיהודי לאראש בעיקר אריגים אירופיים ושווקו אותם בקרב האוכלוסייה המקומית.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

Chapitre V « Des anges chantaient par sa voix »

Il serait plutôt grand comparé aux hommes de son pays et de sa communauté. Les juifs des anciennes générations, ici, ne se sont jamais fait remarquer par leur taille : ils sont généralement de petite corpulence (moyenne dans le meilleur des cas) et relativement fragiles ou chétifs. Mau­vaise hygiène de vie ? Diététique insuffisante ? Alimenta­tion non équilibrée ? Manque total d'activités sportives ou simplement physiques ? Sans doute y a-t-il surtout une simple question d'héritage génétique. On est ainsi de père en fils. Et d'ailleurs, les juifs, ici ou ailleurs, n'ont jamais été des hommes grands de taille. Samson, à supposer qu'il ait été, comme on le dit, fort comme un gladiateur, est à n'en pas douter une relative exception dans le panorama du peuple juif. Albert Cohen a raison : ce n'est pas à leur taille qu'on juge les hommes, pardi ! Et nul parmi ces juifs n'a jamais pensé qu'il pouvait, un jour, à cet égard, en aller autrement.

David Bouzaglo naît dans une des lointaines banlieues de Marrakech, dans le village nommé Zaouiya, au tour­nant du siècle : trois ans à peine que l'on a quitté le xixe pour passer au xxe. Le Maroc ne deviendra protectorat français que dans neuf ans et, pour l'heure, les juifs sont encore considérés, du nord au sud du pays, comme des .dhimmis (des protégés). Ils sont soumis à un statut spécia lplus ou moins supportable ; dégradant et humiliant selon les événements, les volontés et les humeurs successives des monarques ou des dictateurs régionaux en place. Un statut juridique en tout cas relativement libéral en compa­raison avec la condition des juifs en Europe. Ici, on ne parle pas encore des juifs comme de véritables citoyens.

Casablanca n'est pas encore un grand port industriel. C'est une ville comme une autre. Mais elle va vite le deve­nir à la veille de la Première Guerre mondiale. La cité considérée depuis lors comme la capitale économique attire peu à peu des milliers d'Européens et des dizaines de milliers de juifs venus des quatre coins du pays pour trouver du travail – inexistant ailleurs – et d'abord pour échapper à la misère. Sans doute aussi pour se sentir appartenir à une collectivité et en être à l'occasion – on ne sait jamais – protégé. La famille de David Bouzaglo fait partie de ces immigrés de l'intérieur.

David va au Talmud Torah, l'école traditionnelle, la seule à l'époque à accueillir les enfants de la communauté juive. Les études sont celles que suivent alors tous les enfants juifs : d'abord la Bible avec éventuellement – quand les enfants sont capables et en âge de suivre – les commentaires et les interprétations de Rachi. Puis il arrive qu'on aborde les traités les plus simples du Talmud, celui de Brakhot (les Bénédictions) en particulier. On dit de David – c'est en tout cas l'impression générale de ses différents maîtres – qu'il est doué pour la dialectique. Il sait (ce qui, dans l'étude du Talmud, est indispensable) interroger, poser de vraies questions. Il est vif. Tranchant. L'esprit constamment en éveil. Il sait analyser un texte. Il aime tourner et retourner des raisonnements. Contester des interprétations. Chercher par-delà les mots la signification profonde des versets. Il se prend d'amour manifestement pour les charmes et la musicalité de la langue hébraïque. Que fort peu de gens ici – même les plus lettrés d'entre eux – parlent alors couramment. Comme dans toutes les  diasporas, l'hébreu est réservé uniquement à la prière, au rituel sacré et à l'étude. C'est l'arabe, ou plutôt le judéo- arabe, qui est la langue de tous les jours, celle de la rue, du jeu, du commerce et des relations familiales. David lit notamment le grand poète national juif Haïm Nahman Byalik, ainsi que les œuvres d'Ahad Haam. Des témoins le décrivent comme passionné par les œuvres du philo­sophe Maïmonide.

J'avais dix ans – dit Haïm Louk, un de ses disciples – quand je venais lui rendre visite, parce que j'habitais au 10 de la rue Lusitania, à Casablanca, alors que son domi­cile se trouvait au numéro 8. Il était souvent occupé à réfléchir à des lectures de Maïmonide qu'on venait de lui faire. Inutile d'ajouter qu'il avait également tout lu des œuvres des poètes de l'âge d'or espagnol "

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

היהודי הערבי

נוסף על כך נשקפה ליהודים סכנה אם יעלו עליהם את חמתו של מוסלמי, שהרי אז יכול היה המוסלמי להאשים את היהודי, ולו גם בשקר, כי קילל את האסלאם, האשמה שמפניה לא היה היהודי יכול להתגונן.

החוק הדתי המוסלמי גזר שאם גם מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מיתה הרי מוסלמי שרצח אדם שאינו מוסלמי אינו חייב מיתה אלא הוא חייב רק בתשלום ״כופר־נפש״ למשפחתו של הכופר ההרוג. אולם אפילו עונש זה לא היה צפוי לבוא, שכן על-פי דין לא היה תוקף לעדותו של יהודי או נוצרי נגד מוסלמי, ואפשר היה לגזור את העונש רק בתנאים הרחוקים מן הדעת – שעה שיהיו שני מוסלמים מוכנים להעיד נגד מוסלמי אחר למען כופר.

ביזוים של היהודים כפי שהוא מבוטא באמנה נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכהילמעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאפיו של מושל מוסלמי זה או אחר. כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתייהכיסא שבעיר כמו גם לפנות את הרחובות מנבלותיהם של בעלייחיים – בלי תשלום, ותכופות ביום-השבת.

הגזירות מכוח החוק המוסלמי כללו תמיד את מס־הגולגולת המיוחד, בלי קשר למידת סובלנותו היחסית של השליט. בצורה זו או אחרת נגבה מס זה עד 1909במצרים, עיראק, סוריה, לבנון ותורכיה: עד 1925 באיראן: ובתימן עדיין אפשר היה לגבותו עד הדור הזה. גם בלבוש גם במם ובהשפלה הפיזית היו הבדלים, עליפי שרירות-הלב. במארוקו, למשל, היה על היהודים להתהלך בדרדסים שחורים,10 ואילו בתימן אולצו נשיהם לנעול נעל אחת לבנה ואחת שחורה.

הערת המחברת – הצו שהוציא שולטן מארוקו בי1884 שונה במידת־מה, והוא הדין ברוב הפירושים של חוק הד׳ימד,. בתוך השאר גזר על היהודים שיעבדו ביום־המנוחה הקדוש להם: שישאו משאות כבדים על גבם: שיעבדו בלי תשלום: שיגרפו ביבים וינקו בתי-כיסא: שיתנו את מרכולתם בחצי המחיר: שישאילו בהמות־משא בלי תשלום: שייאותו לקבל מטבעות מזויפות על מקום כסף עובר לסוחר: שיקבלו עורות טריים תמורת שלחים מעובדים: שיעמידו את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה, וכו'. עכ"ל.

היהודים נאלצו לגור בגיטאות יהודיים בנוסח ערבי – חארה, מלאח, או פשוט רובע יהודי, היו השמות שניתנו לשכונות־מגוריהם של היהודים – שתיירים ונוסעים כמו גם רושמי־קורות יהודים סיפרו עליהם במרוצת הדורות. נוסע שביקר במאה הי״ד במצרים, למשל, העיר בדרך־אגב על הרובע היהודי הנפרד, וכעבור חמש-מאות שנה, במאה הי״ט, העיד תייר אחר על המשך קיומם הנבדל של היהודים: ״יש בארץ הזאת כחמשת־אלפים יהודים (בערבית הם קרויים ׳יהודי: בלשון-יחיד, ׳יהודי׳), שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסימטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על־פני זה״.

ב־1920 באו ״מהגרים יהודים עניים״ על מקומן של אותן משפחות יהודיות בקאהיר שהודות להצלחתן הכספית יכלו לצאת מן הגיטו, בתקופה של שלטון סובלני ביחס. אף שאולי השתנה אופי האוכלוסיה, נשארו אפוא הדלות והצפיפות בעינן. כדברי סופר אחד, יהודי:

אחינו צפופים ומצטופפים בבתים מטים לנפול, במרתפים חשוכים, במבואות צרים ובסמטות עקלקלות הסתומות ברפש ובאשפה מסריחה, והם משתכרים למחייתם הזעומה בחנויות אפלות ובבתי־מלאכה מחניקים, תוך שהם עמלים גב אל גב, צרובי־שמש וטרופי־שינה. על מאבקם הקשה לקיומם, הן בבית והן בחוץ, באים הם על גמולם בחופן פולים ובלחם שחור. בשום־פנים-ואופן לא נחשבו היהודים שווים באמת. היו בקרב היהודים בארצות הערביות רבים שהצליחו במעשיהם ולפרקים ראו ברכה במסחרם, איש באזורו, אבל מסורת הרדיפות אפיינה את רוב שנות ההיסטוריה היהודית תחת השלטון הערבי. גם אם הוקל העומס שעל שכמו של הד׳ימ׳י באיזור אחד מסויים, הרי נותר בו ביהודי משקע הפחד מן ההיסטוריה הקודמת של פרעות והשפלות באיזורו. הגזירות האלו הקשות והקדומות של הד׳ימה נמשכו במידה ידועה בכמה קיבוצים ערביים, ורוחן – אם לא לשונן – נשתמרה בדרך-כלל ברחבי העולם הערבי. מאקלים כזה ברחו היהודים בבואם לתור להם מקלט בישראל. בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכה מדינית, ורישומם המצטבר של מעשי־הטבח ההמוניים שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת־הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד על יהודים רבים־מספור שטפלו עליהם שרצחו כוהן-דת נוצרי אחד ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח! עד שהיהודים זוכו לבסוף מן הדיבה הזאת פשטו ההאשמות הרחק מדמשק והפילו מורא ופחד על הרבה קהילות יהודיות.

אולם עלילת־הדם לא נמחתה מן הספרות הערבית. אכן, דומה כי בעשרים השנים האחרונות נאחזו הערבים בהשמצה הפרימיטיבית הישנה הזאת במשנה־עוז. ב־1962 פירסם משרד־החינוך של קע״מ (מצרים) את הספר ״קרבנות־אדם בתלמוד״ במסגרת סדרה של ספרים ״לאומיים״ רשמיים. הספר המודרני הזה, שעל כריכתו הסמל של המכון-המצרי־לפירסומים, הוא הדפסה חוזרת של חיבור שהוציא סופר אחד בקאהיר בי.1890 בהקדמה משתף העורך את קוראיו בתגליתו: ״עדות חותכת… שהעם הזה מתיר שפיכות־דמים ועושה אותה כמצוה דתית מן התלמוד״. תיאורו של העורך נעשה מרושע יותר משעה שהוא מתיימר לדבר דברים מפורשים יותר ביחס ל״הרשעה״.

הערת המחברת – מאת חביב פארס, 1890, השם המקורי בעתון ב־1890: ״זעקת הנקיים עם שופר החירות "פורסם לכתחילה בעתון המצרי אל-מחרוסה, ואחר־כך בי1890 בספר, קרבנות-אדם בתלמוד. הספר פורסם מחדש ב־1962 במסגרת סדרה של חוברות־הסברה, ״ספרים לאומיים״ מס 184 1962,עמוד 164, נמנה כאחד הפירסומים של משרד-החינוך של קע״ם. עכ"ל.

לאחר שנתיים, בי1964, פירסם פרופיסור אחד באוניברסיטה של דמשק אישור משלו לעלילת־הדם מן המאה התשע־עשרה, וקבע כי שימת־הלב הנרחבת לסיפור סופה שהזהירה את האמהות שלא תתנה לילדיהן לצאת החוצה בשעת לילה מאוחרת, ״לבל יבוא היהודי… ויקיז את דמם לצורך אפיית מצות לחג-הפסח״. גירסה אחת נוספת, שגם היא ראתה אור בשנות ה־60, ״סכנת היהדות העולמית לאסלם ולנצרות״, טוענת שמדי־שנה נעלמים אלפי ילדים ובוגרים, וכולם קרבנות של אתם־יודעים־מי.

הבדיה המשוקצת אפילו הומחזה בשביל התיאטרון. בנובמבר 1973 פירסם ציר־לשעבר בשירות־החוץ המצרי מחזה המבוסס על עלילת-הדם של 1840 בדמשק – כולל תיאורים מקפיאי-דם – בשבועון מצרי רב-תפוצה. ( מוצטפא סעדאני, " הטרגדיה של האב טום תומאס ", אח'אר סעאה, 28 בנובמבר 1973 )  באותו החודש עצמו הדגיש המלך פייצל המנוח, מלך ערב הסעודית, כמה חשובה עלילת־הדם מ-1840 בדמשק כצורך להבנת ״פשעי הציונות״. וב-1982, זמן קצר לאחר שהעבירה ישראל למצרים את אדמת סיני, שאליה השתוקקה כל־כך, תמורת שלום שאליו השתוקקה ישראל יותר, העלתה העתונות המצרית (שבפיקוח הממשלה) וריאציות של שיסוי על אותו הנושא המזווע. שתי דוגמות: ״…הישראלים הם ישראלים והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…״ ( קידוש המלחמה ושנאת השלום, מאת סאלם אל-ימאני, אל ג'ומהוריה, 22 ביוני 1982 ) ו״יהודי… שותה את דמם תמורת כמה מטבעות״. ( " הערבים יההודים "- מי ישמיד את מי ? " מאת ד"ר לוטפי עבד אל-עזים ).

הערת המחברת –  דומה כי התגובה הערבית דומה למדי לזו של איש קויקלוקס־קלאן בארצות-הברית, שכאשר שאלתיו פעם על עמדתו כלפי שילוב הגזעים (בארה״ב) השיב לי בשצף־קצף: ״הם ה׳כושים׳ שלנו, ואנו התייחסנו אליהם יפה, אבל יקחני האופל אם ארשה להם להשתלט… ה׳כושים׳ שלנו לא רוצים בעצם להצביע בבחירות, את יודעת״. שיל/אגל דיילי ני״, 10 אפריל 1965. עכ"ל.

עם צאתם של הקולוניסטים האירופים במאה העשרים הופיעה שורה של מדינות ערביות לאומניות עד מאד, שיותר ויותר ראו ביהודים שלהן איום פוליטי חדש. דו-הערכיות הקודמת של הערבי־המוסלמי – יחם אירוני של בעלי־קנין כלפי היהודים ״שלהם״, יחד עם הגשמתו של חוק הד״מה החמור בכל מקום – נתחלפה בהדרגה בסטריאוטיפ דימוני ושלילי לגמרי של היהודי. השמצות קוראניות מסורתיות על היהודים נוצלו לצורך הסתה נגד התנועה הלאומית היהודית. בשנות ה־30׳ וה־40׳ פרחה האנטישמיות הנאצית באקלים הזה, שממילא כבר היה נוח לקליטתה. אף שהערבים עצמם מדברים תכופות על ה״אנטישמיות״ כמלה נרדפת לשנאת־יהודים – לפני החלוקה של 1947, למשל, הזהיר נציג מצרים באו"ם, הייכל פחה, כי החלוקה תחולל ״אנטישמיות״ גרועה מזו של היטלר- הרי לעתים קרובות הם מצדיקים או מטשטשים מעשה אנטי־יהודי באמרם, ״איך אני יכול להיות אנטישמי? אני עצמי שמי״. לדברי הפרופיסור ש.ד. גויטיין, ״הומצאה המלה ׳שמי׳ על-ידי מלומד גרמני בן המאה ה־18 שעסק בבלשנות… את הרעיון של גזע שמי המציאו וטיפחו במיוחד כדי להדגיש עד כמה היהודים היושבים באירופה הם אחרים וזרים שאין לשנותם׳׳.

–          פרטיכל רשמי של המושב השני לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. פרטיכל מקוצר, מישיבות 25 בספטמבר-25 בנובמבר 1947, ע׳ 185. בעת הדיונים בהצעה לחלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947 הכריז הנציג המצרי בעצרת האו״ם, הייכל פחה, כי ״הממשלות הערביות תעשינה ככל אשר ביכולתן להגן על האזרחים היהודים בארצותיהן, אבל כולנו יודעים שלפעמים המון נסער חזק יותר מן המשטרה. שלא במתכוון אתם עומדים להצית במזרח התיכון אש של אנטישמיות שקשה יהיה לכבותה יותר מכפי שהיה הדבר בג­גרמניה " ­איומו של הדובר המצרי הבהיר שהעולם הערבי פירש נכונה את המונח ״אנטישמיות "  במובן היחיד שבו שימש בהיסטוריה – כהגדרה לעמדה ולמעשה אנטי־יהודיים. בניגוד למה שטענו לפעמים סאדאת נשיא מצרים ואחרים, אין הערבים משתמשים בו בעצמם כמונח המציין ערבים ויהודים כאחד.

עוד מזרחן נודע, ברנארד לואיס, קובע שהמונח ״אנטישמיות״ הומצא ב־1862, אף־על־פי ש״האידיאולוגיה הגזענית שהצמיחתו כבר היתה מבוססת היטב בתחילת המאה ה־19. עכשיו הוקיעו את היהודי לא ככופר – או לא ככופר בלבד אלא כבן לגזע זר ונחות…״

ב־1940 כבר ביקש המופתי של ירושלים ממעצמות־הציר להכיר בזכותם של הערבים לפתור את שאלת היסודות היהודיים בארץיישראל ובשאר ארצות ערביות בהתאם לאינטרסים הלאומיים והגזעיים של הערבים ולפי קווים דומים לאלה ששימשו בפתרון השאלה היהודית בגרמניה ובאיטליה״.

לעתים קרובות ניתן צידוק לפשעיו של היטלר נגד היהודים בכתביהם ובהצהרותיהם של ערבים. בשנות ה־50׳ פירסם השר אנוור סדאת מכתב גלוי אל היטלר, בתקוה שעודנו חי, ובו הביע אהדה למאבקו. סופרים ואישים פוליטיים ערביים חשובים אמרו שהיטלר ״הושמץ שלא כדין, שכן לא עשה ליהודים יותר ממה שעשו פרעה, נבוכדנאצר, הרומאים, הביזנטים, טיטוס, מוחמד ועמי אירופה שטבחו ביהודים לפניו״, או שהיטלר רצה ״להציל… את העולם מן הרעה החולה הזאת…׳׳ הסניגוריה הערבית על השמדת היהודים בידי הנאצים נמשכה: בי1973 כתב הסופר המצרי הידוע אניס מנצור ש״בכל העולם מתחילים אנשים להבין שהיטלר צדק, שכן היהודים… הם מוצצי-דם… המעוניינים להרוס את כל העולם… שגירש אותם ובז להם דורות על דורות.. ושרף אותם במשרפות של היטלר… מיליון אחד… ששה מיליונים. לוואי והיה גומר את המלאכה!״

בהזדמנות אחרת טען מנצור כי עלילת־הדם הזדונית של ימי-הביניים היא אמת היסטורית: ״היהודים הודו״ שהרגו את הילדים והשתמשו בדמם! בכך הוא מצדיק את הרדיפות על ״חיות-הטרף״ ואת הפרעות בהן. בעקבות אותו מאמר פירסם מנצור ״דין-וחשבוך מן הוועידה הארבעים של מועדון פא״ן הבינלאומי שנערכה ב־1975 בווינה ובה ייצג את מצרים. שם המשיך מנצור באותו רעיון: ״היהודים אשמים״ בנאציות: ״…העולם יכול רק לקלל את היהודים… היהודים אין להם להאשים אלא את עצמם בלבד״. מנצור כעס על ש׳׳העולם כולו״ מוחה ״רק משום״ ש׳׳מורה אחד״ אמר למלצר היהודי ששימש לפניו בווינה כי ״/..היטלו־ עשה טעות חמורה בזה שלא חיסל יותר מכם…׳״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר