ארכיון יומי: 26 ביולי 2015


الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

גהאד ושנאת היהודים

אמנת חמאם

הזעם והתסכול על 20 שנות כיבוש ישראלי ביהודה, שומרון ורצועת עזה התפוצצו בהתקוממות ספונטנית בעקבות תאונת דרכים. הפגנות המוניות שהחלו בעזה התפשטו במהירות ליהודה ושומרון. הניסיונות הישראליים לדכא את ההתקוממות רק לבו את האש. הופעתו הפומבית הראשונה של ארגון חמאס הייתה בחודש השני לאינתיפאדה, בינואר 1988, וסימלה את התעצמותו של המאבק על ההגמוניה במחנה הפלסטיני. מהעבר האחד ניצבו הלאומנים, ״ההנהגה הלאומית המאוחדת״ של אנשי אש״ף, ומן העבר השני-חמאס. עכשיו יכלו האיסלאמיסטים לקטוף את הפירות של מפעלי הרווחה שהקימו. בראשית ההתקוממות הייתה ידם של אנשי אש״ף על העליונה, אך בקיץ 1988 כבר זכה חמאס לדומיננטיות זמנית: ״לראשונה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, האיסלאמיסטים הצליחו לכפות את רצונם על הלאומנים״.

הקרב בין ההשקפות לבש תחילה צורה של מלחמת נייר. שני הצדדים פרסמו עשרות עלונים. העלון הראשון של חמאם, מינואר 1988, פותח במילים הבאות: ״הוי תושבינו כולכם, גברים ונשים. הוי ילדינו, הנה היהודים – אחי הקופים, רוצחי הנביאים, מוצצי הדם, מחרחרי המלחמות – רוצחים אתכם, שוללים מכם את החיים לאחר שגזלו את המולדת ואת הבית. רק האיסלאם הוא שישבור את היהודים ויהרוס את חלומם״. והוא ממשיך ומכריז: ״השחרור לא יושלם אלא בהקרבה, בדם ובג׳יהאד המתמשך עד לניצחון״. על משתפי פעולה איים הכרוז במוות. ״מי שידו במעל אל יתלונן אלא על עצמו. כולכם חשופים ומוכרים״.

נקודה אחרונה זו המוזכרת בכרוז מרמזת לזירה נוספת בסכסוך הפנים־פלסטיני. כמו בימי מאורעות 1939-1936, עת חיסל המופתי את מתנגדיו בתוך המחנה הערבי־פלסטיני, גם באינתיפאדה שהתנהלה 50 שנה מאוחר יותר נהרגו הפלסטינים בעיקר בידי אחיהם. ״בשטחים הכבושים בידי ישראל עלה מספר המוסלמים שנהרגו בידי גדודי עז א־דין אל־קסאם הפונדמנטליסטיים [של חמאס] על מספר המוסלמים שהרגו כוחות הכיבוש הישראליים״. כשהעמידה ישראל לדין 300 חברי חמאס בשנת 1989, היא האשימה אותם, בין היתר, ב״רצח משתפי פעולה וכפייה אכזרית של חוקי ההתקוממות על האוכלוסייה״.

הדרכים שכפייה זו נעשתה בהן מתוארות היטב במחקר ״משתפי פעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה״, שחיברו יחד חוקר ישראלי וחוקר פלסטיני. בהערכה זהירה, הם כותבים, לפחות 942 גברים ונשים פלסטינים נרצחו כ״משתפי פעולה״ בשנים 1993-1987. בין אלו גם 130 איש שהואשמו ב״עבירות מוסר״(סמים, ״זנות״, ״סחר בווידאו״). לפי מילטון־אדוארדס, ״ההוצאה להורג של משתפי פעולה נתפסה כצו דתי וכאמצעי להגנה על הדת מפני ישראל״. עם זאת, חלק ממעשי הרצח הללו בוצעו ממניעים אישיים לחלוטין.

מכיוון שלישי הפעילו האיסלאמיסטים לחץ חזק על אש״ף באמצעות אימוץ אמנה משלהם. אמנת חמאס החדשה גימדה את ״האמנה הלאומית הפלסטינית״ של אש״ף משנת 1968 מכל בחינה שהיא. בעוד הטקסט של אש״ף ניסה להצדיק את הצורך בחיסולה של ישראל בלי להזדקק לאנטישמיות גלויה, מנסחיה של אמנת חמאס לא הקדישו שמץ של מאמץ לעמידה במגבלה זו. הג׳יהאד נגד ישראל מוצג בה כצעד הראשון במלחמה עולמית להשמדת היהודים. אמנת חמאס היא אחד המסמכים הפרוגרמטיים החשובים ביותר של האיסלאמיזם בן זמננו, וחשיבותה חורגת הרבה אל מעבר לסכסוך הפלסטיני. באמנתו הולך חמאס בנאמנות בדרכו של אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים.

האמנה מהללת את האחים המוסלמים כ״ארגון כלל עולמי״ וכ״תנועה האיסלאמית הגדולה ביותר בעת החדשה״. חמאס מגדיר בה את עצמו כסניף הפלסטיני של האחים, ובו־בזמן כ״תנועה כלל־עולמית״ שעל המוסלמים בכל העולם לתמוך בג׳יהאד שהיא מבצעת. בהתאם לכך, היא מציינת כיריב לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את ״הציונות העולמית״, שחמאס הוא ״חוד החנית או צעד אחד בדרך׳ של המאבק בה.

יריב זה סימן לו למטרה את הנשים המוסלמיות, ועשה זאת בזדוניות מיוחדת. כך לפחות קובע סעיף 17 באמנה: ״האויבים עמדו על חשיבות תפקידה [של האישה המוסלמית]. הם גורסים שאם יוכלו לכוונה ולגדלה כטוב בעיניהם, הרחק מן האיסלאם, אזי ינצחו במערכה״. משמעות הדברים היא שכל ניע קל של חירות מצד אישה מוסלמית יגונה אפריורית כשיתוף פעולה ישיר או עקיף עם האויב – פשע שעונשו כמובן מוות. האמנה ממשיכה ומסבירה שהאויב מנסה לשלוט בנשים המוסלמיות מרחוק בכל אמצעי שאפשר להעלות על הדעת: ״בסרטים ובתכניות הלימודים בבית הספר, בתיווך משרתיהם שאותם הם מחדירים באמצעות ארגונים ציוניים המשתמשים בשמות ובתצורות שונים, כגון הבונים החופשיים, מועדוני רוטרי, קבוצות ריגול ואחרים״.

מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

הפסקת הלחימה בקרב ׳ציפין, ממש ברגעי ההכרעה, גרמה לחילוקי דעות קשים בקרב מצביאי צבאו של עלי וסכנת הפירוד הפכה לפתע למוחשית יותר מתמיד.

קרב צִפין (ערביתوقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיומועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

כוחות שני היריבים המרים נערכו זה מול זה בשטח סורי הנקרא צִפין בשנת 657. צבאו של עלי היה גדול מאוד אם כי לא מאומן ומלוכד דיו, לעומת צבאו של מועאויה שהיה חזק ומנוסה אך קטן בהרבה. למרות זאת נלחם צבאו של עלי בנחישות, מתוך ייאוש, בנכונות לסכן הכול מתוך ידיעה שאין לו מה להפסיד. במשך זמן רב של לחימה לא הושגה הכרעה, אם כי נראה היה שידו של עלי על העליונה.

מאלק אל-אשתר, ששימש כיד ימינו של עלי, דרש בתוקף להמשיך את הקרב עד להכנעה סופית של יריבו מועאויה ולא להסכים לבוררות. לעומתו, אל־אשעט אבן-קייס, מצביא צבאי מהולל שהשתתף בכיבושה של איראן, הזהיר את התומכים מהמשך מלחמת האחים המיותרת ומתוצאותיה השליליות. הוא הישווה את מלחמת האחים השנייה, ה׳פיתנה׳, כטרגדיה מזיקה לתדמיתו של האיסלאם אשר תשמש כחומר תעמולה הרסני נגד לוחמיו בעתיד.

אולם, למרות חילוקי הדעות החריפים נתן עלי בסופו של דבר הוראה להפסיק את הלוחמה והעדיף ללכת לבוררות. הבוררות נועדה להיערך לאחר שנה ב׳אדרוח׳, הממוקמת על הגבול בין סוריה לחיג׳אז.

הערת המחבר : מאלק אל־אשתר הוא דמות צבעונית ורבת-פעלים שהיה מוכר כלוחם מהולל ואף היה מעורב בהנהגת האיסלאם. אל-אשתר שירת תקופה ארוכה בסוריה את משפחת מועאויה, אולם גורש משם באשמת חתרנות תחת שלטונו של מועאויה ובהגיעו לעיר כופה הצטרף למחנהו של עלי עוד לפני שהגיע הלה למעמד החליפות.

עלי בחר כנציגו את אבו-מוסא אל־אשערי, למרות שהלה לא נמנה ביו מצדדי עמדותיו המובהקים.

. מועאויה בחר במצביא הדגול עומר אבן-אל-עאץ, כובש סוריה, מצרים וארץ ישראל ושימש לפנים אף כיועצו המדיני. כמצופה, הסכמתו של עלי לעריכת הבוררות גרמה לרבים מתומכיו משבט ׳קוראה׳ לפרוש כאות מחאה ממחנהו. המתנגדים לעלי ירדו לעיר נהרואן וקראו לעצמם ׳חוארג׳יוףדהיינו ׳הפורשים׳. עלי ניסה במאמצים רבים לשכנע מעטים מהפורשים לשוב לשורותיו ונגד הסרבנים פתח בלחימה, אולם רבים מהם הצליחו להימלט והמשיכו במאבקם העיקש נגד הסכמתו של עלי לבוררות.

על פי הסברות והשמועות, נחשד אל-אשתר במעורבות ובתכנון הרצח של החליפה עותמאן שהשתייך למשפחתו של מועאויה, נציב סוריה.

עלי סירב בתוקף להסגיר את אשתר לידי מועאויה ואף לא להעמידו לדין בעצמו באשמת רצח עותמאן. יתרה מזו, הוא ביקש ממועאויה להתפנות מעמדתו כנציב סוריה מיד וללא כל תנאי.

תמיכתו החד-משמעית של אל-אשעט בהחלטתו של עלי החריפה את עמדת הפלג הקיצוני שדגל בהמשך הקרב נגד מועאויה עד להכרעה.

ה׳חוארגיון׳ סברו שעלי וכל תומכיו בבוררות טעו טעות מרה וכינו את עלי וחבר מרעיו כופרים, כי על פי השקפתם, הבורר היחיד הוא אלוהי השמיים ובני האדם אינם ראויים לשמש כבוררים לחריצת גורלות.

לאחר שנה של מאבקים פנימיים, התכנסו הבוררים משני הצדדים ובהכרעתם  צידדו בעמדותיו של מועאויה ודחו את טיעוניו של עלי על זכויותיו הריבוניות בסוריה והכירו במועאויה כמנהיג ריבוני על סוריה רבתי.

ה׳חוארג׳יוך הם קבוצת לוחמים הנימנים על בני שבט קוראאה שפרשו ממחנה עלי לאחר הפסקת הלחימה נגד מועאויה בקרב ציפין בניגוד לרצונם, עלי ניסה בתחילה לשכנע את מנהיגי החוארגיון להימנע מפרישה אולם הם לא נענו לבקשותיו ובמלחמה עקובה מדם שפרצה ביניהם נחלו החוארגיון תבוסה קשה ומלבד פליטים מעטים שהצליחו להימלט משדות הקרב, רובם הושמדו.

עקב התבוסה המדינית, צנח מעמדו של עלי לשפל המדרגה ורבים מתומכיו פרשו משורותיו והצטרפו למחנהו של מועאויה.

מועאויה, בעצת יועצו, עומר אבן-אל-עאץ, כובש ארץ הנילוס ונציבה הראשון בתקופת החליפה עומר, ניצל את חולשתו המדינית של עלי ופלש במפתיע למצרים ולאחר כיבושה המהיר מינה את עומר אבן-אל-עאץ לנציבה הקבוע עד סוף ימי חייו

לאחר ניצחונו המבטיח בבוררות ולאחר כיבושה של מצרים, הגיע מועאויה לידי החלטה גלויה לתבוע לעצמו את מעמד החליפות ורבים ממנהיגי השבטים תמכו בתביעתו ללא היסוס.

בשנת 661 לספירה נרצח עלי אבן-טאלב במפתיע על ידי אחד מבני החוארג׳יון, אבן-אל-בולג׳ם, במסגד אל-כופה בשעת התפילה ובנו הגדול חסן שאמור היה לרשת את מקומו שוכנע על ידי שליחי מועאויה לוותר על מועמדותו תמורת ממון רב ונשים יפות.

על פי הסברה, שכנע מועאויה בתחילה את חסן אבן-עלי לוותר על מועמדותו לחליפות בפיצוי כספי גדול, אולם עם חלוף הזמן, כשנודע לו על ניסיונותיו לחתור תחת שלטונו, שיחד, על פי שמועות, בממון רב את אחת מנשותיו ופיתה אותה להרעילו כדי להסירו מעל דרכו המדינית והוא אכן הצליח במזימתו.

לאחר מותו של עלי אבן־טאלב, החליפה הרביעי בשרשרת ה׳רשידיון, שכונו אף ׳הצדיקים'תמה והסתיימה לה תקופת הזוהר באיסלאם שנמשכה כארבעים שנה במאבקים עיקשים ולוחמנים שהתחוללו במדינה והסתיימו באימפריה מוסלמית אדירה ששלטה על חלקים נרחבים מאסיה ומאפריקה וידיה היו עוד נטויות.

כל מנהיגי האיסלאם, ממוחמד ועד עלי, עסקו בעיקר בהרחבת תחום שליטתם במלחמות עקובות מדם ובגביית מיסים כבדים מהעמים הכנועים.

אשא קינה במרה קינה. – לתשעה באב- רבי יעקב אבן צור

פיוטי רבי יעקב אבן צור

אשא קינה במרה

קינה. – לתשעה באב

אשיא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל,

 אֵאָנַח, וכמו נחל / שוטף, עיני נגרה.

 

יענה בָּפַני כחשי, / וגדל כים שברי

 נתתי שׂק לבושי, / ומספוא היה שברי.

 

קויתי לצאת חפשי, / והנה אבד שיברי.

לזאת לבבך שברי,

ובאפלה שבי

עדתי, כי עיר צבי

חךבה, גם התפוררה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

עשירים גם סגנים, / כפה ואגמון גם ראש,

היו מֻכִּים ומעֻנים, / מכף רגל ועד ראש:

נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש.

אתן בברותי רוֹש

על זאת, וקנים ארבה,

            הָהּ, ליום אכל ארבה

פליטה הנשארה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

קמו עלי עריצים / יום תשעה לחדש־אב,

כרתו פטורי צִצִים, / תִמֹרות, גזע גם אב.

איך על בנים נפוצים / לא נכמרו רחמי אב.

        לבי בחר וגם אב

קנים והגה והי,

כי ארצי אבלה והיא

שמה ושערורה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

באנחה שנותי, / וביגון חיי כלו.

 לא ראו טוב עתותי / מני רץ ימי קלו.

 רחפו כל עצמותי / ובדמע עיני כלו.

במסגר אני כלוא

תמיד, עשוק גם אנוס.

 אָן אֶאֱרַח אן אנוס

        ואן אברח לעזרה ?

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

בעריפי נחשכו / גם נעתמו אור וצר,

כי מקהלותי הלכו / שבי, לפני ער וצר,

וימי גלותם ארכו, / ומצאום מצוק וצר.

משיושי שבת וסר,

            וכל שימחתי ערבה.

קינה מתקה גם ערבה

לי מקול שיר וזמרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

הי נהיה למדתי, / ושכחתי קול שירים.

בבור שבי סובבתי, / כמו דלת על צירים.

 בסבך גלות נֹאחזתי, / כצמר בתוך סירים.

נהפכו עלי צירים

ולקאת מדבר אדמה:

אהמה ולא אדמה

כמו אשה מצרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

 צוחתי רבתה עלתה, / בכל מחוז גם חבל.

ציון מדבר היתה, / חמדת נחלת־חבל.

חתֻלָתָה נשחתה, / נתק מיתר גם חבל.

בלבי ציר גם חבל,

 וכיולדה אפעה,

        כי שׂרף וגם אפעה

הֱסִירָהּ מִגְּבִיָרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

ודביר לא יֻתן תחתיו / זהב פַּרְוַיִם וסגור,

 הגיף אויבי דלתותיו / לנגדי נעֹל וסגֹר,

ולקראתי קשתותיו / הריק, וחנית וְּסְגֹר,

            מורָשי לבב וסגור

אקרע, כי אני אסור

 בגלות, ללא אסור

ולא אסע ממרה.

אשא קינה במרה, / כי זר את ארצי נחל

 

רחם בנים שבוים / צירי, ובעמק חרוץ

 תשב לשפֹט כל גוים, / בדין ומשפט חרוץ:

 עטֵר ירושלים / בפז, וירקרק חרוץ;

ובנה רחוב גם חרוץ

יָהּ, ובין בדי ארון,

עוד תחנה, אז ארון      

בישועתך, אל נורא!

ובנה רחוב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר