יצחק בצלאל

נולדתם ציונים

הספרדים בארץ ישראל ובתחיית העברית בתקופה העות'מאנית

מדברי נחום סוקולוב על הספרדים 

" אנחנו נעשינו ציונים

אתם נולדתם ציונים " 

האמונה המשיחית מהווה תשתית לכמה עמדות של היהדות הרבנית בסוגיות מרכזיות: מהות הגלות, האם ראשיתה גאולה נסית או טבעית, קדושת הארץ ומידת המחויבות לעלות אליה, יישוב הארץ, ומאוחר יותר העמדה כלפי התנועה הציונית ומדינת ישראל.8 גם בכמה מסוגיות אלה חלוקות הדעות בקרב רבנים של שתי העדות. אפרט בסוגיה אחת. צבי זוהר דן בהשקפות החכמים הספרדים בארץ־ישראל בשנות 1849-1777 בדבר מטרת החיים בארץ והעלייה אליה. מסקנתו היא כי בכתביהם, שלא כבכתבי כמה רבנים אשכנזים, אין: ערך להימצאות יהודים בגולה, אין חובה להימנע מן העלייה לארץ, הגבלת העלייה לקבוצה מסוימת בעם, החשבת החיים בארץ בשל אתריה הקדושים, הטיעון שהישיבה בארץ מקדמת את בוא המשיח או שהיא היערכות לקראת בואו הקרוב. ובהכללה ׳ארץ־ישראל הממשית ולא ארץ־ישראל כמטפורה לדרגת התעלות מיסטית היתה משאת נפשם׳. עוד לדעתו, יש קירבה בין השקפת־עולמם של חכמים ספרדים אלה ובין גירסות של זרמים מרכזיים בציונות בדבר שיבה לארץ וחיים בה. כדבריו:

הזדהותם של גורמים מובילים בקרב האליטה הספרדית בארץ עם מסרים לאומיים מרכזיים, אליהם התוודעו במחצית השנייה של המאה ה־19, נבעה לא רק [.״] מפתיחותם היחסית כלפי תהליכים של שינוי [״. אלא] גם מן הקרבה והרציפות שבין עמדותיה המסורתיות של אליטה זו בדבר חשיבות החיים בארץ לבין עמדות היסוד של זרמים ציוניים מרכזיים.

בשני תחומים אלו, האמונה המשיחית והקשר המסורתי עם ארץ־ישראל, מצאנו אפוא הבדלים בין גישות הספרדים לגישות האשכנזים החרדים, שיש להן השפעה על מידת הנכונות לקבל את הציונות המודרנית. ומכאן לתחום השלישי.

רבנים ספרדים מארץ־ישראל כגורם מקשר בינה ובין הקהילות במזרח. הרבנות הספרדית בארץ־ישראל מילאה תפקיד בולט, לעתים ראשון בחשיבות, בתחומי הדת, החינוך והתרבות בהרבה תפוצות של הספרדים והיוותה אפיק קשר מרכזי בינן ובין הארץ. תופעה ספרדית זו, שאין לה מקבילה בקהילות אשכנז, היו לה שלושה סוגי ביטוי שונים.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

שבת שנייה – שבת לע'טא.

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה שבת אלע'טא, שבת של פשטידות, על שם התפריט המרכזי בסעודת היום בשם לע"טא, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. לע'טא מן השורש הערבי ע'טא, שמובנו כיסה.

בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות, סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואילה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו, הקרויים " לוזאייר ". הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים כמו.

הזה שבת לע'טא / ומעה לח'יר ורצ'א

זה השבת " לע'טא / ועמו הטוב והנועם

לוזאייר – מונח ערבי דיאלקטי. בלשון ערביתת התקנית " וזראא – שירים – וביחיד וזיר.

השושבינים – לוזאייר.

השושבינים הם חברי החתן בני גילו המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה, שבת לע'טא, ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר בכלולות וסועדים אתו בכל הארוחות במשך תקופה זו. 

חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.

אור ליום שני נערכת החינה הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה.  אין בת מכל חברותיה של הכלה שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומעמים. במהלך האירוע מורחים את החינה לכלה ולמשתתפות. בחגיגת החינה נוכחתת המיילדת, ושם ישנה היא ורבות מחברותיה של הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

אלילה לילת חנאניה / עקבאל לילת מיאליהא

הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה.

תהלוכת הסִבלונות.

ביום שני ללמחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלווית המיילדת, ובידיהן מגשים ובהם מתנות וסבלונות, מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב בצורת שמש וירח, אולי כסמל לחתן הסהר ולכלת השמש, כדברי המשורר.

נבעלה שמש לסהר / כל יקר אין די למוהר , נפלאו בפאר הזהר ( משירי הקודש של רבי יהודה הלוי ).

בהגיע הנשים לבית הכלה הן פוצחות בשיר

ג'ינאתום בלהנא / ג'ינאתום בלהנא

אלאלא פרשי / גולינא מרחבא

באנו אליך באושר / באנו אליך באושר

הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות

אסלח'ה.

אור ליום שלישי, שבת " אלע'טא " עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא " אסלח'ה ", והוא מתקיים שבוע לפני החופה.

לכבוד האירוע בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים נערך טקס " השחום " – רחצה -. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכת הגברים מבית החתן עם רעיו ושושביניו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת " רננו צדיקים , ו " בר יוחאי " עד הגיעם לבית הכלה, הכול לכבוד אירוע ה " סלח'ה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בענייני דיומא בנושא הכלולות ופרשת השבוע. 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

2.4~4 הפונקציה המכוננת

לבד מתפקידם המעצב, המשמר והמחנך רבים הם הטקסים שמכוננים מעמד חברתי חדש או לפחות מצהירים בפומבי על כינונו ותורמים לפרסומו ולהפצתו בקרב הקהילה. כאלה הם רוב טקסי החתונה המסורתית ואף המודרנית: הם מכוננים את מעמדם החדש של החתן והכלה כבעל ואישה ובזוג חדש בתוך הקהילה, וחונכים אותם באותו הזמן למילוי תפקידיהם החברתיים החדשים. בתפקיד מכונן ופרסומי זה משמשים בעיקר טקסי המעבר וטקסי החניכה; אלה נוגעים בעיקר לפרטים או לקבוצות שבתוך החברה. בקיומם הסדיר הם מעניקים גושפנקא רשמית למעמדם החדש בקהילה. טקסי חניכה אלה הם גם חד־פעמיים בחייהם של המעורבים בהם, אך מתחדשים מקבוצה לקבוצה ומפרט אחד לרעהו.

בכינון המעמד החדש של הפרט או של הקבוצה מתבטא במיוחד התפקיד הסימבולי של הטקסים, שהמחקר הרבה לדון בו ולהבליטו מעל ומעבר ליתר התפקידים המצוינים כאן. הטקסים הם חלק מהותי מן הפעילות החברתית הממשית, והם מפנים אליה, כאמור, ולמקטעים בתוכה ואל הקיום האנושי מבט פרשני כמו־מנותק. הם מאורגנים כך, שבני הקהילה מזהים אותם לעתים עם המציאות עצמה שהם באים לסמל אותה. עצמה סימבולית זאת של הטקס היא העומדת ביסוד הפונקציות השונות שהטקסים ממלאים בתרבות הקהילתית. אולם תוקפם החברתי והתרבותי המלא של הטקסים וקבלתם בהסכמה בידי בני הקהילה הם המעניקים לערכם הסימבולי את הממד הסמיוטי שלו עבור בני הקהילה, ומכאן גם את מידת הרלוונטיות שהם חשים כלפיו. בתקופות מעבר ושינוי סדרים תרבותיים תחושת הניכור כלפי הטקס מטילה ספק בערכו הסימבולי ומעמעמת את משמעויותיו בעיני בני הקהילה או בעיני חלק מהם אף שהם ממשיכים לקיים אותו מתוך שגרה או מתוך כפייה.

4.5 מערבת הטקסים של החתונה היהודית במרוקו 43.1 מגוון הטקסים ורצף קיומם בחתונה היהודית במרוקו

בטקסי החתונה היהודית המסורתית ניתן לזהות את מכלול המרכיבים הפרשניים־סימבוליים (בנוגע לחיי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט) המעצבים, המחנכים והמכוונים שנמנו כאן בטקסים. רוב טקסי החתונה משמשים, כאמור, טקסי מעבר, טקסי חניכה וטקסי הצהרה ומשנים את מעמדם של שני הצעירים שהטקסים נוגעים להם במישרין לבעל ואישה אחרי תקופת מעבר שבה הם מילאו תפקידים של ״חתך ו״בלה״. המעמד החברתי החדש שלהם אמור להיות חדש ואף מהפכני בחייהם משום היותו כרוך בניתוק הנערה או הרווקה מבית הוריה והצבתה בבית שהוא זר לה בעיקרון. ריבוי הטקסים וגיוונם בתהליך הנישואין בא לתמוך בכלה במיוחד, להחדיר לתודעתה שינוי קרוב זה ולקיים עבורה מעין חניכה מרוכזת. גם החתן זוכה דרך הטקסים שהוא משתתף בהם לתשומת לבן של המשפחה והקהילה, אך בגלל מעמדו בגבר, גם אם הוא חסר כל ידע בנוגע לאשר יקרה לו כאדם נשוי, טקסי החניכה המיועדים לו מצומצמים ביחס, כפי שנראה להלן.

טקסי החתונה היהודית בקהילות מרוקו היו מגוונים ביותר, אך מגוון זה אינו אחיד בבל קהילה וקהילה. בקהילות אחדות נמשכו טקסי החתונה שלושה שבועות ויותר, באחדות שבועיים ובאחרות בין שבועיים לשלושה. בחתונה המסורתית החלו הטקסים עם רכישת המצרכים ששימשו להכנת הארוחות החגיגיות השונות, במיוחד שקי חיטה, שמן וסובר. עם הבאתם לבית הבלה ולבית החתן הושמעו הצהלולים הראשונים של השכונה ושל בנות המשפחה; אלה מבשרים את סדרת הטקסים שייערכו מעתה עד לטקס הצגת הבתולים. במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 כללו הכנות אלה גם קניית עגל או פר זמן מה לפני החתונה ופיטומו בבית או במקום מתאים לכך בדי שיהיה זמין לשחיטה בשבוע החתונה על פי טקס מרשים שהיה מקובל בקהילות רבות. במאה ה־20 המשיך נוהג זה להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה בלבד, משום שבערים הגדולות נאסרה השחיטה בבתים פרטיים והמשפחות נאלצו לרכוש את הבשר הנחוץ להן מן האטליז. בקהילות רבות החלו הטקסים עם ניפוי החיטה וניקויה כדי להכינה לטחינה בבית או בטחנת קמח מקצועית אם נרכשה כמות רבה. טקס זה, שהשתתפו בו נשות המשפחה והשכנות, הסתיים בקהילות שונות בטקס המגי של סתימת הכד כדי לסתום את פיותיהם של המקטרגים ושל כל אלה שעלולים לשבש את מהלך החתונה ולעורר שערוריות בימים החגיגיים הצפויים." בשבוע שלפני החתונה הכינו גם את דברי המאפה הרבים שילוו את אירוח הקרובים והמוזמנים בטקסי החתונה הרבים. בקהילות אחרות, במו קהילות תאפילאלת וקהילת דבדו ובנותיה, נערך בשבוע הכנות זה גם טקס החינה או טקס ״החינה הקטנה״, ביום שלישי או ביום חמישי, וכינס בעיקר את בני המשפחה של הבלה ואת קרוביה. הטקס בלל ארוחה חגיגית ומריחת עיסת החינה על ידיה ורגליה של הבלה ועל ידי קרוביה וקרובותיה.

מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

1 מבוא

טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.

טקס החינה-אלישבע שטרית

מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.

בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.

2 טקסי החינה המסורתיים

2.1 מקורם של הטקסים

על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.

[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,

הערת המחבר :  הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.

תכלית הטקסים

תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.

2.3  מעמדם של הטקסים

לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.

2.4  זמניהם ומקומם של הטקסים

בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.

2.5 המשתתפים בטקסים

שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.

הערת המחבר :     על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.