פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

 

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה עניפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, לא ידוע. אף השירה העממית בערבית־יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת־לב נאותה של החוקרים. אומנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האשה היהודייה במארוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק. גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמאלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים — בנות־רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דיעה חד־משמעית זאת, בדבר חינוכה ומעמדה של האשה ביצירה העברית במארוקו בפרט, ובצפון־אפריקה בכלל, הפכה להיות למוסכמה מושרשת. אך מצויים מימצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית־יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי לפני חודשים מספר בסטראסבורג כתב־יד עברי ממארוקו ובו שיר־בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במארוקו במאה הי״ח, או לכל המאוחר בהתחלת המאה הי׳׳ט. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי־חכמים במארוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת, ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה, במכנאס, בשנת תר׳׳ו(1845-6), בידי ׳הצעיר/הבחו״ן( = הבחור ונחמד) סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה׳. סמחון חלואה היה ממשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלז׳יריה, שם הוא נפטר בשנת תר״ט (1899־1900).

הערות המחבר : אני מביע את תודתי העמוקה לבעל האוסף מ׳ מ׳ על שאיפשר לי לעיין בכתבי־היד ולצלם חלק מהם.

        כתב־היד כולל לפי הסדר: א) העתקת הספר שבחי ירושלים, שיצא־לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך: ב) הלכות בדיני אישות ובתלמוד תורה: ג) אוסף הכולל כ־80 בקשות ופיוטים.

א ראה עליהם — מלכי רבנן לד׳ יוסף בן נאיים, ירושלים תרצ״א, בערכים: משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד: וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, אמסטרדאם תר״ד (1844).

עיין מלכי רבנן, צ״ט ע״ב. כדאי להעיר, שעל־פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש

להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר״ס, הרי שנולד בתקצ׳׳ד.

ואת כתכ־היד שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משום רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ׳צעיר ובחורי, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י 2808 במכון ק־צבי מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בוהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך ללא פרטים מדוייקים. עד כאן הערות המחבר .

על־פי כה״י שתצלומו בידי, אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבשורות 24-21 — כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, ללא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם, לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (שורות 36-25), מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת־לבו של המעתיק, אולי בגלל אובדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה ׳בר׳. על כל פנים, משורות אלו מתקבל השם: ׳אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק׳ כדלהלן:

25 אבי, ברוב רחמיך

 החש מושיע עמך,

אברהם

בוראי, רחם יחידתי,

בר

 30 צורי, חזק קהלתי,

יצחק

 

בתוך רבים אהללנו,

בר

דגלו ירים באהולינו,

אדיבה

 

35 הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

חזק

שם־המשפחה ׳בר אדיבה׳ רווח עד היום בקרב יהודי מארוקו בצורתו השכיחה יותר ׳בן אדיבה׳," ובחתימות מסוג זה מתחלפות לעיתים קרובות ביניהן ׳בן׳ ו׳בר׳. החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על־פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערת המחבר : בתולדות יהודי מארוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם ׳בן אדיב׳. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגאלי, לאחר גירוש ספרד (ראה: הירשברג, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe  המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני־המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה) ואף־ על־פי־כן, אין מקום להנחה שהיא היתה בתו ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על־פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו, אין זה מתקבל על הדעת שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שזה עתה גורשה מספרד או מפורטוגאל הנוצריות־רומאניות, תיתן לבתה — אם היתה כזאת — שם כה מארוקאי־ילידי־ערבי כפריחא. סביר יותר להניח שפריחא בת יוסף המשוררת היתה צאצא לאותה משפחה מיוחסת אשר עם גירוש הפורטוגאלים מאזמור בשנת 1541 התפזרה, יחד עם כל הקהילה היהודית, במקומות שונים במארוקו, במיוחד בערי־החוף הצפוניות: ארזילה, טנג׳ה, וטטואן. עיין על כך שם, עמי 313-312. על השם הנדון עיין גם: Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie 79 .et Onomastique, Alger, Imprimerie du Lycée, 1936, p

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בבתב־יד. הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך ללא סימן המחברת וללא ׳נועם׳( = נעימה, מנגינה, הלחן שעל־פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה5' בשינויים ובשיבושים קלים, ללא סימן המחבר ועם הכתובת ׳בקשה׳ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי־נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ׳נא שמע תפלתי׳, כך שמתקבל השם ׳פריחן׳ שאינו נהוג כלל בקהילות צפון אפריקה בתורת שם נשי, במקום ׳פריחא׳ הרווח כל כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור נוסף שגיליתי אין מתקבל השם ׳פריחא׳ אלא יפריחו׳ כתוצאה משיבוש או משינוי: ׳ותשמיע (!) תפלתי׳ במקום ׳אלי, שמע תפלתי׳ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כה״י מס׳ 9 213 , ע׳ ל״ב ע״א וע״ב, שבמכון בן צבי (להלן כ״י ב״צ). על־פי סימנים שונים, הועתק כ״י זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלז׳יריה הקרובות למארוקו, קרוב לודאי בוהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ׳בקשה למועד׳. מהשוואת שלוש הגירסאות שלפניי׳ עולה שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר ובו נשתמש כבגירסת־היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר