מורשת יהדות מרוקו

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

תכנית הלימודים.

מתכונת הלימוד השבועית קבועה וידועה מזה דורות. פרשת השבוע וההפטרה, פרט לתוספות המתחייבות למועדים וחגים, כמו : מגילת אסתר לפני פורים, הגדה של פסח וקצת מהלכות פסח לפני חג הפסח. אחרי פסח לומדים פרקי אבות ומשלי עד חג השבועות.

 אחרי חג השבועות לומדים איוב עד לראש חודש אב, מראש חודש אב ועד ט' באב לומדים קינות. אין חופש גדול ואין קייטנה וגם לא בריכה. אחרי ט' באב לומדים ספר דניאל. זה המפגש הראשוני עם המלים של בית מרקחת, שהרי ספר דניאל כתוב רובו בארמית.

ושם צריך להתמודד עם המלים כמו הפסוק " בעידנא די תשמיעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פנסתירין וסומפוניה וכל זני זמרא. ועלי להוסיף כאן הבעיה של השרח, כלומר התרגום לערבית יהודית המדוברת.

שפתם של יושבי הכפרים שונה מזו של העירונים, וכל מלמד היה מתרגם את הנלמד בלהג שלו הוא. הילדים היו מלבישים קטעים על המורים שלהם בעלי העגה השלוחית שהייתה להם לדיבור של להג חדש.

מיותר לומר שגם ההורים לא כל כך אהבו אותו. היו ספרים שבמקורם בתוניס וג'רבה, שעל יד כל פסוק היה תרגום בצדו בגעהה תוניסאית, למרבה הפלא זו הייתה יותר קלה וקורבה להבנה לאנשי מראקש והקרובים לה, מאשר לחוברת השרח שנכתבה לפי העגה הצפונית בתרגומו של הרב רפאל בירדוגו זצ"ל.

על זה יצא קצפם של פרנסי הקהילה מזה זמן רב. כל המורים רצו לתרגם לתלמידיהם את הכתוב בניבם ובשפתם הם, כל אחד לפי סגנונו ומוצאו. וכאן נבלה שפתם אשר לא ידעו איש שפת רעהו.

פרנסי הקהילה רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהגיע למצב שכל הארץ שפה אחת. למסור את ילדיהם הרכים רק בידי מורים בני העיר, שידברו בשפתם הם ובניגון המוכר להם, ללא מנגינה זרה או ניב זר. אבל איך עושים את זה בלי המימון של הקהילה, כשהמורה המלמד תלוי בחסדם של ההורים הכורעים תחת נטל המשפחה, שיביאו לו " שרט " – שכר לימוד שבועי – ביום שישי.

וגם שכר רעב זה לא תמיד מגיע לידיו של המלמד, שאולי הילד התפתה וקנה ממנו ממתק בדרך. או פשוט הילד נשלח בלי, כי אין כסף להורים עכשיו. לכן מקצוע ההוראה בדרגים הנמוכים, היה בשפל המדרגה מבחינת התמורה.

לאלה שעסקו בהוראה לגיל הרך, הייתה עבודה קשה שאין שכרה בצידה. וכל הזמן שהקהילה לא התעוררה לקחת נושא החינוך תחת חסותה, שדה החינוך היה הפקר לפני אלה המלמדים שאילמו לדאוג לעצמם, לחיות על לחם צר ומים.

הפיצוץ לא איחר לבוא, ההורים דרשו מהקהילה לשים קץ להפקרות השוררת בשדה החינוך של ילדיהם. ומצב כזה לא משך מורים רציניים שיכלו למלאות את החסר. כי המוכשרים התרחקו ממקצוע ההוראה, כי זה מקצוע שאין לו אבא שיממן אותו. 

כך למדנו.

שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר

בעשור הרביעי של המאה העשרים, חלה התפתחות שהחזירה בבת אחת למערכת כוחות הוראה מבני העיר. רבנים ופרנסי הקהילה, פנו בקריאה נרגשת לאלה מבני העיר שלדעתם ראויים הם לעסוק בהוראה, שיקבלו עליהם את התפקיד תוך הבטחה שהם ערבים לשכרם המלא.

לימוד הגמרא היה מיועד לתלמידים מצטיינים, לאחר שהללו בלטו בהישגיהם בחומש נביאים וכתובים. כי ספרים נבחרים מהתנ"ך היוו חלק מתוכנית הלימודים המקובלת, כמו, משלי, איוב, ישעיה, וירמיה. ואלה מהתלמידים שהצליחו בשלב הראשון של הלימודים, התחילו ללמוד מסכת ברכות, כצעדים ראשונים בתלמוד.

ולאחר תקופת הכשרה בלימוד הגמרא, המצטיינים עוברים ללמוד בישיבה, בה הלימוד ברמה גבוהה יותר. ריכוז הגדול שכלל מורי הוראה הוותיקים של העיר, היה בשני בתי הכנסת הגדולים במללאח. והם " צלאת לעזאמה " בית הכנסת של המגורשים, ו " צלאת תלמוד תורה. שם נמצא הריכוז הגדול של התלמידים והמורים.

בעלי חזקה מדורי דורות מאב לבן מהוותיקים " רבי יעקב ויזמאן ז"ל, רבי יעקב חזוט, רבי לעזיז לוק, ורבי אהרן אבוזגלו זצ"ל. חדרי הלימוד היו מלאים תמיד.

לפני זה התלמידים היו יושבים לפני המלמד וחוזרים אחריו אחרי כל פסוק או קטע של פסוק. שיטת הלימוד העיקרית היא השינון שלא נגמר, שיטה שהייתה מקפחת את התלמידים המוכשרים, ומונעת מהם אפשרות להתקדם בקצב המתאים להם.

אבל בהחלט זה היה תואם להגיע למטרה של האינטרציה בקבוצה. למדו אתנו עמה מאלה שסבלו מקשיי למידה, לא היה צריך בשום אבחון מוקדם לגלות אותם. בתוך הלימוד הקבוצתי מתגלים מאליהם. התלמידים המתקדמים קיבלו את התפקיד לעזור לחבריהם הנחשלים, יש לציין שלא תמיד בהצלחה.

היו גם כאלה שכחום לא היה נכנס להם לראש, ואיש לא היה מתרגש מזה. כי ראו זה דבר טבעי, שהרי ממאה למקרא לא דורשים יותר מעשרה למשנה וחמישה לגמרא. וכזה היה המצב במיוחד בזמן רעב והמחלות, כי למי יש חשק ללמוד כשהבטן מקרקרת ?.

אך למרות הכל היה יתרון בולט בשיטה הזו לתלמידים החרוצים. אלה יזכו לתשומת לב רבה יותר, והעברתם לישיבה לא תהיה קשורה כלל בגיל. לפעמים ימצאו תלמידים בני שתים עשרה ושמונה עשרה לומדים יחד באותה חברותא. מה שלא כן בשיטה החדשה, הגורסת בחני כניסה וחלוקת הרמות של התלמידים בכיתה.

בשנות העשור הרביעי של המאה העשרים, החינוך היסודי היהודי עלה מדרגה גדולה, בזכות אותם צעירים שעליהם דובר למעלה ובראשם רבי חיים שושנה זלה"ה. כל תקופת המלחמה הייתה דריכה במקום, ואפילו ירידה עקב תנאי המחייה הקשים ששררו אז, שעוד יסופר בהם.

אחרי המלחמה הייתה תנופה אדירה, חל שיפור בתנאי החיים, שליחים של ארגונים שונים מחוץ למרוקו הקימו מוסדות תורניים. כמו " אוצר התורה ", " חב"ד ". כדי לעודד את התלמידים נקטו בשיטה של לימוד תורה ששכרו בצדו.

מוסדות של אוצר התורה, שילמו לכל תלמיד שיעמוד למבחן ויישנן דף תלמוד בעל פה, יקבל עשרים פראנק. המורים הצעירים, זוכים פעם ראשונה לקבל אמצעי קיום מכובדים. במארקש האווירה של לימוד תורה מורגשת בכל מקום, המושג של " והגית בו יומם ולילה ", מיושם כמעט בכל בית. פה ושם קביעות של שכנים הלומדים יותר דף גמרא על כוס תה. או אבות המשננים לבניהם משניות.

זכורים לי שני תלמידים כבני עשר, היו יותר גדולים ממני. אחד קרוב משפחה מצד אימי ז"ל, האבא שלו תלמיד חכם יודע ספר. שני בניו הראשונים לא עשו חיל בלימודים ותלמידי חכמים לא יצאו מהם. עקב כך חשב האב להירתם לעזרת הרב המלמד, האיש היה סבל שהתפרנס בעמל רב.

בשעות המתות של היום, היה מוצא זמן לבוא לשנן עם בנו פרק בפרשת השבוע, כילד ריחמתי על האבא, שגדולת הצער והכאב חרשה קמטים בפניו בטרם עת. קומתו של הבן לא השאירה מקום לספק ליחס שבין גילו לבין החומר הנלמד.

אוי לה לאותה בושה, שהבן עדיין לא מספיק ללמוד פרק שני של פרשת השבוע. התייאשותו של האב הגיעה לשיאה, בשינון האחרון של פסוק י"ג בפרשת וישלח. " ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב ".

גם החזרה של האב על שינון הפסוקים לא נתנה להיספר מרוב. נפשו של האב נקעה מהמצב של בנו, ושלח אותו ללמוד מקצוע

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:

הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.

באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:

היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…

ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.

תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.

ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי

כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.

עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.

קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!