ארכיון יומי: 21 ביולי 2015


איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילות פאס

אלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).

רס״ג, בן קוריש ואבן ג׳נאח הם הם אפוא בעלי ההכרה הבלשנית המתקדמת. ולהם יש לצרף את הרמב״ם, ואפילו שלא עסק בדקדוק וכמילון, הגיע אף הוא לאותה הכרה באשר להתפתחות הלשון ובאשר לפן הסוציולינגוויסטי של קביעת נורמות בלשון(ראה להלן, בנספח).

נספח: הפועל ״תרם״ ואחיו

המחלוקת בדבר טיבה של לשון חכמים ובדבר מעמדה בחרה לה מראשית דרכה מילת מפתח – מילת קוד: הפועל ״תרם״. במה דברים אמורים? על מנת להראות שלשון המשנה משובשת, או לפחות אינה מדוקדקת, נהגו להצביע על הפועל ״תרם״, שבו הפכו תי״ו של המשקל (מהשם ״תרומה״) לעיצור שורשי.

במקרא משמש הפועל רום משורש ר׳ו׳מ׳ בבניין הפעיל (הרים, ירים) וממנו נגזר השם ״תרומה״, כגון: תרימו תרומה לה׳(במדבר טו, יט), אבל בלשון המשנה משתמשים בשורש התנייני ת׳ר׳ם׳, שנגזר מן השם ״תרומה״, כגון: ״חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה״(תרומות א, א).

עוד שתי דוגמות של פעלים גזורי שם(דנומינטיבים) במשנה הם: ״התריע״ מן ״תרועה״ (במקרא ״הריע״ מן השורש ר׳ו׳ע׳). ״התחיל״ מן ״תחילה״(במקרא: ״החל״ מן השורש ח׳ל׳ל׳). העברית החדשה נתעשרה בפעלים תנייניים מטיפוסים שונים, כגון: התניע «תנועהג נ׳ו׳ע׳). מיקד «מוקד <י׳ק׳ד׳). מסגר «מסגרת< ס׳ג׳ר׳), אבטח «אבטחה <ב׳ט׳ח׳). הנה העדויות מספרות ימי הביניים:

מנחם בן סרוק(ספרד, המאה ה־י׳):

המחברת: ״תאבתי לישועתך ה׳(תהלים קיט,קעד). פתרו הפותר בו כמו תאותי מן תאוה החליף בית בויו וגם יסף תיו על יסודות המלה וכן הקים פתרונה… היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי ומן תחנה תחנתי ומן תאוה תאותי, הלא כה יאמר: מן תרומה הרימותי ומן תחנה חנותי ומן תאוה אויתי״.

ר׳ יונה אבן ג׳נאח (ספרד, ראשית המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון.

כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה] כי התו בתחלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ״וירע העם [=שורש רו״ע ]״. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… [כאילו משורש א׳פ׳כ׳/י׳פ׳כ׳ו ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: מדיח ומליח שהוא טעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין ״במלח תמלח״ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי.

כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה/ מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך…״(עמי יט־ב).

ר׳ אברהם אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה-י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות ״אינן כראוי בלשון״(תרומות א, א)

סוף המאמר " איגרת רבי יהודה קורייש ליהודי קהילת פאס – שמעון שרביט

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב – הרב אברהם אסולין הי"ו

תורת אמך

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

מנהגי חודש אב רחמן ויום תשעה באב.

א.  ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ'פרו,

ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).

ב.  מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).

ג.  אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.

ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).

תשעה באב – 1,946 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו

 הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש  ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס  הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…

אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,

די לגלות

תחום  הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.

זהירות  לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
והלכת בדרכיו
כאשר נכבשה יריחו בידי בני ישראל, אותו יום שבת היה והכרז חרם על שלל העיר, נאסר לקחת ממנה דבר וכל הרכוש הקדש לשמים. יותר מאחר נגף צבאו של יהושע כי זהו ענש על שלא נשמר החרם. יהושע שאל מהקדוש ברוך הוא לדעת את זהותו של החוטא ונענה מה': וכי דילטור  {מוסר – מלשין},  "הטל גורל ותמצא את החוטא (יהושע ז:), ללמדנו כי שונא ה' לשון הרע, וכל המדבר לשון הרע, סוטה הוא מדרכי ה'.
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"

ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום.  שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.

ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.

ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.

ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.

= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.

= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של  תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.

יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה אלא במנחה הסמוכה לשקיעה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

 כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).

 מתוך הספר תורת אמך כת"י שבו יש הוספות רבות.

רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל

עתון חבצלת מודיע על פטירתו של רבי דוד בן שמעון

http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=HZT

הרב צוף דבשחלוצים בדמעה….בעריכת שמעון שטרית

מצב זה השתפר במקצת בימי כהונתו של הרדב״ש, כפי שיפורט להלן, אולם בעשור הראשון של המאה ה־20 חלה הידרדרות מחודשת:

מצבה החמרי של עדה זו הוא רע מאד. לפני כמה שנים היתה עדה זו כאמור במרוצת דברינו, אחת העדות היותר מוצלחות ומאושרות שבירושלים. מספר נפשות ענייה היה מצער לעמת רב הכנסותיה, וע״י זה חיו ענייה וחכמיה אלמנותיה ויתומיה, ממש כאנשי כולל אונגאריה בשעתם. אולם, לא לעולם חסן! הימים ההם חלפו ותחתם באו ימי עני ומחסור. מיום מות המלך, אבי המלך המושל כעת במרוקו, גברה היציאה משמה לירושלים באופן מעציב, אין לך שבוע שבו לא תביא האניה ליפו מאות אנשים כלם עניים מרודים ופניהם מועדות ירושלימה, עד כי עלה כיום מספר נפשות העדה לסכום של 2,000 נפש. לעומת זאת, מעטה ההכנסה במדד, רבה מפני המרד והמבוכות שהתחוללו שמה בימים האלה, והעדה הזאת טובעת בבאר צרה ויגון.

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ספר שערי צדק. חלק זה נקרא שער החצר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער הקדים. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בן-שמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גד בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר