ארכיון יומי: 26 באפריל 2015


ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

החברה הערבית. חיי הציבור. הדת

המיסמכים ההיסטוריים הקדומים ביותר מעידים על כך, כי תושבי הארץ נחלקו לשני סוגים, שהיו מתקיימים זה ליד זה, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו. ואלה הם: (א) מתיישבים, המכונים בערבית צפונית חַצֵ'רי, יושבי חצרים, (ב) נַוָדים, בַּדְוִי או עַרַבי גם אַעְרַבי, בני הערבה, רועי גמלים וצאן. שתי השכבות האלה נבדלו לא בדרכי פרנסתן בלבד, אלא גם באופיין, בתרבותן הרוחנית וביחסן לדת. הבדלים אלה, שהיו קיימים במשך מאה דורות, קיימים גם בזמננו. גם כיום מתייחסים האכרים ותושבי הערים בבוז אל הנוודים הפראים ומחוסדי־התרבות, החיים על חרבם ומתפרנסים מן הגזל; והנוודים מצדם בזים לכפריים ולעירוניים, הקשורים למקום מושבם. הכינוי ״נבטי״, שם שבט וממלכה שאזרחיה הצטיינו בחקלאות, הפך אצל הבדוים לשם גנאי, שהוראתו ״עבד העובד את האדמה». הבדוי אין לו כמעט שום יחס לדת, אף־על־פי שלמראית עין הוא מוסלמי.

לא תמיד סמכו המלומדים על ההבדלים העצומים שבין שתי השכבות האלה, ומתוך כך נסתבכו בבעיות שלא ידעו לפתור אותן. בייחוד טעו אלה שראו את הבדוי כאבטיפוס השמי בצורתו הטהורה ביותר, וביצירתו הרוחנית, כלומר בשירה, כפי שנתגלמה ב״קצידות», ראו ביטוי נאמן להלך־הנפש של כלל דוברי הערבית. הכתובות הדרומ־ערביות ויצירות המשוררים יושבי החצרות מעידות, כי דעה זו היתה מוטעית.

יש והבדוי מתיישב ונעשה חצ'רי, ולפעמים האכר הופך נווד. עובדה היא שהבדוי נוהה אחר חיי הקבע. בתנאים מסויימים, כשקיים במדינה משטר חזק, המבטיח לתושבים את בטחון חייהם ורכושם, מתחילים הבדוים מגדלי־הצאן לעבוד בשדות, תחילה דדך־עראי ואחר־כך בקביעות, מקימים אסמים לאגירת יבולם ולאט־לאט הם נעשים מתיישבים לכל דבר. מגדלי הגמלים מתקרבים אל הישובים, מתחילים לעסוק בגידול צאן,ובמרוצת הימים נלווים גם הם אל החצ׳רי. הישוב מתרחב איפוא וכובש את המדבר. תהליך כזה אנו מוצאים בנאות חגאז הצפוני: הבדוים מתחילים להתיישב בקרב היהודים ומתייהדים.

ולהפך, אם תש כוחה של המדינה או של הישוב הסמוך למדבר, גוברת הציָה על הארץ הנושבת. הבדוים הטהורים מתחילים להתנפל על מגדלי־הצאן השוכנים ליד הכפרים, והללו מתחילים לשדוד את שדות האכרים, הנאלצים לעזוב את המקומות המסוכנים ולהתיישב בנקודות מרוחקות מן הערבה. מקצתם מחליפים את בתיהם הקבועים והופכים אף הם רועי־צאן, יושבי אהלים.

בצורה בולטת נמשכים הזעזועים האלה עד היום בדרום ערב. מרכזי התרבות המעינית־שבאית הוקמו בשעתם באזור הגובל במדבר הגדול רובע אלח׳אלי. השטח הנושב נמשך מואדי חצ׳רמות אל מארב, דרך מעין והג׳וף, והגיע עד נג׳ראן. כיום כולו עזוב ושומם, חוץ מחצ׳רמות ונג׳ראן, והישוב הקבוע נדחק מערבה, אל קצה הרמה החיצונית. לכן מעטים שרידי התרבות העתיקה במקומות שבהם נמצא כיום ישוב צפוף. מצד אחר, במקומות שבהם מוצאים חורבות וכתובות, רבה כיום העזובה. תושבי המקומות האלה, שהיו מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה אינטנסיבית, נידלדלו לאחר שהחקלאות נחרבה עקב סיבות פוליטיות, ולאחר שגילוי כיוון הרוחות הנושבים בים סוף הניע את הסוחרים להשתמש באניות ולזנוח את דרך היבשה. תהליך הידחקותו של האכר ממזרח הרמה אל ההרים, מערבה, נמשך גם עכשיו: הנאות שבעמקים המזרחיים ק בקושי הן מחזיקות מעמד בפגי הבדוים של המדבר.

החיים הציבוריים בתימן היו מפותחים מאוד. בראש המדינה עמדו מלכים, או נשיאים־כהנים— בתקופה מסויימת במדינת שבא הקדומה ובקַתַבַאן. פקידים גבוהים (״כביר»•, את הכהונה הזאת היה אב מוריש לבנו) היו מנהלים את כל עניני המחוזות שנמסרו לפיקוחם, ושהיו מיושבים כרגיל על־ידי בני שבט אחד. בתקופה מאוחרת דחק ה״קול» את ה״כביר״ ממשרתו; ה״קול» הוא נשיא של שבט, ״מלך» בזעיר אנפין, ומשרתו היתה נחלת משפחות מסויימות, שהיוו את מעמד החוֹרים והאצילים. ״מחלק המים״ היה אחד הפקידים החשובים: בכתובות הוא נקרא ״כַּבִיר», ועליו היה לשקוד שחלוקת המים תיעשה בצדק. לפי סדר מסויים היו משקים את שדותיהם של כל תושבי המקום ומוליכים את המים אל הגנים.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

חביבות דברי תורתו

דברי תורתו היו חביבים על בני דורו, והם הפיצום בעולם, וגם לכך נביא כמה דוגמאות:

החיד״א בקונטרס אחרון למחזיק ברכה (או״ח סימן רס״ח סעיף ג׳), מביא את הכרעת ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו אב״ד דק״ק מראכש״ שאין לשנות מנוסחאות הספרדים בברכת מעין שבע בערבית של ליל שבת, ויש לומר: ״קונה ברחמיו שמים וארץ״, בלי לדלג תיבת ״ברחמיו״. בזה הצטרף ר׳ יעקב לדעתו של הגאון ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל – גיס אחיו רבינו שלמה פינטו זצ״ל, כפי שהביא החיד״א שם.\

הערת המחבר : מעניין לציין: מלבד הכרעה זו, גם בפסק הדין בענין שבועת הקומיסיון המובא לעיל היתה דעת ר׳ יעקב כדעת ר׳ כליפא בן מלכא, וכפי שהובא בשו׳׳ת משפטים ישרים שם סימן מ׳, וראה בספרנו בפרק אודותיו עמוד 163.

עוד מביא החיד״א בספרו שיורי ברכה (יו״ד סימן מ׳ אות די), את הוראתו של: ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו״ בענין נצרר הדם בעובי בשר הלב. ושם (סימן ל״ב אות א׳) מביא את תרוצו של ״הרב הגדול כמהר״ר יעקב פינטו״, על קושית חכמי מרוקו בענין סימני בהמה שיש בה חשש נפולה.

בשו״ת נפת צופים להגאון ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו סימן מ״ט (עמוד ט״ו) מביא את תשובתו הנפלאה של ר׳ יעקב לר׳ דוד מאמאן אודות נידון קריאת שם כשמו של רשע.

בספר יוסף חן להגאון ר׳ יוסף קורקוס (פ׳ קדושים) מביא פירוש נאה בשמו: ״שמעתי מהחכם ושלם הר״ר יצחק פינטו נר״ו משם מר אביו הרב המובהק המקובל האלקי מוהר״ר יעקב פינטו זצוק״ל״. והחיד״א בספרו חומת אנך (פ׳ עקב

מביא פירוש ״אשר שמע בשם הרב המקובל כמוהר״ר יעקב פינטו ז״ל״ וכן בספר וילקט יוסף לר׳ יוסף פינצי (בלוגראדו תר״ב) אות י״ז, מביא את אשר שמע משמו, ואף השד״ר ר׳ חיים אברהם סורנאגה זצ״ל – שליח ירושלים, מביא את שמע מר׳ יעקב בהיותו במרקש, וכך עוד ועוד.

נוכחנו לראות עד כמה היתה תורתו של ר׳ יעקב חביבה על בני דורו, ואיך נפוצה על פני הארץ גם בלי שזכה להביא חידושיו למכבש הדפוס. בנוסף לכך, הרגשנו בין השיטין בהערצה המיוחדת אשר גילו גדולי דורו כלפיו, באלה תארים תארוהו, ובאיזה הדרת כבוד הביאו את דבריו. אין זאת אלא משום שגדולתו וקדושתו חפפה על בני דורו, אורו הנעים סוכך עליהם וחימם לבבותיהם, ותורתו היתה להם שעשועים..

חיבוריו (מקדש מלך – לקט שושנים)

ספרא רבא היה ר׳ יעקב. בהיותו ארי בתורת הנסתר, שקד יחד עם רעהו ר׳ ישעיהו הכהן, לחבר פירוש נרחב על דברי הזוהר הקדוש. במשך זמן רב עמלו ויגעו לפרש בו כל צפון ונעלם, עד שחפץ ה׳ עלה בידם. לחיבורם קראו ״לקט שושנים״, אות לכך שליקטו בו פירושים שונים מגדולי המקובלים.

ביום שישי ח׳ בכסלו שנת תק״ט סיימו את כתיבתו, וחיכו להזדמנות להדפיסו. כך כתבו בהקדמתם בתחילת הכתב יד שלפנינו.

באותה עת, שקד גם תלמידם, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל, על חיבור פירוש דומה, הרי הוא ספרו הנודע: ״מקדש מלך״ על הזוהר. בהיות ר׳ שלום תלמידו של ר׳ יעקב, קיבץ בספרו מפירושיו, ומפירושי שאר רבותיו: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב גדליה, ור׳ יעקב מאראגי, כפי שמספר על כך ב—מתו למקדש מלך.

הערת המחבר   : רז״ל שם: ״וספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי (הכוונה לר׳ אברהם אזולאי), ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה, עד מלך ביופיו עיניו תחזינה, ובהדר כבודו לנוכח יביטו, הרי הוא מעלת החכם השלם, המקובל האלקי, כמוהר״ר יעקב פינטו, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב כל קהל עדתו. ומהם נוחי נפש בעדן גן אלקים, לכהן ה״ה מעלת החכם השלם כמוהר״ר ישעיה הכהן, ואריה דבי עילאי וכו׳ מעלת החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר יעקב גדליה זלוז״ה״, עכ״ל.

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת בלשגר

משפחה בעלת יחוס רם המוזכרת בשטרות הקהילה וגם בתעודת הרב אברהם מרציאנו זצ״ל השד״ר מירושלים ת״ו (ראה ספר עיר הכהנים דבדו עמי 145). בני המשפחה מתייחסים לרב החסיד מרחם מקודש, המלוב״ן רבינו שלמה בר מימון זיע״א (לפי המשוער רבינו שלמה חי בסוף המאה החמישית (1740-1700 לערך), בני קהל קדוש דברו מרבים, עד ימינו, לפקוד קברו של רבינו זיע״א, רבים נושאים תחינה ותפילה ליד ציון הצדיק זיע״א.

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובין, ראש גולת אריאל, שלשלת יוחסין, גזע קדושים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הניח ברכה: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הגז׳ הניח ברכה: אלעזר (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקה, בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

מסורת קדומה, קובעת שהצדיק שורשא קדישא, גזעא דקשוט הרב המלוב״ן רבינו שלמה בר מימון היה בן למשפחת מרציאנו בלשגר. רבינו שלמה היה נוסף על חסידותו וקדושתו גדול מאד בתורה ונדמה ששימש כדיין בקהילת דבדו וכן אביו של רבינו, הרב מימון, שימש גם הוא כדיין.

אין בידינו פרטים על שמו המדוייק של אב המשפחה הנק׳ ״לשגר״ ולא על שמות בניו או צאצאיו.

הזקן הכשר, גזע ישישים, בנם של קדושים, הליכותיו בקודש, הצדיק ר׳ משה (הנק׳ בלשגר) הוליד: אברהם, דוד, סתירא, קמירא.

החכם הותיק, חמר עתיק, צדיק תמים, דובר צדק מגיד מישרים, איש חסדים, מסופרי מתא, החסיד רב אברהם הנז׳ הוליד: יוסף, אהרן, אלעזר, מאחא, סעידא;

החכם הבולל, בישראל להלל, שמו נודע לשם ולתהלה, סופר מתא, שליח צבור ומרביץ תורה בישראל, מזבה הרבים, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו, הצדיק רב יוסף (הנק׳ ר׳ הנינו) הוליד: אהרן הי״ר, רחמים, משה, אברהם, יצחק, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח היקר ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: משה, דוד, רחמים, עווישא.

המרוחם, שייף עייל שייף נפיק, בעל מדות טובות, מתהלך בתומו צדיק, הזקן הכשר, ר׳ אלעזר הוליד: יצחק, אברהם, עווישא, סתירא.

הזקן הכשר, מנא דכשר, טוב לה׳ וטוב לבריות, תם וישר, גומל חסדים עם הבריות, הצדיק ר׳ דוד (הנק׳ דוד די כבידא) הוליד: משה, יצחק, כבירא, קמירא, מאחא.

המנוח, טהור לב, ונעים הליכות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ משה הוליד: יהודה.

השם הטוב, בעל מעשים טובים, מתמימי דרך ההולכים בדרך ה׳, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (הנק׳ די בלשגר) הוליד: יוסף, יעקב, מרימא.

גברא רבא יקירא, צנוע ועניו, מאושר בענייניו, מדותיו מדות יוצרו, מוקיר רבנן, גומל חסדים עם הבריות, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שלמה, משה, שמעון, אברהם, סאעודא,

המרוחם, זקן ונשוא פנים, מתפרנס מיגיעו, עושה חסדים, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: שלמה, אברהם, יצחק, סאעודא, מרימא, מאחא, עווישא.

המנוח הצדיק, הולך תמים ופועל צדק, יראת ה׳ היא אוצרו, דחיל חטאין ועביד טבין, הרב יעקב הוליד: יוסף.

המרוחם, תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משבים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ יוסף די ביגייל) הוליד: יעקב, שמעון, משה, מרימא.

איש צדיק תמים, ירא אלהים וסר מרע, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: משה, סליטנא.

הזקן הכשר, אוהב תורה ולומדיה, מתפרנס וחי מיגיעו, הצדיק ר׳ משה הוליד: שמואל, סעדיה, מרסידיס.

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד

מנואל לא שעה לעצת הבישוף ונקט מדיניות של לחץ שנועדה לאלץ את היהודים להמיר את דתם ולהישאר בארצו. כאמור לעיל, בפסח של שנת 1497 נלקחו ילדים עד גיל 14 מהוריהם והוטבלו. המלך ידע כי בצעד זה פגע ביהודים בצורה הקשה ביותר. הוא קיווה והאמין שהורים רבים לא ישאירו מאחור את ילדיהםהנטבלים ולא יפליגו למרחקים כדי לשמור על יהדותם. הורים יהודים לא מעטים הגיבו מתוך ייאוש. יצחק בן אברהם אבן זכין מספרד העדיף להרוג את ילדיו ולהרוג את עצמו.

כאשר צעד חריף זה לא הביא את התוצאה המבוקשת פנה המלך למנהיגי היהודים במטרה לשכנעם להתנצר ולהראות את הדרך לבני קהילותיהם. התברר יותר ויותר כי מנואל לא היה מוכן לוותר על היהודים. הוא הכריז על תכנית ליציאת היהודים מפורטוגל. בעקבות פרסום התכנית התקבצו בליסבון במקום המיועד כ־20,000 יהודים שהאמינו כי אניות ציפו להם בנמל. מקום לינה הוכן להם אך אניות לא היו. במקומן נשלחו כמרים אשר טפטפו על ראשיהם, באורח מאוד סמלי, מי טבילה, וכך הפכו יהודי פורטוגל לנוצרים בעל כורחם, אנוסים ללא ספק. בין הנטבלים היו חכמים ומנהיגים, ביניהם אביו של ר׳ לוי בן חביב ואביו של ר׳ יוסף קארו. יש לזכור כי מרבית היהודים בפורטוגל היו מגורשי קסטיליה אשר גילו את נאמנותם ליהדות ואת דבקותם בזהותם היהודית בבחרם לעזוב את בתיהם, את קרוביהם ובני קהילתם, את עסקיהם ואת רכושם ובלבד שלא להמיר את דתם.

לאחר השמד הנורא הוכרז שלא נשארו יהודים במלכות פורטוגל וכך התקיימה התחייבותו של המלך למלכים הקתולים. מסופר על שבעה חכמים שנותרו בפורטוגל. ביניהם היו הרב הכולל ר׳ שמעון מימי ור׳ אברהם סבע שהיו בבית הכלא. שלושה מתוך השבעה נפטרו והארבעה הנותרים יצאו דרך הים. האסון היה כבד מאוד ופגע כמעט בכל משפחה. ר׳ אברהם סבע הותיר מאחוריו את שני ילדיו שהוטבלו ולא ראה אותם עוד לעולם. ר׳ יצחק קארו איבד את ילדיו.

רובם הגדול של יהודי פורטוגל ומגורשי ספרד שמצאו שם מקלט נותרו כאנוסים בממלכתו של מנואל. הם היוו קרוב לעשרים אחוזים מכלל אוכלוסיית הארץ. החלטתו של מנואל לטבול את כל יהודי ממלכתו נתקבלה משיקולים כלכליים ומשקיים מובהקים. הוא החליט שאינו יכול לוותר על היהודים מבלי לגרום לממלכתו נזק חמור מבחינה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית. הוא צירף את היהודים בעל כורחם לאומה הפורטוגלית בניגוד לרצונה ובניגוד לרצונם. עקב השמד של 1497 הפכה פורטוגל לארץ שבה אחוז התושבים היהודים הוא מהגבוהים ביותר.

בניגוד למצב בקסטיליה ובארגוניה, לא תתכן שום מחלוקת לגבי אופי המרתם באונס של יהודי פורטוגל וזהותם. דבריו של שמואל אושקימשקפים היטב את עמדתם ומעמדם של אנוסי פורטוגל:

את גופותיהם טמאו, בהכניסם אותם בברית הדת החדשה, אבל נשמתם נשארה דבקה בתורת משה, מורשת אבות שהייתה חרותהבלבותיהם. את שמותיהם המירו בשמות נכרים, את זקניהם גלחו, אבל לא את רוחם.

בין המתנצרים היו כמובן גם מומרים שטבילתם הייתה מעשה דתי וכן. מומר כזה היה לוי בן שם טוב, מחכמי סרגוסה מלפני הגירוש, אשר השתמד בפורטוגל והפך ליועצו של המלך לענייני אנוסים. הוא דרש שיהודים יסגירו את האנוסים שהמשיכו לקיים בסתר את היהדות. הוא אף היה זה שיעץ למלך להטביל ילדים יהודים מתחת לגיל שלוש עשרה.

מנואל קיווה כי צעדו האכזרי יסתיים בטוב ואלה שהוטבלו בעל כורחם ישלימו בסופו של דבר עם מצבם. ברוח זו הבטיח מנואל במאי 1497 לנוצרים החדשים עשרים שנות שקט וחופש מכל לחץ ומצוקה. אמנם נדרשו היהודים לטבול את ילדיהם ולא למול את בניהם, אך לרופאים שביניהם הורשה להשתמש בספריהם העבריים. שכן, בין הצעדים שננקטו לנתק את הנוצרים החדשים ממקורותיהם היהודיים הייתה החרמת ספריהם העבריים. ר׳ אליהו קאפשאלי, אשר נפגש עם פליטים יהודים מפורטוגל, כותב כי המלך מנואל ציווה לקחת ״כל הבתי כנסיות ויסגרום ויתן בתוכם כל ספרי היהודים ויהיו שם סגורים בדלתים ובריח עד היום הזה״.אף כי הובטחה לנוצרים החדשים הגנה, נאסר עליהם בשנת 1499 לצאת מפורטוגל, ונסיעותיהם הותרו רק אם נשותיהם וילדיהם נותרו בארץ כערובה ׳לשובם. ברור, אפוא, שלא הייתה שום כוונה לאפשר להם לשוב ליהדותם. בשנת 1502הושוו תנאי הירושה בין נוצרים חדשים וותיקים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

ואת אלה שיבואו לטפל בשאלה זו כמו ביתר שאלות של בניין הישוב, צורך הישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים והנוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על־כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם נשארו קשורים גם ללאומיותם, ולהיפך, כל אלה שלקחו להם את הלאומיות למונו­פול להנאתם והתרחקו מיהדותם, גם לאומיותם היתה מהם והלאה מפני שלאומיות בלי יהדות היא לאומיות שתלויה בדבר ואין לה כל קיום, ולהיפך כל אלה שיהדותם ולאומיותם הלכו בד־בבד נשארו קיימים עד היום הזה.

ופה אביע גם דעתי שמנהיגינו הציונים אחרי הרצל טעו בשני עיקרים יסודיים בהתחלת עבודתם בבניין הארץ ובזה הם נטו מן הדרך שסלל אותו הדוקטור הרצל.

העיקר היסודי הראשון בבניין הארץ שהם התנכרו לו, הדוקטור הרצל כתב והזהיר בנאומיו הציוניים והגשים גם בחיים: כי אסור באיסור המור להעמיד את התנועה הציונית ובניין הארץ על בסים של שגוררות בכל הצורות שהן: צדקה, נדבות, תרו­מות סיוע, וכדומה, כי על כספי שנוררות לא ייבנה עם, ולא תיבנה ארץ בשום אופן. והרצל יסד את אוצר ההתיישבות על בסים בריא, ולו כל הכספים של העם שנת־ בזבזו באופן כל־כך מבהיל, לו כל הכספים האלה היו נכנסים לאוצר ההתיישבות והוצאו באופן קונסטרוקטיבי מסחרי הנותן פירות המחזיר את הקרן עוד בריבית קטנה, אז היה לנו כיום בנק לאומי כזה שיכול היה להתחרות עם בנקים ממין אלה אצל עמים בריאים, ועמנו והארץ היו מתחזקים בו ועל־ידיו היתד. נבנית הארץ באמת.

והעיקר השני שנתקלנו בו בבניין הארץ, הסוציאליסטים מכל המינים ו״מכל מאמינים שהוא״ שפרו ורבו בארצנו הקטנה והדלה תחת דגלים אדומים. מהם בטח לא תיבנה הארץ, והלוואי רק שלא תיחרב על־ידיהם. גם על זה יש רק לזכור את דברי הרצל שעמד על זה כי אסור לתת לחדור לתוך הציונות המדינית את המוציאליזמוס האינטרנציונלי מפני שהוא אנטי־לאומי ומפני שהציונות מבוססת רק על הלאומיות, ואחרת אין מקום לקיומה של הציונות.

ומה עשו בעיקרים האלה מנהיגינו, יורשי הרצל ? הם הגשימו בחיי את ההיפך ממש מתורתו של הרצל ובזה הובילו למדרון את בניין הארץ ולאמונה של התנועה הציונית.

ובסוף דברי למרות מה שאין אני לא סופר ולא בעל מונופולין של הטפת מוסר, לוקח אני בכל־זאת לעצמי להעיר את ההערות כדלקמן. והערותי אלה אני עושה בתור אדם שהתבונן והסתכל למעשי הדור העבר ולמעשי דורנו המבוהל. על יסוד ההתבוננות הזאת בא אני למסקנה שמעשי אבות אינם סימן לבנים, אם אבות היו כבני־אדם קשה להגדיר את השם שניתן לתת לבני דורנו אנו.

כי למרות מה שבדור העבר עוד לא היתד. לנו הצהרת בלפור, ולא היו לנו ועדים מיוחדים לחינוך ותרבות, בכל־ זאת היינו קהל יותר טוב הן בתור כלל והן בתור פרט.

א.   לא היינו מחולקים לכמה סיעות קיצוניות – קיצוניות דתיות מצד אחד וקיצו­ניות אנטי־דתיות מצד שני, היינו חטיבה אחת בארץ וענייני הכלל עמדו אצל כל יהודי למעלה מענייני הפרט או המפלגה.

ב.   אז לא היה בתוכנו מקום למפלגה הצועקת מרה בלי הפסק על עושק ועל גזל, בה ־בשעה שהיא עצמה מטילה את מרותה על הקהל ודווקא בכוח האגרוף ודווקא בשם הלאומיות.

ג.   אז לא היה בתוכנו בזבוז ורדיפה אחרי לוקסוס כי כל יהודי היה מתנהג במסחרו בצניעות ולא היה מוציא למעלה מכוחותיו. דיבורו של כל יהודי היה אז קודש ועל דעתו של שום איש לא עלה לבזבז כספים אחרים להנאתו, וערכנו המוסרי בעיני שכנינו היה גבוה מאוד. וההשוואות האלה תכרענה עוד יותר את הכף לחובתו של דורנו אם נשים אל לבנו, שאנו נחשבים בתור הדור הראשון לגאולה.

אני נתתי כאן בסוף דברי רק ראשי פרקים מתוך נסיונותי בחיים, ומתוך הסתכלותי ווישרה בתהום החיים – חיינו אנו בתור פרטים ובתור חלק העם. ואני מקווה שדברי היוצאים מן הלב ימצאו גם אוזניים קשובות, כי לא באתי רק לבקר סתם, אלא לחפש גם את הפתרון לתיקונו של מצבנו בעם ובארץ – כפי שהקורא הישר יכול בזה לשפוט בכל הדרך אשר ליווה אותי בכל מהלך פרשת חיי בספר הזה, כי זאת היתה תפילתי כל ימי חיי וזאת היא תפילתי הזכה בערוב ימי.

סוף המאמר

פרשת חיי – קטעים נבחרים – יוסף אליהו שלוש

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר