פרק ב גדולי אוצרות הרוח

 

פרק ב גדולי אוצרות הרוחארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

א. פרשנות התנ״ך. ב. פרשנות ספרות חז״ל. ג. ספרות השו״ת. ד. ספרות ההלכה. ה. קבלה. ו. פילוסופיה יהודית. ז. ספרות המוסר.

בבואנו לתאר את תרומתם של ׳ארזי הלבנון׳ – שאת תולדותיהם אנו קוראים באנציקלופדיה – לאוצרות הרוח של העם היהודי, יקל עלינו אם נמשיל את תרומתם לגזע העץ ולענפיו העיקריים. כל תפארת העץ – על ענפיו ועליו, פירותיו ופרחיו, תלויים הם בעובי גזעו ובשדרתו המורכבת בענפים בודדים. היסודות לאוצרות הרוח, בכל תחומי היצירה הרוחנית, הינם פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳: בפרשנות התנ״ך, בפסיקה ההלכתית, בקבלה, בפרשנות ספרות חז״ל, בפילוסופיה, בתורת המוסר, בדקדוק, בהיסטוריה, בשירה ובפיוט.

כפי שנראה בפרק זה, יסודות פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, היוו את הבסיס האיתן להתפתחות כל אחד מתחומי התורה הקדושה. כן ראוי לציין שחכמי ׳ארזי הלבנון׳ הצטיינו במעלה שהיתה רק בהם: ברובם היו גם ׳חכמים כוללים׳ שהיו בקיאים – מלבד בכל חלקי התורה וספרות חז״ל – גם בתחומים רבים: מדע, רפואה, אסטרונומיה, פילוסופיה, דקדוק, פיוט ועוד.

מן הראוי לסכם את תרומתם בכל חלקי פרד״ס התורה באופן כללי ביותר, כאשר סביב כל נושא (פרשנות ספרות חז״ל, קבלה וכדומה), יצוינו הגדולים והחשובים שבאותו תחום, הנמנים על חכמי ׳ארזי הלבנון׳. תמונה כללית זו תבהיר למעיין באנציקלופדיה את מקומם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ בהתפתחות והשתלשלות התורה הקדושה באלף השנים האחרונות.

בגלל ריבוי החכמים נציין רק את מיעוטם המפורסמים, והחפץ לחקור את גודל תרומתם והשפעתם של האחרים – עליו נאמר: ׳ואידך זיל גמור׳.

א. פרשנות התנ״ך

רב סעדיה גאון, בפרשנותו למקרא, הוכיח שאי אפשר לפרש את המקרא ללא הפרשנות של חז״ל, דהיינו על פי התורה שבעל פה. אופי זה של פירוש נועד להוכיח לקראים שהם תועים בהבנת המקרא. הוא תרגם את המקרא לערבית וכתב פירוש מקיף למקרא.

פריחה גדולה בפרשנות המקרא, באה בעקבות יצירתם של חכמי ספרד. פרשנותם התבססה על מחקריהם הלשוניים של מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ ויונה אבן ג׳נאח.

מפורסמים הם מפרשי המקרא שבפירושיהם כללו היבטים דקדוקיים, פילוסופיים, פשט ודרש: רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קמחי ורבינו משה בן נחמן – שלשתם מגדולי מפרשי המקרא בכל הדורות. כן ראויים לציון – בתקופה זו – רבי תנחום ירושלמי ורבי אברהם בן הרמב״ם. הראשון פירש את כל ספרי המקרא לערבית (פירוש כעין פירוש הראב״ע), והשני נודע בפירושו לתורה, שממנו נתפרסם לעת עתה רק הפירוש לחומשים בראשית ושמות.

מגדולי מפרשי המקרא הוא רבי יצחק אברבנאל, ששילב בפירושיו גם ביאורים פילוסופיים ומדיניים, ורבי יצחק עראמה (בעל ׳עקדת יצחק׳) שנטה מן הפרשנות הרציונאליסטית.

מן האחרונים שעסקו בפרשנות המקרא ראוי לציין את רבי משה אלשיך ואת רבי חיים אבן עטר. פרשנותם לתורה נלמדת עד היום בשקיקה ובהתלהבות של קדושה.

ב. פרשנות ספרות חז״ל

בעולם לימוד התורה, ובעיקר לימוד התלמוד הבבלי, שהוא המאפיין הבולט והמשמעותי ביותר בתולדות הרוח של העם היהודי למאז נחתם התלמוד, תופשים מקום נכבד במזרח – גדולי מפרשי התלמוד מחכמי ׳ארזי הלבנון׳. די אם נזכיר את שמותם כדי להמחיש את מעמדם: רבנו חננאל, רב נסים, רבי יוסף אבן מיגש, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הרשב״ץ ועוד. בסקירה קצרה זו נתמקד במספר חכמים ואף זאת בקצרה.

רבנו חננאל – מגדולי חכמי צפון אפריקה. פירושו לתלמוד הבבלי הוא הפירוש השיטתי הראשון לרוב התלמוד. פירושו של הר״ח – פירוש שוטף ורצוף, ולעתים מתרכז בגורמים למהלך הסוגיה ובנקודות הנראים כבעייתיים. פירושו יכול לשמש סיכום על עיקרי הסוגיה ולקבל מושג כללי עליה.

רבי יוסף אבן מיגאש (הר״י מיגאש), היה תלמידו המובהק של הרי״ף. מחידושיו על התלמוד שנותרו בידינו, מצויים חידושיו למסכת בבא בתרא ומסכת שבועות. עליו מעיד הרמב״ם: ״וחי ה׳ כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה, כל מי שיתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו: לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו״.

רבי מאיר אבולעפיה (הרמ״ה) – עמד בראש ישיבה גדולה בטולידו, מחידושיו הגיעו לידינו על מסכתות בבא בתרא וסנהדרין, הידועים בשם ׳יד רמ״ה׳.

רבי משה בן נחמן (הרמב״ן). חידושיו מצויים כמעט על כל מסכתות הש״ס. שיטתו משלבת בין דרכם של בעלי התוספות, ובין דרכם של הפשטנים מחכמי ספרד שקדמו לו.

רבי שלמה בן אדרת (הרשב״א) – תלמידם של רבינו יונה ושל הרמב״ן. חידושיו על רוב מסכתות התלמוד מצטיינים בבהירות ובעמקות.

רבי יום טוב ן׳ אשבילי (הריטב״א) – תלמידו המובהק של הרשב״א. מצויים בידינו פירושיו וחידושיו על רוב מסכתות התלמוד. חידושיו מצטיינים בניסוח בהיר ומעמיק.

רבי נסים גירונדי (הר״ן) – מראשי יהדות ספרד במאה הי״ד. שימש גם כראש ישיבה ומורה הוראה בברצלונה. מחידושיו ידועים על מספר מסכתות. המפורסם הוא פירושו למסכת נדרים ( ראוי לציון גם פירושו לרי״ף למסכתות רבות!].

מן האחרונים שכתבו וחידשו על התלמוד הבבלי, נציין אחדים בלבד: רבי אברהם די בוטון (מח״ס ׳לחם משנה׳); רבי יוסף ב״ר משה דיטראני (מהרי״ט); רבי חיים בן עטר (בספריו ׳ראשון לציון׳ ו׳חפץ ה״); רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א); רבי חיים פלאג׳י (בספרים רבים). מלבד ספרים אלו, הידועים לרוב חכמי התורה, מצויים עוד אלפי ספרים שנתחברו על ידי חכמי מרוקו, תוניסיה, אלג׳יר, מצרים, בבל, סוריה, תורכיה ועוד. ואם באנו לציינם תקצר היריעה מהכיל.

על אף ריבוי ספרות הפרשנות והחידושים שעל התלמוד, יש לציין נקודה חשובה ועקרונית: חכמי ׳ארזי הלבנון׳ עסקו בלימוד התלמוד בעיקר כדי להגיע למסקנת ההלכה, ועל כן לימודם היה לימוד בבירור הסברות וההגיון של התלמוד, ולא לפלפל בדבריו שלא למטרות בירורה של הלכה, ועל כן היקף יצירתם בתחום חידושי התלמוד, הוא קטן יחסית ליצירתם בתחומי ההלכה. ולכן כאשר הגיע החיד״א לתוניס, שהיה מקום יוצא דופן בלימוד התלמוד, התמרמר כאשר ראה: ״נערים בני י״ד שנה מעיינים וחריפים קולעים אל השערה. אך כל עסקם הוא בש״ס ומהרש״א… אבל אינם בקיאים כל כך בפוסקים ובעלי תשובה…״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר