מורשת יהדות מרוקו

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

מידע ממקורות שונים.

במכתב מגיברלטר ב – 10 במרס שפורסם לאחר תשעה ימים נזכרת הפרשה שוב, ושם נאמר שגילו של הקרבן הוא 80, ונשרף לאחר שכבר מת. במכתבים למערכת שפורסמו ב – 26 במרס וב – 17 בדצמבר 1880, נאמר שהיהודי היה בן 75 נשרף בעודו חי. תביעת השגרירים להענשת העבריינים לא נענתה, כי הרוצחים שוחררו. המשפחה קיבלה רק 40 לי"ש.

פרשה זו פורסמה בטיימס הלונדוני ב – 17 בפברואר 1880. Serjeant Jonh Simon  1818 – 1888 יהודי רפורמי, משפטן מבריק, שופט יהודי ראשון בלונדון החל משנת 1858 ואילך. חבר פרלמנט בשנים 1868 – 1888, נאבק להשגת שוויון זכויות ליהודים באנגליה.

בשת 1870בחקיקת החוק לחינוך יסודי, הגן על זכותם של ילדים יהודים להיעדר מבית הספר בשבתות ובמועדים. היה אחד ממיידים של " אגודת אחים " בשנת 1871, חבר הוועד הפועל שלה. בשנת 1872 ארגן הפגנת מחאה נגד היחס ליהודים בסרביה וברומניה, תמך בגלדסטון, אבל נטש אותו לאחר שסירב לפעול למען שיפור היחס כלפי יהודים ברומניה.

קונסול ארצות הברית במרוקו פליכס מתיוס מחה פעמיים בפני הוזיר לענייני חוץ על האירוע, לפי הוראתו של שר החוץ האמריקאי, בפעם השנייה ב – 17 באפריל. לדבריו נשרף למוות על ידי ההמון היהודי בן 85.

אגודת אחים העלה נושה זה בפגישתה עם ג'והן דרומונד האי בלונדון, שהקשר למצב בו נתונים יהודי מרוקו, ובין השאר החשש שמא החסות האירופית ליהודים תוסר. הם רואים בחומרה את הרצח של אברהם אלעלוף, שבוצע בשטח ציבורי בבירת הסולטאן.

וטוענים שבמקרים כאשר רוצחו של היהודי נתפש, העונש הכספי שמוטל עליו בא לספק את יצר ההמון של המושל ואינו מגיע למשפחות הנרצחים, ואם כבר ניתנים פיצויים למשפחות היהודים שנרצחו, הסכום הוא זעום.

פעולותיו של דרומונד האי.

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מִסָליִסבוּרִי ב – 24 בינואר 1880, דיווח לו כי סוחרים יהודים מפאס סיפרו לו את המקרה הבא.

יהודי מקומי שזכה לחסותה של צרפת הסתכסך עם מוסלם בשער העיר. הוחלפו מכות, המון התאסף והיהודי ברח. יהודים עוברי אורח הותקפו על ידי ההמון, רובם הצליחו להימלט, פרט לזקן אחד שהוכה ונבעט עד שאיבד הכרתו.

הובאו זרדים, גופו נעטף במחצלת שנמרחה בנפט, והשלכה ללהבות. הסולטאן בשומעו את האירוע, ציווה על מאסרם של מנהיג הכנופיה ושל שמונה בעלי חנויות בקרבת המקום בו אירע הרצח, בנימוק כי לא התערבו כדי למנוע פשע איום זה.

מניחים שהנאסרים יצטרכו לשלם כופר דם לקרובי הנרצח. כמו כן דווח שהמושל הצבאי של פאס יפוטר עקב מעשה זה, ומחליפו קיבל הוראות מהסולטאן להרגיע את האוכלוסייה היהודית ולהבטיח להם שיזכו להגנת הסולטאן מפני אלימות.

דרומונד האי מזכיר לשר שכבר לפני כשנה הביעו בפניו מנהיגיהם של יהודי פאס את חששם מפני קנאות מוסלמית שתיפגע ביהודים, בגלל שקיבלו חסות של צרפת ושל מדינות אחרות, ומתנהגים בצורה גסה כלפי מוסלמים.

הוא הפליג לעבר הרחוק באומרו, כי לו היה קורה אירוע מסוג זה במאה ה-16, היו כל היהודים נשחטים, ורק המתאסלמים היו מצילים נפשם. ומוסיף כי ידועים כיום צאצאי יהודים שהתאסלמו שניכרים לפי שמותיהם.

מסקנתו, שאם לא תיפסק השיטה של הענקת חסות למי שלא מגיעה זכות זו, יקרה אסון. כי יכולתו של הסולטאן לפקח על אזרחיו הקנאים היא מוגבלת. נאמר לו שצעדיו של הסולטאן במקרה הנוכחי, גרמו לחוסר שביעות רצון בין המוסלמים.

עבד אלעזיז הרביעי – 1894 – 1908.

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב – 9 ביוני 1894 הוכרז בנו בן ה – 14 סולטאן באישור חכמי הדת, אך בפועל שלט ראש הווזירים בן-אחמד. הסולטאן בעל אוריינטציה אירופית וסובלני כלפי היהודים. ב – 1904, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו, פקד לחלק מזון גם ליהודים.

בשנות שלטונו הידרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים סבלו ממצב זה. ב – 1903 הותקף המללאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש.

האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה ובייחוד של צרפת, וצבא צרפת חדר בהדרגה למרוקו. העיר הראשונה שכבש הייתה ברקנה שבצפון מזרח מרוקו. ביולי 1905 הסכימו ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בעניין מרוקו, ושנה לאחר מכן כונסה ועידת אלחזיראס, שסללה את הדרך למשטר החסות של ספרד וצרפת על מרוקו החל ב – 1912 ואילך.

שיעור היהודים באוכלוסייה.

רוב היהודים היו בערים, ומיעוטם – בעיקר בהרי האטלס ובעמקיו – חיו בכפרים. היו מקומות שבהם היה שיעורם באוכלוסייה ניכר. בלא ב – 1807 היה שיעור היהודים 10 % מתוך 1.500 נפש. בשנות השמונים והתשעים עלה שיעורם.

שרל פוקו Foucauld , קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 מחופש ליהודי, כותב כי בדבדו שבצפון מזרח 1.500 מתוך 2.000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים היו יותר ממחצית התושבים יהודים. במאה ה- 19 היה מספרם 10.000 עד 12.000. בתחילת המאה ה -20 היו היהודים בערים טנג'יר, מראכש וצפרו רבע עד שליש מכלל האוכלוסייה.

מעמדם המשפטי של היהודים.

אדריס הראשון ביסס את נחיתות הד'מי – בן חסות יהודי או נוצרי – ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו " שריפים ". הם היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן. בסורת התשובה – פסוק 29 – נאמר כי המאמינים ב " ספר " – התנ"ך, יהודים ונוצרים, רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים.

להלן הפסוק המלא מסורה מספר 9 מתוך הקוראן : הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים.

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אַהְל אלִד'מָּה . עד כאן התוספת שלי – אלי פילו.

המס הוא תשלום תמורת הגנה על חייהם, וביטוי סמלי לכניעה. תמורת זאת מובטחים חייהם וחירותם הדתית והקהילתית. ההשפלה מצאה את ביטויה ב " תנאי עומאר " המצויים בנוסחים שונים והכוללים שורה של הגבלות, לדוגמא :

אין לבנות בתי כנסת שאין להם יסוד טרום אסלאמי ; אין לשים ללעג את הקוראן ולא לזייפו ולא לפגוע בנביא ; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית ; לא יתנו מחסה למרגלים, לא יקנו עבד או שפחה מוסלמים, ולא יעסיקו משרת מוסלמי ;

לא ישתו משקה חריף בפומבי, ולא ימכרו למוסלמי משקה חריף, נבלה או חזיר ; עליהם לכבד מוסלמים, ולא לרמותם ; יש לארח עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים ; אין להיקרא בשמות או בכינויים מוסלמיים, ואין להידמות בלבושם ובתסרוקתם למוסלמים, אלא ללבוש בגדים שונים בצבעם ובטיבם מבגדיהן של המוסלמים ;

אסור להם לשאת נשק ולא לרכוב על סוסים ; בתיהם לא יהיו גבוהים מבתיהם של המוסלמים ; לא ירמו קול בכנסיותיהם, ולא ייראו עם צלבים בפומבי ; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה להם שררה של מוסלמי.

כל העובר על אחד הסעיפים האלה פוקעת זכותו להגנה על חייו ולביטחון רכושו. לא כל התנאים בוצעו בעקביות, אבל היו הגבלות והשפלות חדשות בהתאם לרצונו של כל סולטאן.

מעמד היהודים בין הברברים היה שונה ממעמדם תחת הסולטאנים. היהודים נהנו מחסותם של פטרונים, שהיו ראשי משפחות או ראשי שבטים, ומעמדם היה מבוסס על אמנה פולחנית שקשרה את היהודי לאדון השבט. הביטוי הסמלי לכך הוא ב " דביחה " – כלומר שור או כבש שהקריבו היהודים, תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור על חייהם ונקמו במי שפגע בהם.