מקדם ומים כרך א' – מאמרים שונים
תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית
משה מעוז
התקופה הטרום־מודרנית
באמצע המאה ה־19 הגיע מספר היהודים באימפריה העות׳מאנית לכ־150 אלף, וזאת מתור 35 מליון תושבי האימפריה כולה. כ־70 אלןף מהם ישבו בארצות הבלקן, והיתר — בתורכיה, בעיראק, במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל. רובם הגדול, בעיקר תושבי הבלקנים, תורכיה וארצות הים־התיכון, היו צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, מיעוטם — צאצאים של גולי בבל, רובם ׳מסתערבים/ שישבו בעיראק, בחצי האי ערב ובסוריה, וכן אשכנזים יוצאי ארצות אירופה המזרחית והמרכזית, שעלו לארץ־ישראל בתקופות שונות, בעיקר במאה ה־16, והתיישבו בירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעוד שהספרדים וה׳מסתערבים׳ — על פי רוב — היו בעלי נתינות עות׳מאנית, המשיכו רוב האשכנזים להחזיק בנתינויותיהם הקודמות.
במשך המאה ה־19, בדומה למאות שקדמו לה, התנהלו חיי היהודים באימפריה העות׳מאנית במסגרות עדתיות והם נהנו מאוטונומיה רחבה למדי בענייני דת, חינוך, ניהול מוסדות צדקה, גביית מימים ושיפוט בדיני אישות.
מסגרת עדתית אוטונומית זו, שמקורה בממלכות המזרחיות הטרום־אסלאמיות ואשר הופעלה עוד בראשית האסלאם לגבי נוצרים ויהודים, אומצה ופותחה על־ידי העות׳מאנים וכונתה מילת (אומה). הקהילה היהודית והפטריארכיות היוונית־אורתודוכסית והארמנית הוכרו כל אחת כמילת על־ ידי הסולטאן מחמד השני לאחר כיבוש קושטא מידי ביזנץ (1453) ; ואילו הפטריארכים הנוצרים והחכם־באשי (רב ראשי יהודי) נשאו סמכויות רחבות בניהול עדותיהם ונהנו ממעמד רשמי במדינה העות׳מאנית. בני הקהילות היהודיות חיו בביטחון יחסי במשך תקופות ארוכות ותפסו מקום חשוב בחיי הכלכלה של הארץ. רבים מהם עסקו בענפי המסחר השונים, כולל סחר־חוץ, כענייני כספים ובמלאכות שונות; ואחדים מהם אף שימשו בתפקידים נכבדים במחלקות האוצר וכן היו תורגמנים, בנקאים ורופאים בחצרות הסולטאנים העות׳מאנים ואצל מושלי הפלכים השונים.
אולם היהודים, בדומה לנוצרים, היו נתינים מדרגה נחותה בקיסרות העות׳מאנית־מוסלמית — מדינה שאחד מאשיותיה היה עקרון אי־השוויון בין המוסלמים והלא־מוסלמים. לפי עקרון זה, שמקורו בתיאולוגיה האסלאמית, נבחרו המוסלמים, בהיותם נושאי האמונה הנכונה, על־ידי אללה להיות השולטים בדאר אלאסלאם (עולם האסלאם); ואילו היהודים והנוצרים, שאינם נמנים על עדת המאמינים, אין להם, לכן, חלק ונחלה בקהילייה הפוליטית ובמוסדות השלטון של המדינה. אולם, בהיותם ׳אנשי הספר׳ (אהל אלכתאב), היינו מאמינים באל האחד ונושאים חלק מן ההתגלות האלוהית, רשאים הם לחיות במדינה המוסלמית (בניגוד לכופרים, לעכו״ם, שדינם מוות), אך במעמד של בני־חסות (דמי, או אהל אל־ד׳מה): ׳ברשותם חוזה חסות, דימה, שעל־פיו הם מוותרים על זכויות מסוימות ובתמורה זכאים הם לחיות עלפי דתם ומנהגיהם… ביטחונם האישי ורכושם הפרטי מובטחים במחיר של אי־שוויון קבוע׳. ותמורת ההגנה על חייהם ועל רכושם, וכעדות למעמדם הנחות, היה על הד׳מי לשלם מם־ גולגולת (ג ׳זי ה), כמצוות הקוראן ׳[…] יתנו את המם בידם והיו שפלים׳.
قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ
הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים
מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – עד כאן ציטוט מהקוראן
נוסף על המם הוטלו על היהודים והנוצרים שורה של הגבלות קשות, שנבעו, על־פי־רוב, מ׳תנאי עמר׳ — תקנות של הח׳ליף עמר השני (717—720 לסה״נ), שהיה קנאי לדת האסלאם. בהתאם לתקנת ה " ע'יאר " אולצו הנתינים הלא־מוסלמים ללבוש בגדים או חלקי־לבוש בצבעים מסוימים, שמטרתם היתה להבדילם מן המוסלמים: נאסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק, ומן היהודים נדרש בתקופות מסוימות לשאת טלאי צהוב או לתפור על מצנפתם פיסת־אריג בולטת בצבע שחור. הנוצרים והיהודים כאחד לא הורשו לשאת נשק, לרכב על סוס בתיר העיר, או להלך בחוצותיה במקומות שנועדו למוסלמים. הם לא יכלו להתקבל למשרות גבוהות באדמיניסטרציה הממשלתית: בבתי־הדין המוסלמים לא נתקבלה על־ פי־רוב עדותם נגד מוסלמים, ובמוסדות המדינה ובמסמכים רשמיים ננקטה נגדם לשון של גנאי. גם בתחום הדת הופלו היהודים והנוצרים לרעה: נאסר עליהם לבנות או לשפץ בתי־כגסת וכנסיות חדשות, ולא הותר להם לקיים בפרהסיה את מנהגי הפולחן, כגון תהלוכות צלבים וצלצול בפעמוני כנסיות. אך הם יכלו, ויתרה מזו אף עוררום, להתאסלם; לעומת זאת מוסלמי, שהתגייר או התנצר, דינו היה מוות; והוא הדין לגבי לא־מוסלמי שהתאסלם וחזר בו. בנוסף להגבלות הללו ידועים לנו מימי־הביניים גם התנכלויות ליהודים ולנוצרים, הריסת בתי־תפילה, אסלום בכפייה ואף מעשי טבח של מוסלמים בנוצרים וביהודים — למשל בספרד המוסלמית במאה ה־11, בצפון־אפריקה במאות ה־ 11—13 ובמצרים הפאטמית והממלוכית במאות ה־12—16.
אך יש לציין, שחלק מן ההגבלות והגזירות הללו — במיוחד אלו הנוגעות ללבוש, לשירות בתפקידים ממשלתיים ולשיפוץ בתי־פולחן — לא נשמרו תמיד על־ ידי השליטים המוסלמים. אי־ הקפדה זו נכונה במיוחד לגבי השלטונות העות׳מאניים ובעיקר בתקופת הזוהר של הקיסרות, במאות ה־15 וה־16. יש גם לציין שהיו הבדלים בין יחס השליטים העות׳מאנים ליהודים לבין יחסם לנוצרים. בדרך־כלל הועדפו היהודים, שהיו מעטים ונאמנים למדינה העות׳מאנית, על־ פני הנוצרים שהיו רבים יותר וחשודים באהדה למעצמות אירופה הנוצריות. סולטאנ׳ם עות׳מאנים נאורים, כגון מוראד השני וביאזיד השני, שמלכו במאה ה־15, נטו חסד רב ליהודים: הראשון החל את המסורת של העסקת יהודי כרופאו האישי, העניק ליהודים משרות גבוהות בחצרו ולא הטיל על נתיניו הגבלות לבוש; ואילו השני ציווה על מושליו ופקידיו להתייחס היטב ליהודים בכל חלקי הממלכה. גם בימי הסולטאנים סולימאן המחוקק וסלים השני, במאה ה־16, המשיך ה מילת היהודי לשגשג. במידה רבה יש לזקוף שגשוג זה לזכותם של אישים יהודים שנשאו בתפקידי חצר רמים, ובראשם דון יוסף נשיא, ששימש כיועצם הקרוב של כל אחד משני הסולטאנים הנ״ל וכן משה המון ויוסף המון שהיו רופאי החצר. אר היו גם זמנים קשים ליהודים, ובייחוד בתקופות הירידה של האימפריה העות׳מאנית, במאות ה־17 וה־18, שבהם חלה הרעה ניכרת במצבם. שליטים עות׳מאנים קנאיים הקפידו על קיום ההגבלות המשפילות על היהודים והנוצרים, ואפילו סולטאנים ליבראליים, שדגלו ברפורמות פנימיות, מסוגו של סלים השלישי (1789—1807), הקפידו על הגבלות וגזירות הלבוש, שחלו על הנתינים הלא־מוסלמים.
שניות זו במצב היהודים והנוצרים שררה גם בפלכים העות׳מאנים של הסהר הפורה ומצרים, שהיו מרוחקים מן המטרופולין ומפיקוח הממשלה המרכזית בקושטא. מחד־גיסא שימשו אישים יהודים בתקופות מסוימות בתפקידים בכירים באוצר ובמינהל הפרובינציות, ולפרקים גם בייעוץ למושלי הפלכים העות׳מאנים. אפשר להביא כדוגמא את בני משפחת פרחי, ששימשו כמנהלי האוצר במחוזות דמשק ועכו, או את חוגיה יעקוב ואסחאק, שפעלו כבנקאים־יועצים בבצרה ובגדאד״ או את בני משפחת פיג׳וטו, שניהלו כעשר קונסוליות אירופיות בחלב — כולם במאה ה־19. בדומה לכך סוחרים יהודים ניהלו, לפרקים תוך תחרות עם נוצרים, מסחר ער ומשגשג במרכזי הסחר המקומיים והבינלאומיים שהתפתחו בערים שונות באימפריה העות׳מאנית. השגשוג הכלכלי והביטחון היחסי איפשרו לקהילות יהודיות אחדות לפתח מערכות־חינוך ולנהל חיי תרבות ויצירה דתית במשך תקופות שונות ובעיקר תחת שלטון מושלים סובלניים. אולם, מאידך־גיםא, לאורך תקופות אחרות, תחת מושלים קנאיים או בעתות של שלטון רופף, היו היהודים ברחבי האימפריה נתונים להגבלות משפילות וכן לסחיטות כספים קשות, להתנכלויות ולאלימות פיזית מצד ההמון המוסלמי והמושלים המקומיים גם יחד.״
כאן המקום להעיר, שגם מוסלמים נעשקו וסבלו לעתים קרובות בתקופות של שליטים עריצים ופקידים תאבי־בצע, שכן המשטר של אותם ימים היה משטר של ניצול שהזיק לרווחתם החברתית והכלכלית של הנתינים נעדר כל ערבות לחיים ולרכוש נגד האלימות, החמדנות או שרירות־לבם של החיילים־הפקידים… ברם, בניגוד ליהודים מצאו מוסלמים רבים מגן אצל מנהיגיהם הדתיים רבי־ההשפעה, או תחת חסות ראשי קבוצות וארגונים צבאיים ותקיפים מקומיים אחרים; ואף לא היתה כל רבותא בהתקוממות תושבים מוסלמיים נגד שליט עריץ, בהסתיימה בגירוש ואפילו רצח השליט.
היהודים לא העזו ולא יכלו לקום נגד משעבדיהם. במקומות הספורים, שבהם השיגו חסות בצילם של שליטים מוסלמים מקומיים, נאלצו לקנותה במיטב כספם; ואילו במקומות האחרים דוכאו על־ידי הנכבדים והתקיפים המקומיים וכן סבלו השפלות קשות מצד ההמון המוסלמי אשר אילצם ללכת במקום שהבהמות הילכו בו, כפה עליהם לטאטא רחובות או לשאת משאות לא־להם, גרם להם פגיעות גופניות ועוד. מעשי התנכלות והשפלה אלו, כשהם שלובים בהגבלות בתחומי הדת והחברה, שכבר צוינו למעלה, הינם תמציתה של נתינות מדרגה נחותה באימפריה העות׳מאנית־מוסלמית במשך מאות בשנים, שהיתה מנת־חלקם של היהודים.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 16
כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )
הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים
יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס. ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם
תעודה מספר 267
התרע"א
שאלה בעת שהייתה העיר משובשת בגייסות והיו כל הדקכים בחזקת סכנה, ראובן רצה ללכת לעיר פאס יע"א והזמין לו שני גויים גיברוי חיל שילכו עמו לשומרו בדרך ומחמת סיבה ידועה לאנשי העיר לא הניחו אותו ללכת והצורך להתפשר עם ב' הגויים הנזכרים בשכרם שכבר קצב עמם .
וישב והלך ולמחר קמו שמעון ואיזה אנשים והלכו ואת פי גדולי העיר לא דרשו ועתה טוען ראובן הנזכר שהאנשים ההולכים הנזכרים כבר בטלו הסיבה הנזכרת והם גרמו לו מה שהפפסיד וצריכים לשלם לו במיטבא יורינו המורה אם חייבים הם לשלם או לא ושכרו כפול ומכופל מן השמים.
תשובה דבר זה הוא גרמא בנזקין ופטור ש' וההולכים עמו ודבר זה דומה קצת למה שכתב הסמ"ע הביאו באר הגולה זימן שפ"ו וזה לשונו. כותי שעשה מקח עם ישראל א' כך וכך מדות יין שרף בכך וכך ונגמר המקח כדרך התגרים שמכים כף אל כף.
והלך הכותי אל בית ישראל שני ורוצה גם כן לעשות עמו מקח על יין שרף והייתה כוונתו שאם יוזל ישראל השני שיקח ממנו המקח וכשהרגיש ישראל א' שלכך הלך ךבית ישראל ב', שלח אל ישראל הב' וביקש ממנו שלא ימכור לו יין שרף כי מכבר עשה עמו מקח ולא השגיח הישראל הב' ועשה מקח עם הכותי.
ולקח יין שרף ממנו ולא מן הראשון פסק הסמ"ע דאין לענוש ישראל הב' אם אין ערמה בדבר לפי ראות הבית דין שלא היה מהדר הישראל הב' אחריו והכותי בא אליו מעצמו אף ששלח אליו ישראל הא' שלא יעשה עמו מקח לאו כל כמיניה לעשות לנפשו היזק בעבורו עד כאן לשונו.
ובנד"ד גם כן נאמר דשמעון וההולכיןם עמו לאו כל כמינהו לעשות לעשות לנפשם היזק בעבורו והלכו להסתתר ולהרויח ומה להם ולראובן הנזכר שנתרצה לבקשת אנשי העיר ומה שהפסיד לעשות רצונם הוא ועליהם יש לו להתרעם כן נלע"ד וציימ' וימ"ן נאם החותם פה צרפו יע"א בעישור אחרון לחודש אייר הוא חודש זו של שנת התרע"א לפ"ג.
הצב"י ע"ה אבא אלבאז.
סוף התעודה מספר 267
כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )
הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים
יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס. ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם
תעודה מספר 16
התרכ׳׳א בע״ה
כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ד,״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נ וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל – ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש
רפאל משה אלבאז ס״ט ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט
נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט
עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים
ישועה אגייני סי״ט יוסף מרדכי אלבאז סי״ט
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
248 עיף אל־מרא תחבך, חבהא – תכרהך.
מאס באשה תאהב אותן, אהב אותה, תשנא אותך.
ההצלחה היא בחזקת אשה, אם אתה מתרפס לפניה היא רומסת אותך, אם אתה מאיים עליה היא תתרפס לפניך. (ויליאם פאולקנר)
האשה משולה לצל, הרודף אחריה תברח ממנו, הסוטה מעליה, תרדוף אחריו. (סבסטיאן ר. שמפור)
עמדתי על טיבן של נשים: הן אינן רוצות שעה שאתה רוצה, וכשאתה אינך רוצה, הן דוקא רוצות. (טרניטיאוס ״הסריס״)
ככל שאוהבים הפילגש, כך מתקרבים לשנוא אותה. (פתגם צרפתי)
לא לאהוב יותר, זהו האמצעי הבטוח להיות אהוב
249 לוכאן יחבונא פחאל אלי זווג׳ונא, לא תסוואל עלאבונא.
לוא אהב אותי בביום חתונתי, בי אז על אבי לא שאלתי.
כשהכלה לוקה, נזכרת בשבעת ימי המשתה. (אגדה תרס׳א)
ככל שאוהבים, כך מתקרבים לשנוא. (פתגם צרפתי)
250 אל מחבא ולא־חדבא, מא פיהום מא יתב׳בא.
האהבה במו החטוטרת, אינה נםתרת•
שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר. (ג׳ורג׳ הרברט)
אין תחפושת שיכולה להסתיר אהבה במקום שישנה, או להראותה במקום שאיננה. .
251 אל־מחבא מא כא תשרא בל־פלוס.
האהבה אינה נקנית בכסף.
האהבה לא תימכר ולא תיקנה בשטר, כי תוצאותיה מן הלב. (י.מ.פינס, ילדי רוחי הגויים בישראל)
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו. (שיר השירים ח׳ 7).
אהבה שקנית בדינרים, סופה שנמכרת בפרוטות, ואין קונה. (מייד ברנדשטטר ״הדואר״).
252 אלי מא חבני ומא חבתו, אש מן נפע פ־מלאקיתו?
מי שאינו אוהב אותי,
ואני לא אוהב אותו, מה התועלת
אהבה מאונם אין בה תועלת, בעת הצורך חיש מהר נעלמת.
הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי).
המתחתנת שלא מאהבה, בוגדת על-ידי אהבה
אהבה מאונס אין לה ערך ואין לה אורך. (יוחנן טברסקי)
253 פלמחבא-אהבילא.
כל אהבה-שגעון.
אין אהבה מקבלת פקודות. (אליעזר בניועץ)
נכנסת אהבה יוצאת דעת. (ספר פתגמים מקבילים 311)
לרגש אין שכל, ולשכל אין רגש. (נחליאל לאי)
כשהאהבה מדברת, הטיעון שותק
אדם הגון יכול להיות מאוהב כמו משוגע, אר לא כמו שוטה.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Les motifs de la ketouba
L'enluminure comprend une vaste gamme de motifs décoratifs. Certains font appel à des images bibliques et d'autres à un symbolisme religieux.
La couronne avec l'inscription keter torah (couronne de la Torah) vient placer le mariage sous l'égide de la loi mosaïque, et honore les époux à l'instar d'un roi ou d'une reine. Mogador ayant été sous l'influence britannique au XIXe siècle, certaines couronnes rappellent la couronne royale d'Angleterre.
Dans une cartouche mise en évidence et centrée dans la partie supérieure de l'enluminure est inscrit le jour du mariage qui est le premier mot de la ketouba.
Le portail aux colonnes imposantes est le principal motif architectural. Il évoque le verset "Ils loueront ses actes (de la femme de valeur) aux portes" (Proverbes 31-31 Rappelons que, dans l'Antiquité, les transactions se faisaient devant témoins à 1 a Porte de la ville. La ketouba déclamée en public s'inscrit probablement dans cette tradition. Les deux colonnes majestueuses ne sont pas sans évoquer Yakhin et Boaz, les deux colonnes de la porte du Temple de Salomon. Dans une ketouba de David Elkaïm, ces colonnes sont décorées de fleurs de lys, rappelant par là même que les colonnes du Temple étaient également ornées de lys. (Rois I, 7-19 . Mentionnons toutefois que, selon André Chouraqui, il s'agirait plutôt de fleurs de lotus. Par ailleurs, les colonnes symbolisent le seuil de la nouvelle maison qui sera bâtie par les conjoints.
Les mains qui se joignent avec une bague bien visible représentent le symbole de l'entente par l'union du nouveau couple. Les initiales des conjoints ־ en caractères latins chez R. David Elkaïm et en caractères hébraïques chez Isaac Knafo – sont souvent mises en relief dans des cartouches, de façon isolée ou entrelacée. Par ailleurs, Isaac Knafo met en valeur les lettres hébraïques B et M. Ces lettres sont prises à même le texte d'introduction de la ketouba pour être agrandies. Elles pourraient faire allusion au Temple de Salomon. (Bet Mikdash) ou encore à la maison (Baït) et à la famille (Mishpaha).
Des tentures soyeuses ou des banderoles serties d'inscriptions hébraïques contribuent à la majesté de l'enluminure. Elles représentent parfois le dais nuptial.
Les motifs floraux sont nombreux. Celui de la vigne revient souvent, la maison d'Israël étant telle une vigne du Seigneur (Isaïe 5-7). La vigne représente également un symbole de fertilité et la combinaison des raisins et des olives vient rappeler le verset : "Ta femme sera comme une vigne féconde dans l'intérieur de ta maison, tes fils comme des plants d'olivier autour de ta table" (Psaumes 128-3). Les ressortissants de Mogador installés en Israël célèbrent le retour à la terre par la représentation des sept produits bénis de la terre d'Israël : le blé, l'orge, la vigne, le figuier, le grenadier, l'olivier et le dattier (Deutéronome 8-8).