מורשת יהדות מרוקו

ר׳ משה אבן צור ויצירתו, על רקע השירה בצפון אפריקה השירה בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה ידועה לנו עוד מהמאה העשירית. חיים שירמן בספרו "שירים חדשים מן הגניזה׳ מציג בפנינו משוררים שחיו בצפון אפריקה וכתבו בסגנון הפיוט הקדום. שירה זו הושתתה על מסורותיהם של חכמי ארץ ישראל וגאוני בבל. בכתבי הגניזה נשתמרו פיוטים משל ארבעה פייטנים: יהודה בן קורייש, יעקב בן דונש, אדונים בר נסים ואלעזר בר אהרון פאסי. על פיהם ניתן לשער כי בתוככי הגניזה מצויים עוד פיוטים שכתבו פייטני צפון אפריקה, אלא שאין בידנו לזהותם. גם בתוך כתבי היד מצויה יצירה רבת היקף שטרם נחקרה. בהשוואה למיעוט החומר מהמאה העשירית עד המאה השש עשרה, הרי מצוי בידנו חומר רב בכל הנוגע לשירה ולפיוט בארבע מאות השנים האחרונות.

על סמך סקירה ראשונית בכתבים רבים, מתברר ששירה זו כוללת סוגי שיר מגוונים כמו פיוטים, בקשות, תוכחות, קינות ושירים לימודיים, וכן שירים שנכתבו בערבית יהודית. מחקרים שונים הציגו את שירתם של פייטנים שונים, חוקרים אחרים הציגו סקירות על פייטנים רבים תוך הדגמות נבחרות מפיוטיהם, והם מלמדים מה רב החומר שמצפה למחקר. כיוון ששירה זו תוארה במחקר, אנו נציג להלן רק ראשי פרקים בתולדות שירה זו.

מן המאות העשירית והאחת עשרה ידועים לנו ר׳ יעקב בר דונש ואדונים בר נסים, שכתבו על פי מסורת פייטני ארץ ישראל ובבל. פייטן נוסף שחי כנראה במאה השלוש עשרה או הארבע עשרה הוא יהודה בן שמואל חזן בן דראע. פייטן זה הכיר את יצירתו של ריה״ל והושפע ממנה, למשל בפתיחה ׳מי כמוך׳ המצויה בשני פיוטי ׳מי כמוך׳ לריה״ל. לאחר מכן הניחו תשתית שירית פייטני הדור הראשון לגירוש, ועליה בנו הדורות הבאים את בניין השירה בצפון אפריקה. ר׳ סעדיה אבן דנאן יליד גראנדה, מרכז תרבות יהודי בספרד, בן דור הגירוש שהגיע למרוקו, זכה שם בשל גדולתו בתורה למעמד של מנהיג קהילתי. חכם זה כתב ספר המתאר את הפואטיקה של שירת ספרד ומתווה את הדרך להמשך השימוש בפואטיקה הספרדית בדורות יבואו. ידיעות אלו שיקע המחבר בספרו ׳מלאכת השיר׳,ובו הדגים את משקלי השירה הספרדיים במכתמים שחיבר. גורמים נוספים השפיעו על השירה במרוקו. עליית קרנה של שירת נג׳ארה חוללה מפנה בשירת המזרח וצפון אפריקה. המפנה היה הן בפואטיקה והן בתכנים. מקור נוסף שהשפיע אף הוא על היצירה השירית בצפון אפריקה הנו חוכמת המקובלים ושירתם. שירת נג׳ארה משופעת במוטיבים קבליים, שנמצאו אחר כך בבית מדרשו של הרמ״ק ואחר כך אצל האר״י הקדוש. ר׳ משה אבן צור להלן – רמב״ץ (פייטננו), שהעריך מאוד את קבלת האר״י, ייחד לה את ספרו ׳מערת שדה המכפלה׳. להתפתחות נוספת בשירה זו תרם מנהג אמירת הבקשות, שזכה לתנופה במאה השש עשרה. הפייטנים חיברו פיוטים שנועדו לטקס שירת הבקשות. הם בחרו לצורך הזמרה לחנים המוכרים לבני הקהילה. כך בחר רמב״ץ לא אחת להשתמש בלחנים של רומנסות ספרדיות שהיו ידועות לציבור הרחב. בעצם הלכו הפייטנים בצפון אפריקה בעקבות ר׳ ישראל נג׳ארה. ׳המוסיקה של עולם המזרח בזמנו, שימשה לו לייסד רבים משיריו על פי לחנים ידועים בשירת עמי ישמעאל׳. וממנו למדו פייטני מרוקו שהלכו בדרך זו, וכאמור אף הם חיברו שירים על פי לחנים זרים.

שירת צפון אפריקה מחולקת לחמש תקופות מרכזיות:

1. התקופה הקדומה (המאה העשירית), שבה כתבו פייטנים בסגנון הפיוט הקדום, כמו אדונים בר נסים.
2. התקופה המקבילה לשירת ספרד, ובה כתבו משוררים כמו דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון, שנולדו בצפון אפריקה והיו מראשוני הפייטנים בספרד.
3. התקופה שלאחר גירוש ספרד, עם הגעתם של הריב״ש והרשב״ץ לאלג׳יריה, ר׳ סעדיה אבן דאנן למרוקו ור׳ אברהם בן בקראט הלוי לתוניס. הם ורבים אחרים בני תקופה זו נתנו תנופה לשירה.

4 פייטני המאות השבע עשרה – שמונה עשרה. משוררי תקופה זו מושפעים משירת ר׳ ישראל נג׳ארה ומן הקבלה. במרוקו יצוינו בני משפחת אבן צור, ר׳ יעקב, ר׳ משה ור׳ שלום אבן צור, משה דרעי הקראי, וכן ר׳ דוד חסין. בתוניס – ר׳ פרג׳י שוואט, נהוראי ג׳רמון, יצחק עוזיאל בן אברהם ואהרן פרץ, באלג׳ריה- רבי סעדיה שוראקי ובלוב ־ ר׳ מוסה בוג׳נאח.

5 – פייטני המאות התשע עשרה- עשרים. חלקם המשיכו בדרכי קודמיהם ויש שחידשו צורות ותכנים בשירתם.

1.       היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

כיבוש מרוקו הדרומית

אחמד אל-אערג׳ היה היורש שנבחר על-ידי אביו. הוא נטל את השררה, אבל נתן חלק רב מאד בה לאחיו מוחמד. השפעתם התנגשה בהשפעתו של יחיא, או תעפופת, סוכן הפורטוגלים, שנרצח ב-1518, ושני האחים הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם עד מארכש, שם התישבו רק בשנת 525 1 , בהקפידם להכריז על עצמם וסאלים של הואטאסי של פאס.

חרף הגישה המתונה והזהירה הזאת, היה המאבק בין ממלכות פאס ומראכש בלתי נמנע. אחמד אלווטאסי הוא שפתח במעשי איבה ב-1528, בבש במעט את מראכש אך לא המשיך במאנלציו מחבלת מרידה באגפו האחורי, ולאחר קרב לא-מכריע בתאדלה ניאות לפתוח בבלשא ומתן. זו לא היתה אלא שביתת נשק: אחמד אל-אערג׳, שעבלד בקשרים הדוקים עם הכלרבוטים, זבה באהדתם הפעילה של כבלה וכבלה ראשי מסדרים וזאויות. כך פרש על השליט הווטאסי רשת שנתהדקה והלכה. אולם הוא לא דחק את הקץ, אולי מתוך זהירות טבעית וכן בדי שלא להיראות תוקפן בלתי-צודק. בשנת 1537 החליט כי בשלה העת ועלה על פאס, אך בבלה מרבוטים התערבו והוא חזר לשאת ולתת.

מאחר שה- raison d'etre הראשון של הסעדים היתה מלחמת הקודש, הם התקיפו את הבלבצר הפורטוגלי באגאדיר וכבשוהו ב-1541, באלצם את הפורטוגלים לנטוש גם את אספי ואת אזנלור. אלא שלא עלה בידם לנצל מיד הצלחה נאה זאת, שהעלתה מאד את קרנם בעיני בני מרוקו, שכן נתגלעה מחלוקת ביניהם. מיד אחרי כיבוש אגאדיר התנגשו חסידיו של אל-אערג׳ וחסידיו של מוחמר, ששינה את כינויו הברברי אמגאר לכינוי הערבי שייח׳. יד הראשונים היתה על התחתונה, אחכלד אל-אערג׳ פרש לתאפלאלת ומוחמד א-שייח׳ החזיק לבדו ברסן השלטון.