רבי דוד בוזגלו
חיים לוק – בינו נא מורדים
מאת רבי דוד בוזגלו זצ"ל
לחן : באב אלוואד
בינו נא מורדים, רודפי קרב ורצח, לא לתת בקול
על עם שופך שיחו. מול שוכן שמיו, כל יכול לנצח
כי בצל סֻכן שם שׂם לו מבטחו
זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה
כת שלום בקול מר למריו
הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה
זאת עשו אפוא, קראו לכם שלום
נזר היצירה, אנוש נוצר כמלך, רק לבנות ציה
לנטוע ישימון, אך הוא שת בָתָה שדות יבול רב ערך
וימגר לארץ, עֹפל וארמון זכרו נא……
יעקב, ישר, דרש ברוך ונועם, את שלום אחיו
ואת שלום שונאיו. על צואר נרדפנו, יום חרון וזעם
ושלומים רדפנו, נחנו צאצאיו זכרו נא…..
תוך מֵי המקדש, מחקו שֵם בן ארבע, להשקות סוטָה
יום אשר קנאו להּ, למען בָרֵד את צדקהּ ונקבע
ולהשרות שלום, בינה ובין בעלה זכרו נא
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
קשר נוסף היה בתחום הכלכלי. הרכוש אשר הושאר במרוקו טופל בידי אפוטרופוסים אשר שלחו כספים לארץ ודבר זה עזר לעולים בזמן המצב הכלכלי הקשה. קשר זה כלל גם נסיעות מן הארץ למרוקו לשם טיפול בעניינים שונים ועל זאת סיפר יצחק צבע : המצב הכלכלי הביא לאבטלה גם בקרב העולים מצפרו. בניסיונות לעזור להם למצוא תעסוקה פונה מצפרו בשנת תרפ"ג, שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים :
ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב"ב נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנפלאה חשבה להשבר, ואנו מצטערים על שתי פרידות שבה הלא המה כמוהר"ר אלישע אפריאט וכמוהר"ר שלם מרדכי אזולאי הי"ו ….והם מתפרנסים בצער עם עדת המערבים הדלה והענייה, אי לזאת באנו לחלות את פני רום הדרג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להיטיב..והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב"ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדרג הנקובה בשם " פורת יוסף " בכן תוחלתנו היא מאת פני הדרג לעמוד לימין האברך כמור"ש אזולאי הי"ו להטעם מפרי נדבת הישיבה המהוללה….
להלן תעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל שנשלחה מצפרו לירושלים….
465
התרפ״ג
צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923
שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.
רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.
אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו – ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.
ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
ה. אלג׳יר
הארץ והמדינה אלג׳יריה שוכנת על חוף הים התיכון הדרומי, בין מרוקו במערב ובין תוניסיה במזרח. יהודים חיו באלג׳יריה, באופן ודאי, החל מן הכיבוש הערבי במאה השביעית. בקהילת חמד שבמזרח אלג׳יריה, היה מרכז של תורה בתחילת האלף בו אנו עוסקים. הרי״ף ותלמידו רבינו אפרים ישבו בה. המצב הכלכלי והחברתי של יהודי אלג׳יריה, הושפע רבות על ידי המושלים השונים ששלטו במשך הזמן. היו מושלים סבלניים שהגנו, והיו מושלים קצרי רוח שנגשו ורדפו.
לאחר גירוש ספרד הגיעו רבים לאלג׳יריה וביניהם חכמים גדולים. מפורסמים היו: רבי יצחק ברבי ששת ורבי שמעון בן צמח דוראן. שניהם שימשו כרבנים הראשיים בעיר אלג׳יר. במשך כל תקופת השלטון התורכי באלג׳יר, היו היהודים חופשיים לקיים את דתם במשפט וענישה. אולם למרות זאת, סבלו היהודים מחוקים מיוחדים שרדפו אותם, ופחד אפף אותם מפני פרעות וגזירות קשות.
באלג׳יריה קמו ארבע קהילות בערים: אלג׳יר, תלמסאן שבמערב אלג׳יריה, בגאיה [=בוג׳י] וקונסטנטין. בתלמסאן ישב במאה הט״ו החכם רבי אפרים אנקאוה, שהיה נערץ על יהודי תלמסאן. כן חיו בעיר זו הרבנים: רבי יעקב אשכנזי ורבי יהודה כלאץ. בעיר זו היה בית דין חשוב.
קונסטנטין היא עיר במזרח אלג׳יריה, בדרך לתוניסיה. מחכמי עיר זו: רבי מימון נגר, רבי משה מועטי, רבי שלמה צרור, רבי מסעוד זג׳ביב מח״ס ׳זרע אמת׳ על התורה ועוד.
מחכמי אלג׳יריה הנודעים: רבי אברהם בן טאווה (מצאצאי הרשב״ץ), רבי שלמה צרור, רבי סעדיה זוראפה, רבי רפאל ידידיה שלמה צרור, רבי יהודה עייאש – מגדולי חכמי דורו, רבי אברהם טוביאנה – מקובל גדול, רבי יוסף אזוביב, רבי יוסף בושערה ועוד.
ו. מרוקו
יהדות מרוקו, היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. מספר חכמיה באלף השנים האחרונות, עולה על כל הקהילות היהודיות בתפוצות ארצות האיסלאם. חכמי ורבני מרוקו השאירו ספרות תורנית ענפה בכל תחומי פרד״ס התורה: מדקדקים, פרשני תורה ותלמוד, פוסקים, משיבים, מקובלים, פייטנים ועוד. [בכרכי האנציקלופדיה שלפניכם מצויים כשלושת אלפים וחמש מאות ערכים של חכמי מרוקו, מתוך כשבעת אלפים ערכים בכלל].
על אף שאין ספק שהיישוב היהודי במרוקו החל עוד בימי הבית הראשון ולאחריו בימי הבית השני, הרי שמקורות רבים וברורים מצויים בידנו רק החל מן התקופה אותה אנו סוקרים, דהיינו, באלף השנים האחרונות. במאה השמינית נוסדה העיר פאס, שהפכה תוך זמן קצר לקהילה היהודית החשובה ביותר במרוקו, וממנה יצאה תורה לשאר הקהילות היהודיות במרוקו. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל, שהכירו בגדולתם בתורה ובחשיבות קהילתם.
בראשית תקופה זו ידועים החכמים: דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה בן חיוג, רבי יצחק אלפאסי(הרי״ף) ועוד.
יהודי מרוקו קיימו קשרים בתחומי הרוח והכלכלה עם אחיהם שבספרד. כמו כן, במשך מאות שנים היתה הגירה דו-כיוונית, לפי העת והזמן, בין ספרד למרוקו ובין מרוקו לספרד(לדוגמה: הרי״ף היגר לספרד ממרוקו, והרמב״ם היגר למרוקו מספרד).
בדרום מרוקו נוסדה במאה ה-11 העיר מראכש, שאף היא הפכה לאחת ממרכזי התורה במרוקו. במאות ה- 13-12 עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה, עם עליית שלטון המייחדים. תנועה זו שאפה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל תושבי ארצם. לפני יהודי מרוקו עמדו שתי ברירות: או להתאסלם או גירוש. בתקופה זו הגיעה משפחת מיימון למרוקו, ובה כתב הרמב״ם את ׳אגרת הנחמה׳ שנועדה לעודד יהודים שנאלצו להתאסלם.
מפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מנהיגה של קהילת פאס, שנהרג על קידוש ה׳ בסרבו להתאסלם. לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד, היגרו מעט יהודים למרוקו, ביניהם הכהנים מייסדי העיר דבדו. עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), היגרו למרוקו מספרד עשרות אלפי יהודים. אלה התיישבו בערים: טנג׳יר, תיטואן, קסר-אלכביר, סלא, רבאט, וכמובן בערים המרכזיות שבמרכז מרוקו: פאס, מכנאס וצפרו. מחכמי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מפורסמים: רבי יעקב בירב, רבי שמעון לביא, רבי אברהם ביבאס, רבי אברהם סבע (מח״ס ׳צרור המור׳) ועוד.
בין התושבים הוותיקים במרוקו לבין המגורשים מספרד שהתיישבו במרוקו, היו חילוקי דעות בהלכה ובמנהג. על רקע מחלוקות אלו כתב בעת ההיא רבי חיים גאגין את ספרו ׳עץ חיים׳, העוסק בתיאור הלכתי מעמיק להבדלים בהלכה בתחומים מסויימים.
המשפחות: טולידאנו, עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד, היו ממגורשי ספרד. את תולדות יהודי מרוקו באלף שנים האחרונות אפיינו צרות רבות ורעות. מהם בידי שמים (בצורת, מגפה ועוד), ומהם בידי אדם (מלחמות, פרעות וכדו׳). עדויות רבות על כך מצויים בספרות חכמי המערב, ובאופן כללי ניתן לומר שיהודי מרוקו היו נתונים לחיי עוני והשפלה ברוב שנות גלותם בארץ המערב. אולם במקביל לעובדה זו, שירתו יהודים רבים במרוקו בשירותים ממלכתיים ודיפלומטים וכסוחרים. אישים אלו סייעו סיוע של ממש למרוקו בקשירת קשרי מסחר עם ארצות אירופה.
אלפי חכמי מרוקו הותירו ירושה עצומת מימדים, שאפילו כדי להציגה באופן סכימטי בלבד, דרושים גליונות רבים.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..
תימן
כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.
הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.
שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.
במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.
במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.
שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.
בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.