נסיס קריספיל : ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

נסיס קריספיל

ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

הראיון נערך עימו ב-29.8.1996 , בביתו אשר ברחוב הנטקה בחיפה כשהיה בן 90. כדי לשמור על האותנטיות של הריאיון, אני מרשה לעצמי להציגו כפי שסופר לי על – ידי האינפורמנט.

'נולדתי בעיר מוגאדור ב- 1905. עד גיל 10 למדתי בבית הספר העברי"תלמוד תורה" שבעיר אח"ב המשכתי ללמוד בבית הספר הצרפתי. אבי משה וואקנין, היה משורר ומלחין. הוא בנה בעצמו את הכינור ואח"כ את הקאמנגיה עליהם ניגן. כיוון שמשפחתו הענפה התגוררה אז בטבריה, הוא נהג לבקרם בארץ חדשים לבקרים. אבי בעצם היה חכם כולל שנשלח על-ידי דודו לאסוף נדבות במרוקו, כך ששורשיו היו בטבריה. אני זוכר שהיה לו דרכון טורקי ובשל מעמדו וכישוריו, הוא דיבר ערבית ספרותית משובחת. משהגיע למרוקו, בחר אבי להתגורר בעיר טנגייר מולאי חאפיד', אחיו של מוחמד החמישי שמע שהגיע משורר מארץ ישראל למרוקו ושלה אליו שליחים כדי לבקשו ללמד את יורש העצר חסן. אני זוכר כמו היום הזה את משרתי הנסיך מלווים את אבא לארמון המלך.

כאשר פרצה המלחמה, אבי נחשב לאויב, כי הוא נשא עליו דרכון טורקי על כן הוא חצה את הגבול למרוקו, קיבל דרכון מרוקאי והשתכן במוגדור. הוא נשא לאישה את מזל בתו של הגביר המהולל אלמאליח. לימים, כשהייתי מנהל אליאנס בוואזאן, אימי מזל באה לבקר אותי, חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. אני דאגתי לקבור אותה סמוך לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן.

בן 17 הייתי כשעברתי לצרפת במטרה ללמוד בסמינר למורים שהכשיר מורים ללמד ברשת בתי הספר של אליאנס. הוכשרתי בסמינר ללמד את כל המקצועות כולל זימרה, התעמלות ועברית. בתום לימודי, החליטו לצוות אותי ללמד בעירי מוגדור, אף שבדרך כלל התנגדה הנהלת אליאנס לשגר מורים למחוזות הולדתם כיוון שחששו שלא יעניקו להם כבוד ראוי, ולי היה מזל. ממוגדור העבירו אותי לבני־מלל ומבני-מלל לקניטרה. בתום עבודתי בקניטרה, יצאתי לפגרה של שנה ואז נדרשתי לעבור לפאס. בפאס למדתי שלוש שנים ושם הכרתי את בחירת לבי ברתה."

ברתה רעייתו, ילידת 1912, מתערבת בשיחה ומספרת שמורות אליאנס קבלו את הכשרתן בוורסאי כשהמורים למדו בפאריס. היא עצמה ילידת טורקיה ומשם יצאה ללמוד בסמינר למורות.

"יהודי טורקיה הגיעו לטורקיה בגרוש ספרד, משפחתי גרה בעיר אידרנה, סבי שלמה מועארף חי שם בימים שפרצה מלחמה בין הטורקים לבולגרים. אבי סיפר לי שכשהמלחמה פסקה, הבולגרים שטפו את העיר אידרנה, סבי הלך ברחוב וראה בולגרי דוקר בסכין אזרח טורקי. אבי ריחם על האזרח הטורקי וטיפל בו, משראה זאת החייל הבולגרי, הוא הצמיד אקדח לרקתו של סבי וירה בו. אני למדתי בבית ספר אליאנס שהיה מראשוני בתי הספר של אליאנס בחו״ל. בגיל 15 הייתה תחרות בין התלמידות, ובמבחן שערכו לתלמידות, נבחרתי להיות בנבחרת של שישה תלמידים. 3 בנות ו- 3 בנים. ואז שלחו את הנבחרת ללמוד בצרפת. אבי, חיים מועארף ידע כבר אז שמי שלא לומד צרפתית, כאילו שלא למד דבר וחבל על תלמודו. 3 שנים למדתי בסמינר, אף שתקופת ההכשרה היא 4 שנים, אלא שאז היה מחסור עצום במורים בבתי ספר של אליאנס ובתום 3 שנים שלחו אותי ללמד במרוקו. בכל התקופה שבה למדתי בסמינר, לא ראיתי את הורי ורק ב- 1932 , בחלוף 5 שנים מיום שנכנסתי לסמינר נסענו רפאל ואני לבקר את הוריי בטורקיה ואח״כ 17 שנה לא ראיתי אותם.,

איך הכרתי את רפאל ? אתה שואל. "אחות של בעלי רפאל, חסיבה שלמדה גם היא בוורסאי הראתה לי תמונות משפחתיות שבהן הופיע רפאל , בסיום לימודי בסמינר ציוותו אותי ללמד במרוקו. המנהלת שאלה אותי היכן אני רוצה ללמד, אמרתי לה שיש לי בן דוד שמלמד בפאס ואני רוצה ללמד באותו בית ספר. המנהלת התנצלה ואמרה שבן הדוד הועבר לתרודאנת, אבל היא תכבד את בקשתי ותשלח אותי לפאס. ביום פתיחת הלימודים, ראיתי את רפאל עומד בפתח בית ספר אליאנס של פאס והכרתי אותו מהתמונות שהסיבה אחותו הראתה לי.. שאלתי אותו מה אתה עושה פה? והוא אמר לי "אני מחכה לך". כשסיימנו את שנת הלימודים הראשונה, החלטנו להתחתן. נשארנו בפאס עוד שנתיים ובסך הכל למדנו שם בין השנים 1930 ל – 1933".

רפאל מספר שבית ספר אליאנס פאס, שכן בפלאס דה קומרס, מוסיו ג'יברי היה מנהל בית הספר שהגיע מיוון למרוקו. הבנים והבנות למדו בנפרד. מנהלת בית הספר לבנות הייתה גברת טראגאנו שגם היא הגיעה מאיסטנבול שבטורקיה. בכל כיתה למדו בין 70 ל- 90 תלמידים. הוא זוכר שבכל בית הייתה תלויה תמונתה של הצדקת לאלה סוליקא, תושבי פאס העריצו אותה מאוד.