ארכיון יומי: 11 ביולי 2015


הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-הסנדק.

הווי ומסורת

בשמים.

בפתח הבית שבו התקיים טכס הברית, עמד נער שקידם את פני הבאים, והגיש לכל אחד, פרחי שושנים מיובשים, או ציפורן, או עלי נענע, לברכת הבשמים בקידוש הנהוג בטכס המילה.

בזמנים קדומים נהגו להביא מחתא של אש בשעת המילה, זכר לקטורת שעלתה לפני המקום לריח ניחוח. היו גם נשים שהיו מקטרות בכל מיני עשבים בשעת המילה, כדי לפייס את המזיקים שלא יזיקו ל " חתן דמים למולות ".

הסנדק.

אומרים שהמלה סנדק – נוטריקון :, סוד, נחש ( כלפי הסטרא אחרא ), דם ( הקרבן ), קדוש ( הוא המזבח ). הסנדק דומה למקטיר הקטורת, ואין קת לחשיבות מצווה זו. יש המייחסים את המלה סנדק, למלה היוונית שפירושה מליץ או פרקליט.

משום שהסנדק מגן על התינוק כאשר הוא אוחז אותו בין ברכיו שלא יפול. אחרים מייחסים את השם סנדק למלה " סנדוק " ( בערבית שפירושו ארגז ). משום שבזמנו נהג המוהל להביא לבית הברית ארגז צר וגבוה, ובו כל הנחוץ לו לתפקיד שעליו לבצע.

לאחר שהיה מריק את הארגז מתכולתו, הוא היה מעמידו סמוך לכותל המזוזה, ומושיב עליו את הסנדק. אם כן סנדק,, זה ישב על הסנדוק – הארגז. אומרים גם כן כי המלה סנדק, היא שיבוש של " שן-דק ". כחומר שן סלע דק.

 והוא בא להזכיר את עניין צפורה אשת משה " וַתִקַח צִפורה צֹר ותכרת את ערלה בנה" המלה צור כאן הוא שן של סלע דק, על שם הפעולה הנעשית על ברכיו של הסנדק.

להלן קטע מספרו של רבי יוסף משאש " אוצר המכתבים " חלק א' סימן י"ג, בנושא הזה ( תוספת שלי לפי הערתו של המחבר )

סימן י"ג כרך א'

להנ"ל, סדר שמות שנת תרס"ח לפ"ק

שלשם הגיעני מכתבך, אודות עצתי על ההוא גברא, אין דעתי נוטה למסור מעותך בידו, ומה שמסרת כבר, התיאש ואמור וי לחסרון כיס, ולך תהיה צדקה, כי איש עני הוא, ובעל אישה, ובנים חמשה.

ועל דבר שאלתך הקטנה. מה פירוש סנדק, ראיתי על לוח ספר בית עובד משם בעל הערוך, שלשון זה נזכר בילקוט תהלים מזמור ל"ה, שהיה דוד מסדר כל האברים לתשמישי מצות, ועל הברכים אמר, ברכי אני עשוה בהן סנדקיות לילדים בשעת מילה ופריעה.

ופירוש סנדקיות, הוא פטרון ופרקליט בלשון רומי ויון, ור"ל מגין עד כאן לשונו. ואאפשר, לפי שהסנדק מגין בברכיו תחת התינוק שלא יפול.

ולעניות דעתי נראה, על פי מה שספר לי כבודו כמה פעמים שעיניו ראו באיזה מקומות, שבשעת המילה, מביא המוהל ארגז אחד צר וגבוה, שבו היו מונחים כל הדברים הצריכים למילה, מעילים מיוחדים לו ולסנדק ולתינוק, וסכין ורפואות, וכוס וקערה וצלוחית יין לקדוש, ומחתה לתת בה קטרת לכבוד המילה.

וספר,  ואחר שמוציא את הכל מהארגז מניח אותו סמוך לכותל המזוזה, ויושב עליו הסנדק, ולפי זה נוכל לומר שהיא מלה ערבית שקורין לארגז " סנדוק ", כמו שידוע לכל. ואפשר שכן היה המנהג בשנים קדמוניות.

וממנו נשתרבב אף לזמן הזה שעושים כסא. ועוד בדרך רמז אמרתי, שהיא מלה נוטריקון שן-דק, רוצא לומר של סלע דק, לזכר עולם למעשה צפורה אשת מושה, דכתיב בה, ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה, ופירוש צר, שן סלע דק, ונקרא כן על שם הפעולה הנעשת על ברכיו, וגם כפי הדין מותר לכתחלה למול בצור, כמו שנאמר ביו"ד סימן ס"ב, ואף דזה בסמ"ך וזה בשי"ן, אין דבר, דאותיות וסצר"ש מתחלפות, ושלום

אני היו"ם ס"ט – סוף הערת המחבר.

בדרך כלל בוחרים באדם הגון להיות סנדר : רב, סבא, זקן או חתן בן שנתו וירא שמים. אבל לרוב נהגו שחותנו של אבי הבן הוא סנדק לילד הראשון ואבי האב לילד השני. במרוקו היו מקומות שנהגו למכור את צוות הסנדקאות, מה שנקרא " כסא אליהו " והתמורה הייתה מועברת לקופת חברת חסד ואמת החברה הקדישא, אולם השתדלו על פי רוב להשאיר את מצוות הסנדקאות בידי המשפחה ואלה נתנוה תמיד לקרוב המשפחה שחפצו ביקרו.

היו גם שנהגו להעביר את תמורת מכירת " כסא אליהו ", לטובת בית הכנסת בו רגיל בעל הברית להתפלל, או לידי רב בית הכנסת עצמו. אחרים נהגו להעביר את התמורה לקופת " חברת אליהו הנביא ", ויש שעמדו על כך ולא מכרו את הסנדקאות, אלא כיבדו בה איזה קרוב שפחה, כמובן אדם הגון וחשוב.

במכנאס כאשר אבי הבן היה אדם נזקק, תמורת הסנדקאות הועמדה לרשותו, וכך יכול היה לכסות חלק מההוצאות המרובות של השמחה. היו מקומות שבהם נהג הסנדק לתת מתנה כספית ליולדת, והיו מקרים שהוא ערך על חשבונו את סעודת המצווה של יום הברית, בנוסף לכסף שחילק לעניים.

ברבאט ובסאלי, התמורה הועברה לפקודת בית הכנסת בו מתפלל אבי הבן, לקופת הקהילה לטובת הענים או ליד אבי הבן אם עני הוא. ( קהלת צפרו חלק ג' עמוד 87 )

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הדימים

קיומם של יהודים ונוצרים קרובים למלכות, שהאצילו זוהר חולף על עדותיהם השונות, לא גרר אחריו בשום־פנים את ביטולה של הד׳ימה, שנרשמה בכתבי־הקודש של הסינה. אנשים אלה, שכשרונותיהם נוצלו על־ידי אדוניהם ומדכאיהם, ואשר בשוחד ובשלמונים הצליחו לבטל אי־אלו גזירות, לא היו אלא חריגים במשטר של עושק ואי־שוויון. הניגוד המפורש בין קיומם המיוחם למעמדם המשפטי הירוד הביא

לידי תגובה דתית קנאית. מצב מעין זה לא די שרחוק היה מליצור מציאות חדשה אלא בעיני אנשי־הדת המוסלמים היה בבחינת חילול־הקודש, מינות המסוכנת לאומה וראויה לענישה קיבוצית. אף שהיו אנשי־כספים יהודים בחצרות־המלכות, כמעט לא היו היהודים בדאר־אל־אסלאם אלא מקור מבוזה לכוח־אדם שבכל עת יכול השלטון לגזור עליו עבודת־אנגריה, ובשל עצם רפיסותם בתוך האומה מילאו תפקיד מועיל של שעיר־לעזאזל. עלייתם המטיאורית של יהודים בודדים, שנפילתם היתה מרעישה עוד יותר לפי שגררה אחריה ענישה קיבוצית, לא המתיקה את חוקי־ההפלייה אף לא את נטל הדיכוי שהעיק על ההמונים. יתר על כן: העצמה שצברו כמה יהודים שסתרה את חוקי־הדת של האומה (ולפני כן את דיני ביזנץ) רק הגבירה את האיבה.

ב־1856, כאשר העניק הסולטאן שוויון-זכויות בממלכתו למיעוטים, מחו הנוצרים על שהיהודים קיבלו זכויות שוות לשלהם. אפשר מאד שתפקיד התיווך שקיבלו עליהם כמה יהודים מטעם המוסלמים יש בו כדי להסביר את הגילויים הקיצוניים של רדיפות אנטי־יהודיות בעת מלחמות־השיחרור בספרד ולאחר־מכן, במאה ה־19, ביוון ובשאר ארצות־הבלקאנים. עמדתם הלא־פוליטית של היהודים במאבקים האלה האחרונים, שהיתה פועל־יוצא מחולשתם המופלגת, הביאה, על רקע של קנאות דתית, לידי שחיטות, רדיפות וגירושים שהמיטו קלון על מלחמות־העצמאות של גלילות הנוצרים בממלכה העות׳מאנית.

יריבות כלכלית־דתית

במאה הי״ט באו המאבקים לשיווי־זכויות ולשיחרור בממלכה העות׳מאנית והחריפו את האיבה לנוצרים, ובכך הביאו להשמדתם של יוונים, סלאבים, מארונים וארמנים. היישוב היהודי — שהיה זהיר יותר, מצניע־לכת, ובהכרח בלתי־פוליטי — ניצל מן הפורענות, ואפשר אפילו לומר שהתורכים נטו לו חסד מרצונם להיראות ליבראליים וסובלניים בעיני בעלי־בריתם האירופים. הפלייה זו במישור המדיני, בד־בבד עם התקדמותם הכלכלית של יהודים מובחרים, הגבירה עוד יותר את המתחים בין העדות. במשלחי־היד שבהם היו הד׳ימים מתחרים נתוספה יריבות כלכלית לאיבה הדתית. יריבות זו גדלה עוד יותר משום שהאפשרויות היו מצומצמות וכפופות לגחמותיהם של עריצים המעודדים שוחד ושלמונים.

תחרות כלכלית חריפה זו בין מיעוטי הד׳ימים, הכפופים לדיכוי שרירותי מאין כמוהו, היא שהיתה רקע לעלילת־הדם שהעלילו הנוצרים הסוריים ב־1840, עם הקונסול הצרפתי בדמשק, ראטי־מנטון, על יהודי המקום. אז נתרקמו בין יהודי המערב המשוחררים לבין קהילות הד׳ימיס היהודים במזרח ובצפון־אפריקה קשרים ששינו בתכלית את מבנה הקהילות הללו. מ־1860 והלאה שקדו שלוחיה העשויים־ללא־לאות של חברת כל־ישראל־חברים — ומשנת 1872 גם שלוחיה של האגודה האנגלו־יהודית — על השגת שוויון־זכויות ליהודי המזרח וצפון־אפריקה. מתוך מספר ניכר של מכתבים ודו״חות מתגלים לפנינו מצוקתן וגיוונן — אך גם אצילותן — של קהילות מדוכאות אלו. בעשורים האחרונים למאה הי״ט הצליחה יהדות אירופה, שנסתייעה בקונסולים, לשנות את מאזן־הכוחות בין הד׳ימים היהודים והנוצרים. אף־על־פי־כן נשארו אי־אלה הבדלים בעינם. הד׳ימים הנוצרים, שהקדימו לזכות בשוויון־הזכויות, נהנו מן החסות האירופית, הן נדרג הארצי(בתי־אולפן ומוסדות מדיניים בלבנון) והן בדרג הפרטי(הודות להרבה קרנות של מיסיון). הואיל ומרובים וחזקים היו מן היהודים בחיים הכלכליים, נתנו עידוד נמרץ לשנאת־היהודים המסורתית בקרב המוסלמים. אכן, שיווי־הזכויות שבו זכו היהודים בהדרגה בתחום הכלכלי הפיח רוח־חיים ברגשי־איבה עתיקים והצמיח זן חדש וארסי של שנאת־יהודים נוצרית־מזרחית, שהיהודים הגיבו עליה במסגרת אסשרויותיהם המוגבלות.

לאמיתו של דבר, יכלה יהדות המזרח לסמוך רק על עזרתה של יהדות אירופה, שהיא עצמה אך לא מכבר השיגה שוויון־זכויות וכבר נעשתה מטרה לצורות מודרניות של אנטישמיות מדינית וכלכלית. אולם חולשה זו, בהשוואה לאמצעים הנכבדים שעמדו לרשותן של העדות הנוצריות, נתקזזה מכוח שאיפתם העזה של היהודים להשכלה ולחיים של כבוד — שאיפה שבאה לידי גילוי אפילו בדיווחים על קהילות מקופחות ביותר. אכן, מ־1840 והלאה נעשתה שאיפה זו מטרה הניתנת להגשמה. הסיכוי לחירות ולגאולה מוסרית ותרבותית יצא מגדר חזון מעורפל של אחרית־הימים ולבש צורה של מציאות אפשרית. אם גם לא ניצח הצדק בדמשק, הרי לפחות הושם סייג לרשע,'•' עם שעד כה נאלץ להתפלש בחרפה, בניוון ובבערות ראה עתה סוף־סוף שביב של אור בקצה המנהרה.

אף שלמראית־עין דומים מאבקי השיחרור של עדות הנוצרים והיהודים, למעשה שונים היו עד מאד: הצד השווה שביניהם התבטא רק בתגובות שעוררו מצד המדכא המשותף שונים היו גם אמצעי הלחץ שעמדו לרשות בעלי חסותן של שחי הקבוצות.

האומות הנוצריות יכלו להפעיל לחץ מדיני הנשען על עצמה צבאית, ואילו יהודי אירופה, ויהודי ארצות־הברית אחרי־כן, יכלו לפעול רק בשמו של מוסר כלל־אנושי ולהוקיע את פגיעותיה של קנאות בפני דעת־הקהל בפרלאמנטים ובעתונות האירופית. מעשי־התעללות הבאישו את ריחם של המשטרים המוסלמיים שעודדום או שהתייחסו אליהם בסובלנות — או של אנשי־הכהונה הנוצריים שעה שנשאו הם עצמם באחריות.13 אם מתוך הכרח ואם מתוך הכרה כנה — במבוכי השררה קשה להבחין בין שני אלה — פעלו השלטונות להפסקתן של הרדיפות מצד המשוכנעים בעליונותם ודבקים במסורות השליטה שלהם(ראה תעודות 39 ו־53). השלטון המרכזי העות׳מאני — שקצרה ידו להדביר שבטים מרדניים או להתגבר על המצב הכללי של שחיתות ואי־בטחון בפרובינציות — הפקיר את המיעוטים לעריצותם של מושלים מקומיים או של ראשי־שבטים.

מכאן והלאה הביא המגע עם אירופה לידי מאבק־איתנים שבו ניצבו הד׳ימים לעדותיהם — חרף פילוגם הפנימי — כנגד הערכים המסורתיים של הדיימה, שבזמנו האצילה אופי של קדושה על גזילת אדמתם ועל שפל־מעמדם. מאבק זה נוהל בעת־ובעונה־אחת על־ידי העדות השונות, אבל ברוח של פילוג, שנאה ותחרות, כולל בריתות של התרפסות — מצב שבהכרח אך סייע למדכא המשותף.

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

הקדמה מאת המחבר

מחזור החיים שהובא בספר ״יהדות מרוקו״ הראשון שהוצאנו, כלל שלוש תחנות עיקריות בחיי האדם והן: לידה, חתונה, מוות, או בקיצור לחי׳ם .

הספר השני המוגש עתה לקורא הנכבד הוא על מחזור השנה ונושא את השם : יהדות המגרב. הוא כולל ארבע תחנות המהוות יחד ״שמח״ה״ ובר״ת: שבתות, מועדים, חגים, הילולות והן מתוארות כאן על־פי המקורות ומלווים במנהגים וטכסים שונים.

בספר השני הזה המוגש לך קורא יקר, כונסו ארבעה־עשר פרקים עם עיטורים ותמונות רבים.

רוב הפרקים שהובאו עתה בספר זה, נתפרסמו בזמנים שונים בבטאון ״במערכה״ ובבימות שונות, וזכו בשעתם להד רב בקרב הקוראים, במיוחד בני הקהילה.

עתה אותם נושאים הורחבו, עובדו מחדש ונוספו עליהם עוד נושאים חדשים, המופיעים כאן לראשונה. החלק השני ״מחזור השנה״ עוסק באספקטים שונים של התרבות היהודית במרוקו וסוקר בהרחבה תוך כדי העלאת מנהגים ואמונות רבים שרווחו בקרב יהודי המגרב.

מפגש העמים, הלשונות, התרבויות והדתות במשך מאות בשנים עם יהודי המגרב ששימש מרכז ומקום למעבר סחורות, אנשים ורעיונות, לא היה יכול להיות נקי מהשפעות זרות וחייב הסתגלות למצבים משתנים.

האמונות והמנהגים שאומצו, עברו ללא כל ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל־סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת ״המימונה״, א־דרמאמי (משחקי המים בשבועות, עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי המגרב: אל עאדא גלבת א־דין״, לאמור: המנהג הכריע את ההלכה, פתגם התואם למאמר התלמוד מנהג מבטל הלכה. (ירושלמי, יבמות, פ״ב, ה״א).

אל תטוש תורת אמן

במסכת פסחים (נו, ע״א) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א, ח).

גם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירוואן, מביא יסוד ויום למנהגים מהפסוק ״אל תטוש תורת אמך״: וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב״ם, כפי שכתב רבי דוד הסבעוני ז׳׳ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבים שנהגו אז במארוקו ועודם נוהגים עד היום:

״אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, וכמו־כן רבינו מימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו בלשון הגר״י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסום הנס שעשה השם ב׳׳ה עמנו באתם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנ״ז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו, וכתב הר"ן ז״ל במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, והחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תרת אמך (משלי א, ח) דת אומתך אל תעזוב, ובקבלת הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה עכ״ל. וסיים הרב הנז׳, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ״ישנו עם אחד״ (אסתר ג, ח) שהלשין המן לאחשורוש ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות, וכן מנהגינו בדר״א (דרע״א) להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם, וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי, וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות, וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוב״ס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים, ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרע״א ודבש, ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא ופולין וכיוצא בזולתן, ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו, ותבשיל עדשים ערב תשעה באב, והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה, ומקום מקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, ומנהגה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש (תהלים סח, כה). כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים הנפש העגומה, וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם או לשמוע זכרם, וכל שכן לזוכרם הם בעצמם, וכל מנהגיהם לא לחינם הוקבעו, עכ׳׳ל״.

המנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים עם ההלכה הכתובה או שיש בהם משום סרך דרכי האמורי, כגון המנהג הנזכר ״בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם״ שגובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת. חכמי מרוקו במאות האחרונות השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם (ראה מים חיים, ח״א סימן רטז) או המנהג ״שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם״. משום שיש בזה סרך דרכי האמורי.

גם הורינו הלכו באותה דרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרא הידועה והנפוצה בקרב יהדות מרוקו: ״עוואדתנא״ היינו מנהגנו – קבלה היא בידינו, או להיפך ״מאיעוואדתנאס״, זה לא מנהגנו – לא קבלה בידינו. פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי המגרב.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהגיהם יש אדנים חזקים. זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש טעם ושורש עמוק, לפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס איתן באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו בהסתמכם על הפסוק ״אל תטוש תורת אמך״.

כיליד העיר מכנאס, בה גדלתי וחונכתי, הדגשתי במיוחד את מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים ומטעמים של קהילות שונות במגרב (אלג׳יריה, תוניסיה, ולוב) ממרוקו, מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד תארודנט ותאפיללת בדרום.

הספר פותח בשלשה נושאים: השבת, ראש החודש ושירת הבקשות שהם כלליים לכל השנה, אחריהם התחלנו בחג הפסח שהוא ראש חודשים לחודשי השנה וסיימנו בחג הפורים שהוא כולו ששון ושמחה ליהודים . הבלטנו את מנהגיו הקיימים בקרב יהודי מרוקו, כפי שהדגשנו גם את הערכים הלאומיים של כל חג ומועד במסורת ישראל.

הבאנו גם מנהגים קדומים מהעבר הרחוק של עדה גדולה זו, והכנסנו בכל הפרקים של הספר, מטעמים מהפולקלור היהודי המרוקאי.

הקו המאפיין את כולם, הוא תיאור ההתפתחות של חגינו ומנהגיהם, במרוצת הזמנים, מראשיתם ועד ימינו. אנו גם נבחן על־פי אותה דרך בה הובאו המנהגים והאמונות שבחלק הראשון, המלווים את היהודי המוגרבי בתחנותיו השונות לאורך מחזור חייו.

הספר פותח צוהר ליוצאי ארץ זו ונועד לקוראים מבני העדה המתחקים אחר שורשיהם{ לכלל הציבור, המתעניינים במקורות יהודיים; לציבור החוקרים והמשכילים, הרוצים להכיר את ההווי והמורשת של פזורה עתיקת יומין זו; לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל¡ לחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי והמורשתי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה

מחבר הספר עוסק זה שנים בפולקלור של יהודי מרוקו, שימש במשך למעלה מעשרים שנים בקול ישראל: כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית.

פרסם מאמרים רבים, בנושאי המנהג והפולקלור של יהודי המגרב, בבימות שונות.

המחבר ע׳׳ה רפאל בן שמחון הי״ו

ד. ספרות ההלכה-ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

הלכות גדולות

ד. ספרות ההלכה

לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני, בו ניתנה לעם ישראל התורה שבכתב יחד עם התורה שבעל פה, עברו שנים רבות מאוד עד שהתקבלה ההחלטה ההלכתית להנציח בכתב גם את התורה שבעל פה. היה זה רבי יהודה הנשיא, שמתוך ראייתו למרחוק הבין שהגיע העת להביא את התורה שבעל פה על הכתב, בדיוק כמו התורה שבכתב. ואף שהיה איסור להעלות על הכתב את התורה שבעל פה, פסק רבי יהודה הנשיא שעת לעשות לה׳ – כדי שלא תשתכח תורה מישראל – ועל כן ׳הפרו תורתך׳!

מאז, לא עברו שנים רבות, והתורה שבעל פה שנכתבה על ידי רבי יהודה הנשיא, היא המשנה על ששת סדריה, התפתחה בעל פה ובכתב, ונכתבו לה שני התלמודים: התלמוד הירושלמי בארץ ישראל והבבלי בבבל.

לאחר שנחתם התלמוד, במאה השישית לסה״נ, החלה תקופת הגאונים. תקופה שארכה כחמש מאות שנים כשמרכזה המשיך להיות בבבל, אולם השפעתה היתה עד למרחוק.

ממרוקו, תוניס, אל׳גיר, מצרים, ארץ ישראל ועוד, פנו אל הגאונים לברר נוסחאות ופירושים על מלים וקטעי סוגיות מן התלמוד. שאלות ובירורים בכרונולוגיה של חכמי התלמוד והחכמים שלאחר חתימתו. שאלות ותשובות הלכתיות בכל תחומי ההלכה ועוד.

בנוסף לרבבות תשובות שנשלחו לכל קצוות תבל, נכתבו מספר ספרי הלכה יסודיים בתקופת הגאונים, נציין אחדים מהם: ספר ׳השאילתות׳ לרב אחא משבחא. ספר זה שימש כמקור חשוב ובעל סמכות לספרי הלכות רבים שנתחברו לאחריו. הראב״ד (בעל ׳ספר הקבלה׳) כותב: ״… רבי אחא משבחא, וחכם גדול היה, וחיבר שאלתות מכל מצוות האמורות בתורה, והספר מצוי בידינו עד היום הזה, וכל הבאים אחריו בדקוהו ופשפשו בו ושמענו שעד היום לא נמצא בו שום טעות מעולם״. לאחריו ספר ׳הלכות פסוקות׳ לרב יהודאי גאון – מגדולי וחשובי הגאונים. ספר זה מקיף את כל חלקי ההלכה הנוהגים בזמן הזה.

כעבור שני דורות נתחבר הספר ׳הלכות גדולות׳. ספר זה הוא ספר ההלכות הגדול ביותר שנתחבר בתקופת הגאונים. לדעת רוב חכמי ההלכה, ספר זה נתחבר על ידי רבי שמעון קַיָרָא, מבצרה שבבבל. לאחר פירסום ספרי הלכה אלו, החלו בתקופת הגאונים לכתוב מונוגרפיות הלכתיות (=כתיבה הלכתית סביב נושא אחד באופן מושלם). מכל המונוגרפיות שחיבר רב סעדיה גאון נותר רק ׳ספר הירושות׳. רבי שמואל בן חפני גאון, חיבר אף הוא מספר רב של מונוגרפיות בתחומים שונים בענייני: קניינים, משכון, שותפות, שכנים ועוד. וכן רב האי גאון בספריו: ספר שבועות וספר המיקח והממכר.

ספרות הגאונים, שימשה בסיס איתן ורחב לכל ספרות ההלכה שהתפתחה לאחריה. הרי״ף, הרמב״ם, ורבים אחרים בתקופת הראשונים השתמשו בתשובות הגאונים כדי לגבש את דעתם בהלכה. הכרעתם ההלכתית של הגאונים היוותה את הבסיס והכיוון להכרעתם של הראשונים בדורות הבאים.

לא ניתן להעריך ולשער כיצד היתה מתפתחת ההלכה ללא ספרות הגאונים. ספרות הגאונים על אלפי תשובותיה וספרי הלכה בתחומים שונים, הינם הנדבך הראשון בתולדות ההלכה שלאחר התלמוד. עם סיומה של תקופת הגאונים, שמרכזה כאמור היה בעיקר בבבל, עבר מרכז התורה למרכזים נוספים – בארץ ישראל, בצפון אפריקה ובספרד.

תקופת הגאונים הורישה את המשך התפתחות התושב״ע לתקופת הראשונים. תקופה זו שאף היא ארכה כחמש מאות שנים, הנחילה לעם ישראל את המאורות הגדולים ביותר, המשמשים גם כיום כמקור החשוב ביותר בתחום ההלכה. הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש – מגדולי חכמי הלכה בתקופת הראשונים – שימשו כידוע כבסיס לעריכת ההלכה ב׳שלחן ערוך על ידי רבי יוסף קארו, שעל פיו פוסק כל בית ישראל. הרמב״ן, הרשב״א הריב״ש והרשב״ץ – השיבו אלפי תשובות בהלכה ששוקעו בספרות ההלכתית בתקופת האחרונים. ב׳משנה תורה׳ לרמב״ם – פאר יצירת ההלכה מאז נחתם התלמוד – כל ההלכה המצויה בתלמוד חולקה לנושאים, לפרקים ולהלכות. הלכות ברכות – לדוגמה – קובצו על ידי הרמב״ם מכל קצוות התלמודים וספרות מדרש ההלכה. ספר זה, כבר בתקופת הראשונים, עוד בחיי הרמב״ם, ובעיקר בדורות הבאים, שימש כאחד הכלים החשובים ביותר בהתפתחות הלכה. הכרעותיו ההלכתיות – בין אם התקבלו ובין אם לא התקבלו – היוו ומהווים עד היום מוקד לדיונים הלכתיים: בעד ונגד, כאסמכתא וכקושיא לשיטה. כסיכום וכמקור ראשוני לבירור סוגיה.

סביב ספר ׳משנה תורה׳ נתחברה ספרות רחבה של פרשנות ובירורים הלכתיים על ידי חכמי ׳ארזי הלבנון׳: ׳מגדל עוז׳ לרבי שם טוב אבן גאון(תלמיד הרשב״א ומחשובי חכמי ההלכה והקבלה בספרד); ׳מגיד משנה׳ לרבי וידאל די טולושא – מגדולי חכמי ספרד; ׳כסף משנה׳ לרבי יוסף קארו; ׳יקר תפארת׳ לרבי דוד אבן זמרה (הרדב״ז); ׳לחם משנה׳ לרבי אברהם די בוטון(מחכמי סלוניקי); ׳משנה למלך׳ לרבי יהודה רוזאניס(רבה של קושטא) ועוד.

לאחר תקופת ׳משנה תורה׳ לרמב״ם, המשיכה היצירה ההלכתית לנבוע. נציין מן הבולטים שבהם: ספרי הלכה של הרמב״ן: הלכות נדרים, בכורות, חלה (נכתבו כדרך כתיבתו של הרי״ף). הלכות נדה (מונוגרפיה קצרה), תורת האדם (בסופו ׳שער הגמול׳) ועוד. ׳ספר התרומות׳ לרבי שמואל הסרדי(על שם מוצאי מסרדיניה) – תלמיד חבר לרמב״ן. ספר זה הוא מן הספרים החשובים שבדיני ממונות (על ספר זה נכתב פירוש ׳גידולי תרומה׳ לרבי עזריה פיגו במאה הי״ז). הרשב״א בספריו: ׳תורת הבית׳ הקצר והארוך. באופן כללי עם הספרות ההלכתית הזו מסתיימת תקופת הראשונים.

תקופת האחרונים מתחילה עם יצירתו של רבי יוסף קארו, ובעיקר בספריו ׳בית יוסף׳ על הטור וקיצורו ב׳שלחן ערוך. ספר ׳בית יוסף׳ הוא מן הספרים החשובים ביותר בהלכה. בהקדמתו כותב הר״י קארו: ״… והסכמתי לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים, בביאור שרשיהם ומוצאיהם מהגמרא, עם כל חילוקי סברות הפוסקים, איש לא נעדר״. על חשיבות ה׳שלחן ערוך, מיותר להתייחס. ספר זה הפך להיות מאז לספר ההלכה שכל בית ישראל נשען עליו.

נציין מעט מספרות ההלכה שלאחר התפשטות ה׳שלחן ערוך: ׳פרי חדש׳ לרבי חזקיה די סילוא(חי בירושלים); ׳פרי תואר׳ לרבי חיים בן עטר; ׳כנסת הגדולה׳ לרבי חיים בנבנשת – הספר הגדול והמקיף ביותר על הטור והשלחן ערוך; ׳לקט הקמח׳ לרבי משה ב״ר יעקב חאגיז(מחכמי ירושלים); ׳יד אהרן׳ לרבי אהרן אלפאנדארי; ׳ברכי יוסף׳ לרבי חיים יוסף דוד אזולאי; ׳בן איש חי׳ לרבי יוסף חיים מבגדאד; ׳כף החיים׳ לרבי יעקב חיים סופר ועוד.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

שס דליטא

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

היחסים בין ״אליאנס״ ל״אוצר התורה״ לוו במתחים ויריבויות שנבעו מהכורח לשתף פעולה במקצועות לימוד מסוימים, משותפות בתקציבים שניתנו לשני הארגונים על ידי הג׳ויינט, ומהתחרות על פלח השוק החינוכי. אולם עיקר המתח נבע מהשקפת העולם השונה שגרמה אף לעוינות ביניהם. העמדות שנקטו חלק מרבני מרוקו ואנשי ״אוצר התורה״ נגד מה שייצגה ״אליאנס״ הושפעו והוקצנו עוד יותר על ידי הרבנים האשכנזים.

הקמת ״אוצר התורה״ ופעילותה הענפה בתחום החינוך היהודי במרוקו בשנות החמישים והשישים, רשומות בספרי ההיסטוריה שנכתבו על הקהילות השונות ועל החינוך היהודי בהן. אולם עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ והפעלתה, התנהל על ידי הרבנים הליטאים, לצד תהליך גלוי, גם תהליך סמוי שיעדיו המרכזיים היו אחרים מאשר רעיונותיהם המקוריים של יוסף שמאע ויצחק שלום, מקימי ״אוצר התורה״.

הרב קלמנוביץ ושלוחו הרב עבו, והרבנים הליטאים ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר (ראו נספח א) פעלו במרוקו במקביל להקמת רשת החינוך ״אוצר התורה״. בתוך כך איתרו את התלמידים המוכשרים והוציאו אלפים מביניהם ללימודים בישיבות הליטאיות ובעיקר באירופה. הישיבות שהחלו להשתקם מחדש לאחר השואה היו זקוקות לתלמידים. מרוקו שימשה עבור דור המשקמים מעין מאגר אנושי שבו ניתן למצוא אלפי ילדים דתיים מוכשרים, שבאמצעותם הוחיה מחדש ״עולם התורה״.

כוונת הרבנים היתה להכשיר את התלמידים בישיבות ולהשאירם בתוך ״עולם התורה״ הליטאי על מנת שייצאו מהם ״גדולים בתורה״. רק מיעוטם (הפחות מוכשרים) נועדו לשוב למרוקו ולשמש כמורים ברשת ״אוצר התורה״. רבנים אלו לא חשבו על חיזוק החינוך היהודי במרוקו, או על החסר במורים. מעורבותם השפיעה על יחס השמרנים במרוקו כלפי החינוך הכללי והמודרני. להעברת טובי התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות יש השלכות היסטוריות מרחיקות לכת בעיצוב החרדיות הספרדית/מזרחית, כפי שהיא נראית כיום במדינת ישראל, בצרפת ובפזורות יוצאי מרוקו בארצות אחרות במערב.

ב. הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

… והייתי כקול קורא במדבר ונשארתי לבדי על כל החזית. ועמלתי כמה שנים להחזיקם, וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כתלי הישיבות באירופא וגם באר״י, בפריז (בפבליענס), בלונדון, בגייטסהעד, בעקס לעבען, רובם ככולם אך ורק תלמידנו. וכן גם בא״י וכן גם באמעריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מאראק והם המה תלמידנו. וכבר יש מהן קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מאראק – דוקטורים פרופסורים אינג׳ינערים המקדשים שם שמים.

כך תיאר הרב קלמנוביץ׳ ממקימי רשת ״אוצר התורה״ במרוקו את הפזורה הבינלאומית של תלמידי מרוקו בישיבות הליטאיות.

העברת תלמידים ממרוקו לישיבות באירופה ובארצות־הברית החלה כנראה באופן משמעותי בשנת 1947, כשנה לאחר שהרב קלמנוביץ והרב עבו הגיעו למרוקו. קצב העברת הילדים גבר לאחר כינון עצמאותה של מרוקו והיציאה של היהודים ממנה החל משנת 1956. התמונה המצטיירת מאותה תקופה היא, שמשנת 1947 ועד סוף שנות החמישים קלטו ישיבות ליטאיות באירופה, בארצות־הברית ובישראל, אלפי בני תורה ממרוקו. הישיבות המרכזיות הן: באנגליה – ישיבת ״תורת אמת״ של הרב משה שניידר וזיידל סמיאטיצקי הממוקמת בלונדון, ישיבה בגייטסהד (gateshead) ובסנדרלנד (sunderland); בארצות־הברית – ישיבת ״מיד״ וישיבת ״מגן דוד״ שהוקמו בניו יורק: בצרפת – ישיבות ״חכמי צרפת״ באקס לה בן(aix les bains), וישיבת ״שארית בית יוסף״ בפובליענס (fublaines); במרוקו – ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר; ובמדינת ישראל – ישיבות ״פוניביץ״ ו״סלובודקה״ בבני ברק, וישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים.  בדרך כלל נשלחו תלמידים מצטיינים בגילאי שבע־עשרה עד עשרים שעשויים להיות בעתיד גדולים בתורה: בעניין התלמידים אשר אנחנו שולחים זה היה לפי התוכנית הראשונה אשר דברנו עליה שבראותנו פה בחורי חמד בעלי כשרון שלמדו ויכל להיות מהם גדולי תורה וכעת רצו לעזוב מסבה שאין להם אפשרות להמשיך בלמוד ואין מורים… ובזה בחרנו תלמידים אחרי בחינה שידעו גמרא ותוספות לבדם בלי עזרת מורה ואחרי שאלות וחקירות עליו .

חכמת ערב-1001 משלים ואמרות – רחמים רג'ואן

אוצר פתגמים

מתוך הספר חכמת ערב-1001 משלים ואמרות – רחמים רג'ואן

كل شي عند العطار الا حبني غصب

כל שאי ענד אלעטאר, אלא חבני ע'צב

כל דבר אצל הבַּשָׂם, חוץ מהאהבה אותה חפצה אנוכי להשיג בכוח

האישה אוהבת מאוד בשמים, טרבים ממאווייה תמצא בחנותו של הבשם, חוץ מהאהבה

لا صوفك ولا خروفك ولا عين تشوفك

לא צופכ ולא ח'רופכ ולא עין תשופכ

לא מצמרך ולא את כבשתך, ובלבד שעינינו לא יראו אותך

איינו סובלים אותך ואיננו מעוניינים לראותך, אפילו אם ברצונך להיטיב עמנו

לא מדובשך ולא מעוקצך ( במדבר רבה כ' ט' )

لكل انسان قادح ومادح

לכל אינסאן – קאדח ומאדח

לכל אדם – מגנה ומשבח

במקום שיש ידי, יש גם שונא ( חנניה דהאן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו מס' 607

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר