ארכיון יומי: 17 ביולי 2015


ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי

יהדות פורטוגל במוקד

ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים

רחל איבנייס ספרבר

אחת הדרכים ללמוד את תולדותיה של קבוצת אנשים, היא באמצעות ספריהם: על מה בחרו לכתוב ומה הטריד אותם: מצורת כתיבתם של הספרים ניתן ללמוד על שפעת התקופות והאירועים השונים על התפתחות הקבוצה: גם הדרך שבה הגיעו ( או לא הגיעו) לידינו הספרים: היכן נכתבו והיכן נדפסו, הידיים שעברו, מדוע ואיך שרדו – מספקת מידע על הקבוצה ועל הסובבים אותה: ולא פחות חשובים הם הנושאים שלא הטרידו אותם, או: רשימת הספרים שלא נכתבו בקבוצת אנשים זו.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למרות גילו הצעיר בהשוואה לבתי הגנזך הקלסיים, מחזיק באוסף נכבד של ספרי קהילות ישראל, והוא מהווה מקום טוב להרכבת רשימות ספרים כאלה ולהצצה דרכם אל תולדות הקהילות.

כאן בחרנו לרשום את הספרים שנכתבו בידי יהודים פורטוגלים שנולדו בחצי אי האיברי, או בידי נוצרים חדשים אשר לא השתייכו במהלך חייהם לקהילה יהודית נורמטיבית: כלומר, לא נכללו עבודותיהם החשובות של נוצרים חדשים מוצא פורטוגלי אשר חזרו ליהדות במקומות שונים. על הגדרה זו, שקבענו לרשימה שלפנינו, הוספנו את ספריהם של פורטוגלים לא־יהודים אשר קשורים ישירות לתולדות היהודים, במיוחד בהקשר של האינקוויזיציה ושל ויכוחי הדת.

שני תחומים חשובים השארנו מחוץ לגבולות רשימתנו: הנושא המרתק של אנוסים והתחייה של קהילות יהודיות בפורטוגל במאה העשרים. כן נשארו מחוץ לשימה גם התחלות ההיסטוריוגרפיה הפורטוגלית העוסקת בנושאים אלו(למשל, ספריהם החלוציים של Ribeiro dos Santos על ספרי הקודש של יהודי פורטוגל, ושל Herculano על תולדות האינקוויזיציה, ספרים שהם בעלי ערך ביבליוגרפי והיסטורי כשלעצמם).

ברשימה שלפנינו לא נכללו מהדורות פקסימיליות של חיבורים עתיקים, אם כי לעתים הפניתי בהערות למהדורות חשובות במיוחד.

הביבליוגרפיה סודרה בסדר כרונולוגי של תאריך הוצאת החיבורים. אבל, כדי למנוע בלבול, רשמתי לאחר הספר הראשון של כל מחבר (אשר נרשם על פי הסדר הכרונולוג הנזכר) גם את חיבוריו האחרים, אלא אם נרשמו במדור אחר.

מאמר ביבליוגרפי זה נכתב לרגל הכנת קטלוג לתערוכה שהתקיימה בירושלים בשנת.1997 החומר עודכן עד לשנת 2000 לערך. כתבי היד ודפוסי הערש תוארו בפירוט רב, כמקובל, וכך גם הספרים הנדירים: ציון חתימות בעלים, פגמים בגוף החיבור, הערות שוליים נוספות וכדומה. כמו כן צוינו עותקים נוספים המצויים בבית הספרים.

בסוף החיבור נוספה רשימה של חיבורים ורשימות ביבליוגרפיים קודמים. חלק מן ההערות מפנות את הקורא לרשימה זו.

א. כתבי יד

גורלם של כתבי היד שנכתבו בפורטוגל בימי הביניים לא שפר: הם הוכו בפגעים שונים ורבים, ורק מספר מועט מתוכם הגיע לידינו.

כתבי היד היהודיים הפורטוגליים נפגעו מן הגזרות המשותפות לכלל היהודים בימי הביניים, כגון גזרת האפיפיור גריגוריוס התשיעי, ב־20 ביוני 1239, לאסוף את כל כתבי היד של התלמוד. הוראה זו נשלחה לסנצ׳ו השני מלך פורטוגל יחד עם מלכי צרפת, אנגליה, אראגון, קסטיליה־לאון ונבארה.

אבל כתבי היד הפורטוגליים נפגעו גם מצרות מיוחדות לפורטוגל. אם נתבונן רק בשנים הקרובות לצו הגירוש, הרי עדויות המגורשים מספרד שספריהם אבדו בפורטוגל מדברות בעד עצמן, ומאפשרות לנו לתאר מה עלה בגורל החלק הגדול של ספריהם העבריים של המגורשים בכלל.

על אלה יש להוסיף את הצו של מנואל הראשון משנת 1496, האוסר על היהודים המגורשים לקחת אתם ספרים, וההלאמה, אחרי ההמרה הכפויה של שנת 1496, של הספרים העבריים שנמצאו בידי הקונברסוס, להוציא ספרי רפואה שנמצאו בידי יהודים שהיו רופאים לפני ההמרה ולא ידעו לקרוא לטינית.

ת׳ מצגר, בספרה על כתבי היד העבריים מפורטוגל, טוענת כי נשמרו מעט מאוד כתבי יד פורטוגליים אפילו בהשוואה לספרדיים, למרות החורבן שעבר על האחרונים. אותה מחברת קבעה ב־1977 כי שרדו רק 23 כתבי יד שמוצאם הפורטוגלי ודאי, מהם 18 שהועתקו אחרי 1469, ומתוך האחרונים 15 מקורם לליסבון. מספר זה אינו מדויק, אבל אנו נוקטים בו בגלל שהפרופורציה עשויה ייהיות משמעותית. על כל פנים השפע היחסי של כתבי היד מן השנים האחרונות של הימצאות היהודים בפורטוגל, בהשוואה לכתבי היד מן התקופות האחרות, מוסבר בחלקו על ידי החוקרים בהשפעה מבחוץ, בעיקר בשפע של הסופרים והמעתיקים שמוצאם מספרד והגיעו לפורטוגל ׳׳בעשורים הקודמים לגירוש".

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

משטר וישי

האריאניזציה של הרכוש

סעיף 5 ב׳תקנון היהודים׳ מן ה־2 ביוני, אסר על היהודים לעסוק במקצועות הבאים: בנקאות, חלפנות, תיווך בבורסות לניירות או למסחר; מסחר בבתי־מסחר ובנכסי דלא־ניידי; עסקות ביטוח, שמאות, עסקות הימורים; הוצאה לאור, ניהול, מינהל וכתבות, אפילו בתור כתב מקומי של עיתונים או כתבי־עת, להוציא פרסומים שאופיים מדעי או דתי מובהק; הפקת סרטים או עיסוק בקולנוע, בכל המישורים הקשורים בכך, לרבות בעלות חברה או ניהולה, ייצור, הפצה, הסרטה, הקרנה ובמאות: וכן כל המקצועות והפעילויות הקשורים בהפקה, ניהול או עשיית שידורי רדיו.

עם זאת נראה כי הרחקת היהודים מן המקצועות האמורים לא בוצעה הלכה למעשה אלא באלג׳יריה, שם נקבעו הליכי הביצוע של סעיף 5 באותם תנאים כמו בצרפת.

לפי צו ה־20 באוקטובר 1941 , היה על יהודי אלג׳יריה לנטוש את המקצועות האסורים לפני ה־15 בדצמבר.1941 החברות או הרכוש שלא הופקעו בתאריך זה הועמדו בפיקוחו של אפוטרופוס זמני, שהיה אחראי לביצוע ההפקעה. כל עבירה על צו זה צפויה היתה לעונש חמור, "בלי לגרוע מזכותו של הנציב לצוות על כליאת העבריין במחנה מיוחד".

ברקע צעדים אלה הסתמן צלו המאיים של החוק מיום ה־22 ביולי 1941, שמטרתו לא היתה אלא עיקולו ה׳חוקי׳ של רכוש היהודים. בסעיף 1 קבע חוק זה, שיושם לאלג׳יריה בצו מן ה־ 21 בנובמבר,1941י כי ׳כדי לסלק כל השפעה יהודית מן הכלכלה הלאומית׳, יכול המושל הכללי למנות אפוטרופוס זמני בכל חברה תעשייתית, מסחרית, של עסקי דלא־ניידי או של בעלי־מלאכה, שהשתייכו בחלקם או כולם ליהודים. צעד זה לא נגע לבניינים או לבתים ששימשו למגורים פרטיים: לפי דברי הפרשנות של העיתונות האלג׳ירית, רק היהודים שעברו עבירה בניהול עסקים שלא נזכרו בסעיף 5, הסתכנו בהפקדת רכושם בידי אפוטרופוס זמני. ברור היה עם זאת כי המושל הכללי רשאי היה להחרים מיהודים את רכושם בכל עת שמצא לנכון. רשות זו נתן לו החוק, ככתבו וכרוחו.

באלג׳יריה הוקם, נוסף על כך, ׳משרד לאריאניזציה של הכלכלה׳, שכלל שלוש חטיבות מחוזיות, שמושבן באלג׳יר, באוראן ובקונסטנטין. משרד זה הופקד על ביצועם של החוקים הכלכליים שהתקין ממשל וישי, על הסדרתם של תנאי מינויים ושכרם של האפוטרופסים הזמניים, וכן על הפעלת תנאי ניהולם של הכספים שמקורם בחיסול הרכוש היהודי וניצולם.

המושל הכללי מינה ישירות את האפוטרופסים הזמניים שאמורים היו לקבל את שכרם במשך תקופה שלא תעלה בעיקרון על שישה חודשים: אולם, נדירים היו ביניהם מי שהניחו למקור הכנסה לא צפוי זה להישמט מידם: וככל שהתאפשר הדבר, הם עיכבו את הוצאתן למכירה של החברות שניהלו, בלי לחשוד כי הודות לתאוות הבצע שלהם, מחד גיסא, ולנחיתת בעלות־הברית, מאידך גיסא, אמורים היו למעשה להציל את רכוש יהודי אלג׳יריה מחיסול.

במקביל לאריאניזציה הכלכלית, נאסר על יהודי אלג׳יריה — כמו על יהודי צרפת — לרכוש ללא היתר חברות מסחר, או בניינים. לפי החוק מן ה־17 בנובמבר, שנועד להסדיר את הגישה לעסקי דלא־ניידי, לא הורשו היהודים להחזיק בניינים נוספים על אלה שנועדו למגוריהם הפרטיים או למגורי אבותיהם וצאצאיהם, או לאלה ששימשו רק לפעילותם המקצועית. לבסוף, שמא לא יספיק בליל חוקים זה, עשה המשרד האלג׳ירי לאריאניזציה כלכלית להעברת עוד שתי פקודות־חוק שכמותן לא היו במטרופולין. הראשונה אסרה על יהודים לעסוק במכירת משקאות  והשנייה מנעה מהם להעביר לגורם שלישי את הרשיונות למכירת משקאות שבידיהם.

צמיחה מעין זו של חוקים כלכליים לא היתה במארוקו ובתוניסיה, שכן בשני הפרוטקטורטים לא הגדיל המינהל לעשות מעבר לאיסורים שנקבעו על־פי סעיף 5 בתקנון מן ה־2 ביוני. בתוניסיה פורסם אמנם — ברוח חוקי וישי — נוסח שאסר על יהודים את הגישה לנכסי דלא־ניידי, וכן הוראה אחרת שאסרה על קנייתן ללא רשות של חברות מסחר; יתר על כן, צו הבאי מן ה־12 במארס 1942 התייחס למינוי אפוטרופסים זמניים לכל חברה בבעלות יהודית שפעילותה נאסרה, אולם האדמיראל אסטווה דחה למשך זמן רב ביחס את פרסום צווי הביצוע המתאימים. עקב לחצו של קסוויאה ואלה שהביע תרעומת בשל העיכובים של האדמיראל, החליט לבסוף הנציב הכללי בתוניסיה לדרג על־פני תקופה ארוכה את הארכות שנקבעו עד לסילוק היהודים מכל אחד מן המקצועות שנחסמו לפניהם: פקידות ציבורית, רפואה, עריכת־ דין, ביטוח, ספנות, בנקאות, פרסומת, עיתונות, הוצאה לאור, בידור, עסקי דלא־ניידיורכישת חברות מסחר. אולם, עד לפלישת הגרמנים לא בא שום צו להסדיר הלכה למעשה את מינוים של האפוטרופסים הזמניים, ורק בתי־קולנוע הוחרמו מבעליהם.   משלוש התחיקות הכלכליות שהופעלו במגרב הסכמטית ביותר היתה זו שבמארוקו: פרט לט׳הירים הכלליים שנגעו ל׳תקנון היהודים׳ ולצו מן ה־19 באוגוסט 1941, שאסר על היהודים להתגורר ברבעים האירופים שבמרכזים העירוניים, הרחקת היהודים מן החיים הכלכליים ניתנה לשיקולם של הארגונים הכלכליים ושל הסינדיקאטים המקצועיים וליוזמתם. לפיכך פיטרה קבוצת התעשייה של הקולנוע אפילו את המסריטים והקופאים היהודים במארוקו. כל ארגוני היבואנים — לרבות יבואני השמן והטקסטיל — הוציאו משורותיהם את כל חבריהם היהודים; כתוצאה מכך נשלל מהם לקבל סחורה ולהמשיך בפעילותם, והם נאלצו לפטר את עובדיהם, שנוספו למובטלים, שמספרם הלך וגדל.

ושמא לא די בצעדים אלה, החוקיים או החוקיים למחצה, נאלצו הסוחרים היהודים בשלוש הטריטוריות לעמוד מדי יום בהטרדות משטרה מכל הסוגים, מעצרים ותביעות משפטיות בגלל ׳שוק שחור׳ או ספקולציות לא־חוקיות. אישיות ׳מוסמכת ביותר׳ הסבירה את הפילוסופיה שברקע רדיפות אלה בזו הלשון:

יש להביא בחשבון… כי סבך החוקים והתקנות הוליד, בתחום הכלכלי, שוק שחור ואלף עסקות לא־חוקיות ומסוכנות, המכניסות רווחים גדולים למי שאינם נתפסים. פיתויים אלה גדולים מדי בשביל היהודי… אולם חובת המחוקק, הנוצרית והלאומית כאחת, היא לא רק להגן על האומה אלא להגן גם על היהודי עצמו בכך שלא יוכל להביא נזק, להגן עליו מפני האינסטינקטים המובהקים שלו, שתמיד נפל להם קורבן לבסוף.

פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן-הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

 

  1. פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מןAsilah

פיוט זה הוקלט מפי פייטן בהילולה של ר׳ מרדכי תורג׳מן שנערכה בבאר־שבע אצל צאצאי הקדוש. בפיוט ארבע־עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד (המסתיים תמיד במלה אברהם). החריזה היא אאאב, גגגב, וכו'.

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד שבנה נביא

רבי אברהם

 

נפשו בהר המור

 צרור בצרור המור

והכל במזמור

 שבח אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

רבי אברהם

 

יגע ומצא

תמימה דרישה

 תורה קדושה

קנה אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

שירי אחבר

שבח אדבר

 ראש לכל משבר

 היה אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

 עד יבנה נביא

רבי אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

(מלה לא ברורה) חמלה

 עלי נתמלא

לחם ושמלה

 נתן אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

שמע קל והנך

 רבי אברהם

 

למד בשקידה

תורה ותעודה

בוא בש״ס תלמודא

רבי אברהם

 

אערוך ניבי

לכבוד מר רבי

עד יבנה נביא

 רבי אברהם

 

[…] רכה

 תורג׳מן חניכה:

 אשרי מי שכך

בעם אברהם

 

בעיני שר ומלך

בעיני המלך

 [חסרה שורה]

 שבח אברהם

הזיקה והעליות לארץ ישראל-ארזי הלבנון

ארזי הלבנון

הזיקה והעליות לארץ ישראל

מן התופעות הבולטות והמאפיינות את העם בגלותו ארוכת השנים, היא הגעגועים וחכמיה לציון ולארץ הקודש.

אולם ׳יהודי המזרח׳ (כפי שמכנים את יהודי ספרד, צפון אפריקה והמזרח) בלטו בבטאם רגש זה הרבה מעבר לאחיהם בארצות אשכנז. וכך כותב רבי משה דוד גאון:

״התולדה תלמדנו, כי יהודי המזרח, בכל מקומות תפוצותיהם, נשאו בחובם את הניצוץ היוקד, ניצוץ התקוה המעורר, ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו… היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה… התנועה המשיחית תוכיח, במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים… מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים… והכל במגמה להתיר מצואר העם את כבלי הגלות… לאלה המצויים אצל קורות הדורות, ידוע הדבר… כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמת למשיחים… רובם היו ילידי ארצות המזרח… מתוך כך אפשר להחליט בבטחה, שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי״ (יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה עמודים 2-1).

חבתם וכיסופם של יהודי המזרח והמערב (וכאן הכוונה במלה ׳מערב׳ ל׳מגרב׳, צפון אפריקה), באה לידי ביטוי באופנים שונים במשך כל תקופת הגלות. פעמים בפעולות מעשיות (כפי שעוד נראה בהמשך), ופעמים ביציקת רגשותיהם למלים וחרוזים.

להלן דוגמאות לביטוי רגשות התשוקה בפיוט ושירה:

רבי שמואל הלוי הנגיד (נולד ונפטר בקורדובה שבספרד במאה הי״א):

 בשורי בעין לבי דבירו…

אמרר בעין חרד ואהים בלב זעף…

אלהים, הלעד תעלה בת אדום… ובת ציון בלב ים משוקעת

רבי שלמה אבן גבירול (נולד ונפטר בספרד במאה הי״א):

עד אנה ה׳ תאריך קיצי, מתי קול התור ישמע בארצי…

 ימהר אל עליון לקבץ עם אביון ויבנה הר ציון…

ועל הר הגליל נהלך בחליל ואז תחפיץ כליל ואז יעלו פדים…

ציון למה תבכי, כי הנה בא מלכי מהר יאיר חשכי…

רבי יהודה הלוי (נולד בספרד ונפטר בירושלים במאה הי״א):

יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב,

לך נכספה נפשי מפאתי מערב…

ומי יתנני על כנפי נשרים,

עד אתה בדמעתי עפרך ויתערב…

יקל בעיני כל טוב ארץ ספרד,

כמו יקר בעיני ראֹת עפרות דביר נחרב

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך דורשי שלומך והם יתר עדריך

רבי ישראל נג׳ארה (נולד בסוריה ונפטר בארץ ישראל במאה הט״ז):

בנה מקדש ואריאל ושלח מבשר ישראל,

יאמר: בא לציון גואל, רחל באה עם הצאן

רבי שלמה הלוי אלקבץ (חי בצפת במאה הט״ז):

התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי

עורי עורי שיר דברי כבוד ה׳ עליך נגלה

רבי שלוט שבזי (גדול משוררי תימן):

נעלה לארצנו בשירה וזמרה וברון והדרה

 בזכות אשר נקרא שמה גבירה יסכה ושרה

 ובנה אשר שמע בקול גבורה נעקד כפרה…

שירה רווית רגש זו היתה ביטוי חרישי לתשוקת הגאולה. בכל עת רחשו שפתיים מילות שירים אלו כתפילה מלאת תקוה, בבחינת: ״אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי….״.

במשך מאות שנים התשוקה לציון באה לידי ביטוי בעליה אליה, על אף הקשיים הגדולים והסכנות הנוראות שאפפו את העולים. חז״ל קבעו שמתנת ארץ ישראל נתנה לעם ישראל על ידי יסורים (ברכות ה,א). ואמנם לא ניתן לזכות ולנחול את הארץ ללא מסכת היסורים המלווה את הבא לנחול בה. אלא שהתשוקה והחמדה אל הארץ מקטינים ומגמדים את הייסורים, וככל שהכיסופים גדולים יותר – כן קטנים היסורים, ועומד לכוסף הכיח לעמוד בהם. כשמרגישים ש״טובה הארץ מאד מאד״ (במדבר יד,ז), מוכשרת הדרך לנחלתה ביתר קלות ומתעלמים מקשיי הקליטה בה.

ואמנם, על אף קושי העליה לארץ באלפיים שנות גלות, רבים רבים היו שעלו אליה, ולא שתו לבם לקשיי העליה וההתיישבות בה. תופעה מופלאה זו נבעה אך ורק מגודל האהבה הבוערת בלבם לארץ חמדה, משוש תבל.

פני העולים לארץ ישראל היה בראש ובראשונה לירושלים. ירושלים היתה מוקד לעולים, אליה נכספו והשתוקקו ואת עפרה ואבניה חוננו בלהט ובדמע.

אולם עלו גם עלו לחברון, טבריה, צפת, לכפרי הגליל, ולכל ישוב – גם אם זעיר היה – במגמה לחונן עפרות ארץ ישראל ולזכות להטמן בארץ הקודש.

דוגמה לעליות יהודים לארץ ישראל, על אף הקשיים הרבים, נתן רבי יהודה הלוי – גדול משוררי האומה – שהיה סמל ומופת לכל הבאים אחריו. לפי המסורה נרמס ריה״ל תחת רגלי סוסו של פרש ערבי, בעודו מתפלל לפני הכותל המערבי. וכך מובא ב׳שלשלת הקבלה׳ לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא:

 

״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.

מאז ריה"ל, הלכו בדרכו רבבות רבבות יהודים, תוך חירוף נפש בלתי מתפשד, כדי לזכות ולראות, לצעוד ולהלך על אדמת הקודש.

נציין מספר עליות לארץ ישראל של אישים וקבוצות מחכמי ׳ארזי הלבנון"  באלף השנים האחרונות. במאה השישית עלה לארץ ישראל מר זוטרא – בנו של ראש הגולה בבבל, ובהגיעו לארץ ישראל נתמנה ראש הישיבה בטבריה.

רב אחא משבחא, מגדולי ישראל בתקופת הגאונים, עלה לארץ ישראל במאה השמינית. דור לאחר עלייתו ישנם פרטים על מציאותן של קהילות יהודיות מעולי בבל בארץ ישראל. ככל הנראה גם רבי אברהם אבן עזרא הגיע לארץ ישראל, הרמב״ם שהה בארץ ישראל כחצי שנה. במאה הי״ג עלה הרמב״ן לארץ ישראל ובה נטמן (מקום קבורתו לא נודע). הרמב״ן נחשב, ובצדק, למחדש הייש־ב היהודי בירושלים.

במאה הי״ד עלה גדול וראשון חוקרי ארץ ישראל – רבי אשתורי הפרחי, מחבר ספר ׳כפתור ופרח׳. באותה מאה עלה גם המקובל רבי שם טוב גאון.

לאחר גירוש ספרד עלו רבים לארץ ישראל, במיוחד לאחר כיבושה על ידי התורכים.

 מנהיגי העולים התיישבו בירושלים: המקובל רבי אברהם בן אליעזר הלוי, רבי לוי אבן חביב, רבי יצחק הכהן שולאל ועוד. אולם רוב החכמים התיישבו בצפת, שהיתה למרכז התורה החשוב ביותר בעת ההיא: רבי דוד אבן זמרא, רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ, רבי משה קורדובירו, רבי משה אלשיך, רבי ישראל נג׳ארה ועוד.

במחציתה השניה של המאה הט״ז קיבל דון יוסף נשיא את זכות החכירה ליישב יהודים בטבריה מהשולטאן סלימאן.

במאה הי״ז עלה לארץ ישראל המקובל רבי אברהם אזולאי, ומאוחר יותר רבי יעקב חגיז, שעמד בראש ישיבה בירושלים. מבין חכמי ירושלים בעת ההיא נמנה רבי רפאל מרדכי מלכי, שעלה לארץ ישראל לקראת סוף המאה הי״ז.

במאה הי"ח שב לארץ ישראל מאיזמיר רבי חיים אבולעפיה, בעקבות הזמנתו של שליט הגליל ד׳אהר אל-עמר ליישב את טבריה ולהקים את הריסותיה. באותה מאה עלה אף המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, שנפטר זמן קצר לאחר בואו. כן עלו בעת ההיא המקובלים רבי גדליה חיון, שייסד את בית המדרש למקובלים " בית אל "  בירושלים, ורבי שלום שרעבי שנודע כחשוב שבין מקובלי תימן.

מפורסמת עלייתו של רבי חיים בן עטר עם חבורה של שלושים נפש, ואף הוא ייסד ישיבה בירושלים.

במאה הי"ט היו עליות מקיפות מארצות המזרח (בבל, פרס, אלג׳יריה, בוכארה, כורדיסטאן, תורכיה), מצפון אפריקה מתימן. במאה זו חידשו עולי מרוקו ואלג׳יריה את היישוב היהודי בחיפה.

במחציתה של מאה זו עלה רבי דוד בן שמעון (דב״ש) ממרוקו, והקים את השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים,  שכונת ׳מחנה ישראל׳ (־ממילא).

אף קהילות תימן הצטיינו בכמיהתם לציון. במאה הט״ז עלה רבי ישועה עדני, אביו של רבי שלמה עדני, עם כל בני ביתי והתיישב בצפת. ובמאה הי״ט באו שיירות של עולים.

מן הראוי לציין שגדול המעוררים לעליה לציון בדורות האחרונים היה רבי יהודה אלקלעי. הר״י נולד בשנת תקנ"ח ( 1798) בסאראיבו שביגוסאלביה ונפטר בשנת תרל״ט (1878) בירושלים, אליה עלה בסוף ימיו. נודע בעיקר כאחד מן הרבנים החשובים שבין מבשרי התנועה הלאומית בישראל, ומראשוני העסקנים למען ישוב ארץ ישראל במאה הי״ט.

הוא הוכיח בכתביו ומאמריו שהגאולה הטבעית הינה תנאי ראשון לגאולה בדרך נס, ועל כן יש לעשות ככל שביכולתנו למען יישוב ארץ ישראל.

בהחלט ניתן לומר, שהרב יהודה אלקלעי, כינס בהגותו ובמעשיו את מאוויי יהדות ספרד והמזרח להתגשמות חזון שיבת ציון. הוא הדוגמה הבולטת הגדולה ביותר בדורות האחרונים.

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

קינות לט' באב נוסח יהדות מרוקו – מפי הרה"ג רבי משה פינטו שליט"א

 

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר